רקע
יוסף חיים ברנר
בְּעוֹלָמֵנוּ
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

 

א

בכל מקום שאחינו בני ישראל נחיתים שם – ואי המקום אשר אחב“י אינם נחיתים שם? – יש שאלת השבת, שאלת שמירת השבת. ולא שמירת־השבת של היחיד לעצמו ובשביל עצמו, דאם גן מאי חזית שבת? אז היתה גם שאלת ציצית, גם שאלת תפילין, ואין לדבר סוף! אלא השאלה בשמירת שבת היא רק בזו, שיש בה ענין לציבור, לקיום־הציבור. שביתת יום אחד בשבוע מעבודה – זהו חוק סוציאלי נחוץ מאד לקיום־החברה. “למען ינוח”. היחיד יכול לומר: אני אנוח לי מעבודתי אימתי שארצה, ואם תמצא לומר, לנוח דוקא ביום זה, אבל עישון ובישול־חמין וכתיבה וטיול מחוץ לתחום אינם לגבי אבות־מלאכה, ויש בהם בשבילי משום מנוחה. ל”שולחן־ערוך" לא חיישינא! ואולם החברה לתועלתה מחוקקת, שביום אחד בשבוע תיסגרנה החנויות, יסָגרו בתי־החרושׁת, תשׁבות העבודה בשׂדה, למען ינָפשׁו כל אנשׁי־העבודה מהעבודה הקשׁה, ההכרחית, העיקרית, ועל זה אין לעבור, והעובר יעָנשׁ. ואז מתעוררת שאלת־השבת אצל אחינו בני ישראל הגרים בין האומות, כלומר, שאלת שבת שלהם ושלנו. הציבור היהודי היה רוצה והיה צריך לסגור חנויותיו בשבת שלו, והמדינה הגויית כופה אותה לסגור גם ממחרת, ביום ראשון, בשבת שלהם, וקשה להיבטל שני ימים בשבוע! הפועל היהודי אינו יכול לעבוד גם בבית־חרושת של אחיו היהודי –– בבית־החרושת של לא־היהודי לא יתקבל בכל אופן –מפני שבית־החרושת הזה עובד בשבת! שאדם יעבור על שבתו מתוך אונס, בלחץ התנאים שמחוצה לו – על זאת ידוו הדוים, ולזה יבקשו פתרונים כל העוסקים בשאלת־השבת בכל תפוצות־הגולה.

ובארץ־ישראל? האם גם כאן “השבת היא בכלל שאלה”? כן! אמנם, מצד הממשלה אין כאן חוקים בנדון זה, ואיש הישר בעיניו יעשה; כאן יש אפשרות לאחינו בני ישראל לשמור את השבת, לתת בו מנוחה לשורם, לחמורם וכו‘, אלא שאינם רוצים! זאת אומרת: להיקרא לשלישי או לשישי ביום זה רוצים הם ורוצים, לאכול קוּגל רוצים הם ורוצים, לרדוף באף ובחימה למעשני־פאפירוסים, רחמנא ליצלן, או כל שאינם מדקדקים במצוַת עירובי־תחומין רוצים הם ורוצים, ורק דבר אחד אינם רוצים: לשמור את השבת! לנוח מעבודת־הפרדס! לקרוא יום־שבתון לה’!

ופה היא השאלה, שאלת השבת בארץ־ישראל. הפרדסנים שלנו במושׁבה היותר ירֵאה וחרֵדה שׁׁלנו עובדים בשׁבת, כמובן על ידי נכרים, כביתר ששת ימי המעשה, אבל עובדים! על פי ה“שׁולחן ערוךְ” אפשׁר שׁיתָּכן לעשׂות כךְ: על פי ה“שׁולחן ערוך” אפשר שבני עין־גנים, אם יחלבו את פרותיהם ביום־השׁבת בחצרותיהם יֵחָשׁבו למחללי שׁבת וחייבים סקילה (אף על־פי שמַה יעשו לפרותיהם, אם גויי־שבת אין להם, היניחון בלי חליבה?) ובני פתח־תקוה וכו', העובדים בשבת בפרדסיהם שלא על ידי עצמם הנם יהודים יפים וראויים לעליה שמנה. אבל האם באמת הדבר כך הוא? האם לשם זה ניתנה השבת, שיהודים לא יעשו בשביל עצמם באותו היום שום דבר ממה שנחוץ להם, לא בישול, לא חליבה, לא טיול, אלא יהיו יושבים בבתיהם ונהנים מזיו הפשטידה המוכנה מערב־שבת, ועסקיהם באותה שעה דוקא לא ישבתו, ועבדיהם וסוסיהם וחמוריהם דוקא ימשכו בעול כבכל הימים?

ואולם את זה, את העודה הזאת, את העיקר בשאלת־השבת בארץ־ישראל, את פתח־תקוה העובדת בשבת לא תזכיר ה“מוריה” אף ברמז, בבואה משום־מה לדון פתאום בשאלה זו בגליון קצ"ו בשבוע שעבר!

“והרי זו באמת הפתעה, והרי ההפתעה הזאת צריכה להיות כל כך מעציבה” – אם לדבר בלשונה של ה“מוריה” – “לא הארץ ותנאיה, לא החיים וגורמיהם מביאים לנו את שאלת השבת. לא מאליה ובהכרח היא באה בארצנו זו, כי אם בידים וברצון זדוני מביאים אותה ובהכרח ורצים לשתלה ולהרכיבה בארץ־ישראל, אף על פי שאיננה מתאימה פה כלל וכלל”.


