רקע
משה אטר (אטינגר)
למען הלשון העברית
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות

דברים שנאמרו בכינוס הארצי הראשון של קל"ע – קרן הלשון העברית שהתקיים במשכן נשיאי ישראל ירושלים.

כב בטבת תשל"ט, 21 בינואר 1979


קל“ע – קרן הלשון העברית ע”ש דוד אטינגר היא אגודה בלתי מפלגתית אשר מטרתו הלשון העברית ולביצור מעמדה; לסייע לטיפוח העברית כלשון עשירה, גמישה ומדוייקת; ההגיה העברית ולהנהגת כתיב עברי שימושי.


משה אטר יו“ר קל”ע


ברשות הנשיא, המאָרח אותנו היום בביתו, ברשות חברי קל"ע וידידיה שנתכנסו כאן, אפתח בכמה דברי הסבר על אגודתנו. קראנו לה קרן הלשון העברית, על שום הקרן שתרמה ושגייסה למענה משפחתו של דוד אטינגר, אבי המנוח, מחבר המילון העממי, “שׂפתנו במראות”. קראנו לה כך גם משום שאנו מבקשים להרים את קרנה של הלשון העברית. אבל מה שדחפָנו לכך היה משמע אחר של קרן, תחושתנו כי העברית נדחקה והולכת לקרן־זווית.

כשהקימונו את קל"ע קיבל אותנו הציבור בלעג, הרי לכם עוד חבורה של נוקדנים, של לוחמים־במילים־זרות, הרוצים להכתיב לבני־אדם כיצד ידבּרו. אבל הסבורים כך טעות בידם. אין אנו מתקני־שגיאות ולא שוטרים של העברית, יודעים אנו כי הלשון צריכה להתפתח, כלומר להשתנוֹת. ברי לנו כי העברית של בנינו ובני־בנינו תהיה שונה מן העברית של עכשיו, כשם שהעברית שבּפינו שונה מזו של אבותינו. כל מה שאנו מבקשים הוא להבטיח כי בנינו ובני־בנינו ידבּרו עברית, ושהעברית תהיה להם שפה חיה, שיוכלו להבּיע בה את כל הגוּתם בלי שיזדקקו לשפות אחרות. ואנו מתריעים על כך משום שלרוב דוברי־העברית לא איכפת כיצד הם מדברים ואם שפתם עברית.

לפני שלושה דורות, כשהעברית המדובּרת היתה בחיתוליה, העז בן יהודה לחנך את בנו בעברית בלבד. לפני שני דורות פרצה מלחמת־השפות מפני שהישוב העברי תבע ללמד בעברית גם מדעים מדויקים בבתי־הספר הגבוהים. לפני דור עוד שקדו שלונסקי וחבריו להמציא קללות, פרסומות, שלטי חנויות בעברית טהורה. אבל מי שמקפיד על כך היום נחשב תמהוני, אם לא מפגר. ודאי, העברית היתה לשפה רשמית והיא רווחת למדי בארץ, אך בשביל רוב דובריה היא שפה משנית, כי בביתם ובסתר־לבם דבקים הם בשפתם הקודמת, והציבור שוב אינו רואה בכך פסול, שוב אינו לוחץ עליהם להיגמל מכך, כי העברית מקובּלת עליו רק כאחת השפות המהלכות בארץ, שבצדה מוּתר גם השימוש בשפות אחרות. האופנה האחרונה היא תחיית האידיש והלאדינו, וכמובן השימוש בלועזית, אמנם, גדל בארץ דור שהעברית היא שפת־אמו, אבל אנו עושים כמיטב יכולתנו “לתקן” זאת, להרגילו בשפות נוספות.

מערכת־החינוך שלנו רואה כמטרה נכבדה ביותר, באשר אדם דובר עברית, רק עברית, ולו גם עברית עשירה, עסיסית ביותר, הוא אולי בחור טוב, אך איננו אדם תרבותי, כי תרבות, תרבות אמיתית, תרבות של זמננו, אינה מצויה אלא בעם לועז, לכן עדיין שליטה בעברית בגן־הילדים, אך בבית־ הספר העממי מתלווה לה הערבית, בבית־ספר התיכון שמור הכבוד, כמובן, לאנגלית, גם אם אין מספיקים ללמוד את העברית על בוריה.

