רקע
חנוך ברטוב
מזל איילה
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: מעריב; תשמ"ח 1988

 

א

“לא יופי – מזל חסר לה,” התעופף בחושך לחש־האם, נחבט אל לחש־האב. בתימהון־לבב צותת הילד למַשק הלַחשושים הסתומים מעל לצמד־המיטות, שפתאום הוא שב ונבלע לתוך דממת ליל־הקיץ ופתאום חוזר לנסר אי־שם ברִיק השחור. בזיכרונו עתיד להיקבע בחריפות צירוף זה, שמבריחות אותו “שֵיינְקַייט” ו“מַאזְל”,1 שתי המלים החוזרות כל־כך בלחש־האם, הן ועוד מלה פה ועוד מלה שם, שגם כשהן מתפענחות אינו מבין מה טיבה של אותה סכנה האורבת לאיילה. זו מלת־הסוד החוזרת גם בלחש־האם וגם בלחש־האב, בכל פעם משוּבצת בתוך צירוף אחר: “כוֹבּ מוֹירֶע”. “זוֹט מוֹירֶע”.2 כך “מאזל”, זה שבלחשי־הלילה של אבא ואמא לא שווה כל יופיה של איילה דבר כשהוא חסר לה. מדוע שוברת אנחה, אִם מעל מיטת־האם אם מעל מיטת־האב, בכל פעם שנשמעת המלה “מאזל”, את הרִיק השחור? מהסיפורים, עוד לפני כניסתה הראשונה לחצרם, צייר לו דמיונו את איילה, כולה בכחול ולבן, ככל הצועדים בסך “במכבייה”, נושאים אותם דגלים, שאצלו הם מודבקים באלבום של “דוּבֶּק”. מהסיפורים ראה אותה דמיונו מרמָה את האנגלים, לא חוזרת עם ה“מכבייה” לפולניה אלא בורחת למשק הפועלות, ומזה שהיא עובדת כמו חמור בפרדס, בלול, ברפת, צומחות לה יבלות על ידיה העדינות, שבפולניה לא טבלה אותן אפילו במים קרים, מהשמש הבוערת כמו תנור נשרף לה כל עורה הרגיש, מקוצי־הלימון ומהלכלוך ומהאוכל הפשוט שהיא לא רגילה לו יוצאים לה פצעי־מוגלה כל פעם במקום אחר, ומסחיבת הסלים ומההליכה הכפופה בגן היָרק נשבר לה הגב. אך יותר מכל אלה פִּרנס את דמיונו עוד לפני כניסתה הראשונה לחצרם זה ששמהּ עכשיו לא הינדה אלא איילה. כרוח־ערב ליטפו שמה החדש, כאילו כל הסיפורים על הקוּזינָה מה“מכבייה” התלכדו בו: אַ־יָ־לָה…

וביום שרב אחד, כשהאוויר היה אבק צהוב־אדמדם, שאפילו השמים אבדו בתוכו, ורק מעל לאיקליפטוס הענק של רוֹבינזון ניכרה באבק השמש השוקעת, בְּדִילִית־עמוּמה כמו “פַּיילֶה” שהוגעלה לפסח – ראה פתאום נכנסת לחצר בחורה במגבעת־קש רחבת־שוליים, מעוטרת בסרט אדום שזַנבותיו משתלשלים אל כתפה, חגוֹרה נוצצת באדום־עגבנייה חובקת את מותניה הצרים, בולטת שבעתיים בין חולצתה וחצאיתה הלבנות. מה יפים היו צעדיה הסגורים והמהירים בשביל הכבוש בין קוצי־הקיץ הגבוהים, מה נפלא היה ניע גופה הדק, המתערסל מסנדל אדום אחד לשני. כן, בטח, זוהי־זו: אַ־יָ־לָה…

