רקע
משה בן-מנחם
בצרור החיים
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: י' אורנשטיין; 1969

 

א

יחסו של האדם למתים, קובע גם את יחסו לחיים. ראית דור שאינו מזכיר כהלכה את מתיו הגדולים – הסק מכאן שזיקתו לגדולי הדור, לאישיו היוצרים, פגומה היא. חוט של חסד משוך מן החיים אל המות ומהמות אל החיים. האנושי המוחלט מוקיר מתים, מרחם נוחי נפש, ואוהב אהבת אמת וחסד את אלה שאינם יכולים עוד לאהוב ולגמול חסד.

ואהבת לרעך כמוך – לרבות גם את זה שאינו כבר כמוך! וזכרת באהבה וביקר את נשמתו, ונתת לו מהלכים בין האנשים החיים היום, ופנית לו מקום בזמן, באין האלוהי הזה, המחיה הכל.

“דור הולך ודור מולך”… ואני ואתה הולכים אליו – אל אחינו, שחלף והלך לחופים אחרים, דוממים בדומית נצח. ומן הדין הוא שזכור נזכרנו עוד ועוד בדרך הליכתנו, שהליכת עולם היא; שהרי אין רגע בחיינו שלא נלך אליו, לההוא שמת לפנינו וישנו עוד.

יִזְכֹּר גֵּבֶר בִּיְמֵי חַיָיו / כִּי לָמַוֶּת הוּא לָקוּח.

וּלְאַט יִסַּע כָּל יוֹם מַסָּע – / אָכֵן יַחְשֹׁב כִּי יָנוּחַ,

דּוֹמֶה אֶל אִישׁ שׁוֹקֵט עַל צִי, / אַךְ יֵדֶא עַל כַּנְפֵי רוּחַ.

(רמב"ע)

דומה כי דורנו, “הדור המולך”, אינו זוכר כי הולך הוא… טרוד הוא למעלה מן המידה בעשית מלוכה, במלאכה המרובה, ו“יקרא דשכבי” לא יקר בעיניו. מסלק הוא את הנצח על נקלה על ידי כך שחי הוא הרבה רגעים; על כן אינו תופס את המות באופן ממשי, ולבו חסר כל פנימיות, כל אמת שברצינות. הולך הוא תמיד מעצמו אל עצמו, מקדים אך ורק בשלום עצמו, ומאמין הוא בעצמו עד יום מותו, וכמעט בטוח הוא שלא ימות. “במתים חפשי” – חפשי מן המתים, פטור מהם לחלוטין, כאילו שטר מחילה בידו מידי אלה ש“הלכו לעולמם”, לעילומם ולאילמם הגדול.

אמנם מזמן לזמן אנחנו פוקדים את “הנפטרים” היקרים, ובעיקר – בשנה הראשונה לאחר פטירתם. קובעים עתים להזכרה ולהוקרה, ומקדישים מליצות נאות ודברים נמלצים לחייהם ולפעלם “שלא ימושו לנצח מלבנו”. אך כעבור העת המזומנת והיום המוכן, גוזרים על החיים שישכחו את המתים, ו“המת הגדול” חוזר “למנוחתו עדן” ונהפך לזכרון קטן; והוא מוטל לא לפנינו כי אם מאחרינו, ממנו והלאה, אי־שם ב“עולם האמת”, שבאמת משל הוא. מת – תם ונשלם; נאסף אל עמיו – נעזב מעמיו, נשכח מימיו.

 

ב

מטבע האדם הרגיל הוא להתנכר לטבעו, להתכחש לטיבו, ולא להתודע לודאי הגדול שבגורלו – המות. אך נצח המות לא ישקר; הווה הוא באדם לא בנפרד אלא בנסמך, והוא הפרצוף השני של הויתו, באשר החיים כולם אינם אלא שורה של מיתות ותחיות המתים, ו“העולם הבא” איננו בחינת מקום אחר, אלא בחינת אופן קיום אחר. בשכחנו את המות, – אנו שוכחים את אמת הויתנו; כי סוד החיים במות, בירושתו ובקדושתו הנצחית. רק נשימה קצרה בין שתיקה לשתיקה הם חיינו על אדמות; ובין “בטרם כל” ו“ככלות הכל” – ריוח זמן של דבור; ובדברנו על המתים אנו משיבים להם את קול דבורם שנאלם דומיה. על כן אל נקראם “בר מנן”… שלא מלבר הם, אלא מלגו, בתוך חיינו. ואף על פי שמתו – לא תמו, ואם גם לא תמות אהבת נפשנו – לא תימוט נפשם לעולם.

 

ג

“גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם” – אומרת מסורת המוסר היהודי. דורנו, שנתרחק מאד מן המסורת, אינו גורס דעה זו, ולא עוד, אלא שאפילו “צדיקים בחייהם” אינו גורס. ובידוע: דור שאין בו אמונת צדיקים גם אהבת הבריות אין בו, לא בחייהם וכל שכן במותם.

