רקע
ישעיהו קרניאל
איש צבא אני
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: הצבי; תרע"ב 1911

 

איש צבא אנכי!

פתק קטן לי שגרו: "קום, עמוד על המשמר! קום וצא לקרב! חיש מהר את קולמוסי שברתי, את המון נירותי פזרתי, ספרי ופנקסי נעלתי ומלשכת־הסופרים שלי עפתי וברחתי; לילדי בחם נשקתי ורעיתי עד פתח ביתי לוותני כשפניה מכסיפין ואמרה: ה' עמך גבור החיל!

ואני הקטן והצעיר, אני הרך והצנום שנסתי את מתני החלשים וכאלכסנדר מוקדון בשעתו, אל מחנה הלוחמים כעל כנפי נשרים דאיתי.

כי באו עלינו אויבינו, יחד שתו עלינו סביב, הסתערו כלם במליוניהם ובמלירדיהם, מלאו את כל רחובותינו, תקפו עלינו מימין ומשמאל, מפנים ומאחור, ממזרח וממערב, מצפון ומדרום; נתחבא האויב הנורא בחורים ובסדקים וכאריה בסכה יארב לנו במסתרים לחטף עני ועשיר; קטנים הם שונאינו, דקין מן הדקין וסמוין מן העין; ערומים ומתוחבלים הננסים הקטנים האלה, ובבחינת “רואה ואינו נראה” הם נתחבים בנחירינו, בפיותינו ונדחקים מתחת לצפרנינו ובכל נקבי אברינו וחלליהם, לועגים הם לכלנו, מושטים לנו את לשונותיהם בפנינו ושלא בפנינו ומפילים בנו חללים חללים.

את אשתי ובני הפקרתי ויצאתי לקרב, ולנקמה! גורו מפני אותם הננסים, הנני ורדפתי אחריכם כסער מתחולל ושפכתי בכם את כל חמתי ובערתי אתכם מקרבנו.

מלחמה לכלנו, כיהודי כמושלמי, כנוצרי, כצועני, כעותומני, כנכרי – מלחמת תנופה באויב הכללי, בשונא החידקי.

אל חנינה ורך, אל פחד ואל יראה, לא ננוח ולא נשקט עד אשר…

איש צבא אנכי, אחת שתים, אחת שתים, מלחמה למות ולחיים!


* * *


 

איש צבא אני!

על משמרתי הכן עומד אנכי!

לא בגדי שרד מלבושי, ולא כתפיות זהב על כתפי. את השחור שבשפמים על שפתי לא סלסלתי ואת הנוצצים שבכפתורים לבגדי לא תפרתי; את חרבי לא מרטתי וחצי אשפתי ברעל לא משחתי; אין לי מבצר, חל וחומה, אין לי חנית, רובה ורמח; תכסיסי מלחמה לא למדתי ובעניני הריגה ושפיכת דמים לא נסיתי. כתותחים לא במבמתי ועל אניות שכיון רגלי מעולם לא דרכו.

ובכל זאת, איש צבא אנכי, איש מלחמה הנני!

בית מרקחת הוא מבצרי; בקבוקי “סובלימה” ו“פניקה” הם חרבים וקשתי. ארונותי מלאים סממנים חריפים, וסמי רפואה שורפים הבשר החי ויש לי חמץ ואלכוהול לשפשוף האברים; ומטליות ותכריכים של בד לעטיפת חללי מגפה יש לי, ו“בטריה” שלמה של “אנטיספטיה” ממלאה את רצפת חדרי. המים המאוררים הם חצי, רגבי השיר הם כדורי תותחי!

ועומד אנכי על משמרתי מזוין כליסטי בכל כלי משחיתי. אני החלש אומר: גבור אני!

הביטו וראו סביבי: מפקד פניקי אני, שר סובלימי אנכי!

אחת שתים, אחת שתים, מי מכם יחוש במעים?


* * *


 

איש צבא אנכי, אנשי צבא כלנו!

בני עם סגולה גבורים משונים הנם ויודעים תכסיסי מלחמה על בורים, ובקיאים בכל מיני סגולות בדוקות ומנוסות לכבוש של “סטרא אחרא” ולעצירת המגפה והחלי־רע רחמנא ליצלן.

מה עשו?

אחינו האשכנזים נתכנסו בנעריהם ובזקניהם לתוך בית המדרש, והיום יום הושענה רבה, יום גמר הדין, באו בקובלנא לפני בורא כל היצורים וצעקו אליו בקול: “הושענא, אלהינו למענך בוראינו, הושענא! ולסוף אחזו את ההושענות בידיהם ודפקו תלגם בלי חוטים יש להקדוש ברוך הוא ע”פ מענו הפרטי הידוע ליודעי חן, ולבל תשלט חלילה עינא בישר בתלגרם ערכו את הנוסח בלשון ארמית קצת, לשון זו, שמלאכי השרת אינם נזקקין לה, לאמר: “מצלאין אנחנא ותבעין רחמי מן קדם אלהה מרי שמיא וארעא שישלח רפואה שלמה לכל החולים ויעצר את המגפה בעגלא ובזמן קריב הושענא!” ועל החתום באו כל הנאספים בחביטת ההושענות יפה יפה ובצעקות “הושענא אלהינו, הושענא” עד לב שמים וכותלי בית המדרש – מזדעזעים ורועשים!