ועוד גם הממחטה השקופה, המרוקמת, שכבר אחרי שנכנסה והתחבקה והתנשקה עם אמא, כבר אחרי שהִגירו שתיהן דמעות, הספיגה בה את זיעת מצחה וצווארה. הממחטה וריחו המתוק של הבושם, שמרגע כניסתה ועד לאחר ששבה לתל־אביב עמד בצריף, נספג לתוך זיכרונו של הילד. וה“פוּדרה”, שהיתה מאבּקת בה שוב ושוב את אפה ואת לחייה ואת מצחה, ואילו במוצאי־שבת, לפני שהיו הולכים כולם לטייל בַּ“בִּירְזֶ’ה”, קצת לשבת בחצר מרובּדת החצץ של קפה “בֶּרִין”, ללקק גלידה, לשתות כוס גזוז חמוץ־מתוק, להבדיל בין קודש לחול, מפַדרת היתה איילה, ישר מתוך הפוּדרייה שלה, גם את אפה ומצחה מוכּי־השמש של אמא. גם ה“שְמינְקֶה”, עפרון הצבע האדום־סילקי, החבוי בתוך שפופרת זהובה, שאיילה לא יצאה אף פעם לרחוב לפני שצבעה בו את שפתיה.

יפה מכל אלה היה צחוקה המתפוצץ של איילה, מתפוצץ לא רק מסיפורים מצחיקים, אלא מכל דבר, כמו מאליו. הנה אמו, לעומתה, לא היתה צוחקת. לא בקול רם. אף פעם לא. גם כשהשמיעה קול דומה לצחוק, היה זה כדי שלא ייצא שכל ידידיהם יושבים ומתענגים על המעשיות המשעשעות שאבי נכון לחולקן בכל עת עם כל שומע, ורק היא לא. צחוקה של איילה, שהיה מתפוצץ אפילו בלי סיבה, סתם ככה, היה חידוש גדול כל־כך בעולמו של הילד, שנעשה לעיקר יופיה בעיניו. בקולי־קולות, בפה פתוח לרווחה, היתה איילה צוחקת, שיניה האדומות מ“שמינקֶה” חשופות מאוזן לאוזן, לחייה ומצחה סגולים ועיניה דומעות מרוב צחוק.

רק צחוקה?! בפולניה, סיפרו בבית, לא היתה אשה יוצאת לרחוב בלי כובע, ולכל אשה חשובה היה ארון מלא כובעים. שם היתה איילה כובענית. במושבה, אמרה, אין מי שיקנה כובע יפה, ולכן היו אצבעותיה סורגות סוּדרים וכסיות, רוקמות כריות, גוזרות ותופרות שמלות, פורמות בגדים ישנים והופכות אותם כבמטֵה־קסם לחדשים. כל מה שיצא מבין אצבעותיה – היה יפה מאין כמותו.

בעיני הילד.

אך בלי שהכיר בכך, הלכו ונטבעו בתודעתו גם בלילה ההוא וגם בלילות אחרים אותם צירופים סתומים –
“נִישְט שֵיינקַייט – מאזְל פֶעהלט אִיהר!”3 – וכמו היבלית שצומת מתחת לבלטות, מבקיעה בעד הסדקים שביניהן ומערערת ומעקמת אותן, צימחו לחשושי־סתר אלה בּמחשכים לתוך דיוקנה כליל־היופי של איילה.

“אוי, אילו נחשבה שם לכזאת שיינקייט, לא היתה מחכה שיחטפו אותה כאן,” התעופף הלחש בלילה שני.

“היא בררנית גדולה,” התעופף הלחש בלילה שלישי, “רק שמרוב בררנות לא תישאר מיט א גרוֹיֶען צוֹפּ.” ואם כי מפי אמו למד, שפירושו של צירוף חוזר זה הוא פשוט צמה אפורה, היה הציור שבדמיונו מלא אימה.

ואז גם החל מבחין בבחורים הבאים בשבתות, בכל שבת בחור אחר, בא, מתיישב, מכרסם מהעוגיות המסוכּרות של אמא, לוגם כוס תה, מפצח גרעינים שחורים, ברגע מסוים משאירים את הבחור לבדו ליד השולחן עם איילה ועל הרוב הולכת אתו מאוחר יותר להרצאה בקלוב העבודה, לקולנוע, או סתם לסיבוב בַּבירז’ה ולגלידה בקפה בֶּרין. פעם היה מופיע אחד הפועלים משכונת הצריפים או מבית־החלוצות, פעם בא אדון פֶּטרבורג האלמן, פעם זֵייגֶר הכוֹרך, כל פעם מישהו אחר. כמעט אף אחד לא בא פעמיים. בלילה, בחושך, כשההורים היו בטוחים שנרדם מזמן, התעופף בחושך לחש־האם:

“כשאין מאזל, לא יעזור אפילו דער אייבערשטער.4 שמעת אותו, את האוֹקס:5 הוא עוד לא יודע! הוא עוד צריך לחשוב! היא צודקת: שתיסע לתל־אביב, ואם לא תמצא מישהו ראוי לה – שתחזור הביתה! פה, לבחורה לבד, במצבה, אין מה לחפש!”

