רקע
לב טולסטוי
בעל הבית והפועל
לב טולסטוי
תרגום: יוסף חיים ברנר (מרוסית)
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה
שפת מקור: רוסית
פרטי מהדורת מקור: [תל אביב]: משרד הביטחון – ההוצאה לאור; תשל"ה 1974

 

– I –

הדבר היה בשנת 1870, בחורף, למחרת יום־ניקוֹלָה. לקהילת הכפר היה חג, ובעל־הבית ווסילי אנדרייץ' בּרֶחוּנוֹב, סוחר מן הדרגה השנייה, לא היה יכול לצאת לדרכו, מפני שהיה צריך להיות נוכח בבית־התפילה — גבּאי היה שם — ואף בבית ניטל עליו לקבל את פני קרוביו ומקורביו ולכבדם. אבל הנה הלכו להם האורחים האחרונים, וּוסילי אנדרייץ' התחיל מיד להתכונן לנסוע אל בעל־האחוּזה הקרוב, בכדי לקנות ממנו את היער, שעל מיקחוֹ כבר שׂם עין. ווסילי אנדרייץ' נחפז לדרכו, בכדי שלא יקדימוּהוּ הסוחרים מן העיר ולא יוציאו מידו את הקנייה הזאת, ששכרה בצידה. בעל־האחוזה הצעיר ביקש בעד היער עשרת אלפים רוּבּלים רק מפני שווסילי אנדרייץ נתן בעדו שבעה; ואולם זה האחרון ידע, ששבעת אלפים אינם אלא שליש ממה שהיער שווה באמת. ווסילי אנדרייץ' היה, אפשר, עומד עוד יותר על המקח, להפחית עוד יותר מן המחיר, כי היער נמצא בסביבת מחוזו ולא היה לו לחשוש שמא יעלו אחרים על המחיר שהוא נותן, שהרי מנהג קבוע הוא מימים ימימה בין סוחרי כפרי המחוז, שלא להיכנס איש בסביבת חברו, להפריע בקנייה על־ידי העלאת השער; אלא שמפי חברו, להפריע בקנייה על־ידי העלאת השער; אלא שמפי השמועה נודע לווסילי אנדרייץ', שסוחר־הפלך מתעתדים לנסוע לקנות את היער הזה, יער־גוּריצקין, ולפיכך החליט לבוא מיד אל בעל־היער ולגמור את העסק. ואך קרבו מוצאי־החג לבוא עמד והוציא מארגזו שבע מאות רובלים שהיו לו משלו במזומנים, הוסיף עליהם 2,300 — כל כסף בית־התפילה שנמצא אצלו — למלא את הסכום של שלושת אלפים רוּבּלים, ולאחר שמנה את המעות בזהירות ובדייקנות והניחן בארנקו, התחיל עושה את יתר ההכנות לנסיעה.

הפועל ניקיטה, היחידי מבין פועלי ווסילי אנדרייץ' אשר לא שתה לשוֹכרה באותו יום, רץ לרתום את העגלה. נקיטה לא שתה לשוכרה באותו יום מפני שהיה איש שיכור מאז־ומעולם, ועכשיו, מיום־הווידוי ואילך, שאז נתן ביי"ש את גלימתו ונעליו, נדר נדר שלא לשתות, וזה לוֹ החודש השני שלא בא כל משקה חריף אל פיו; אם כי קשה ביותר היה לו לעמוד בנסיונו באלה ימי החגים האחרונים, כשבכל בית ובכל מקום רבה השתייה.

ניקיטה היה איש כבן חמישים מן הכפר הסמוך וכמעט כל ימיו לא עבד בביתו שלו אלא שירת אצל אחרים, מפני שבעצמו לא ידע להיות בעל־בית, כפי שהיו הבריות אומרות עליו. בכל מקום שעבד הוקירוּהוּ בגלל אהבתו את העבודה, חריצותו ויכולתו לעבוד, ובעיקר — בגלל אופיו הטוב והננעים; אבל הוא לא היה יכול לישב ישיבת קבע בשום מקום, מפני שפעמיים בשנה, ויש שלפרקים יותר תכופים, שקע בשיכרות, ואז — לא די שהיה נותן ביין את כותונתו לעורו, אלא גם היה נעשה חצוף וקורא לריב ולמצה. גם ווסילי אנדרייץ' גירש אותו מביתו לא פעם, אלא שאחר־כך חזר והשיבהו אליו, בהחשיבו את יושרו, את חיבתו לבעליי־חיים, ובעיקר — את שכר שירותיו הזוֹלים. ווסילי אנדרייץ' שילם לניקיטה לא שמונים רובלים לשנה, כמחיר פועל שכזה, אלא ארבעים, ואף זאת לא היה נותן לו בסדר ובחשבון אלא באקראי, פרוטות פרוטות, ולרוב לא־במזומן כי אם בסחורה מחנותו, שאת מחירה היה קוצב כרצונו.

אשתו של ניקיטה, מרתה, שהיתה לפנים יפה וזריזה, ניהלה את משק ביתה בעזרת בנה העלם ושתי הנערות בנותיה, ולא קראה לבעלה לשוב הבית, ראשית: מפני שזה כעשרים שנה שהיא נמצאת ביחסים נסתרים עם עושה־החביות, בן הכפר האחר, ששכר דירה אצלה; והשנית: מפני שאף־על־פי שהתעמרה בבעלה כאוות נפשה בשעה שהיה פיכח, הרי בשתותו לשוכרה יראה מפניו אימת־מוות. והיה מעשה, שניקיטה בהיותו בביתו שתה פעם לשוכרה, וכדי לנקום בה, וודאי על נכנעותו בשאר הימים, שבר את ארגזה, הוציא משם את קישוטיה הכי יקרים, נטל קרדום והיה מקצץ בכל סינוריה ושמלותיה.

כל משכורתו של ניקיטה היתה ניתנת מאת שוכריו לאשתו והוא לא היה מוחה כנגד זה.

גם עכשיו, ימים אחדים לפני החגים, באה מרתה בעגלה אל ווסילי אנדרייץ' ולקחה קמח־חיטים, תה, סוכר, שמינית יי"ש, סך־הכל בשלושה רובלים בערך, ומלבד זאת גם חמישה רובלים במזומנים והיא הודתה לו על זה כעל חסד גדול ומיוחד שנעשה לה, בשעה שגם לפי מחיר העבודה היותר פחותה היה ווסילי אנדרייץ' חייב לניקיטה כעשרים רובל.

— אני ואתה, כלום איזה תנאים עשינו בינינו? — היה ווסילי אנדרייץ' מדבר אל ניקיטה — יש לך צורך באיזה דבר — קח, אצלי לא כמו שנהוג אצל שאר הבריות: עבוד היום ומחר אתן, עם חשבונות ועם קנסות. אני אוהב שהכל יהיה על פי יושר. אתה תשרת לי ואני לא אתעלם ממך. עזוב אעזוב עמך.

ובדבּרוֹ את הדברים האלה, האמין ווסילי אנדרייץ' באמת ובתמים, שהוא עושה חסד וצדקה לניקיטה; כה בטוח ומשכנע היה קולו וכה מילאו אחריו כל האנשים התלויים בכספו, וניקיטה בתוכם, לחשוב, שאין הוא חס ושלום, מרמה אותם, כי אם עושה להם טובה גדולה.

— לא טָפש לבי מהבין, ווסילי אנדרייץ‘; כמדומה שאני עושה הכל, מתאמץ, כמו לפני אבי־מולידי. אני מבין היטב — היה ניקיטה עונה, כשהוא מבין היטב, שווסילי אנדרייץ’ אכן ירמה אותו, אלא שיחד עם זה הרגיש שאך לשווא ינסה לברר אתו את חשבונותיו, ושצריך לחיות אצלו, כל זמן שאין מקום אחר, ולקבל מידו מה שהוא נותן לוֹ.

עכשיו, כשבאה פקודת בעל־הבית לרתוֹם, עמד ניקיטה בשמחה ובחפץ לב, כדרכו תמיד, ושם רגליו, הצועדות במהירות ובקלות ובזו אחר זו, אל הממגורה, נטל שם מעל המסמר את רסן העור הכבד עם הגדילים, ובקשקשו קצת בחוליות־הברזל של המתג, כונן צעדיו אל האורווה הנעולה, שבה עמד ביחידות הסוס, שאותו ציווה ווסילי אנדרייץ' לרתוֹם.

— מה, פתי שלי, השתעממת? — דיבר ניקיטה כמענה על צהלת־השלוֹם הרפוייה, שבה הקביל פניו העומד יחידי באורווה, רמך נאה בצבע חום־כהה, בעל קומה ממוצעת, אחוריים סרוחים במקצת ושפתיים לבנות — נוּ, נוּ! עוד תספיק, תן קודם ואשקה אותך! — הוא דיבר עם הסוס כדבר איש אל אשר יבין את לשונו, ובתוך כך ניער בכנף־בגדוֹ את האבק מעל גב הסוס השמן והחריץ שבאמצעיתוֹ, נתן על ראשו הצעיר והיפה את האפסר, שיחרר מתוכו את אוזניו ורעמתו והוליכו להשקוֹתוֹ.

בזהירות ביקש לו הסוס החוּם מוֹצא מן האורווה המלאה זבל, ומיד לאחר צאתו לאוויר החצר נתבּדח ובעט, כמעמיד פנים שהוא רוצה להכות ברגלו האחורית את ניקיטה הרץ עמו אל הבאר.

— שׂחק, שׂחק, ממזר! — רטן ניקיטה, שידע את מידת־הזהירות של החוּם לשלוח את רגלו רק עד כדי נגיעה בגלימה המגואלת של מוֹליכוֹ, אבל לא להכּות חס־ושלום, ושאהב ביותר את הרגלו־משחקו זה.

לאחר שהסוס כילה לשתות את המים הקרים, גנח גניחה אחת, ניענע בשפתיו הלחות החזקות, שמשפמיהן טיפטפו לתוך השוֹקת נטפים צלולים, ונשתתק, כאילו שקע במחשבות; אחר־כך ניעור פתאום וצהל בקול־רם.

— יותר אינך רוצה — לא צריך! שנדע זאת; אבל אחר־כך אל תבקש עוד — ביאר ניקיטה לפני החוּם ברצינות ובהרחבה את אופן הנהגתו אתוֹ, ושוב רץ אל הממגורה, כשהוא מושך באפסר את הרמך הבּוֹעט, הצוהל והמתיז פתיתי שלג בכל החצר.

מן הפועלים לא היה איש; היה שם רק אחד, זר, בעלה של המבשלת, שבא לימי החג.

— לך, נפש חביבה, ושאל אותו — אמר אליו ניקיטה— איזו עגלת־חורף יצווה לרתוֹם, את המצוּפּה או את הקטנה?

בעלה של המבשלת ניכנס אל הבית הבנוי על תל גבוה, שגגו עשוי פח ושב מהר עם ידיעה, שבעל־הבית ציווה לרתום את עגלת־החורף הקטנה. ניקיטה כבר הספיק בינתיים לשים על צוואר הסוס את העוֹל ולקשור גם את האוכף המסומר. ביד אחת אחז את קשת העץ הצבועה הקלה, אשר ישימה מעל ראש הסוס, וביד שנייה הוביל את הסוס אל שתי עגלות־החורף שעמדו ליד הממגורה.

— הקטנה — תהא הקטנה — דיבר בקול לעצמו והכניס אל בין המוֹטוֹת את הסוס הפיקח, שהעמיד פנים כל אותה שעה כאילו הוא רוצה לנשוֹך אותו, ובסיועו של בעלה של המבשלת התחיל רותם את העגלה.

כשהכל היה כבר כמעט מוכן ומזומן ולא נשאר אלא להתקין את המושכות, שלח ניקיטה את בעלה של המבשלת להביא תבן מן הממגורה.

— כך כך, טוב טוב. נוּ, אל תפשׂק רגליים! — דיבר ניקיטה אל בעלה של המבשלת ואל הסוס, ובאותה עת דרך וכבש היטב בעגלה את תבן השעורים שנדוֹש לפני ימים אחדים — ועתה הבה לי את המחצלת ונפרוש אותה ומעליה את האֶרג. כך נעשה, כך כך יוּטב לשבת — דיבר ניקיטה, כשהוא אומר ועושה: תוחב את קצוֹת האֶרג שמעל לתבן מסביב למוֹשב, מכל הצדדים — כך, תודה לך, נפש חביבה — אמר ניקיטה לבעלה של המבשלת — בכל דבר טובים השניים. כל דבר ייעשה בשניים יותר מהיר — הוא בחר את מושכות העור, שבקצה איחדה אותם חוּליה של נחושת, ואחר־כך ישב ישיבת־ארעי על מקומו בקידמת העגלה והסיע את הסוס האביר, שהתפרץ לרוץ אורח על גלידי־הזבל שבחצר, אל כיוון השער.

— הדוֹד מיקיט, דוֹדי מיקיט, דוֹדי, אה? — עלה מאחריו קול דק של בנו של בעל־הבית, ילד כבן שבע, שיצא בחופזה מהפרוזדור אל החצר, והוא לבוש בחצי־אדרת קטנה שחורה, בנעלי־לבד לבנות ובכובע חם — הושיבני נא — התחנן הילד ברוכסו תוך כדי ריצה את אדרתו הקטנה.

— נוּ, נוּ, רוּץ, יקירי — אמר ניקיטה, עצר רגע בסוס, הושיב לידו את בנו של בעל־הבית החיוור והצנום שזרח כולו מגיל ויצא אל הרחוב.

השעה היתה השלישית אחר־הצהריים. מזג האוויר היה קרחי, מַד־הקוֹר הראה עשר מעלות, היתה קדרוּת ונשבו רוחות. מחצית השמיים היתה מכוסה בענן אפל וקרוב אל האדמה. אפס, בחצר היה שקט. ואולם, ברחוב כבר הורגשה הרוח יותר. מעל גג ממגורת השכן טואטא השלג ונפל ארצה, ובפינת־הרחוב על־יד בית־המרחץ, היתה מערבולת של שלג. הוא הסתובב. ניקיטה יצא מן השער והיטה את הסוס אל מבוא־הבית שברחוב. מיד נראה יוצא ובא אל העגלה ווסילי אנדרייץ' באדרת מעור־כבשים וסיגריה בפיו. הוא יצא מפרוזדור־הבית אל המרפסת הגבוהה, שהשלג הקרוּש הכבוּש שרק תחת צעדי רגליו הנתונות בנעלי־לבד מכוסות בסוליות עוֹר, ועמד רגע. הוא מצץ מציצה אחרונה משיור הסיגריה שבפיו, השליך אותה תחת רגלוֹ, דרך עליה ורמסה רמיסת־אגב, ובהוציאו דרך שפמיו את העשן ובהביטו אלכסונית על הסוס ההולך וקרב, התחיל מקפל משני עברי פניו האדומים המגולחים את קצות הצווארון השעיר של האדרת פנימה, כדי שהשער לא יהיה בחוץ ולא יזיע מתוך נשימה. — הראיתם, פרוֹקוּרטוּס זה, הוא כבר פה! — קרא בראותו את בנו הקטן בעגלה.

ווסילי אנדרייץ' היה מבוסם קצת מן היין ששתה עם אורחיו, ולכן, עוד יותר מכפי הרגיל, שבע־רצון מכל אשר לו ומכל אשר עשה. מראה פני בנו, שבלבו קרא לו תמיד “יוֹרשי”, הסב לו עתה עונג רב; הוא הביט עליו במצמוץ עיניים ובגילוי שיניים גדולות.

אשתו של ווסילי אנדרייץ', החיוורת, הצנומה והמעובּרת, ניצבה מאחוריו בפרוזדור כדי ללוותוֹ, כשמכתפה עד ראשה היא עטופה כולה במטפחת־צמר, עד שמכל פניה נראו רק עיניה המביטות.

— באמת, טוב היה שתיקח את ניקיטה אתך — דיברה בבושה וביראה, בעשותה צעד לפניה מאצל הדלת.

ווסילי אנדרייץ' לא ענה דבר, וכלפי דבריה, שלא נעמו לו כנראה, הרעים את פניו ורקק.

— הלא צרור הכסף בידך — המשיכה האשה בקולה המרוּד והקובל — וגם האוויר, מי יודע… באמונתי.

— וכי מה אנוכי?! — את הדרך איני יודע, שאצטרך למלווה דווקא? — קרא ווסילי אנדרייץ' באותה התאמצות־השפתיים הלא־טבעית, שבה היה רגיל לישא וליתן עם מוכרים וקונים, ובהטעימו הטעמה יתירה כל הברה והברה.

— נוּ, בכל־זאת, אילו לקחת… בשם אלוהים, אני מבקשת! —שָׁנתה האשה בהתקינה את מטפחתה על עצמה.

— הנה, נדבקה כמו דבק… נוּ, לאן אקחהוּ?

— מה, ווסילי אנדרייץ', אני מוכן — ענה ואמר ניקיטה בזריזות עליזה — ורק שיתן מישהו אוכל לסוסים בהיעדרי – הוסיף בפנותו אל בעלת־הבית.

— אני אדאג לזה, ניקיטוּשקה, לסימיוֹן אצווה, שהוא יעשה את זה — אמרה בעלת־הבית.

— ובכן מה, האסע, ווסילי אנדרייץ'? — שאל ניקיטה בציפייה.

— מילא, ייעשה כרצון הזקנה. אלא שאם לנסוע, לך ולבש איזה מין “דיפלומט”, אשר יחמם אותך — אמר ווסילי אנדרייץ', ושוב בבת־שחוק ובקריצת־עין כלפי גלימתו של ניקיטה, שהיתה קרועה תחת בית־השחי ובגב, וציציוֹת היו נגררות ממנה בשוליים, וכולה מלוכלכת ומטולאה ועושה רושם שהרבה מראות ראתה והרבה הרפתקאות עברו עליה בחייה.

— אַי, נפש חביבה, גש הלום, החזק בסוּס! — קרא ניקיטה אל בעלה של המבשלת, שעמד בחצר.

— אני לבדי! אני לבדי? — ציפצף הנער בהוציאו מכיסיו את ידיו הקטנות, האדומות, הקפואות מקוֹר ובהחזיקו במושכות־העור הקרים.

— אלא שאל תעשה שהיוֹת יתירות, כשתלך להתקשט ב“דיפלומט” שלך! — קרא ווסילי אנדרייץ' בהתבּדחוּת על חשבון ניקיטה ובחושפו שוב שיניים שוחקות.

— בקפיצה אחת, אבי, ווסילי אנדרייץ' — ענה ניקיטה ורץ אל בית הפועלים שבחצר, כשראשי מגפיו הבּלים, הכפופים למטה בשעת ריצה, מנצנצים במהירות רבה.

