רקע
יוסף חיים ברנר
מִתּוֹךְ הַפִּנְקָס [על אוניברסיטה יהודית]
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

“הוי, מה גָברת, מה עָצמת תשׁוקה הדעת” – התפעל המשורר העברי י.ל. גורדון מלב עמו הגדול, שתשוקת הדעת כל כךְ גברה ועצמה בו… “תהילת לומונוסוף הרוסים יתֵנוּ – כמו לומונוסופים איכא ברחוב היהודים”… “עמדו על דרכי מיר, איישישוק וולוזין” – – –

ואמנם, כל יהודי בן־דורנו, – דור שני ליל“ג – אם אינו מכין את בנו לקריירה מסחרית, לשמה ולשמו ולשם מסחר, הרי הוא חולם על בן רופא בעל פראקטיקה מרובה, על בן עורך־דין בעל פראקטיקה מרובה, ומי שהשגתו עוד יותר גדולה, יאמר אפילו בסתרי־לבו: מדוע לא פרופיסור, מדוע לא? (על־ידי המרה אפשר לפעמים להגיע גם לזה). מה שנוגע ל”דרכי מיר, איישישוק וולוזין" – הנה בן העיירה הקטנה, שמסתפק עדיין בעתיד קטן, בעתיד של רב, שולח את בנו ג אליהן בחפץ־לב. בפרט שהישיבה הלא אינה דורשת קרבנות גדולים. תחת זאת בכל מה ששייך לתקוות הגדולות – בן רופא, בן אינז’נר וכו' – שם לא ייקר כל קרבן! ואין הבדל באבות בין קומיסיונר לשדכן, בין חנוָני לרוכל, בין שכיר־יום לבעל־מלאכה. היהודי באשר הוא יהודי יודע בחוש, שצריך לחיות מן הגויים, ולכן אשרי המכין את בנו לזה על־ידי הלעטת שבעים לשון וידיעות בתי־ספר שלהם במשך כ“ה שעות במעת־לעת. בנוגע לזה אין משגיחין בעצבים ובחוקי־הטבע. אלא שמשגיח אחד ניתן לישראל: הדפארטאמנט להשכלה של הממשלה הרוסית. בא־כוח זדה של עם בעל־רחמים חס על כוחותיהם שׁל ישׂראל ומסכים מצדו רק לֵיוֹתר קל, לשאיפת בעל־הבית היהודי מן העיירה הקטנה: למשרה של רב בעד בנו. לאותו דפארטאמנט לא היה איכפת, שכל בני ישׂראל יהיו לרבנים. בשׁביל זה יֵסדו לכם “ישׁיבות” – “מודרניות”, כחפץ הסופר הבלתי־נודע מ”הצפירה", או לא מודרניות, כחפץ הקצין הנודע ממוסקבה, ובלבד שהתקוות הגדולות שלכם לא תצאנה אל הפועל. התקוות הגדולות קשה תמיד יציאתן אל הפועל – ולמה תקשה יד המיניסטר להשכלה על בית־ישראל? לא, מידת הרחמים של ההשכלה נותנת – להניח מעצורים על מעצורים. וזה עשרות בשנים, שמלחמה זו בין רחמים ואכזריות נמשכת ונמשכת; הללו מטרידים, נדחקים, מפזרים כסף, מאבדים כוחותיהם, מכלים אור עיניהם באֶכּסטרניות, מנוולים את גופם ומשפילים את נפשם, ממלאים את בתי הרפואה לחולי היסטריקה ונֶברסטניה. והללו מחזיקים בשלהם: דוחפים בחסד וחנינה. מלבד זאת, הרוסים מרוסיה הגדולה הנם בעלי הבית והם צריכים לרופאים, לעורכי־דין, למורים, לסופרים וכו' וכו' משלהם. וכאן באמת מידת־הרחמים על היהודים התגלגלה: יסָגרו השׁערים שׁל הפרופיסיות החפשיות בפניהם, פן ירבו ויפרצו יותר מדי ותימלא הארץ אותם. ואז באמת מרה תהי אחריתם!..

