רקע
ישעיהו קרניאל
שיחת־חולין: נובמבר – דצמבר 1938
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: עיתון הכרמל

 

11־11־1938


ובכן, רבותי, מפטירין כדאתמול, כמו ביום שני של גלויות, ומנדט נשאר מנדט רק בלי – „בית־לאומי“, בלי ירושלים ובלי הגליל, כמו שנאמר: „ובנה ירושלם”, כלומר: שהקב“ה יבנה את ירושלים ו„אל יבנה הגליל!”… זמהגיתין לא כבעלי־החלוקה שרצו לעייל פילא בקופא־דמחטא ואף לא כתנא־רבי־ישמעאל, שידו־בכל, אלא מתגיתין דוקא מסביב ל„שלחן־גול“1 בלונדון כדי לקיים את הפסוק: „עושה שלום במרומיו” ובינתים כדאי אולי להכין „שלחן־עגול" גם בירושלם“, לעשות שלום על ישראל. (בינם לבין עצמם?) – מחמת שהחלוקה נפלה המימה מרוב השטפונות בארץ. ויש אומרים, כי בטלה החלוקה משום ש„החלה”, כמו שאומרים: „לא הספיקה ל„המוציא" ושלשת הצדדים המעונינים, ישראל וישמעאל, ובעיקר המובלעה מלשון „בליעה", של השלטונות, לא יכלו לחלק ביניהם את הירושה…

ויודע אני, רבותי, כי תצחקו לדברי, ובכ“ז מוכרח אני להגיד לכם, כי רק „זכות־אבות”, לא שלנו כמובן, אלא של שני המיניסטרים האנגלית בלונדון, צ’מברלין ומלקולם, היא שעמדה לנו ולהכרזת־בלפור הפעם! הן ידוע הוא כי אביו של ראש־המיניסטרים, יוסף צ’מברלין המכונה „ז’ו“, הוא שהציע את אוגנדה לד”ר הרצל עוד לפני ל“ו שנים, ורמזי מקדונלד, אביו של מלקולם, בבקרו לפני כמה שנים בארץ, התהלך כאח ורע עם בן־צבי שלנו בירושלם ובעמק ולא זזה ידו מתוך ידו של ראש „חבר־הלאומים” שלנו בארץ, – וברא כרעא־דאבוחי.

ולא עוד אלא שגם התרופה הישנה והידועה שלנו, „הקול־קול־יעקוב" הועילה הפעם לטובתנו ועפ“י רמז מגבוה הגיע קולנו, קול ענות גבורה מכל קצווי־ארץ ואפילו הקול־קול־עשו מחסידי אומות העולם, עד לאמריקה ועד לבית־הלבן ועד בכלל; ואילו עכשו, לא רק [חסרה שורה במקור המודפס] יעקב”, ופאריז תוכיח!…

וחכמי לונדון, כחכמי ירושלם בשעתם, אינם הולכים אל השלחן־עגול אא“כ יודעים תחילה מי מיטב עמם? ללמדך, שאין בני עשרת השבטים רוצים ליסב הפעם עם ה„שקצים” וביחוד עם הרב שלהם ה„מרי־דהאי הילכתא" שהוא אחראי למעשיהם־תוהו. אספם תחת צל „כנפיו“, הוציאם לתרבות־רעה והדיחם למעשי הוללות ושובבות, והוא מאן־דאמר להם מה שעשוי עשוי, מזל של „גוי” היה לו תמיד, ש„הזקן" נהג בי ובכל כת דיליה במידת־הרחמים ו„לפנים משורת־הדין“. לא הביט בהם אוון ולא כיהה בהם, אבל עכשיו נשתנו סדרי־מעשי־בראשית והחדר נמסר כידוע לידי, מלמד־להועיל ו„אדון־בפקדך” שאינו יודע „חכמות" והוא בא ללמד אותם פרשת „בלק" עם כל לב פירושים, כדבעי למיחוי, ללמדכם שכחו וגבורתו מלא עולם…