— אנא, ארינוּשקה, תני לי את הפרווה שלי מן התנור, עלי לנסוע עם בעל־הבית! — קרא ניקיטה אל המבשלת בהיכנסו בריצה לתוך הבית ובהסירו את חגורת־העור שלו מעל המסמר שבכותל.

המבשלת, שישנה די צרכה מאז סעודת הצהריים ועכשיו עמדה והכינה את המיחם בשביל בעלה, פגשה ברצון את ניקיטה, ומיד נדבקה מבּהילוּתוֹ והתחילה כמוהו להיחפז, ומתוך כך סחבה מעל התנור את פרוות־הארג הקרועה, שהתיבשה שם, וניערה וחבטה אותה בחפזון.

— יום טוב יהיה לך היום עם בעל־הבית שלך — אמר ניקיטה למבשלת, כי כך היה נימוסו טוב־הלב שלא לשתוק בהישארו עם מישהו ביחידות, אלא להגיד לו דבר־מה מן הבא בפיו.

הוא הקיף את עצמו בחגורה הצרה והממורטטת, משך לתוך עצמו פנימה את כּריסו הכחושה גם בלאוו־הכי ומתח והידק את החגורה על גב גלימתו מסביב־סביב הדק היטב בכל כוחו.

— כך יהיה טוב — אמר לאחר זה, וכבר לא אל המבשלת, כי אם אל החגורה עצמה בשעה שתחב את קצוֹתיה בפנים — כך לא תימלט — הוא הרים והשפיל את כתפותיו, למען תהא לו הרגשת רווחה בידיים, ומעליה לבש את הפרווה, ושוב, לאחר מתיחה רבה של הכתף, בכדי שיִרווח לידיים, חיזק אותה בבית־השחי, ולקח מעל האיצטבא את הכפפות — נוּ, הכל, איפוא, כתיקונו.

— ראוי היה לך, בן־סטיפן, להוסיף על חוֹתלוֹת־הרגליים — אמרה המבשלת — שכן דלים הם מגפיך.

ניקיטה עמד, כתוהה על הדבר.

— ראוי היה… אבל מילא, אפשר גם בלי זה. לא רחוק!

והוא יצא במרוצה.

— האם לא קר יהיה לך, ניקיטוּשקה? — דאגה לו בעלת־הבית, כשניגש אל העגלה.

— למה קר, חם למדי — ענה ניקיטה, והוא מרפד את התבן בראש העגלה, כדי שאפשר יהיה לכסות בו את הרגליים, ואחר נעץ בתבן את השוט, שלא היה בו כל צורך בשביל הסוס הטוב.

ווסילי אנדרייץ' כבר ישב במקומו.

בגבו הרחב והנתון בשתי אדרות, זו מעל זו, מילא את כל אחורי העגלה.

הוא אחז במושכות והריץ את הסוס.

אז מיהר ניקיטה והתיישב גם הוא איך־שהוא בקידמת־העגלה משמאל, כשרגלו האחת נשארה גלוייה ותלוייה בחוץ.


 

– II –

הרמך הטוב הסיע את עגלת־החורף אגב חריקה קלה בפסיה ובהליכה חרוצה וזריזה גמא את דרך־הקרח הכבושה בכפר הקטן.

— ואתה למה נתלית? הבה הנה את השוֹט, ניקיטה! — גער ווסילי אנדרייץ' ב“יוֹרשוֹ”, שניסה להתיישב מאחורי העגלה על קצה הפסים, וניכר היה שהאב מתגאה ושמח בבנו מאוד — אני אלמדך בינה! רוץ אל אמא, בן־נעוות־המרדות!

הנער ירד. החוּם התחיל לרוּץ אוֹרח.

בכפר היו רק שישה בתים, ואך יצאו מאחורי הבית האחרון, ביתו של הנפח, מיד ראו, שהרוח הוא הרבה יותר חזק משחשבו. הדרך כמעט שלא נראתה כבר. פתותי־השלג המתעופפים כיסו על עקבות הפסים מיד אחרי שעברו, ואת הדרך אי־אפשר היה להכיר אלא על פי זה שכאן היה המקום יותר גבוה מאשר בכל השטח שמסביב. בכל מרחב השדה התחולל הסער ולא יכלו לראות את קו האופק המבדיל בין שמיים וארץ. היער מימין, שתמיד היה נראה מרחוק, עכשיו רק השחיר לפעמים ככתם כהה מבעד לאבק־השלג. הרוח נשב משמאל ובעקשנות דחף לצד אחד את רעמת הסוס ואת זנבוֹ השעיר, שהיה קשור רק קשירה אחת. הצווארון הארוך של הפרווה של ניקיטה, שישב לעבר הרוח, נדבק אל פניו ואל חוטמו.

— אין ריצת הסוּס כהוגן הפעם, השלג מפריע — אמר ווסילי אנדרייץ' ברגש של התגאוּת על סוסו הטוב — פעם אחת נסעתי עמו לפשוטינה והוא הביאני לשם בחצי שעה.

— מה? — שאל ניקיטה, כי הצווארון חסם בעדו משמוע.

— לפשוטינה, אני אומר, הביאני בחצי שעה! — קרא ווסילי אנדרייץ' בקול־רם.

— מה יש לדבר, סוס כמו שנאמר! – קרא ניקיטה.

הם נשתתקו לרגעים אחדים. אבל ווסילי אנדרייץ' נתאווה לדיבור.

— מה, אני סבור, שאסרת על אשתך, להשקות יין את עושה החביות? — הוא התחיל באותו הקול הרם, שהביע בטחון, כי הנאה גדולה וודאי יש לו לניקיטה, לבוא בדברים עם אדם חשוב ונבון כמוהו; ווסילי אנדרייץ' היה כל כך מלא רצון מהלצתו, שאפילו לא עלה בדעתו שמא תצער שיחה שכזו את ניקיטה.

ניקיטה לא קלט את דברי בעל־הבית, שאת צילצולם נשא הרוח והעבירם מאוזניו.

ווסילי אנדרייץ' חזר בקולו הרם והברור על הלצתו בדבר עושה־החביות.

— אלוהים עמם, ווסילי אנדרייץ', מה לי ולעסקים האלה! אני אחת אבקש מאתה, שלא תעשה רעוֹת לבני, ובאשר לשאר — אלוהים עמה.

– זה נכון — אמר ווסילי אנדרייץ' — נוּ, ומה, החושב אתה לקנות סוס לימי האביב? — הוא עבר לנושא־שיחה אחר.

— כן, יהיה צורך — ענה ניקוטה, בהפשילו את צווארון־הפרווה ובהתכופפו אל בעל־הבית.

עתה כבר עוררה השיחה עניין בניקיטה, והוא רצה לשמוע כל דיבור ודיבור.

— הנער גדל, וכבר באה העת שיחרוֹש בעצמו, עד עתה היינו שוכרים — הוא אמר.

— קחו, איפוא, ממני את הסוס הרזה, לא ארבה במחירו! — קרא ווסילי אנדרייץ' בקול נרגש ונסער, ניכנס כבר כולו לענייני עסק, הדבר היחידי האהוב עליו, ושבלע את כל כוח שכלו.

— טוב, שיתן לי במזומן חמישה־עשר רובּלים ואקנה ביום־השוּק — אמר ניקיטה, שידע היטב כי מחירו של “חסר־גרם” זה, אשר ווסילי אנדרייץ' רוצה למכור לו, הוא לכל היותר שבעה רובלים, ושאם יקחהו ממנו, ייחשב לו הלָה את מחירו עשרים וחמישה רובלים, ואז אי־אפשר יהיה להוציא פרוטה ממנו במשך חצי שנה.

— הסוס נאה. אני רוצה בטובתך כמו בטובתי. אצלי הכל על פי יושר. בּרֶחוּנוֹב אינו האיש שיגרום רעה למישהו. מוטב שאפסיד אני ואַל אראה בהפסדם של אחרים. אם אינני דומה לאחרים. אצלי הכל על פי יושר! — קרא ווסילי אנדרייץ קריאות באותו הקול שבו היה רגיל לפתות את כל הבאים עמו במשא־ומתן – הסוס סוּס כהלכה.

— ממש — אמר ניקיטה באנחה, ולאחר שנוכח, ששוב אין מה לשמוע, הסיר ידו מעל צווארון־הפרווה, וזה שב מיד וכיסה לו את אוזנו ואת פניו.

כחצי שעה נסעו בדממה. הרוח הקפיא לניקיטה צלע וזרוע, במקום שהפרווה היתה חלוּלה.

הוא התכווץ ונשם לתוך קצה־צווארונו, שכיסה לו את הפה ולגופו בכלל לא היה קר.

— ומה דעתך, הניסע דרך קרמישבה או ישר? — שאל ווסילי אנדרייץ'.

דרך קרמישבה היתה יותר דרך הרבים, ואף היו לה ציוּנים נכוֹחים משני עבריה, אבל היא היתה ארוכה; הדרך הישרה לפניהם היתה דרך יותר קצרה, אבל לא כבושה, וציוּנים לא היו לה, או שהיו נמוכים וטובעים בשלג.

ניקיטה חשב רגע.

— דרך קרמישבה אמנם ארוכה יותר, אבל גם בטוחה יותר — אמר.

— אבל הלא בדרך הישרה עלינו רק לעבור את העמק כמו שצריך, כדי לא לתעות. ואחר־כך, ביער טוב לנסוע — טען ווסילי אנדרייץ', שרצונו היה לנסוע ישר.

— כרצונו — אמר ניקיטה והסיר את ידו מעל צווארונו.

ווסילי אנדרייץ' עשה כן, ולאחר שעבר עוד כחצי־פרסה, אצל האלון הרם, המתנועע ברוח, עם כמה עלים יבשים עליו, פנה שמאלה — לבוא אל העמק.

לאחר שפנו שמאלה, היה הרוח כמעט לנוכח פניהם. מלמעלה התחיל נופל שלג דק. ווסילי אנדרייץ' נהג בסוס, מנפח את לחייו ומאפו יצא הבל אל שפמיו. ניקיטה התנמנם.

ככה עברו עליהם בדממה כעשרים רגעים. פתאום התחיל ןןסילי אנדריייץ' ממלמל לעצמו דבר־מה.

— מה? — שאל ניקיטה ופקח את עיניו.

ווסילי אנדרייץ' לא ענה. גופו התכופף לצידי העגלה, והוא התבונן לאחור ולפנים, לרגלי הסוס. והסוס, שמתוך זיעה הסתלסל שׂערוֹ בירכתיים ובצוואר, צעד לאיטו.

— מה לך, שואל אני — חזר ניקיטה.

— מה, מה — חיקה ווסילי אנדרייץ' ברוגזה — לא רואים את ציוני הדרך! נראה שתעינוּ.

— עמוד, איפוא, ואני ארד לבדוק את הדרך — אמר ניקיטה, קפץ בקלוּת מעל העגלה, נטל את השוט מתחת התבן והלך שמאלה באותו צד שישב.

השלג באותה שנה לא היה עמוק ביותר, באופן שבכל מקום היה אפשר לעבור, אך בכל זאת יש שהגיע עד למעלה מהברכיים ונכנס לתוך מגפיו של ניקיטה.

ניקיטה הלך, מישש וגישש ברגליו ובשוֹט, אבל שום דרך לא נמצאה.

— נוּ, מה? — אמר ווסילי אנדרייץ' כששב ניקיטה אל העגלה.

— מהצד הזה אין דרך. צריך ללכת לחפש מן העבר ההוא.

— הנה משחיר דבר־מה לפנינו, התקרב לשם וראה — אמר ווסילי אנדרייץ'.

ניקיטה הלך גם שמה, ניגש אל הדבר המשחיר, והנה עפר תחוח הוא, שנפל מעל גידולי־החורף ונצטבר מעל השלג. משם פנה והתהלך ימינה, ולבסוף שב אל העגלה, ניער מעליו את השלג, הוציאו מתוך המגף וישב בעגלה.

— צריך לפנות ימינה — הוא אמר בהחלטה — מקודם היכּה אותי הרוח בצד שמאל, ועתה הוא מכה ישר בפּנים, ימינה! — הוא שנה בתוקף.

ווסילי אנדרייץ' שמע לו ונטה ימינה. אבל דרך לא היתה. ככה עברו בתוהו לא־דרך שעה קלה. הרוח לא שכך אף במקצת, ושלג נפל.

— ואנחנו, ווסילי אנדרייץ', נראה שתעינו מן הדרך לגמרי — אמר ניקיטה פתאום ובקול כאילו היה נהנה מזה שתעוּ — מה זאת? – הוא קרא בהצביעו על עלי־תפוחי־אדמה שחורים, שביצבצו מתחת השלג.

ווסילי אנדרייץ' עצר בסוס, שכבר היה מכוסה כולו זיעה רבה וצלעותיו האבירות עלו וירדו מתוך נשימה ונשיפה קשה.

— וכי מה? — שאל.

— אנחנו בשדה־זהַרוּב. הנה עד היכן הגענו!

— אתה צוחק או לועג? — קרא ווסילי אנדרייץ‘. — לא צחוק ולא לעג, ווסילי אנדרייץ’, כי אם אמת אדבר — אמר ניקיטה — גם משריקת העגלה ניכר: על שדה־תפוחי־אדמה אנו נוסעים. הנה שם גלי־עלים ציבורים, ציבּוּרים, שדה ביון־החרושת של זחַרוּב.

— הראיתם לאן הגענו! — אמר ווסילי אנדרייץ' — מה, איפוא, לעשות עתה?

— לנסוע ישר, זה הכל; הן לאיזה מקום שהוא יצוֹא נצא — אמר ניקיטה — או שנבוא לכפר־זחרוב, או, אם לא — נבוא לחווה.

ווסילי אנדרייץ' שמע בקולו של ניקיטה ונתן לסוס ללכת כאשר הורה לו הפועל שלו. וככה נסעו שעה ארוכה למדי. יש שעברו על ספיחים ערומים, והעגלה התרוצצה על גבשושיות של אדמה קפואה; יש אשר ניגלו לפניהם גבעולי קש שנשארו אחרי הקציר, או זריעוֹת־של־חורף, או שדות שנזרעו דגן של קיץ, ואשר מתחת השלג ביצבצו שם עשבים פראים והתנועעו עם הרוח; ויש שכאילו שקעו בשלג עמוק, שהיה בכל מקום לבן ובכל מקום שווה ושמעליו כבר לא נראה דבר.

השלג נפל מלמעלה, ויש גם שהתנשא מתחת. הסוס, שנתיגע כנראה, ביותר, נעשה כולו מסולסל, עטָה כּפוֹר מתוך זיעה, וצעד במתינות. פתאום מטו רגליו והוא ירד אל תוך בור או אחת התעלות. ווסילי אנדרייץ' רצה לעצור בסוס, אך ניקיטה נתן עליו בקול:

— למה תעצור! אם שקענו — צריך לצאת! נוּ, חביבי, נוּ, נוּ, רחימאי! — פנה אל הסוס בקול עליז, כשהוא קופץ מן העגלה ושוקע בעצמו בשוחה על יד חברו.

הסוס התפרץ, ומיד נישלף אל שפת־השוחה הקרוחה, שהיתה כעין סוללה. השוחה היתה, כנראה, חפורה בידי אדם.

— אבל היכן אנחנו נמצאים? — תהה ווסילי אנדרייץ'.

— עוד מעט ונדע! ענה ניקיטה — ואתה דע לך זאת: דפוֹק בסוס — לאיזה מקום שהוא נצא סוף־סוף.

— והרי זה, וודאי, יער־גוריצקין? — אמר ווסילי אנדרייץ', בהראותו על דבר־מה שחור, שנראה מבעד השלג לפניהם.

— הנה ניקרב ונראה, יער זה מהוּ? אמר ניקיטה.

ניקיטה ראה שמצידו של הדבר־מה המשחיר נישׂאוּ זלזלים ארוכים, ועל פי זה ידע, שאין זה יער כי אם מקום־ישוב, אלא שלא רצה להיכנס בדברים.

ואמנם, כעבור כשלושים צעדים מהשוחה כבר השחיר לפניהם מראה־עצים ועלה איזה צליל חדש עצוב.

ניקיטה שיער נכונה; לא יער היה זה, כי אם שורה של עצים דקים גבוהים, שניטעו, כנראה, על שפת חפירה סמוכה לגורן ושזעיר שם, זעיר פה, על אחדים מזמורותיהם, התנועעו עדיין עלים טרופים. כשהגיעו אל הזמורות ההומות נוגות אגב נשיבת־הרוח, הרים הסוס פתאום את רגליו הקידמיות לאיזה מקום־גבוה מהעגלה, טיפס גם ברגליו האחוריות על הרמה, נטה מאליו שמאלה ופסק משקוע בשלג עד הברכיים.

זו היתה הדרך.

הנה באנו — אמר ניקיטה — ולא נדע אנה.

והסוס, מבלי לנטות ימין או שמאל, הלך בדרך המעולפה־שלג, ולא עברו ארבעים אמות משולשות עד שהשחירה שורת־הגדרות של גרנות מתחת לגגות המכוסים שכבת־שלג עבה. אבק־שלג נשפך מן הגגות בלי הפוגות. אחרי שעברו את הגרנות, היה להם הרוח לנוכח דרכם, והם ניכנסו לתוך ערימת שלג, ואולם לפניהם נראה מבוא בין שני בתים, מה שהוכיח להם, כי השלג נערם על פני מבוא־הכפר, וצריך רק לעבור את הערימה, כדי שיימצאו מיד ברחוב־הכפר. וכך היה. בחצר של הבית הקיצוני נסערו וטולטלו מן הרוח טלטלה רבה כּבסים קפואים שהיו תלויים בחבל: כתונות, אחת אדומה, ואחת לבנה, תחתונים, חוֹתלוֹת־רגליים ושמלת אשה. הכותונת הלבנה התנפנפה ביותר והניעה בשרווליה תנועה גדולה.

— הראיתם אשה עצלה שכזו! או, אפשר, שהולכת היא למוּת:

לא יכלה להכין את הלבנים קודם החג — דיבר ניקיטה בהביטו אל הכתונות המתנועעות.


 

– III –

בתחילת־הרחוב עוד שלט הרוח והדרך היתה מושלגת, אבל בלב הכפר נהיה שקט, חם ועליז; על יד חצר אחת נבח כלב, ועל יד השנייה באה מאיזה מקום ועברה במרוצה אשה אחת, עטוּפה בסוּדר של גברים מעל לראשה, ניכנסה בפתח הבית והתעכבה על המפתן, לראות בעוֹברים, מעומק הכפר נשמע קול שירת־עלמוֹת.

בכפר, נדמה, היה גם הרוח, גם השלג וגם הקרח, פחות מאשר בשדה.

