רקע
חנוך ברטוב
אחות רחוקה
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: מעריב; תשמ"ח 1988

 

א

בעת האחרונה חוזרות כל שיחותיו של צבי ציפורי עם בניו אל השנים הרחוקות ההן, אל העיירה שעזבהּ לבלי־שוב לפני יותר מארבעים שנה. יודע הוא היטב, שסיפוריו אלה מפילים שעמום על בניו, מקצרים את ביקוריהם ומאריכים את פרקי־הזמן שבין ביקור לביקור. מאה פעמים ואחת גזר על עצמו שתיקה, אבל רק כשמשמיע אחד הבנים איזו הערה לגלגנית, מתחוור לו ששוב הפליגו דבריו, ממש מאליהם, אל המחוזות האבודים. כילד שנתפס בקלקלתו, מכחיש הוא תחלה הכול־בכול, שב ומודה בחיוך מתחטא וממהר להסביר: רק בשנים האחרונות זה כך, כלומר – מהססת לשונו – אולי לא כל־כך אחרונות. הלב מסרב להאמין, אבל את לוח־השנה אי־אפשר לרמות: הנה־הנה מגיעה לסופה השנה העשרים וחמש מאז המכתב האחרון…

עשרים וחמש שנה! עשרים וחמש, חוזר צבי ציפורי בקול רם, ואוזניו מסרבות לשמוע מה שפיו מדבר, ועיניו אינן מאמינות למה שמראה הלוח הצבעוני התלוי ב“הול”. הן רק אתמול ליוותה אותם כל המשפחה עד לעיר הסמוכה, רק אתמול ניצבו שם כולם על הרציף, והוא ממש רואה אותם לפניו, כמו חיים. מתי חלפו, איך נדחקו להן ארבעים שנה לתוך הרווח הצר שבין אותו יום־קיץ של בחרוּתו לבין זִקנתו המחשיכה? הכול ברור וחריף, ועם זאת, כאילו לא היה ולא נברא, לא ארבעים השנה, לא אמא, לא אבא, לא כל אחד־עשר אחיו ואחיותיו הגדולים ממנו, לא הוולדות שהיה כל אחד מהם מעמיד כסדר, מדי שנה בשנה…

צבי ציפורי צוחק בקול: אבא עליו־השלום, אומר היה על עצמו שאינו יוצא מתוך הדְזִ’יבִּיצָה־של־משי – עוד הוא מכניס בן אחד בבריתו של אברהם אבינו וכבר קוראים אותו לתורה בבר־מצווה של בן שני, ועד שהוא מספיק לפתֵח את אבנטו עומד הוא ליד חופתו של נכד. אתם לא מתאים לעצמכם כלל, אומר הוא לשני בניו המגחכים, אבל משפחה גדולה וענֵפה היתה משפחתנו, ופתאום – לא כלום, רק חלום רע…

אמת מה שמַקשים בניו, ששנותיו בארץ־ישראל כפליים כשנותיו בבית־אבא, ואיך זה שרק אל השנים שלפני ארץ־ישראל חוזרים כל סיפוריו. גם דבר זה שהם משמיעים דרך־קִנטור, שמספר היה להם תמיד כי משחר־ילדותו חולם היה על ארץ־ישראל, רק עליה, כולו אמת. אם כך, איך יתַרץ את הדבר הזה, שאחרי כל השנים האלה כאן, עדיין תקועות כל מחשבותיו שם? צבי ציפורי יודע שהם טומנים לו פח, והוא אונס עצמו להתבדח יחד אתם. באחד הספרים, אומר הוא לבניו, קרא כי ככל שקרֵב אדם לקצו – חוזרים ונפרשים לפניו כל חייו כבמחזה, עד לרגע־הלידה. בכלל, זקן דומה לילד, אומר צבי ציפורי ומצפה שבניו יכחישוהו, אבל מן המבטים שהם מחליפים ביניהם מבין הוא מה חושבים הם בלבם, והוא משתתק, מבויש.

שוב גוזר הוא על עצמו שתיקה בנוכחות הבנים, שלא ינהגו בו כאילו הוא כבר עובר־בטל. כל המשפחה מתה מזמן, אבל אין למוות שליטה על זיכרונו של צבי ציפורי ולא על חלומותיו. דווקא בשנים האחרונות נפתחו מעיינות זיכרונו, וכל פנים, וכל תמונה וכל שיח מסופגים ממש בִּלשַדם של החיים ההם, כאילו לא קרה כלל מה שקרה, כאילו עודם חיים אי־שם במרחקים, ורק הקשר אתם נותק. קשים מן הזיכרונות – החלומות. מפני חיוּתם המבעיתה מתיירא הוא באמת. בימים עוד אפשר להישמר. עבודתו במחלקת הרשיונות של העירייה מעסיקה את ראשו בענייניהם של אחרים, בבקשותיהם, בקובלנותיהם, במאבקיהם על איזו חנות קטנה, על דוכן בשוק, על פרנסה כלשהי. לפני שולחנו עוברים מוכי־גורל ובעלי־אגרוף, תמימים ונבלים, והשיחות עמהם, והעיון בטפסים וצלצולי הטלפון אינם מותירים לו פנאי לעצמו. אך למן הרגע שהוא גם משולחנו ויוצא לרחוב, יורדים עליו נחילי־הזיכרונות, אינם מרפים ממנו. הדיבור מקל עליו, אבל הבנים אינם רוצים לשמוע. כל האור הגנוז בלבו, אינו מאיר להם, וצודקת מלכה המפצירה בו לחדול מסיפוריו בשעה שבאים הבנים לבקרם, אם אינו רוצה שיוקירו רגליהם לגמרי מביתם. מלכה צודקת, אך מה נורא הצדק הזה. אני לא אוהב לקונן ולדבר על יום־המוות, מודיע צבי ציפורי לעצמו, אבל זאת עובדה – ביום שאמות אני, תמות כל המשפחה. בתוך קברי ייטמנו כולם. וגם להיפך: כל עוד חי אני, מוסיפה גם המשפחה לחיות.

ואיך! ואיך! אם בשעות־היום מתקשה הוא לפרקים להיזכר בשמו של איזה אדם שפניו החיים ניצבים לנגדו, מיטשטשים פרטיו של מקום – מבוי, בית, חדר – בעיירת־מולדתו, הנה בלילה מתאכלסת הריקנות החשכה של חדר־השינה בכל החיים האלה עד אפס־מקום, עד כאב ממשי מאוד בתוך הלב, כאילו על לוח־חזהו באו וישבו כולם, החיים האלה, שאינם עוד מזמן, מזמן.

מי שמרגיש כך, חוזר צבי ציפורי ומגיב על הערותיהם הזלזלניות של בניו, רשאי לצחוק על החלומות, אבל אני יודע שלא דבר ריק הם. לא דבר ריק. ממש לא יאומן, סיפר לבניו, אבל עוד אז, בשנים הראשונות ההן, בעוד כולם בחיים שם, פרץ ריב נורא ביני לבין המשפחה שם. קשה היום להאמין, וגם איני רוצה להתראות לפניכם כחוזה, אבל עובדה היא שבחלום הראו לי דבר שנרמז בו הרבה ממה שעתיד היה לקרות. אימה אחזה אותי, מפני שמעודי, מעודי, לא נהגתי קלות־ראש במה שהראוני בלילות. כתבתי להם מה חלמתי. התחננתי לפניהם. אבל הם – אש וגופרית שפכו עלי… משה־דוד אחי – רואים הבנים איך בורקות לפתע עיניו העייפות כעיני איש צעיר, יורות אש שחורה – משה־דוד אחי כתב לי: שבתאי־צְבי’ניק! לשונם של משיחי־שקר לשונך! סרחונו של הסִטרָא־אַחרָא עולה ממכתבך…

לא, גם זאת צריך הוא להימנע מלספר לבניו, שלא יתחיל הצחוק לרקד בעיניהם. חומה של עופרת גבהה בינו לבין ילדיו. שום קשר, שום הבנה, שום רצון מצדם לשמוע על כל החיים האלה שעודם מפכים בחלומותיו, כל־כך מוחשיים עד אשר גם אחרי שהוא מקיץ מאימתם, בלילות, עוברות שעות לפני שהוא מצליח להפריד בין מה שראה בשנתו לבין מה שהוא חדר־השינה בדירתם שבחולון, לחזור אל השנה שבלוח התלוי ב“הול”, דור שלום אחרי שכל זה איננו עוד.

איך ייתכן הדבר, מדבר הוא אל לבו, שהרי אין אוזן כרויה לשמוע, איך ייתכן הדבר שהלילות חיים כל־כך והימים מתים כל־כך?

מה לעשות, זה בכל־זאת כך. ולפעמים אין שום יחס בין ההתרחשות הפשוטה שבחלום לבין מה שזו מסעירה בנפשו. הנה, לפני זמן לא־רב, מתי בדיוק אינו זוכר, הראוהו דבר כזה: הוא עצמו, הֶרשֶל, משחק ברחוב, פֶּתח ביתם. השַמש הכרסתן של ההאוּפְּטְמַאן הגרמני מברֵש את מדי־אדוניו. זה יום חול, וברחוב מצויים עוד אנשים, ועניינים רבים, שאינו זוכר מַהם. הוא, הרשל, אינו אלא בן שש או שמונה בסך־הכול, וכל מעייניו בעגלתו השחורה של “דֶער שְוַוארְצֶער פְרידֶערִיך”, עושה־הפחמים, המתנהלת לה לאטה ברחוב. הוא רודף אחרי העגלה, מנסה להיתלות בה ולנסוע עד מקום שמסתיימים הבתים והדרך משתפעת ויורדת אל היער. עודנו רץ והנה, מאחור, נבלמת מרוצתו, כאילו העלוהו בחכה. הוא תלוי בצווארון־בגדו, רגליו מפרפרות באוויר, ולפני עיניו זקנו השחור של אחיו, משה־דוד, שערו ממש דוקר את לחייו, חוטמו נוגע בחוטמו: “אחרי דער שווארצער פרידעריך אתה רץ… אחרי עושה־הפחמים השיכור… אל היער דוחף אותך השד… אל האש, אל הפיח… פחמי, גוי, גרמני שיכור רוצה אתה להיות, דער שווארצער פרידעריך…” ואחרי־כן עוברים הם שניהם ברחוב המבוּיץ, משה־דוד פוסע פסיעות גסות, ואילו הוא, הרשל, שאוזנו צבותה בין אצבעותיו של אחיו, מתאמץ לכוון הליכתו כך, שלא תיקטף האוזן. ובשפת־הדרך, על מדרכות־העץ ובפתחי־הבתים, כל הפנים המוכרות, כל העיירה כולה. משה־דוד אינו חדל לצעוק בקולי־קולות, כדי שישמעו הכול: “דער שווארצער פרידעריך רוצה הוא להיות… פחמי שיכור… יערות להבעיר… גוי, גוי הוא רוצה להיות…” ראשו של הרשל מוּטה הצדה, כדי להקל מן הכאב הצורב באוזנו, ואת כל הפרצופים הוא רואה באלכסון, צוחקים, מתפקעים מצחוק –

זה היה כל החלום כולו, אבל כשנחלץ מתוכו והקיץ, היה כל גופו מרעיד ממש מפחד, ריאותיו בלי אוויר, פטישים הולמים בתוך לבו, כאילו באמת רץ אחרי אחיו הגדול לאורך הרחוב כולו. אוזנו היתה לוהטת כל־כך עד שקם מן המיטה, נכנס לחדר־האמבטיה, הדליק אור ובחן אותה היטב במראה, לראות אם לא ניכרים בה אצבעותיו של משה־דוד, שלפי עדויות לא־מהימנות גווע בגיטו בחורף של שנת ארבעים ושתיים, כלומר לפני יותר מעשרים ושתיים שנה.

“מה קרה?” שומע הוא את קולה של מלכה מחדר־השינה.

“שום־דבר,” אומר צבי ציפורי, “שום־דבר. בער לי קצת ושתיתי כוס מים.”

מה הפחד הזה שירד עליו, שואל עצמו צבי ציפורי, בשובו אל המיטה הכפולה, מלכה לבדה מכאן והוא לבדו מכאן, מה ביקש להודיע לו החלום הפשוט הזה? למה זה משחק הוא ברחוב ביום־חול רגיל, כשצריך היה להימצא ב“חדר”? וההאופטמאן הגרמני, זה שאומנם תפס לעצמו את רוב־ביתם, אבל שנים אחר־כך, בימי המלחמה הגדולה, מה עשה שַמשו בחלום? וזה הגרמני האחר, מתושביה הגרמניים של עיירת־מולדתו, הגוי השיכור פרידעריך, מה מבקשים לרמז לו בו? לא כלום, לא כלום, אין צבי ציפורי מצליח לפענח את צפונותיו של החלום הזה. סתם שעת־ילדות המוסיפה לחיות בחֶביון נפשו, תמימה ורעננה, היא וכל הפרצופים הצוחקים שמשני צדי הרחוב. מהו, אם כן, הדבר שהחרידוֹ מן החלום הזה ומילא אותו אימה חשכה?

אני יודע מה, משיב צבי ציפורי לעצמו, בשוכבו על המיטה הרחבה, מלכה לבדה מכאן והוא לבדו מכאן, אינו עוצם עיניו כדי שלא יגיח עוד חלום מן החשיכה, אני יודע מה: ברגע שתצא נשמתי, ימותו גם החלומות. אתי עדיין חיים כולם, וברגע ההוא הרץ לקראתי בבִטחה, בלי מנוחה, יִכבו גם הם. זאת האימה החשֵכה.

