רקע
חנוך ברטוב
פרס ספרותי
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: מעריב; תשמ"ח 1988

גם בנוגע ל“יתר הגָזָם”, דהיינו לשארית ימי בעולם הזה, אין לי עוד שום דרישות והריני מוכן ומזומן לחתום כאן ועכשיו על הצהרה, שמרגע זה אני חשוב כמת ולא אצא עוד מפתח ביתי עד שיישׂאוּני מתוכו, רגלי תחילה – הוסיף אותו קול שבראשו לטעון בלי שום הפסקה לפני כיסא־הכבוד גם כשלחצם של הנדחקים לתוך ה“שֵרוּת” הדַף אותו שוב ושוב לאחור, אפילו כשמצא עצמו פתע פתאום לפני דלתה הפתוחה של המונית, נקלע לתוכה כמו בכף־הקלע, ראשו וכתפיו כנגד הגג הנמוך, הילקוט שבשמאלו נחבט אל ברכי שלושת המרפּקנים שתפסו לעצמם את המושב האחורי המרווח, ימינו נאחזת במסעד המושב הקדמי, ספק משתופף ספק נופל על האיש שהתיישב על הפנימי שבשני הכיסאות המתקפלים, לא מצליח להגביה אתת המושב המתקפל: – אדרבה, גם פה אינני נאחז בקַרנות המזבח והריני מתיר לך, עותר לפניך, מחֵני־נא מספר החיים גם בָּזֶה וגם בַּבָּא, ורק חסד אחד אל נא תמנע ממני, עשֵׁה לכבוד שְמך, שאצא איכשהו מכל הבדיקות הללו ולא אצטרך עוד אפילו לנסיעות לבית־החולים אלא כלוא בחדרי אשב, רחוק מגסי־נפש מבוֹהָמים אלה, הצוחקים עכשיו למִשבַּתי ואינם נוקפים אצבעם הקטנה לעזור לי בחילוץ המושב המקופל שמתחת לברכַי, רחוק מצחנת הזיעה והבצלים ושאר הריחות הרעים הממלאים עד עילפון את תיבת־הפחים הלוהטת הזאת, ואם אפילו לחסד פעוט זה אינני ראוי לפניך, אם אכן שוכן אתה שם בשמי־השמים ואינך ההֶעְדֶר המוחלט בתוך הריקנות האינסופית, אנא, עשה ברחמיך הגדולים, שלא ייגזר עלי גם לשוב בדרך־ההשפלות הזאת לביתי השמֵם…

ממש כשם שנישא בידי איזה כוח סמוי לתוך חללה הדחוק של המונית, כך נהגו עכשיו ידיים לא נראות ברגליו, הזיזון, הגביהון, חילצו מתחתן את המושב המתקפל – ופתאום מצא עצמו מתיישב על הכיסא הצר והקשה של המושב, ברכיו נעוצות במסעד המושב הקדמי. רווח לו כל־כך, שאפילו פעימת־הכאב הלא נפסקת בחלל בטנו שתָפחה להבהיל בשבועות האחרונים, אפילו הזיעה שנספגה לתוך כל בגדיו, היו כלא־היו. את ילקוטו הניח על ברכיו, ועל הילקוט הניח את מגבעת־הקש הישנה שלו, חוזר להאזין לנאום הלא־נפסק שבתוך ראשו.

אלא שאז סגר מישהו בקול טריקה רמה את הדלת ובאחת נעקרה המונית ממקומה בטַלטֵלה רבה וברעם מנוע־הדיזל. וכשניסה שוב להיאחז במשהו, מיששה ידו הימנית את זה שנדחק פנימה ברגע האחרון ממש, אותו איש־מילואים עצמו, שלפני כמה דקות סָכך עליו מאחור מפני הבריונים המתפרצים מחוץ לתור. עכשיו הבין, שזהו כנראה גם מי שבזכותו הצליח סוף־סוף להיכנס. האבק הכבד בשׂערו של איש־המילואים, על פניו, על מדיו המהוהים והקמוטים ועל נעליו, מלמדים שהוא מגיע עכשיו ממש מאיזשהו תמרון גדול של צה"ל, או חס ושלום מאיזשהו קרב. כיוון שהיושב משמאלו התרווח לו על כל המושב, והם שניהם אנוסים להתחלק במושב השני, יושב איש־המילואים – ראה רק עכשיו – ממש באוויר, דחוק בין הדלת לקצה הכיסא, תרמילו הצבאי הגדול ממלא את כל החלל שבין חזהו למסעד המושב הקדמי.