— והרי זה כפר־גרישקין — אמר ווסילי אנדרייץ'.

— הוא־הוא — נענה ניקיטה.

ואמנם, זה היה כפר־גרישקין. נראה, שבצאתם מן הכפר שלהם סרו מן הדרך שמאלה ועשו דרך של שמונה פרסאות, בערך, בכיוון שלא היה דרוש להם כלל לעבור בו, אלא שבכל זאת, גם כך, התקרבו אל מחוז חפצם. מכפר־גרישקין עד כפר־גוריצקין לא היו יותר מחמש פרסאות.

בלב הכפר נתקלו בבן־אדם גבוה אחד, שהלך באמצע הרחוב.

— מי הנוסע? — קרא בן־האדם בעצרו בסוס.

ומיד הכיר את ווסילי אנדרייץ', אחז במוֹט היצול, ובהעבירו לאורכו את כף ידו, קרב אל העגלה וישב בה.

זה היה מכר של ווסילי אנדרייץ', אחד מיושבי הכפר, ישעיה שמו, איש שהוחזק בכל הסביבה לגֹונב־סוסים מובהק.

אה, ווסילי אנדרייץ'! אנה פניו מועדות? — אמר ישעיה, בהרעיפו על ניקיטה, שישב אצלו, מריח היי"ש ששתה.

— לכפר־גוריצקין שׂמנו פעמינו…

— אַי, ראו עד כמה נטיתם מדרככם! צריכים הייתם לנסוע דרך מלחוֹבה.

— צריכים היינו, אלא שלא כיוונוּ יפה — אמר ווסילי אנדרייץ' ועצר בסוס.

— סוס לא רע — אמר ישעיה כשהוא מתבונן אל הסוס והוא מהדק בתנועה רגילה סמוך לחוליה ממש את קשר־העניבה של הזנב השעיר, שנתרופף־מעט.

— ובכן תלוּנוּ פה הלילה?

— לא, אחא, הכרח הוא לנסוע.

— הכרח, מילא. והלָה מי? — אה, ניקיטה סטיפניץ'.

— אלא מי? — ענה ניקיטה — אבל אולי תגיד לנו, נפש חביבה, מה לעשות עתה, שלא לתעות שוב?

— לתעוֹת כאן — לא יתכן! — חזוֹר לאחוריך, ישר דרך הרחוב, ושם, כאשר תצא — ישר, ישר. רק אל תשמאיל. כך תבוא אל הדרך הרחבה, ומשם — ימינה.

— ומהדרך הרחבה אימתי פונים? כמו בקיץ או כמו בחורף? — שאל ניקיטה.

— כמו בחורף. מיד כאשר תצא ותגיע לשם, תמצא שיחים, וממול השיחים ציוּן גדול, אלון בעל תלתלים — זהו המקום שפּוֹנים.

ווסילי אנדרייץ' הפך את פני הסוס ונסע.

— ואולי מוטב היה, בכל זאת, שתלוּנו פה! — קרא אליהם מאחור ישעיה.

ואולם ווסילי אנדרייץ' לא ענה לו דבר ודפק בסוס; חמש פרסאות של דרך ישרה, ששתיים מהן דרך היער, לא קשה, כמדומה, לעבור, בפרט שהרוח כאילו שכך ונפילת־השלג חדלה.

לאחר שעברו שוב את הרחוב, שהיה כבוש לפניהם ושזעיר פה וזעיר שם השחיר בו זבל טרי, וחלפו על פני החצר עם הלבנים, שהכותונת הלבנה שביניהם כבר נקרעה מעל החבל ונשארה תלוייה רק באחד משרווליה הקפואים, הגיעו שוב אל שורת־הזמוֹרוֹת, שנהמה איומות, ויצאו מחדש אל מרחבי־השדה.

הסופָה לא רק שלא נתמעטה, אלא, כפי שנדמה, עוד הגבירה חילים. הדרך לא היתה ברורה, ואילמלא הציוּנים, לא היה כל בטחון שלא סרו ממנה. ואולם גם הציונים לא נראו כהוגן, מפני שהרוח היה לנוכח פני הנוסעים.

ווסילי אנדרייץ' מיצמץ בעיניו, ויש שגם השׁח את ראשו לבדוק את ציוני הדרך, אבל יותר מזה: נתן לסוס ללכת באשר יילך, כי בטח בּוֹ. והסוס, אמנם, לא נטה מני אורח והלך פעם ימינה ופעם שמאלה, הכל לפי הפיתולים של הדרך הכבושה, שהיה חש מתחת לרגליו עד כי למרות זה, שהשלג התרבה מלמעלה והרוח התגבר, לא חדלו לראות את הציונים פעם מימין ופעם משמאל.

ככה נסעו כעשרה רגעים. ופתאום נתגלה, ממש לפני הסוס, דבר־מה שחור, שהתנועע ברשת האלכסוֹנית של השלג המסוער. החוֹם הדביק לגמרי את הדבר ונקש ברגליו הקידמיות במושב האחורי של עגלת־החורף הנוסעת לפניו.

— הַקֵף… ף־ף־ף! — עלתה צווחה מן העגלה.

ווסילי אנדרייץ' התחיל להקיף. בעגלה ישבו שלושה איכרים ואשה אחת. נראה שהללו הם אורחים השבים מאיזו חגיגה. אחד האיכרים היכה בשוט ארוך על גב הסוסה המושלגת. השניים הנותרים ניענעו בידיהם וצעקו צעקות נוראות. האשה המחותלה, שכולה היתה מכוסה שלג, ישבה בלי נוע וכמתנפחת באחורי העגלה.

— מאין אתם? — קרא ווסילי אנדרייץ' בקול.

— מ…א־א־א..!

— מאיזה כפר, אני שואל.

— מ… א־א! — צעק בכל כוח גרונו אחד האיכרים, ובכל זאת אי־אפשר היה להבין מאין.

— סע! אל תפגר! — צעק השני ולא פסק לדוש בשבטוֹ את בשר הסוּסה.

— מחגיגה תסעו?

— סע, סע! הקף!!

העגלות נתקלו אחת בשנייה, כמעט והסתבכו, נתפרדו, ועגלת־האיכרים נשארה מאחור.

כולה מכוסה שלג, נושמת בכבדות תחת קשת־העץ הנמוכה, הסוסה החלשה, הכרסתנית, פרועת השער; היא אימצה את כל כוחותיה לשווא להימלט מן השוט המכּה אותה. היא שלחה את רגליה הקצרות פנימה, השליכה אותן אל תחת עצמה וצלעה על פני השלג העמוק. הסנטר הצעיר שלה, עם השפה התחתונה המתוחה כמו אצל דג, עם הנחיריים המורחבים ועם האוזניים הרחוקות והלחוצות מפחד, שהה רגעים אחדים אצל כתפו של ניקיטה ואחר כך התחיל לפגר.

— הנה מה שהיין עושה — אמר ניקיטה — עד מוות יענוּ את הסוסה. אסיאַתים גמוּרים!

עוד רגעים אחדים נשמעו נחירת הסוסה המעוּנה וקולות־השיכרון של האיכרים, ואחרי כן נאלמה הנחירה, נשתתקו גם הקולות. ומסביב שוב לא נשמע דבר, מלבד נהמת הרוח אצל האוזניים ולפעמים גם שריקה רפוייה של פסי העגלה מדי עוברם על פני גבשושי השלג שבדרך.

הפגישה הזאת בידחה את דעתו של ווסילי אנדרייץ' ואימצה את לבּוֹ, הוא דפק בסוס בפחות זהירות מאשר מקודם לכן, בסמכו עליו, שהוא וודאי יילך בדרך הנכונה, ועל כן לא יסף ווסילי אנדרייץ' לשמור את ציוּני הדרך.

לניקיטה לא היה מה לעשות, וכמו תמיד בהימצאו במצב כזה, התנמנם — על מנת להשלים ולמלא את הלילות הרבים אשר בהם לא ישן לשובעה. פתאום עמד הסוס, וניקיטה כמעט שנפל מן העגלה, לאחר שחוטמו הוּרד.

— והרי שוב אנו נוסעים שלא כראוי — אמר ווסילי אנדרייץ'.

— וכי מה?

— ציוּני הדרך אינם, נראה ששוב אנו תועים.

— ואם אנו תועים, צריך לחפש — אמר ניקיטה בקיצור; הוא קם, ובצעדו בקלות בכפות רגליו המופנות כלפי פנים, התחיל להתהלך על פני השלג.

הוא התהלך ארוכות, נתעלם מן העין, נתגלה ושוב נתעלם ולבסוף חזר.

— אין כאן דרך, אפשר באיזה מקום לפנינו — אמר כאשר ישב בעגלה.

היום ירד. התחיל להחשיך. סערת־השלג לא גברה, אך גם לא קטנה.

— אילה לפחות, הגיע אלינו קולם של אותם האיכרים — אמר ווסילי אנדרייץ'.

— הרי הם לא הדביקו אותנו. נראה, שסרנו הרבה מן הדרך, ואפשר שגם הם תעו — אמר ניקיטה.

— לאן לנסוע, איפוא? – אמר ווסילי אנדרייץ'.

— צריך לתת לסוס שילך כחפצו — אמר ניקיטה — הוא יביא אותנו למקום הדרוש. תן לי את המושכות.

ווסילי אנדרייץ' מסר ברצון את המושכות, בפרט עתה, שכפות־ידיו הנתוּנוֹת בכסיות החמות כבר התחילו לקפוא מקוֹר.

ניקיטה נטל את המושכות, ורק החזיק בהן, הוא השתדל שלא להניען לשום צד, ולבּוֹ שׂש בקירבו על חכמת הסוס אהוּבוֹ. ואמנם הסוס הפיקח, לאחר שהיפנה פעם אוזן זו ופעם אוזן שנייה, פעם לעבר זה, פעם לעבר אחר, התחיל להפוך את פניו ולסוב.

— רק אַל דיבּוּר — מילמל ניקיטה — הראיתם, מה שהוא עושה! לֵךְ, לך, לך לךָ קדימה. כך, כך.

הרוח התחיל לנשוב מאחור וחריפוּת הקוֹר נתמעטה.

— חכם מחוּכּם! – הוסיף ניקיטה לשמוח על שׂכלוֹ של הסוס — סוס קירגיזי הוא אמנם רב כוח, אבל טיפש. וזה — הביטו־נא וראו את כל המעשים שהוא עושה באוזניו. אין לו צורך בטלגרף, הוא חש מה שנעשה במרחק של פרסא.

ולא עברה הצי שעה עד שלפניהם התחיל באמת משחיר דבר־מה, יער או כפר, ומימין נתגלו ציוּנים. נראה, שהם שבו אל איזו דרך.

— והרי זה שוב כפר־גרישקין — קרא ניקיטה פתאום.

ובאמת נראו להם עתה משמאל אותה הגוֹרן, ששלג נפל ממנה, ואחר כך אותו החבל עם הלבנים הקפואים, כתונות ותחתונים, שעדיין, כמו לפני שעה, נתחבטו בסערה בזעם.

שוב נכנסו אל הרחוב; שוב נהיה שקט, חם, עליז; שוב נראתה הדרך המזובלה, שוב נשמעו קולות, שירים; שוב עלתה נביחת כלב, בינתיים כבר האפיל הערב כל כך עד שבבתים אחדים כבר העלו אור.

באמצע הרחוב היטה ווסילי אנדרייץ' את סוסו אל הבית הגדול, הבנוי שורות כפולות של לבנים, ועצר ליד המרפסת.

ניקיטה ניגש אל החלון המוּאר והמושלג, שלאורו נוצצו פתותי־שלג מתעופפים, ונקש בו בקצה שוֹטוֹ.

— מי שם? — ענה קול מבפנים.

— ממוֹשב־הצלבים, בּית־בּרֶחוּנוֹב, אדם חביב — ענה ניקיטה — צא אלינו לרגע!

בעל־הקול סר מעם החלון, וכעבור שני רגעים נשמע איך שהדלת בפרוזדור סובבת על צירה, ואיך שאחר כך נדחף הבריח מעל הדלת החיצונית. הדלת נאחזה בידיים לבל יטלטלנה הרוח, ומבעדה נזדקר איכר זקן וגבוה, בעל זקן לבן שעל כתפותיו, עמד עֶלֶם בכותונת אדומה ומגפי־עוֹר.

— האתה הוא זה, בן־אנדריי? — אמר הזקן.

— הנה תעינו בדרך, אחא — אמר ווסילי אנדרייץ' – אמרנוּ לבוא לכפר־גוריצקין ונתעינו אליכם. הלכנו מפה ושוב תעינו.

— הראיתם איך תעוּ? — אמר הזקן — פטרוּשקה, לך ופתח את השער — פנה אל העלם שבכותונת האדומה.

— תיכף ומיד — השיב העלם בעליזות ורץ אל הפרוזדור.

— אבל אנחנו, אחא, לא ללוּן פה אנו מתכוונים — אמר ווסילי אנדרייץ'.

— לאן תסעו? לא טוב לנסוע באישון לילה. לוּנוּ פה!

— הייתי רוצה ללוּן פה, אלא שאני מוכרח לנסוע. העסקים, אחי, אינם סובלים דיחוי.

— נו, בוא, איפוא, התחמם, לכל־הפחות. את המיחם הכינוּ זה עתה.

— להתחמם — זה אפשר — אמר ווסילי אנדרייץ' — יוֹתר חושך לא יהיה עכשיו, וכשתצא הלבנה, יהיה יותר אור. התבוא אתי להתחמם מעט, ניקיטה?

— נו, מדוע לא, להתחמם מוּתר – אמר ניקיטה שקפא ביותר ושרצון חזק מאוד היה לו לחמם את אבריו הקפואים מקוֹר.

ווסילי אנדרייץ' ניכנס עם הזקן אל הבית, וניקיטה בא בעגלה אל השער שאותו פתח לו פּטרוּשקה, ושם, על פי הוראתו של העלם, העמיד את הסוס תחת גג הממגורה.

קרקע הממגורה היתה מזובלה, מוּרמָה' וקשת־העץ הגבוהה שעל ראש הסוס נגעה בכלונסאות המסודרות שם מתחת הגג. התרנגולות, שכבר התיישבו שם עם התרנגול על הכלונסאות ללינת־לילה התחילו לקרקר באי־רצון ולקשקש ברגליהן. הכבשים המורגזות ממנוחתן נקשו בפרסותיהן בזבל הקפוא כקרח ומיהרו להסתלק לצדדים. הכלב הוציא מגרונו יבבת־זעף, וכמו לא־זקן־ורגיל התחיל להשתפך בנביחות של פחד וחימה למראה הזר.

ניקיטה ניכנס בדברים עם הכל: ביקש מחילה מן התרנגולות של העבר והרגיען לקראת העתיד, והבטיח שלא יוסיף עוד להחרידן מריבצן; הוא הוכיח תוכחה קלה את הכבשים על שהן מרתתות לשווא ומפחדות ולא תדענה למה; ועל לב הכלב דיבר ארוכות, בלי הפסק, בשעה שקשר את הסוס.

— הנה כך יהיה הדבר כמו שצריך — אמר בנערוֹ מעל עצמו את השלג — הראיתם, כמה זה טורח ונובח! — הוסיף בנוגע לכלב — אבל די לך! נוּ, די, שוטה, די. רק לעצמך אתה גורם דאגה ולחינם — הוא טוען — לא גנבים באו כי אם אנשי־שלומך…

— והרי זה כמו שכתוב: שלושה המה יועצי־הבית — אמר העלם, בהעבירו בידו החזקה תחת הגג את העגלה שנשארה בחוץ.

— מה פירוש יועצי־הבית? — שאל ניקיטה.

— אצל פאולוס כתוב כך: כאשר הגנב בא במחתרת — הכלב נובח, לאמר: אל תישנוּ! שימרוּ! — התרנגול קורא, לאמר: קוּמוּ! — לעבודה! – החתול מתרחץ: — סימן הוא לבואו של אורח יקר, לאמר: היכּוֹנוּ! — קבּלוּהוּ בכבוד! — דיברהבחור בבת־שחוק.

הבחור פטרוּשקה היה יודע־ספר, הוא ידע כמעט בעל־פה את כל ספר־המקרא, הספר היחיד שהיה לו, שנשאף לו מן הימים שלמד בבית־הספר, והוא אהב, ביחוד לאחר ששתה מעט יין, כמו היום, להשמיע את הפתגמים מתוכו, שנראו לוֹ היותר מתאימים אל העניין.

— זה נכון — הודה ניקיטה.

— קפאת, אני חושב, דוֹד? — הוסיף פּטרוּשקה.

— יתכן — אמר ניקיטה, ושניהם באו דרך החצר והפרוזדור אל תוך הבית.


 

– IV –

הבית, שאותו עשה לו ווסילי אנדרייץ' אכסנייה־לשעה, היה אחד הבתים היותר עשירים בכפר. למשפחה היו חמש חלקות, ואף חכרה אדמה נוספת, סוסים בחצר היו שישה; פרות — שלוש; עגלות גדולות — שתיים; כבשים — עשרים. כל בני המשפחה היו עשרים־ושניים: ארבעה בנים נשואים, שישה נכדים, שמכולם היה פטרושקה הנשוי האחד, שני נינים, שלושה יתומים וארבע נשי־הבנים עם טפיהן. זה היה אחד הבתים יקרי־המציאות בכפר, שעוד נשארו בלתי מחולקים; ואולם גם בו התחילה תוססת משטמה, שראשיתה, כנהוג, מדוֹן־נשים, ואחריתה — חלוּקה.

שני בנים גרו במוסקבה והיו שם שואבי־מים, אחד עבד בצבא. בבית היו עתה הזקן, הזקנה, הבן־האיכר השני, הבן הבכור, שבא ממוסקבה לחג, וכל הנשים וילדיהן; ומלבד בני המשפחה ישבו כאן עתה עוד שכן־אורח וידיד־בית.

מעל השולחן בבית היתה תלוייה עששית בעלת־גולה, שהפיצה אור בהיר על כלי־התה שעמדו תחתיה, על בקבוק־היי"ש עם הפּרפּראוֹת, על כותלי־האבנים, על האיקונין שבפינה ותמונות־החול שמשני עבריהם.

בראש השולחן ישב ווסילי אנדרייץ', באדרת קצרה שחורה בלבד, מצץ את שפמיו הקפואים מקרח והתבונן מסביב למסובים ולבּית בעיני־הנץ הבּוֹלטוֹת שלו.

מלבד ווסילי אנדרייץ', ישבו אל השולחן בעל־הבית הזקן הקרח בעל הזקן הלבן, בכותונת לבנה מבד תוצרת־ביתו; לידו — הבן שבא ממוסקבה — בעל כתפיים עבות וחזקות במעיל־סיטץ דק — ואחריו הבן השני — רחב כתפיים, הבכוֹר, שניהל את המשק — ואחריו האיכר־השכן, בן־אדם צנום וצהוב.