 

ב

המשפחה, חוזר היה צבי ציפורי ואומר מיום שהוברר לו כי הכול נמחה, המשפחה זה אני. משפחה כזאת, כמו שהיתה לנו, אי־אפשר שפשוט לא תהיה. איך זה, שמאתנו לא שרד איש. הלוא בכל־זאת היו שנשאר אחריהן מישהו, בן, אחד, שריד אחד. יש משפחות שיודעות לפחות מתי קרה הדבר, באיזה נסיבות, באיזה מקום, באיזה יום. יודעים הם לפחות מתי להדליק נר־נשמה, מתי לומר קדיש לעילוי נשמתם. מאתנו נמנע אפילו זה – כל העיירה כולה פשוט נמחתה מעל פני האדמה, כלא היתה. הלא אנחנו יושבים על הגבול ממש, ולא מעטים הגרמנים אצלנו ובסביבה. מי יודע אם לא קמו הם, השכנים שלנו, ביום הראשון ממש ורצחו את כולם.

בשנים הראשונות עדיין נאחז היה בתקווה, לא מסוגל לעכל את המחשבה שמכל משפחת פְּטַאשֶק נותר רק הוא לבדו. אבל כשגם מבין השבים מגלותם ברוסיה לא נתגלה איש, וכל חקירותיו לא גילו לו אפילו מתי הושמדה העיירה, ראה עצמו מחוייב לפעול כאילו הוא המשפחה כולה, הוא השריד האחרון והוא הראש. אז גם קבע את יום י"ז באלול, יום כניסת הגרמנים לפולין, ליום־השנה. אני לא נעשה דתי, התנצל באוזני בניו, שעוד היו ילדים קטנים בימים ההם, אבל את המינימום הזה אני חייב להם, להדליק נר־נשמה וללכת לבית־הכנסת לאמירת קדיש. אפילו היה במשפחה רק אחד – והיו רבים כאלה – שמצַווה היה לומר קדיש, אין לי כל זכות להתעלם מצוואה כזאת. אם אני מאמין באלוהים או לא, זה ענייני, אבל כאן מדובר על המשפחה. דבר אחר כבר לא אוכל לעשות למענה.

את מעשיו אלה של צבי ציפורי לא שללה מלכה, אבל פעמים אחדות אמרה – בנוכחות הבנים – שלא תמיד מדבר היה באהבה גדולה כזאת על המשפחה. אני עוד זוכרת, אמרה, את פגישתנו הראשונה. שאלתי מה היה שמך הקודם, ואתה אמרת שאפילו רק בשביל להיפטר מן השם הרשל פטאשק ולהיקרא צבי ציפורי, כדאי היה לעלות לארץ־ישראל.

אני לא זוכר שאמרתי דבר כזה, השיב לה צבי ציפורי, ואינני חושב שאי־פעם התביישתי במשפחתי. לא היה לי, ברוך השם, במה להתבייש. אבל אלה היו ימים אחרים, היו לנו רעיונות אחרים, ורצינו מיני־דברים – כבר אינני זוכר מה בדיוק רצינו, ומדוע נכנעתי לחברי ושיניתי את שמי. במה יפה ציפורי יותר מפְּטַאשֶק אינני יודע.

אבל בכלל, הוסיף צבי ציפורי בכעס עצור, מה שייך מה שהיה אז, בשנים ההן. עכשיו הכול הפוך. כשידעתי שיש לנו משפחה גדולה כזאת, והם כולם אינם זזים ממקומם, יכולתי לבעוט בהם, אפילו לשנות את שמי. לא צריך הייתי לחפש, מפני שהם היו שם. כולם.

לא כן עכשיו. היום, כשלא נשאר איש, מוכרחים לנסות, אולי יתגלה מישהו, אולי מצוי היה אחד מהם – במקרה – במקום אחר ביום ההרג. אולי שמע מישהו. לא ייתכן, שמשפחה שלמה פשוט נמחתה מספר החיים.

ובאמת, עכשיו, אפילו שמע על איזה דוד של אחד מקרובי אמו, דרך המחותנים, שהתגלה לו לפתע שמשפחתו עלתה לארץ לפני שלושה דורות והם יושבים בבית־ישראל החדשה, שיגר לו גלויה, נסע אליו, הזמינו לביתו.

הוא־הדין בלאנדסמאנשאפטים, שהחלו מתארגנים בשנים האחרונות. כשהיה רואה באחד העיתונים הודעה על כינוס יוצאי איזו עיר קרובה, היה קם והולך גם הוא. הבנים מלגלגים ואומרים, שהוא פשוט מחפש לו עניין לענות בו. מה לך ולכל אלה העולים החדשים, הנדחקים זה אל זה אך־ורק מחמת הרגשת־הניכר המשותפת להם. אתה מתנהג כמו זקן, מקניטים הם אותו מתוך כוונה להניאו. תראה את אמא, מוסיפים הם ואומרים, הלוא גם ממשפחתה לא נותר איש. למה היא לא מתרוצצת כך? יש לה ידידים, שהיא קשורה אליהם זה עשרות שנים, ידידים ישראליים. היא יודעת מה לעשות בזמנה הפנוי. היא פעילה בארגון אמהות עובדות. היא אוהבת תיאטרון. נפשה סולדת מכל הלאנדסמאנשאפטים האלה.

בנוכחותה, לא היה מגיב, אבל כשנשאר לבדו בחדר עם בניו היה אומר: אצל אמא זה אחרת. הלוא מילדותה גדלה בביתה של אם חורגת, עם אחים חורגים. זה אל“ף. ובי”ת, אל תטעו לחשוב, שאם כולא אדם את כאבו, פירוש הדבר שהוא עשוי מאבן. ההבדל בין אמא לביני הוא רק בכך, שמילדותה למדה היא להצניע את יתמותה, ואני לא. עד היום הזה לא התרגלתי, אינני מסוגל להתרגל אל היתמות העגולה הזאת.

להיפך, דברי בניו רק הכניסו מחשבה בלבו, שחובתו לחפש גם את משפחתה של מלכה. אף שבלבו חדל כבר – למען האמת – להאמין כי יתחולל אותו נס נמנע־האפשרות ויתגלה מישהו, הנה משנה לשנה גברה להיטותו אחרי מפגשי הלאנדסמאנשאפטים, וכל וִיעוד כזה, אחת בשלושה־ארבעה חודשים, היה מסעירו מחדש. נכנס היה לאחד מאולמי־החתונות שנתפשטו בעיר בשנים האחרונות, מתהלך כזר בין זרים, הכול לובשים חג, הכול עיניהם תועות ומחפשות. ופתאום ניגש אליו איזה אדם, מושיט לו יד, והוא, צבי ציפורי, משיב, בלי־משים: הרשל פטאשק.

ארבעים שנה הוא צבי ציפורי, אף שבאופן חוקי לא שינה את שמו אלא אחר ייסוד המדינה, אבל כאן הוא מציג עצמו כהרשל פטאשק, שהרי רק השם הזה עשוי לעורר משהו בלב שומעיו, להחיות איזה זיכרון שכוח. כאן גם שב הוא בלי־משים לדבר יידיש, ולא זו הווילנאית המגוהצת שקנה בארץ, זו שנשמעה לו נאה, אמיתית יותר מן העגה המעוכה של עיירת־מולדתו, כי אם דווקא בזו, כמוהו כשאר הלאנדסמאנים הנדחקים לכאן – נשים כבדות בשמלות בְּרוֹקאדָה וגֶ’רסי, גברתנים כרסתניים בחליפות כהות ובעניבות צעקניות. בפעם הראשונה חש, שרק בטעות נקלע אל בין האנשים האלה, אבל אך עצם לרגע את עיניו וכבר היה במחוז־ילדותו, באחת העיירות של הגוּבֶּרניָה, וכל קול לבש פנים, מן הפנים שהוא רואה בחלומותיו. ובאמת, במפגשים הבאים שוב לא שמע אלא את היידיש הזאת של ילדותו, שב גם הוא לדבר כמותם, עבר מאיש לאיש והציג עצמו: הרשל פטאשק.

 

ג

כאן חי לא רק הרשל פטאשק, כאן חיה המשפחה כולה.

לפתע־פתאום, עוד כף־ידו לפותה בין אצבעותיו של איש שלא פגש מעודו, יפער זה את עיניו כמשתאה, יקמט את מצחו, יטלטל באוויר את כל עשר אצבעותיו העבות ויאמר: “פטאשק… פטאשק… פטאשק. ריבונו־של־עולם, הלוא אני פגשתי איזה פטאשק, אני פגשתי… אבל איפה, איפה, איפה…” האיש לופת עכשיו בכוח את זרועותיו של צבי ציפורי, כאילו לא להניח לשֵם להימלט, נושך בשיני־זהבו את שפתו התחתונה ומוסיף: “אבל איפה?… זה היה באיזה מקום ברוסיה, אבל, לא, לא, אינני זוכר… ואולי בכלל לא בשנות־המלחמה, כי אם לפניה, אולי בפולין… כל־כך הרבה זמן, כל־כך הרבה גלגולים, ולמי יש כוח לזכור הכול!…”

זה עצמו אינו הרבה, אבל אפילו העובדה, ששם המשפחה מחזיר איזה הד, ואפילו הוא עמום ורפה, אינה דבר של מה־בכך. מה גם שלא־אחת נִקרה לו אדם, שאמנם נתקל במקום מן המקומות – בימים שלפני המלחמה – באחד מאחיו או מדודיו הרבים. “הפטאשקים, אוי, משפחה יפה מאוד היו, משפחה של יהודים שומרי־מצוות, תלמידי־חכמים, משפחה יפה מאוד… אבל מה, לא נשאר איש, אתה אומר? לא נשאר איש…”

צבי ציפורי שוב אינו מצפה לאיזו הפתעה. כבר עברו שבע־עשרה, תשע־עשרה שנה מאז תום המלחמה, ומי שלא נמצא עד היום, שוב לא יימצא. אלא שהוויעודים הללו כשהם לעצמם נעשים יקרים וחשובים יותר משנה לשנה. מיום שקם גם הבן הצעיר, נשא אשה והקים לו בית משלו, התרוקנה הדירה, ורק הזיכרונות והחלומות ממלאים את הריקנות. ארץ־ישראל כולה אינה מה שהיתה, וכאילו כל האנשים הזדקנו בן־לילה. משפרש מעבודת־הבניין ובא לשבת – בעזרת ידיד אחד – במחלקת האישורים של העירייה, גבַה קיר סמוי לבין חבריו מן השנים היפות. לא בבת־אחת קרה הדבר, אבל פתאום הסתכל כה־וכה והנה אין איש: זה נפטר, זה עקר למקום אחר, זה היה לאחד מגדולי־הקבלנים וזה פשוט אינו נראה. חבריו למשרד, שכנים ומכרים שקנה מאז, אינם מחממים את הלב. להרצאותיהם של המנהיגים אינו הולך מזמן, ואפילו אינו יודע אם עודן מתקיימות, ואילו מן הקולנוע ומן התיאטרון הוא מתיירא. גם בלי זה נודדת שנתו בלילות. ולמה יכחד, לפעמים מושכת אותו מלכה, ממש בכוח, והוא יושב באולם, מביט בעיניים ריקות בנעשה על הבמה, ומחשבותיו במקומות אחירם, בזמנים אחרים. לא כן וִיעודי הלאנדסמאשאפטים: שם אופף אותו רגש אחר, תמים ועדין כעצם הימים ההם הטובלים באור־יקרות. כשהוא לבדו עם זיכרונותיו, הריהו חש ממש ברחשו של המוות: כשהם מתכנסים כולם באחד האולמות, שואבים הם חיוּת זה מזה. יצחקו להם הבנים, אפילו על זה שגם אליהם מדבר הוא פתאום יידיש פולנית ממועכה. טוב לו בקהל הלאנדסמאנשאפטים, ואפילו אנשי ערים אחרות הם. שם חי הוא, הרשל פטאשק, שם חיה המשפחה. והנה בערב אחד כזה, הציגו אחד מידידיו החדשים לפני אדם שלא ראהו במפגשים הקודמים.

“הרשל פטאשק?” חזר האיש על שמו. “אני שמעתי את השם הזה.”

“כולם שמעו,” חייך צבי ציפורי בתוגה.

“לא־לא,” אמר האיש, “אני שמעתי עכשיו, ברדיו.”

“מה־זאת־אומרת ברדיו? מישהו דיבר על המשפחה?”

“רגע, כבר אני אומר לך, כבר אני זוכר. מי מכיר מי יודע. זה של הסוכנות, שמחפשים קרובים.”

רעד עבר את צבי ציפורי: “חיפשו? פטאשק? אתה זוכר מתי? מי?”

“אני אגיד לך מה אני זוכר. זה היה לא מזמן. אני הלוא מאזין יום־יום לתוכנית הזאת, שנים על שנים. כן, זה היה מישהו מאמריקה. מישהו מאמריקה חיפש. והשם היה פטאשק. זה אני בטוח. מישהו מאמריקה.”

מי יש להם באמריקה שישאל עליהם ברדיו?

“הם שאלו על פטאשק? או זה שמם של השואלים?”

“זה אני לא זוכר.”

“ומתי זה היה?”