ארוכה המלחמה. האמצעים מצד האכזרים רבים הם ורחבים – תפילה ודורון, פטיציות ומאמרים בעתונים ליבראליים “כלליים”, יסוד עתונים יהודיים־מיוחדים בשפת המדינה “להגן על הזכויות”, שוחד־ממון וצעקות וגערות ופלגי מי עינים: “כלום אנו אין אנו משלמים מסים? אויה! אויה! למה ישאירו את בנינו מחוץ להיכל־הדעת? בני עם הספר מחוץ לבית־הספר?! אויה!” האמצעים מהצד השני, מצד הרחמנים, מועטים הם, אבל לאקוֹניים. יותר נכון: רק אמצעי אחד ומוגבל, אבל מספיק. ומוגבל – זאת אומרת: מגביל. להגביל עד אחוז ידוע. או גם להגביל מבלי כל אחוז – ודי.

ומה עושה היהודי? הוא מוצא לו עצה. וכי לחינם הוא יהודי, שלא ימצא לו “עצה”? פשוט, הוא שולח את בנו (וגם את בתו) לחוץ־לארץ. ושוב גדולים הקרבנות ועצמה מסַפּר מסירת־הנפשׁ. “מה גָברת, מה עָצמת!” ממשׁכנין, ממשׁ, על שליחת הבן (או הבת) לאוניברסיטה. ולאידך גיסא – מה לעשות? וכי מילתא זוטרתא היא שאיפת־ההשכלה, כלומר, השאיפה, שלבנך או לבתך תהא תעודה מאושרה בגושפנקה?! ואולם – אהה לצרה כי באה! – גם הממונים על הגושפנקה שבחוץ־לארץ התחילו משום־מה להביע אי־רצון ואי־חפץ “לחתום” על הרבה תעודות ל“רוסים”… הידעתם אם שׁמעתם ה“רוסים” (ברוב המכריע לא יזָכר השׁם האמיתי גם מצד מבקשי התעודות בעצמם) עולים כבר יותר מדי, משכימים לפתחי הנהלות בתי־המדרש הגבוהים יותר מדי, ממלאים את הבתים האלה יותר מדי… הסטודנטים האזרחים אינם מרוצים… ההכרח לא יגונה להצר קצת את צעדי ה“רוסים”…

ושוב מתחילות המחאות והצעקות על הברבריות של אירופה (שתשוקת הדעת, הדעת שלה, כל כך גברה ועצמה, לכאורה, בלב, ושעל חכמתה ומדעיה מוכנים ומזומנים, כביכול, להיהרג…) עם בקשת־העצות בעתונים המלווה אותן. ובתוך כל האסיפות, הקונפרנציות וכו' מבקשי־העצות – אותה ההצעה הפשוטה, המובנה, הצפה ממש מאליה: להקים אוניברסיטה מיוחדה ליהודים, שבה לא תהיה גזירת־האחוזים, והכל על מקומו יבוא בשלום.

עצה נפלאה! הן יש גימנסיות פרטיות – מדוע לא תהיה גם אוניברסיטה פרטית?

ובכן צריכה החברה היהודית לגשת אל בנין אוניברסיטה. אבל היכן?

וכאן נחלקו. האידאולוגים של הגלות מושכים אל הגלות, והאידיאולוגים של הציוניות – לציון.