“שקודם־כול תחליט בעצמה מה היא רוצה! אי־אפשר לחיות בפלשתינה כאילו פה פאריז. מתלבשת כמו פּוּפֶּע,6 מריחה לקילומטר – אז היא מפחידה את כולם. בשביל להסתובב כמו
פַּאנְיינְקָה,7 היא צריכה להיות אַנ’עֶמֶעסֶה שֵיינקַייט,8 ושיינקייט היא לא. להינדה חסר לא שיינקייט ולא מאזל – משהו אחר חסר לה, פה!”

ובזה סתם לחש־האב את לחש־האם ובא קץ לשיחות. ובאחד הימים קמה איילה, זו שהביאה אתהּ יופי אחר מכל שראה סביבו עד לבואה, עזבה את הצריף, עזבה את המושבה, עברה לתל־אביב. לאותן תהיות סתומות נוספה חידה:

אם לא יופי, ולא מזל, אלא כפי שסַתם לחש־האב בחושך, “משהו אחר, פה” חסר לה, מהו אותו משהו? ואיפה?

 

ב

מהרגע שהֵקיץ אותי הטלפון של אפרים ועד שהגעתי ליד־אליהו ואספתיו למכוניתי, לא הפסקתי להרהר בתהפוכות מזלה של איילה. שמות ריחפו כל שנות ילדותי בחלל צריפנו – שמות אחיו ואחיותיו של אבי ושמות אחיה ואחיותיה של אמי, שמות דודיו ודודותיו, דודניו ודודניותיו של אבי ושמות דודיה ודודותיה, דודניה ודודניותיה של אמי, שמות ערים ועיירות שבהן נולדו, התחנכו, נישאו או השתקעו, ולתוך זיכרוני נטמעה רקמתם של חיים שהתנהלו אי־שם מחוץ לאופק־חיי. שם, מחוץ לאופק־חיי, גם נשמדו והיו כלא־היו. נשארו המעטים שעלו, כאבי ואמי, לפני המלחמה. מכל המשפחה הגדולה שם ניצלו בודדים, ואחד אחד עלו כמעט כולם, להוציא איזו דודנית שנסעה אל אחיה באוסטראליה ועוד מישהו שנסע לקנדה. הקשר המשפחתי התחדש, והכל הקפידו להזמין אלה את אלה לשמחות ולהבדיל, ללוות זה את זה למנוחת־עולמים. אבל אותו גוף משפחתי מהודק, שבאותם וִיעודים לא נלאו מלספר בו ולהתרפק על זכרו, שוב לא התחבר כאן מחדש. כשהגענו לבגרות אנחנו, בניהם ובני־בניהם, והקמנו בתים משלנו, ניתקו אפילו אותם חוטי־חיבור מעטים. רק מה שאבד לעולמים שם הוא שמוסיף כאילו לחבר את שרידי משפחתנו כאן, ומיום שהחלו הורינו מסתלקים מן העולם נטען באיזה תוקף מחודש, אם כי את מכאובי הבדידות הגוברת לא הִקהה אצל אחרוני הדור ההוא. צלילה של בדידות זו עלה מנימת־קולו של אפרים בטלפון:

“תסלח לי, הרשיתי לעצמי לטלפן אליך מוקדם כל־כך מפני שאחרי שבע, פחדתי, כבר לא אתפוס אותך בבית.” את דיבורו קטע איזשהו שיעול או צחקוק עצבני, וגם עליו התנצל והוסיף: “אם לא נודיע לך, חשבתי, פשוט לא תסלח –”

מוקדם כל־כך מטלפן אפרים, או מישהו אחר מאחרוני משפחותיהם של אבא ואמא, רק כדי להודיע על עוד איזו הלוויה. שאלתי לא מי מת אלא: “להודיע מה?”

“את הינדה אתה זוכר?”

לרגע קל באמת לא חיבר זיכרוני את איילה עם השם ששינתה עוד לפני שבאה להתגורר אצלנו. אפרים, בכל אופן, שמע היטב את הרגע הזה והזדרז להטיל את האחריות על עצמו:

“בשבילך היתה תמיד רק איילה. היא מאוד אהבה אותך.”