בקיצור, נגרי־לונדון המומחים באותו דבר, כבר, הכינו שלחן עגול וארוך בשביל הני תרי־צדדין, כדי להשכין שלום בין ישראל ובין המתונים שבישמעאל, ואם חס־ושלום לא יעלה חפצם בידם – מי יודע? – סופם של חכמי־לונדון לקיים אולי את הפסוק שבמגילה: „כאשר אבדתי אבדתי" ופירש“י, כשם שהייתי בעל־בית כן אשאר בעל־בית בארץ – „דו־מניין בלע”ז!…

כחצי־גורן עגולה ישבנו בליל יום רביעי זה מסביב למכשיר הראדיו של בעל־האכסניה. כמנין וחצי יהודים ויהודיות שדחו את ישיבתם התכופה כדי לשמע את „המגילה" בלונדון, אחד מקרא ושנים תרגום, מתוך דפיקת־הלב וקוצר־הנשימה. וכשנשמע סו“ס „קול ירושלים”, נעשו האזנים כאפרכסת, העינים תלויות בחריץ־הקטן והמואר של הראדיו, ויש שישבו בעינים עצומות וסנטרם נשען על ידם ומקשיבים בדחילו ורחימו כי הנה ואפילו כל שיעול־היוצא מפי הקריין כאילו יצאו מפורש מפי הכהן־הגדול בבית־המקדש בשעתו, והכל מתוך הרגשה מעורבת בין תהיה ופחד ובין „אהבת מרדכי" ו„שנאת־המן" ובשעה שנשמעה „הודעת הממשלה" התחילו הלבבות דופקים והולמים:„טיוק! טיוק! טיוק!" ועם גמר הקריאה, נשמעה אנחה יהודית כאילו נגולה אבן מעל הלב ואחד המסובים קרא פתאום בקול: „מת המנדט, יחי המנדט!"

ואתם זוכרים בודאי את המעשה ב„רב־ובעז?" יהודי זה שבא אל הרב והתאונן לפניו כי צר לו המקום בדירתו, רק חדר אחד והוא מטופל בלי־עין־הרע במשפחה גדולה, מה לעשות? – „תכניס עז לדירתך!" – ענה הרבי קצרות. היהודי לא העיז לשאל קושיות מפי הרבי ועשה כמצוותו. והעז, כמובן, קפצה על המטה, על שלחן ועל הארון ושברה את כל הכלים. רץ היהודי אל הרבי בצעקות ויללות, והרבי ציוה לו להכניס עוד עז אחת.???2, כשהרבי מצווה, אי־אפשר להתנגד וחובה היא לקיים. העזה השנייה סיימה את החורבן ולא השאירה כלי שלם בבית – גיהנום ממש!

– ר־ב־י! „גוואלד!" – צעק היהודי האומלל – העזים החריבו את ביתי, מה לעשות?

– „תוציא את העזים מביתך!" – פקד הרבי קצרות. היהודי עשה כדבריו והית הרווחה בביתו…

הנמשל מובן מאליו: „הרבי" מלונדון הכניס לנו ועדה ראשונה ו„ועדה שניה" ו„חלוקה" שהחריבו את „ביתנו־הלאומי" והפכוהו לגיהנום ממש; ועכשיו, שדחתה את כל ההצעות שלהן והוציאה את „העזים" של הפיל ושל וואודהד וחזר המנדט למקומו – היתה „הרווחה" אם לא בביתנו, ככה"פ על לבנו…

ושואלים: ראש־המיניסטרים הישיש, שעומדים לרשותו כל אמצעי־תחבורה כגון: טיליפון, טלגרף, ראדיו, ו??? – מפני מה מצא לנחוץ לטורח ולעוף לעת־זקנתו אל היטלר?

והתשובה היא: אמנם לעשות חוזים והסכמים יכול היה ראש־המיניסטרים גם מרחוק ע“י הטיליפון, ואולם כדי לקיים את הפסוק הראשון של „שיר־השירים” היה מוכרח לנסוע אליו בכבודו ובעצמו…

ועכשיו, תסלחו לי קוראי החביבים, אם אספר לכם מעשה קטן וקצר, כדרכי, ביהודי ולהבדיל… כלם. מחמת שזהו מענינא דיומא בכל זמן.

