רקע
משה בן-מנחם
הביבליוגרף פרובסט
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: י' אורנשטיין; 1969

טעות היא לראות את הביבליוגרף כתולעת־ספרים, כדורש רשומות ושמות בלבד, ואת הבילבליוגרפיה – כמלאכה העוסקת בחומר הדברים ולא בנשמתם, הדואגת רק לפכים הקטנים, הנשכחים מעברו השני של נהר־היצירה, הזורם ומכה גלים בנשמת האדם מאז ומעולם. מי שלא ראה איך נגע הביבליוגרף מ. פרובסט ז"ל בספר, איך החזיקו בידיו, וכיצד עיין בו – לא ראה עיון קריאה ורטט של קדושה מימיו. ראייתו וכן נגיעתו בספרים, היתה שונה מזו של כל אדם ואפילו מזו של סופר. הוא היה נוגע בדבר ממש, בעצם שרשו של הדבר. הוא לא ראה לפניו לא תוכן ולא צורה, כי אם השארת־הנפש, מחרתו של הספר והסופר.

אכן, עבודתו של הביבליוגרף הנאמן עבודת מחר היא, ומלאכתו – גאולת מחר. להיום לעכשיו, אין לפי שעה צורך בעבודה שלו. כי כל עוד הספר ומחברו חדשים – כמעט ואין שומע לו ואין משגיח בו, ברושם רשומות זה – הביבליוגרף. הוא מתחיל תמיד מאותו המקום שאחרים מסיימים או לא התחילו בו כל עיקר – מאחרי הסוף, שהוא ראשיתה של אחרית בלתי־ידועה לנו, בחינת “והיה כי ישאלך בנך מחר”… ואם לא ישאל – והגדת לו ותפתח לו, למען יזכור. התאריך, השם והמקום, מתחילים להיות חשובים כשהם מטושטשים דוקא. “לעולם תהא רושם מתחת לכל שיר את יום חיבורו” – לימד גתה הזקן את אקרמן הצעיר: “יפה הדבר לשמש גם מעין יומן לכל אשר אתך. ואל יהא הדבר קל בעיניך”. התלמיד המעריץ והרושם כל שיחת חולין של המורה הגדול, מעיר: עשיתי כך זה שנים רבות, ויודע אני, ומבין, כמה רב ערכו של דבר. פירוש הדבר שהמשורר עצמו צריך להיות כמין ביבליוגרף של עצמו ולהבהיר את דרך יצירתו לאחרים, ולבוא לעזרת הקורא והמבקר באחרית הימים! וכן עשה שאול טשרניחובסקי: כאשר קרא שירו של משורר צעיר בכתב־יד, שאל: והיכן הוא התאריך? ושם המקום מדוע נעדר? ובמו ידיו היה כותב את התאריך והמקום מפי הצעיר, שהביט על המשורר הגדול בתמהון: קטנות אלה – לשם מה?! הביבליוגרף העוסק לכאורה בקטנות, הוא השמש הגדול של הספרות, והוא עוזר לא אחת להנצחת שמו של הסופר וחבורו יותר מעשרה מבקרים: שכן רוב המבקרים הולכים בעקבות הסופר. ולא אחת הם כותבים את עצמם… ואילו ביבליוגרף כותב תמיד את שמו וזכרו של הסופר ומגלה את עקבותיו שאבדו בדרכי החיים הנשכחים.

תמיד נראה היה פרובסט הטוב והמיטיב בחברת ספרים, עתונים, דברים שבדפוס ו“שמות”. הספרים היו רעיו אהוביו היחידים, לא היו אחרים על פניהם. הוא לא היה איש רעים ודברים. התקשה בדיבורו, ואפילו בשתיקתו. כביכול, התקשה, והתרחק ממגע גלוי ובלתי־אמצעי עם האדם. נראה היה כזעום ומר־נפש, אבל לאמיתו של דבר אהב את הבריות, הסתכל בהם מתוכו, והיה במבטיו הכאובים משום השתוקקות לחברת האדם ולאהבתו. מוכן היה תמיד לעזור בידיעותיו לאחרים, לשמש תלמידי־חכמים, ולהביא לך את הספר הדרוש ישר אל שלחנך בספריה, לפתוח לפניך את העמוד הנחוץ לך באותו רגע ולהראות באצבע שלוחה ורועדת: “הנה!” היה שׂשׂ להביא תועלת לזולת וחיכה שיפנו אליו בשאלות על ענינים הנהירים לו. כמדומה, שבדברו על ספרים וסופרים, היתה מופיעה נהרת בת־צחוק מזוכזכת על פניו המעונים, משהו כאוב מאד נרגע ונרפא באותו רגע על הפנים המעוותים, וכמין פיוס שלא־מכאן פשט וְנִשְתַּלֵו על חזותו.