מה מפליאה ספרות ההספד והקינה של משוררי ספרד הגדולים: שלמה אבן גבירול, משה אבן עזרא, יהודה הלוי, ואחרים. כל הטוב והנאצל שבמחשבה האנושית – הפילוסופיה, השירה, האהבה, הרחמים, המוסר, והאמונה הגדלה באלהים ובאדם, הכניסו ביצירות הנשגבות האלה. לעצבותם היה יופי נאצל, גדלות מזוקקת, ששום הוד של שמחה, וגדלות שבתענוגות החיים לא ישוו לה. היה זה אבל כבד הקורע חלון אל מה שמעבר לחיים החולפים, המכניס לרגע מרומם אחד את הנצח לחדרי חדריו של לב האדם. שירי ההספד והקינה האלה היו בעיקרם המשך לשירי הידידות והאהבה, חוט של חסד אחד נמשך משירי הפרוד של הלוי לשירי הקינה והבכי על מות רעיו גדולי הדור.

ואפילו אם רבה ההגזמה וגדולה ההפלגה גם בשירים אלה, וצחות ההשאלה והדימוי מצהירה ביותר מבין השורות – מכל מקום נאמן היה כאבו של גבירול בקינתו על יקותיאל:

“בִּיְמֵי יְקוּתִיאֵל אֲשֶׁר נִגְמְרוּ – / אוֹת כִּי שְׁחָקִים לַחֲלֹף יֻצְּרוּ”.

כי כאן מדברת האהבה הגדולה והנאמנה, והיא הלא אמת תדבר. האם לא האהבה העזה לחיים הוציאה מלבו של “נעים זמירות ישראל” את הקינה הנצחית: “הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו!” וקריאת יהודה הלוי על מות משה אבן עזרא:

משֶׁה, משֶׁה אָחִי! / מְאוֹר סַהֲרִי וּמִזְרָחִי, /

וְנֵרִי וְנֹגַהּ זַרְחִי. / מִשָּׁנִים קַדְמוֹנוֹת!


וקינת ר' משה אבן עזרא על ר' יצחק אלפסי:


כִּתְבוּ בְּעֵט בַּרְֵל עֲלֵי שָׁמִיר – / שֶׁבֶר אֲשֶׁר הָיָה לְזִכָּרוֹן, /

יִכְלּו יְמוֹת עוֹלָם וְיִתְחַדֵּשׁ / אֶבְלוֹ לְכָל יָב‎‏ֹא לְדוֹר אַחֲרוֹן.

אכן יש בשורות אלה התנשאות מעל לזמן וקריאת תגר עליו. שכן רק בהלחמנו עם הזמן אנו מתעלים עליו. ה“יזכור” הגדול הזה שהשמיעו טובי משוררי העולם על “הצדיקים הנאספים”, היה בו משום תביעה מוסרית בלתי־פוסקת לחיים שיתנו אל לבם, שידעו מי ומה הם. ומה נמרצת היא הזכרתו של יהודה הלוי:

“שמעו מלכים, האזינו נסיכי, והתמהו תמהו, ואל תגבהו, כי היום קצר, והמקום יצר, והנוגש יפצר, – להדוף חיים ממצבתם, ולהעמיד אחרים תחתם”.

“השנה אבדה את אביבה”! קרא פריקלס בהספידו את הגבורים הצעירים שנפלו חללים במלחמת פילופונסיה. “איך נפלו גבורים ויאבדו כלי מלחמה!” זעק־שר מנהמת לבו דוד מלך ישראל. עם נפילת הגבורים אובד הכל – הזמן ופעלו. “נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים” גדולה אהבת נפשות מאהבת בשרים, שהאחרונה מתה והראשונה קימת לעד!

אין אנו יודעים מהו “האידיאל” שאליו נכסף אדם דורנו, ומהו הטפוס המבוקש שאליו הוא נושא את לבו. נעלם מאתנו “מי יעלה בהר ה' “, ולאיזה “הר קדוש” דורנו המעפיל נושא עיניו?! גם טעם התקופה, שרבים טעמיה, לא נבחין אל נכון. ברם, אחת ידענו: לא ב”צדיק” רואה הדור “יסוד עולם”, ואין רוח הזמן נוחה מפולחן צדיקים מתים; ושבחי מתים – כזבחי מתים הם לו. לזכור “חסדי אמות לבני בניהם” – אינו מן “הטון הטוב” בחיים ובספרות של הזמן; ואם נכונה היא הסברה שהספרות היא ראי החיים, – בימינו היא משקפת מאין כמוה את יחסם של החיים לאלה ששבקו חיים לכל חי…