שני יהודים, ר' מרדכי ור' טודרוס, הלכו יחד ברחוב, ושוחחו ביניהם ולפתע פתאום נראה לנגד עיניהם מרחוק כלב, שהוא רץ לקראתם. ר' דוד היה מטבעו בעל־פחד. ראה, שהכלב הולך ומתקרב, עשה „תאנה" באצבעות ידו, הכניס את היד לתוך כיס מכנסיו, כדרך נערי ה„חדר" שיש להם סגולה כנגד כלבים, ולחש לעצמו: „כלב נבזה, אל תפתח פה; אני יעקב ואתה עשו, אם תגרם לי כאב, יטרפך הזאב!" אם הכלב שמע את הלחש או לא שמע – איני יודע, אבל ר' מרדכי שמע זאת בודאי! כשאך עבר הכלב על פניהם ונעלם, שאל ר' מרדכי את ר' דוד: „כיצד לא יתבייש יהודי גדול שכמותך להתיירא מפני כלב יחידי?“. וענה לו ר' דוד: „מפני כלב אחד איני פוחד אמנם, אבל כשהוא מתחיל נובח, מתאספת יחד כרגיל משפחתו הגדולה!”

כלפי מאי סופר המעשה הזה? – כלפי זה שהכלבים המרובים בארצנו, כשהם שומעים קול נביחה מרחוק, מיד הם מתאספים ונובחים וגם נושכים. הם לא למדו, כנראה, „חומש" וע"כ הם חורצים לשון אפילו במצרים…


* *

ולסוף – הד מבדיחות „כופר־הישוב" בחיפה:

בליל־העצרת נכנסה אשה צעירה, אלמנה יפה, לסניף הבנק והושיטה את טבעת־הקידושין לגבאית הממונה על מקומה.

הגבאית קבלה תרומות אחרות מתורמות שונות, והצעירה עומדת ומחכה עומדת ואינה זזה ממקומה. כעבור עשרה דקים שאלה אותה הגבאית:

–הן כבר נתת את טבעת־הקידושין ולמה את מחכה עוד?

– והיכן ה„גאפיר"? – ענתה האלמנה הצעירה בתמימות.


 

2־12־1938


תאמרו מה שתאמרו – אני אוהב את הרחוב, רחוב־היהודים, לא רק בחיפה ובהדר־הכרמל, כי אם בכל מקום שאח"כ נחתים שמה, מפני כי ברחוב – שם החיים, אם יפים או מכוערים, אם עליזים או עגומים, אבל החיים האמתיים שלנו.

אהבתי מאד להסתובב ברחובות־קרת שלנו, החל מ„מאה־שערים" של הדר, שנקרא משום־מה „רחוב סירקין", מרחוב החלוץ שעליו פרושה ממשלתו הרוממה של אבא חושי, עד רחוב הרצל, העובר את הדר־הכרמל כחוט־השדרה ונמשך עד לגלבקי[?} שבווארשה. וכלה ברחוב הפריצים והקונסרלים[?], שאין בו אף חנות אחת של מכלת, ואפילו באזור הנמל המיובש ובגלי־חיפה המיואש, כי דוקא ב??? רואה אני את חיי היהודים שלנו למיניהם כקליידוסקוף חי. איך הם הולכים ולאן הם הולכים…

דוקא שם, בשאונם והמונם של חיי החוץ, יכול אני לראות את ה„פנים" שלנו ויכול אני לשמע „מאי עמא דבר“. קצת רכילות ואבק לשון־הרע מתובלים במילי־דבדיחותא, שיש בהם גם דברי־אמת הרבה יותר משמינית־שבשמינית. שם בבתי־הקפה שברחוב „נורדוי־שטראסע” יפה העינים והרגלים מדברות??? בקול־נוע, בחנות, במסעדה ובמכונית־הצבורית, ואפילו בחברות ה„בריגד‘" של ה„אינטליגנציה" שלנו שעליהם מעלה הכתוב: „ויהי ערב, ויהי „פוקר“. – שם בתוך ההווי שלנו כביכול אני מרגיש את עצמי יותר קרוב ויותר „אינטימי” עם עצמי מאשר בבית ובד’ אמות של המערכת…

הרחוב הוא משרדי ושם אני חי וסובב, בחינת רואה־ואינו־נראה. וכל כך למה? – כדי למסר לכם, כדרכי מימים ימימה, מהנראה והנשמע והנעשה אצלנו, ביחוד בזמן האחרון.

