רקע
ישעיהו קרניאל
שנה עשירית, ירושלים גליון קכ"ט, יום ו, י' אדר תרפ"ח – 2.3.1928, י"א להצהרת בלפור
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

כך דרכו של עולם גם למטה וגם למעלה, גם בארעא וגם בשמי שמיא – או הכל או לא כלום!

כל ימות החרף עברו עלינו כמעט כמו בתקופת תמוז בלא גשם ובלא מטר – קיץ ממש! לא הועילו גזרותיו של הנציב ותפילותיו של עם ישראל בבתי הכנסיות ובבתי־המדרשות: הסוחרים נתיאשו מן החרף ועשו “מכירה כללית” כדי להפטר מסמרטוטיהם, האכרים התחילו מהפכים את תבואתם בשדה ומרב יאוש התחילו אחב"י מתכוננים לחג־הפורים ולנשפים והנה – פתאום, כמו להכעיס, מבול מים, מים למעלה ומים למטה, והמים רודפים אחריך הודפים ומצננים את החמימות האחרונה שבך, רודפים ומעלים אבעבועות של קצף ואין נסתר מרטיבותם1, אפילו העתונים שלנו…

וכל זה אירע לכם, תלמידי החביבים, רק בשעה שנסעתי מכאן לימים אחדים, אך גרעתי עין מכם וסרה השגחתי מעליכם ארבעה חמשה ימים והנה – מהפכה שלמה: באה עליכם רעידת אדמה, שלג ורוחות וסופה וסערה וקור בררררר! והעקר גשמים עד אין סוף. עזבתי אתכם, יקירי, לאנחות ועכשיו שחזרתי אליכם ב"ה בשלום רוצים אתם קצת בשמחות…

עכשיו, אפשר שכבר מתחילים פני האדמה מתיבשים קצת, אבל הביצה עדיין גדולה ומפיצה אדים של רקבון… ובינתים, בתוך המבול, אלא עברו עלינו מאורעות מוקרים כל כך חשובים, כל כך חשובים, כגון המאורע של יער־בלפור בג’ינג"ר…


* * *


ורוצים אתם, בלי שום ספק, שאספר לכם ע"א חגיגת גינגר ועל הציד שעשינו ביער בלפור והדובים שראינו שם, כי הלא לא לחנם טרתי, רבותי, וסכנתי את נפשי בטלטולי הגוף והנפש ובאתי ברוחות ובשלגים אך ורק בשבילכם אתם, תלמידי היקרים, כדי לספר לכם העל וביחוד בשביל – ההיסתוריה!…

ובכן, ויהי ערב ויהי בקר יום רביעי ואני באתי בהשכמת הבקר לתחנת המסלות בעירנו. וה“ברוך הבא” הראשון, שקבלתי אליבא דיקנא היה דוקא מהשוטר הערבי אשר פגשני בצחוק ובידידות, שלא כדרכם של בני־דודנו, ואמר לי בלשונו –

– השמעת, יא חוואגה, את ה“זלזלה” (הרעש)?

– איזה רעש? – אמרתי לו בתמהון.

– “מעלום!” (בודאי) – אמר השוטר – בשעה 3 בדיוק בלילה התחילה מטתי להתנענע, ובשעת דבורו עשה את תנועת המטה, והוסיף בדאגה:

– “סורנא פי בלאד אל זלזלה” (נעשינו למדינה של רעידת־האדמה)…

– נו, חשבתי בלבי, הלואי שיפחדו קצת ויברחו להם מכאן… אלא שבינתים בורחים התיירים. אראה בנחמה אם לא ראיתי בחיפה שתי אניות מלאות תיירים, שהן עוגנות בחוף הים והמלונים והאכסנאיות שבעיר ריקים ונקיים ב"ה מתיירים.

ומעשה בתייר יהודי אחד מיליונר מטשסטרטון אשר בניו־יורק, ושמו ד"ר מ־ר, שסכן את עצמו ועלה מהאניה ונלוה עמנו לגנג’ר ולנהלל. כשחזרנו לפנות ערב לחיפה נזדרז לחזר לאניה:

– בא עמי אל המלון – אמרתי לו – ישנם “הוטלים” טובים מאד. יש מלון הרצליה… יש עוד מלונים…

– “או, נאו, נאו!” (לא, לא!) – ענה לי לאות שלילה – Earthquake (רעש) אצלכם, וברח אל הנמל כדי להשיג את הסירה לפני השעה החמשית.