משהו בתוכי הזדעזע, ועד עכשיו אינני יודע מה גרם, הבשורה שגם א־י־לה, היפהפייה הראשונה של ילדותי, הלכה בדרך שהלכו בה זה מקרוב אבי ואמי, או דבריו האחרונים של אפרים, שגם אם מלבי נשכחה בת־אחיה של אמי, הנה מכוח האהבה שהעתירה בשנים הרחוקות ההן איילה על הילד ההוא, הִרשה הוא לעצמו לטלפן עכשיו אלי.

“אתה יודע טוב מאוד, אפרים, שבגלל שאמרו אז, שבך היא רוצה, קינאתי בך, ממש שנאתי אותך,” אמרתי מרוב מבוכה.

שוב נשמע אותו ספק שיעול ספק צחוק עצבני, ולאחריו: “אתה בכלל היית כבר אז אַן אַלטֶער קָאפ.9 זהו, בגלל זה באמת חשבתי דבר ראשון לצלצל אליך –”

“מתי זה קרה לה?” במצבים כאלה נמנעים במשפחתנו מהשימוש ב“מתָה”.

“חס ושלום, לאיילה לא קרה ברוך השם כלום,” ובכל־זאת, מעברו האחר של הקו חלה איזו הפוגה. מה מוזר, אפילו דודנַי האפיקורסים־להכעיס, היחפנים לשעבר, שבו בשנים האחרונות לומר “ברוך השם”, להיאנח, לא להסתיר עוד פחדים יהודיים קמאיים, שכמו השתחררו מהם לפני חצי־מאה ויותר. באפרכסת נשמעה אנחת־השבר: “זאת אומרת, יותר טוב היה גם בשבילה, אם היתה זאת באמת היא. אחרי כל מה שעברה עד שנולד לה ועד שגידלה אותו, ממש בציפורניים, ואחר־כך כל הצער שהיה לה ממנו –”

“מה זה, ישראל?…” קראתי, מוכּה תדהמה.

“אי־אפשר להאמין, זה מה שגם אני אמרתי. ולחשוב שהאידיוט הזה, ער זאל מיר מויחל זיין,10 עוד היה בעל־תשובה. יכולה להיות בעולם אכזריות יותר גדולה, שאחרי כל מה שהינדה עברה אתו תקבור היא את ישראל?!”

בקצהו הרחוק של הקו התמוסס המשפט האחרון ונהפך לבכי כמו זה שבשנים הרחוקות ההן לא הייתי מסוגל לסלוח לאבי והוא שמשך אותי אל הווייתם הקשוחה של דודני הבנאים, הקיבוצניקים, הנהגים, אל אפרים עצמו.

“שאבוא כבר עכשיו, אפרים?”

“לא, זה רק בצהריים,” התגבר על בכיו, ושוב התנצל: “תסלח לי, שאני לא יכולתי להתאפק… פשוט פחדתי שתצא מהבית –”

“לא הייתי סולח לעצמי לעולם. באיזו שעה ההלוויה?”

“בשתים־עשרה יוצאים מהבית, בבני־ברק.”

“אני אהיה אצלך באחת־עשרה.”

“לא בגלל זה צלצלתי –”

“זה ממילא בדרך. חכה לי.”

“מתי שתבוא תבוא. דבר אחד שלא חסר לפנסיונר זה זמן.”

 

ג

פנסיונר עדיין אינני, אבל ילד חדלתי להיות גם אני לפני שנים. הסדקים ביופיה של איילה, שנכנסה באותה ערבית־שרב רחוקה באדומים ולבנים לחצרנו, הלכו והתרחבו כבר מזמן. יום אחד ראיתי, שיופיה היה כולו בדמיונו של הילד. רגליה וידיה היו קצרות, עבות, וה“קוֹרסֶט”, שבעיני הילד היה אפילו הוא חלק מיופיה האחר, כבש בקושי מה שבין חזֶהָ הגדול לירכיה הרחבות. באי־יופיו של אותו איבר שהיתה מרבה לפדר, לבחון בראי הקטן של הפודרייה ולשוב ולפדר – אף מעובּה, בשרני, נקבובי, המשתפל, שָׂרוע, לעבר שפתה העליונה – לא הבחין הילד כלל. אילו נולדה איילה בדור מאוחר יותר ובמזל שונה, היה פלסטיקאי מרחיק את עודף־האף, מסלק כל מה ששיווה לו צורת בַּאטאטה מאובקת, מקצרוֹ, זוקפוֹ, מֵצֵר אותו, מטה לכיוון שונה את כל מהלך חייה.