האיכרים, לאחר ששתו מן היי"ש ואכלו מן הפרפראות, התכוננו לשתיית־תה, והמיתם כבר נהם את נהימתו על הריצפה אצל התנור. על מושב־התנור ועל גג־התנור נראו ילדים; על האיצטבא ישבה אחת מנשי־הבית והניעה עריסה. בעלת־הבית הזקנה, שפניה כולם, לרבות השפתיים, היו חרושים קמטים מקמטים שונים, טרחה אצל ווסילי אנדרייץ'.

בשעה שניכנס ניקיטה אל החדר, עמדה והגישה לאורח כוס יין־שרף, שמזגה מבקבוק־של־זכוכית עבה.

— אל נא תסרב, ווסילי אנדרייץ', אסור לסרב, צריך לשתות לחיים — היא טענה — שתה, יקירי.

מראה היי"ש וריחו, ביחוד עתה, כשהוא כולו עייף כל־כך ובשרו סמר מקוֹר, בילבלו ביותר את ניקיטה. פניו רעמו, ולאחר שניער את השלג מעל כובעו וגלימתו, התייצב לפני האיקונין, וכאילו לא ראה דבר, הצטלב שלוש פעמים והשתחווה להם. אחר כך פנה לזקן בעל־הבית וקד לו אשונה, ואחרי זה קו אל כל היושבים אל השולחן, ואחרי זה אל הנשים, שעמדו ליד התנור, ובאמירת “חג שמח”, התחיל פושט את בגדיו, מבלי לשלוח מבט אל השולחן.

— כמה קרח וכפוֹר יש עליך, דוֹדי! — קרא האח הבכור, בהביטו על לחייו, עיניו וזקנוֹ של ניקיטה, המכוסים כולם שלג.

ניקיטה פשט את גלימתו, ניערה עוד פעם, תלה אותה על התנור וניגש אל השולחן. גם לוֹ הגישו כוס יין. אז היה רגע אחד של מלחמה פנימית קשה: הוא כמעט שלקח את הכוס להגיח אל תוכו את המשקה הצח והנותן ריח, אבל מיד העיף עין על ווסילי אנדרייץ', זכר את נדרוֹ, זכר את מגפיו הנתונים בעבוט בגלל יין, זכר את עושה־החביות, זכר את בּנוֹ הנער ואת ההבטחה שהבטיח לו לקנות בשבילו סוס לימי־האביב — ניקיטה נאנח ולא לקח את היי"ש.

— אינני שותה, אני מודה בהכנעה — אמר כשפניו רעמו, וישב על הספסל ליד החלון השני.

— מפני מה? — קרא האח הבכור.

— מפני שאינני שותה — אמר ניקיטה מבלי להרים את עיניו; הוא הביט באלכסון על שפמיו שלוֹ הקלושים ועל זקנו והמיס את פתילי־הקרח.

— לא טוב בשבילו לשתות — אמר ווסילי אנדרליץ' כשהוא מקנח ברקיק את הכוס ששתה.

— נוּ,אם כן שתה תה — אמרה בעלת־הבית בפנים מסבירות — אני חושבת שהקוֹר חדר אליך, המיסכן. מה אתן הנשים, מתעכבות היום כל כך הרבה בהכנת המיחם?

— המיחם מוכן — הודיעה אחת הכּלוֹת, ניערה בפרגוד את הפיח מעל המיחם הרותח, נטלה וקירבה אותו אל השולחן בכל מאמצי כוחותיה, הגביהה והעלתה והניחה אותו בנקישה.

בינתיים סיפר ווסילי אנדרייץ', כיצד נטו מן הדרך, כיצד תעו פעמיים ובאו לכפר אחד, כיצד פגשו בשיכורים. בעלי־הבית שמעו ותמהו, ביארו ופירשו, אימתי ניתעו הנוסעים ומפני מה, ומי היו השיכורים שפגשוּ, ולימדוּם כיצד לעשות מעתה את דרכם כהלכה.

— מכאן למוֹלצנוֹבקה גם ילד לא יִתעה, אלא שצריך לדעת לכוון את המקים שממנו יש לפנות מדרך הרבים. שיח אחד יש שם לציוּן, ואתם לא הגעתם אליו — דיבר השכן.

– אבל טוב יהיה שתלונו פה. הנשים תסדרנה לכם משכב — דיברה על לבם הזקנה.

– בבוקר תשכימו ותלכו לדרככם. לעולם ייצא אדם בכי־טוב — סייע לה הזקן.

— אי־אפשר, אחא, העסקים דוחקים בי! — אמר — אנדרייץ' — אם תעזוב ליום, שנתיים יעזבו הם אותך — הוסיף בזוכרו את עניין היער ואת הסוחרים העומדים מוכנים ומזומנים להוציא מידו את הקנייה הזאת, אם יחמיצנה אפילו ביום אחד הלא נגיע לשם — הוא פנה אל ניקיטה.

ניקיטה לא ענה־במשך רגעים אחדים, כאילו היה שקוע כולו בהמסת הקרח שעל זקנו ושפמיו.

— מי יודע אם שוב לא נתעה — אמר ניקיטה בפנים זועפות. פני ניקיטה היו זועפות, מפני שהוא נתאווה ביותר ליי"ש, והדבר האחד שהיה בכוחו לכבות את אש־התאווה הנוראה הזאת שאחזה בו, היה תה, אבל בתה עוד לא כיבדו אותו, עוד לא הגיע תורו.

אבל הלא כל הקושי הוא רק עד מקום־הפנייה, ומשם כבר לא נתעה, משם דרך היער נגיע עד מחוז חפצנו — אמר ווסילי אנדרייץ'.

— כרצונו, ווסילי אנדרייץ'. הדבר תלוי בו; רוצה הוא לנסוע — ניסע — אמר ניקיטה כאשר קיבל את כוס התה שהוגשה לו סוף־סוף.

— נשתה תה וניסע.

ניקיטה לא אמר דבר, רק ניענע בראשו. בזהירות יתירה שפך את התה מן הכוס אל הצלחת הקטנה והתחיל לחמם באֵד שעלה ממנה את אצבעות ידיו הנפוחות תמיד מרוב עבודה. אחר־כך נגס משהו מן הסוכר, קד כלפי בעלי־הבית, מילמל:

— לחייכם — וגמע מן המשקה המחמם.

— אילו ליווה אותנו מישהו עד המקום ששם יש לפנות — אמר ווסילי אנדרייץ'.

— מדוע לא? זה אפשר — אמר האח הבכור — פטרושקה ירתוֹם וילווה אתכם עד מקום־הפנייה.

— ובכן, רתוֹם, אחא, אני אתן לך את שכרך.

— איזה מתן־שכר! — אמרה האֵם בפנים מסבירות — לא אל השכר נישא את נפשנו.

— פטרוּשקה, לך, רתוֹם את הסוסה! — אמר האח הבכור.

— טוב — אמר פטרוּשקה בבת־שחוק, ומיד חטף מעל המסמר את כובעו ורץ לרתוֹם.

ועד שאסר פטרושקה את הסוסה התגלגלה השיחה בבית וחזרה אל הנושא שבו עמדו בעת שווסילי אנדרייץ' ניגש אל החלון.

הזקן התאונן לפני השכן — שהיה ראש הכפר — על הבן השלישי, שלא שלח לו כל מתנה ליום החג, ולאשתו שלח מטפחת מתוצרת צרפת.

— הצעירים של היום פורקים כל עול, הולכים ומתפקרים — טען הזקן.

— ועוד איך מתפּקרים — אמר הקרוב, ידיד־הבית – ממש! חכמים הם בעיניהם יותר מדי. הנה דימוֹצקין — זה קם וחבל באביו; יד שבר לוֹ. והכל מרוב חכמה, הוא רצה להשׂכּילוֹ, כנראה.

ניקיטה הקשיב והאזין לשיחה, הביט בפני המשוחחים, וניכר היה, שהוא משתוקק לקחת חלק בשיחה, אלא ששתיית התה אחזה את כל חושיו והוא לא היה מסוגל אלא להניע בראשו לאות הסכמה. הוא שתו; כוס אחר כוס, ועם כל כוס גדלו בתוכו החמימוּת והנעימוּת.

והשיחה נמשכה ונמשכה באותו עניין; על ההפסד הבא בעקבוּת חלוקת המשק. נושא השיחה, כנראה, לא היה מופשט, זו לא היתה שיחה סתם, אלא נגעה בעובדה חיה, בחלוקה הממשית של הבית הזה, חלוקה שהבן השני דרש אותה והוא ישב כאן בפנים נזעמים והחריש.

נראה ששאלה זו היתה “הנקודה הכואבת” במקום הזה והעסיקה את כל בני־הבית, אלא שהם, מתוך נימוס ודרך־ארץ, לא רצו לנגוע בענייניהם הפרטיים בנוכחות אחרים. ואולם הזקן לא התאפק לבסוף, ובקול רווי דמעות התחיל לדבר, שהוא, כל עוד הוא חי, לא יתן בשום אופן לעשות חלוקה בביתו; שביתוֹ, ברוך־השם, איתן מושבו, לא יחסר בו כל, אבל לכשיתחלקו — יצטרכו כולם לחזור על הפתחים.

— כמו משפחת־מטבּיוב — סייע השכן — ביתם היה לפנים בית הגון, ועכשיו, כשנתחלקו — נהיו עניים ואביונים כולם.

— וכזה אתה רוצה לעשות גם לנו — פנה הזקן אל בנו.

הבן לא ענה דבר, ונשתררה דממה לא־נעימה. את הדממה הזאת הפריע פּטרוּשקה, ששב לפני רגעים אחדים לאחר שרתם את הסוּסה וכל אותה שעה לא פסקה בת־שחוק משפתיו.

— משל אחד יש בכתובים — הוא אמר — אב אחד נתן לבניו לשבור מטאטא. ולא יכלו הבנים לעשות זאת. אז הפריד האב את המטאטא לזרדיו ונתן להם לשבור כל שבט ושבט לחוד. ואת זה הם עשו בנקל. וכך הוא הנמשל גם פה — הוא אמר מצטחק במלוא פיו — הסוסה מוכנה — הוסיף.

— אם מוכנה, הנני לנסוע — אמר ווסילי אנדרייץ' — ומה שנוגע לחלוקה, אַל תוותר סבא. אתה רכשת לך את כל זה — אתה הוא בעל־הבית. הגש את עניינך בפני שופט־השלום. הוא יסדר הכל.

— הוא כל־כך בּועט, כל־כך בּוֹעט — המשיך הזקן ודיבר על בנו, ובקול בוכים — עד שאי־אפשר לבוא עמו לאיזה עמק שווה. כאילו דיבוק ניכנס בו.

וניקיטה, בתוך־כך, כּילָה לשתות את הכוס החמישית ועדיין לא הפך אותה על פניה, לסימן שיותר אינו רוצה, אלא הניחה על צידה, בתקווה, כי ימזגו לו עוד, שישית, ואולם המים מן המיחם אזלו, ובעלת־הבית לא הגישה לו עוד, וגם ווסילי אנדרייץ' התחיל ללבוש את בגדי־הדרך. מה היה לו לניקיטה לעשות? — בעל־כורחו קם גם הוא, הניח לתוך כלי־הסוכר את מה שנשאר לו מן הגביש הקטן שלו, שהיה מכורסם בשיניו מכל הצדדים, קינח בכנף בגדו את פניו הרטובים מזיעה והלך ללבוש את פרוותו.

לאחר שלבש, גנח גניחה קשה, הודה לבעלי הבית, נפרד מהם בברכה ויצא מן החדר החם והמואר אל הפרוזדור האפל, הקר וההומה מהרוח והשלג המתפרצים לתוכו דרך הדלת הרועדת, ומשם — אל החצר האפלה.

פּטרוּשקה, באדרתו החמה, עמד עם סוסתו בלב החצר והשמיע בבת־שחוק שירים מספר המקרא. הוא אמר:

יהוֹם הרוּח, הסער יתחוֹלל,

וכדוּרי־שלג עלינו יגוֹלל,

פעם כקול חיה תעל המייתוֹ,

ופעם כקול ילד תישָׂמע בכייתוֹ.


ניקיטה הניע בראשו לאות הסכמה ורצון ויִישר את המושכות.

הזקן ליווה את ווסילי אנדרייץ'. הוא הוציא פנס אל הפרוזדור ורצה להאיר לו, אבל הפנס כבה מיד. ובחצר ניכר היה שהסערה גברה ביותר.

“נוּ, מזג־אוויר” — הירהר ווסילי אנדרייץ' — “אפשר גם שלא אבוא בשלום, אבל לדהות את הנסיעה אי־אפשר, העסקים דורשים! וגם, הנה כבר נעשו כל ההכנות, וגם סוסתו של בעל־הבית נרתמה. אין דבר, נבוא בשלום, בעזרת השם”.

בעל־הבית הזקן חשב אף הוא שלא צריך לנסוע, אלא שהוא הרי כבר דיבר את דברוֹ ולא שמעוּ לו. היתחיל לבקש מחדש? — “ואולי מתוך זיקנה אני מפחד כל־כך, ולהם לא תארע כל תקלה” — הוא חשב — “ואנחנו, לכל־הפחות, נשכב לישון בזמן, בלי דאגות וטירחות יתירות”.

ומה שנוגע לפטרוּשקה — הנה על דעתו גם לא עלה כל הירהור־של־סכנה: הוא כה ידע את הדרך ואת כל הסביבה, ומלבד זאת, השיר על־אודות “כדוּרי השלג” ש“הסער יגולל” אימץ את לבו כל־כך, עד שממש הבּיע את הנעשה בחצר.

ניקיטה היה האחד שלא רצה לנסוע כל־עיקר, אבל הוא כבר התרגל לזה שלא ייעשה כרצונו, שלא יהיה לו רצון עצמי ושימלא רק את רצון־אחרים. ובאופן זה, איש לא עיכב את הנוסעים מלצאת לדרכם.


 

–V –

ווסילי אנדרייץ' ניגש אל העגלה כמגשש באפלה, כשהוא בקושי מכיר היכן הוא נמצא, עלה על העגלה ואחז במושכות.

— לך לפנינו! — קרא לפּטרוּשקה.

פּטרוּשקה, שעמד על ברכיו בעגלתו, דפק בסוסתו. סוסו של ווסילי אנדרייץ', שצהל זה מכבר, כי הריח את הסוּסה לפניו, התפרץ אחריה, והם יצאו אל הרחוב.

ושוב נסעו באותה הדרך. שוב עברו על פני החצר עם הלבנים הקפואים על החבל, שעכשיו כבר לא נראתה כלל מחמת החשכה, שוב עברו על פני אותה הגורן, שערימות־השלגים כבר הגיעו כמעט עד גגה ומשם נשפך אבק־שלג אין קץ, שוב עברו על פני אותם העצים הדקים, ששרקו, המוּ, והתכופפו בעצבות, ושוב יצאו אל ים־השלג הסוער ממעל ומתחת. הרוח היה כל כך חזק, עד שבנשבוֹ בצידם של הנוסעים, והם חתרו לעומתו, הוא דחף את העגלה לעבר השני והיטה את הסוס לצדדים. פטרוּשקה נסע לפניהם במרוצה עליזה על סוסתו השוטפת והוציא מתוכו צווחות־מאמץ. החוּם התפרץ אחריה.

לאחר שעברו ככה כעשרה רגעים, פנה פּטרוּשקה לאחור וקרא דבר מה בקול גדול. גם ווסילי אנדרייץ', גם ניקיטה, לא שמעו, בגלל הרוח, מה הוא קורא, אבל הבינו, שהנה הגיעו עד למקוֹם־הפנייה. ואמנם, פטרוּשקה פנה ימינה; הם אחריו, והרוח, שנשב עד כה בצד היה להם מעתה בפניהם, ומימינם, מבעד השלג, היבהב דבר־מה מושחר. זה היה השיח שציין את מקום־הפנייה.

— נוּ, בשם־אלוהים.

— תוֹדה, פּטרוּשקה!

— “יהוֹם הרוח, הסער יתחוֹלל” — קרא פטרושקה בקול גדול ונעלם.

— הראיתם משורר שכזה! — מילמל ווסילי אנדרייץ' ומשך במושכות.

— כן, בחור טוב הוא, איכר גמור — אמר ניקיטה.

והם נסעו הלאה.

ניקיטה התקפל בתוך בגדוֹ ודחק את ראשו לתוך כתפותיו, באופן שזקנו הלא־גדול נצמד אל צווארו. הוא ישב בשתיקה והשתדל שלא יפוג החוֹם שאסף בבית עם שתיית התה. לפניו הוא ראה את הקווים הישרים של המוטות, שהיטעוּ אותו כל הזמן לדמוֹת שזוהי הדרך, את אחוריו של הסוס שהתנועעו עם קשר העניבה שלו על הזנב, שהיה נטוי לצד אחד, והלאה מזה — את חצי־הקשת ואת ראש־הסוס וצווארו המתנועעים עם הרעמה המפוזרה. לפרקים ראו עיניו גם ציוני־דרך, ועל פי זה ידע שלעת־עתה לא סרו מן הדרך, וממנו לא תידרש, איפוא, שום עשייה.

ווסילי אנדרייץ' נהג את הסוס באופן שתהא לו בעצמו הברירה החופשית ללכת בדרך הנכונה. אבל החוּם, למרות שנח בכפר, רץ עתה בלי־חפץ וכאילו נטה מן הדרך, עד שווסילי אנדרייץ' היה צריך פעמים אחדות לכוון אותו היישר.

“הנה מימין — ציוּן אחד; הנה השני, הנה גם השלישי” — ספר ומנה ווסילי אנדרייץ' — “והנה ממולנו גם היער” — חשב בראותו דבר־מה שהשחיר לפניו מקרוב. ואולם זה שנדמה לו ליער לא היה אלא שיח. את השיח עברו מהר, עברו עוד כשישים אמה, והציוּן הרביעי כבר לא היה, וגם יער לא היה.

“היער צריך להיות מיד” — חשב ווסילי אנדרייץ', ובהיותו מלא התעוררות מן היין והתה ששתה, לא חישב את דרכו, לא פסק ממהלכוֹ, כי אם מתח את המושכות, ובעל־החיים הטוב והנכנע נשמע לו, ופעם בצעד מהיר, פעם בריצה קלה — הלך אל אשר שלחוּהוּ, אם כי ידע, שהוא נשלח לא אל הדרוּש.

עברו עוד כעשרה רגעים, והיער לא נראה.

— והרי אנחנו שוב תעינו! — אמר ווסילי אנדרייץ' כשעצר בסוס.