וכך עושים ב“ה כל תיירינו בים בערב הם באים ובבקר הם שבים ליבשה ובעלי המלונות והאכסניות והאושפיזין הנאים שבחיפה עומדים על ראש הכרמל הם ומלצריהם ומשרתיהם בעלי הקורקדות וצופים מרחוק אל האניות. רואים הם בעונותינו הרבים את התיירים שהם מסובין אל השלחנות וסועדים את לבם מהמטבח שהכין להם קוק (לא הרב קוק!) וקוראים את התלגרמים של רויטר על הרעש הגדול שזעזע את א”י ת“ק פרסאות על ת”ק פרסאות ועל הסכנה חס־ושלום המרחפת על תושביה וכו' וכו'…

סובלים בעלי המלונות הריקים שלנו את יסורי טנטל, שלפי האגדה נחרץ משפטו לטבע בנחל והיה גוע בצמא והמים הגיעו רק עד שפתו התחתונה ולא יכול להשיגם. המים הגיעו אצלינו לא רק עד הפה כי אם גם עד נפש ועד בכלל…


* * *

וכשעמדתי בחלון הקרון אשר ברכבת, במחלקה השניה, כמובן – על חשבון “הגביר”! – והסתכלתי, כדרכי, אל כל הנעשה בתחנה, ראיתי “הלויה” קטנה על יד המחלקה השלישית. וכשיהודי רואה “הלויה” מצוה לגשת. נגשתי וראיתי בחור חברוני־ירושלמי מתלפיות הנוסע אמריקתה ובני־ביתו מלוים אותו ומביטים עליו מתוך קנאה שזכה סו“ס לאושר שכזה… וה”מאושר" שלנו מחלק בחפזון, לזה חבוק, לזה נשוק, לזה “תקיעת־כף” ולזה רק נדנוד ראש, איש לפי ערכו… ובני הלויה עמדו ונענעו בידיהם ובמטפחותיהם כאלו נסע למצרים ולא ראיתי אף דמעה קטנה, אף טפה רטובה אפילו בעיני הנשים… כי הרי חברון וניו־יורק נעשו לעיר אחת, מערת המכפלה ואסט־אנד חד הוא!…

לאחר שזזה הרכבת וחדלו כל הגעגועים שאלתי את ראש הכנופיה אימתי יסע גם הוא לאמריקה? וענה לי בעינים פקוחות: “אמריקה שלי היא כאן!”, והבנינים אשר למול גן־העיר הרי יוכחו!…


* * *


כשחזרתי למקומי נגלה לפני מחזה נהדר – אשה, ספק צעירה ספק זקנה, שכרסה בין שניה אוחזת בידה האחת ילד בן שלש וחבילה גדולה בידה השניה וארבעתם יחד מטפסים על המדרגות הגבוהות והצרות של הקרון. הפעמון השלישי כבר צלצל, האשה תלויה ברגל אחת למעלה ורגל שניה למטה, התינוק בוכה ומילל והחבילה מתגוללת על הארץ… ותיתי לי, שמהרתי לעזרתה ובסיעתא דשמיא ודר' עזמות, זכתה לעלות בגרם־המעלות של הקרון.

ובשעת מעשה חשבתי בלבי: לו הייתי תקיף בשלטון המסלות הייתי מצוה לסדר גם לנוסעים ה“נייטיבס” מדרגות עץ כמו לתיירים, ואם אין הכנסות הנוסעים מספיקות לכך הייתי משכיב אחדים מפועלי המסלה כדי שנשים הרות ונשים צעירות בעלות שמלות קצרות לא תפלנה ולא תפולנה, ואפילו אנשים סתם שאינם אקרובטיר במקרה יוכלו לעלות בשלום ולא יאחרו את המועד…


* * *


ישבנו בקרון סרוחים על הספסלים מרופדי־קש ושוחחנו בחברותא – גם הפקיד העליון של הטאבו מכתה א' נכנס אלינו – על ענינים העומדים ברומו של עולמנו, והנה הוצאתי את עיני החוצה וראיתי לפני שם בין הר־טוב ובין נחל־שורק במרחק קילומטר או שנים בנין גדול, ארמון נהדר המתנוסס בשלש קומותיו על גבעה בודדה.