"לא מזמן. אולי לפני… לא, הרבה יותר, אולי לפני חצי־שנה, אולי אפילו יותר. הנה, כבר אני לא בטוח מתי. אבל השם נתקע בראשי מפני שגם בעיר שלי היה איזה פטאשק. אולי זה אפילו יותר מזמן, אולי שנה, אולי יותר. דבר אחד אני בטוח, זה השם, מפני שכמעט אני כתבתי לסוכנות, אבל אחר־כך שכחתי. בכל־זאת, זה לא משפחה שלי – "

שנים לאחר שנואש מכל תקווה, בא הגילוי הזה והסעירו. קודם־כול יש לעשות משהו. דבר ראשון: לכתוב למדור לחיפוש קרובים ולשאול לאיזה פטאשק נתכוונו, ושמא זה שמם והם שאלו על ציפורי. אולי בכל־זאת ניצל מישהו, התגלגל לאמריקה וכבר שנים, שנים רבות מנסה הוא לשווא להתקשר עמנו. על הדירה בחולון ודאי שאינו יכול לדעת. אפשר – לא, ודאי – שגם השם ציפורי אינו ידוע לו, מפני שרשמית לא שוּנה אלא בימי המדינה. מכל מקום, מנסה צבי ציפורי לשכך את סערת־רוחו, מחשש אכזבה, הפסד אין כאן. איך לא עלה על דעתי לשגר גלויה למדור לחיפוש קרובים, סתם כך, לשאול אם יש איזה פטאשק המחפש את משפחתו, אם יש אדם המחפש איזה פטאשק?

 

ד

צבי ציפורי מנפנף את פיסת־הנייר שבידו לפני עיניה של מלכה ומצווח מהתרגשות:

"נו, הלעגתם עלי שאני רץ בין הלאנדסמאנשאפטים ומחפש שארים־רחוקים בירכתי־ארץ, והנה הוכח שוב, שכלשהי תקווה – כלשהו ביטחון – יש בדורנו רק בבלתי־מתקבל־על־הדעת, באחד־חלקי־מיליון. יושבים בני אדם, ומכוונים ראש־סיכה שיֶחצה את חלל־העולם ויפגע באיזו נקודה על כוכב, שגם הוא ראש־סיכה, במרחק מי־יודע־כמה מיליוני קילומטרים. למה קשה יותר למצוא אחות שהתגלגלה לאמריקה? צריך רק לרצות. צריך לנסות כל דרך. לפני חמש שנים כתבה גוטה לירושלים, ואילו הקדמתי לשגר את הגלויה הזאת, היינו מוצאים את גוטה כבר מזמן. נו, אמרי עכשיו, מלכה: אתם הלעגתם לי, אבל אני – לא ייתכן, אמרתי בלבי, לא ייתכן שמשתי משפחות שלמות לא ייוותר אפילו שריד. אמרי עכשיו משהו, מלכה – "

“אני פשוט לא יכולה להאמין,” מתעכרות עיניה של מלכה והיא מטלטלת את ראשה ונוטלת שוב מידיו את המכתב מירושלים: אשה בשם גוטה דרוקר (בנעוריה פורמאן) שואלת את אחותה וגיסה, מלכה והרש פטאשק, מן העיירה פ' שבסביבות העיר ס'.

“זאת גוטה,” אומר צבי ציפורי, “אין לי אפילו צל של ספק.”

“אבל – צ’ילֶה? מה פתאום צ’ילה?” מלכה כולאת את רגשותיה, חוששת לתת דרור לתקוותיה, מפחד האכזבה: “מה עוד כתוב כאן?”

“מה כתוב? כתוב, אַוונידה קארבילי. שם של רחוב. סאנטיאגו. בירתה של צ’ילה. מעט יהודים התגלגלו לצי’לה? אולי אחרי המלחמה, ואולי עוד קודם. הלוא היה לה איזה חתן – אולי הספיקו להתחתן ולנסוע לפני המלחמה.”

“התחתנו ולא כתבו לנו? לא מתקבל על דעתי. בכל חתן היתה מוצאת איזה פסוּל.”

“היא היתה עדיין בחורה צעירה.”

“מתי?” שואלת מלכה.

“בשלושים ותשע.”

“אומַר לך בדיוק בת כמה היתה. כשעלינו אנחנו לארץ, היתה גוטה בת שלוש־עשרה. זאת־אומרת, שבשלושים ותשע היתה בת עשרים ושמונה.”

“זה גיל רע?” צוחק צבי ציפורי. “אני מוכן להיות היום אפילו בן שלושים ושמונה.”

“אתה חכם גדול.”

עוד הם מתנצחים ביניהם וצבי ציפורי קם ומתחיל לחטט במדור התחתון של המזנון הסאלוני, ובאבלום־התמונות הישן מוצא את התצלום המשפחתי האחרון ששלח להם אביה של מלכה, כשנה לפני המלחמה. מלכה מביטה ארוכות בתצלום, ועכשיו אינה עוצרת עוד בעד דמעותיה. אפילו אביה, שהיה בעל טחנת־קמח ואיש־העולם, איזה גברתן הוא, וכל מראהו צעיר משל צבי היום. ואילו גוטה ממש נערה, לא מבוגרת מרינה, אשת בנם הגדול.

“בתמונה היא דומה מאד לרינה,” נכנס צבי ציפורי לתוך מחשבותיה.

“אם כך, בת כמה היא היום?”

“קל לחשב. הוסיפי עשרים וחמש. בת חמישים ושלוש.”

חמישים ושלוש!… מלכה מליטה ידיה בכפותיה וממררת בבכי. כל השנים המרובות שחלפו ואינן הן גוטה, שרק אתמול היתה בת־זקונים מפונקת וגנדרנית, והיום היא בת חמישים ושלוש, בצ’ילה, מחפשת קרובים.

“הנה, מלכה, כבר,” מנסה צבי ציפורי להרגיעה, “מיד אני יושב ומחבר מכתב ארוך ומפורט. עכשיו יתחדש בינינו הקשר, ומי יודע, אולי מתכוונים הם לעלות לארץ, אולי יחיו כאן, אתנו. שיהיה לפחות מישהו מן המשפחה.”

“כל אותו הלילה,” חוזר היה צבי ציפורי ומספר לאחר־מכן, “לא עצמתי עין. מפני שחשתי במתחולל בלבה של מלכה, ששכבה בעיניים פקוחות, וכדרכה – בכתה בלי־קול.”

גם הוא, הודה בלי־בושה, גם הוא בכה, וזה שגוטה היתה ממשפחתה של מלכה, לא היה לו שום שייכות לדבר. אדרבא, אמר, יש משהו ממידת־החסד בכך שמלכה, היתומה־מאם מילדותה, שבה ומצאה לפחות אחות אחת, לפחות אחות־למחצה, היא זקוקה למשפחה יותר ממנו.

ואכן, המכתב שכתב עוד בו־בערב נתן ביטוי לעוצמת־רגשותיו. במלים נרגשות תיאר את השמחה שהציפה אותם כשנתגלתה להם האחות הרחוקה, היחידה, אי־שם בסוף העולם החדש, אף ששמחה זו – אין צורך להוסיף – מהולה באֵבל על כל הנפשות היקרות, שלא זכו לראות את נס המדינה. אל תחכו אפילו רגע אחד, הִפגיע בגוטה ובבעלה – שיש לה בעל ושמו חוּליו דרוקר ראו מן הכתובת – ושבו מיד לכתוב לנו את כל קורותיכם: מתי, גוטה היקרה, עזבת את בית אבא? האם הגעת לצ’ילה קודם המלחמה, או אחריה? ובעלך הנכבד, היכן נישאת לו? והאם יש לכם ילדים ובני כמה הם? את כל השאלות האלה – הוסיף צבי ציפורי וכתב – שואל הוא כבר במכתב הראשון מפני שמבקשים הם לדעת הכול, ומהר. עשרים וחמש שנים לא שמעו דבר על המשפחה, ולא עבר אפילו יום אחד בלי שיהרהרו בה – והנה זו הפעם הראשונה שמכל המשפחה כולה מצאו מישהו, אוּד מוצל אחד.

זו רק ההתחלה, חתם צבי ציפורי את מכתבו, ועכשיו, שנתחדש בינינו הקשר, לבי סמוך ובטוח שיחזק ויאמץ, והריני מקווה, מתפלל ומאמין שלא יארכו הימים ונתראה פנים על אדמת המדינה העברית העצמאית.

את המכתב נשא במו־ידיו אל הדואר המרכזי בתל־אביב ומתוך כוונה לא להאריך אפילו ברגע מיותר אחד את הפרידה הארוכה הזאת, שלח אותו בדואר־אוויר, אקספרס, רשום. שלא תקרה שום חס־ושלום, אמר למלכה.

אפילו דואר־אוויר אקספרס אינו חוצה עולם שלם כמו ברק, אבל כבר למחרת היום, בשובו מן העירייה, התאכזב כשמצא שהתיבה ריקה. משעברו שבעה ועשרה ימים, ותשובה לא הגיעה, החלה הדאגה לנקר באמת בראשו. מלכה שתקה, ירֵאה מפני מחשבותיה. מי יודע מה התרחש בשנים שחלפו מאז הגיע מכתבה של גוטה לירושלים. הכול עלול היה לקרות, ומוטב שלא לקרוא אפילו בשם את האפשרויות השונות. צבי ציפורי טלפן אל שני בניו ונועץ בהם, ותשובת שניהם היתה אחת: להמתין בסבלנות. אך אם קצרה רוחם, יש דרך מהירה יותר – לשגר מברק.

מברקים, אמר צבי ציפורי, לא שולחים במקרה כזה. ומה אם אחד מהם שם הוא חולה־לב, חס־ושלום, פתאום יגיע מברק! לא, זה לא!

עברו עוד ימים אחדים ובתיבת־המכתבים מצאה מלכה מעטפה מוארכת, מעוטרת בולים זרים וחותמות גדולים. בתוך המעטפה היו כמה גיליונות של נייר־משי, מקופלים בשלושה, ובתוכם תצלום משפחתי על נייר־קרטון. מלכה רק העיפה מבט במכתבה של גוטה, באותיות העגולות המצוירות בקפדנות, קשורות זו לזו כשיירת־גמלים, וכבר חזרו עיניה אל התצלום: אשה כבדה, שחזהּ השופע כלוא, ככל מִשמניה, בתוך שמלה צרה, הדוקה, יושבת בקצהו של כיסא מרופד, חרטומי נעליה מרחפים מעל לשטיח שעל הרצפה. מאחריה ניצב גבר צנום וככל־הנראה לא גבוה, לבוש כמו לנשף, חליפה כהה, עניבה רחבה היוצאת לו מתחת לצווארון־חולצתו המעומלן היטב. פניו – מה יש בפניו? חוטם שמעיקרו היה דק וישר, אלא שבעניין רע כלשהו נשבר באמצעו. עכשיו הוא יוצא מזווית עינו השמאלית לעבר הזווית הימנית של פיו ובמחצית הדרך הוא משנה כיוון ויורד לעבר זווית־הפה השמאלית, מעל לשפמו, שהוא כמו קו־עיפרון ממש מעל לשפתו העליונה. העיניים, אומרת מלכה בלבה, קצת שקועות מדי בחוריהן, ואולי מחמת האף הפונה לכאן ולכאן נראית העין הימנית כאילו פרשה לה במתכוון מחוג־ראייתה של השמאלית. עוד גם רואה מלכה את שערו הדליל והמשוח היטב, מסורק לאחור בקפידה טרזנית. זהו אם כן חוּליוֹ, גיסה. מצדו האחד נער כחוש, נמוך מאביו, גם הוא בחליפה, גם שערו שלו מסורק לאחור, אלא שאינו מפורץ כשל האב וקו־ההתחלה שלו סמוך יותר לגבות־עיניו. למי דומה הנער? לא למשפחת אבא, גם לא לגוטה ולאמא שלה. חוטמו אינו שבור ועיניו – המצועפות כלשהו – אינן שקועות בחוריהן, ובכל־זאת, אולי יש דמיון בינו לבין הגיס, שעוד ימים רבים יעברו עד שתרגיל עצמה לחזותו.

וישנן עוד שתי הבנות, מצדו האחר של האב. רגע אחד מדמה מלכה לראות את גוטה בפניה של הקטנה – היציבה המאוששת, הטיית־הראש והחיוך הבוטח על שפתי־הבובה, זו גוטה של שנת־עלייתם, שאבא מכנה היה דרך־חיבה “פּוֹנצִ’יק”, על שום לחייה המלאות כסופגניות, וכן “יַאפונצ’יק”, על שום גפיה הקצרות. אבל לא הבת הקטנה היא גוטה. האשה הקצרה, ששמלתה קרובה להתפוצץ על פניה, שכּריות־שומן נרבדו על עצמות־לחייה והן מעלימות את עיניה בתוך סדקים צרים, שפּימתה כפולה מסנטרה, זו גוטה, ילדת־הטיפוחים… אם היא כך, ומן הבגדים, ומן השומן, ומן העור החלק וחסר־הקמטים, קל לראות שאינם סובלים חרפת־רעב, אם היא כך, מה תאמר גוטה כשתראה היא אותי, שיפה לא הייתי מעודי, ואני זקנה ממנה שבע שנים שלמות, שבע שנים של ארץ־ישראל…

רק בשוב צבי ציפורי מן העירייה ראתה מלכה שאל המכתב עצמו, ששורותיו הישרות הן מופת לכתיבה תמה, טרם הגיעה. לא כן צבי ציפורי. לאחר רגעי־ההתרגשות הראשונים, ישב לקוראו ובמאמץ משותף (מתי קראו מכתב בפולנית!) פענחו הוא ומלכה את הכתוב, שתוכנו המבולבל לא היה כצורתו הנאה. את בעלה הכירה גוטה בווארשה (איך, ומתי, הגיעה לווארשה?), וסמוך לפרוץ המלחמה נישאו וחזרו לצ’ילה (חזרו? כוונתה ודאי לומר, שהוא בא מצ’ילה לווארשה, אבל אם שמו דרוקר, מותר לשער שהוא, ואולי הוריו, היגרו מפולין, ולא מן הספרדים הוא). על גורל המשפחה לא ידוע גם להם דבר. עצוב לי, כתבה גוטה, עצוב לי מאוד בלעדיהם. יש לי, כפי שאַת רואה, אחותי האהובה, שלושה ילדים גדולים, ואני רוצה שיידעו מי היתה משפחתי, מה מקורי, ולפעמים נדמה לי, שאינם שואלים, שלא אכפת להם. אֶרנסטו, הבן, כבר הוא בן שבע־עשרה, צ’יליאני קטן, ואני רוצה שיידע משהו עלינו, עליכם, על המשפחה, על ישראל. עכשיו שמצאתי אותך, מלכה, יהיה יותר טוב, אבל אם להודות על האמת, עצוב, עצוב לי מאוד אחותי. כתבי לי מכתבים. שלחי תמונות. גם של בניכם ונשותיהם. אם יש לכם גם נכדים בארץ־ישראל, מקנאה אני בכם עוד יותר. בזמן האחרון מרבים אנחנו ללכת לאסיפות ושומעים על ארץ־ישראל. גם תרמנו כסף, אף שאין זה אלא מעט מאוד מכל מה שדרוש לכם. כתבו לנו מיד, וגם אנחנו נכתוב. כמה טוב לי שמצאתי אותך, אחותי, אם גם רחוקה מאוד את ממני ואני רחוקה ממך. כתבי, מלכה אהובתי, עצוב לי מאוד.