ומה! מה החרדה? החרדה הישנה!


“בישול טה בחדרי־חדרים, תהלוכות של פועלים ממושבה למושבה, עריכת אסיפות פומביות בכתיבת פרוטוקולים”.


השערות תסמרנה! האמת חובה לאמרה: שערות־ה“מוריה” לא תסמרנה כל כך. היא יודעת גם לנחם את עצמה בשעת הצורך.


“עלינו לשמוח – היא אומרת – מה שמחללי השבת הנוכחים הם בעלי רוח הולכי בטל, החיים מסביב להמשרדים ולהאורגניזציות, או מסוג הפועלים שהם כעין חטיבה מיוחדת בתוך החיים הארצי־ישראליים. אלמלא כך הלא היתה האפידמיה הזאת עוברת בנקל גם לתוך החיים המעשיים והשוּקיים”…


ואולם, מאידך גיסא, יודעת היא גם אימתי “צריכים לפחד”.


"אף על פי שמחללי השבת הנוכחים אינם עדיין מנושאי החיים בארצנו, אי לאפשר בכל זאת שלא ישפיעו על החיים לאחר התרַבוּת ופומביות כזו, ולאחר שהחילול שבת נעשה כל כך בראש גלי ובחוצפה יתירה אי אפשר שלא ישפיע זה גם על החיים המעשיים. ומזה צריכים “לפחד”.


גם “לשמוח” וגם “לפחד”, ואך דבר אחד אינו נזכר בכל המאמר הראשי, אך עיקר אחד חסר בו: מה ש“החיים המעשיים” אינם ממתינים כלל, לאסוננו, להשפעת מבשלי־הטה בעלי־הרוח ולחטיבה המיוחדת אשׁר בשׁם פועלים תכונֶה, וכבר עושים הם את שלהם. הפרוטה היא השליטה אצל אחינו בני־ישראל, הפרוטה הקדושה, ומה להם ולחילול־שבת? מה להם ולכל השאלת שבעולם? אין “פחד”!

ו“המוריה”? אהה, אף כאן “עיקר” ו“טפל” נתחלפו לה…

– – – – – – – –

ב“המוריה”, בגליון קצ“ו וקצ”ח, נדפסו שני מאמרים־מודעות גדולים וארוכים בשם “אמת מארץ תצמח” ו“אמת ושלום” המפיצים – אולי גם שלא בכוונת־כותביהם – קצת אור – לא חדש! – על עניני “כוללי” ירוּשלים…

המודעה הראשונה מספרת על הסכסוכים שנתהווּ בימים האחרונים בכולל חב“ד, כי הרבו להפיץ כתבי־שטנה, עלילות והאשמות וכו' ודיברו סרה בהנהגת ה”כולל" של עכשיו, ומחמת המהומה והמבוכה נלכדו ברשת הריבות ותלונות־השוא גם הממונים שבחוץ־לארץ, ושלחו ריביזיה, ובאו ריביזורים משני הצדדים, מצד הדורשים חדשות ומצד המעמידים את הדבר של יוֹשנו; והמודעה “אמת מארץ תצמח” היא מצד האחרונים.

החתומים על המודעה מספרים שבאו ומצאו את אשר הקדימו לבוא מן הצד השני, ובמשך חודש ימים ביקרו ביחד את “כללות הנהגת החשבונות של הכולל”, יומם ולילה לא שבתו ובכל היכולת עמלו “לברר, ללבן וצרף” כל דבר בתכלית הבירור, והנה “קושט דברי אמת”, “אמת מארץ תצמח”, שהכל


“כתוב בספר דבר על מקומו ובזמנו בארדערס ובטאלאנעס, פנקס הקאססע והבאלאנס מבואר היטב, ואף כי הנהגת הבוכהאלטעריא אינה על־פי מעטאדע החדשה, אך עם כל זה הכל בסדר ובמשטר נכון, ואין בו נפתל ועקש” –


הכל ככתוב בהסכמות של רבנים וצדיקים, זי"ע.

הריביזורים הדביקו מודעות, שכל מי שיש לו תלונות על הממונים יבוא ויגיש, אבל קרה להם ממש מה שיקרה תמיד לגנראלים הרוסים השואלים את אנשי־הצבא בשעת בקורת: האין מכם מי שיתלונן? – “לא כבוד־רום מעלתך, כולנו שבעים רצון!” יודעים הם אנשי־הצבא, שכל מתלונן לא יינקה.

ובכן באו הריביזורים שליט“א לידי “דעה בטוחה”, בנאמנות הממונים שלהם דהאידנא, שהם “נכבדים חכמים ונבונים בעסק הנהגת הגבאות”, ואין מקום לפרץ ולצוָחה ולערעורים. ואשר למערערים מהצד שכנגד, אך החטא הגדול של שנאת חינם בעוה”ר יש בזה, ופניות יש בדבר. ומה שהם מציעים בעוה“ר “אשר כל ההנהגה תהיה מסורה בידי הנבחרים דפה על־ידי בחירה חפשית, והגבאים שבחו”ל יהיו רק שלוחי השפע, על זה לא יכולנו להסכים בשום אופן, כמובן לכל יודעי בינה, אשר על־ידי בחירה חפשית בפה יתגלגל שבמשך זמן לא רחוק יאמרו להנהיג גם הנהגות חדשות…… (הרבה נקודות) בלתי מתאימים ואף מתנגדים לכוונת רבותינו הקדושים מייסדי הכולל” (סעיף ט').