– מה זה? – שאלתי את בן־לויתי.

– זהו בית היתומים של הארמינים! – ענה לי חברי.

ואנחנו לא ידעתו אימתי צמח הבנין הענקי הזה. לא שמענו ע“א הנחת אבן־הפנה, לא נאומים ולא מגלה ואף לא שביתה אחת קטנה כמו אצלנו, אלא בחשאי ובצנעה ובלי קולי־קולות נבנה הבנין, נדבך אחר נדבך, כגויים! פשוטים ומגושמים וברצינות גמורה לטובת היתומים באמת… והעיקר, שעל גבי שלש הקומות יש גג יפה לגמר הבנין. אכן, עולם הפוך ראיתי: אצלנו עומדים בתי יתומים, בתי חולים ואפילו בתי כנסיות ב”גלוי־ראש" ואצל הגויים האלה הם מלבישים את המוסד שלהם מיד ב“ירמולקה” מזרחית. כנראה שהגויים התמימים האלה אינם יודעים את הסוד של גלוי־ראש, זה שהוא סגולה ליניקה…


* *


מתנה טובה נתן הקב“ה למושבה זכרון יעקב ושמה – תחנת הרכבת. בני המושבה היו נוסעים אל התחנה, עולים ויורדים ומובילים בקרונותיהם את היינות עד שנתקלקלו הדרכים ונחרב הכביש, נשברו הגלגלים, נהרגו הסוסים והפרדים וסכנת נפשות היתה לבני־אדם ולריסוק אבריהם מטלטול הדרך על הכביש הזה. ואולם לא היה להם חשק ולא כסף לתקון הכביש של הברון. מה עשו? הפכו את היצול לצד בנימינה והם נוסעים במכונית לתחנה הצעירה הזו, ודרכי זכרון־יעקב אבלות, המלונים ריגים ב”ה ובני־המושבה שאננים ושלוים ושוקטים על שמריהם בחמרא על דורדיא. ובבואי לתחנת ז“י מצאתיה שוממה וריקה ורק צעירה אחת מהתחנה הגישה עגות ופרות לחלונות, כה”שקצות" הקטנות בביתר ובקלקיליה…

ואולם מה עשה הקב“ה? – הלך ונתן דעה בלב ההנהלה של מסלת־הברזל להודיע לאנשי ז”י, שאם לא יתקנו את הכביש יסירו את התחנה העומדת עכשיו ללא צרך…

לשמע דבורים כאלה נזכרו הזכרונים, והברון שיחיה מצדע אחד והממשלה הרוממה מצד שני משתתפים בעסק לאי“ה בקרוב בימינו יתקנו את הכביש והחלוצים יעבדו וגם יתרבו ר”ל על אפו ועל חמתו של הסמך־מס" הזכרוני – כי גזרה דמלכותא גזרה,,,


* * *


– ומה זה? – שאלני בן־לותית בהראותו באצבע על הבנינים הגדולים שעל חוף ים טנטורה.

– זהו קבר ר' מאיר־בלי־נס! – עניתי לו ברצינות, וכשראיתי כי פניו מפיקים תמהון הוספתי:

– פה נטמן יות ממליון פרנק של הברון ע"י הלורד־מאיר בענין הזכוכית וזוהי המצבה – זכר לחורבן…

וספרתי לו בקצרה זכרונות הילדות ע“א בית חרושת של זכוכית בטנטורה, על אמנים שהביאו מצרפת וארמנים שהביאו מגרמניה וכשהיו זקוקים בטנטורה לזכוכית של מנורה היו שולחנים לקנות בחנות של ז”י, כלומר מתוצרת־הארץ של הצרפתים,,,

– הדא דכתיב – ענה לי בן־לויתי בסוף – הרוצה לאבד את מעותיו יניחם בכלי־זגוגית…


* * *


כשהגעתי לעתלית המלוחה נזכרתי במעשה ממולח, ששמעתי מפי אחד הפקידים החשובים בארצנו. פקיד זה נסע עם2 אחד מבעלי המניות החשובים של חברת “המלח” בלוית מונד בתוך העמק. לאחר טלטולים רבים הגיעו לנקודה אחת וירדו לראותה מקרוב. קם היהודי “המלוח” והעשיר ונתקל ראשו במכונית. פנה אל מונד באנגלית ולא ידע כי הפקיד שומע את דבריו ואמר – מה הם מושכים אותי אל הצריפים ואל האהלים האלה? הטרם ידעו כי לא אתן אפילו פרוטה אחת?!