 

ה

בו־בערב ישב צבי ציפורי וכתב מכתב ארוך, אולי הארוך בחייו. כל תולדות־היישוב מקופלות היו במכתב זה, שהיה כמין איגרת לגולה כולה. שוב לא היה פקיד אפור במחלקת הרשיונות של העירייה, כי אם שלוחה של ארץ־ישראל. תוך שהיה עטו רץ על גיליונות הנייר, נפתחו גם בנפשו מעיינות שחרבו לפני שנים. בתיבות אשוריות הדורות ובמשפטים יידיים מלוטשים סיפר על בנו הבכור, בנציון, שבנעוריו היה בהגנה ובימי מלחמת־העצמאות שירת כקצין והשתתף בקרבות המסוכנים ביותר, ועכשיו הוא עורך־דין מצליח. גם על בנו הצעיר, בנימין (על שמו של בנימין־זאב הרצל, חוזה המדינה, לא שכח להוסיף) סיפר. גם חבר קיבוץ היה שנים אחדות, גם במבצע קדש השתתף וגם את הטכניון סיים בהצלחה גדולה ועכשיו הוא מתכנן כפרים וערים לעולים הרבים שבאו ועוד יבואו לארצנו. העט רץ על הנייר, והוא עצמו רואה לפתע את כל חייו באור חדש, זוהר. כשם שבמכתב אינו מרחיב את הדיבור על עבודתו בעירייה, על השנים הרבות שחלפו עד שזכו לדירתם זו שמשכנתא רובצת עליה עד עצם היום הזה, כך גם בעיניו שלו מתמעט משקלן של כל הקטנות הללו לעומת עיקר־העיקרים, התקופה המפוארת הזו שהוא אחד ממחולליה. לבו של צבי ציפורי עובר על גדותיו כשהוא כותב:

“מי שזכה להינצל מן התופת ועוד להיות עֵד לכל התשועות והנחמות האלה, אל יחטא בעצבות. שמחה, שמחה גדולה לכולנו,” סיים צבי ציפורי את מכתבו ועוד הוסיף שלוש מלים עבריות מעל לחתימתו, “רק חזק ואמץ”.

שוב עברו כשלושה שבועות עד למכתבה השני של גוטה, ימים של ציפייה מתוחה ומתוקה שכמותם לא ידעו מלכה וצבי ציפורי שנים רבות. הפעם פתחה היא בהתנצלות על שחוזרת היא וכותבת פולנית. אחרי שקראתי את מכתבך שלך, גיסי הנעלה, הכתוב בסגנונם של הסופרים היידיים הגדולים, שלום עליכם, שלום אש ואחרים, לא העזתי אפילו לנסות ולהשיב לכם בלשון זו, שבקיאה בה לא הייתי מימי ואחרי כל השנים האלה בצ’ילה, מעורבת היא אצלי בקאסטיליאנית ובגרמנית. אך כל זה אינו אמור, הוסיפה גוטה וכתבה, כלפי קריאה ושמיעה: כמו בדרך־מקרה נתכנסו דווקא בימים אלה אצלנו כל חשובי הארגון, שחוליו הוא אחד מראשיו וכל פעולתו למען ארץ־ישראל. חוליו סיפר לכל הנאספים איך מצאנו אלה את אלה והפגיע בי לקום ולקרוא באוזני הנאספים את כל מכתבך. מה אומר ומה אדבר, גיסי ואחותי האהובים, אינכם משערים בנפשכם איזה רושם כביר עשה המכתב הזה על כל הקהל. אנשים ישבו ובכו בלי בושה. כבר היו אצלנו מארץ־ישראל קולונלים ומיניסטרים, אבל איש לא הרטיט את לב כולם כמו מכתבך. התפעלו קודם־כול מן התוכן, מן הדמות הנפלאה, האמיצה, הקדושה, המצטיירת מן הכתוב, ועוד יותר מכך מן הסגנון הספרותי הנמלץ והמרומם. הכול – וגם חוליו ואני בתוכם – בטוחים שמחונן אתה בכשרונות ספרותיים גדולים. גלֵה לנו את האמת כולה, צבי היקר, האם כתבת איזה ספר? היו באסיפה אנשים שהיו מוכנים להמר בסכומים נכבדים על כך, ועליך לדעת, שלסופרים קשה להרשים את אנשי סאנטיאגו.

דמעות נקוו בעיניו של צבי ציפורי, והוא היה אנוס להפסיק את הקריאה עד שיירגע. מלכה ליטפה בשתיקה את ידו הרועדת. בעיני־רוחה ראתה את המעמד ההוא בביתה של גוטה בצ’ילה, בנוכחות כל חשובי הקהל, ומין גאווה שכמותה לא ידעה מימיה החישה את פעימות־לבה. כמעט על־כורחה אמרה לעצמה, שיש כאן איזו נקמה – קטנה מאוד, מאוחרת מאוד – על השנים שהיתה היא משמשת את ידלתה המפונקת של אשת אביה.

“קרא הלאה”, אמרה.

המכתב כבר היה קרוב לסופו. רק עוד דבר אחד, כתבה גוטה באותיות קטנות יותר ובשורות צפופות יותר בשולי העמוד, רק דבר אחד סתום בעיניה, והיא היתה מבקשת שיסבירו. את מכתבו סיים במלים “חזק ואמץ”. ארנסטו, בנם, קפץ אמנם ממש לתקרה מגודל השמחה, אך אם להודות על האמת, אין חוליו והיא מרוצים מן הדבר. פתאום התחבר ארנסטו לחבורת נערים מאותה תנועה, שסיסמתה “חזק ואמץ” וגם הוא רוצה להצטרף לשורותיה, אף שהכול יודעים מי הם – היא מעדיפה שלא לפרש יותר. אין היא מעלה על דעתה, כי כותב המכתב הנפלא הזה הוא מאנשי “חזק ואמץ”, אבל אם לא, מדוע חתם במלים אלה את מכתבו?!… הדבר חשוב מאוד, והיא ממש מתחננת לפניו שיסייע לה להרחיק את לבו של ארנסטו מאותה חבורה.

צבי ציפורי, לא “השומר הצעיר” היה בראשו ולא תנועת הצופים ולא שום תנועה אחרת, כי אם הכתוב בספר יהושע פרק א'. אבל עכשיו, שפירש ארנסטו את הדבר כמין חיזוק לדרך שבחר בה, ואילו גוטה וחוליו דורשים ממנו במשתמע לכתוב גינוי על אותה תנועה, אין בלבול־יוצרות זה מבדח אותו עוד. גם מכתביו הבאים לגיסו וגיסתו, הרי עתידים הם להיקרא באסיפות ציוניות, ואם יכתוב בהם דבר שאינו ראוי עלול הוא להזיק לעניין הציוני בשעה שאדיר רצונו לסייע לו במכתביו. אם עלה ארנסטו על דרך ההגשמה הציונית, ואפילו הסתפח למחנה זה שאין לבו של צבי ציפורי שלם עמו, לא הוא האיש שיַטֶה אותו ממנה. לא ולא.

ואכן, כך גם כתב לסאנטיאגו: “חזק ואמץ” שלי הוא מספר יהושע פרק א'. ארבע פעמים נאמר שם ליהושע “חזק ואמץ”, ובכולן הכוונה אחת, שלא יירא ולא יפחד, כי אם ידבק במטרה האחת, כיבוש הארץ, “כי אתה תנחיל את־העם הזה את־הארץ אשר־נשבעתי לאבותם לתת להם.” לא קלה היתה המשימה שהוטלה על יהושע בצאתו לכבוש מולדת לתועי־המדבר (וכאן שב צבי ציפורי ומנה את כל הקשיים שצריכים היו להתגבר עליהם, הוא ושכמותו, מיום עלותם לארץ ועד שזכו להקמת המדינה, ועד עצם היום הזה, שגם הוא אינו עדיין אלא בחינת אתחלתא־דגאולה), אולם מי שיוקדת האש בלבו ונחושה הכרתו, שזה הדרך ואין בִּלתו, יגבר על כל המכשולים. אף־על־פי שאני הייתי תמיד, והיום יותר מתמיד, בלתי־מפלגתי, העיקר הוא בניין הארץ, ובעניין זה אין הבדל בין המפלגות. ולפיכך, גוטה וחוליו היקרים, אעשה שקר בנפשי אם אכתוב לכם, שאיני שמח על שארנסטו עלה על דרך ההגשמה. אדרבא, שמח אני מאוד, ומעומקא־דליבא הריני מברכו, רק חזק ואמץ. ולוואי ונתראה אתך, ארנסטו, פה בארץ במהרה בקרוב.

בפעם הזאת בוששה האיגרת מסאנטיאגו. מראש הזהירה אותו מלכה והתחננה לפניו שלא יכניס ראשו בין גוטה לבין ארנסטו. מה אכפת לך, אמרה לו, ומה אתה יודע על המצב שם, בקצהו האחר של העולם, ולמה לוקח אתה על עצמך אחריות כבדה כזאת. שתנהל לה גוטה את ביתה כרצונה. ואנחנו – הלוא רק מצאנו אותה, וכבר אנחנו זורעים זרע של מריבה.

למה מריבה? חלק עליה צבי ציפורי. הלוא היא ששאלה, ואני רק משיב. מה הפחד הנורא שנפל עליה? היום זה לא הימים ההם, ואם תשאלי אותי, לא אדע לומר לך היכן הרי־החושך, פה – או בסאנטיאגו. אם שמחה גוטה בחייה שם, בין הספרדים והגרמנים, אַשריה. אך ודאי אינה מעלה על דעתה – ואין את, מלכה, מעלה על דעתך – שאוציא לעז על תנועה חלוצית בישראל!

מלכה נאנחה ולא השיבה. נסתיים השבוע השלישי, והרביעי, ואין מכתב. עיניה של מלכה העגימו, ואנחותיה נעשו תכופות ועמוקות יותר ויותר. בסתר־לבו הצטער כבר גם צבי ציפורי על שנתפס לנוסח חריף כזה וכנראה שיבּש את היחסים עם האחות שזה־אך נמצאה, ממש בנסי־נסים, אחרי שנואשו מכל תקווה. פעמים אחדות ישב צבי ציפורי לכתוב מכתב התנצלות ופיוסים, ולא יכול היה להביא עצמו לידי כך. למַה הם מצפים ממני שם? שאעשה שקר בנפשי? שאכתוב לארנסטו, שבצ’ילה חייב הוא להישאר?

בשבוע החמישי הציצה מתוך התיבה המעטפה המוארכת ועליה הבולים המוכרים והחותמות הגדולים. את מכתבו את צבי ציפורי לא הזכירה גוטה כלל, ומלשונו ניכר היה שאפילו כעסה עליהם שבועות אחדים, שוב היא מפויסת. היא אף הוסיפה, כי היא שולחת להם, בידי חלוצים העולים לישראל, אי־אלו מתנות קטנות.

בשולי המכתב היו מצוירות אותיות אשוריות, כאילו הועתקו מספר:

“דוד דודה שלום להתראות חזק ואמץ ארנסטו.” מלים ספורות אלו שימחו את לבו של צבי ציפורי יותר מכל המכתב הארוך כולו. בין האותיות קרא את כל פרשת המאבק שהתחולל בין ארנסטו לבין הוריו, מאבק שמלים עבריות אלו מעידות על האופן שבו הוכרע.

“בחור יקר הוא, ארנסטו, גם אידיאליסט וגם בעל אופי,” אמר צבי ציפורי למלכה, מעיין תוך כדי דיבור בתצלום של משפחת דרוקר, שמוצג היה לראווה מתחת לזכוכית השולחן הסאלוני. “זה בדיוק החומר הדרוש לנו בארץ. אפשר לראות בפניו גם את האצילות, גם את המבט החולמני בעיניים. ומצד שני, באף, בשפתיים, ניכר אופיו התקיף. הוא יבוא. הוא יבוא.”