בדוק ותמצא שרגלי אלה “שהלכו לעולמם” הולכות ונדחקות מן הספרות “החיה” שלנו, ועוד מעט וכלתה רגלם מן החוג הזה. ו“מתים” – גם “נושאים מתים” במשמע. יש “מלכויות” י “שופרות”, אך אין “זכרונות” בספרנו; נשמות – הס מלהזכיר! “הקם את הקיים”! – “הב את ההווה!” “הבא שי למאורע, ליש!” – דורשים מן הסופר; “מה שהיה”, “תמונות אשר בתנומות” – מוטב לא לספר עליהם! “העיירה”, “יהודי־שבת־ויום טוב”. הזכרת נשמותיהם של גדולי יוצרינו “משם”, מן “הימים ההם” – הנח עטך מהם חשוך עתך לדברים יותר חשובים, “הרוחות מספרות”? – – יספרו; ילכו הרוחות למנוחות, ושלום לעברם! ביום הזכרון “ניאַרצייט” אותם, נצטט מכתביהם שנים־שלשה בתים; נכניסם לשעה קלה דרך השער הצר של העתון, ושוב ניפטר מן “הניפטרים לשנה תמימה. “הקורא” דורש אקטואליות”, “ויטאליות” “מנטליות” חריפה, – הלך דעות ולא הילוך דמעות. אין אנו חסידים שוטים השותים ל“חיים” למען המתים; אנו עושים חיים בעד החיים; וזמן הוא פעולה, ואין מבזבזים אותו בכדי. העולם עומד על השפעת גומלין ולא על השפעת חומלין… כל נושא צריך שיהא חי נושא את החי, שיאחז בענפי המציאות, ולא בכנפי רוח. עת לעשות לביתנו ולבעיותינו, אנו רוצים בתכסיסי הזמן, בעסיסי היום, ולא ברסיסי לילה ובמה שמאחורי הלילה. –––

 

ד

“מן הראוי שנבחין את המות כאחד מגופי החיים: אין האדם נהפך במותו לאיש אחר”. “אני מסביר לי תמיד את מיתתו של אדם מתוך חייו”. ועוד אמר אותו חכם מופלא, ומונטיין שמו: “הסתכלות ביום המיתה היא הסתכלות ביום הפדות; מי שהתקין עצמו בשביל המות, שוב אינו מסוגל לשום שעבוד שבעולם”.

מי שמכיר את ספרות המוסר שלנו בכל גלוייה, לא ימצא שום חידוש בדבריו של מונטיין. כל ספרות המוסר של היהדות בכל הדורות, היא מוסר השכל אחד כיצד להסתכל ביום המיתה, וכל תורתה היא התקנה לעולם התיקון – “העולם הבא”. לא הובאו הדברים כאן אלא לסבר את האזן של אלה שרואים במוסר שלנו מוסר עבדים, ואמונה של בטלנים. אדרבה! יקחו מוסר ממוסר זר. שלהם, אולי יספיק להם רוח נכרי, יליד בית אחר.

דורנו האוחז בקרנות הזמן כיד הכפירה הטובה עליו, השמיט מידו את הגה הזמן יותר מכל דור אחר שקדם לו. נדמה לו כי הוא חושך זמן בלי חשך, ואינו אלא מחסרו ומאבדו בידים, אין לך דור מחוסר פנאי כדור שלנו, מקמץ באורך ומחמץ בערך.“אכן יחשוב כי ינוח” – והוא חסר מנוחה כדוב. כל רגע בחיים הוא צעד לקראת המות: “אנו מתקדמים אליו במהירות של ששים דקה לשעה”, – כמאמרו השנון של ברנרד שאו; ואילו אדם זמננו סבור שעתותיו בידיו; ואין הוא מסתכל אף רגע קטן לאן הוא הולך.

כחס על הזמן הוא מתקין עצמו בכל עת לחיות לעולם, ואינו חש שכל ימיו הם התקנת שוא, מפני שפניו מועדות לכוון הבלתי נכון. הוא השתחרר, כביכול, מאלהים, – ומכאן ניתוקו מן המות ומן המתים, ומכאן שעבודו המוחלט לאדנות האני האחד שלו, מבלי להבחין באני השני של הויתו, זה הצמוד לו מיום הולדו. פחדות ולא פדות יראה במות ובמחשבה על המות, משום כך התעלם ממהותו, לא יאמין בו מחמת נוחיות שבהפקרות, ויחשוב לו זאת לצדקה ולעשית חסד עם עצמו.

 

ה

מוסר קדמון הוא: “אין עושין נפשות לצדיקים, ודבריהם הן זכרונן”. הנפש החיונית אשר מציאותה בהיולי, באין גוף וצורת הגוף, נאחזת ברוחני המוחלט כשלהבת בפתילה. בזכרנו את דבריהם של צדיקים, יצירתם ומעשיהם, אנו צוררים את נפשם בצרור חיינו, ונשמתם נקשרת בנשמת האומה החיה לעולם.

חסד עם המתים – אין לך אהבת אדם גדולה וטהורה מזו! משוחררת היא מכל זיקה ונקיה מכל תלות שבגופנו החולף, וחייבים אנו לשלם חוב זה למתים, מפני שהמת שילם את כל חובותיו ולא נשאר חייב כלום. וגדול סוד האהבה שבחסד מסוד המות, והיא תנאי לחיים במדה לא פחותה מאהבת אלהים, בה אנו הווים ומתהווים לעולם.

המלצות קוראים
תגיות