ניקיטה יצא בלי־אומר מן העגלה, ובהחזיקו בגלימתוֹ, שפעם נדבקה בו אגב דחיפת־הרוח, ופעם נסרחה וכמעט נפלה מעליו. הלך למשש ולגשש בשלג; הוא הלך לעבר האחד, הלך לעבר השני. שלוש פעמים נתעלם לגמרי מן העין. לבסוף שב ולקח את המושכות מידיו של ווסילי אנדרייץ'.

— ימינה צריך לנסוע — אמר בקול קשה ומוחלט, בהפנותו את הסוס.

— אם ימינה — יהא ימינה — אמר ווסילי אנדרייץ', בעת שמסר את המושכות ואחר כך תחב את ידיו הקפואות אל תוך השרוולים.

ניקיטה לא דיבר דבר.

— נוּ, ידיד חביב, הוֹאֵל־נא ומשוֹך! — קרא אל הסוס.

אבל הסוס, למרות נענוע המושכות, לא הרחיב צעד.

השלג היה לו לפרקים עד הברכיים, והעגלה התנועעה והזדעזעה לפנים ולאחור עם כל משיכה ומשיכה.

ניקיטה הוציא את השוֹט, שהיה נעוץ בתבן בקידמת העגלה, והילקה אותו פעם אחת. הסום הטוב, שלא היה רגיל להלקאת־השוֹט, התפרץ, התחיל לרוץ, אבל מיד שוב חזר להתנהל בכבדוּת. ככה עברו עליהם כחמישה רגעים. האפלה היתה כל־כך עבה ואֵד־השלג כל־כר הגיח והציק מלמעלה ומתחת, עד שיש ולא נראתה גם קשת־העץ אשר מעל ראש הסוס. לפעמים נדמה שהעגלה עומדת על מקום אחד והשדה נס לאחור. פתאום עמד הסוס עמידה קשה וקטועה, בחוּשוֹ, כנראה, שדבר־מה מסוכן עומד לפניו בדרך. ניקיטה שוב קפץ מן העגלה, עזב את המושכות, ואמר לשים פעמיו אל לפני הסוס, לראות למה ועל מה עמד: ואולם אך עשה את הצעד הראשון לפני הסוס, והנה נמוֹטוּ רגליו והוא מעד מלוא קומתו אל תוך איזה מוֹרד.

— טפרוּ, טפרוּ, טפרוּ — הוא דיבר אל עצמו בשעת הנפילה.

הוא התאמץ להחזיק מעמד, אבל לא יכול, ונעצר רק לאחר שרגליו נתקעו בשכבת־השלג העבה אשר נערמה בתחתית המוֹרד.

ערימת־השלג, שהיתה תלוייה משפת המורד ומעלה, נתערערה על ידי נפילתו של ניקיטה, ניטלטלה עליו ושפכה שלג לתוך צווארונו.

— מה זאת אתם עושים לי! — פנה ניקיטה בכעין תוכחה אל הערימה ואל המורד, בנערוֹ את השלג מתוך צוארו.

— ניקיט, אה, ניקיט! — צעק ווסילי אנדרייץ' מלמעלה.

אבל ניקיטה לא ענה.

לא היה לא פנאי; הוא היה עסוק תחילה בהתנערוּת מן השלג, ואחר כך בחיפוש אחר השוֹט, שאבד לו בשעת הגילגול במידרון. לאחר שמצא את השוֹט, ניסה לטפס אל המקום אשר ממנו נפל, אבל לעלות שמה היה מן הנמנע. הוא התגלגל כפעם בפעם, עד שנאלץ לרדת למטה ולבקש מתחת מוצא כלפי מעלה. במרחק של תשע אמות ממקום־נפילתו הוא יצא ברוב עמל, אגב זחילה על ארבע, אל ההר, ועל עברי פי פחת הלך אל המקום, ששם, כפי השערתוֹ, צריך היה הסוס לעמוד. את הסוס ואת העגלה חוא לא ראה; אך מתוך שהרוח היה לו בפניו, לכן — עוד טרם נתגלו בני לוויתו לעיניו — שמעה אוזנו את צעקותיו של ווסילי אנדרייץ' ואת צהלתו של החוּם, אשר קראו לו.

— אני בא, אני בא. מה הקירקור הזה? — הוא מילמל.

רק כאשר היה כבר סמוך לעגלה, ראה את הסוס ואת ווסילי אנדרייץ', שעמד ליד העגלה ונראה כענק.

— היכן אבדת, לכל הרוחות? עלינו לחזור לאחור. נשוב, לכל הפחות, לכפר־גרישקין — התחיל בעל־הבית מדבר קשוֹת אל ניקיטה.

הלוואי ושבנוּ, ווסילי אנדרייץ', אלא שלאן עלינו לפנות עתה? כאן בּוֹרוֹת, בּוֹרוֹת שכאלה, שהנופל אל תוכם לא במהרה ימלט את נפשו. אני כה עמוק נכנסתי, עד שנס הוא שיצאתי בשלום.

— אבל הן לא לעולם נעמוד פה. לאיזה מקום הרי עלינו לנסוע סוף־סוף — אמר ווסילי אנדרייץ'.

ניקיטה לא ענה דבר. הוא ישב בעגלה, כשאחורוֹ מכוּון כלפי הרוח, חלץ את מגפיו והריק את השלג שניכנס בהם. אחר כך נטל גבעולי קש ובדאגה ובטירחה יתירה סתם בהם את הנקב שהיה בנעל השמאלי.

ווסילי אנדרייץ' החריש, כאילו מעתה מסר את הכל בידי ניקיטה וסמך עליו בכל. וניקיטה, לאחר שהכניס את רגלו אל תוך העגלה, שב ולבש את כפפותיו, אחז במושכות והיטה את הסוס לאורך המוֹרד. ואולם הם לא עשו אפילו מאה צעדים והנה שוב התעקש הסוס ולא אבה ללכת הלאה. לפניו היה עוד מוֹרד.

ניקיטה יצא עוד פעם מן העגלה ושוב התחיל למשש ולגשש בשלג. הוא התהלך ככה שעה ארוכה. לבסוף הופיע מהעבר השני, לא מזה שהלך בו.

— אנדרייץ', העודך חי? — הוא קרא.

— אני כאן! — ענה ווסילי אנדרייץ' — נו, מה?

— לא ברור, חושך. איזה בורות ושיחים. צריך שוב לנסוע לנוכח הרוח.

ושוב נסעו. שוב יצא ניקיטה ופסע בשלג. שוב חזר וישב ויצא וגישש, עד שלבסוף, נטול־נשימה, עמד אצל העגלה.

— נוּ, מה? — שאל ווסילי אנדרייץ'.

– מה יש לומר, עייפתי כוּלי! גם הסוס הוא כבר אֵין־אוֹנים.

— ובכן מה לעשות?

— חכה נא מעט.

ניקיטה הלך שוב וחזר במהרה.

— נהג ולך אחרי — הוא קרא וצעד בראש הסוס.

ווסילי אנדרייץ' כבר לא נתן פקודות, אלא עטה בהכנעה את כל אשר ציווה אותו ניקיטה.

— הנה, אחרי — צעק ניקיטה בעוברו בחופזה ימינה ובחוטפו ברסן הסוס להטוֹתוֹ לאיזה מוֹרד, לתוך איזו ערימת־שלג.

הסוס התעקש תחילה, אבל מיד התפרץ, בתקווה לדלג על הערימה, אלא שגבוּרתוֹ הכזיבה והוא שקע בערימה עד צווארו.

— צא! — נתן ניקיטה בקולו על ווסילי אנדרייץ', שהוסיף לשבת בעגלה, ובאוחזו במוט אחד של העגלה, התחיל ניקיטה לדחוף אותה על הסוס — כבד לך, אחא — פנה אל החוּם — אבל מה לעשות? — התאמץ, התאמץ, נוּ, נוּ, עוד מעט! — הוא קרא.

הסוס התפרץ אחת, ושתיים, אבל בכל־זאת לא התגבר על הקוֹשי ושוב שקע בערימה, כמו נמלך בדבר־מה.

— מה, איפוא, אחא, ככה לא יתכן — דיבר ניקיטה על לב החוּם — נוּ, עוד!

ושוב סחב ניקיטה את העגלה במוֹט היצוּל מן הצד שלו! ווסילי אנדרייץ' עשה כמעשה ניקיטה מן העבר השני. הסוס הניע בראשו, ואחר כך התפרץ פתאום.

— נוּ, נוּ! לא תיטבע, אל תירא! — צעק ניקיטה.

קפיצה אחת, ושנייה, ושלישית — והסוס יצא, סוף־סוף, מן הערימה ועמד, כשהוא נושם בכבדוּת ומתנער.

ניקיטה אמר להוֹליכו הלאה, ואולם ווסילי אנדרייץ' כל־כך נתייגע בשתי אדרות־השׂער שלו, עד שלא היה יכול ללכת עוד, והוא התנפל על העגלה.

— תן לי לשאוף רוח — אמר והתיר את המטפחת אשר קשר בהיותו בכפר מעל צווארון־אדרתו.

— אין דבר, שכב — אמר ניקיטה — ואני אוליך הלאה — והוא אחז שוב ברסן־הסוס וסחב אותו ואת העגלה אשר ווסילי אנדרייץ' ישב בה, כעשרה צעדים למטה, ואחר־כך עוד מעט למעלה ונעמד.

המקום, שבו עמד ניקיטה, היה לא במישקע, ששם השלג הנסחף על הגבעות עלול להישאר ולכסותם בשאון, כי אם במעלה־ המוֹרד, ואף־על־פי־כן היה אותו מקום נסתר במקצת מפני הרוח, כי שפת־המורד היתה כעין תריס לוֹ. היו רגעים,־שהרוח, נדמה, כאילו שקט במעט, אלא שזה נמשך לא־הרבה, ולא עוד אלא שכאילו בכדי להיפרע מרגע־השקט, היתה הסערה באה אחר כך בכוחות גדולים פי עשרה מבתחילה וקורעת ומשברת ומנתצת בחימה שפוכה עוד יותר.

התפרצות־חימה אכזרית כזו חלה ממש באותו הרגע שווסילי אנדרייץ', לאחר ששבה אליו רוחו, ירד מעל העגלה וניגש אל ניקיטה, בכדי להיוועץ אתו מה לעשות. שניהם התכופפו מאליהם ועצרו בעד דיבורם עד שיעבור זעם־ההתפרצות. הסוס החוּם אף הוא כיווץ את אוזניו מבלי־משים וניענע בראשו. ומיד לאחר ששככה במקצת חמת־הסערה, פשט ניקיטה את כפפותיו ותחב אותם בחגורתו, נשף לתוך ידיו והתחיל להתיר את הרסן מעל קשת־העץ.

— מה זאת אתה עושה? — שאל ווסילי אנדרייץ'.

— אני מתיר, וכי מה יש לעשות? כוחי אינו אתי עוד — ענה ניקיטה כבעין התנצלוּת.

— והאם אין מוֹצא מכאן?

— אין מוצא, רק את הסוס נעייף לשווא. הבט במראהו העלוב — אמר ניקיטה בהצביעו על הסוס, שעמד בהכנעה, מוכן ומזומן לכל, וצלעותיו החזקות והלחות עלו וירדו — פה נלוּן — הוא חזר על דבריו כאילו התכונן ללוּן באכסנייה, והתחיל להתיר את רצועת־העול.

החבילה נתפרדה.

— ולא נקפא פה בקור? — אמר ווסילי אנדרייץ'.

— ומה בכך? — אם גזירה היא — אין להימנע מזה — אמר ניקיטה.


 

– VI –

לווסילי אנדרייץ', בשתי אדרות־השׂער שלו, היה חם לגמרי, במיוחד עכשיו, לאחר שטרח בהוצאת העגלה מן ערימת־השלג. ואולם רעד עבר לאורך כל חוט־שדרתוֹ כשהבין שבאמת יצטרך ללוּן הלילה במקום הזה. בכדי להירגע, ישב בעגלה והתחיל להוציא מכיסו את הסיגריות והגפרורים שלו.

ובתוך כך התיר ניקיטה את הסוס. הוא הסיר גם את המטלית שמתחת לבטן, את רצועת־האוכף, התיר את קשר־המושכות, הסיר את הצווארון, הפך את קשת־העץ, ומבלי לחדול לדבר עם הסוס, אימץ אותו בכל מיני לשון של אימוץ.

— נו, צא, צא — הוא דיבר בהוציאו את הסוס מבין המוטות — והנה נקשור אותך פה. וגם תבן נציע לך, וגם אוכל ניתן לך — דיבר, אומר ועושה — תסעוֹד את לבך, ותנוח עליך דעתך קצת.

ואולם החוּם לא נרגע, כנראה, מדיבוריו של ניקיטה והיה מלא דאגה. הוא החליף רגל ברגל, נלחץ אל העגלה, כשהוא מכוון את אחוריו כלפי הרוח, וחכך את ראשו בשרוולו של ניקיטה.

וכאילו רק כדי שלא להשיב ריקם את פני ניקיטה, שהגיש לו את התבן אל חוטמו ממש, חטף החוּם פעם אחת בהתגעשות קומץ־תבן מן העגלה, אבל מיד נמלך בדעתו שלא זו השעה לאכול תבן, השליך אותו, והרוח עלה מיד ופיזר את הצרור, נשא את הגבעולים למרחק וכיסה אותם בשלג.

— עתה נעשה סימן — אמר ניקיטה והפך את העגלה, שפניה יהיו אל מול פני הרוח; הוא קשר את המוטות ברצועת־האוכף, הרימם למעלה וקירבם והעמידם אצל קידמת העגלה — הנה, כאשר יכסה אותנו השלג, יעברו אנשים טובים ויראו את ראשי המוטות — אזי יוציאונו מתחת השלג ויביאונו לקבר — אמר כשהוא מנער את כפפותיו לפני שלבשן שוב, והוסיף — כך לימדו אותנו הזקנים.

ובתוך כך התיר ווסילי אנדרייץ' את לולאות אדרתו, יצר חייץ בשוּליה בינו ובין הרוח, ובתוך החייץ שיפשף גפרור אחר גפרור בתיבת־הבדיל של הגפרורים, בכדי להוציא אש, אבל ידיו רעדו, והגפרורים המתלקחים, אחד אחרי השני, לפעמים עוד לפני התלקחם כל צרכם, או ברגע שקירבם אל הסיגריה, כּבוּ ברוח. סוף־סוף התלקח גפרור אחד כראוי, האיר לרגע את שערוֹת־אדרתו, את כף־ידו עם טבעת־הזהב על אצבע־האמה שלו, שהיתה כפופה לפנים, את קש שבּולת־השועל, שנזדקר מתחת המחצלת והתפלש בשלג — והצית את הסיגריה. פעם ופעמיים הוא שתה את העשן בצמא, בּלעוֹ ופלטוֹ דרך השפם, רצה לגמוע עוד, אלא שהרוח קרע מפיו את הסיגריה הדולקת ונשׂאָה לאשר נשׂא את הקש.

אולם, גם גמיעות עשן־הטבק האחדות עוֹדדוּ את רוחו של ווסילי אנדרייץ'.

— נוּ, יהא כך — נלוּן פה! — הוא אמר בהחלטה — חכה, איפוא, אני אעשה דגל — אמר, והרים את המטפחת, שמקוֹדם השליך אל תוך העגלה — לאחר שהסירה מעל הצווארון — פשט את הכפפות שלו, התייצב בקידמת העגלה, התמודד, בכדי להגיע בידו עד רצועת־האוכף, ובקשר אמיץ קשר את המטפחת אליה ואל המוֹט.

מיד התחילה המטפחת להתנפנף בניפנוף כביר, פעם נדבקה אל המוֹט ופעם התנפחה, התמתחה והתכּשכּשה.

— הראיתם איזה כּישכּוש! — אמר ווסילי אנדרייץ' מתוך עונג על מעשה־ידיו להתפאר ושילשל עצמו אל תוך העגלה — יותר חם יהיה לנו לשכב בשניים, אבל לשנינו יהיה צר המקום — אמר.

— אני אמצא לי מקום אחר — אמר ניקיטה — אלא שצריך לכסות את הסוס, כי הוא כבר נמק כולו מזיעה, המיסכן. תן לי! — הוא הוסיף בגשתוֹ אל העגלה ובהוציאו מתחת ווסילי אנדרייץ' את המחצלת.

וכשהמחצלת כבר היתה בידו, עמד וקיפל אותה לשניים, הסיר מעל החוּם את הריתמה ואת האוכף וכיסה אותו במחצלת.

— פתי, על כל פנים ייחם לך מעט — דיבר אל הסוס, בשעה ששם עליו מחדש, מעל המחצלת, את האוכף והריתמה — ואולי לא דרוש לוֹ הארג? וגם מעט תבן יתן נא לי — אמר ניקיטה לאחר שכילה לטפל בסוס וניגש שוב אל העגלה.

הוא נטל מתחת לווסילי אנדרייץ' גם את האֶרג העבה, גם תבן, הלך וחפר לו מאחורי העגלה גומה בשלג, הניח את התבן בגוּמה, הוריד את כובעו על עיניו, התעטף היטב בגלימתו והתכסה באֶרג, ישב על התבן, נשען על הזיז הרחב היוצא מאחורי העגלה, והוא היה לו למסתוֹר בפני הרוח והשלג.

ווסילי אנדרייץ' הניע בראשו לאות אי־הסכמה למעשיו של בני־הכפר, והתחיל להסתדר ללינת־לילה על פי דרכו הוא.

הוא יישר את התבן שנשאר בעגלה, הירבה להציע ממנו תחת צידוֹ, שם את כפוֹת ידיו אחת בשרוול רעוּתה, נתן את ראשו בפינת העגלה, אל הדופן שבקידמתה, כדי שיגן עליו מפני הרוח.

הוא לא היה יכול להירדם. הוא שכב וחשב. הוא חשב כל הזמן על אותו הדבר, זה שבו היו כל תוכן חייו, מטרתם היחידה, שׂשׂוֹנו וגאוותו: על סכום הממון שרכש לו ועל הסכומים, שעוד בכוחו לרכוש; כמה ממון רכשו להם האנשים הידועים לו, כמה יש להם, ואיך רכשו, ורוכשים, האחרים האלה את הממון, ואיך שגם הוא, כמותם, יכול לרכוש לו עוד ממון הרבה מאוד. לקניית יער־גוריצקין היתה בעיניו חשיבות גדולה ביותר. הוא קיווה להתעשר על־ידי קנייה זו, אולי בעשרת אלפים רובלים בבת־אחת. והוא התחיל להעריך במחשבתו את מחיר היער, שאותו סייר בימי־הבציר שעברוּ ושאת כל אילנותיו על שטח של שתי דיסיאטינות"1 שלימות ספר אחד לאחד.