בעל־הבית הציוני בא ומראה את עצמו כאן כעושה “מעשה”־הארציים: מן האמיגראציה אל הקולוניזאציה, מן הצורך הממשי במקום לקליטת נודדי ישראל – ישר אל “הארץ החפשית”. הוא מקשר את צורך־השעה הממשי בהשכלה גבוהה לבנו תיכף ומיד עם האידיאל הערפלי שלו, של האב, למרכז רוחני לעתיד לבוא. ריאליות ואידיאליות ירדו לו כרוכות משמי הגאולה העתידה. אוניברסיטה במרכז־היהדות, בירושלים, אשר אליה ינהרו צעירי ישראל מכל אפסי ארץ לרוות צמאונם לדעת, וממנה יצא המדע העברי להאיר לארץ ולדרים עליה…

ובא חברו בעל־הבית הבלתי־ציוני, כי אם הלאומי בלבד, ה“גלותי”, האידיאולוג של ה“גלות”, זאת אומרת, המתבולל למעשה, כבעל־הבית האסימילאטור בכוונה וכבעל־הבית הציוני, המתנגד לאסימילאציה ולגלות, אלא שבהבדל משניהם, הוא, חברם, מדבר על לאומיות ישראלית, ורק על לאומיות, ולא על ציוניות, אלא שהלאומיות כוללת אצלו גם את חיבת ירושלים וכו', ובא אותו “גלותיסט” ואומר: ירושלים – הא כיצד? אמנם, השם ירושלים יקר וקדוש לכל הלאום, וצריך לעשות הכל לתקנה של עיר־האומה, אבל אוניברסיטה בירושלים – מי יסע לירושלים? ואיזו צורה תהא לאוניברסיטה ירושלמית? איזו תכלית? אמנם, אל תחשבו: גם אנו איננו דואגים רק לתכלית חמרית. להיפך, גם לנו היא האוניברסיטה עבודה לדורות, גם אנו רוצים לצוד שתי ארנבות, שהן אחת, ביריה אחת. לא רק אוניברסיטה בבחינת בית־חרושת לדיפלומים יהודיים, כי אם גם מרכז לרוחנו, לרוח־היהדות, מוסד לאומי. אבל הלאום הגלותי צריך להקים את המוסדות הלאומיים הנחוצים לו במקום שהוא נמצא. והרי לאומנו נמצא לא בירושלים? –

– לא בירושׁלים? – חוזר הציוני – אלא היכן? בבֶרן? הלא שם עוד פחות…

ובווילנה הלא לפי שעה אי־אפשר… שמא בניו־יורק?.. מקום־תורה חדש!.. לא, אם “מרכז” – ירושליםם היא לב־האומה!.. אין מקום יותר מתאים למרכז לאומי מירושלים!.. אם כדבריכם, שלא אוניברסיטה לתלמידים יהודים, אלא אוניברסיטה ליהדות, וסוף התלמידים לבוא, אם גם אליבא דידכו לא תבוא התכלית מיד, כי לא ביום אחד תיוָסד אוניברסיטה, אלא שנצטרך לחכות – איה המקום היותר מתאים לשבת ולחכות, אם לא ירושלים?