במציאות, קרה הכול להיפך. אולי חוץ מדבר אחד, שבגלל האף הגיעה לפלשתינה. אביה, ככל משפחת אמי, היה רחוק מהציונות. הוא היה סוחר, רגלו האחת עודה נטועה בחצרו של אדמו"ר מפורסם ואילו האחרת כבר מחפשת משען בחוגי האורתודוכסיה העירונית המודרנית. הבנים הוסיפו להישלח לחדרים ולישיבות, ואילו הינדה ושתי אחיותיה הצעירות למדו בבית־ספר פולני. ההורים ידעו היטב, שרק בבית הן נזהרות שלא לעבור בפרהסיה על מה שנשים אסורות בו. שם, בחוץ הפולני, עמדה הינדה על כל גודל אסונה, אפה ההולך לפניה. כל מה שרק אפשר עשתה כדי לייפות ולקשט את עצמה, אבל משעברה את השבע־עשרה ואת השמונה־עשרה והעשרים, וחתנים לא נראו, החלו אפילו אביה ואמה להתמלא דאגה.

כך צורפה – עם צעירות וצעירים כמותה, לא ספורטאים, לא מכבים – למשלחת הגדולה שיצאה ל“מכבייה” מפולין. בעת ההיא, סיפרו הורי כעבור שנים, היתה הארץ מלאה רווקים, והבחורות נחטפו ממש ברִדתן מן האוניות. לכן סייע לה אביה, אחי־אמי, החסיד המודרני, בממון ובהפעלת כל קשר אל ראשי המשלחת, לנסות את מזלה בארץ־ישראל. אבל משתתפי ה“מכבייה” נסעו ברובם כלעומת שבאו, ואפילו אחד מהם לא נתן עינו בהינדה. או־אז החליטה על צעד גורלי באמת – הלכה למשק הפועלות והיתה לחלוצה. בימים ההם, סיפרו הורי, סבבו רווקים את משק הפועלות כדבורים, אבל גם שם מצאו להם פרחי־דבש נחשקים יותר.

והן בשנה הראשונה ההיא – נאנחה אמי כעבור שנים, כשחייה חסרי־המזל של איילה כבר היו בעיקרם בחזקת עבר – היתה ממש כלילת־מעלות, מלאת חן, ומביאה היתה רק אושר לכל גבר שהיה נושא אותה לאשה: לא רק זה, שהצטיינה כתופרת ורוקמת וסורגת, הפליאה לבשל ולאפות והיו לה בכלל ידי־זהב, אלא שמטִבעהּ היתה מלאה שמחת־חיים, צוחקת בקולי־קולות גם כשבתוך־תוכה נשבר לבה, נשמה טובה וחמה. והעיקר: איילה נולדה להיות אם מסורה לילדים רבים. הכואב ביותר, היתה אומרת אמי מתוך איזו הזדהות עמוקה, זה שלא השלימה ולא ויתרה אף פעם. הגברים האלה רצים כבהמות אחרי כל אני־לא־רוצה־להגיד־מי, ולא מתחילים לראות איזו אם לילדיהם הם מפסידים.

ולא היתה בזה כל גוזמה. בדרכי אל אפרים דודני, חזרה אלי תמונה, גם היא מלפני שנים, שנת חמישים, לכל המאוחר חמישים ואחת, כשכבר הייתי אני עצמי מעין בעל משפחה. באחת השבתות נסענו למושבה אל הורי, אשתי ואני, כדי לראות את דירתם החדשה – דירה ראשונה של ממש, שרכשו בירושת אחי־אבי, שמת ערירי בצפון־מערב קנדה – ולהפתעתנו מצאו11 שם את איילה.

ראיתיה עומדת בדלת הזזה שבין הסאלון למרפסת, כמו לצוּד איזשהו משב של רוח, שאולי תתחיל עכשיו, ברדת השמש, תינוק מחותל בזרועותיה. אמנם נפגשנו בפסח, בראשית הריונה, אבל שמִן ההריון הזה ייצא גם ילד פשוט לא האמנתי, ומופתע ומשתאה מיהרתי לבחון מקרוב את פרי נישואיה המאוחרים עם ארתור.