וכל שכן אין לסמוך על העברית באוניברסיטה, אין תימה שהעברית נסוגה והולכת, לא רק מבחינה חיצונית בתחום השימוש בה– ברחוב, במשפחה, בטרקלינים, במסחר, אף במוסדות ציבוריים – אלא גם מבחינה פנימית, בתודעתנו, מתוך שבהרגשתנו הריהי שפה מוגבלת, נחותה, שאינה מסוגלת להביע את כל מבוקשנו. וכי למה ישתמש אדם בניב עברי אם יכול הוא להתהדר בניב לועזי? למה יקפיד על מינוח עברי, על שם עברי, על סגנון עברי, אם הדבר לא איכפת לשומעיו או לקוראיו, אם שומעיו וקוראיו אינם מחשיבים את העברית, כי אם מעדיפים לדבר ולקרוא לועזית? וכיצד ייוָצרו בעברית המונחים הדרושים, איך יוכלו אוצר־מילים, הסגנון, הדקדוק, להתפתח ולהסתגל לצרכי זמננו, אם אין אף אחד מעוניין בכך ודוחק לכך?

לכן אין תימה שנוער הגדל בארץ מפטפט עברית, אבל אינו שולט בעברית, שרוב הצבּרים אינם מסוגלים להבין לא רק את לשון ביאליק או עגנון אלא גם את לשון הסופרים שנתחנכו בארץ אך עדיין ינקו ממכמני העברית המסורתית, כמו רטוש ויזהר, העברית שלהם היא דלה כל־כך עד שתכופות אין להם ברירה אלא להיעזר בלועזית, ומשום שיש להם ברירה להיעזר בלועזית אינם טורחים להעשיר את לשונם העברית.

כך נתונים אנו, איפוא, במעגל קסמים, העברית מתנוונת והולכת מחוסר שימוש, מפני שאנו משתמשים בשפות אחרות, ואנו נאלצים לפנות לשפות אחרות משום קוצר־ידה של העברית, ביתר דיוק: משום שאין אנו מנצלים ואין אנו מפתחים את מלוא יוּכַלתה. לכן אין אנו בטוחים כי בנינו ובני־בנינו יוסיפו לדבּר עברית, כי הבּוטחים בכך שהעברית תוסיף לחיות ורק תשתנה, תתפתח־מַשלים את עצמם. רואים הם חלום באספמיא, בארץ אחרת, אשר בה העם דובר לשון אחת, לשון־אמו בלבד, ומביע בה כל מה שהוא מבקש לומר ולהגות, לשון כזאת יכולה להתפתח, גם להשתכלל, גם להסתאב, ככל שיאבו דובריה, באשר היא לשונם היחידה, באשר אין להם אלא היא.

אבל בארצנו עומדת העברית בתחרות חריפה עם לשונות אחרות, וכדי להתמודד עמהן עליה להיות לשון עשירה, גמישה, נאה ומדויקת כמותן, ולכן אין זה חשוב אם מוצאת או אינה מוצאת חן בעינינו העברית של או.קי, ופשלה ודחילק ולפַרגֵן ומֶסר והיפּר־שוּק וסוּפר־כביסה וצ’אנס וכדומה. מה שחשוב הוא, שלשון אשר בה אפשר לומר פחות או יותר כל דבר היא לשון שבה אי־אפשר לומר שום דבר בבירור, במדויק, בעדינות, כי זו אינה לשון תרבותית כי אם עגה, ז’רגון.

ועברית כזאת אין לה שום “צאנס”, שום סיכּוי, להתקיים. כי כדי שתתקיים עליה להיות לא רק לשון חיה אלא גם לשון־חיים, לא רק לשוננו הלאומית, אלא גם לשוננו הפרטית, לשוננו האישית, הנפשית של כל אחד מאתנו. ואם תוסיף להיות לשוננו הרשמית, אבל בצדה נוסיף גם לשונות־פילגשים, לא נשמור לה אמוּנים רק מפני שקידשנוּה לנו בימי־ נעוריה.

אם תימשך ההתפתחות הנוכחית הרי בעוד דור, לכל היותר בעוד שני דורות, תשוב העברית להיות מה שהיתה בגולה–לשון־קודש, לשון של שבת – ואילו הלשון המדוברת בארץ תהיה אנגלית או ערבית, ואולי אף נגיע לכך, שדלת־העם תדבּר ערבית והמשכילים, האמידים, יתחנכו באנגלית, והפער המעמדי ישתקף גם בפילוג לשוני, כמו בהודו וברוב ארצות אפריקה.

איני צריך להאריך את הדיבור על משמעה התרבותי והלאומי של התפתחות כזאת, כדי למנוע אותה, הקימונו את קל"ע, אך עד עתה נתקלנו — פרט למקרים מעטים, יוצאים־מן־הכלל — בחומה של אדישות. נקווה כי כינוס זה יהיה תפנית מבּחינה זו, כי הפעם תישמע האזהרה לא רק מפינו אלא גם מפי נשיא המדינה, ואולי לא יפלו דבריו על אזניים ערלות, אבקש אפוא מנשיא המדינה לשאת דברו.

המלצות קוראים
תגיות