אךְ גם טענות הבֶּרניסט עדיין אינן מסתתמות, עוד ישׁ לאלוהי־הגלותיים מלים…

ומה שמעניין בוויכוח זה ובטענות אלו את הנפש החושבת הוא, ששני הטוענים והמתווכים של פנינו גם יחד רואים ומראים היטב איש את מומי רעהו, אבל אף לא במקצת את מומי עצמם. אין לדבר על פראות רעיונם של ה“גלותיים” לבנות בכסף של יהודים לשם תגבורת רוח היהדות – אוניברסיטה גויית, בעיר גויית ובלשון של גויים. אפס גם הציוניים החכמים וההגיוניים כל כך, לכאורה, בשעה שהם מראים על הזיוף המרעים של הלאומיים בדיבור ועל אי־הבנתם, שבתרבות לאומית, כבתרבות בכלל, הכל היא הסביבה, הכל הוא היסוד הבריא מתחת ולא העליות הבנויות באוויר באמירת “יהי רצון” ו“לשם יחוד” לאומי, שגם רוח מצויה לא דרושה להפילן, מפני שהן עומדות נפולות – גם הציוניים כאשר אך שם ירושלים יעלה על שפתם, מיד תיבּלע כל חכמתם, תישכח כל תורתם, והם מתחילים ל“נבא”: בירושלים תהא האוניברסיטה העברית שתוקם במהרה בימינו יצירה עצמית ולא מולדת־חוץ וכו' וכו‘. ואל תשאל: במה תהיה זו בירושלים מולדת־בית? האם רק בזה, שירושלים רחוקה מהתרבות האירופית? ואל תאמר: תתפארו, רבותי, ותתהלכו בגדולות לכשיעלה בידכם להעמיד תחילה על הגובה התרבותי הדרוש את המוסד הקטן והנחוץ באמת שיסדתם, את בית־המדרש למורים… ואל תוסיף: יניקה מחיי ירושלים העצמיים, העממיים – באיזה אופן? הרי קהילת־ישראל בירושלים עומדת בשפל־המדרגה וכאילו אינה… לא, אל תשאל ואל תאמר ואל תנסה! הן האנשים עומדים מעוטפים בטליתות של תכלת ורואים הכל כחול־לבן. ירושלים שאני!.. השם הוא הכל!.. ה“מכללה” שתיברא בבירת ארץ־ישראל תהיה מאליה גם לה’ וגם לבריות – – –

– – – – – – – –

ברם, עוד יותר מאשר על שאלת־המקום בנדון שלפנינו תדוכא הנפש החושבת על המעיקרא דדינא. מעיקרא דדינא: הבאמת אין עתה לשוקדים על תקנת עמנו דאגות אחרות מאשר דאגת האוניברסיטה?

– אירופה האנטישמית סוגרת את דלתות בתי־האולפנא הגבוהים שלה בפני צעירינו… אנו, עם־הספר, נישאר, חס ושלום, בלי השכלה גבוהה… אנו צריכים להראות לה, לאירופה, כי עוד כוחנו ההיסטורי הגדול אתנו…

– וכי המדע העברי עלול להראות גדולות בתנאים אחרים – יוסיפו "עושי־

דיסראטציות" צעירים – אירופה מזייפת את חקירת היהדות… מרעילה את המקורות אשר מהם ישתו התלמידים…

אירופה, אירופה – נניח לה לאירופה. היא שונאת אותנו – ודאי. על דבר או על לא־דבר, בדין או שלא בדין, בצדק או שלא בצדק – מי חכם בטוח בעצמו ויענה על זה בלישנא דלא משתמעא לתרי אפי. הלא כולנו מורים, כולנו מלמדים וכולנו יודעים שנער בבית־ספר, שהכל מתנפלים עליו, שהכל ממררים את חייו, שהכל גורמים לו רעה ויסורים, והוא תמיד טענות פיהו מלא – עליו להביא ראיה, שהוא צדיק מכל. בכל אופן, סימן רע לו הדבר הזה, ולא שאלת “במי האשם?” הוא העיקר בשביל דורשי טובתו. לכל היותר, יכול יחסה של אירופה אלינו להוכיח רק זה, שההומאניות המופשטה צולעת קצת על ירכה גם אצלה, אצל אירופה, ושׁעדיין שָׂמה היא, המרשעת, פדות בין אדם לאדם. לא נתגשם בה ראיון־השויון, שויון לבלי כל תנאים קודמים!.. ובכל זאת, מה לעשות, אין אירופה פוסקת מהיות מה שהיא – גם אחרי יחסה אלינו. אליבא דאמת! גם מחוץ ליחסה אלינו, אין היא סמל־השלימות, וגם ע יחסה אלינו – לא סמל־הקלקול. מה שרכשה לה ומה שׁיצרה – לא בלי עמל, לא בלי קרבנות מֵחים – זה ישׁ לה, בזה היא שליטה, וכמו שהיא יכולה כך היא חיה ומוסיפה לחיות. היא, סוף־סוף, אירופה. ואנחנו, אנחנו מי? יהודים ברוסיה, יהודים באוסטריה, יהודים בגרמניה, יהודים באמריקה, יהודים בארץ־ישראל; יהודים שיש להם תביעות על אירופה ואמריקה וזכויות על ארץ־ישראל; “עם־הכסף”, שיש לו אקציות במפעלי תעשיה של אחרים, וכל תעשייתו הוא, היהודית, המקורית, הנה – מעשי מחט, תפירת בגדים, ואף זה, כמובן, במקום שאחרים הכשירו את האפשרות הרחבה לקניית בגדים; “עם־השלטון”, שכשרוצים מכניסים אותו, וכשרוצים מוציאים, והוא ככלב יביט אל עיני אדוניו המכניסים והמוציאים גם יחד; “עם־העקשנות”, שנמס בתוך האחרים, בכל מקום שאין מניעה לזה, כרקק בין האצבעות; ל“עם־הספר”, שאין לו ספר משלו לתת לבניו למקרא, לוּ ידעו את לשונו ולוּ ביקשו זאת ממנו… ואנו אין לנו דאגה אחרת מלבד זו, שׁבאשׁמת ההגבלות לא כל בנינו הם לְמוּדי־אוניברסיטה? שלא כל בנינו עולים עולים אל מדרגת האסימילאציה האחרונה?