איזו “הנהגות חדשות” לא פּוֹרש. ודאי אין הכוונה לזה, שה“מתקדמים” מהצד השני יתחילו לדרוש, חס ושלום, כי מכסף החלוקה ייסדו מוסדות מועילים לכל ה“כולל”, ולא שיתנו נדבות כמה שהגבאים רוצים לתת. לכגון דא ודאי לא חיישינן! גם כנראה מהמודעה השניה, מהצד שכנגד, אפשר להיות בטוחים שבשאיפות כאלו אין לחשוד גם את ה“מתקדמים”. אלא מאי? פשוט, יודעים צדיקים נפש בהמותיהם, יודעים הם במה להפחיד: “הנהגות חדשות”, רחמנא ליצלן. הבחירה החפשית תוכל להביא לידי הנהגות חדשות. הגבאים מחוץ־לארץ מזהירים אתכם על זה!

ובאה המודעה השניה מצד אלה שנפלגו וחוקרת את הראשונה ושמה לאל את כל טענותיה ומראה על “נטיית הלב” שבה דנו הריביזורים הנ“ל ועל ה”ענינים שהשתיקה יפה להם" ועל “השלטון הבלתי־מוגבל” של ההנהגה דהאידנא. ואנו, כשאנו קוראים את הדברים, הננו יודעים, כי המחלוקת שבירוּשלים אינה בעיקר אלא בבואה למחלוקת שבחוּץ־לארץ בין ה“זרמים” השונים שבחב"ד, בין ליוּבאוויטש ובוֹברוּיסק, סלונים וכו'. “חצרות” צדיקים שונים דשם מדברים מתוך גרונם של החולקים דפה. ובכל זאת אי־אפשר שלא להסכים למקרא הדברים:


“עלבון נורא הוא להטיל עוון של שנאת־חינם על ציבוּר שלם מישראל, כשהם באים רק לדרוש זכותם מיד יחיד הפוסע עליהם בסנדל המסומר וכו‘, הלא אין כאן אלא טענת ציבור על יחיד, ועוד יותר, באיזו רשות הם מעלימים מהעולם כולו התביעה שהובעה מתוך כל הקהל כאחד משני הצדדים גם יחד להעביר מעליהם את עריצות המושלים הקודמים וכו’ ואיזו שנאת חינם מצאו כאן, גם למה כינום ‘מלאכי זעם’ בשעה שהם מבקשים כי גם קולם, קול של אלפים נפשות, יישמע גם הוא בענין ההנהגה הנוגעת ממש לחייהם? ובצדק יוכלו לחשוב, כי לא הם נוצרו בשביל המנהיגים להאציל להם כבוד וגדולה, כי אם המנהיגים בשביל הציבור” (“אמת ושלום”, סעיף ב').


ולהלן:


“תמוה הוא גם זה, להחליט על־ידי ביקורת שטחית כללית ולבשר צדקת החשבונות בקהל רב, ברמז כי נמצאים פנקסים יומיים וכו', ולסמוך רק על עצמם במה שעשו בהצנע מבלי בקורת אמיתית בפני בעלי הדינים”.


כלפי האשמה שהם יניחו, חס ושלום, להנהגות חדשות, הם מוחים בכל תוקף, וניכרים דברי אמת.


“כוונת רבותינו הקדושים מייסדי הקופה היתה להחזיק עניים הגונים בארץ הקודש”.


וממטרה זו לא יסורו. ורק אחת הם מבקשים, שיוסרו ממשרתם הממונים של עכשיו ובמקומם ייבּחרוּ.


“י”א אנשים שלא על מנת לקבל פרס כפי הקרוב לתקנת כולל אונגרין".


האידיאל של המתקדמים ב“כולל” חב“ד הוא “כולל אונגרין”. הלאה “העריצות של ההנהגה הקדומה” ש”איננו יכולים יותר לסבול ממנה". הלאה “העבר העגום”.


“אילוּ מסרו את ועד המועצה שייבחרוּ מתוך בני הכולל עצמם בבחירה חפשית, כי אז ידעו העניים (לבחור) באנשים שיהיו מסורים לטובתם, באנשים שיוכלו לחוות דעתם מבלי נשיאת פנים ומורך לב, שזהו התיקון היחידי…”


בעלי המודעה השניה מדברים אל בעלי המודעה הראשונה כמו שמדברים אל “האוחזים ביד”. יודעים הם דורשי־התיקונים ב“המודיעים נאמנה” הראשונים, באי־כוח ליוּבאוויטש, שלא היו שמים לב כלל אל התלונות אלמלא יראו מפני המעטת ההכנסות, ושגם עכשיו אין דאגתם אלא להמעטת ההכנסה על־ידי המחלוקת מצד “נדיבי עם אלהי אברהם”, ומה שנוגע לחלוקה ישרה לבני הכולל אין הם דואגים ביותר. כל המודעה שלהם, כל תג ותג שבה, מדברת בעד זה; כל לשונם היא לשון של רוכבים ומנהיגים החוששים לשלטונם המתמוטט… ואף על־פי כן הם, בעלי המודעה השניה, עוד מקווים כי


“חברי הועידה הנכבדה עוד ישימו לבם הטהור לדברים צודקים אלה וימלאו את בקשת כל קהל הקודש הנעשק והנרמס”…


לבם הטהור”, וצחוק־ערמומית לא עבר כלל על דל שפתי ה“לוחמים” בעד “הנהגה מתוקנה”. “לב טהור” – וליובאוויטש? במקום של “נטיית לב” ו“קריאת אמת על דבר הקרוב להיפוכו”?