“ישראל,” אמרה לי בגאווה וצחקה צחוק מתפוצץ. כך החליטו לקרוא לו, הסבירה כששאלתי אם זה על שם מישהו מהמשפחה, שלה או של ארתור, “על שם המדינה.”

ישראל לא היה אחד מאותם תינוקות, שהעיניים הקודרות ביותר מתמלאות אורה למראיהם. היה איזשהו חיוורון רפה בפניו, בצווארו, בכפותיו השקופות, הקמוצות רק למחצה. עיניו הכחלחלות־שחורת היו בולטות ועגולות כעיניה של איילה, אבל הבעתן היתה עמומה, בלא אותו זיק שבכל רגע, בלי סיבה, מפוצץ איזשהו צחוק רם. והאף. עדיין הוא תינוק, והכול בו עודנו זערעורי, עדין, אבל הנחיריים השרועים והכדור הממועך שביניהם יצמחו בעתיד לאף של איילה. כזאת וכזאת ראיתי אני, אבל כיוון ששׂמחתה של איילה בישראל ממש בִּעבעה, שבתי מהר מאוד גם אני לראות בעיניה את ישראל ובעיני הילד שמלפני חמש־עשרה או שבע־עשרה שנה את היפהפייה באדומים ולבנים שכבשה את לבו. האהבה שממש קרנה מאיילה, טיפולה המסור בישראל והתפעלותה מכל זיע ומכל ציוץ שלו, עוררו אפילו את אמי, והיא כִּרכּרה סביבו, מחאה כפיה, צקצקה, שרה לו שירי־ילדים בפולנית, שירים שבאוזני לא שרה אף פעם.

תמורה נפלאה זו במזלה של איילה, שלפי חשבוני היתה אז כבת ארבעים, עשתה עלי רושם גדול באותה שבת. יותר מזה, היא גרמה שאשנה את המשפט שהוצאתי בפגישתנו הראשונה, שנתיים קודם, ב“סדר” הראשון אחרי המלחמה, על ארתור.

 

ד

כן, ארתור.

בדרכנו מדירתו של אפרים לבני־ברק, עברנו על־פני המקום, שבו פגעה משאית באופניו עמוסי־הקופסאות של ארתור. לרוע־המזל, התהפכו האופניים לא ימינה, לעבר החול שבשפת־הכביש, אלא שמאלה, אל מתחת לגלגלים. הרבה מאוחר מדי, באורח בלתי־צפוי, נגאלה איילה מרווקותה, אך ממש בחטף היתה לאלמנה.

שתיים או שלוש שנים היתה אשת־איש. האם העניקו לה שנות נישואים קצרות אלה משהו יקר־ערך, שגם פיצה על כל שנות ערירותה וגם היה בו כדי לפרנס את העתיד חסר־החנינה שלפניה? ועל דרך השלילה: האם עקרה אותה תאונה עיוורת מחייה איזו מלאוּת חדשה, אשר בחסרונה תרגיש ועליה תֶאבל כל הימים?

רק אחרי ששאלתי את אפרים, “מה פתאום בני־ברק?” – נודע לי, שישראל הוא מהחוזרים בתשובה, ולא מאתמול, של“ישיבה” הלך ישר מהצבא. כלומר, רק אחרי שחישובַי העמידוני על כך, שלישראל מלאו שלושים, התחוור לי לאיזו פינה נידחת ביַרכתי הווייתי הגליתי את פליטת מה שדרך־שגרה אני מוסיף לכנות “המשפחה”. האם בכלל ייתכן, שָבו כליותי וייסרוני כל הבוקר, ששמונה־תשע שנים לא שאלתי אפילו פעם אחת – מה נשמע אצל איילה, זו שלחש־אמי אמר עליה, שלא יופי אלא מזל חסר לה, ואילו לחש־אבי טען, שמשהו אחר, פה, חסר לה? חסר לה מה?! חסר לה איפה?! והורי, שאז עוד היו בחיים שניהם, מדוע לא סיפרו לי הם איך קם ישראל, שאחרי מות ארתור היה הוא כל תוכן חייה, וחזר בתשובה, כלומר הפקירה לאנחות?