*

הנה, למשל, נכנסתי בשבוע זה לבית יהודי על ראש־הכרמל, אך נפתחה הדלת לפני פרצה בעלת־הבית בבכי־מר והתייפחה מתוך יאוש:

– ואי לי!… הוא כ"כ חולה!…

אנה אני באה? אוי ואבוי לנפשי!…

– מי חולה אצלכם? שאלתי מתוך הזדעזעות

־ „לולו" הקטן שלי…

־ מה יש לו?

– הרופא אמר כי אכל יותר מדי…

– בן כמה הוא?

– בן שלשה חדשים…

– ומה אכל?

– בשר…

– ולתינוק בן חמשה חדשים נותנים בשר לאכל? – שאלתי בתמיה גדולה.

ובינתים נשמע קול יללה־דקה מהחדר הסמוך, בעלת־הבית אצה־רצה לתוך חדר המיטות ואני אחריה… והנה, „לולו" הקטן שוכב בעריסתו הקטנה על מצע־רך ותחת שמיכת־צמר דקה וחמה, כנסיך ממש, תפשתהו האשה בשתי ידיה, חבקתהו, לפפתהו ונשקתהו בחום ובאהבה על קצה חטמו הקט והשרוע ושדלתהו בדברי־חבה: „לולו שלי!… אתה חולה בבטנך הקטנה?… אני כפרתך!… לולו מחמדי!"…

זה היה, כמובן, כלבלב קטן ולבן עם בהרות אדומות על פני חזהו ועם זוג עינים זעירות וטפשות…

לא יכולתי עוד להבליג ברוחי:

– תחת לאמץ ולפנק, אמרתי לה, יצור קטן זה כבן־יחיד ממש, ולשפך עליו דמעות שליש כעל חורבן־בית־המקדש, להבדיל, האם לא היה יותר נכון ויותר אנושי ואולי גם יותר זול, לאמץ לך ילד יהודי מתוך אלפי הילדים הערים האומללים, המושלכים ע"י חיות היטלר אל היערות, והגוועים ברעב ממש?…

– כן, אבל, הוסיפה האשה, בעינים רטובות, הוא כל כך „טשארמינג“!… כל־כך נחמד!… ואני כל־כך אוהבת אותו!… „לולו” שלי! הראה נא ל„דוד" את ה„חנ’דלי" שלך!… ככה!"

ומתוך דבריה הוברר לי אח“כ כי „לולו” זה הוא נצר מגזע־טהור שנקרא „שפיץ" בלע“זס, נין ונכד לר' „נבחן” הזקן ע“ה, שהיה „שם דבר” בחיפה ובסביבה והקים דורות שלמים בימים…

ולא לחינם עלה ה„נכד" היקר במחיר־כלב של עשר לא“י, טבין ותקילין, חוץ מהוצאות מזונות, הלבשה, רופאים ורפואות וכיו”ב – ממון קורח!

ו„לולו, הקטן לבית „שפיץ" – שאני!


*


ומשם נכנסתי לבית מכרי החביב לסעודת הצהרים ומצאתי – שוב טרגדיה משפחתית בגלל. הכלב, שהפריעה את השלחן.

עוד לא הספקנו ליסב אל השלחן והנה מחזה מחריד ומזעזע את הלב והנפש גם יחד. הבת מתעלפת, האם מתייפחת והסבתא מתנצלת ונשבעת בכל הקדוש שלא ה האשם…

מה אירע? – הכלב הקטן נחמק מעיני הסבתא השומרת עליו תמיד, יצא בגפו אל הרחוב ועמד רגע להסתכל בעולמו היפה של הקב“ה אשר על ראש הכרמל, מתוך התפעלות יתרה מהמכוניות וכלי הרכב למיניהם המתגלגלים ועוברים ברעש גדול את הרחובות וביחוד על האפנוע העובר במהירות־הבזק וסביבו נשערה מאד, נשתקע הכלב בהרהורים ובפילוסופיה עמוקה על מעשי בני־אדם ועל נפלאותיהם, והנה עברה מכונת־אפנוע בקול רעש גדול „טיק־טאק!” ועד שלא הספיק לראותו דרס עליו והשליכו בכה, מרחק ד' אמות מן הרחוב…

הפצוע הובל מיד על זרועות הבת הביתה ושם ניתנה לו העזרה־הראשונה, אחר הובילה את החולה אל הגזוזטרא – כ„קואטערין" זו המובילה את התינוק הרך לברית־מילה. – כדי להתחמם לאור השמש המלטפת והחמימה, – ושב ורפא לו.