אכן, קשה להכניס את יפיפיתו של יפת באהלי שם שלנו…


* * *


והידעתם, רבותי, מפני מה לא בא הארב לאצנו, כפי שהודיעו העיתונים בזמן האחרון? – מפני שלא קבלו עדיין ויזה מחיימסון אעפ“י שהם כשרים עפ”ד וראיה לדבר שהתימנים אוכלים אותה.

לע“ע מחכים הם בעבר הירדן ושוורצבורד בסוריה לקבל ויזה לא”י – ואשרי המחכה!…


* * *


ומרב שיחי ושיגי ברשמי־המסע שלי שכחתי כמעט לספר לכם את פרשת הנטיעות בג’ינג’יר.

מפני גשמים נחפז הייתי לדרכי מחיפה לגינגר, המכונית עמדה וחכתה לי לפני משרד “הסולל” וע“כ בקשתי מאת הנער אשר בחנות הסמוכה להודיע בשמי בתיליפון למלוני כי מר קרניאל (זה ידידי, שנלוה אלי הפעם בכל הדרך) נסע לג’אנג”ר. ואולם ליתר בטחון חזרתי מיד אל הנער ושאלתיו: מה תתלפן למלון?

– מה שאמרת לי! – ענה הנער.

– מה אמרתי לך? שאלתיו שוב

– שהאדון ג’ינג"ר נסע לקרניבל.. ענה הנער בבטחון גמור.

[ומה אומר לכם, רבותי? – השמים לא נתבלפרו הפעם לכבוד היום, לא ראינו בעמק את השטיח הירוק־שחור הנארג ב“מרבדיה” של הקב“ה בעצמו: פני השמים משתחרים וגשם מטפטף, אבל כל זה אינו מפריע את החגיגה – אדרבה! גם זה נותן מקום לחדודים ולבדיחות. ובא אחד וזורק פתאום בודאות גמורה, שקודשא־בריך־הוא ודאי שהוא מן “היוצאים” וע”כ המטיר עלינו בעצם החגיגה להכעיס את הציונים ימ"ש…

וכשהגיע מונד ורעתו ובתו וירדו מן הכביש אל האהל ורגליהם העדינות התחילו שוקעות בבוץ וברפש, שאל אחד מהחבורה לתומו:

– למה מושרים אותם לתוך הרפש?…

והשני פונה לאגרונום הציוני ואומר לו לחידודא: כנראה שגם יער הרצל נוטע ביום גשם וע"כ נמס…

ובשעה 12 בדיוק הופיעו בעב־הענן שתי מכוניות במהירות־הבזק וסביבן נשערה מאד. מתוכן יצאו ה.מ. הנציב ורעיתו, שלישו ושומר ראשו.

– “לו הייתי אני במקומו” – העיר היועץ שלנו – “לא הייתי בא ביום סגריר שכזה!”…

ואולם חייל זקן וביחוד פלדמרשל אינו חת מפני מעט גשם… ואחד משכני ספר לי כי בבואו אחריו מירושלם ראה את המכוניות של הנציב, שהן עומדות בדרך, מתחלה חשב כי קרה איזה “פונקטשור” או איזה עכוב אחר, ואולם אח"כ נתברר לו כי הביט על שעונו וצוה לחכות עשרים דקים כדי שיגיעו אל המקום בדיוק ובשעה הנכונה.

אכן, יש לנו הרבה מה ללמד מבני עשרת־השבטים שלנו!

