רקע
ישעיהו קרניאל
"דֹאר היום", שנה עשירית, ירושלים גליון קי"ז, יום ו, כ"ו שבט תרפ"ח – 17.2.1928, י"א להצהרת בלפור
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

ושבת של מי היום? – פשיטא, שבת של פרשת שקלים, כלומר של מונד ובעיקר שבת של פרשת משפטים והסיום של ענין שובבי"ם (ר"ת של שש הפרשיות, כידוע) – ללמדך, שליכא מידא דלא רמיזא באורייתא.

ועכשו, רבותי אחרי ההפגנה הגדולה שעשו בני־דודנו לאלפרד מונד בבגדד, חושבים אתם שאני שרוי בצער? –

לא מיניה ולא מקצתיה!

דוקא להיפך! – אני שלטתי הולך ואומר בדרכי, שכל מה דעביד רחמנא לטב עביד. ועכשיו שעמדו עשרת אלפים (מסתמא רק בעתונים!) ונבחו כנגד הלבנה (מונד בלע"ז) והתנא דבי רבי ישמעאל היה מרקד כנגדו ואינו יכול לנגע בו לרעה (עיין קידוש לבנה) – בכ“ז לא נפגם ולא היה בו משום מיעוט חלילה, מחמת שכל מה שאירע לבלפור בדמשק הוא שאירע למונד בבגדד. ויודעים בני־עשרת־השבטים כי “אומרים לבת ומתכוונים לאשת־הבן” – מפגינים כנגד מונד היהודי והכוונה היא לעם הבריטי… ומונד זה שלנו – למה נכחד? – הריהו יותר פקיד אנגלי מציוני ומסתמא יברך בשב”ק זו “ברכת הגומל”, לחייבים טובות, וחזקה היא על רבי ז“ונבול שייטיב לגמל לשובבים מבגדד כגמולם, – אל תדאגו! – וידע להיפרע מהשקצים האלה בשעת קלקלתם. שמחה זו תעלה להם אי”ה ביוקר, אלא שאין דרכו של ז’ונבול להתפעל וכל מעשיו במצרים ובארם־נהרים וגם בירושלם הם לא ברעש ולא בעצבות אלא מתון־מתון (שוויי־שוויי בלע"ז) – ובזכות זה יתן מסתמא לבני־דודנו מבגדד תוספת־כתובה על החוזה עם פייסל ובמקום 25 שנה לשחרורם יוסיף להם עוד עשר שנים… ובני־דודנו בבבל ישירו אי“ה את השירה הזאת: על נהרות בבל שם ישבנו וגם בכינו בזכרנו את הציוני”..

ור" מונד שלנו אינו מתפעל כלל וכלל ממללי־רברבן בבגדד המאמינים בתמימותם שהוציאוהו מכליו – ולמחרתו נסע לאור־כשדים לבקר את החפירות של אברהם־אבינו – אחרי פרשת “לך לך”… – ואי“ה בשבוע הבעל”ט יחזור לארצו וישתתף בנטיעת יער־בלפור בעמק – זכר ליער־הרצל – עם כל הני אשלי רברבי, הנציב ואוסישקין ממחולת “מחנים”, ושאר “הגדולים שלהם ושלנו, ומסתמא יעשו לו “מי שברך” ו”בעבור שנדר" שני דובים גדולים ליער בלפור…

ודוקא מתוך שמחה, רבותי דוקא מתוך הרחבת הדעת והעיקר בלא התפעלות!


* * *


ומכיון שהזכרנו לעיל את הקה"ק נזכרתי במעשה נאה, שהיה שם בשבוע האחרון.

הן זוכרים אתם בודאי עדיין את תשובתו הידועה של מנהל־הלשכה בקה“ק בעירנו – זה הד”ר הגרמני! – לאחד מפקידיו החשובים, שאחר פעם לבוא למשרדו מפני שאשתו ילדה בן או בת:

– “אבער מעהר זאלל דאס ניכ”ט פאסיערען! (אבל שום פעם לא יקרה כדבר הזה!…)

והנה קרה המקרה לאותו הפקיד גופא, שהביא אליו פועל־צלם ביום הששי העבר תמונת בלפור שהומנה לשם תעמולה בקה“ק. החזיר הפקיד את התמונה לפועל ואמר ש”הפרופיל" של בלפור צריך להיות לימין ולא לשמאל ודרש לשנותה תומ"י מפני כי התמונה נחוצה היום בשביל הדאר.