“סלח נא,” מיהר להתנצל, ובהתאמצות ידועה הצליח להָמיש את גופו הנפוח והכואב עוד משהו שמאלה, עד שנמצא יושב על קצות שני המושבים המתקפלים, צירי־הפלדה הזיזָניים נעוצים בבשרו. אלא שאת תודתו ללוחם, שחיצוניותו המאובקת מכסה על תכונה יקרה זו שמתארהּ שוֹפְמַן ב“השניים”, הופך דווקא כאב זה, ניתן כמעט לומר, למטבע קשה. בעיני איש־המילואים, שהציצו בו במצוּדד מבין ריסיהן המקומחים, נדמה היה לו שהוא רואה איזשהו ניצוץ קונדסי כמעט מוכר. אמת, אוּמה דלה וענייה אנחנו, ומוּנְדירים מהודרים, ציצי זהב וכפתורי כסף אינם משורש־מהותו של צבא־העם. ישראל היא אֶפּוֹס, לא אוֹפֶּרֶטָה. ובכל־זאת, ואף־על־פי־כן, הן את שֶבר בת־עמי באה המלכוּת לרפא, ובמובן הרוחני־נפשי לא פחות מאשר במובן החומרי־גשמי, להמציא מזור לכל קלקולי הגלות ועקמומיותיה, להשיב את כבודנו כבראשונה קודם כול בעינינו אנו. לפיכך צריך היה שחיילי צבא ישראל יבטאו את המהפכה הקיומית הכבירה הזאת גם בחיצוניותם, שחזותם הצבאית הנאה, המגוהצת, כן, גם המצוחצחת, תקרין הדר־מלכות, תעורר כבוד, אפילו יראה, מדוע לא, הן יש משהו נפלא בחייל עברי המפיל פחדו כמו איזה סַרְדיוֹט רוּסי, פולני, או ליטאי, לא הוא באופן אישי, כמובן, אלא השׂררה העברית שהוא סִמלהּ. חזות ממורקת כזאת היתה נהפכת בלי שום ספק למופת לשׂרידי שבטי ישראל שנקבצו ובאו לכאן משבעים גלויות, מין ערבובייה שאין לה שום הרגלים משותפים, לא נימוס, לא דרך־ארץ, לא שום יחס פנימי לסדר, לניקיון, להוד ולהדר. לפחות ביני לביני מותר לי כבר היום להחמיא לעצמי ולקבוע, כי ברעה חולה זו הבחנתי אני עוד בימים האידיאליים ההם כביכול, עוד לפני העלייה ההמונית, מאז פגישתי המזעזעת הראשונה עם צברינו החמודים בגימנסיות כאן, שעליהם ראוי היה לברך לא בורא פרי הארץ, אלא בורא פֶּרֶא הארץ. מן הפראות חרדתי, ורק שגיתי בזה שלא ישבתי ושלחתי לבן־גוריון, מיד עם הקמת צה“ל, מכתב אישי מבוסס ומנומק היטב, והסתפקתי בהעלאת העניין בוועד האגודה, וכמו בכל העניינים ביטלתי גם כאן את דעתי מפני דעת הרוב. אולי אינני סופר גדול כאותם מומחים לשֵב־ואל־תעשה, אבל היום רואים כבר כולם כמה שייך כל זה לספרות העברית, אוי, כמה שייך! הוויה של שקר החן והבל היופי, חיים שאין בהם אלא אבק וזיעה ומַרפקים, חַטפָנוּת וחשפנות ושבעים מיני סוּרְסית, דינָה להתכסות שָמיר ושיִת. באין צורה אין תרבות. צריך הייתי להתעלם מכל חשובי הסופרים, לכתוב ולחתום, פשוט, יעקב גוֹמֶא. ואפילו רק קטון סופרי ישראל אנוכי, או גם למטה מזה, סתם ר' ישראל, יהודי, ציוני, מורה זקן, האם לא הייתי זכאי לכתוב לבן־גוריון? הן אפשר מאוד שמכתב כזה היה עושה רושם, היה מביא למעשה, שהיום היו מבינים אפילו אותם חכמים גדולים שלָאו מִילְתָא זוּטְרְתָא הוא? הנה אמר הרמטכ”ל בכבודו ובעצמו, כי חייל שהיום אינו חובש כומתה עלול מחר חס ושלום להתרשל בקרב. אם כן, מדוע לא כתבתי? לא מתוך ענווה. לא מתוך צניעות. מפני שלא הצלחתי לנצח את העבד שבתוכי, כפי שכתב צ’כוב. נפש כנועה, זה יעקב גומא. הנה איך העזו היום ב“קופת־חולים”, במצב־בריאותי, בגילי, בשרב כזה, לתת לי טופס 17 ולומר לי להגיע בכוחות עצמי לבית־החולים, אוטובוס אחד ואוטובוס שני עד כיכר המושבות, ושוב העמידה בשמש הקופחת, בקהל המרפקנים הזה, וכבר לא באוטובוס, אלא במלכודת־הפחים הבוערת הזאת, ושני הזיזים האלה הנעוצים בבשרי, כאילו לא די לי באותו כאב החותך ועולה מאותו מקום שמעל לרווח בין המושבים ועד למַפתח הלב. נפש כנועה, זה אני. הן כל אדם אחר, לא “אדם במעמדי”, סופר ידוע פחות או יותר, מורה ותיק, איש לא צעיר וידוע חולי, אלא סתם חבר, שהרופא מצווה עליו לנסוע מיד לבדיקות בבית־החולים התורני משום שנפיחות זו של הבטן וכאב חותך זה אינם סובלים עוד כל דיחוי נוסף, היה מתריס מיד ובלי גינונים של טכס: “אם כך, דוקטור, שלח נא אותי מיד באמבולנס! ולא מפני שאני רגיל לתבוע מה שלכל עַסקַנְסְקי, עַסְקַנסוֹן ועַסקנוֹביץ, בלשונו של עגנון, ניתן כמובן מאליו, ובמקרה כשלי לא היו נזקקים לאמבולנס משום שנהגם האישי היה מסיעם במכוניתם הצמודה. לא, דוקטור. משום שבשעה שעיסיתָ את המקומות הכאובים בגופי ראית בעיניך את מצבי. אני דורש אמבולנס!” כך היה מדבר אל הרופא, בלי היסוס קל שבקלים, אחרון החברים…