 

ו

ואכן, יום אחד נתבשרו כי נפלה ההחלטה – ארנסטו עומד לבוא לישראל. כלומר, יותר משתי שנים היו המכתבים הולכים בין חולון לסאנטיאגו, ובסדירות קבועה פחות או יותר. הכותבים היו גוטה וצבי ציפורי, ואילו מלכה וחוליו מסתפקים היו במילוי החלל הריק בשולי הגיליון האחרון. גוטה מתרכזת היתה בדיווחים על כל מאורע משפחתי – הצלחת הילדים בלימודים, אירושיה של הבת הגדולה, כרמלה, חופשות ומחלות – וכן בשאלות על המתחדש בארץ. צבי ציפורי מספר היה על התקדמותם של שני בניו, בנציון עורך־הדין ובנימין האדריכל, ששניהם היו מצליחים בכל מעשי־ידיהם ועולים משלב אל שלב, וכן על המתחדש אצלו ואצל מלכה, חידושים שניתן היה למצותם בשתיים־שלוש מלים. את עיקר דבריו מקדיש היה לענייני הכלל, והם היו כמין מאמרים המקיפים את בעיות העם והמדינה, הכול לפי הזמן: מבאר היה במכתביו את טיב הסכסוך שבינינו לבין הסורים על הכינרת, מתאר את הפעולות לאכלוס הנגב והגליל, מספר על הפריחה הכלכלית החדשה, על הצינור הגדול, על נמל אילת ועל הנמל החדש ההולך ומוקם עכשיו על חורבות העיר הפלשתית אשדוד, וביקרא על גלי־העלייה. יהודים מוסיפים ובאים, היה חוזר ומדגיש, ולכולם יש עבודה ויש מקום. להיפך, כשהיינו כאן כמה רבבות, לפני עשרות שנים, היתה אבטלה, ואילו עכשיו רק הבו לנו עוד ידיים עובדות. בכל אחד ממכתביו מרמז היה – במישרים ובעקיפים – על עניין זה, וכשנדמה היה לו שמצא במכתבה של גוטה משהו על כך שביום מן הימים יבואו גם הם, הקדיש מכתב שלם לתיאור ההבדל בין כאן לבין שם, שהוא כמו ההבדל שבין אור לבין חושך.

ובכל־זאת באה הידיעה על בואו הקרוב של ארנסטו כהפתעה גמורה. דווקא בעת האחרונה העידו סימנים שונים, שהנער מתרחק מן הרעיון הציוני. כבר בשנתו האחרונה בגימנסיה יצא מתנועת־הנוער, ואף שגוטה הסבירה זאת בעומס הלימודים, נראה היה לצבי ציפורי שלא את כל האמת גילתה. לאחר שסיים את לימודיו, כתבה גוטה כי ארנסטו החליט שלא להמשיך באוניברסיטה (וזה אף־על־פי שגם בניו של הדוד, בארץ־ישראל, סיימו בתי־ספר גבוהים), כי אם לעזור לאביו בעסקי־הרהיטים שלו. עיון קל במכתבים גילה, שאין ארנסטו מַרווה אותם נחת, והנימה המוצנעת בהם קשה היתה הרבה יותר מזו שבמכתב שבו קַבלה על עניין “חזק ואמץ”.

אך כשקרא צבי ציפורי על החלטתו של ארנסטו, שכח את כל הדברים האלה. מיד שיגר אל ארנסטו מכתב אקספרס והכריז כי ביתם ביתו, הוא יהיה להם לבן והם יהיו לו לאב ואם. יש לנו דירה גדולה וריקה, כתב צבי ציפורי, ואין לנו מה לעשות בכל שלושת החדרים. שנים עמלנו עד שהגענו לדירה כזאת, ועכשיו אנחנו תועים בין החדרים. בוא, ארנסטו. יהיה לך חדר משלך. נדאג לך לעבודה מתאימה, בנינו יכניסו אותך לחברת אנשים צעירים. רק בוא.

אין לתאר את ההתעוררות שהיה צבי ציפורי שרוי בה בימי הציפייה לארנסטו, את העמל ששיקעה מלכה בהתקנת החדר, את התוכניות שרקמו, את כל התכונה. ביום בואו חיכו לו כולם בחיפה, על הרציף, ובנציון – המקורב אצל אנשי המשפט, המשטרה, המכס ושאר משרדים – עלה לסיפון האונייה יחד עם אנשי משטרת־הגבולות והמכס, הורידוֹ לפני כולם, כאילו היה אורח המדינה, לחש משהו באוזני פקיד אחד ופקיד שני – ועד מהרה כבר נמצאו כולם במכוניתו של בנימין, דוהרים בדרך לחולון. מי זוכה לטיפול כזה, ובאיזה מקום בחוץ־לארץ יחצו יהודים גבול בקלות כזאת, הרהר צבי ציפורי בלבו, מתגאה דומם בבניו, בזה שניהל את העניינים בנמל ובזה שיושב עכשיו ליד ההגה. רק בקושי התאפק מלומר לארנסטו: ראה איזה דור יפה צמח לנו כאן. ראה איזה הבדל.

בהבדל הבחין צבי ציפורי, ממש על כורחו, למן הרגע הראשון. ארנסטו נראה חיוור ונמוך יותר מבתמונות, ואפילו ביחס לכתפיו הצרות היה ראשו קטן מדי. עומד היה נכלם, או אולי כמתגונן מפני איזו התקפה, סנטרו כבוש בתוך צווארון־מעילו, ואילו עיניו, כשאינן מכוסות, מחפשות איזו אבידה על הרציף. בחור עדין מאוד, שבה מלכה ולחשה באוזני צבי ציפורי מה שהיה הוא אומר לה. עכשיו שתק הוא, ורק בלבו אמר: זו הפגישה הראשונה עם ארץ־ישראל, והוא מצמצם עצמו ומתמעט מולה. בקרוב ירחיב אווירהּ של הארץ את ריאותיו, השמש תשזף את פניו והחיים כאן יזקפו את קומתו. הוא עוד יהיה בסדר. רק חבל שקשה להידָבר אתו.

ארנסטו החזיק אמנם בראשו אוצר לא קטן של מלים יידיות, וגם שיעורי־העברית שלקח לא היו לגמרי לבטלה, אלא שכל מלה שיצאה מבין שפתיו נשמעה כאילו היא קאסטיליאנית. הנגינה הנוכרית עיקמה כל הֶגה, ומה שהותירה הנגינה האביד לחשוֹ הנכלם. צריך היה לרכז את כל החושים ולהצמיד את המבט לשפתיו כדי לנסות ולפענח את לחשיו. כשביקשוֹ צבי ציפורי שיָרים קצת את קולו, הסמיק עד שערו המשומן והמסורק לאחור, ונאלם דום. בנימין – זה שהחזיק בהגה והיה הופך פניו מדי פעם אל ארנסטו, שישב בין צבי לבין מלכה – ניסה לעורר את סקרנותו, לספר לו על המקומות המתגלים בצדי־הדרך, על תוכניות הפיתוח וכיוצא באותם דברים שהוא בקיא בהם, וכן לחקור אותו על אופיה הארכיטקטוני של צ’ילה בכלל וסאנטיאגו בפרט. כל מאמציו היו ללא הועיל. בראש מושפל, ידיו אסופות בין ברכיו, כאילו מעט המקום שהוא נוטל מדודו ודודתו גם הוא רב מדי, ישב ארנסטו, מרבה לשתוק וממעיט להפטיר תשובות קצרות בשפה לא מובנת ולא נשמעת. עד שהגיעו לצומת בנימינה נואש בנימין מן השיחה ומכאן ואילך לא המיש עיניו מן הכביש שלפניו. בנציון, הבן הגדול, שהוא עורך־דין מצליח וכל כוחו בפה, נטל את היוזמה לידיו וניסה לעשות כמנהגו מול דוכן־העדים, למשוך את ארנסטו בלשונו ולדובבו. בצומת נתניה ירדה עליו עייפות, ומכאן ואילך שתק גם הוא. רק מלכה מכאן וצבי מכאן המשיכו לנסות את מזלם, וארנסטו היה משיב להם בלחשי־לַעַז, בהֵנים ובלָאווים רפים.

ואולם, לא צבי ציפורי האיש שייחפז להעלות מסקנות, מה גם שחודשים הכינו עצמם לקראת הפגישה הזאת, שצבי ציפורי ראה בה מין סמל לראשית האיחוד האמיתי בינם לבין האוד המוצל היחיד ממשפחתם הגדולה.

“לא צריך לשים־לב,” אמר למלכה בשעת־ערב מאוחרת, אחרי שפרש ארנסטו לחדר שפינו לו ואחרי ששכבו הם במיטתם, עייפים ורצוצים מן הנסיעה לחיפה וחזרה, “ניתן לו שהות לנוח מן הנסיעה הארוכה בים, להתרגל אלינו, ללמוד קצת עברית.”

“שמתי לב, שיש לו מצח גבוה, כמו לאבא עליו־השלום,” אמרה מלכה. “אבא היה כולו רחב, גבוה, גברתן.”

“מה שבעיני קצת משונה הוא שעיניו עצובות,” אמר צבי ציפורי. “בחור צעיר כל־כך, ומין עצבות. ותמיד שמעתי אומרים, שהם עליזים כל־כך, אוהבי־נגן, הלאטינו־אמריקנים, שרים ורוקדים.”

“מה פתאום, לאטינו־אמריקני?” אמרה מלכה, קצת נעלבת. “הוא אחד משלנו. גם אתה לא מנגן ושר ורוקד. הוא בחור עדין מאוד, ואולי – מי יודע – מונח משהו על לבו.”

“זה אמרתי ככה, בלי כוונה רעה, חס־ושלום.” עיניו כבר היו נעצמות, ולא היה רוצה לסיים את השיחה בדבר שיַדיר שינה מעיניה של מלכה. “ילמד עברית. הילדים יקחו אותו לטייל בארץ. נמצא לו עבודה מתאימה. ועוד תראי, הוא יתרגל, כמו כולם.”

* * *

בלב ונפש התמסר צבי ציפורי לארנסטו, וכשם שבמכתביו ראה עצמו שליח לגולה כולה, הנה עכשיו ראה עצמו מופקד על הקליטה. יום־יום קונה היה את “אוֹמֶר”, ובשובו מן העבודה יושב היה עם ארנסטו, מלמדו עברית, מספר אתו על תולדות היישוב, ואפילו לקח כמה ימי חופשה, בשביל לקחת את ארנסטו לסיורים ברחבי המדינה. בנציון, שאין אדם שאינו מכירו, השיג להם הזמנה לישיבת הכנסת, והם קמו ונסעו לירושלים. צבי ציפורי עצמו לא היה בירושלים מאז ביקר אצל אותו קרוב רחוק בבית־ישראל החדשה, ובכנסת לא דרכו רגליו מעולם. מזל שהספיקו לבקר תחילה בהר הזיכרון וכן לעלות לקברו של הרצל, מפני שמראה הכנסת – אפילו למלכה התבייש צבי ציפורי לגלות כל מה שחש באמת – הנחיל לו אכזבה. כיוון שהיָציע היה ריק מאדם, דחקו עצמם עד שראו, כי גם ליד שולחן הממשלה וגם באולם עצמו אין אדם, להוציא את היושב־ראש, הנואם, כמה פקידים ושומרים. כדי שלא יישא עמו ארנסטו את רושם הישיבה הזאת כדבר אחרון שראה בירושלים, הציע שיעלו להר־ציון, לבקר במרתף־השואה. על המרתף ידע צבי ציפורי מן העיתונים, אך את דרכו למקום לא הצליח למצוא ובינתיים ירד הערב, והם חזרו על עקבותיהם וחצו את העיר כולה עד שהגיעו לתחנת האוטובוסים. צבי ציפורי לא חדל להתפעל ממראה עיניו, והיה מספר על ירושלים שזכר משנתו הראשונה בארץ. מתוך שמלא היה בגדולתם של הדברים – ההר המרהיב ביופיו, שבאדמתו נח מנוחת־עולמים חוזה המדינה ולא רחוק ממנו טמונים לוחמי העצמאות, והפרלמנט שהוא כולו שלנו ולא “סֵיים” שורץ אנטישמים, כמו בימים ההם בפולין – מתוך זה בטוח היה שגם את לבו אל ארנסטו הפך לאהבה את הארץ.

בנימין, בנו הצעיר, מתכנן היה שכונה חדשה בבאר־שבע, וכעבור יומיים לקח אותם במכוניתו לראות את הנגב. גם בבאר־שבע היה זה ביקורו הראשון, והאמת כולה – בה הודה בתוך־תוכו – מעודו לא הִדרים מעבר לגדרה, וגם במושבת הבילויים ביקר רק פעם אחת, כשהיה חברו־לעלייה, וַאכטנְבֶּרג, חולה במחלה אשר ממנה לא קם עוד. בנימין ידע לספר גם על הקרבות לשחרור הנגב, גם על היישובים שכבר התנחלו במרחבים וגם על התוכניות הגדולות לעתיד. בכל מקום היו לו מכרים, במושבי לכיש, בקרית־גת, בקיבוצים המוריקים בלב המדבר, בין הבדווים שבשׂפת הכביש. כל מה שאמר לו בנימין, מיהר צבי ציפורי ותרגם לארנסטו, וכל־כך מסוער היה מן המסע בארץ־ישראל הגדולה, החלוצית, שבנו בנימין מתהלך בה כבן־בית, עד שדימה להבחין בשינויים גדולים בארנסטו – קולו רם יותר, הליכותיו משוחררות, צורתו נשתנתה מן השמש ומן האבק. בשובם, אמר למלכה: “הוא יהיה בסדר.” רצה לומר: אני הראיתי לו מהי ארץ־ישראל, אני הכנסתיו בבריתהּ.