– היום לא נוכל לשנות את התמונה – ענה הפועל בהתנצלות – מפני כי הצלם מתחתן היום ונכנס לחופה…

– מה פרוש “להתחתן”? – צעק הפקיד ברוצו מתוך רוגזא על פני החדר – אי־אפשר! התמונה נחוצה לי היום!.. השמעת? אי־אפשר!.

ואולם החתן והכלה וביחוד המחותנים והשושבינין מצאואף אם רי אי אפשר לדחות את החופה בעש“ק ואפילו קה”ק אינה דוחה מצוה ראשונה – וע“כ נשאר ה”פרופיל" של בלפור לשמאל ולא לימין (אעפ"י שהוא קונסרבטיבי!) כל יום השבת ועל אפו ועל חמתו של הפקיד המסור שלנו במשרדי קרן הקימת לישראל.


* * *


ועכשיו, תלמידי החביבים, תפרו שחורים והתעטפו שחורים שאו מספד ונהי על האי שופרא דבלי בארעא קדישא דתל־אביוב על הבחור שהלך לעולמו בדמי ימיו – על הקרנבל של פורים זה המנוח שחזר אחר הנשים, וחבל על דאבדין ולא משתכחין!.

וכל הצרה הזאת – למה נכחד ולא נגיד את כל האמת? – הן באה לנו אך ורק מידי ההנהלה של הקה“ל שנסתלקה מכל הענין הזה – לשם קמוצים ר”ל – ועשתה קנוניא עם לשכת־מודיעין וביחוד עם הבורגני ימ“ש מת”א כדי לחלל את קדושת הקרנבל שהיה ל“מסורת” ולדבר שבקדושה, ממש כמו “עונג שבת”, להבדיל, – ואולי עוד יותר ממנה.

והא ראיה: כשהטילו קנס של שני פונט ומחצה על איזה יהודי ר' אלטשולר בת“א משום שחלל את המסורת של קדושת־השבת הרעישו עולמות וכל העיר נעשתה כמרקחה ממש, ועכשיו שקמו אפיקורסים גמורים כהנהלת קה”ק ובעירית ת“א ומחללים בפרהסיא גמורה את קדושת הקרנבל ואינם רוצים לתת את ההוצאות – לא נשארה לנו דרך אחרת אלא לפתוח מגבית חדשה וליסד הסתדרות בארצנו בשם “למען הקרנבל” אי “למען פורים לא אחשה!” ולשלח שד”ר מיוחד לאמריקה..

ולע“ע השאלה נשאלת: מה תעשה חברת “טראסק” בת”א בלא קרנבל? אלא שזוהי נחמתנו בענינו, שרק קב“ה הקדים רפואה למכה והחזיר לנו לכבוד פורים את אגדתי מפריז והוא הפשיל כבר את שרווליו ומבין ב”ה בשנה זו שני נשפים, נשפי־מסכות מסורתיים דוקא ואל תקרי מסורתיים אלא “מסארתיים” מלשון “מאסארי”, כסף בלע"ז.


* * *


ומשנכנס אדר מרבין בשמחה ובנשפים!

עונת הנשפים, ונשפי פורים וערב־פורים וביחוד שושן־פורים, היא עכשיו אצלנו באמצע הרתיחה… כבר מודיעים בעתונים ובחוצות, כבר מכריזים על השקלים ומוכרים כרטיסים וכבר מזיעים על ההכנות – הכל כמנהג גובראין נשפאין ורקדאין…

רק בירושלים עיה"ק עצמה יהיו בליל־פורים לא יותר מחצי תריסר נשפים גרנדיוזיים (וכי יש נשף בלתי “גרנדיוזי” אצלנו?) נשפי חשק סתם ונשפי בשק לשם צדקה ונשפים, שאין בהם חשק כלל… ותלמידי ותלמידותי מקיפין אתי בשאלות לאיזה נשף ילכו תחלה ואיזה מסכה ותלבשת יכינו להם כדי לזכות בפרס, ועוד שאלות וקושיות חמורות כאלו?

ולע“ע יכול אני לבשר לכם בשורה טובה כי עוד לפני הפורים, ביום הרביעי הבעל”ט, יום 22 פברואר, יקשקש לנו הקומקום ממבחר הקשקושים שלו במשך השנה, שקורין בלע"ז Revue ודוקא במחירים צחים והשוים לכל נפש מישראל. ולא זאת אלא שגם למחרתו, ביום החמשי, תהיה בעירנו בחירת היופי, הכתרת אסתר־המלכה הירושלמית, ויבקשו כל נערה בתולה ויפת־תאר והגי שומר־הנשים יהיה ראש־השופטים…