“אדון גומא –”

“מה? מי?”

לתוך השיח הלא־נפסק שבראשו נכנס עכשיו שמו כנקישה רמה בדלת ועוררוֹ. לא, אין זה קול מדמיונותיו. איש־המילואים שלימינו הוא שקרא בשמו והוא המצניע עכשיו חיוך משונה בזוויות פיו, מתחת לזיפי־זקנו שלא מעט שיבה זוֹרקה בו. רק עכשיו הצטלל משפט, שאמר לו שכנו קצת – כמה – קודם:

“נוח לי גם ככה, אדון גומא.”

גומא? – הביט יעקב גומא כחושד שמא בכל־זאת שומע הוא שוב קולות ערטילאיים – מנין לו שמי?

“אתה לא זוכר אותי, אדון גומא –” לא כשאלה, גם לא כתמיהה. כחָד חידה.

“זוכר –” רוצה לומר, אולי הוא אחד מאלה הניגשים בתום ההרצאה אל המרצה, מציגים לו איזו שאלה נוספת, תוחבים לידו צרור־סיפורים, ולא נעים לומר לו עכשיו, שאיני זוכר את פניו. כלומר, מה פירוש, אחד מאלה? שנים על שנים אין לו הרצאות כאותן שנתן בשנים ההן בכל רחבי הארץ לעשרותיהן, אולי למאותיהן. להוציא פה ושם באיזה חוג פנסיונרים, איזה בית־אבות. שומעים כמו החייל הזה, הגם שאף הוא שוב אינו ילד, אינו זוכר משום שאינם נראים בהרצאותיו. ובכל־זאת, אם איש־הצבא הזה אינו מחליפו באיזשהו סופר מאלה שתמונותיהם מופיעות עד אין קץ בעיתונים ודיוקניהם על מרקע הטלוויזיה, מה צר יהיה אם היכרות – או הכרה – זו תישמט מידיו.

“אל תגלה!” ביקש יעקב גומא, כשנדמה היה לו שהנה עומדות שפתיים הסדוקות לגלות את הסוד. “את הניצוץ החצוף בעיניים אני זוכר.”

לתימהונו פרץ החייל בצחוק רם וקרא: “חַם! חַם!”

“חם מאוד,” מלמל יעקב גומא לא כדי לקבול על השרב המתיש ועל אדי־הדלק המטשטשים את המוח, אלא כאילו בזה מתרחבת מעט ההיכרות שביניהם, אבל הפנים החצופות לא הרפו:

“חם זה כמו במשחקי־הילדים, אדון גומא, אתה מתקרב לתשובה, חם מאוד!”

לרגע גָאה בו איזה כעס על הפאמילאריוּת, שמרשה לעצמו הבחור. משחקי־ילדים הוא משחק אתו?! ובכל־זאת, מי הוא? רחוץ, מגולח, בחולצה לבנה, בן כמה הוא, ארבעים, לא, פחות, אולי שלושים וחמש?

“אחד מתלמידי היית!” קרא בקול־מנצחים, כאילו זיהה אותו באמת.

“יוצא מהכלל, אדון גומא!” הגיב החייל בהתפעלות, אלא שמיד צירף לכך שאלה שנייה: “אתה גם זוכר איפה למדתי אצלך? ומה היה שמי?”