“מהאלונים אפשר לעשות פּסים למגררוֹת. שורה של קוֹרוֹת, גם עצים כמאה אמָה יהיו בכל דיסיאטינה” — הוא דיבר אל לבו — “באופן היותר רע תביא כל דיסיאטינה רווח כמאתיים ועשרים וחמישה רובל. כל היער משתרע על חמישים ושש דיסיאטינות, הרי 56 מאות, ועוד 56 מאות, ועוד 56 עשרות, ועוד 56 עשרות ו־56 פעמים חמש”. — הוא נוכח שהסך־הכל עולה על שניים־עשר אלף, אבל כמה בדיוק — לא היה יכול להעלות במחשבתו בלי לוח־חשבון — “עשרת אלפים, בכל זאת, לא אתן במחירו, כי אם רק כשמונת אלפים, ושהשדות הגובלים יהיו גם כן שלי. את פני המודד לא אשיב ריקם: מאה, ואולי מאה־וחמישים, אתן לו' למען ירחיב לי כחמש דיסיאטינות. “הפריץ” ימכור לי בעד שמונה אלפים. שלושת אלפים במזומן. אין דבר, כשיראה את הכסף — ייעשה רך כדונג” — הוא חשב בעת שמישש בקיבּוֹרת־זרועו את צרור־הכסף בכיסו העליון — “וכיצד תעינו בדרך הרחבה — אלוהים יודע! וודאי יש כאן יער וביתן של שומר. לוּ נשמעה לפחות נביחת־הכלבים, אלא שהם אינם נובחים, הארורים, דווקא בשעה שאתה זקוק להם” — הוא היטה את צווארון־האדרת שלו מעל אוזנו והתאמץ להאזין ולהקשיב; נשמעה רק אותה המיית־הרוח, על המוֹט — שהרעידה וגרמה לכישכוש המטפחת, ועל דופן העגלה נשמעה הצלפת השלג. הוא התכסה שוב. — “אילו ידעתי, הייתי נשאר ללוּן אצל הזקן. אלא שעתה אחת היא; גם מחר נגיע למחוז חפצנו. רק יום אחד הלך לאיבוד. במזג־אוויר שכזה גם סוחרי־העיר לא יבואו” — והוא נזכר, שבתשיעי לחודש הוא צריך לקבל מאת הקצב את המגיע לו בעד השוורים — “הוא אמר שיבוא בעצמו; עכשיו לא ימצאני בבית — והאשה, היא לא תדע איך לקבל את הכסף. אין לה כל השכלה. לא יודעת להתהלך עם הבריות” — הוא הוסיף לחשוב, ונזכר כיצד לא ידעה אשתו לקבל כראוי את פני הסטנוֹבוֹי (קצין־משטרה) שהתארח אצלם אתמול לכבוד יום־החג — “מה יש לדבר — אשה! היכן ראתה נימוסים הגוּנים? בימי אבותינו — מה היו הליכות הבית? כן, אבי היה איכר כפרי עשיר: מסבאה קטנה ומלון לאורחים — ובזה כל העוֹשר. ואני, מה החַיִל שעשיתי במשך חמש־עשרה השנים? — הרבה! יש לי הרבה! חנוּת, שני בתי־מזיגה, טחנה, אכסנייה, שתי אחוזות בחכירה, בית עם ממגוּרה, שגגותיהם עשויים פח” — הוא זכר בגודל־לבב — “לא זה שהיה בימי הוֹרי. הגדלתי עשוֹת, שמו של מי נישא כיום על שפתי כל במחוז? שמו של בּרֶחוּנוֹב”.

ועל מה ולמה? — על כי לא אסיח־דעת מעסקי, על כי אטרח ואיגע, לא כאחרים — ההוֹזים, שוכבים על משכבם או עוסקים בדברים של־מה־בכך. אני עושה לילות כימים. סופה וסער — ואני בדרך. נוּ, מובן, שהעסקים גדלים. הם חושבים שהמטבע נופלת מן השמיים. לא, בכדי להרוויח ולאסוף ממון — צריך לעמול ולשבור את הראש. כי יזדמן לך ללוּן בשדה — אַל תסרב, ושתידוד שנתך מעיניך! ויש שהכּר ייהפך למראשותיך מרוב מחשבות" — הגה והירהר. בגאוה — “הם מדמים שההתעשרוּת תלוייה במזל. הנה, למשפחת מירוּנוֹב יש כבר מיליון. ומפני־מה? — מפני רוב המעשה. הטורח הרבה — הקדוש־ברוך־הוא שולח לו מזל וברכה בכל אשר יִפנה. ואני אחת אבקש ממנו: בריאות הגוף”.

והרעיון שגם הוא יכול להיות בעל־מיליון, כמו מירוּנוֹב, שהתחיל לסחור בפרוטות מעטות ועלה מעלה־מעלה, הרעיון הזה הלהיב כל־כך את ווסילי אנדרייץ', עד שנתעורר בו צורך מוּחש לדבר ולשוחח עם מישהו. אבל לא היה עם מי לדבר… אֵי, אילו היה בא עתה לגוריצקין, היה ניכנס בשיחה עם ה“פריץ”, והיה מראה לו כוחו של מי גדול!

“הראיתם איזו נשיבה! חוששני, שהשלג עוד יכסה אותנו ככה עד שבבוקר לא נוכל להתנער מתחתיו” — חלף הירהור במוחו, כשהאזין והקשיב לייללת־הסער, שנשב בקידמת העגלה וכופף אותה והצליף בה בשלג, הוא התרומם ממושבו והביט לצדדים: באפלה הלבנה והמתנועעת נראוּ רק ראשו המשחיר של הסוס וגבּוֹ המכוסה במחצלת, ששוליה התנועעו ברוח, והזנב העבה המוקושר. ואולם מסביב־סביב, מכל הצדדים, מפנים, מאחור — בכל מקום היתה אותה האפלה הלבנה, המתנועעת, שלפעמים כאילו הוּאָרה משהו ויש שנתעבתה עוד יותר.

“לא טוב עשיתי ששמעתי בקולו של ניקיטה” — הוא חשב — “היה צריך לנסוע והיינו מגיעים סוף־סוף לאיזה מקום שהוא. לכל הפחות, היינו חוזרים לכפר־גרישקין והיינו לנים אצל טרס. ועכשיו — האֵ לך, שב כאן בעגלה לילה שלם. אבל, מה זאת היתה המחשבה הנעימה מקודם? כן, שהקדוש־ברוך־הוא משלם לבעלי־מעשה בפועלם ושולח ברכה והצלחה בכל מעשה־ידיהם, ולא לעצלים, לחובקי־ידיים, לאוהבי־תנומה ולטיפשים. וצריך גם לעשן קצת!”

הוא ישב, הוציא את קופסת־הסיגריות, שכב על בטנו, סוכך בשולי־אדרתו על האש בפני הרוח. ואולם הרוח מצא לו פתח מכל מקום וכיבה גפרור אחרי גפרור. לבסוף הערים ווסילי אנדרייץ' והצליח להדליק גפרור אחד ולהעלות עשן בסיגריה שלו. והעוּבדה שעלה בידו להגיע למטרתו שימחה אותו מאוד, אף־על־פי שאת החלק היותר גדוֹל של הסיגריה עישן הרוח ולא הוא, בכל זאת, גם הוא גמע ממנה שלוש גמיעות, ודעתו שוב נתבדחה על ידי כך. והוא שוב הטיל עצמו לאחורי העגלה, התעטף והתחיל מחדש לזכור זכרונות ולשגות בדמיונות, עד שלגמרי באופן לא־צפוי אבדו לו כל עשתונותיו והוא נרדם.

אלא שפתאום, כאילו דבר־מה הדף אותו והעיר אותו. הסוס הוא שצבט מעט תבן מתחתיו, או שדבר־מה מתוכו טילטל אותו והניע אותו — איך שלא יהיה, הוא הקיץ ולבו התחיל דופק דפיקות תכופות כל־כך וחזקות כל־כך, עד שנדמה לו, כי העגלה רועדת תחתיו.

הוא פקח את עיניו. מסביבו היה הכל כמקודם, אלא שנדמה לו שנתבהר קצת, “השחר” — הוא חשב — “וודאי קרוב הבוקר”. ואולם מיד נזכר, שלא נתבהר אלא מפני שהלבנה יצאה. הוא התרומם והתבונן, תחילה אל הסוס. החוּם עמד כמו קודם, כשאחוריו אל הרוח, ורעד כולו. צד אחד של המחצלת המושלגת שעליו התנשא והתהפך, השׂהרון נשמט לצד אחד, והראש המכוסה שלג, הוא ורעמתו המפוזרה ברוח, נראה עכשיו יותר. ווסילי אנדרייץ' התכופף אל מאחורי העגלה ושׂם עין מתחתיו. ניקיטה ישב באותו המצב הקפוא שבו נמצא למן הרגע הראשון של ישיבתו. על חתיכת־הארג, שבה התכסה, ועל רגליו, היתה פרושה שיכבה עבה של שלג — “יש סכנה שהלָז יקפא כליל; הוא לבוש לא מספיק. ואותי עוד יעשו אחראי בעד זה. עלי יטילו את האשמה. זהו עַם הדומה לחמוֹר. חוסר־השכלה מכל וכל” — חשב ווסילי אנדרייץ' ואמר ליטול מעל הסוס את המחצלת ולשימה על ניקיטה, אלא שהיראה מפני הקוֹר עיכבה בעדו מלקוּם ומלהתהפך, ואף חשש התעורר בו: שמא יינזק הסוס באין מחצלת עליו.

“ולמה ובשביל מה לקחתיו עמי! הכל מפגי דרכי־הכּסילוּת שלה!” — חשב ווסילי אנדרייץ', בזוכרו את אשתו הבלתי־אהובה עליו, ושוב הטיל את עצמו למקומו הראשון.

“ככה ישב גם דוֹדי לילה שלם בשלג” — הוא נוכר — “ואין דבר. והנה, את סבּסטיוֹן הוציאו מתחת השלג” — נצטייר מיד בדמיונו מקרה אחר — “והוא דווקא מת, נגלד כולו, כמו בהמה שחוטה שתלוּ אותה בקרח”.

“אילו נשארתי ללוּן בכפר־גרישקין, לא הייתי נמצא עתה בצרה”.

ולאחר שאימץ אליו את אדרתו בהשתדלוּת יתירה ומיוחדת שחוֹם שערותיה לא יאבד בשום מקום לחינם ושייחם לו גם בצוואר, גם בברכיים, גם בכפות הרגליים — עצם את עיניו והתאמץ להירדם שוב. ואולם, כל כמה שהתאמץ הפעם, כבר לא היה יכול להתנמנם, ולהיפך: הוא חש בעצמו שהוא עֵר ביותר ומעודד. ושוב התחיל לחשב את רווחיו, את הסכומים שאחרים חייבים לו; שוב התחיל להתפאר בפני עצמו ולעלוז על עצמו ועל עושרו; אלא שעתה נפסקו מדי פעם בפעם כל המחשבות הנעימות על־ידי רגש הפחד שהתגנב לתוכו ועל־ידי המחשבה המדאיבה על שלא נשאר ללוּן בכפר־גרישקין.

“מה חסרתי שם? הייתי שוכב לי על האיצטבא, היה חם”.

הוא התהפך פעמים אחדות, הסתדר פעם כה ופעם כה והתאמץ למצוא מצב־שכיבה יותר מתאים, שיהיה מסותר ככל האפשר מפני הרוח, אלא שדעתו לא נחה משום מצב; הוא שוב התרומם; החליף את אופן־שכיבתו, עטף את רגליו, סגר את עיניו ונשתתק. ואולם, או שרגליו ההדוקות במגפי־הלבד החזקים התחילו תוססות וכואבות, או שאחד מאבריו התחיל לסמוֹר מנשיבת־הרוח, והוא, אחרי שכיבה מועטה, שוב נזכר — ברגש־של־רוגזה על עצמו — איך שהיה יכול לשכב עתה במנוחה בבית חם בכפר־גרישקין, ושוב התרומם, התהפך, התעטף והסתדר.

פעם אחת נדמה לו שקוֹל קריאת התרנגולים עולה באוזניו ממרחקים. הוא שמח על זה מאוד; היטה את צווארון־אדרתו והתחיל להקשיב בהתאמצוּת רבה. אבל למרות שאימץ את כל חוש השמיעה שלו, לא נשמע דבר מלבד קול הרוח, ששרק והמה בין המוטות והיכה במטפחת הרוטטת, וקול הצלפת השלג בכותל־העגלה.

וניקיטה, כאשר ישב בראשית הערב — כן ישב כל הזמן מבלי־נוע ומבלי ענוֹת אפילו לווסילי אנדרייץ', שפנה אליו וקרא לו פעמים אחדות.

וזוכי מה חסר לו זה הוא ישן בוודאי" — חשב ווסילי אנדרייץ' ברוגזה, בעת ששם עין מעבר לכותל של אחורי־העגלה על המשרת, השוכב מתחת לשלג הרב הנערם.

ווסילי אנדרייץ' קם ושכב כעשרים פעם. נדמה לו שהלילה הזה יימשך בלי קץ — “עתה, בוודאי כבר לפנות בוקר” — עלה בלבו פעם אחת פתאום, והוא התרומם והתבונן לצדדים — “הבה אראה מה השעה. אמנם, קשה להוציא את השעון, הקור יחדור אלי כשאתגלה. אבל תחת זאת, כשאדע שהבוקר קרוב, ייקל לי על־כל־פנים. אז נתחיל לרתוֹם”.

בעומק נפשו ידע ווסילי אנדרייץ' שאי־אפשר שתהא שעה זו כבר קרובה כל־כך לבוקר, אלא שהפחד שבלבו הלך וגדל והוא, בעת־ובעונה־אחת, התאווה גם לדעת את האמת וגם להתעוֹת עצמו בשווא. בזהירות יתירה פיתח את קרסי אדרתו הקצרה שמתחת לשתי אדרותיו הארוכות, תחב את כף ידו אל תוך חיקו ופישפש שם זמן רב עד שהגיע אל חזייתו, שבכיסה היה השעון צפוּן. בקושי רב ובאונס ממש הוציא החוצה את שעון הכסף שלו עם הפרחים החקוקים במיכסהו. והתחיל להביט כמה השעה. בלי אוֹר לא נראה דבר. אז שכב שוב על זרועותיו ועל ברכיו כשפניו למטה, כמו בשעה שטרה להעלוֹת אש בסיגריה, הוציא את גפרוריו והתחיל להדליקם. עכשיו ידע יותר לכוון את מעשהו אל מטרתו, ולאחר שמצא, על־ידי מישוש באצבעות, גפרור עם הרבה גופרית בראשו, אחז בו והבעירוֹ מיד. הוא הגיש את לוח־השעות אל האור, הביט בו ולא האמין למראה עיניו… השעה היתה שתיים־עשרה ועשרה רגעים.

כל הלילה עוד לפניו.

“אוֹי, ארוך הוא הלילה!” — חשב ווסילי אנדרייץ' והרגיש, כי רעד־קרח חלף ועבר בכל גבּוֹ מלמעלה למטה. הוא עמד ורכס את כל קרסיו. ולולאותיה התכסה, נצמד אל פינת־העגלה והתכונן להמתין בסבלנות. ופתאום עלה באוזנו ברור מתוך המיית־הרוח המונוטונית איזה צליל חדש, חַי. הצליל הלך — בהדרגה — הלוֹך והתגבר, הלוך ועלה, ובהגיעו לידי בהירות גמורה, התחיל — שוב בהדרגה ־ ללכת הלוך ורפה, הלוך וירוד. לא היה כל ספק כי קול־זאב הוא זה. והזאב הזה יילל בקירוב־מקום כל־כך, עד שנשמע ברור ברוח, כיצד, עם ניקוש לסתותיו, משתנים צלילי־קולו. ווסילי אנדרייץ' הפשיל את צווארון־אדרתו והקשיב בתשומת־לב. גם הסוס ריכז את חוש־שמיעתו, הזקיף את אוזניו, וכשהזאב גמר את פּרקוֹ, החליף את מעמד רגליו וצהל צהלת־אזהרה. אחרי זה, בשום אופן לא היה יכול ווסילי אנדרייץ' לא רק להירדם אלא גם להירגע מעט. כמה שהתאמץ לחשוב על־אודות חשבונותיו, עסקיו, על־אודות שם־כבודו, וערכּוֹ, ועושרו — הגביר הפחד חילים יותר ויותר ותקף אותו כולו, ועל כל מחשבותיו עלתה, ובכל מחשבותיו התערבה המחשבה האחת: למה לא נשאר ללון בכפר־גרישקין. “יהי אלוהים עמו, עם היער, גם בלעדיו יש לי, ברוך־השם, די עסקים. אַי, היה עלי ללון בכפר!” — הוא דיבר אל עצמו — “אומרים, שהשיכורים קופאים בקרח” — הוא חשב – “ואני שתיתי יין הערב”.

הוא הקשיב אל הרגשתו הפנימית, וחש, שהוא מתחיל לרעוד, מבלי לדעת בעצמו ממה הוא רועד: מקוֹר או מפחד. הוא ניסה להתכסות ולשכב כמקודם, אבל הדבר הזה היה למעלה מכוחו. הוא לא היה יכול להישאר במקומו; היה חפץ לקום, לפעול דבר־מה, בכדי לדכא את רגש־הפחד, שהתעורר בו ואשר לעמוד נגדו היה אין־אונים; הוא הוציא מחדש את סיגריותיו וגפרוריו, אבל מן הגפרורים כבר לא נשארו אלא שלושה, והגרועים ביותר. כל השלושה נתמעכו ולא התלקחו.

“אה, לעזאזל, ארורה, היבּלעי בשאוֹל תחתיָה!” — הוא קילל — מבלי לדעת בעצמו את מי הוא מקלל — וזרק בתנופת־יד רגזנית את הסיגריה המעוכה. הוא אמר לזרוק ולהשליך גם את קופסת־הגפרורים, אלא שעצר בתנועת ידו ותחב אותה לתוך כיסו. אז תקפה אותו דאגה עצומה, ובמידה כזו, עד ששוב לא היה באפשרותו להישאר במקומו. הוא יצא מן העגלה, פנה עורף לרוח והתחיל לחגוֹר מחדש את חגורתו, שם אותה מתחת לבטנו ומתח אותה בתוקף.