– – – הנה אראנו, את פרובסט זה, שאינו נזכר בשום אנציקלופדיה לספרות, ובשום מילון לספרות, בהתהלכו מרעיד ומשמים ברחובותיה המפוארים של ברלין הסואנת, האנושית מאד, זו העיר הגדולה שקלטה אז פתאום כל כך הרבה יהודים, חכמים וסופרים ואמנים, ופרובסט הידען עסק שם במקצוע החביב עליו, ביד רחבה ובעין טובה. ראיתיו לפני עלותו לארץ־ישראל וגם אחרי שובו משם. לפני הנסיעה היה עוד בבחינת גוף ודמות הגוף, ואילו בחזרו כעבור זמן קצר, לא נשתייר ממנו אלא זכר לחורבן. הילוכו היה מעורר רחמים והשתתפות בצער; אי־אפשר היה לעבור על פניו מבלי להרתע ומבלי להרהר על גורל אדם על אדמות… בקושי בקושי היה סוחב את אבריו ההרוסים על אבני המדרכה הגדולות; והיו העוברים והשבים, האצים־רצים לדרכם, עומדים רגע, מפנים פניהם לצד ההולך, מתפלאים בו מתוך רחמים, משהים מבטם עליו ברגש וברחמי אנשים, והכל משתדלים לא להפריעו בדרכו ולא לפגוע בו ולדחפו חלילה וחס. כי באותם הימים הרחוקים עוד ריחמו הגרמנים על בני אדם חולים וחלשים, וגם על יהודים הגיעו רחמיהם: “המסכן!” היו מפליטים דבור של המלה מפיהם, “זא וואס!” כלומר: לא יתכן כדבר הזה, וכאילו האשימו את ההשגחה העליונה שכך דרכה עם הבריות. וכאשר המסכן פרובסט היה צריך לחצות את רחוב קאנט, או רחוב אורנינבורג רב התנועה והרעש, היה הוכטמייסטר הפרוסי הגבוה והמגוהץ, המווסת את התנועה בחוצות במו־ידיו הכסויות בכסיות לבנות מאד, ניגש ישר לביבליוגרף העברי המסכן, שם ידו החזקה תחת זרועו השבירה והצנומה, מעכב את התנועה שלא בעתה, ומעביר את פרובסט הכפוף, ההולך לאט, את הכביש ההומה; ורק בעמדו על המדרכה מעברו השני של הדרך, הניח ידו ממנו, ותוך אמירת “גוטן טאג” יפה ובפנים מסבירות, חזר לדוכנו שבאמצע הכביש, ושב לנופף את ידו ולנהל את התנועה כמנהגו.

איני יודע כיצד הביטו אנשי העיר העברית הראשונה בפרובסט המסכן.. יתכן שאחינו עבר עליו ללא כל תשומת־לב ונתנו לו לשרך את דרכו בקשיי־קשיים כדרך שעושים לשאר אנשים מוכי גורל ולא־מרוחמים. ואפשר עזרו לו לחצות את הכביש והביאוהו למחוז חפצו לבטח. אך בודאי גם הם לא ידעו שכאן הולך ביבליוגרף עברי, איש הדואג לבניהם אחריהם, ומקל עליהם בעתיד את הבינה בספרים?! בדרך “מבית אחד העם” אל בית הנכים. עבר כמעט באותו ה“הילוך” כמו מרחוב קאנט. לרחוב בלייבטרוי בברלין הנכרית; האומלל אומלל הוא בכל מקום ובכל זמן.

בקרבו פנימה נשא וסבל מ. מ. פ. עולם הדור ונאה! כלפי חוץ – רועד ומועד, בעל צורה נפסדת, תמוטה; וכלפי פנים – עתיר מעשים ונכסים, אדם שלם, שאין דבר גדול או קטן נפרד ממנו, כי הוא מצוי במציאות כולה“. כמאמר הבעש”ט. בנפשו, במעמקיה מוקף היה המון דמויות נאצלות נאפד נחמה ואהבת סתרים שאינה תלויה בדבר. – אהבה ליצירה העברית, אשר יסודתה בעיירה הגליצאית המזרחית, ערשה הרעננה של ההשכלה והחסידות, הרצופה רטט אהבה טהור של ימים רחוקים ויקרים.

שלשלת של חיי עינויים וסבל, וסוף מר כזה! אותו גוף נכאב, וחרב, שחיכה לקיצו תוך כליון אטי, המתקדם לחדלון במהירות של ששים דקה לשעה; זה שלא ידע את ההרמוניה האלוהית של בריאות ויפיה, לא קיוה בודאי שסיום הטרגדיה של חייו יהיה כה משונה, כה רע ושטני! המקרה העור שאיננו עור כל־כך, הוא לעתים לא רק בלתי־צודק, אי־מוסרי, רשע ונבל, כי אם גם מצחיק! אדם שכמותו, שהיה צריך למות בנשיקה, ברחמי־שמים, בלקיחה ביד עדינה ורכה, אמהית, בחינת “איננו, כי לקח אותו אלוהים” – נתרסק על ידי פצצה זדונית שנזרקה מגבוה, ממרומי ליל ירח תמים ושוקט.

כל אלה שידעוהו פנים אל פנים והצטערו על חייו הקשים וכאבו את כאבו במסתרים – לא נזדעזעו ביותר לשמועה הרחוקה על מותו הטרגי והמשונה. ובעברם באותו בוקר רע על רשימת ההרוגים והגיעו עד לשם הידוע: מנחם־מנדיל פרובסט; ראוהו לפתע פתאום והנה הוא קם מעם המתים והוא צנוע, מעולה ושלם באותה שלמות מפוארה, צדיקית, שרק יחידי סגולה זוכים לה אחרי מותם. – – –

המלצות קוראים
תגיות