מגודל ההתלהבות, ביקש צבי ציפורי לקחתו גם לצפת ולטבריה, אבל ארנסטו מלמל ואמר, כי בלאו־הכי ייסע לשם, שכן חברים שהיו לו בסאנטיאגו הגיעו זה מקרוב, והם יושבים באחד מקיבוצי עמק־הירדן. הוא ייסע אליהם, יעבוד, יראה קיבוץ מהו, יסתובב. הודעה זו שימחה מאוד את צבי ציפורי, שראה בה אות נוסף להיקלטות ארנסטו. בינו לבין עצמו, גם רווח לו: הטיולים הארוכים ייגעו את צבי ציפורי, ויותר מהם המאמץ לנהל שיחה עם ארנסטו, שידיעותיו ביידיש קלושות היו הרבה יותר מכפי שדימה בתחילה. מלכה לא גילתה מידה דומה של התלהבות: “אל תחשוב”, אמרה לארנסטו, “שבקיבוץ מלקקים דבש. קל לא יהיה לך שם, ובעמק־הירדן, אומרים, שורר חום קטלני. בחור מעודן כמוך, שיש לו מומחיות מסויימת בעסקי־רהיטים, יכול היה להסתדר יפה מאוד בעיר.” ארנסטו האזין, אך ממִלמוליו ראתה שלא זז מהחלטתו. “לא נורא,” צירפה בלית־ברירה את קולה לקולו של בעלה, “שבועות אחדים בקיבוץ לא יזיקו לך. רק שתיזהר מן השמש ותלמד עברית.”

 

ז

המכתבים, שבעבר היו מגיעים מדי שלושה־ארבעה שבועות, נעשו תכופים מיום צאת ארנסטו מסאנטיאגו, ובכולם ניכרה איזו נימה של חרדה מצד גוטה וחוליו לבנם. “ארנסטו הוא לא גיבור גדול,” כתבה גוטה, “רגיש מאוד ומכונס בתוך עצמו.” במכתב שהגיע יומיים אחרי שנסע לעמק־הירדן גילתה עוד טפח: היתה לו איזו אהבה נכזבה, והריהי חוששת מהשפעתה עליו. עד־עולם אחזיק לכם טובה, מלכה אחותי וצבי גיסי, אם תעקרו מלבו “אהבה” (כך כתבה, במרכאות) זו, ותמלאוהו באותה גברות קשוחה, שילידי־הארץ מצטיינים בה, כפי שמספרים הכול. רגישוּת מופלגת רק מקצרת את ימיהם של הבריות.

צבי ציפורי, שכבר התעורר בו חשד, שיש אשה בגוֹ – כך טען עכשיו באוזני מלכה – ישב וכתב לגוטה, שאין לה כל יסוד לדאגה. טיילתי אתו בכל ארץ־ישראל, בירושלים ובבאר־שבע, ואינך מתארת לעצמך איזה תענוג היה זה. הוא ממש אדם אחר, בדרך ליהפך לצבר גמור. כשתבואו לכאן, לבקרו, פשוט לא תכירוהו.

אלא שלידי כך לא הגיעו הדברים. שבוע אחד בלבד אחרי נסיעתו לעמק־הירדן, הופיע פתאום ארנסטו, פניו וזרועותיו שלוקות, חוטמו הארוך מתקלף, עיניו המצועפות כבויות – וכולו קודר ומַשמים. הוא ישב אתם דקות ספורות, מלמל משהו לא־מובן, אמר שהוא עייף מאוד, התקלח, הסתגר בחדרו ולא יצא למחרת בצהריים. מלכה הכריחה אותו למדוד את חוּמו, אבל הטמפרטורה היתה נורמאלית, וכיוון שכך החללו היא וצבי ציפורי חוקרים אותו. בקושי רב צירפו את שברי־המשפטים לסיפור שלם: הציבוהו לעבודה בַּמִדגֶה, ועבודה זו שברה את כל גופו. קמים בחושך ועובדים בשמש הבוערת. עומדים בתוך מים מרופשים ומבַטבְּטים בתוך זבל. הריח הזה וריח הדגים מחלחל לתוך הגוף. לימודי העברית אינם לימודים, ואפילו היו מלמדים משהו – למי נותר כוח. לא זו בלבד, שעם בני־המקום לא נפגש, גם אותם צ’יליאנים שהכיר בבית נעשו פה לאנשים אחרים.

דבריו של ארנסטו הזכירו לצבי ציפורי את חבלי־ההתאקלמות שלו. אין עבודה קשה שלא התנסה בה, וחיים היו מן היד אל הפה, ומתגוררים היו באיזה חדרון שכור בדרום תל־אביב, וכך עד שמלאו לו שלושים ושמונה שנים וכוחותיו החלו כלים, ואז שיחק לו המזל וקיבל את העבודה הזאת בעירייה, שגם היא מציאה קטנה מאוד. לא על עבודה כזאת חלם, אבל מה, אבל מה, העיקר הוא בהרגשה שבלב, כמו זו ההרגשה שהיתה לנו כשעלינו לירושלים וכשירדנו לנגב וראינו איך נהפכו מדבר וצייה לגן פורח.

ארנסטו ישב ושתק, וכשסיים צבי ציפורי את דבריו, קם וחזר לחדרו.

מאותו יום ואילך לא יצא כמעט את הבית. הוא הביא חבילה גדולה של ספרים בקאסטיליאנית, וימים תמימים יושב היה סגור בחדר וקורא, ואפילו כשביקשוהו להצטרף אליהם לביקור אצל אחד הבנים, אפילו כשביקשה מלכה שיֵלך אתה לקולנוע, היה מתחמק באיזה מלמול סתום. עד כדי כך הגיעו הדברים, שאפילו כשהיו להם אורחים, סירב לצאת מחדרו.

משבוע לשבוע העמיקה דאגתם. ביניהם לבין עצמם אנוסים היו להודות, שכך לא יוכלו העניינים להימשך. אילו אך התקדם בלימוד העברית. אילו הסכים לפחות ללמוד באולפן ולסיים קורס, היו מוצאים לו עבודה כלשהי. אולי לא ברהיטים. בנציון הבטיח שימצא משהו בעזרת אחד מידידיו הרבים במשרדי־הממשלה, אף שעכשיו אמר בפה מלא – וצבי ציפורי כעס על דבריו אלה מאוד – שאין ארנסטו מתאים לארץ־ישראל. הוא טיפוס משונה, אמר, חלשלוש, דפרסיבי, והכי טוב שיחזור לחנות הרהיטים של אביו בסאנטיאגו.

“זה לא ככה,” אמר צבי ציפורי. “האשמה היא גם בנו, בכולנו. וגם בך, ובבנימין. סוף־סוף הוא בן־דודכם, ואתם – כמו זרים אתם מתנהגים.”

“ראשית, אני לא מדבר ספרדית ולא יידיש. ושנית, בכלל אי־אפשר לשוחח אתו. הוא מוזר.”

אף־על־פי־כן הבטיחו הבנים, שיעודדוהו להיכנס לאולפן, יטפלו בו, יסייעו לו לעבור בשלום את חודשי־ההסתגלות. אחר־כך יסתדר כבר בכוחות עצמו.

אך עוד בטרם הספיק צבי ציפורי לשטוח באוזניו את התוכנית החדשה, אמר ארנסטו, כי החליט לשוב לצ’ילה. בקרוב.

דבריו אלה של ארנסטו הִכו את צבי ציפורי בתדהמה, והוא עמד לדבר, לשוב ולתאר באוזניו את חבלי־הקליטה שלו עצמו, להעמיד אלה מול אלה את כל הפלוסים של כאן ואת כל המינוסים של שם, לדרוש באוזניו את משמעות המאמר, ארץ־ישראל נקנית בייסורים. מימיו לא נראו לו חייו שלו נכונים, יפים, חיים שלא היה ממירם בעד שום הון שבעולם, כבשעה שעמד והוכיח לארנסטו מדוע אַל לו לרדת מן הארץ. לאמיתו של דבר, אמר בלבו, אין דברים אלה טעונים הוכחה, והקושי האחד הוא רק במציאת מלים שייכנסו אל לבו של ארנסטו. לא עלה כלל על דעתו, שכל דבריו נשברים אל אוזניו האטומות של ארנסטו. לכן היה המום כל־כך, כשהפטיר ארנסטו כמה מלים מאוּנפפות ואמר: “לא, דוד. לי לא טוב פה. לא טוב. אני חוזר לצ’ילה.”

 

ח

“טוב ויפה,” אמר צבי ציפורי למלכה בלילה, כששכבו שניהם בחושך ולא יכלו להירדם, “לא ראשון הוא שבא לרגל את הארץ וחזר כלעומת שבא, וגם לא אחרון. אולי באמת עניין של אהבה כאן, כפי שטוענת גוטה, אף ש… מוטב שאשתוק. הצדק אתך, רצונו לחזור, בבקשה. לא מטיפוסים כמוהו ניוושע. רק שייסע כבר, מה שיותר מהר.”

“דבר יותר בשקט,” לחשה מלכה.

“לא אכפת לי שישמע.”

“אני לא רוצה שניפרד בריב. ואם בכלל לא היה בא – היית מרוצה יותר? הוא לא יכול לחיות כאן. לא כל אחד מוכרח להיות ציוני!”

“אלא אכפת לי אם הוא ציוני, ולא אכפת לי אם אינו ציוני, אבל בן־אדם שיהיה… ואילו ארנסטו שלך, עכשיו כבר מותר לי להודות על האמת, מן הרגע הראשון לא מצא חן בעיני: יש בו משהו – לאטינו־אמריקני…”

“הוא הבן של גוטה, לא שום לאטינו־אמריקני.”

“זה ככה! עובדה! בכול רואים את זה, בכל תג־ותג. קודם־כול, העצלות. הלוא הוא פשוט בחור עצל. מה רעה עשו לו בקיבוץ שנמלט משם אחרי שבוע? היה מזיק לו, אילו עבד שבועות אחדים, אילו חילץ קצת את עצמותיו המעוקמות?”

“הסתכלו עליו אתם,” אמר צבי ציפורי גם לבניו כשניסו הם לרסן את התפרצותו, תמהים על המהפך ביחסו אל ארנסטו. “הלוא יש בו כולו מין־משהו דוחה, מנוּון… האם ראיתם במה מבלה הוא את יומו? מסאנטיאגו הביא אתו מין תֶרמוּס, שהוא ממלא אותו משקה של אינדיאנים, מַאטֶה הוא קורא לו, וזה התענוג הגדול שלו… נועל עצמו בחדר, רוקח מאטה ויונק. ימים שלמים יושב הוא כך בחדר, יונק מאטה וקורא ספרים בקאסטיליאנית. ואולי בכלל אינו קורא, אלא יושב מאובן במקומו. נועץ עיניים ריקות בתקרה, כמו לטאה. יונק מאטה. ובצורה כזאת מתכוון בחור צעיר להעביר את כל ימיו? מה זה, אם לא לאטינו־אמריקני?”

“מה אכפת לך שהוא שותה מאטה,” לוחשת מלכה, מתחננת לצבי ציפורי שישפיל גם הוא את קולו. “אם הזמנו אותו לביתנו, והוא אורחנו – נתאפק עוד שבועות אחדים. שישתה מאטה, שיעשה מה שיעשה, הלוא אחרי־הכול, בן־אחותי הוא…”

“בעניין זה מוטב שלא אומר דבר. זו בדיוק הנקודה. התפוח נפל לא רחוק מן העץ!”

“אני מתחננת לפניך, הנח לזה עכשיו,” אומרת מלכה ושוב אינה יכולה לעצור בעד דמעותיה. “אילו היתה המשפחה כולה חיה, היה הכול נראה אחרת. אבל עכשיו, עכשיו אינני יכולה להיות בררנית. אחות אחת נותרה לי, ואיני רוצה לאבד גם אותה מחדש.”

לכן אינני אומר כלום,” חותם צבי ציפורי, קם, לוקח את עיתון־הערב ויוצא למרפסת.

שבע ביום היה מכריז, “לכן אינני אומר כלום”, ואף לרגע אחד לא יצא ארנסטו מראשו, לא חדל לגלות בו מומים חדשים. מלכה היתה מטלפנת אל בנציון ובנימין ומבקשת שינסו הם להשפיע עליו. לא רק ביחסו לארנסטו חל מהפך – הוא כולו התהפך והיה לאדם אחר. כל שנים היו ביתו ולבו פתוחים לכל אדם, ומסתפק היה בפחות ממועט, ואילו עכשיו אי־אפשר לכוון לרצונו. בשלוש הוא שב מן העירייה, ומיד הוא רוטן:

“אני לא צעיר,” הוא אומר, "כבר עברתי את הששים, ואחרי העבודה פשוט אין לי כוח. אני סחוט. הקיץ, והאוטובוסים, והרעש, זה יותר מדי. אני מגיע הביתה ואני רוצה להירגע, בשקט, בפינה שלי, קצת לנוח – "

“בסדר,” לוחשת מלכה, שלא ישמע ארנסטו, “היכנס לחדר־השינה וסגור את הדלת.”

“אי־אפשר לנוח בחדר־השינה – הקיר הדרומי בוער ומהרחוב מגיע רעש האוטובוסים. אחר־הצהריים אני רגיל לנוח בחדר של הבנים, על המיטה שלי.” עייף ונרגז מתהלך הוא בבית, עובר מן הסאלון לחדר־השינה ומשם למטבח ולמרפסת, פותח דלתות וטורקן, מתיישב, קם, רוטן, הכול שישמע ארנסטו ויידע שחדרו של איש זקן גזל. עכשיו התחיל טוען באוזני מלכה – אך בקול שנשמע בכל הדירה – ש“לא נשמע כדבר הזה, ששני זקנים כמותם יפרנסו ריקא צעיר, הולך בטל, ממשכורתם הדלה. רצונו לחזור לסאנטיאגו, דרך צלחה. אבל עד שייסע – ועדיין איני מבין מה מעכב אותו כאן עכשיו – לא יזיק לו אם יעבוד קצת גם הוא.”