“מה יש כאן לשכב ולחכות למוות! מוטב לישב על גב הסוס, וּמאַרשׁ!” — ניצנץ רעיון במוחו — “ברכיבה לא יתעייף הסוס. והוא” — הוסיף בלבו על־אודות ניקיטה — “לוֹ המיתה אינה קשה. כי מה הם חייו! לוֹ אין למה לחוּס על חייו, ולי, ברוך־השם יש על מה לחוּס…”

הוא עמד והתיר את הסוס, נתן את הרסן בפיו ורצה לעלות עליו בקפיצה, אבל האדרות והמגפיים שלו הכבידו עלי כל כך, עד שהקפיצה לא הצליחה לו, והוא נפל. אז עמד על העגלה ורצה לעלות וישבת על גב הסוס מתוכה. אבל העגלה נדחפה מכובד־משאוֹ, והוא נתקל ונפל שנית. לבסוף, בפעם השלישית, קירב את הסוס אל העגלה, עמד בזהירות על שפת־העגלה, ובעמל רב הצליח להרכיב את כריסו על גב הסוס לרוחבו. ואחרי ששכב כך זמן־מה, טיפס לאט־לאט למעלה, אחת, שתיים, ולבסוף הטיל רגל מעבר לגבּוֹ של הסוס והתיישב עליו כשהוא נשען על רצועת־הצווארון של הריתמה לאורכו.

העגלה, שנהדפה ממקומה, הזדעזעה ועוררה את ניקיטה והוא הרים את ראשו; לווסילי אנדרייץ' נדמה, שהמשרת אומר דבר־מה.

— כדאי לשמוע לכם, השוֹטים! ללכת כך לאיבוד, בלי טעם, על לא דבר! — קרא ווסילי אנדרייץ', התקין תחת ברכיו את שולי אדרתו המתבדרים, היטה את הסוס מן העגלה ודפק אותו אל המקום, ששם, כפי השערתו, היו היער וביתן השומר.


 

– VII –

ניקיטה, משעה שישב מכוסה בחתיכת־האֶרג מאחורי העגלה, לא נע ולא זע. הוא, ככל בני־האדם החיים בטבע ויודעים מחסוֹר, לא היה קצר־רוח והיה יכול לשקוט ולהמתין שעות, ואפילו ימים, מבלי שיחוש כל דאגה ושום רוגז. הוא שמע כשקרא לו בעל־הבית, אבל הוא לא ענה; מפני שלא רצה לנוּע ולענוֹת. אף־על־פי שעדיין היה לו חם, מהתה ששתה, ומזה שהתעמל הרבה כאשר חיפש את הדרך בערימות־השלג, הנה ידע, שהחוֹם הזה לא יספיק לו לאורך־זמן ושלהתחמם מחדש על־ידי תנועה, כבר לא יעצור כוח, מפני שחש בעצמו, שהוא עייף וייגע כמו הסוס הזה הנופל בדרך, ואשר כל כמה שיכוהו בשוֹט, לא יעירוּהוּ, ורק בהינתן לוֹ אוכל מאת בעליו, יחליף כוח וישוב לעבודתו. רגלו האחת, זו אשר במגף הקרוע, קפאה, ובאגודל שבה כבר לא חש כלל; וחוץ מזה, נעשה לגופו קר יותר ויותר. הרעיון, שאפשר, וכמעט קרוב לוודאי, שהוא ימות בלילה הזה, בא אל מוֹחוֹ; אלא שהרעיון הזה לא נראה לו מר ונורא ביותר. לא מר ביותר נראה לו הרעיון הזה, מפני שחייו לא היו יום שכּוּלוֹ טוב, כי אם להיפך: מלאים תלאה בלתי־פוסקת, שכבר החלה לייגע אותו. ולא נורא ביותר היה לו הרעיון הזה, מפני שמלבד האדונים, כמו ווסילי אנדרייץ', אשר אותם שירת פה בעולם הזה, הרגיש תמיד, שחייו תלויים באדון האמיתי, אשר שלח אותו הלוֹם, לעולם זה ולחיים אלו; וידוע ידע, שגם אחרי מותו יישאר בידי האדון האמיתי, ושהאדון הזה לא יעליב אותו ולא יעשה לו רעה.

“אלא שצר לך לעזוב את הדירה שהורגלת אליה? — נו, מה לעשות, צריך להתרגל גם לדירה החדשה”.

“והעבירות?” — עלה בדעתו, והוא נזכר בשיכרותו, בכספו אשר נתן ביין, בחירופים אשר חירף את אשתו, בזה שלא הלך לבית הכנסייה, בזה שלא שמר את דברי־הצומות, ובכל אותם הדברים שעליהם הוכיח אותו הכומר בשעת הווידוי — “עבירות? מובן. אבל מה בכך? האם במזיד עשיתי כך? כזה, כנראה, עשה אותי בּוֹראי. נוּ, מילא, עבירות. מפניהן לא תיסתר!”

ככה הוא חשב בתחילה על מה שיכול לקרות לו בלילה הזה, ואחר־כך שוב לא חזר אל המחשבות האלה, כי אם התמסר אל אותם הזכרונות שנתעוררו בו מאליהם. פעם זכר את דבר־בואה של מרתה, והמשתה שעשו הפועלים, ואת העובדה שהזיר עצמו מן היין; פעם את הנסיעה הזאת, ואת בית־טרס בכפר־גרישקין, ואת השיחות ששמע שם על־אודות חלוקת־המשק; ופעם נזכר בבנו הבחור; ועל הסוס החוּם, שיתחמם מעתה תחת הכיסוי — חשב ועל בעל־הבית, שהעגלה שורקת תחת התהפכויותיו.

“עכשיו, אני סבור, שגם הוא בעצמו, המיסכן, כבר מצטער על שנסע” — חשב ניקיטה — “בחיים טובים כאלה מי גבר וירצה למוּת? לא איש אשר כמוני”.

וכל אלה הזכרונות וההירהורים התחילו להתערב ולהסתכסך במוחו, עד שנפלה עליו תרדמה והוא ישן.

ואולם, בשעה שווסילי אנדרייץ' טרח לשבת על גב הסוס, ומתוך כך הדף את העגלה, והזיז הרחב, שניקיטה נשען עליו בגבו, נרעד, ופס־העגלה היכה אותו מכה עצומה — הקיץ ניקיטה ובעל־כורחו החליף את מצב ישיבתו. בקושי רב יישר את רגליו וניער מהן את השלג, אחר־כך ניסה להתרומם ומיד חדר אל תוך בשרו קור נורא. על כן ביקש שווסילי אנדרייץ' ישאיר לו את המחצלת, הואיל וזו כבר אינה נחוצה לסוס, וזה היה הדבר שצווח אליו.

אלא שווסילי אנדרייץ' לא מילא את בקשתו ונעלם באבק־השלג. וכשנשאר ניקיטה יחידי, הירהר רגע, מה יש לו לעשות עתה. ללכת ולחפש מושב בני־אדם — זה, כפי שהרגיש, לא היה בכוחו. לשבת במקום הקודם כבר אי־אפשר היה, מפני שכולו כבר כוסה שלג. לשבת על העגלה — אבל גם שם לא ייחם לו, מפני שלא היה לו במה להתכּסוֹת, וגלימתו ופרוותו לא חיממו אותו עתה כלל. היה לו כל כך קר, כאילו נמצא רק בכותונתו לעורו. אימה נפלה עליו.

“אבי שבשמים!” — הוא קרא וההכרה, שהוא אינו לבד, שיש מישהו שישמע לו ואשר לא יעזוב אותו — הרגיעה אותו. הוא נאנח קשות, ומבלי להסיר מעל ראשו את האֶרג, זחל ובא עד העגלה ושכב בה במקום אדונו.

ואולם, גם בעגלה לא היה יכול להתחמם בשום אופן. בתחילה רעד בכל גופו, אחר בך עברה הרעידה, וההכרה התחילה לאט־לאט לעזוב אותו. האם הלך לקראת המוות או לקראת השינה — הוא לא ידע, אבל הרגיש בעצמו, שהוא מוכן לפגוש את שניהם בלי פדוּת.


 

– VIII –

ובינתיים דפק ווסילי אנדרייץ' בסוס גם ברגליו גם בקצה־הרסן והריץ אותו למקום, שמשום־מה שיער, כי שם נמצא היער וביתן השומר השלג עיוור את עיניו, והרוח, נדמה, הסתער לעצור בו, אבל הוא התכופף לפניו, תחב בלי הפסק את שולי אדרתו אל בינו ובין האוכף הקר, שהפריע בעד ישיבתו, הריץ את הסוס. והסוס, אמנם בקושי, אבל בהכנעה, צעד בצעדים מהירים והלך אל אשר נשלח.

כחמישה רגעים הוא רכב, כפי שנדמה לו, ישר ישר, מבלי לראות דבר, מלבד את ראש־הסוס ואת המדבר הלבן אשר מסביב, ומבלי לשמוע דבר, מלבד את ייללת־הרוח אצל אוזני הסוס וצווארון אדרתו.

פתאום השחיר לפניו דבר־מה. לבו התחיל להלום בגיל, והוא הריץ את הסוס אל השחוֹר בראותו בו כבר קירות של בתי־כפר. ואולם אותו הדבר השחור לא היה דומם ועומד, כי אם מתנועע, ולא כפר היה זה, כי אם שיחים גבוהים, שצמחו על התלם. הצמחים נזדקרו מתוך השלג ורקדו רקידות קשות מתיגרת־יד הרוח, ששרק בּם וכופף אותם פעם לעבר האחד ופעם אל משנהוּ. מראה השיחים המעוּנים מחמת הרוח הזועם החריד משום־מה את ווסילי אנדרייץ' חרדה גדולה, והוא מיהר להריץ את הסוס, מבלי לראוֹת, שכאשר התקרב אל השיחים שינה לגמרי את מהלכו הקודם, ועתה הריץ את הסוס לכיוון לגמרי אחר, אף־על־פי שהוא חשב כי הוא רוכב אל אותו המקום, ששם נמצא ביתן השומר. אבל הסוס נטה כל הזמן ימינה, ולכן היטהוּ ווסילי אנדרייץ' אך שמאלה.

שוב השחיר לפניו דבר־מה. הוא שׂשׂ על זה בהיותו בטוח, שעתה בוודאי אין זה אלא כפר. ואולם זה היה שוב תלם, שגידל שיחים. ושוב היו הצמחים היבשים מתנועעים קשות והחרידו משום־מה בהתנועעותם את ווסילי אנדרייץ'. ובנוסף על כך, גידולי־הפרא הללו היו דומים ממ לאותם השיחים שפגש מקודם ומילאו אותו חלחלה; ועוד: היו על־ידו עקבות סוס, שהרוח התחיל לטשטשן.

ווסילי אנדרייץ' עצר בסוסו, עמד, התכופף והתבונן: העקבות בשלג היו עקבות סוס, שאך מעט טושטשו על ידי הרוח ולא היו יכולות להיות אלא עקבות סוסו שלו. הוא, כנראה, הסתובב על מקום אחד, ועל שטח לא רחב ביותר.

“באופן הזה אוֹבד!” — הוא חשב, אלא, בכדי שלא להיכנע לפחד שתקף אותו, התחיל לדפוק בסוס ביתר־תוקף, כשהוא מחדיר את מבטו אל תוך מערת־השלג הלבנה, שכאילו נקודות מאירות נראוּ לוֹ בה, ואשר היו נעלמות מיד כשהביט בהן.

יש אשר נדמה לו, כי הוא שומע נביחת־כלבים או ייללת־זאבים, אבל הצלילים האלה היו כל־כך רפים ולא־ברורים, עד שלא ידע, אם הוא שומע אותם באמת, או שהם אך פרי דמיונו, והוא עמד והקשיב בתשומת לב רבה.

פתאום הדהימה את אוזנו איזו צווחה איומה, מהממת, והכל מתחתיו רעד והתפלץ.

ווסילי אנדרייץ' אחז בצוואר הסוס, אבל גם הצוואר רעד כולו, וצווחת־האימה נעשתה עוד יותר איומה.

רגעים אחדים לא שבה רוחו של ווסילי אנדרייץ' אליו והוא לא היה יכול להבין מה זאת. והדבר היה פשוט; החוּם, או בכדי לאמץ את עצמו, או לשם קריאת־עזרה, השתפך בכל כוח־גרונו הצוהל. — “טפוּ, לעזאזל! כמה הפחידני, הארור!” — אמר ווסילי אנדרייץ' לעצמו. אבל גם לאחר שהבין את הסיבה הנכונה של פחדו, כבר לא היה יכול, למרות זאת, לגרש אותו כליל.

“צריך שתתיישב עלי דעתי” — הוא דיבר אל עצמו, ויחד עם זה לא היה יכול לעצור בעצמו והריץ, הריץ את הסוס, מבלי לחוּש, שהוא כבר רוכב עם כיוון הרוח ולא כנגדו. גופו — ביחוד בשעה שהסוס התנהל לאיטו, במקום שהיה פתוח לרוח ונגע באוכף — סמר וכאב, ידיו ורגליו רעדו ונשימתו קצרה. הוא ראה כי אבוד יאבד במדבר־השלג הנורא הזה, ומנוס אָיִן.

פתאום גנח הסוס תחתיו, מָעד לתוֹך שוחת־שלג והתחיל מפרפר ונופל על צידו. ווסילי אנדרייץ' קפץ מעליו, ובשעת קפיצה משך אל הצד את צווארון־הסוס, שבו נתמכה רגלו, והיטה את האוכף, שבו נאחז בשעת־קפיצה. ומיד לאחר שווסילי אנדרייץ' ירד, התגבר הסוס, התפרץ קדימה, עשה קפיצה אחת ושנייה, צהל מחדש, ובסוחבו אחריו את המחצלת והצווארון — נתעלם מן העין.

ווסילי אנדרייץ' נשאר לבדו בערימת־השלג. בתחילה ניסה לרדוף אחרי הסוס, אבל השלג היה כל־כך עמוק והאדרות שעליו כל־כך כבדות, עד שעם כל פסיעה שקע עד למעלה מברכיו, ולאחר שעבר כעשרים צעד, קצרה נשימתו ולא היה יכול ללכת הלאה, “היער, השוורים, החכירה, החנות המסבאות, הבית שגגו עשוי פח, היורש” — חשב — “כיצד יישאר כל זה? מה זאת? כך לא יוכל להיות!” — חלף במוֹחוֹ.

ומשום־מה נצטיירו בזכרונו שיחי־הפרא המיטלטלים ברוח, שעל פניהם עבר פעמיים, ופלצות אחזה אותו, ואימת־פחדים שכזו באה עליו, עד שלא היה יכול להאמין, כי באמת ייעשה בו עתה כל הנעשה. הוא חשב: “האם לא בחלום אני רואה את כל זה?” — ורצה להקיץ, אלא שלא היה מקום ליקיצה. זה היה שלג ממש, אשר הילקה אותו בפניו, נשפך עליו והקפיא את ידו הימנית, שהכסייה החמה נפלה מעליה ואבדה, וזה היה מדבּר ממש, מדבּר במציאות, אותו המדבר, שהוא נשאר בו עתה לבדד, מאותו השיח, הערער בערבה, צפוי הוא למוות נאמן, קרוב ומחוסר־טעם.

“מלכּת המרוֹם, לקדוֹש ניקוֹלָה, שי למוֹרֶה” – הוא נזכר בתפילות של אתמול ובצוּרת התמונה השחורה שבמסגרת־הזהב עם הנרות, שאותם היה מוכר, כדי להדליקם לפני אותה התמונה ושמיד היו מוחזרים לו, לאחר שהובערו אך מעט, והוא היה מחביאם בתיבה שבחנות. והוא התחיל לחלוֹת את פני הקדוש ניקולה הלָז, שיחלצהוּ מצרה, שיצילהוּ, למען יערוך תפילות־בציבור לשמו ויקדיש נרות לזכרוֹ. הוא הבטיח לוֹ הרבה תפילות ונרות. אבל כאן הבין מיד ברור והשיג בוודאות גמורה, שלכל אלו תמונות־הקדושים, מסגרות־הזהב, הנרות, הכוהן, התפילות — היתה חשיבות יתירה וצורף גדול שָׁם, בבית־הכנסייה — אבל כאן, לא יוכלו להועיל לו כלום, שבין אותם הנרות והתפילות ובין הצרה שהוא נמצא בה עתה — אין שום קשר ואי־אפשר שיהיה איזה קשר.

“צריך ללכת בעקבות הסוס, שאם לא, יימחו מיד” — התעוררה בו מחשבה — “הוא ינהלני, ואולי גם אתפוֹס אותו. ורק שלא להיחפז, פּן אובד מהר”.

ואולם, למרות כוונתו ללכת בשקט, הסתער קדימה ורץ בכל כוחו, כשהוא נופל וקם, קם ונופל. עקבות הסוס התחילו כבר להיות לא־ניכרות באותם המקומות, שהשלג לא היה עמוק שם.

“אבדתי” — חשב ווסילי אנדרייץ' — “הנה לא אמצא את העקבות ולא אדביק את הסוס”.

ואולם, באותו הרגע נשא את עיניו וראה דבר־מה שחור. זה היה החוּם, ולא הוא בלבד אלא גם העגלה עם המוֹטוֹת והמטפחת הצמודה להם. החוּם עם הצווארון והמחצלת הסרוחים לו מן הצד עמד עכשיו לא במקומו הקודם, כי אם יותר קרוב אל המוֹטוֹת, והניע את ראשו, אשר הרסן שנסתבך משך אותו למטה. נתגלה, שווסילי אנדרייץ' נכשל ממש באותה המהמורה שמקודם נכשל בה ביחד עם ניקיטה, שהסוס הוביל אותו לחזור אל העגלה, ושהקפיצה ממנו היתה במרחק של לא יותר מחמישים צעדים מן המקום שהעגלה עמדה שם.


 

– IX –

כשהתגלגל ווסילי אנדרייץ' ובא אל העגלה, נאחז בה בשתי ידיו ושעה ארוכה עמד כך בלי־נוע, מתאמץ להשיב את רוחו אליו. את ניקיטה הוא לא מצא במקום הקודם, ותחת זאת שכב בעגלה דבר־מה מכוסה שלג כולו, שווסילי אנדרייץ' הבין, כי זהו ניקיטה. פחדו של ווסילי אנדרייץ' עבר עתה לגמרי, ואם פחד עתה מפני איזה דבר, הרי רק מפני אותו מצב־הפחד האיום, ששרר בו בשעת ישיבתו על הסוס, וביחוד כשנשאר לבדו בערימת־השלג. צריך היה, בכל־אופן־שהוא, לא לתת לפחד ההוא לשוב אליו, ובשביל כך צריך היה לעשות איזה דבר, להתעסק בדבר־מה. ולכן היה הדבר הראשון שעשה — לפנוֹת עורף לרוח ולפתח את קרסי־אדרתו. אחר כך, כאשר רק שבה אליו רוחו מעט, עמד וניער את השלג ממגפיו, מהכסייה השמאלית שלו (הימנית אבדה לו אבידה־שאינה־חוזרת ובוודאי שכגר נערם עליה באיזה מקום חצי־אמה של שלג), אחר כך חגר מחדש את החגורה מתחת לכריסו ובמתיחה מאומצת מאוד, כשם שהיה רגיל לקושרה לפני צאתו מן החנות לקנות מאת האיכרים את הדגן המובא על־ידם בעגלות ליום־השוק — והתכונן לפעולות.