עסקים “עגומים”!


[“הפועל הצעיר”, סיון תרע"ד; החתימה: ב. חיצוני]


 

ב

חינוך דתי, חינוך דתי, חינוך דתי – לאורך כל השורה. אין שואלין במומחים ואין נמלכין בבני־סמכא, ולא עוד יאמרו המורים לסופרים: “הניחו לנו, לבעלי המקצוע, שלמדנו מתודיקה ופדגוגיה, מה אתם מתערבים בשאלות שאינן מענינכם, שאין אתם בקיאים בהן, שלא אכלתם כור־מלח עליהן?..” לא, עכשיו כבר אין המורים אומרים כזאת. ויש אשר נדמה, כי, אדרבא, להיפך, המורים כאילו מודים בזכותם של הסופרים הבלתי־מורים לדון בענין אשר ניתן לפניהם, ולא רק לחוות דעתם, כי אם גם לתבוע, שיקבלו דעתם. והיה מעשה, שמוֹרה אחד, מורה ולא סופר, שלח מאמר לעתון היומי הירושלמי “החרות”, ובו הביע את אשר עם לבבו ב“שאלה בוערת” זו, ובו העלה, שאין להכריז על הדתיות, אם כי החינוך שלנו אליבא דאמת, אינו, חס ושלום, בלתי־דתי, ולא נדפס המאמר ההוא, ובמקומו יצא איש־סופר, סופר ולא מורה, חתום סגול־של־כוכבים והביא כדרכו פיסקא ארוכה מן המאמר שלא נדפס, והשיג עליה ביד רמה, והוכיח, שכל בתי־הספר ביפו, כבירושלים, הם דתיים, דוקא דתיים, וכי כך צריך להיות, כך הוא רוח־הזמן, “רוח־זמנו (זמנם?) של ברגסון, מרטין בובר, הרב קוק וחבריהם”; כי חיי המשכילים (המורים באותם בתי־הספר) הם ריקניים מאד שאינם דתיים… ולכן תחי הדת ויחי החינוך הדתי (של המורים הריקנים, הבלתי דתיים), יחי המהלך הירושלמי ותחי ההכרזה על הדת בבתי־הספר!

ואולם בטרם אשר דיבר סופר “החרות” על מאמרו של המורה הבלתי סופר, ביטל תכלית ביטול מאמרו של סופר אחר, של סופר “האחדות”, שדן אף הוא בשאלת־הזמן הזו והעלה, שבית־הספר שלנו בארץ־ישראל צריך להיות ניטראלי. “ניטראליות! – מלגלג סופר “החרות”, שהבסיס הדתי־המודרני מיסודם של ברגסון וכו' אשר תחת רגליו, נותן בו, כנראה, אומץ רב לזלזל, לבטל וללגלג – לא זכר ולא נקבה! לא דג ולא בשר! לא “פועלי־ציון” ולא “הפועל הצעיר”!” (“לזות־שפתים”, פרק א'). כאילו סופר “האחדות” בעצמו אינו מדגיש וחוזר ומדגיש בכל מאמרו, שאין הוא מדבר על יחס ניטראלי. יחס ניטראלי לדת ולדרך בית־הספר החדש – יחס כזה אינו ואי־אפשר לו שיהיה! בעל־המאמר אינו מכסה כל עיקר, שאנחנו, החפשים בדעות, היינו רוצים בבתי־ספר אנטי־דתיים. וטעמנו ונימוקנו אתנו. אלא מה הוא אומר? הוא אומר שבבתי־הספר אשר ההסתדרות הציונית בונה לא תוכל להיות טנדנציה להילחם נגד הדת – כשם שישנה, למשל, לבתי־הספר החפשיים של האנארכיים באנגליה ובמקומות אחרים – ואף אסור שתהיה להם טנדנציה דתית משעבדת – כזו שישנה לבתי־הספר של המיסיונרים והכנסיות בכל הארצות, כזו שישנה ל“ישיבות” שלנו, להבדיל, וכזו שהיו רוצים בה ודאי “המזרחי” ויתר כוחות־החושך התפלים שבמחננו, שאותו סופר “החרות” הוא עתה להם לפה – אלא שהטנדנציה בהכרח צריכה ויכולה להיות לאומית, אך לאומית. זאת לא אומרת, שבבית־הספר הלאומי הבלתי־דתי, או ה“ניטראלי” – אם להשתמש בהגדרה בלתי־מוצלחה זו – אין כל מקום ללימוד התפילות, לביאור חגי־ומועדי־ישראל, או ל“אותו הפסוק הראשון של תורת משה”. זאת לא זאת! בית־הספר צריך לפקוח את עיני הילד על כל הנעשה מסביביו ולתת לו מושגים ברורים וגם ידיעות מדוייקות עד כמה שאפשר מכל זה. “ברכות־הנהנין”, למשל, ישנן והן כך וכך, אבל אין דרישה שהילד בל ישתה, חלילה, בלי ברכה. בבית־הספר הלאומי אין מקום לדרישה כזו, פשוט מפני שהלאומיות שלנו תוכל, ברוך השם, להתקיים גם בלי זה. תנ“ך – אי־אפשר לו לנער העברי שלא ידע תנ”ך, ודוקא תנ"ך כמו שהוא, בלי כל חכמות – אבל הכוונה בלימוד זה יכולה להיות חילונית ולא “צֶרקוֹבנו־פריכוֹדסאית”! שׁבועות הוא חג, חג־הביכורים, ולפי האגדה ניתנה ביום זה התורה לישראל, אבל לא יום־טוב של התגלות הר־סיני, יום שבו בחר ה' אותנו מכל העמים, יום שאומרים בו במוסף “ומפני חטאינו” ובצהרים אסור בו לקטוף מלילות. אין להאריך בדקדוקים ובפרטים, אבל ההבדל ברור.