“מה הוא כבר אוכל,” מלמדת עליו מלכה סניגוריה, “מזה לא נתרושש.”

כאן מתפרץ צבי ציפורי, קולו רועד והוא מדבר רתת: “יותר מארבעים שנה אני בארץ, וכל השנים אני עובד קשה ומתפרנס בצמצום. עד שהגענו לשיכון הזה, בקצה חולון! איך לא מתבייש עלם צעיר להסתובב כך, לשתות מאטה, לקרוא ספרדית ולא לשאול אפילו אם יש לנו כסף… מלכה, שאלת אותו מה עוד מעכב אותו כאן, שבוע אחרי שבוע? תגידי לו: כאן לא פנסיון!”

“צבי ציפורי, אני לא שאלתי אותו, ולא אשאל. אולי קשה לו. אולי הוא מתלבט. הרי גוטה כתבה, שהיתה לו איזו אהבה נכזבה. הנח לו שיחליט בעצמו.”

גם בנציון ובנימין באו לבקשת אמם, וניסו לשדל את אביהם: “בטח שהוא בחור מוזר ומגוחך. טיפוס גלותי. אבל הלוא אינך רוצה שילך לאיזה בית־מלון בחיפה ויחכה שם לאונייה. אתה רוצה שיספר בסאנטיאגו, שלא קיבלנו אותו יפה? התעלם מקיומו, אבא. לא לפי כבודך להקפיד על קטנות…”

“אני קטנוני?!… אילו בא לכאן, כפי שחשבתי תחילה, כעולה אמיתי, כמי שסיים את כל החשבונות עם הגולה, כדרך שהיו באים החלוצים פעם, מפולין, לא הייתי מחלק אתו אפילו את הפרוסה האחרונה?… כך אתם מכירים אותי?… ולא כך התנהגנו, לא רק כלפי בן אחות, כי אפילו ביחס לאנשים זרים?… אבל בחור צעיר כזה, מין יצור משונה מאיזה עולם זר, גויִי, ששום דבר אינו מוצא חן בעיניו, וכבר החליט שכאן זה לא בשבילו…”

ובכל־זאת, לימים אחדים היתה לדברי הבנים השפעה מרגיעה עליו. הוא ממש אילץ עצמו למצוא צד זכות לארנסטו, ואפילו למלכה אמר, כי רואים שיש לו ייסורים פנימיים נוראים, אך מה לעשות, אם עצם נוכחותו של ארנסטו בדירה היתה מקור התרגזות, שלא לומר השיחות שמנסה היה לקשור עמו. צבי ציפורי לא יכול היה לגמור בדעתו אם אמנם התעשרה לשונו היידית של ארנסטו והתרחב אוצר המלים העבריות שבראשו, או שהוא־הוא שהתרגל לבליל הלשוני שבפי ארנסטו. מכל־מקום, להבינו קל היה עכשיו יותר, אלא שדווקא הבנה זו לימדה את צבי ציפורי כמה טעה בארנסטו. צבי ציפורי ציפה לשמוע על ההווויה היהודית העלובה בסאנטיאגו השורצת אינדיאנים, נאצים וסתם ספרדים. אך ארנסטו סיפר על נופה ההררי המופלא, על רכסי הקורדיליירים הנישאים ממזרח לעיר, על הפארק המרהיב במקם שבנה בו מייסד העיר, פֶּדרו דֶה וַאלְדיוְויָה, לפני יותר מארבע מאות שנה, את מצודתו, סֶארוֹ סאנטה לוצִ’יָה, על כל הארץ כולה הנמשכת כנקניק ארוך מקו־המשווה ועד לקצה הדרומי, הרחוק והקר של היבשת, ארץ שאפילו שווייץ אינה מגיעה לקרסוליה.

עכשיו כבר הבין צבי ציפורי למַה מתגעגע ארנסטו. עכשיו כבר הבין שאת יופיה של ירושלים לא ראה, ומרחבי־הנגב לא הרחיבו את לבו. כשנזדמנו לביתם הבנים ומשפחותיהם ויושבים היו יחד לשולחן, נגרפת היתה השיחה, כמו מאליה, לתוך המים הסוערים – מִקסם־השווא של הגולה לעומת ארץ־ישראל. כל הדר בחוץ־לארץ, היה אומר ומתרגם כדי שלא יישאר ספק בלבו של ארנסטו למי הכוונה, דומה כמי שאין לו אלוֹהַ. וכן גם להיפך: מונה היה כל מה שאמרו חכמים בשבחה של ישיבת ארץ־ישראל. רק ברגע של בדיחות־דעת אמר לארנסטו, כי הוא מכל מקום כבר מובטח לו מקומו בעולם הבא. איך? כך נאמר על מי שמהלך ארבע אמות בארץ־ישראל, ואילו הוא עשה את כל הדרך עד עמק־הירדן וחזרה. הזדמנות אחת לא החמיץ כדי לעקוץ את ארנסטו, ואף הכריז באוזניו בפה מלא, כי אל הנמל לא ייסע אתו. ללוות אדם היורד מן הארץ – זה לא!

“מה נטפלת לאומלל הזה,” היו מלכה והבנים חוזרים וטוענים. “מאות אלפי תיירים נכנסים ויוצאים מדי שנה בשנה, ואנחנו עושים הכול כדי שיבואו עוד ועוד, שייכנסו לארץ השמש הבוערת וייצאו כלעומת שבאו. ואתה – בלי ארנסטו אינך יכול! שייסע!… שייסע!…”

צבי ציפורי לא נעתר להם ולא התפייס. וכשהגיע יום־הפרידה, קם ממיטתו, כמנהגו בכל יום, אמר לארנסטו שלום חטוף, אפילו את ידו לא לחץ, והלך למשרדו בעירייה, ולא זז משולחנו עד גמר יום־העבודה. מלכה לבדה ליוותה אותו לנמל – במכוניתו של בנימין. בנה הצעיר פשוט נכנע לה, “למרות שזו שערורייה לנסוע לחיפה כשאני מוכרח להיות בבאר־שבע.”

כשנפרדו, פרצה מלכה בבכי, חיבקה את ארנסטו בכל־כוח אל לבה וביקשה סליחה ומחילה על התנהגותו של צבי ציפורי: “מה לעשות, הוא איש זקן, עם כל מיני מושגים ופרינציפים. אבל הוא אדם טוב, ארנסטו. אני רוצה שתזכור: הוא אדם טוב.” כמו לעצמה שנתה וחזרה, שמחה על השלווה שתחזור סוף־סוף ותשרור בביתם.

 

ט

פתאום נעשתה הדירה מרווחת וריקה. בשלוש חוזר צבי ציפורי מן המשרד, סוגר עצמו בחדרו, לוקח עיתון ונרדם. בערב יושבים הוא ומלכה בסאלון. פעמים באים ידידים לבקרם, ופעמים הולכים הם לבקר את ידידיהם. שמו של ארנסטו אינו נזכר, לא בפי מלכה ולא בפי צבי ציפורי. אלא שבחלל הריק שהותיר אחריו ארנסטו אי־אפשר שלא לחוש. משהו זוּעזע ונסדק, ולא שב להיות מה שהיה. שני הבנים טרודים בעבודתם – ואצל שניהם זו עבודה שאין לה שיעור – וכשכבר קופצים הם לביקור, עד שהם מגיעים כבר הם פורחים ונעלמים. רק עכשיו חשים כמה ריק הבית, כמה אין עוד לצפות לשום דבר.

אחרי נסיעת ארנסטו הגיעו שני מכתבים – ושניהם נכתבו לפני שובו הביתה. צבי ציפורי השיב כדרכו, ואף־על־פי שנמנע מרמז כלשהו על אכזבתו העמוקה מארנסטו, שוב לא כתב בחשק ובשמחה, אלא כדי לעשות את רצונה של מלכה בלבד. ואחר־כך נפלה שתיקה ארוכה, כאילו אבדה צ’ילה כולה אי־שם מעבר לאופקים הרחוקים, ולא היתה. גוטה לא כתבה, ומלכה לא שאלה.

ויום אחד – חודשים אחרי שנסע, בין סוכות לחנוכה – ראה צבי ציפורי את המעטפה המוכרת מבצבצת שוב מתוך התיבה. בסכין חדה פתח אותה, שלא יינזק המכתב עצמו, התיישב על הכורסה הקלה והמתין עד שנכנסה גם מלכה וישבה לידו על הספה.

עיניו של צבי ציפורי כבר רצות על־פני השורות, שפתיו מרטטות, אך קולו אינו נשמע. מלכה מסתכלת בו, ונדמה לה שמשקפיו נתכסו איזה דוק עכרורי.

“מדוע אינך קורא בקול? מה כותבת גוטה?” נחרדת מלכה.

“רק רגע, רק רגע.” כצפצוף מרוסק יוצאות המלים מגרונו הנחנק. הוא מסיר את משקפי־הקריאה, מצחצחם בממחטה, כאילו בהם, במשקפיים, יש איזה אשם. מלכה פושטת את ידה כדי לקחת את המכתב ולראות מה יש בו, אך צבי ציפורי מקדימה ומנחית עליו את כפו הפשוטה.

“רק רגע!”

“מה קרה, ציפורי? מה היא כותבת?”

“תני לי לגמור.”

פחד השמועה הרעה משתק את מלכה, והיא מגרשת את הדמיונות הנוראים. שוב אינה מעיזה אפילו לשאול, וכמשותקת היא יושבת ומחכה עד שיסיים את הקריאה הדמומה. מרגע לרגע מתמעט בפניו הדם וגיליון־הנייר רועד בין אצבעותיו. מלכה מכירה היטב את הסימנים האלה, והיא זזה מעט לאחור, כאילו להתרחק מן הסוּפה הקרובה לפרוץ.

“אַת מבינה?!… את מבינה,” הוא אומר פתאום, מסיר שוב את משקפיו ומגביה את ראשו, “זה הסוף! הסוף הוא שאַת מתנהגת כאחות חורגת!”

“מה?”

“מה שאוזנייך שומעות. אנחנו לא נהגנו כראוי בארנסטו, את מבינה. אנחנו ביזינו אותו, התעללנו בו, על כל צעד ושעל נתנו לו להרגיש, שבנה של אחות חורגת הוא…”

“מדוע שתכתוב דברים נוראים כאלה? אין זו אמת, אתה יודע. אני אף לא לרגע אחד…להיפך… מה פתאום?”

"מה פתאום? מפני שזאת גוטה!… שמעי את המתיקות המורעלת הזאת: ‘ואני אמרתי בלבי, שכל מה שהיה פעם נשכח ואיננו, אבד יחד עם כל העולם ההוא. עכשיו אני רואה שטעיתי. בארנסטו ביקשתְ לנקום את עלבונות ילדותך.’ "

“הו, אמא… אמא… אמא…” בוכה מלכה, קוראת לעזרת האשה בעודה תינוקת נטשה אותה והסתלקה לעולם אחר. יובל שנים – יותר – לא בכתה כך. צבי ציפורי קפץ ממקומו, ביקש להרגיעה. אבל היא דחתה אותו מעליה, קמה ונמלטה לחדר־השינה, נעלה את הדלת והשתרעה על המיטה, מפקירה עצמה ליתמוּת, שזִכרה הרחוק ניעור עכשיו בכל חריפותו ודקר את לבה במחטים ארוכות. היא – הבת היחידה לאם שמתה פתאום, בצעירותה, והיא אינה זוכרת אותה אלא מתצלום אחד שהיה בבית, ואחר־כך האשה השנייה וכל הילדים שילדה זו לאביה. מן הרגע הראשון היא הבוגרת, זו שהכול תובעים ממנה רצינות ואחריות ועבודה, ולה אין מי שתתבע ממנו דבר, מתלבטת בין האשה הזרה לבין האב שרוב ימיו הוא יושב בטחנת־הקמח ובימים אחרים הוא נוסע למקומות רחוקים. לא העבודה הקשה מיררה את נעוריה, רק זה שגזלו ממנה את תפנוקי האם, את חסות האב, את הזכות להיות קטנה. הלוא רק לזה משתוקקת היתה, שאותה אשה תהיה אֵם גם לה ושילדיה יהיו אחים גם לה. רק זה…

מאחרי הדלת עמד צבי ציפורי. ידו היתה מניעה את כף־המנעול, ובקול רך ביקש שתפתח לו. מלכה לא השיבה, וגם קול בכיה לא נשמע עוד. עכשיו היא ודאי כמו בלילות הארוכים, אמר צבי ציפורי בלבו, שוכבת דומם בצד אחד של המיטה, עיניה פקוחות ודמעות אילמות ניגרות על לחייה.

“מה את בוכה, טיפשה,” דיבר אליה. “ממי את נפגעת כל־כך, גולם. הלוא אפילו את האדמה שאת דורכת עליה אינה שווה. כאילו אין גוטה יודעת, המכשפה, כמה היא חייבת לך. גם על מה שהעבידו אותך שם, בשביל לשרת אותה ואת אחיה, וגם על כל מה שהיית מוכנה לעשות כאן למען ארנסטו שלה, שעכשיו אני רואה כמה הוא דומה לה: זה כל מה שהיה לו לספר עלייך, לַלא־כלום הזה. די, אל תבכי, מלכה. פתחי לי את הדלת.”

משראה שכל הפצרותיו אינן מועילות, החליט להניחה לנפשה. הוא חזר אל הסאלון, ולתוך עיניו קפץ שוב המכתב הפתוח. בהחלטת־פתאום נטל את המכתב, פנה לחדר־הבנים, נטל את בלוק־המכתבים וישב לכתוב תשובה לגוטה.