הפקחים שבהם אזלו מיד לבי־דאר התלגרפי ודפקו תלגרמים לנדיבי עם דבכל אתר ואתר, לעורר רחמים בכל לשום שהם שומעים ולפתח את אמתחותיהם לעזרת החולים והנגועים, כדי לעמד בפני הפורענות רחמנא ליצלן.

ויתרם הגיחו כאריות מתוך שכונתם הנרפשה ומתוך בצתם ואשפתם אשר ברחובם הידוע, ומנינים אחרים התפרצו לתוך הרחובות וילכו בסך, ורבם הזקן, נטור קרתא זה, בעל הדרת פנים וקפוטה של משי, הלך קוממיות בראשם. בימינו אחז סכין גדול, בשמאלו פקד על גדוד לוחמיו ובפיו הקדוש קרא פסוקי דזמרה מתהלים ומיתר מיני פיוטים שהם סגולה בדוקה לעצירת כל מרעין בישין, וכן ה“עם” הנוהה אחריו עונים ואומרים אחריו וסביבם נשערה מאד.

לאן הם הולכים? הולכים גבורי עמנו בשליחותו של רבם ביד חזקה ובזרוע נטויה לאסר מלחמה קדושה על מלאך המות, הולכים הם לשדה הקברות להאבק ולגרש את סמאל וכת דיליה ואת כל יתר מלאכי חבלה.

ולמראה “המלחמה” הזאת בני ישראל נבעתים; הזכרים ענן של עצבות עולה על פניהם וחודר לתוך לבם; נשים דעתן קלות מיד הן מתבהלות ומפחדות אימת מות וצמרמרת של חרדה עוברת בכל איבריהן, בני ההמון, הדמיון נוטל אותם ומוסיף עליהם נופך משלו ומתאר להם מיתות משונות ופגעים רעים; תינוקות של בית רבן וקונדסים מתכנסים למיניהם בכנופיא ונטפלים אל “גדיוד הלוחמים” ורצים לפניו כגדיים לפני העדר; ערלים עומדים ותוהים, מביטים, שומעים ומחייכים…


* * *


 

אבל אנכי, איש צבא אנכי!

בית־המרקחת הוא בית מדרשי; הרופא – רבי ומצוותיו – תורתי; קנה האפקטוזין הגדול שבידי הוא סכיני, ומטליות התחבשת הן ההושענות שלי וטליתי. החידיקים הקטנים הם מלאכי־החבלה שלי ועליהם אאסר את מלחמתי.

איש צבא אני; הריני בוחן ובודק גנזי נסתרות, ברחובות ובסמטאות, בפנות ובכל בתי המחראות, וכגוליבר בשעתו במדינת הליליפוטים אטיל עליהם אימתי, אימת הארי על המפגיע, אמטיר עליהם באפקטוזי מבול של מי סובלימה, אורה עליהם זיקים של פניקה ואבני בליסטראות של שיד כלורי, אעשה חזיזים צררר! צררר! – וברוך שפטרני מכל החידיקים ומכל מרעין בישין.

ואתם הגבירים העשירים מוגי הלב! ואתם הקבצנים פחדנים, שפנים, ברחו לכם לכל רוחות והשדים, הפליגו לים ונוסו ליבשה, עופו לעכו ודאו לזכרון, כל עוד נשמתכם בקרבכם, נוסו ההרה וברחו הגאיה. אל תביטו אחריכם פן אזרק עליכם “מים טהורים”!

שר צבא אנכי, סובלימה מימיני ופניקה משמאלי, מי ידמה לי ומי ישוה לו!

שמשון הגבור אנכי ואומר: תמות נפשי עם חידקים, לא! זר הרומי הנני וקורא בזעם: אוי למנוצחים!

עומד אני תמיד על משמרתי בין בקבוקי וצנצנותי, האפיקטוזין בימיני והתחבשות בשמאלי וזוהי עבודתי:

למרח מרח בכל הכח

להלחם באויב בלי סלח

מרח ומרח בלי נח

איש צבא אני, אחת שתים, אחת שתים, מי מכם יחוש במעים?


י. קרניאל

בשבתי על המשמר בלשכת “העזרה” לחולי המגפה.

חיפה, הושענא רבה התרע"ב


“הצבי”, שנה שלישית, ירושלם, יום ב, א חשון אתתמ"ג לחרבן. גליון יא.

המלצות קוראים
תגיות