ואין אני, כמובן, רוצה לומר בזה, שההגבלות בן תריס בפני האסימילאציה, שהנשארים מחוץ לכתלי בתי־הספר העליונים יהיו יהודים יותר קשורים רק אז – כשיהיה אל מי להתקשר, כשהקשר יצא מעצם החיים. ואולם בכל אופן, מה לנו האוניברסיטה הגויית, המקצצת באברינו בהכרח, כי נדאג ככה על זה, שפרטים יהודיים רבים אינם זוכים, למרות כל טרחתם, ליהנות ממנה? ובכלל – כלום להנאותיו הפרטיות שׁל איוואן מארקוביץ ושׁל מוֹאִיסֶי סטיפּאנוֹביץ צריךְ הציבור שלנו לדאוג? וכי זוהי הדרך, שעלינו לכבוש לתכלית קיומנו העממי?

“בני נעורינו צמאים להשכלה גבוהה – ואין”; “שונאינו רוצים לעשות אותנו לעם נבער”. מן הנמנע הוא, שאנשי הפראזות האלה לא יחושו בעצמם בכל השקר הנתעב שבהן! דוקא דרך זו אל האוניברסיטה היא מן היותר כבושות אצלנו. צעיר יהודי הרוצה “לגמור” – ומי הוא הצעיר היהודי שאינו רוצה לגמור? – חזקה עליו, שׁבאופן זה או אחר ידָחק ויגמור. תשׁעים למאה מן המסוגלים לכךְ ברב או במעט ידָחקו ויגמרו. הלואי והיה כוחו של הצעיר היהודי לכבוש ככה את הדברים הנחוצים באמת לקיומנו. השאיפה הנוראה לדיפלומים השליטה ברחוב־היהודים, השאיפה לדיפלומים של אחרים, בכדי להתחמם אצל קדרותיהם – שאיפה זו מתמלאה בדרך כלל. כן, מתמלאה. ונגדה־נא כל עמי אני אומר: בזה שהאחרים, בעלי הקדרות, בולמים קצת או הרבה את התלהבותנו זו אין אני רואה אסון גדול ביותר. להיפך: האסון הוא לא בזה, ששונאינו רוצים לעשות אותנו ל“עם נבער” על־ידי מנעם את בית־הסר שלהם מאתנו, כי אם מה שאנו באמת עם נבער בגלל אשר אנו ממלאים את בתי־הספר שלהם. ולא מ“השכלה גבוהה” נבערים אנו, כי אם מהשכלה בכלל, או יותר מפורט: מהשכלה “נמוכה”, זו ההשכלה הנמוכה שאיש אינו דואג לה, זו ההשכלה העצמית, הנמוכה, שהיא היא הגבוהה, הגבוהה בלי מרכאות! כי – אין דבר! ידיעת הקריאה והכתיבה בשפתנו, ידיעת מלאכה על בוריה והשתלמות אומנותית אין איש אוסר עלינו אפילו ברוסיה! אין שולל מאתנו שם גם את הזכות לתת צורה חדשה לבתי־ספרנו העממיים (ה“חדרים”), לכתוב ולקרוא ספרי־קודש וספרי־חול, ליצור לעצמנו ספרות משלנו, ספרות של השכלה אמיתית, של ידיעת האדם העברי והרחוב העברי! ואם אנו אין אנו רוצים לעשות בזה מה שהיינו צריכים לעשות, מה שׁהיינו יכולים לעשׂות, אלמלא היינו תולעים מדַבּרי־גדולות, ודיה לנו התעודה מבית־הספר שלהם, ודיה לנו הלקיקה מספרות שׁלהם, במקום לפַתח בלכ מקום תרבות עצמית, עממית, לבבית, שהיא־היא ההשכלה האנושית האמיתית; אם להשכלת־ממש אין לנו כל חוש – מה טעם, איפוא, לאותה הזעקה, שהקיפה את המחנה (ומילאה גם את האורגאנים הציונים): אויבנו גוזרים כליה על השכלת היהודים?