סופר “האחדות” ב“קויו” (32־33) עומד בפרטיות על ההערמה הדתית של החברה הבורגנית באירופה ועל כל הפניות הרעות של מבקשי הטעמים שבתוכה לנחיצות הדת. הוא מזכיר, כי שם הפחד מפני חופש־הדעות הוא שלא תינזק על ידי כך, חס ושלום, זכות הקנין הפרטי, בעוד שאנחנו עם בית־הספר החדש שלנו הלא עומדים הננו מחוץ להיקף־האידיאות הזה. והנה סופר “החרות”, תלמידם של כל הפילוסופים והמשוררים, אשר את שמותיהם הוא מרבה כל כך להזכיר במאמרו (מי אינו כאן בפרקי “לזות־שפתים” אלה? ברגסון, בובר, הרב קוק, גתה, היינה, הרמן כהן, ר' סעדיה גאון, הרמב"ם, ר' יהודה הלוי), משתמט מנגוע בצד זה אף במשהו, למרות אשר ידבר גבוהה־גבוהה על המיסטיקה שב“מסורת־ישראל” ולמרות אשר יבוז בהנאה שכזו ל“האפיקורסות הקטנה”. בחלה נפשו של בעל סגול־הכוכבים בשעמום־ההשכלה, ואף ש“גם הוא אינו מן האדוקים כל עיקר” (איכה? ומורו, הפילוסוף הרב קוק, הדואג למצוַת־ערלה, מה יאמר על זה?), הנה בשעה של זעזועים ובגעגועים יחיה בית־ספר. מצב־הנפש המיסטי – זהו דבר המסור לנפש־היחיד, אבל לא על פיו יסולו דרך לחיי־הציבור. “כותב הטורים האלה”, למשל, אינו מתאר לעצמו, איזה יחס אחר, לא מיסטי, יכול להיות בנפש האדם אל זה הפלא, אשר אנו לוּטים בתוכו, אל זה הבלתי־מובן המלפפנו על כל תנועה ונשימה. מי שחונן באיזו סגולות של נפש בלתי־גסה אי־אפשר לו שלא יראה בכל התגלמויות־החיים סוד ושלא יתייחס אל הכל כאל תעלומה. ובכל זאת, עם כל זאת – האם נוכל להעביר את היחס הזה להליכות־חיינו יום־יום! האם אפשר אפילו לדבר כמו על היחס הזה? האם אפשר להוציא ממנו מסקנות בנוגע לפרוגראמות של בתי־ספר? לא, איש־הסוד והזעזועים, כבודה של המיסטיקה שלך במקומו מונח, ואולם דרך בחיים אינה. צא ולמד, שבעלי־המיסטיקה אינם לוקחים להם לקו כלל את המיסטיקה שלהם כל זמן שהם עומדים בחוג צרכי־חייהם הם. את מילוי צרכיהם הם מבקשים באופן כלל וכלל לא־מיסטי. בנוגע לעצמם ולבשרם אין המימרות המיסטיות אלא פזמונות עפים ברוח ומחוסרים כל אחיזה, ורק בנוגע לצרכי החיים של אחרים – הנה כסות־עינים! קדושת המיסטיקה היא כקדושת הקנין הפרטי: מתג ורסן בפי אחרים. וחזיון מצוי הוא במלחמת התנועות החברתיות: האידיאליסטים האמיתיים נתונים כולם לצרכים ה“חמריים”, ה“גסים”, של בני־האדם ודואגים להם כל ימי חייהם, בדעתם היטב מה פרוסת־לחם ונאד־מים יכולים לעשות מבן־אדם, בעוד שבעלי ההנאה הקהים ובעלי הפניות והתאוות הרשעות בזים ל“עולם הריאלי”, כופרים במציאותו ומדברים תמיד על הרוח ועל האידיאל ומרחפים, כביכול, בעולמות העליונים של האצילות והאידיאליזמוס הנשגב. אם נזכיר כאן את תלמידי הֶגֶל מסיטרא דימינא – תהיה זו, כמדומה, הזכרה מן הענין. איני קורא בשם הגל בעצמו, מפני שלא בפילוסופיה קאינא הכא (אף־על־פי שלא נעלם מאתנו גם מרת פילוסופיה הֶגֶלית בעצמה כיצד היא נעשׂית ואיזו פניות הן הרוח החיה באופניה), כי אם במקצוע החיים החברתיים. ובמסכת זו אולי לא למותר יהיה להזכיר גם שני גדולים לא־אירופיים, כי אם רוסיים: פובידונוסציב וסטוליפין. ידוע הוא כמה הרבו שני אנשי־המיסטיקה האלה לדבר בשם “מסורת רוסיה הקדושה”, והראשון בשעתו השפיע אפילו השפעה חולנית על איש חולה כדוסטויבסקי לשרת לריאקציה היותר חשכה, להיות אויב בנפשׁ לצעירים הרוסים, “האפיקורסים הקטנים”, ה“שֵׁדים”, לוחמי מלחמת השחרור, ולצעוק: “העם הפראבוססלאווי לא יוותר על הצורך הדתי המיוחד שלו”… אבל גם הם לא חידשו בזה כלום: מן המערב הביאו גם את זה. כי אגרוף־הרשע של הרוכבים והמנהיגים המערביים, שאינו נאצל כלל וכלל, אוהב להתכסות במטפחת שכולה תכלת, במטפחת המלאה “זכויות טבעיות” ו“מטרות נעלות” ו“ציוויים מוחלטים”. האידיאולוגיה של אותו אגרוף – הוי, כמה נאצלה היא ומיסטית ודתית ואסתטית והחלטית! הוא אותם האצילים, בעלי־האחוזות ואדירי־הממון וכל הנפשות היפות, שלטובתם יבואו הכידונים הקדושים לדקור ולדכא, עושים את שלהם ומניחים למשרתיהם האידיאולגים הדתיים, המיטאפיסיים ובעלי־האידיאות מכל המינים שידברו מה שידברו, שייצרו פילוסופיה ויוּריספרודנציה… ברם, הרוחות הנאורות, המיסטיות באמת, הריליגיוזיות והטהורות באמת אינן עמהם. אלה אינן טובלות בנופת־המיסטיקה. אלה מדברות על דרך הפשטות בשם טובת האדם, פיתוח כל כוחותיו, עליזוּת־חייו. דוקא הן, שב“חומריוּת” די להן בקב־חרובין, מסוּרות לזה, שבני האדם יהיו שבעים, יתהלכו בקומה זקופה, קשורים לעולם הזה ומחוסרים פחד מפני עולם־הבא.