והאב ישב כנדהם ולא ידע על מה להצטער קודם, אם על הכלב שיש בו משום „צער־בעלי־החיים" או על הבת הרחמניה שיש בה משום „צער־גידול־בנים"; ואני – למה אכחד? – לא ידעתי אם לצחוק או לבכות על המחזה הטראגי־קומי הזה?

לולא היה המצב כ“כ „טראגי” הייתי בוכה גם אני ומוסיף אי־אלה טפות לנאד הדמעות על הכלב הקטן…


*


הכל יודעים והכל מודים כי חיפה, עיר־המטרופולין של צפון הארץ, היא עיר־העתיד מבני קדמא־ואזלא, עיר־הנמל ועיר־ה„כרמל" במרכאות ובלי מרכאות, עיר־התכניון והתרבות, גם מקום שבני־דודנו אומרים בו „במה מדליקין" בין בשביעית ובין בימות־החול ומקדשים את הלבנה באמירת „תנא־דבי ישמעאל," כדין וכדת, בקיצור – כרך אירופי ממש עם מנהגי ונימוסי „העולם הגדול“, עיר מודרנית אמתית לכל פרטיה ודקדוקיה, עפ”י המלה האחרונה!

ואולם, מה שלא ידוע אולי עדיין לי בים[?] מקוראי הוא, שחיפה והדרה זכו גם לאוכלוסיה לא־מעטה של… כלבים.

וכי תעברו רבותי, בחוצות עירינו ותחזינה עיניכם לפנות ערב, כאשר יפוח הרוח, ברחוב הרצל ובשאר הרחובות הגדולים עם הקטנים – אל אחטא בלשוני! – „ריפובליקה" שלמה של הולכי־על־ארבע, שיש בה גם אזרחים הולכי־על־שתים, והמזכירה בהרבה את „גלטה" זו שבקושטא שרבה בה הכלבים למאות ולאלפים, ולא נגעו בהם רעה מפני „קדושתם" וכאן – בארץ הקדושה הגיע, כנראה, „קר??ת" הכלבים עד לידי פולחן ממש!…

מודה אני ומתודה לפניכם, רבותי כי אינני בן סמך בעניני כלבים כאותו החיפאי החביב שלנו, שהוא המרא־דהאי הילכתא בעירנו ומצודתו פרושה על כל כלבי חיפה וה„הונטרלנד" שלה. ואינני בקי ורגיל ב„מסכת כלבים" אפילו לא כילד דרדקי שבזמננו, שהוא בקי בכל מיני כלבים ונובחים למיניהם יודע את ארחם ורבעם ומכיר את שלשלת־היוחסין שלהם עד דור ראשון, קורא בשמותיהם השונים והמוזרים ובקי בעניניהם הרבה יותר משיהודי חרד ב„אשרי" להבדיל אלף הבדלות…

ובכל זאת, נגלה לי הסוד הגלוי כי עפ“י הסטטיסטיקה3 האחרונה הגיעה האוכלוסיה הכלבית בעירנו – פרט לאלה שלא נרשמו ע”י בעליהם כדי להכריח את תשלום המס – למעלה משש מאות כלבים, מיעוטם „כלבי־גוי" לשמירה ורובם הגדול „כלבי־נוי" (בבקשה ממך, ידידי הבחור הזעצער להבדיל בין „נוי" ל„גוי"!…)4. העולים ליהדות החיפואית מעלה־מטה לטיפולם ולחינוכם והחזקתם משלושה עד ארבעת אלפים לא"י לשנה!…