איך הוא יכול לזכור?! בין אינסוף גימנסיות קטנות במושבות הארץ ובתל־אביב ובנדודים כמרצה לערב בהתיישבות העובדת כילה את השנים הפוריות ביותר בחייו, ואת פראי־הארץ שהאכילוהו מרורים כגמול על עמלו לחבב עליהם את ספרותנו, העדיף שלא לזכור. בקוֹבנוֹ, עוד בטרם הוסמך להוראה, זכה לראשית פרסומו הספרותי, ושם נראו בעיניו הכתיבה, ההוראה וההגשמה האישית כפניהָ השונות של אותה מהות ציונית. גם בימיו הראשונים ממש בתל־אביב זכה בדבר־מה שאין דומה לו, בברכתו של ביאליק, שאף פרסם בהבלטה פרק מתוך “חַרְבוֹנים”, הרומאן שעמד בימים ההם בכתיבתו. ביאליק הסתלק, ואילו הוא גילה עד מהרה שהכול בארץ־ישראל קדושים והכול נהרגים על פת לחם וממיתים איש את אחיו על קמצוץ כבוד.

“האם אינך מצליח להיזכר, אם לא במקום ולא בשם, אדון גומא, באיזה משהו מיוחד הקשור בי?” הוסיף ושאל החייל כשהתארכה שתיקתו.

“מי שהיה בו משהו מיוחד באמת שוכן כבוד בלבי, אבל מי ששימש ארבעים שנה בהוראה, ומהן יותר משלושים פה בארץ־ישראל, יתקשה לשמֵר בראשו את כל אלפי הז’וליקים –”

העתודאי לא צחק לשמע עקיפה שנונה זו שעקף את השאלה, ורק מבין השמורות המעופּרות נוֹרה לעברו זיק קר – סארקאסטי, אפשר לומר – ואיזשהו זיכרון לא טוב ניעור בראשו של יעקב גומא. כבר תוך כדי השמעת אותו משפט ליצני, קרה לו שוב מה שהרפה ממנו מאז פרש מההוראה, את היגוּיו המובהק שמע הוא עצמו כאילו נכנס לתוכו צפצוף, זר, אותן שׂי“נין ליטאיות שהיו משעשעות את ראשי־העץ היושבים שם לפניו, העַמרמים המסלסלים סלסולים מזרחיים עמומים, שראה בחזונו הקדוש ברנר, הוויית הקוצים של הציונות המתגשמת. מהותם הפנימית של דבריו אינה חודרת כלל אל מתחת לעורו אכול־החמה של שכנו במדים המרופטים והמרוּבבים של מילואי צה”ל, והוא מאזין לו כאילו היה אחד מליצני הראדיו, ששמם פרח ברגע זה מזיכרונו, אולי כדי לחקותו בערב באוזני אשתו וילדיו כדרך שעשו מאחרי גבו בשנים ההן פראי המושבה:

“מי סֶהָיה בֵּיי מַסֶהוּ מיוחד באמת סֵייכֶן כָּבוֹד בְּלִבּי, אבל מי סֶסִימֵייס ארבעים סָנָה בהוראה, ומהן יֵיתֶר מִסְלֵייסִים פה בארץ’־ישראל, יִתקַסֶה לְסַמֵר בְּרֵייסוֹ את כל אלפי הזוּליקים –”

ובאותו רגע ידע!

“אתה בחור, גורשת מהגימנסיה!” שמע עצמו יעקב גומא מתיז בקול רם כלפי העתודאי, זוקף תוך כדי כך אצבעו בתנועה שראשיתה איוּם זעוף וסופה אות לניצחון.

“חם מאוד!” התפוצץ סוף־סוף צחוק רם מבין שפתי העתודאי. “בוער!”

“שמע־נא, ידידי!” רק עכשיו הסיר סוף־סוף יעקב גומא את משקפיו כפולי־העדשה, שהלכו ונעכרו, ובהתרגשות מירק אותם במטלית הכותנה הצהובה ששלף מכיס־חולצתו, ובעודו מביט כמו מבעד למלמלה כהה בפני תלמידו לשעבר, הצטלל להפליא זיכרונו החזותי המובהק – סגולת־יסוד של כל מסַפר ריאליסטי, תְמוּנִיי, היינו מספר־אמת, סגולה שמבקרי־שקר מסוימים לא מצאו ב“חַרבוֹנים”, הרומאן שביאליק לא זכה לקוראו בשלמותו – והוא ממש ראה את הנער היושב בטור הימני, זה שמתחת לחלונות, אי־שם באמצע, אותו קונדס שירד לחייו בשאלות־סרק ושיבש את מהלך הרצאותיו, שנהג לקוראן ישר מתוך מחברותיו השחורות, מחברת לכל משמרת בספרותנו. הוא לא חש עוד בחום שמפיקה תיבת־הפחים, בזיעה הרוחשת מתחת לבגדיו, באדי־הדלק השרוף הצורבים את גרונו. איזו חיוּת חדשה החישה את מירוץ־דמו. ואם כי לא בבית־ספר אחד ולא בכיתה אחת שתו חיות קטנות אלה את דמו בשלושים השנים ההן, הטיל על הכף את כל זיכרון־המחַבר ואינטואיציית־המסַפר, וקרא:

“בגימנסיה רוטשילד, ידידי הצעיר, למדת! והיית, אדוני, ז’וליק איום ונורא!”