מובן, הריאקציוניות של בעל “לזות־שפתים” אינה פוליטית. המִשׂחק־במיסטיקה שׁלו אינו לשׁם האגרוף, אצלנו הלא אין פוליטיקה, אין אגרוף. זוהי ריאקציוניות של עצלות־המחשבה, של סביבה רוחנית ידועה. יש נטיה רומאנטית־בעל־ביתית למלה “דתיות” אצל בעלי תכונה ידועה מיוצאי בית־המדרש שלנו, שפסחו, כביכול, על “האפיקורסות הקטנה”, מימות יעבץ ועד הנה. הרואים אתם, – יאמרו לכם האנשים האלה – גם אנחנו נכנסנו לפרדס, אבל לא הצצנו ולא נפגענו, כי אם נכנסנו בשלום ויצאנו בשלוםץ מי שהיה חברנו, משכיל “אחר”, מקצץ בנטיעות, מחנך לבלי לבלות עולם, קורא לעסוק בישובו של עולם… האפיקורס הקטן!… הנה אנחנו יושבים ודורשים כל וא“ו שבתורה מתוך התפעלות מסתורית!.. ואחרי הפתיחה יספרו לכם בהנאה מיוחדה על הצלחת בתי ה”תלמוד־תורה" וה“תחכמוני” (אגב, יזָכר־נא מה שׁכתב רב־צעיר ב“העולם” על ה“תחכמוני” בתור בית־ספר, ואפילו מהבחינה הדתית־ה“שכלית”, שרב־צעיר הוא בא־כוחה!) ויביאו לכם ראיה ניצחת מ“רוב־תלמידיהם” על זה שה“עם” אינו רוצה לוותר בשום אופן על הצורך הדתי. ומכאן… ומכאן, שטוב עשו אנשי־ירושלים, שהכריזו על בתי־הספר הציוניים החדשים שלהם (שאינם בעצם יותר דתיים מבתי־הספר שביפו), כי דתיים־“לאומיים” הם ולא רק על בתי־הספר הנמוכים, כי אם גם על הסמינר (שטובי־תלמידיו, שקראו ושנו דבר־מה, הנם בלתי־דתיים, כמובן, כלומר בלתי־דתיים במובן החיצוני, במובן הרשמי, אינם לובשים טלית קטנה ואינם מניחים תפילין ואינם זהירים ב“מסורת הישראלית” לפי מושגו של רב בישראל). ובדרך אגב יעשו לכם טיול לצדדין ויספרו לכם על הריקניות שבחיי משכילי־תל־אביב, שאינם מוצאים לנכון לטייל בשבת (לא בתוך תחום־שבת ולא מחוץ לתחום!) ואינם יודעים ליהנות מן הטבע, ושלפיכך ידור נדר כל אשר בן יוָלד לו לחנך את הרך הנולד ברוח דתי, כעין זה שבבתי־הספר הירושלמיים, למען לא יגדל הבן לריקניות, חס ושלום. ואם תאמר: רוב האנשים ה“ריקנים” האלה, שריקניותם באה לפי דעתך מר [– – –], מתוך שהם זרים לכל מיסטיקה, מתוך שאינם יודעים מזעזועים וגעגועים, הן גם הם, כידוע לנו, חונכו על ברכי הדת לא פחות מהעתידים להתחנך בבית־הספר ה“דתי”־הלאומי בירושלים ולא פחות ממך, המטייל ה“דתי”, בעצמך, ואף על פי כן הרי עלה להם מה שעלה ולא הועיל כלום? – ואם תאמר: הלא אתה, המטייל, מעיד בעצמך, ש“אינך אדוק כל עיקר”, ואף על פי כן הנה אתה מטייל ואינך ריקני? – והאנשים האלה, אם ריקנים הם באמת, כדבריך, הלא כל כך נקל לפעול אצלם, שיחזיקו ב“מיסטיקה”, אם רק תשׂיאם, שׁהמוֹדָה ורוח־הזמן שׁל ברגסון, הרמן כהן וכל הפילוסופיה המודרנית1 דורשים את זה (הוסף את השמות, שהזכיר קלוזנר ב“בקשת האלוהים” שלו: רֶסקין, מֶרֶז’קובסקי וכו'…). ומה הווחת? הואיל ולא האפיקורסות, שאינה כלל מושרשת אצלם, אשמה באי־טיולם, מי יודע אם יתחילו לטייל גם כשיקלטו את “רוח־הזמן” המיסטי של בובר וקוק?.. אך הקץ לקושיות. טוב שלא תקשה משתקשה. המיסטיקה דורשת שלא להקשות כלל. אין מקשין על עצלות־המחשבה.

