רקע
משה אטר (אטינגר)
לשם מה הוקמה קל"ע
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות

הרשוני נא בפתח דברי להזכיר את האיש אשר אגודת קל“ע נקראת על שמו. כי שמה המלא הרי הוא “קרן הלשון העברית על שם דוד אטינגר”. והיא קרויה כך לא רק מפני שעל שמו ולזכרו של אבי הושג הכסף המאפשר לנו לפעול ללא שום תמיכה מתקציב הממשלה ובלי שנהיה תלויים בממסדנו הרשמי, אלא גם מפני שאנו, בני משפחתו, מיסדיה של קל”ע, רואים בה כעין נר־נשמה לזכרו והמשך לפעולתו באחרית ימיו. כי אבי, שנפטר לפני חצי יובל שנים, היה מחלוצי התעשיה בארץ, אבל את שנותיו האחרונות הקדיש לחיבור המלון “שפתנו במראות”, שזכה בשעתו לשלוש מהדורות וגם קבל בשבט תשט"ז את פרס קוגל (לחכמת ישראל) ונועד להקל על הנחלת השפה העברית, למען תהיה שפת חיים יומיומית לכל אחד ואחד. בכך המשיך אבי את פעלו של אליעזר בן־יהודה – וגם אנו קבענו לנו לסיסמה את מצותו: עברי דבר עברית. אלא שאנו מפרשים והולכים אותם לפי הנסבות בימינו:

אזרח מדינת־ישראל, יוֹרשהּ של תרבות עתיקה ועשירה, אל תהיה חקיָן, מתבטל לפני זרים; על תתגנדר במלים לועזיות; אין דבר שאי־אפשר לאמרו במלים עבריות; חנך את בניך בלשונך הלאומית. אמור בעברית כל כך שבלבך, בדעתך; הגה אותה במלוא צליליה; תהא לשונך ברורה, מדויקת, מובנת, נאה – לא עגה נלעגת, לא שפת־שוק וגסי־רוח, כי אם לשון בני תרבות, שתוכל להתכבד בה, כדרך שעושים בני אומות אחרות, כל איש בלשונו.

רבים מכם ודאי תמהים על סיסמה זו ותוהים: האם אין כל זה מובן מאליו? כלום חיים אנו עכשיו בימי “גדוד מגיני השפה”? בן־יהודה, מנוחתו עדן, השיג את מבוקשו ואנו הֶחיֵינו את העברית ויכולים להתברך בה. אולם שלות נפש זו אינה במקומה. מי שאינו עוצם עיניו מראות ואזניו משמוע יודע כי מעמדה של העברית בקרבנו עודנו רופף – ואף מתרופף והולך. בשלטי החנויות, בכינוסים מדעיים, ואף בבתי המשכילים שלנו נדחקת והולכת העברית מפני הלעז. ברחובות ובחדרי חדרים שומעים בליל שפות ולאו דוקא עברית. עסקנים נכבדים, חברי־כנסת ושרים דשים את העברית בעקבם. והממסד הממלכתי אדיש לשפתנו הלאומית ואף מתנכר לה. הוראת העברית וספרותה בבתי־הספר היא בכל רע והדבר נהפך כבר לשערוריה צבורית. הטלויזיה הלימודית משדרת תכניות מצוינות להוראות שפות אחרות – אבל לא לעברית. חלק ניכר מן השידורים ברדיו ובטלויזיה אם בלועזית – אפילו לילדים בגיל רך – או בעברית קלוקלת. ההצעה לחוק לשון העברית מונחת זה חמש שנים כאבן שאין לה הופכים – מפני ששום ממשלה אינה מעיזה להכריז בפה מלא כי העברית היא לשוננו הלאומית וכי על המדינה לדאוג לטיפוחה. שום אומה המכבדת את עצמה ואת תרבותה אינה מזלזלת עד כדי כך בלשונה ובמסורתה. גם מובן מאליו, כי זלזול זה בתרבתנו ובעצמנו הוא אחד הגורמים לשחיתות, לאלימות ואף לירידה מן הארץ.

לכן סיסמתו של בן־יהודה חשובה היום כפי שהיתה בימיו. כי גדולתו היתה לא בכך שחידש מלים – זה יכול לעשות גם כל ילד וכל עתונאי. גדולתו היתה שהפך מלים למעשים, שהשליט את העברית בחייו, בביתו, באשתו, בילדיו. גדולתו היתה בכך שהעיז למרוד בשגרה ובממסד שבימיו, שהבין כי כשם שעמנו זקוק לאדמה משלו מתחת לרגליו, כך זקוק הוא לשפה משלו בפיו. לכן בן־יהודה הוא שהכשיר את הדרך להרצל, שהרי הרצל קם רק כעשרים שנה אחריו. לכן קוראים אנו לכם לא התברך במה שהושג, אלא לראות גם את החסר עוד, והעיקר – לעשות להשלמתו. לכן קוראים אנו לכם: תנו לנו יד להחזיר ללשוננו העברית את כבודה במדינת־ישראל, בביתכם – בביתנו הלאומי.

חולון, תשמ"ה

המלצות קוראים
תגיות