“אני הגבר!” הרכין העתודאי ראשו כמו לפני כס־המשפט, מודה בכול, ומיד מלא השתאות: “ואני, אדון גומא, מוכה תדהמה. איזה זיכרון!”

“זו סגולתו היסודית של המספר,” שמע עצמו יעקב גומא משמיע באוזני תלמידו־לשעבר מה שלפני רגע ניחם בו את נפשו, “לֶאצור מראות, קולות, ריחות, פנים, אנשים.” ולמרות סגולה נפלאה זו שבורכתי בה – הוסיף הקול שבראשו – הִכתה את יצירתי הבצורת. ביאליק ראה מה שטמון בי, ואילו התפרסם “חַרבוֹנים” בעודו בין החיים, היה הכול מתגלגל אחרת. אבל הסריסים הכניסוני אל מתחת לחופתם, אם אפשר לומר כן, לפי השגתם – דרך הסירוס. העניקו לי את צלב הברזל מן הדרגה החמישית, היו מפרסמים רצנזיה משלי על יצירת אחד מהם פה, ציור ספרותי משֶלי שם, הכול במשׂורה, טִפין־טִפין, מושיבים אותי בוועדות שופטים שפָּרסו פרסים להם, בוחרים בי לוועדות כבוד שהוציאו את כתביהם. את מחלפותי לא גזזו כלל, אלא הניחו לשתי צרותי, ההוראה והעסקנות, שתתלושנה שערה שערה את השחורות ואת הלבנות, ותשארנה אותי קרחַ מכאן ומכאן. אכן, בוראי חנן אותי בסגולות־המספר, ורק טבעי הנִפסד היה בעוכרי. – שוב עלה הכאב החותך מהמקום שבין שני הכיסאות וננעץ כמחט במפתח הלב. – לא רק הבוקר, בקופת־חולים, ניצח בתוכי העבד. התקף אחרון זה כשהוא לעצמו סיבתו, בלי שום ספק, בישיבת הסיכום של ועדת הפרס. אמנם, אך זה עברתי את השישים, אבל ראשי הליטאי אינו מניח לי לשגות באשליות. בקרוב יוגשו לי לפירעון כל השטרות ואדָרש לשלם במלואו את מחיר חיי־הפרישות שכפיתי על עצמי, לא אשה, לא ילדים, לא בית של ממש, חיים מן היד אל הפה, ההרצאות הלא נחוצות ביישובים נידחים, הכאב הלא־מרפה על הניצוץ שכבה עם הביקורת על “חַרבוֹנים”, קורי־השיממון ההולכים ונטווים סביבי. בוועדת הפרס ישבתי לא כנפש מתה, אלא כאדם חי, וכל עוד בחיים חַיָתי צריך הייתי להכות על השולחן ולומר: “בבקשה, יפסוק הרוב, אך זכותי להסתייג ולתבוע שיירשם בפרוטוקול: פרס ביאליק ל’כל כתבי' הזה של אחד משולחיכם – לא באל"ף רבתי!” אילו כך נהגתי, רושם הייתי לפחות באותו פרוטוקול את שמי לא עוד בזנבם של השמות המפורסמים, המפורשים, אל כאחד מאיזה “וְעוֹד”, איזה “וַאחרים” אנונימי, כמו “כל הנערים” בשמחת תורה, אלא כמכָּה רמה על שולחן הספרות, כעיכוב קריאה: “יעקב גומא הצביע נגד. יעקב גומא לבדו הוקיע את דרכי השמוֹר לי ואשמור לך. יעקב גומא תבע, שפרס מכובד זה יינתן לכישרון מובהק בראשית דרכו דווקא, על ספר ביכורים מצוין.” אבל העבד שבי נכנע לרוב, הצביע בעד ה“כל כתבי”, וזו המחט העולה עכשיו מלמטה וננעצת במפתח לבי.

“אתה מרגיש קצת לא טוב, אדון גומא?” הגיע כמו מרחוק קולו של העתודאי, נכנס לתוך השיח הפנימי, שבלי־משים שקע בו שוב. יעקב גומא ננער, בימינו הרכיב את משקפיו, שמסגרותיהם התיישבו מאליהם בחריצים שחרצו בפניו ואת שמאלו העביר על מה ששרד מרעמתו הגדולה ועל עורפו הנוטף ממש זיעה. אצבעותיו שחורות הציפורניים של האיש הצעיר נגעו בגב כפו הבהירה אחרי ששבה ונחה על התיק שעל ברכיו. איזה רגש של קרבה אנושית עבר כחשמל בכל גופו.

“אדון גומא –”

“לא־לא, זה רק החום. ואדי־הרעל שבאוויר,” וכדי להפגין את מלוא צלילות־זיכרונו, אמר: “אני לימדתי בגימנסיה רוטשילד עד לפני שמונה־עשרה שנה, ואתה היית בוגר אחד המחזורים האחרונים, אולי האחרון –”

“לא שבתי לגימנסיה, אדון גומא.”