אם עזת־מצח היא כדי כך, שישבה וכתבה דברים כאלה על מלכה, והציפורן לא נשברה אל הנייר, רשאי גם הוא לכתוב לה את כל האמת, ובלי כחל ושׂרק. כדאי שתדע, שהוא רק הקריא למלכה כמה פסוקים וגם אותם ריכך קצת. את המכתב כולו שורף, מפני שארס כזה אסור שיתגלגל בבית. לאמיתו של דבר, צריכים היו פשוט למחוק אותה מן הלב, אך כיוון שהיא כותבת, כי אמא שלה נהגה במלכה יפה יותר מאשר בילדיה שלה, וכי בשעה שנסעו לפלשתינה – זאת זוכרת היא היטב – ציידה אותם בכל טוב, וזה נוסף על הכסף שנתן להם האב כנדוניה, צריך שתדע סוף־סוף, כי אף שמעולם לא קָבלה ולא התלוננה, אין מלכה שוטה. אל תשגה גוטה באשליה כאילו לא ידעה מלכה מה באמת התרחש בבית ערב נסיעתם. הלוא את טחנת־הקמח ירש אביה מאבי־אמה של מלכה, שהיתה בת יחידה, והצדק והיושר היו מחייבים, שבִּתה היחידה של האם המנוחה תיהנה גם היא מן הרכוש הזה. לפחות במשהו. לא שלטשו עיניהם לרכוש, ורצו להתעשר. חס־ושלום. לא בגלל טחנת־הקמח נשא את מלכה לאשה. הם צפצפו על הכסף, ומן הרגע הראשון מוחלט היה אצלם, שהם עולים לארץ־ישראל וחיים בה לא מירושה ולא ממסחר, כי אם כפועלים. “אבל אמך, שאת טִבעה הכרתי גם אני” – הוסיף וכתב צבי ציפורי – “סיבבה כך את הדברים, שטחנת־הקמח הועברה ונרשמה על שמה. וכשעמדנו לנסוע גלגלה עיניה למרום ופטרה אותנו בשתי כסתות, כמה כרים וקצת כלי־בית ישנים. זאת האמת כולה. וגם לא בזה העיקר. אל נא תחשבי, גיסתי החורגת, שלבה של מלכה לא שתת דם על רביד־הזהב ועל עגילי־הזהב שנעלמו פתאום, ממש ערב החתונה, ולא מפני שמזהב היו, כי אם מפני שבהם נוהגת היתה להתקשט אמה המנוחה. הלוא זה היה מובן מאליו, ואביה של מלכה גם היה אומר לה זאת שוב ושוב, שתכשיטים אלה שמורים לה, וביום־חתונתה תענוד אותם בפעם הראשונה. וכי סבורה אַת שאיננו יודעים מה קרה לתכשיטים, שלא נגנבו, כי אם נמכרו, ולמי, באיזו חנות? בימים ההם היית נערה צעירה, ואולי לא ידעת כל זאת, אך אם אומרת את שמלכה נהגה בארנסטו כאילו היה בנה של אחות חורגת, כדאי שתדעי מי היתה הבת החורגת, ואיזו ילדות היתה לה, ואילו נעורים. פצעים עמוקים נפצעה אז, ואף שהיום היא כבר לא־צעירה, ויותר מארבעים שנה חלפו מאז, טרם נרפאה מהם. נפש עדינה היא מלכה, ולבה היה מלא געגועים למשפחה. היא – ממש כמוני – שַׂמחה שִׂמחה גדולה כשמצאנו אותך, וממש מאושרת היתה כשנודע לה שארנסטו יבוא אלינו, לארץ. אבל עכשיו, אחרי כל הדברים שטָפל הוא עלינו, אינני מבין מדוע, במה חטאנו לו, ואחרי כל השיקוצים שהטלתְ את במלכה, מוטב שיינתק כליל הקשר בינינו, גיסתי החורגת.”

מעצמו רץ העט על בלוק־המכתבים. צבי ציפורי כתב וכתב, לפרטיו גולל כל מה שאירע אז, דברים שהיה הוא עצמו עד להם ודברים שנודעו לו במרוצת השנים מפי מלכה. רגשות, שדומה היה כי גוועו והיו לאבן לפני שנים, הם והעולם ההוא כולו, ניעורו בו מחדש, כצרבת חיה. שוב לא הרהר במה שנפל בינתיים, והיה דן את המתים כאילו חיים הם עדיין, משקיף על העבר כאילו הוא הווה, והוא עצמו, הרשל פטאשק, בחור צעיר, הקורע עצמו מהוויה שנואה עליו, יוצא לבקש לו חיים אחרים בארץ רחוקה.

פתאום שמע את חריקת צירי הדלת הנפתחת. הוא הגביה ראשו וראה את מלכה, חיוורת ושקטה, נושאת את חייה דוּמָם, כתמיד. אותו רגע שכח את החלטתו להסתיר מפניה את מכתבה של גוטה, להשמידו לפני שתראה כל מה שכתוב בו.

“עניתי לה,” אמר, “כמו שצריך.”

“לא”, אמרה מלכה, “אל תכתוב לה כלום. כל זה לא חשוב.”

“זה חשוב מאוד. הקשיבי.”

והוא עמד וקרא באוזניה, בגרון נחנק, את האיגרת הארוכה כולה. כשסיים את הקריאה, לפתה מלכה את ידו ואמרה:

“אל תשלח את המכתב הזה. יש לי אחות אחת, ואיני רוצה לאבד גם אותה. זה כבר הכול לא חשוב, מה שכתבה, מה שהיה, אני סולחת לה.”

“אבל אני לא סולח!” הכריז צבי ציפורי. “אם היא מגישה לך חשבון – אגיש לה גם אני. קודם־כול שיהיה השולחן נקי. את המכתב אשלח, ויהי־מה!”

“אני מבקשת אותך, חכה לפחות ימים אחדים, ואל תשלח מכתב שלא תוכל עוד לקחתו בחזרה…”

אותו ערב נזדמן לביתם בנם בנימין, האדריכל. צבי ציפורי שרוי היה עדיין בהתרגשות גדולה, והוא קרא באוזני בנו גם את מכתבה של גוטה וגם את תשובתו שלו. “ומה דעתך אתה, צריך לעבור בשתיקה?”

“כל העניין הזה נשגב מבינתי,” משך בנימין בכתפיו.

“מה, למשל?” נדלקה אש בעיניו של צבי ציפורי.

“הכול. המלחמה שלך בארנסטו. מכתבה של הדודה. המכתב הזה שלך, המזכיר עוונות שאין להם היום – לפחות בעיני – כל משמעות. את מי זה מעניין?”

“אני לא מבין אותך. היא פגעה באמא עד שורש נשמתה. אחרי כל מה שעוללו, עוד מעיזה היא לטפול עליה עלילות־דברים?”

"אבל אמא סולחת לה – "

“אני לא סולח, ולא אסלח. היא מרשעת, בדיוק כמו אמהּ, כמו כל אחיה, כמו הבן הזה שלה, שותה־המַאטֶה.”

“תמיד שנאת אותם כל־כך, אבא?” שאל בנימין בשקט. “תמיד?”

“אינך מבין כלום,” התפרץ צבי ציפורי, הלם באגרופו על השולחן וניתר מכיסאו. בקומו, הפך את כוס־התה שלפניו, והנוזל הפושר ניגר על השולחן ונשפך על חליפתו של בנימין. מלכה נחפזה והביאה מגבת נקייה כדי לנקות את החליפה. צבי ציפורי רץ למרפסת המטבח והביא את מטלית הרצפה. השיחה נקטעה, ושוב לא נתחדשה.

רק ברחוב, כשעמדו ליד מכוניתו של בנימין, אמר לו בנו:

“הלוא כל־כך התגעגעת למשפחה שלך, כל־כך היית מדבר עליהם ומחפש אחריהם. מדוע אתה בהול כל־כך לנתק את החוט האחד הזה?”

"אני מנתק? אני? לא רק מתגעגע למשפחתנו – איני חדל להרהר בהם ביום, ולחלום עליהם בלילה. אתה לא זכית להכיר אותם, ואינך יודע איזה אנשים היו אצלנו במשפחה. אבל גוטה… גוטה זו, אפילו אני זוכר אותה, עוד בקטנותה היתה מכשפה שמוצאים רק באגדות. אני נזכר עכשיו, כשהייתי חתן ובאתי להתארח אצל המשפחה של אמא, הרקיחה איזו מזימה… "

“אל תספר, אבא,” שיסע אותו בנימין.

“הרי אתה מותח עלי ביקורת, כדאי לך לשמוע: סיפור אופייני מאוד…”

“לא עכשיו, אבא. אני מוכרח לרוץ.” הוא כבר ישב במכונית, וכאילו כדי להחריש את אביו התניע את המנוע. דרך החלון קרא: “שמע בקולי, אבא, אל תשלח את המכתב הזה.”

“אני מצטער שאין לך פנאי לשמוע. היית אולי מבין מדוע אני שולח את המכתב. שתדע, אחת ולתמיד, שאיננו שוטים, לא אמא ולא אני.”

“אתה תצטער על כך, וזה יהיה מאוחר מדי.”

“יכול להיות, אבל את המכתב הזה אני מוכרח לשלוח.”

 

י

ברגע ששמט צבי ציפורי את המכתב מבין אצבעותיו, וזה נעלם בתוך התיבה האדומה, הצטער על מעשהו, אבל כבר לא היה אפשר להשיב את הנעשה.

בסתר־לבו טיפח תקווה, שהדברים יקבלו איזה מפנה מפתיע, גוטה תבין ששגתה ותשגר מכתב התנצלות, ומכאן ואילך יטוהרו יחסיהם מן הזיכרונות העכורים. ואולם שבועות וחודשים חלפו, ומתיבת־המכתבים שבחדר־המדרגות לא שבו להזדקר המעטפות המוארכות מסאנטיאגו. חודש נכנס וחודש יצא, וכבר שוב ראש־השנה וסוכות, וגוטה ומכתביה הם כלא־היו. סאנטיאגו כולה, שארנסטו היה מספר על ההרים הרמים שעליהם היא בנויה, כאילו שקעה ואבדה אי־שם, בסוף העולם. רק כשמזעזע הרעש את צ’ילה, או כשפורצת הפיכה באחת המדינות ההן, נצבט לבו מחרדה לגורלה של גוטה ובני־ביתה, אבל גם אז אין הוא ומלכה מזכירים אותם. לא אותם ולא את המכתבים.

בכלל ממַעטים הם עכשיו לדבר. בבת־אחת קפצה עליהם הזִקנה. הממונה עליו במחלקת הרשיונות כבר רמז לו פעמים אחדות, כי קרובה שעתו לפרוש לגמלאות, ומחשבה זו אינה כאילו בישרו לו שהוא עומד לצאת לחירות, כי אם שגם שעתו קרבה. השכונה שלהם גדלה במהירות ולידהּ צומחים בחול עוד ועוד רחובות. הרחוב שלהם היה לעורק ראשי, וביום ובלילה ממלאת המולת הרכב את אוזניו. שעות ארוכות שוכב הוא ער במיטתו, והוא יודע שגם מלכה אינה ישנה, ודוּמם רוקמת היא בחושך את מחשבותיה האילמות. שוב אינה נמשכת לא לתיאטרון ולא לקולנוע, וגם חוג ידידיהם המצומצם הולך וצר.

רק כשמזדמנים לדירתם הבנים והכלות והנכדים מגרשים הדיבורים וקולות־הצחוק של הצעירים את רעשי־הרחוב. בנציון עושה חיל בעבודתו, וידידיו הרבים, כך מספר הוא, מעודדים אותו להיכנס לחיים הפוליטיים. משרדו של בנימין עמוס עבודה, והוא מתכנן עכשיו קריה חדשה. צבי ציפורי מאזין לסיפורי בניו, והוא שואב נחת מהצלחתם, אבל בלי־משים חוזרות מחשבותיו שלו לעיירת־מולדתו, לבית־אבא, לאחד־עשר אחיו ואחיותיו הגדולים ממנו. לפתע מבחין הוא בזיק של משובה בעיני בניו, והריהו מבין שנתפס שוב בקלקלתו, בסיפור מעשה שאירע אצלם בהיותו ילד בן שש, או בן שמונה, והוא משתתק.

“זקֵן דומה לילד,” אומר הוא בחיוך מתחטא, ומחכה שיכחישוהו.

אך בניו אינם מכחישים אותו, ואילו הוא יודע שלא זה הדבר.

בלילה, בשוכבו על המיטה הכפולה, הוא לבדו מכאן ומלכה לבדה מכאן, והמכוניות נוהמות למטה, בדרך שביום עובר בה הרכב השחור של החברה־קדישא, יודע הוא מה הדבר:

אני האחרון. ברגע שתצא נשמתי, יאבדו הזיכרונות, יאבדו החלומות. אתי עדיין חיים כולם, כל המשפחה, אבל ברגע ההוא, הרץ לעברי בבטחה, יִכלו כולם.

צופר פרוע של מכונית מקיצוֹ משנתו הטרופה. ודאי ישן, שהרי בחלומו ראה הרים נישאים, ועיר בנויה בראשם, והמוני אנשים זרים, פנים שלא ראה מימיו, ורק פרצוף אחד מופיע ונעלם בתוך ההמון הזר הזה, פניו של ארנסטו. הוא שמח לקראת ארנסטו, אך זה איננו מכירו. אתה לא זוכר אותי, קרא בחלומו. לא, אמר ארנסטו, איך לא? הלוא אני הדוד שלך, הֶרשל פטַאשֶק.

אבל כבר הוא ער, בחושך, בחדר־השינה של דירתם, ולתוך החושך הוא משמיע תמיהה: זאת היתה סאנטיאגו?

המלצות קוראים
תגיות