המפעל הראשון, שראה לפניו, היה לשחרר את רגל הסוס מן הרסן שנסתבך. ווסילי אנדרייץ' עשה זאת, ואחר כך קשר את החוּם שוב אל חישוק־הברזל אשר בקידמת העגלה כמקודם והתחיל להקיף את הסוס מאחור בכדי להתקין עליו את הצווארון, האוכף והמחצלת; אך באותה שעה הבחין שבתוך העגלה התחיל דבר־מה להתנועע, ומתחת השלג, שבו היה הדבר מכוסה כולו, נזדקר ראשו של ניקיטה. ברוב עמל, כנדמה, קם ניקיטה, שהתחיל כבר לקפוא, וישב — ובאיזה אופן משונה, כאילו היה מגרש זבוב טורדן — והניע בכף־ידו לפני חוטמו. הוא הניע בידו ומילמל דבר־מה, שלווסילי אנדרייץ' נשמע בו, כאילו ניקיטה קורא אליו.

ווסילי אנדרייץ' הניח למחצלת, שתהא לא מותקנת, וניגש אל העגלה.

— מה לך? — שאל — מה אמרת?

— למוּת אני הולך, זה מה שאמרתי — ענה ניקיטה בקושי ובקול סדוק — מה שמגיע לי תיתן לבני או לאשתי, הכל אחת.

— וכי מה, קר לך? — שאל ווסילי אנדרייץ'.

— אני חש, בא קיצי… סלח לי, למען גואלנו… – אמר ניקיטה בקול־בוֹכים, בהוסיפו עוד, כאילו היה מגרש זבובים, לנענע לפניו בידיו.

ווסילי אנדרייץ' עמד כחצי רגע מחריש ובלי תנועה, ואחר־כך התעורר פתאום, ובאותם המרץ והתקיפוּת, שבהם היה מכה מכת־הכרעה על כפו של מוֹכר־הסחורה בשעה של קנייה מוצלחת, פסע פסיעה אחת לאחור, הפשיל את שרוולי אדרתו ובשתי ידיו התחיל לגרוף את השלג מעל ניקיטה ומן העגלה. לאחר שכילה לעשות זאת, פיתח ווסילי אנדרייץ' בחפזון את חגורתו, פתח את אדרתו, הדף הדיפה קלה את ניקיטה ושכב עליו באופן שכיסה אותו לא רק באדרתו החמה, כי אם גם בכל גופו שרתח מרוב־העבודה. הוא תחב־בידיו את שולי האדרת בין צידי העגלה ובין ניקיטה ובקרסוליו הידק את שפתה, וככה שכב, כשפניו למטה וראשו תקוע בשפת־קידמת־העגלה, וכבר לא שמע לא את זעזועי הסוס ולא את נהמת הסערה, כי אם הקשיב רק לנשימתו של ניקיטה.

ניקיטה שכב בתחילה בלי־תנועה זמן רב, אחר כך גנח בקול ונע.

— זהו־זה, כך, כך, ואתה אמרת: מות תמות. שכב, התחמם, הנה אנחנו כך… — התחיל ווסילי אנדרייץ'.

אבל יותר לא היה יכול, לתמהונו הגדול, לדבר, מפני שמעיניו זלגו דמעות ושפתו התחתונה רעדה רעידה גדולה. הוא פסק מדיבורו ורק בלע את אשר נזל בתוכו ושׂם מחנק לגרונו.

“נתבסמתי יותר מדי, כנראה; נחלשתי לגמרי” — הוא חשב על־אודות עצמו.

ואולם, חולשתו זו לא רק שלא היתה לו לא־נעימה, אלא שעוד גרמה לו איזו נעימות מיוחדת אשר כמותה עוד לא ידע ולא הרגיש מעולם.

“הנה אנו כך” — הוא דיבר אל לבו וחש איזה רגש של חמלה וחנינה מלא זוהר־חג. שעה ארוכה למדי שכב כך בדממה, קינח את עיניו הרטובות בשׂער האדרת והכניס וחזר והכניס תחת ברכּוֹ את כנף האדרת הימנית, שהרוח לא פסק מהפשילה.

ואולם, הוא השתוקק מאוד להביע באוזני מישהו את דבר מצב־השמחה אשר בתוכו פנימה.

— ניקיטה? — הוא קרא.

— טוב, חם — נענה השוכב תחתיו.

— ככה, אחי, עוד מעט ואבדתי, גם אתה היית קופא, גם אני…

אבל כאן שוב רעדו לסתותיו ועיניו שוב נמלאו דמעות ודבריו לָעוּ.

“נוּ, אין דבר” – הוא חשב — “אני לכשעצמי יודע מה שאני יודע”.

והוא נשתתק.

וכך שכב שעה ארוכה.

לוֹ היה חם מתחת — בגלל ניקיטה, וחם מלמעלה — מכיסוי־האדרת; רק ידיו, שבהם החזיק את שולי האדרת משני צידי ניקיטה, ורגליו, שהרוח קרע מעליהן בלי הפסק את האדרת, התחילו קוֹפאוֹת. בפרט סמרה היד הימנית, שהיתה בלי כסייה, ואולם הוא לא חשב לא על־אודות רגליו ולא על־אודות ידיו, כי אם חשב רק אחת: איך לחמם את בן־האדם השוכב תחתיו.

פעמים אחדות העיף עין על הסוס וראה, כי גבּוֹ גלוי והמחצלת עם הצווארון מוטלים בשלג; צריך לקום ולכסות את הסוס. ּואולם הוא לא היה יכול למצוא די־הכרעה בנפשו לעזוב את ניקיטה, ולוּ לרגע אחד, ולהפר בזה את מצב השׂשׂון הפנימי אשר בו נמצא. רגש של פחד לא היה בו עתה אף משהו.

“אין לחשוש, מידי לא יימלט” — דיבר אל עצמו — על זאת שהשב ישיב לתחייה את האיש הקפוא – באיתו קול־ההתפארות, שבּוֹ היה מדבר על־אודות הצלחותיו במקח־וממכר.

ככה שכב ווסילי אנדרייץ' שעה ושעתיים ושלוש שעות — אך הוא לא ראה ולא הרגיש, איך עברה העת.

בתחילה הסתכסכו בדמיונו רשמי הסערה, המוטות, הסוס תחת קשת־העץ, שהתנועעו לפני עיניו, ועלה בזכרונו ניקיטה, ששכב תחתיו אחר־כך התחילו להתערב באלה ציורי־הדמיון מזכרונות על החג, האשה, הסטנוֹבוֹי, תיבת־הנרוֹת, ושוב חשב על ניקיטה, ששכב הפעם מתחת לאותה יבה; אחר כך התחילו להצטייר לו בני־כפר, שהביאו סחורה למכור וגם באו לקנות סחורה מחנותו, וכתלים לבנים, ובתים שגגותיהם עשויים פח, ושמתחתם שוכב ניקיטה; אחר כך נתבלבל כל זה, דבר אחד ניכנס לתחומו של דבר אחר. וכמו בצבעי הקשת המצטרפים ומתאחדים ונהפכים לצבע לבן, כן נתחברו כל הרשמים השונים ונהפכו לאַיִן אחד, ותרדמה נפלה עליו וַיִישן.

הוא ישן עת רבה, בלי כל חלומות, אלא שלפנות־בוקר שוב בא אליו החלום ברוב חזיונות. הוא ראה בחלומו והנה הוא עומד על־יד תיבת־הנרות, ואשתו של טיחוֹן מבקשת ממנו נר בעד חמש פרוטות לימי־החג, והוא רוצה ליטול נר ולתת לה, אלא שידיו אינן נשמעות לו והן קמוּצוֹת וצמוּדות אל הכיס. הוא רוצה להקיף את התיבה, והנה רגליו אינן נשמעות לו, אינן זזות ממקומן. ערדליו חדשים, מצוחצחים, והם נדבקו אל ריצפת־האבן, להרימם אי־אפשר, ולהוציא מתוכם את הרגליים גם כן אי־אפשר, ופתאום מתהפכת תיבת־הנרות ונעשית לא תיבת־נרות, כי אם מיטה, ווסילי אנדרייץ' רואה את עצמו שוכב על כריסו על תיבת־הנרות, זאת־אומרת: על מיטתו, בביתו. הוא שוכב על מיטתו ואינו יכול לקוּם, בעוד שהוא צריך מאוד לקוּם, מפני שמיד ייכנס איוון מטבייץ‘, הסטנוֹבוֹי, לקחתוֹ אתו, ועם איוון מטבייץ’ הוא צריך ללכת בכדי — ספק לקנות את היער, ספק להתקין את הצווארון על החוּם. והוא שואל את אשתו: “ומה, ניקוֹלייבנָה, האם לא היה?” — “לא” — היא עונה — “לא היה”. — והוא שומע שמישהו בא במרכבה וקרב אל המרפסת. וודאי, הוא. לא, המרכבה הלכה לה. — “ניקוֹלייבנָה, שימעי, ניקוֹלייבנָה, מה זאת, עדיין אינו?” — “אינו”. והוא שוכב על המיטה ואינו יכול לקוּם ומצפה, מצפה, והציפייה הזאת היא כבדה, אבל גם משמחת. ופתאום באה השמחה השלמה: בא זה, אשר לוֹ ציפה, ולא איוון מטבייץ' הוא, לא הסטנוֹבוֹי, כי אם אחר, אבל אותו האיש, אשר לוֹ קיווה ולוֹ ייחל. הוא בא והוא קורא לו, והוא, זה שקורא לו, הוא אותו זה בעצמו שהעיר אותו לשכב על ניקיטה.

ווסילי אנדרייץ' שמח על שאותו אלמוני בא לקרוא לו. “הנני!” — הוא עונה בשמחה, והקריאה הזאת מעירה אותו. והוא מקיץ, אבל הוא מקיץ כברייה אחרת לגמרי מזו שהיה בשוכבו. הוא רוצה לקום ואינו יכול; רוצה להניע בידו — אינו יכול, ברגלו — גם כן אינו יכול. רוצה להניע בראשו — וגם זה אינו יכול. והוא מתפלא, אבל כלל אינו מתעצב על זה. הוא מבין, שזהו המוות, וכלל אינו מתעצב גם על זה. והוא נזכר, שניקיטה שוכב מתחתיו, שהוא התחמם וחי, ולו נדמה: שהוא ניקיטה וניקיטה זה הוא, ושחייו הם לא בו עצמו, כי אם בניקיטה. הוא מקשיב ושומע את נשימתו ואפילו את נחרתו החלשה של ניקיטה.

“ניקיטה חי — הרי שגם אני חי” — הוא אומר לעצמו בחדווה. והוא נזכר בכסף, בחנות, בבית, בקניות, במכירות ובמיליונים של בני משפחת מירוּנוֹב; וקשה לו להבין למה עסק אותו האיש, שקראו לו ווסילי אנדרייץ' בּרֶחוּנוֹב, בכל מה שעסק.

“אין פלא, הן הוא לא ידע מהוּ העיקר” — הוא חושב על־אודות ווסילי אנדרייץ' בּרֶחוּנוֹב — “הוא לא ידע, אבל יוֹדע. עתה כבר אין מישגה. עתה אדע”.

ושוב הוא שומע את הקול הקורא אליו.

“הנני! הנני!” — עונה כל מהוּתוֹ בחדווה ובחנינה.

והוא חש שנעשה בן־חורין והוּסרו כל העיכובים.

ויותר לא ראה ווסילי אנדרייץ' ולא שמע ולא הרגיש דבר בעולם הזה.

מסביב עלה אֵד־השלג כמו קודם. אותם כדורי־השלג הסתובבו ונשפכו על אדרתו של ווסילי אנדרייץ' המת, על הסוס החוּם הרועד כולו, על העגלה שכבר לא נראתה כמעט ושבעומקה שכב ניקיטה המחומם תחת בעל־הבית שלוֹ המת.


 

– X –

לפנות בוקר הקיץ ניקיטה. העיר אותו הקוֹר, שהתחיל מחדש לחדוֹר אל גבו. החלום גיבב לו דברים, שהוא נוסע מן הטחנה עם עגלה טעונה קמח של בעל־הבית שלו, ובעוברו את הפלג לא כיוון אל הגשר והשקיע את העגלה במים. והוא רואה בחלומו, שהוא גוחן אל תחת העגלה, ומנסה להרים אותה ולהזקיף את גבּוֹ. אבל ראה זה פלא! העגלה אינה נעה, כי אם נצמדת אל גבו. והוא, גם להרימה אינו יכול וגם לצאת מתחתה אינו יכול. והלחץ במותניים רב מאוד. ומה קרה לעגלה! נראה, שצריך לצאת מתוכה. “נוּ, די” — הוא אומר למישהו, לזה שלוחץ את גבו בעגלה — “הוצא את השקים!” — והעגלה הולכת ונעשית יותר ויותר קרה, יותר ויותר לוחצת, ופתאום מתחיל איזה דבר לנקש איזה ניקוש מיוחד, והוא מקיץ לגמרי ונזכר בכל: העגלה הקרה — זהו בעל־הבית הקפוא, המת, השוכב עליו; והניקוש יצא מצד הסוס, שהיכה בפרסותיו פעמיים בעגלה.

— אנדרייץ‘, התשמע, אנדרייץ’! — קרא ניקיטה בזהירות, בחושו כבר את האמת שנעשתה, ומתח את גבו.

אבל אנדרייץ' לא ענה, וכריסו ורגליו היו חזקות וכבדות וקרות כמטילי־ברזל.

“מת, כנראה. תנוח נשמתו בגן־עדן!” — חושב ניקיטה.

הוא מפנה את ראשו, שולח את ידו וחופר לפניו נקב בשלג ופוקח את עיניו. אור; וכמו קודם מיילל הרוח במוֹטוֹת ושלג נופל, אלא שהשלג כבר אינו מלקה את צידי העגלה, כי אם, הולך ונשפך על העגלה, ועל הסוס, בלי להשמיע קול, והולך ומכסה אותם יותר ויותר; מצד הסוס אין קול ואין קשב, לא תנועה ולא נשימה.

“קפא, כנראה, אף הוא” — חושב ניקיטה על־אודות החוּם.

ובאמת, אותן הכּאוֹת־הפּרסוֹת בעגלה, שהעירוּ את ניקיטה, היו ההתאמצוּת האחרונה של הסוס הגוסס לעמוד על רגליו.

“אלי, אבי, הלא גם אותי תקרא אליך” — דיבר ניקיטה אל לבו — הייעשה רצונך. מר וקשה, אבל פעמיים לא ימוּת אדם — ומפעם אחת לא יימלט. רק ימהר נא…" — והוא שוב מחביא את ידו, סוגר את עיניו וצולל בנשייה; הוא בטוח, שעכשיו הוא כבר מת מיתה וודאית וגמורה.

רק למחרת לעת־הצהריים חפרו האיכרים במעדרים והוציאו את ווסילי אנדרייץ' ואת ניקיטה מתחת השלג במרחק כתשעים אמה מן הדרך וכחצי פרסא מן הכפר.

השלג נערם מעל העגלה, אלא שהמוֹטוֹת והמטפחת שביניהם עוד נראו. הסוס, שקוע בשלג עד כריסו, עם הצווארון והמחצלת השמוּטים מעל גבו, עמד כולו לבן, כשראשו המת דבוק אל שיפוי־העגלה המוגלד; מנחיריו נתלוּ פתילי־קרח, עיניו עָטוּ כפוֹר וּכאילו דמעות קפאו בהן. הוא כחש בלילה האחד הזה כל כך, עד שלא נשארו בו אלא עורו ועצמותיו.

ווסילי אנדרייץ' קפא כבהמה שחוטה שתלוּה בקרח. רגליו נשארו מפושקות, ואת גופו הכפוף יישרו בשעה שגללוּהוּ מעל ניקיטה, עיני־הנץ הבולטות שלו היו לקרח ופיו הפתוח מתחת בשפמיו הגזוזות היה ממולא שלג.

אולם ניקיטה חי היה, אם כי קפוא כולו. כשהעירוהו, היה הוא בטוח, שבין המתים הוא כבר ושכל הנעשה עמו עתה אינו נעשה בעולם הזה, כי אם בעולם ההוא. כששמע את קול צעקות ואיכרים החופרים ומגוללים מעליו את ווסילי אנדרייץ' הגלוד תמה בתחילה על שגם בעולם ההוא צועקים האיכרים ועל שגם שם יש גופים. ואולם, כשהבין שהוא עודנו פה, בעולם הזה, היה יותר קרוב להצטערוּת מאשר לשמחה, בפרט כשהרגיש, שאצבעות שתי רגליו קפואות לגמרי.

ניקיטה שכב בבית־חולים כשני חודשים. שלוש אצבעות כרתוּ לו, והנשארות הבריאו, באופן שהכשרתו לעבודה לא בטלה, והוא חי עוד עשרים שנה, תחילה בתור פועל, ואחר כך, לעת זיקנה, בתור שומר. אל אבותיו שכב רק בשנה הזאת, בביתו, כרצונו, מתחת לאיקונין הקדושים ובהחזיקו בידיו נר־שעווה דולק. לפני מותו ביקש מחילה מאת אשתו הזקנה ומצידו הוא מחל לה על חטא שחטאה עם עושה־החביות; הוא גם נפרד בשלום ובברכה מבנו ומנכדיו ומת בשמחת־אמת על אשר במוֹתוֹ הוא פוטר את בנו וכלתו מלהחזיק בביתם איש אשר לא יסכוֹן עוד למלאכה ואוכל לחם־חסד ועל אשר הוא עובר באמת מן החיים האלה, שהיו לו לזרא, אל אותם החיים האחרים, שנעשו לו, משנה לשנה, ומשעה לשעה, יותר מובנים ויותר מושכים.

האם יותר טוב לוֹ או יותר רע, שם, במקום אשר הוא נמצא עתה, אחרי המיתה הממשית הזאת, האם הקיץ מחלומו ונכזבה תוחלתו, או מצוֹא מצא באמת את אשר חיכה לו — דבר זה ייוודע לנו, לכולנו, במהרה, בבוא יומנו.


1895


  1. דיסטיאטינה — מידת־שטח — קצת יותר מהקטר.  ↩

המלצות קוראים
תגיות