ואם בת“ע נבחרה השתא אסתר תימנית־כנראה, לפי התור: מקדם אשכנזית, אשתקד ספרדית והשתא תימנית ולשנה הבאה מי? – הרי בירושלם עיה”ק תבחר בודאי עג"מית־פרסית מחארת־אלי תאנאק מחמת שיש להן שייכות גדולה עם אחשורוש מלך פרס ודין קדימה כמובן, “לאסתרינות” הירקרקות־השחרחורות: זכות אבות ואמהות וזכות המגילה מסייעת להן וחבל רק, שלא זכינו בשנים האחרונות לראות את אחשורוש ואת המן וביחוד את סוסו של מרדכי על במת־החזיון הפרסי בעירנו…

ובינתים נבחרה גם בפתח־תקוה אסתר המלכה – מלכת “העבודה העברית”


* * *


הואיל ואנו עוסקים בנשף רקודים נימא מילתא־זוטרתא גם בנשף־הרקודים של חלוצי־המזרח.

לא אספר לכם, כמובן, את פרטי הנשף המוצלח הזה אלא מעשה קטן, מעין אניקדוטה שכל יפיה היא אמיתותה. אל אחד השלחנות הקטנים שבאולם חיפה במלון־אלנבי ישבו אורחים משכנינו החשובים, בני־דודנו, בני־עשו ובני עשרת־השבטים, והתענגו על הנשף היהודי.. נטל אחד מהם, מבני־דודנו, חוברת קטנה של הרקודים הבאה בעפרון קטן כדי לרשם בה את ההזמנות־לרקודים וראה על שער החוברת מתחת לאותיות העבריות את שם הדפוס הנוצרי באותיות לטיניות. מיד מסר את החוברת לשכנו האנגלי וזה האחרון מסרה לשכנו היהודי כאומר: “ראה־נא, ראה! חלוצי־המזרח מדפיסים את חוברותיהם אצל הגויים”…

תפש הערבי את החוברת הקטנה מידי האנגלי ואמר לו בלשונו: "רק אל נא תעשו סכסוכים בינינו ובין היהודים!…

מובן מאליו כי גם החוברת הקטנה וגם המעשיה הנאה הזו נמסרו לי מיד ע"י תלמידי מבית־דגון ולאחר שחקרתי ודרשתי קצת בענין נתברר לי כי מסדרי הנשף נזכרו ברגע האחרון כי העיקר חסר מנשף־הריקודים – החוברת הקטנה של התכנית ואך הופיעו הכוכבים הראשונים ברקיע־המזרח, עוד לפני ההבדלה, מהרו אל הדפוס הנוצרי הראשון והדפיסו את חוברותיהם הקטנות הצריכות לגופא־דעובדא ועדיין לא נימח הדיו מעל הנייר…


* * *


איני יודע אם הצלחות החומרית והכספית של הנשף היתה גדולה כהצלחתו הרקודית והתלבשתית, – אבל דבר אחד הוא ברור, שבעל־המלון בודאי הצליח בנשף הזה…

ואולי לא הצליחה הקפה מפני חוסר האשכנזים בנשף, כי זה לעומת זה עשה אלהי הספרדית שלנו!

בשעה שבנשף חלוצי המזרח והנוער הספרדי נראו כשני אשכנזים ומחצה – ובכללם גם אני הנחשב לשלשת־רבעי ספרדי! – בשעה זו לא ראינו ב“חורבה” האשכנזית באספת האבל של ספרי־התורה הנשרפים ברומיניה אף ספרדי אחד לרפואה… ולמען הארמת והדיוק עלי להודות כי נצנצה בכ"ז מצנפת־מזרחית אחת, מצנפת של “חכם” ממדרגה שניה ושלישית שהיה כחתן בין האבלים, גם שני כומתים(?) שעמדו ורשמו את דברי הנואמים.

ומספרים לי בלחש וממקור נאמן כי הלכו והזמינו את החכם־באשי וראש־הרבנים של הספרדים לאספת אבל זו וסרב.

– “כלום תורה זו שנשרפה ברומיניה היא אשכנזית ולא ספרדית!” – שאלו השליחים המזמינים.

– “חס ושלום!” – ענה הרב הגדול – “אין הבדל בתורה בינינו, אלא… שאיני יכול להופיע ב”חורבה" באפן רשמי מפני הענין של “סימי”… שמא יאמרו כי אני מודה בזה ש“החורבה” היא בית הכנסת הגדול Principle Synagogua שבירושלם.