“מה פירוש, לא שבת? הן לא לצמיתות גורשת. זה היה איזשהו עונש משמעתי, אני זוכר, הוצאה לשבוע –”

“לחודש, און גומא.”

“ובגלל העונש הזה לא שבתָ עוד לספסל הלימודים?” שאל, חש כאילו נס מתוכו כל הדם. מה עתיד הוא לגלות על עצמו בדיוק עכשיו, בדרכו לבית־החולים?

“העונש היה חלק מהסיפור, אבל היו סיבות יותר רציניות. יצאתי לעבודה, לעזור בפרנסת המשפחה.”

קצת רווח ליעקב גומא, ובכל־זאת חשוב היה לו לדעת מה מעשיו של הבחור.

“מה אני עושה?” שוב ניצת אותו זיק בעיני תלמידו לשעבר, שעכשיו הוא רואה אותו בבירור כנער בן שש־עשרה, קטן, רזה, חסר מנוחה, עיניים חצופות ולשון ארסית. גם עכשיו נשמע ספק חומקני ספק חכמני: “כל מיני דברים.”

“כלומר?”

“עובד בהוראה –”

“אתה – מורה?!” כלומר, בכל־זאת, כנראה מאוחר יותר, למד. מי היה מאמין, שמכל הגברים הנסים מההוראה כמו מהמגיפה, דווקא זה?! פה, אם כן, הסוד. נו, אם כך יוצא אני מפגישה בלתי־צפויה זו בסיפוק ידוע, שיש בו מן המתיקות הכפולה של חצי־נקמה וחצי־נחמה.

“וגם כותב קצת –”

כבר פרדס כץ לפניהם, ובעוד כמה דקות התחנה שהוא יורד בה, בית־החולים. איזה יובש משונה כיווץ את גרונו וברכיו הדחוקות אל מושב הנהג רטטו. “כותב, מה?”

“סיפורים. בעיקר.”

“כותב – או גם פרסמת?” שאל יעקב גומא, נזהר שלא להיכשל בלשונו. הן בזה כל ההבדל שבעולם. מי לא כותב?! הנה הוא עצמו, אמש, בתוך כל המועקה והכאב, ישב לכתוב סיפור שהבשיל פתאום בראשו. אלא שאפילו לא נשלח היום לבדיקות, אפילו הצליח לסיים את כתיבתו, ספק רב אם היה מעז לשוב ולהתנסות במה שהוא נזהר מפניו כבר שנים – להציעו לאחד התיישים הצעירים במערכות כתבי־העת ולהסתכן בעוד השפלה – או מצרפוֹ לקבר־האחים שבמגירת שולחנו.

“אני לא כל־כך צעיר, אדון גומא. אתה זוכר נער בן שש־עשרה. מאז עברו כמעט עשרים שנה. כן, פרסמתי.”

עד עצם היום הזה, בתאווה חולנית שאינה יודעת שובעה, קורא הוא כל מה שמתפרסם, וכיוון ששוב אין שולחים לו “גראטיס”, לביקורת, ספרים וכתבי־עת, עושה הוא ימים שלמים בספרייה העירונית, וכמו שאסטרונום צופה בשמים, תר הוא במוספי־השבת, בירחונים וברבעונים למיניהם, כמו גם ברשימות הספרים המופיעים חדשים לבקרים, ואין לך שם חדש חדש, קטון כגדול, הנעלם מעיניו. אם אך יזהה הבחור את עצמו, יידע מיד גם מה כתב.

אלא שאז התחוור ליעקב גומא, שבעצם אינו יודע מה שמו של החייל, אף אינו מצליח להיזכר בשם הנער שפגע בכבודו ואשר כעונש הורחק לחודש מהגימנסיה. כדי שלא תתגלה חרפתו זו, החליט להמר על העובדה הידועה, שרבים מהסופרים עִברתו את שמותיהם ואת שאלתו ניסח בלשון חיווּי:

“אבל את סיפוריך אינך מפרסם בשמך אז, בגימנסיה.”

“נכון. את סיפורי פרסמתי בשם־משפחתנו החדש, העברי.”

“לא היה לי ספק בדבר,” לא הצניע יעקב גומא את התפעלותו מעצמו. “אינני מתיימר להכיר כל מה שכותבים, אבל כל מה שנדפס – אני קורא. ומה שמך עכשיו?”

הגם שאך־זה מירק את עדשות־משקפיו, כיסה אֵד־הזיעה את עיניו, והכול יחד, גם השרב הכבד שהוא ממש מחוּתל בו גם חרב־הכאב המתהפכת בתוך גופו, היה לתחושה, שהנה הוא פשוט נמוג ואובד בחלל ספוּג אדי־הדלק. כמו מתוך עילפון, לחש:

“לא יכול להיות –”

“מה לא,” שמע ממרחקים גדולים את קולו של הסופר הצעיר. “מה לא יכול להיות?”