ובינתים נתרבה הקהל וגדלה השמחה. זוגות זוגות וכל “גוי” הביא עמו את “היהודי” שלו. מנהל מחלקת החקלאות בא עם יחיאל ויצמן, מנהל מחלקת הטאבו הופיע עם דובן, המושל הלך עם בינה, הנציב עם מונד ובלפור עם כל ישראל…

עמדה הליידי הצעירה על יד “כנסת ישראל” ודברה עם ראש הועד הלאומי לקחה אזני שמץ דבר בצרפתית:

Cela ressenmble á la petits

Tombeaux, n’est־ce pas?

(זה דומה לקברות קטנים, האין זאת?)

ואמנם החפירות הקטנות השחורות באדמה, השלטים הקטנים הדומים למצבות, העצים העלובים עטופי תכריכי־שק, שמי העופרת למעלה ויון־מצולה מתחת – האין זה דומה לבית־קברות קטן?…

ואולם מיד חזרה בה הליידי החביבה ותקנה:

En attendant n’est־ce pas?

(זהו לעת־עתה, האין זאת?) ונחה דעתה של “כנסת־ישראל”…


* * *


ומי שלא ראה את שמחת הנטיעות בג"ינג’ר לא ראה ספורט־חקלאי מימיו!

הפותח במצוה היה, כמובן, הגדול שנטע את אילנו בכל הרצינות ובן־דב עמד לפניו, דרך למולו את מכונת־הצלום והראי־נע: טיק־טיק־טיק טיק..

לא לחנם אמרו ליצני הדור כי אם אין עדיין דב ביער־בלפור הרי יש לכהפ"ח בן־דב…

ואחר החלו ה“כבודים” כרגיל והגשם עושה את שלו עד שנסתם הגולל על העצים בלא קדיש־יתום ובלא קדיש־דרבנן ובלא דרשות. פתאום נשמע קול באשה: Where is my tree? (והיכן העץ שלי?).

ואחד הפועלים הגיש להוד מעלתה את המעדר ואת העץ של גני־גר ועזר לה בעבודה הנעימה לה… והצלם השני הדומה לדוב במכונתו עמד לפניה טיק־טיק־טיק־טיק!

והנה נגש הצלם האמן שוייג ובשתיקה גמורה העמיד את מכונתו הזעירה למול הליידי הצעירה, לחץ בכפתור, הרים את כובעו ואמר: Thank you (תודה!) – מזכרת נעימה לבלפורי בלונדון.

וכשעמד מונד ואוסישקין בפתח האהל ושוחחו יחד, נגשתי אליהם מאחור לשמע שיחת־החולין של ת“ח אלה. הראה ראש הקה”ק בידו למונד את העמק ואת הנקודות החדשות. שאל מונד על הגגות האדומים שהזהירו ככרבולות תרנגולים בתוך העמק ואמר לו איש־הברזל:

– זהו מה שעשינו בתשלום הראשון של תרומתך לקרן הקימת (רמז, כנראה, לתרומתו של 25 אלפים פונט שהבטיח לקה"ק).

מובן מאליו כי גם כ' עזמות נטע את עילנו ובשעת מעשה אמרתי את הברכה: יהיה רצון, שעצו של עז־מות לא יהיה עצ־מות כעץ זה שנטעו לכבוד טשורטשיל על ההר במכללה…

מפני הגשמים לא זכינו לשמע את כל הדרשות וביחוד את ה“פסוקים” על העמק ועל ההר, על העצים ועל האבנים כגון: “יעלו שדי” או “אז ירנני עצי יער” וכיוצא בזה, וגם נאומו של מלון־יוז, שהוכן בעברית טובה לכבוד הנטיעות – נפל המימה…


* * *


וכדי שלא אשכח רוצה אני לספר לכם שיחת־חולין של ת“ח אמתי מפתח־תקוה, חקלאי־מדינאי שהשתתף גם בעריכתה של הצהרת בלפור וגלה לנו רזין־דרזין מכל המו”מ בפריז ובלונדון בימים ההם, שאין מגלין אלא לצנועים וליודעי חן…