ומה שלא ידוע עוד אולי לרוב קוראי וקוראותי החביבים הוא, שחיפה המודרנית זכתה ל„פנסיון" מיוחד לכלבים ונפתח גם „בית־אולפנא" גדול לחינוכם, מעין „גימנסיה" שבראשה עומדת מחנכת מומחה, דוקטורית es calbicum שהיא עושה נפלאות ושהספיקה כבר הקים דור של תלמידים ותלמידות מחונכים כל צרכם ובוגרים בכל המובנים. (שפת ההוראה היא כנראה גרמנית…) ולא עוד אלא שיש לנו ברוך השם גם אגודת חובבי כלבים, שיש בה חברים וחברות מהולכי על שתים ועל ארבע, אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוונו להגדיל תורת הכלבי ולהאדירה…

וישנם כידוע, כלבים מכל „מאמינים שהוא" ומכל הגוונים, עקודים, נקודים וברודים, כלבים מיוחסים ובהירים מ„הגזע הטהור“, וגם כלבים חומים שדם של צפון אפריקה נוזל בעורקיהם ובכ”ז הם מבקשים להשתייך אל הגזע הטהור והנקי. והצד השווה שבהם, שכלם כלבין דחציפין, חורצי־לשון ומראים שיניהם, כלבים עזי נפש שדרכם להתנפל על גוי ועד אדם יחד… בקיצור אין לך בית מודרני בעירנו שאין שם… כלב. לכל יהודי, לרבות מעולי גרמניה, אינו יוצא יהודי לא ביום ולא בלילה, כתלמיד חכם אמתי, בלוית „בולדוג" או בחברותא שלמה של „דוברמנים" וכלבי־זאב (שפרדים – השין והפא מסוגלות) וכל המרבה ב„מופסים" הרי זה משובח!

וזוהי האופנה האחרונה של הגברות העדינות של ה„היי ליף" שלנו – כל כלב יש לו גברת וכל גברת יש לה כלב, ושניהם יוצאים זוגות־זוגות לטייל בראש כל חוצות להנאתם, כשהם קשורים זה לזה קשר אמיץ, כלומר שהם רתומים זה לזה ע“י שרשרת נוצצת – ה„לולו” הקטן בשערותיו הארוכות או ה„צמרן" (קאניש בלע"ז), או אפילו הפרס (גריפון בלע"ז), הולך לפניה והיא נגררת אחריו ברצון או באונס, לקיים מה שנאמר: „פני הדור כפני ה…"

ומצווה זו, שהחזיקו בה בני הארץ וגם ה„צברים" בתוכם, מדקדקים בה יותר מה„אירופים" בעצמם, וכל מי שאין לו כלב מהמין המובחר, כמו עוי גרמניה ממש, אינו בר־נש מעלמא הדין ולא יוכל להופיע בחברה הגונה?…

ובין כה וכה הסיר – רותח, רותח ומעלה אבעבועות בארץ ובחו“ל. הלא בעולם היהודים כ”כ טוב ומסודר! בני ישראל שקטים ושלווים יושבים לבטח אוכלים ושותים ושמחים, ואין להם בעולמם הא"י אלא לגדל ולאמץ כלבים קטנים עם קדולים, מפונקים האמונים עלי תולע, ולהוציא עליהם מההון היהודי בארץ אלפי פונטים, טבין ותקילין, בשנה!


* *

אמרתי לספר לכם כמה עובדות יפות ומאלפות על הכלבים וביחוד על בעלי הכלבים, אבל אץ אני לישיבת הועדה להצלת ילדי גרמניה ואוסטריה ואין ספק בידי, כמובן, לטפל בעניני כלבים…


  1. “שלחן־גול” במקור המודפס וצ“ל, כנראה: ”שלחן־עגול“ – הערת פבי”.  ↩

  2. המקור אינו ברור (וכך בכל מקום שיש סימני שאלה). הערת פב"י  ↩

  3. “הסטיסטיקה” במקור המודפס, צ“ל: הסטטיסטיקה – הערת פב”י.  ↩

  4. ההערה בסוגריים היתה מיועדת כנראה לסַדָּר בבית הדפוס – הערת פב"י.  ↩

המלצות קוראים
תגיות