וכמו להיווכח שכל זה אינו איזו הַלוּצינַציה, משך באצבעות ימינו את משקפיו מעל עיניו ונקש בכוח בזווית־המסגרת על מצחו. הפגיעה היתה חדה, גשמית. כל זה, אם כך, קורה במציאות ממש. הוא חזר והרכיב את משקפיו ונעץ מבטו בשכנו אגב מלמול:

“לא יכול להיות, שאתה… שהכול… שאתה הוא זה שאני, רק לפני ימים אחדים, עליך…”

“אתה מה, אדון גומא? מה עלי?”

ממרחקים עצומים דימה יעקב גומא לשמוע את הצחוק המתקלס של הפרחח ההוא, בעל העיניים החצופות והלשון הארסית, בן־הבועזים הקם ובתמימות מעוּשה מפתה אותו לשוחח עם הכיתה על הרומן פרי־עטו שמצא בספריית המושבה, וכשהוא נוקב בשמו של הספר הוא מסרסו, כמו בשגגה, סירוס זדוני יותר ומותר, “חִירבּוּנים”, “חֶרבּוֹנים”, ומתוך מה שרואים מיד שאינו אלא קנוניה חשאית, פראית ונטולת־רחמים, שתכננה הכיתה כולה מראש כדי לבזותו, חוזר בכל פעם מישהו אחר על סירוסי ביזוי אלה עד שהוא מאבד את עשתונותיו וממש רץ בין שני טורי הספסלים לעבר הנער הצנום בעל החיוך המיתמם והעיניים האכזריות, תיקו המרופט בידו והוא חובט בו בסַמיוּת־חושים, חובט על ראשו, על פניו, על חזהו, והנער אינו מסוכך על עצמו, אינו מתכופף, רק אומר בתימהון קר: “אם היה המורה אומר שזה לא חירבּוּנים אלא חַרבוֹנים, הייתי תיכף אומר חַרבוֹנים, לא חירבּוּנים…”

“זה פשוט לא יכול להיות –” חזר יעקב גומא, עיניו העייפות מזהות בזה אחר זה את הפרדסים ומבני התעשייה בשפת הכביש, והוא יודע שאינו הוזה בהקיץ. שרק יעמוד לו כוחו להגיע על רגליו שלו לחדר־המיון.

המונית נעצרה סמוך לשביל המוליך לחצר בית־החולים. הסופר הצעיר פתח את הדלת ושלף עצמו החוצה, הוא ותרמילו הגדוש, כדי לפנות דרך ליעקב גומא, שהֵמיש עצמו בקושי ברווח הצר שבין הכיסא המתקפל לבין מסעד המושב הקדמי. בקצות נעליו גישש באיזה חשש עד שהציבן על החַמרה החולית, היוקדת. ידיו גם לפתו את התיק ואת הכובע וגם חיפשו איזו אחיזה, ובהתאמצות רבה גרר החוצה את מלוא כובד־משקלו, אך במקום שיזדקף ויתחיל לפסוע לעבר חצר בית־החולים, התנודד תחתיו. עד לאותו רגע עמד הסופר הצעיר מהצד, אך אלמלא זינק עכשיו ותמך בו, היה יעקב גומא מאבד את שיווי־משקלו ונופל.

“אני אלווה אותך פנימה, אדון גומא.”

“לא,” נהם יעקב גומא כמעט בזעף, ועשה מאמץ נוסף לזקוף את קומתו, אלא שבתוך כך נשמטה מגבעת־הקש והתהפכה על העפר האדמדם, ובניסיון לצוּד אותה שינה יעקב גומא כיוון והחל להתכופף אליה, ושוב אחזה אותו הסחרחורת. הסופר הצעיר שחרר עצמו עכשיו מתרמילו ובשתי ידיו לפת את האיש הזקן.

“אני רק מלווה אותך עד לדלת, זה הכול.”

“לא!” יצא קול יבש מגרונו, והוא עשה ניסיון נוסף להתכופף אל המגבעת, אבל בזריזות הצליח הסופר הצעיר להרפות מיעקב גומא, להגביה את המגבעת ולשוב ולתמוך בו. בתנועות לֵאוֹת ניער כאילו יעקב גומא מעליה את העפר וחבשה באופן שירדה על מעל לעיניים. בינתיים החלו שלושת הנוסעים שבמושב האחורי לזרז בקולי־קולות את הנהג שיתחיל לזוז כבר, והנהג מצדו דרש מהסופר הצעיר, שיחליט תיכף אם הוא חוזר או שהוא יורד.

“סע!” קרא הסופר הצעיר וטרק את דלת המונית בצִלצלֵי־פחים.

“הניחני לנפשי,” מלמל יעקב גומא. “אתה ממהר לביתך, ואני, רק אתעשת –”

“זה ייקח לי לא יותר משני רגעים. באמת לא נורא.”