הוא הדבר: “מה גברת, מה עצמת תשוקת הדעת” – וסוף הפסוק שם: “תולעת”.

– – – – – – – –

כן, ברור הוא: אלמלי עשו האנשים המתאמרים לעומדים בראש הציבור העברי, אלמלי עשו את חשבון־עולמנו על יסודות־אמת, כי אז לא היו מדברים על “גזירות ההשכלה” בלשון של העתונים הרוסיים הליבראליים־למחצה, המביטים על היהודים מנקודת הראות האוּטיליטארית, מנקודת הראות נחיצות קוֹמי־ווֹיאז’וֹרים יהודיים בעלי־השכלה להרמת עושר־הארץ, ואז לא היו דואגים כל כך גם לאוניברסיטאות יהודיות…

– מה?! באוניברסיטה יהודית הלא תהיה השכלה גבוהה עברית והלא אל זה

אנו נושאים את נפשנו – ירעימו, אולי, את פניהם ה“בונים”.

אבל לשוא! כי גם זה ללא־אמת. כי הם אינם נושאים כלל את נפשם. כי מי שנושא את נפשו לתקנת המציאות העממית שלנו ולא לשעשועי מאמרים ראשיים, אי־אפשר, שהוא לא יבין, כי עם אומלל, שאין לו אף מקום אחד קטן בעולם, שהוא שם הבעל בלי כל פרכות והערות, שאין לו אף כברת אדמה אחת בכל כדור הארץ, ששם ישבו המוניו מעוּרים כאזרחים רעננים וקשורים אליה קשר של קיימא בעבודה ובאהבת המקום; עם עני, שאין לו שום שפה, שתוכל להיחשב לשפתו בלי כל פרכות והערות, שפה, שבה יצפצפו ילדיו, תשרנה בנותיו, יחזו חוזיו ויורו מלומדיו – כי לעם כזה אין גם כל רשות לחשוב על אוניברסיטה; כי כמתעתע יהיה העם הזה בדברו על “השׂכלה גבוהה” והרס ואבדון יקָרא להיכל־המדע אשר יבנה, אם יבנה; כי לצריו לולא לו יהיה הבית הזה בכל המקום – המקום הזר – אשר יתקע בו את יתדו.


[סיון תרע“ד. “הפועל הצעיר”, אב תרע”ד; החתימה: בר־יוחאי]

המלצות קוראים
תגיות