ובכ“ז לא סרב הרב הגדול לשליחי הנשף של חלוצי המזרח וקנה מהם כרטיס־כפול, אלא שלא הופיע שם באופן רשמי, כנראה, ג”כ מפני החשש של סימי…


* * *


אגב אורחא, ראיתי בשבוע זה ב“חורבה” טבלא חדשה ומזהירה באותיותיה השחורות והמבריקות, טבלא נהדרה שנקבעה בבית הכנסת ועליה חקוק לזכר עולם שמו של… נחשו־נא מי? – שמו של הרי פישל, הנדיב הידוע מאמריקה, בעבור שנדר איזו מאות דולרים לתקון הבמה בבית הכנסת אחרי הרעש..

ומה גדולים דברי חז"ל שאמרו: הכל תלוי במזל ואפילו ספרי־תורה שבהיכל “החורבה” ואפילו נדיבים אמריקאים.

ושואל תלמידי החשוב מירושלם, שלוה אותי ל“חורבה” בשבוע זה, שאלה חמורה זו: ר' חיים קובנר ז“ל, שסכן את עצמו ונסע לרוסיה על חשבונו ונתגלגל שם זמנים ועדנים ועבר בפטרבורג ובמוסקבה כל שבעים ושבעה מדורי גיהנום – ועד צואר הגיע הדבר! – עד שזכה לקבל הורמנא־דמלכותא להביא את ארון הקדש הגדול והיפה ואת הבמה עם כל המעקה לירושלם בשביל ה”חורבה" ושמו בבל־יראה ובבל־ימצא בכל בית הכנסת, ואפילו הנשים הצדקניות שתרמו לטובת בית הכנסת, ששמותיהן היו נקובים וכתובים על החלונות, כידוע, נימח שמן וזכרן בסיד ובצבע בזמן האחרון…

ולא עוד אלא – מוסיף תלמידי למען – שר" דוד ינובר, יהודי ירושלמי פשוט, שבנה מכספו את בית הרב מאן דבר שמיה! ור' פישל זה שרק השלים את הבנין זכה לחמשה שלמים ועכשיו זכה גם לשלט חדש – כדי להשלים, כנראה, את חצי התריסר!..


* * *


לא הספקתי, רבותי, לראות בעיני את כל ה“חתונה” שהיתה בשבוע זה, ביום שני בבקר, על יד שער יפו – ובאתי רק אחר המעשה.

ראיתי רק את המפגינים, שחזרו בצעיריהם ובצעירותיהם, וידיהם על ראשיהם ותחתוניהם הכואבים… אחב“י, רחמנים בני רחמנים, עמדו בחנויות ועל המדרכות וכלם מורגזים ומספרים לי בלחש, ביראה ובפחד כי ה”כלי־זמר" והמנצח על הנגינות מבני־דודנו המטירו עליהם במקלות על ימין ועל שמאל ובלי רחמים, ומכיון שניתנה רשות למשחית שוב אינן מכהין בין פ“צ לשאינו פ”צ ומופס. ובשעת חדוה נתעוררו גם הסבלים מבני־דודנו הנושאים בעול הצבור העברי והפשילו את שרווליהם לחתיכת עבודה אלא שהמשטרה פזרה אותם…

– מצוה עליהם, על המופסים האלה! – טען סוחר צעיר שעמד על סף חנותו – ידעו להבא שאסור לעשות חתונות ברחובות בלא הורמנא־דמלכותא!… ומה אם בני דודנו יעשו מחר כמותם? מה יהא בסופנו?…

– אבל, בלי רחמנות?!… – טען האב כנגדו – "האם חזרנו לימי הדוד ישמעאל וחסן־ביי שמלקים בני אדם ברצועות?

– מה רעש? – העיר השני – “הכו קומוניסטים!”

– אבל גם הם סף סוף בני־אדם? – קראה אשה אחת בעברה בשעת־מעשה – והרי אנחנו בארץ־ישראל?…

בארץ ישמעאל! – ענה הסוחר.

ובשעת מעשה הרהרתי בלבי וחשבתי כי הרב פאליק, שכמו כן הוא, נכנס ל“חד־גדיא” ומחלק מלקות גם לאחב“י כמו בימים ההם וחדש ימינו כקדם… אלא מה עושה הקב”ה? וכל הענין הזה שוא ושקר. שום בקשה של מלקות לא הוגשה למושל! ויש אומרים, שכל המשחק ב“מלקות” ובאסיר־הפוליטי לא היה אלא “קומדיה”, קנוניא היתה מראש ומנויה וגמורה היתה???????1 להפגנה…

וספר לי אחד מתלמידי, שעדותו נאמנה מאד, כי בשבוע זה נכנס אליו זוג צעיר – חלוץ וחלוצה, כך הוא אומר – והגישו לו ניר לחתימה. בראש הגליון כתוב באותיות גדולות: לכבוד הנציב העליון! אנו החתומים מטה מוחים בכל תקף נגד הגרושים מהארץ ודורשים לבטל את השטה הזו".