ואולם אם קושיות אין כאן, איזו אי־נעימות יש ויש כאן; איזה ריח לא־טוב נודף ונודף כאן. כי אם בנוגע לוויכוח עם סופר “האחדות” ראינו מצד סופר “החרות” אך עצלות וקוצר־רוח למַצות את עומק־הדין, הנה בנוגע למאמר “שביל־הזהב” (גליון 35) אינו מטיל אבק בעינים על־ידי הזכרת באי־כוחו של רוח־הזמן. הוא חושב, כי רוח־הזמן אינו זה שמדברים עליו עתה בעתונים יהודיים בשפות האירופיות, כי אם רוח־הזמן שלנו, מעמד־הרוחות שלנו, של המשכילים העברים היושבים בתוך עמם וחיים חיי עמם. בדברים פשוטים ומובנים, כראוי למי שכותב מאמרים עתוניים בשאלות חברתיות ואין לו פרטנזיות לתפוס את לב הקורא התם על־ידי להטי אפוֹריזמים ורמיזות לצורך ושלא לצורך, הוא בא ומזכיר שיש דת, דבר פנימי וגדול בחיי האדם, ויש דתיות, דתיות חיצונית, איזה דבר טפל, רשׁמי, מין “אֵנשׁטֶנדיקייט” שׁל אולם־האורחים בבית־האמידים, מין “מעלה לשׁידוךְ” ול“גֶזֶלשׁפט” אצל סוג ידוע של יהודים־דייטשים או אנגלים מפוטמים, שוטים ונבובי־לב. “מסורת העבר בשעה שהיא רצינית ואמיתית” חשובה ומכובדה על כולנו, גם כשאין אנו מודים בה בשבילנו, אבל צרמוֹניות ריקות בכדי לספק את דרישותיהן של אמות־למשפחה בעלות סנטר משולש – תועבה הן! לדת בתור הכל אפשר להתייחס בחיוב או בשלילה, אבל אי־אפשר לעבור עליה בלי הבעת־יחס, ואי־אפשר שלא לכבד את אנשי־הדת האמיתיים (גם את הרב קוק איינו מכבדים אלמלא היה בעל־דת מתחכם, ואלמלא עשה אתה הדת כלי־שרת לשאיפות קליריקאליות של אחדים מ“נכבדי” יפו!), ואולם הדתיות, כלומר הדת בתור חלק מפרוגראמה ולשם פרוגראמה, הדת בתור שלט, בתור מודעה מודבקה ברחובות – זו אינה ראויה כלל לכבוד, אלא רק להרחקה. היהדות הליבראלית של יהודי מערב אירופה מעוררת גועל־נפש באי־מוסריותה, בזיופה, בקלקול־המידות שבה, בהשפלת־רוח־האדם שבה, ואוי־אוי לנו, אם ננהג אצלנו מנהגי ה“קונפיסיון” ה“עזארית”, אוי־אוי לנו, אם נעשה כמעשי “עזרה” ונחקה אותה.

כמדומה, שהדברים האלה בימים כתיקונם לא היו צריכים להרגיז אפילו את בעל סגול־הכוכבים: הרי אלה הם דברים, שאפילו עצלי־המחשבה שבנו כבר שמעום מאה פעמים ואחת. סמולנסקין, שהיה הראשון לבלי להתבטל בפני ה“יהדות” של יהודי־המערב ולהרגיש את כל הגיחוך והתיעוב שבה, הרחיב בזה את הדיבור, אחד־העם ב“עבדות בתוך חרות” העמיק בזה את הדיבור, ואנחנו כולנו, הכותבים בעתונים עבריים, חוזרים עליהם בכל פעם לרגל ענינינו. ואולם לא! מר [– – –] צריך היה לקנטר את סופר “הפועל הצעיר”, זה העתון ש“זיין את טובי התינוקות”, שלא הצליח במלחמת־העבודה, שאין לו סבלנות שתית וכו' וכו‘. צריך היה לקנטר ויהי מה. מה עשה? הלך והטריח את… את… לא תאמינו? את ר’ סעדיה גאון, את הרמב“ם, את ר' יהודה הלוי ואת הרמן כהן. וכי מה? האם לא גם אלה, כחסידי פראנקפורט, כרכו “יקום פורקן” ומדע? האם לא היו אלה השלושה בעלי “שביל־הזהב” כיהודי־המערב, והאם אין הרמן כהן יהודי מערבי? והאם לא “גבורה”, כלומר חוצפה, היא, איפוא, לומר על “יהודי־המערב שהם “גיבנים רוחניים”, בעוד ש”אנחנו (סופרי ‘החרות’) חשבנו את האנשים האלה לגדולים ורמים ונישאים, להעומדים ראשונים במלכות רוח יהודה”.