בדרך חזירתי לירושלם נפגשתי ביהודי הטוב הזה ובמנהל היקב ושוחחנו ועל מה מדברים עכשיו שלשה יהודים ברכבת ובזמן הזה וביחוד כשעוברים לפני פ“ת? – הוי אומר: על הפרדסים! מחמת ש”פרדס" – יש בו פשט, רמז, דרוש וסוד. והסוד הכי כמוס הוא זה שגלה האכר המנוח גוטהילף מנס־ציונה. הוא ז"ל היה אומר: דרכו של פרדס הוא כך – מי שבא אליו בכל בקר ואומר לו “גוט־מארגען!” (צפרא טבא), הפרדס עונה לו “א גוט יאהר!” (שנה טובה). וזהו הדין, הוסיף מנהל היקב, לא רק בפרדס אלא גם בכרם ובשדה – ואין זה סוד אלא פשט בתכלית הפשטות…

בעברנו על פני המושבות החדשות הוציא מכיסו החקלאי מפתח תקוה קפסת סיגריות הפכה ושרטט לי בעפרונו תכנית של כביש אשר יאחד את פתח תקוה, עין־חי, מגדיאל, כפר־סבא, חדרה עד בנימינה וחיפה – ותהיה – כך הוא אומר – דרך לונדון־פ"ת – קהירו

שאלתיו מהיכן לקחו היהודים כסף לנטע כ“כ הרבה פרדסים גדולים שצמחו על דרכנו, וענה לי היהודי מפ”ת דרך משל.

שאל ילד אחד את אביו בשעת ה“סדר” של פסח את ד" הקושיות ואח“כ הוסיף ואמר לאביו – אבא עכשיו, אשאל ממך קושיה חמשית – מהיכן נטלת כסף להוצאות הסדר של פסח הן איש עני אתה ובכ”ז יש שלהן ערוך וארבע־כוסות?

ענה לו האב ואמר:

– שמע נא, בני, על ארבע הקושיות הראשונות יש לענות כידוע, את התשובה “עבדים היינו”, ועל הקושיא החמשית יש אמנם בהגדה חשובה מיד אחריה: “לפיכך אנחנו חייבים”, אחב“י נוטעים פרדסים ו”לפיכך אנחנו חייבים" – לבנקים ולמלוים – וה' ירחם!…


* * *


ואולם אל נקדים את המאוחר כמו שאמר סופר צרפתי אחד שאינני זוכר את שמו.

מסתמא קראתם בעתונים את הנאומים והדרשות וביחוד את פרשת הסעודה בנהלל, ואני אתן לכם בזה רק את הפרפרת או יותר נכון את החרדל והפלפלין..

הטוסטמסטר, כלומר מרים הכוס היה, כמובן, המחותן הגדול של ה“חתונה” – ראש הדירקטוריון של קהקל"י. מימינו ישב הנציב, כל העולם (Monde בלע"ז) לשמאלו והועד הלאומי למולו.

לא אספר לכם כמובן את כל דברי “ההגדה” וההלל הגדול שעשו זה לזה וגם הקידושא־רבה של האורח מלונדון. ודוקא הזקן־שבחבורה שאל הפעם את הקושיה:מה נשתנה? מה יום מיומיום? מה כל הרעש והטררם הזה ביום גשם? – בשל מה? בשל שבעה עצים עלובים קטנים, עצי־מחט, שנתבקעו כבוץ? ואולם הוא שואל ומשיב – לא ב“של מה” אלא ב“של מי?” כל הרעש הזה? – בשל בלפור, לאו בתר טעמא אל בתר שמא אזלינן. אגב, ר" ז.דויד שאל כמדומני ב“דבר” מה יהיה היער? – זה יהיה יער־בלפור, שבו יטעו אילני־סרק אשר קולם הולך מגינג’ר עד לונדון,עצים שנטעו אותם לנוי ואל תקרא נוי אלא “גוי”. כשהיה עסק עם יהודי, עם יער הרצל, אפשר היה לעשות “בלוף” ואולם עכשיו עם יער־בלפור, שנכנס באזור היעוד של הממשלה ושל הגוים – אין משחקים ויהיה אי"ה יער גדול של חמשים אלף אילנות ומרוב העצים לא יראו את היער.

שאלתי את אחיו של המנהיג שישב בראש השלחן מצד שני, מפני מה לא הגיע מברק־ברכה מאחיו וענה לי תשובה מיד.ואולם בתקף החוזה שיש בינינו לבלי להזכיר את שמו בשעורי חצי שנה אני כובש את תשובתו ונבואתו. שאלתי את מי־שהיה מזכיר במלון יוז את שאלתי, מפני מה אחרו התלגרמים של ויצמן וסוקולוב וענה לי בדרך הלצה:

– וכי אי אפשר היה ל“הכין” שני תלגרמים מר" חיים ור' נחום כפי סגנונם ורוחם – וחסל!..