־ האם חתמת? – שאלתיו.

־ חס־ושלום! – ענה תלמידי, – משוגע אני לחתם? הם נסו אמנם להוכיח לי מהענין של החייט בלום בחיפה אבל מי יודע לאיזה צורך הם ישתמשו בחתימתי? ובכלל לא ידוע מי הם?… אולי מופ"סים?…

ומסתמא יבואו גם אליכם, תלמידי ותלמידותי, ויגישו לכם את ה“כתבים” לחתימה, ואתם הלא ידעתם כי שטה זו של חתימות אינה נאה אלא למופסים או ל“אגודת־ישראל”…


* * *


ואת המעשה בשוטר ומ' ואת המעשה בשוטר ובמתתיהו שמעתם? – לא! ובכן אספרהו לכם ממש כמו ששמעתיו מפי תלמידי האופטיקן, שהוא עד ראיה ושמיעה על אחריותו.

מעשה בנהג אחד של חברה מהירה וזריזה לשרות מכוניות בין ת“א וירושלם, שהגיע במכוניותו לעירנו עם חשכה עד הראי־נע “ציון” ונתפש ע”י שוטר זריז.

־ “האט לייסנס!” (תן את תעודת־הרשיון שלך!) – אמר לו השוטר בלשונו.

הוציא הנהג את הניר והגיש לשוטר, שהפך אותו והביט שלא כדרכו מחמת שאינו בקי, כנראה, באותיות הלטיניות…

– “שו איסמאק?” (מה שמך?) – שאל מאת הנהג.

– “מתתיהו”! – ענה הנהג2 – “הנה מכתוב כאן!”…

התחיל השוטר זוקף את אצבעות ידיו ומונה:

MA – שנים; TA – שנים; TIA – שלשה; HU – שנים, בס“ה MATATIAHU תשעה, ואח”כ ספר את האותיות שבניר: “וואחד, תנין, תלת, ארבע… תמני, תיסעה – מזבוט!” (אחד, שני, שלשה, ארבע… שמונה, תשעה – נכון!).

החזיר לנהג את תעודתו ורמז לו במקלו ללכת הלאה לדרכו…


* * *


ושוב מעשה – אבל זוהי כמעט הלצה ספרדית! – שספר לי תלמידי מפקידי העיריה.

שוטר אחד תפש נער עברי שרכב על אפנים בלא מנורת־המאור. מיד נגש לעשות “רפורט” ושאל:

– מה שמך?

– שמי “מנחה” – ענה הנער.

– שם אביך?

– “מעריב”! – השיב הצעיר.

– באיזה בית אתה גר?

– בבית “שחרית”.

– ובאיזו שכונה?

– בשכונת “מוסף”…

הנער המשיך את דרכו על האפנים והשוטר רשם את כל סדר התפלות בפנקסו.


* * *


ולסוף – גלויה שקבלי ע"י הדאר מידידי בירושלם בזו הלשון:

לכבוד מורי ורבי ר' עזמות, שלום וברכה!

חושבני כי כבודו יודע ע“א העורך־דין החדש שהופיע בעירנו ופתח את משרדו ברחוב תנקריד מספר 8. מצדי הריני מאחלו לו הצלחה מרובה בעבודתו, אבל לתמהוני הרב הרשה לעצמו העו”ד הזה לתלות את שני שלטיו באופן כזה:

ערבית

אנגלית

עברית

כלומר: ערבית ואנגלית למעלה ועברית למטה ובנחות־דרגא, ממש כחברו העו“ד הנמצא באותו הרחוב. ושואל אני: האמנם יש חוק במג’לה או דין בשלחן־ערוך אחכ, שעו”ד יהודי יקבע את שלטו העברי דוקא למטה? ואם עורכי הדין שלנו לא יגנו על כבוד שפתנו בביתנו הלאומי – מי יגן עליה?

נא לפרסם את מכתבי זה למען ידע העו"ד מר ג־ג כי לא יעשה כהא במקומנו.

תלמידו הנאמן לו תמיד,

א. כ.

אמר עזמות: בודאי ישנה איזה “סבה טכנית” לדבר זה ומסתמא יתקן העו"ד מר מ. ג־ג את המעוות בלא איחור.

עזמות



  1. סריקה לא ברורה – הערת פב"י.  ↩

  2. “השוטר” במקור המודפס וצ“ל: ”הנהג“ – הערת פב”י.  ↩

המלצות קוראים
תגיות