אלא שנהג המונית טרם זז גם הוא ממקומו, ובמחווה של התחשבות מתח ראשו בין הנוסעת שלימינו והשמשה הקדמית וצעק לעבר הסופר הצעיר:

“צְ’מַע המפקד, אני לא נעים לי להשאיר אותך פה על הכביש, אבל ככה זה לא עניין –”

“סע, חביבי, סע, סע, הכול בסדר גמור, תודה רבה!” ודבריו אלה של הסופר הצעיר הניחו את דעתו של הנהג והוא לחץ על הגאז והמונית נעקרה ממקומה ברעש גדול ובצחנת דיזל שרוף.

לבדו החל יעקב גומא משתרך, צעד אחר צעד, לעבר שביל האספלט, מתעלם לחלוטין מהסופר הצעיר הצמוד אליו מאחור, נכון בכל רגע להשתחרר מתרמילו ולזנק אל הזקן העקשן. כך עד לקיוסק, שלפניו היה איזה שטח מוצל. שם עמד יעקב גומא, הֵסב ראשו לאחור ושפתו העבה התחתונה, שעכשיו היתה משוּרבבת כלפי מטה הרבה יותר מבשנים ההן, רטטה כמו בחיוך. בצד הקיוסק היה ספסל מאולתר מגזעו של אחד האיקליפטוסים, שנעלמו מהשטח הזה לפני שנים. יעקב גומא התיישב עליו ובניע ראש רמז לסופר צעיר שיצטרף אליו.

“לפני ימים אחדים התכנסה לישיבת־סיכום ועדה שהייתי חבר בה, וכיוון שהדברים עתידים ממילא להתפרסם, אומר לך בפשטות, חבר שופטי פרס ביאליק. יושב־הראש וחבר שני החליטו מראש להעניק השנה את הפרס לכל כתביו של –” והוא נקב בשמו של אותו סופר. “כבר אמרתי לך, אני קורא הכול וכמעט כל הדברים החדשים שאני קורא, איני אוהב. לפני חודשים אחדים יצא רומן ראשון של סופר שאיני מכירו, אבל בכשרונו הוודאי הבחנתי מיום שקראתי, לפני יותר מעשר שנים, את סיפורו הגדול הראשון,” והוא נקב בשם הסיפור וכתב־העת שבו פורסם, וברגע זה כבר ידע הסופר הצעיר מה יאמר עכשיו. “והנה, על הענקת הפרס השנה לספרך החדש, נלחמתי כארי. זהו ספר יפה עד מאוד. מי היה מאמין שאתה הוא בעל הספר, ואני הוא שמצאתיו ראוי.”

בשל איזה פגם במערכת התותבות, או משום ששקעו חניכיו, היה משהו לא נינוח בדיבורו ואותה שפה תחתונה, שהסופר הצעיר זכר אותה היטב מהגימנסיה, השתרבבה עכשיו קַמטוּטית, מפרכסת, מיובשת. בכוחות עצמו שב ועמד על רגליו, חבש מחדש את מגבעת־הקש, את ילקוטו הגדוש לקח בשמאלו, ואת ימינו הושיט לסופר הצעיר.

“מכאן אני מבקש ללכת לבדי,” אמר. “כשאמרתי לך, שנלחמתי כארי, לא דַקתי פוּרְתָא. מפי אחד מבני־דורך שמעתי אמירה מעין זו, לחם כארי ונפל כזבוב. עכשיו, שיודע אני גם מי הוא אותו סופר צעיר, צר לי שבעתיים על שביטלתי גם הפעם דעתי מפני דעתם של אותם שניים. במובן אחד לפחות דומה אני לצ’כוב. באחד ממכתביו כתב, שעדיין אל הצליח לשרֵש את העבד, מדויק יותר, הצָמית שבתוכו. חבל שלא עמדתי לפחות על זכותי, שיירשם בפרוטוקול בעד מי הצבעתי אני. הייתי נזכר לפחות כמי שהכיר ראשון בכוח המסַפֵּר הנפלא שלך. חבל.”

בצעדים קטנים, בלי להחזיר את פניו אפילו פעם אחת אל הסופר הצעיר, החל פוסע בשביל האספלט, סוליות נעליו יוקדות מתחת לרגליו. ועוד בטרם הכנס בשער החצר, שמע את קולו של אותו ליטאי ספקן שבראשו תוהה אם פגישה בלתי־סבירה זו אכן התקיימה, ושמא לא היה כל זה אלא עוד פרכוּס נואש של דמיונו המתפורר. אילו העלה את הדברים על הכתב, היה לו סיפור טוב. אילו. אם גם אצא בשער זה שאני נכנס בו ברגע זה – לא חדל לדבר הקול האחר – אולי גם אכתוב אותו. לקבר־האחים שבמגירה.

המלצות קוראים
תגיות