ואחר האפיקומן קם הטוסטמסטר וברך ברכת־המזון על המחיה ועל הכלכלה הנעימה והטובה של גב' מייזל ואני הייתי מציע למנהיגים שלנו ולבונים החופשים לערוך את הבנקטים שלהם רק בנהלל…) על האכסניה של “הדסה” בקנדה ושל הדסה סמואל שהיתה בין המסובין ונהגה בנו מדת הכנסת־אורחים בנכדתו של אברהם־אבינו וכבת־יהודה אמתית.

ופתאום נשא כוס בידו וקרא בקול רם: “המלך!”. מתחילה חשבנו כי הוא מתכוון לשחרית של ימים־נוראים ולזמר את “המלך” בנגינה הידועה, ואולם אחד האנגלים קרא “די קינג!” וכלנו כאחד וחזרנו אחריהם: “המלך! די קינג!” וגם ה“סוציאליסטים” שלנו מגינג“ר ומבלפוריה ומשאר הקבוצות עמדו וצעקו:”יחי המלך!"

– אין דבר – ענה לי שכני מפקידי קה"ק – גם רמזי מקדונלד עשה כך בהיותו מיניסטר…

ובצאתו מהאולם דברנו על נאומו החזק של מונד – נאום רביזיוניסטי כמעט! – ועל הכבוד הגדול שהנחיל את הנציב ו את הממשלה ואת כלל ישראל. העיר לי אחד ממנהיגינו והזכיר דברי הרב קוק באמריקה שאמר אחרי נאומי אספה גדולה:

– אל יפרנסנו בכבוד..:

כבוד יש לנו ב"ה די והותר: איך אומרים הבריות?

– ובכן תן פחדך – משמעותו כסף! ובכן תן כבוד, ג"כ כסף!:


* * *


ואחרי מבול הגשמים – מבול הנשפים לכבוד פורים ושושן פורים ויום־טוב־שני של פורים ואסרו־חג של פורים וגם פורים קטן, וכל דכפין לרקוד של מצוה, ייתי וירקוד.

כיסי מלאים הזמנות מכל צד ואיני יוד באמת איככה אוכל לקרע את עצמי לגזרים ולרקד על כל החתונות והנשפים: הנה, למשל, יערכו חלוצי־המזרח (ולא החלוצות הפעם!) אחרי פורים נשף־מסכות רציני לבחירת היופי (ולא אחת בלבד כי ישנן, לפי דבריהם, רבות!) ומטעם השופט העליון של הפרסים נודע לי כי מי שיכין לו תלבשת יפה יבוא על שכרו כי ירבו הפרסים יקרי־הערך מחנות “מספירו”. והעיקר, שיאמרו “אתה בחרתנו” בלא הבדל דת וגזע, בין אשכנזי לספרדי, וביחוד לאשכנזי.:

ואין צריך לומר – בחג הפורים גופא! נשפי־קומקום וה, ע, צ, ע, ואפילו הצעירים הדתיים “הבלתי תלויים” בקשו רשות לשלשה נשפים (הפקר העולם)! ונשף קרן הקימת שיסודר אי"ה בשנה הבאה!) ונשף אחד־העם וטרומפלדור ועזמות – חוץ כמובן, מנשף הלשכה של הבונים החפשים שנדחה ליום 14 מרץ, בליל יום הרביעי.

ולע“ע ירוצו לראות בראי־נע “ציון” את “שלשת המוסקיטרים” ויכינו אחב”י משקה לכבוד פורים ולביסומא רך ורק מהיינות והמשקאות המפורסמים של כרמל־מזרחי.::

בקצור, חדש של הלולא־וחינגא, חדש של “על הנסים” קנית־כרטיסים והורקת הכיסים.:־

עזמות



  1. “מרתיבותם” במקור. וצ“ל: ”מרטיבותם“ – הערת פב”י.  ↩

  2. “אם” במקור המודפס וצ“ל: עם – הערת פב”י.  ↩

המלצות קוראים
תגיות