דברים כהוויתם. ומניח אני לשאלה: “חוצפתו” של מי יותר גדולה, אם של בעל המאמר “שביל־הזהב” העוסק בגיבנים רוחניים פעוטים מסוג המתגלגל בבורסאות ובבתי־המדרש לרבנים ריפורמיים או אורתודוכסים־ליבראלים בברלין ובלונדון, או זו של הבא להשיג עליו ולזלזל לשם זה בשמות של “גיבנים רוחניים” היסטוריים גדולים? נניח, שׁככה יעָשׂה ושזוהי “גבורה”. מה שאני רוצה להעיר על רשימת־השמות הזאת הוא רק, שאם לא נתעכב על הרמב“ם וכו' ונשאיר לנו רק את הבלתי־היסטורי שבהם, את בן־זמננו, את הפילוסוף המארבּוּרגי, הנה באמנה גם יהדותו של בחיר־יהודי־המערב הלז היא בשבילנו התבוללות, זאת אומרת מום וחרפה. כי תהא הפילוסופיה הקאנטית שלו מה שתהיה, תהא רוממה ונשגבה כ”אימפראטיב הקאטיגורי" בעצמו, יהיו דבריו עלהנביאים ועל המוסר העברי מרקיעים לשחקים, הנה היהודי הרמן כהן עם יהדותו החיוורת, האוירית, הוא מום וחרפה. ודאי! יהדותו זו אינה נבערה במובן הצר של המלה – היתכן! תלמידו של בעל “התבונה הצרופה”! – אבל נבערה ונבערה היא בעצם, נבערה, מפני שחסרת־חיים היא, חסרת דם, חסרת־אחיזה! ומה זו ההפחדה, שלוחם־האלוהים מפחיד ואתנו בה“עומד ראשונה במלכות רוח יהודה”?

ארכו הדברים, אבל אחרי כל הדברים עלי להודות, בסוף מאמרי, כי עדיין לא זכיתי לברר לעצמי, על מה נלחם בעל ה“לזות שפתיים” בפרק השני? האומנם רק להתגדל קצת על י. ל–ן? האומנם רק להעמיד את השאלה מי נלחם יותר בפולמוס האחרון עם “עזרה”? כי הן בעיקרא דדינא, כפי שיוצא ממאמרו, אין מקום לשתי דעות בשאלת החינוך הדתי, “רק בשם החינוך הדתי”, ואף המציאות מתאימה עם התורה הזאת – ועל מה, איפוא, נדבר ונעידה? הן, כפי שיוצא ממאמרו, הכל טוב בעולם הכי־טוב הלז: לא רק בתלמוד־תורה וב“תחכמוני” המהוללים, לא רק בבית־הספר לבנות של חובבי ציון עם ה“מודה אני” שבו, לא רק ב“אליאנס” וב“עזרה” אלא הפילו בגימנסיה היפואית בעצמה ניצחו האראלים־ההורים שדרשו דת, והגימנסיה “יש בה אלוהים”, תודה לאלוהים. ובכן מה חסר עוד? הרי אפילו המורים, אותם המורים שאין להם צורך לטייל בשבת, “רובם, אין שום ספק בדבר, דתיים הם בלבם ומתגעגעים להסתלק מתוך יחס ההתבוללות (?) אל הדת ולהתייחס אליה כאל קנין לאומי יקר וחשוב ממדרגה ראשונה”, אלא שהם מתביישים קצת מפני לזות־שפתים של ה“פוה”צ“… ואולם על בתי־הספר אין זה משפיע לרעה, ומה לו, איפוא, כי נזעק? לשם מה הוא כותב? האומנם רואה מר [– – –] את תעודתו הספרותית בתפקיד של מיילדת ל”אנוסים המודרניים" הללו (צער־בעלי־חיים!) ולהקל עליהם על־ידי הוכחה מהפילוסופיה ומרוח־הזמן את לידת ההכרה הדתית שלהם הגמורה, האחרונה, ה“חפשית”? לא אאמין! המאמר “לזות־שפתים” ספוג כולו רוח כזה, שאינו מסוגל אלא להגן על ה“סטאטוּס־קבוֹ”, על החרדוּת העיוורת, הדוגמאטית, האינרטית, של בעלי בתי יפו וירושלים מסוג ידוע. ואם בפרק הראשון יש, כפי שאמרתי, רק רשלנות של מחשבה, הנה בפרק השני יש גם רשלנות של קריאה. והאם באמצעים כאלה דורשים את אלוהים, ובאפני כתיבה כאלה מיילדים “הכרות דתיות”?


[כנ"ל].


  1. אגב, “החרות”, על־ידי סופריה כ – – – מיפו, כבעל סגול־הכוכבים ועוד בור־דאורייתא בלתי־נודע אחד, החותם “ – – –”, נעשתה ממש לנושאת־כליה של “הפילוסופיה המודרנית”. דוקו ותמצאו. על עמוד אחד באה הפילוסופיה של – – – בדבר מעלותיו של “היצר הרע” של רוָחים; בעמוד אחר יבוא “ – – –” ויבאר, שאחד־העם רואה את היהדות כחזון היסטורי, מוחלט ונצחי, המתפתח ומשתנה, ויחד עם זה הוא קיים לעד, ועיין הרמן כהן (מה הרמן כהן? שמועה שמע, ב“הצפירה” ראה: הרמן כהן ברוסיה, ושלח לעיין בו!). ואם מעט לכם – הנה עמוד שלישי ורביעי וחמישי, ובו “לזות־שפתים”, ששם כבר עשיית־פרסום גדולה לברגסון את קוק ולר' סעדיה גאון את הרמן כהן. “זרמיה” של “החרות”!  ↩

המלצות קוראים
תגיות