מדוע לא שאלתי? האם שמר הילד שבי איזו טינה כלפי איילה על שלא נשארה היפהפייה הראשונה של ילדותי הרחוקה? יותר מזה, האם לא מחלתי לה על שנישאה לארתור?

כן, ארתור.

בשנותיהם הקצרות יחד, ספק אם נפגשתי אתו בבית הורי יותר מארבע או חמש פעמים, ובהן רק אחת שלא זו בלבד שהיא ממאנת להישכח, אלא כל השנים הרבות מאז עודנה מוסיפה לחיות ולהשתנות בתוכי.

אותה פגישה היתה בליל ה“סדר” הראשון אחרי שבע שנים רצופות שנעדרתי בהן ביום זה מהבית. שבע שנים ייצג אותי כיסא ריק, שאבי התעקש להציב לימינו, ודאי כסגולה לשובי בשלום משתי המלחמות, תחילה מזו, אחר־כך מזו. גם היום לא קשה לשער את עוצמת הרגשות שהתרוצצו בלב כולנו בשִבתנו ל“סדר” ההוא – שֵני למדינת ישראל, זמן חירותנו, כפי שהכריז אבי בחגיגיות כשהגענו ל“קַדֵש” – “סדר” שנערך לא רק בסימן שיבתי בשלום, אלא גם בסימן ההתפייסות השברירית שבין אבי לבין בנו. האוויר, ידעתי, יישאר דליק ביותר, שכן על כל חטאות נעורי הוספנו, אשתי ואני, פשע. לא זו בלבד שאנחנו חברי מפ“ם, אלא הלכנו לקיבוץ. ואולם, חרף מרוֹר אחרון זה, שהאכלתיו שוב, ידעתי, שאבי נשבע בלבו: את ה”סדר" האחד הזה, לא יאפשר לשום שוּנרָא, שחור או אדום, להשבית.

ואז, ברגע שראיתי את הזר כבַד־הגוף והכפוף במקצת נכנס לצריף אחרי איילה וצחוקה המתפוצץ, הצטערתי שלא נשארנו להסב לשולחן ה“סדר” עם אנשי ביתנו העתידי. בפולנית, כמובן מאליו, פנה הזר לא רק אל אמי ואל אבי, אלא גם אלי. ולא רק אמי, אלא אפילו אבי השיב מיד בפולנית רהוטה. אילו לא היה השולחן ערוך, הנרות דולקים, הכול לובשים חג ואני מצפה למה ששבע שנים שימרתי בגעגועים בזיכרוני, ל“הגדה” שקורא אבי בעברית מרוֹממה, משבֵּץ אל בין פרקיה מדרשים, זיכרונות, מעשיות, אולי לא הייתי מבחין בזה כלל. הן מיום שאבדה המשפחה, התנפץ משהו לרסיסים בקנאותו העברית, והוא שב לדבר יידיש, ואפילו פולנית, שכל השנים כאילו החזיקהּ, כמו את כלי הפסח, עטופה בעיתונים ישנים. לאיילה אמרתי, בפנים אטומות, שאני לא מבין מלה, ובלבי חשבתי: כבר יהיה לנו פה הערב “סדר”, אחד יידיש ואחד פולנית!

והיה עוד איזשהו אות, שדבר אינו עוד כפי שציפיתי לו בדמיוני. לא רק ארתור, גם אמי, ואפילו אבי, חזרו לפנות אל איילה בשם ששינתה עוד לפני שראה אותה הילד בפעם הראשונה. הִינדָה היתה אשה לא צעירה, גוצה, נוטה להשמנה, גפיה קצרים ועבים, שיניה הבולטות מדי אדמדמות מליפסטיק, אפה הבשרני, עור־לחייה הנקבובי, המצח החרוש, מקומחים בפוּדרה ורדרדה. וארתור? שנים רבות כל־כך חלפו מאז, אבל בזיכרוני הוא כבַד־גוף ובשֶל איזו התקשתות של עמוד־השדרה, מוּטָה קומתו, מאיזושהי נקודה קצת למטה מהשכם, מאוד קדימה, כמו באיזו השתחוויה מתמדת, ולכן ייתכן שהיה גבוה אפילו יותר משאני רואה בזיכרוני. הוא בא בחליפה כהה, בחולצה לבנה, בעניבה. חזוּת דוחה, כמעט מחשידה, שיווה לו ראשו הקרחַ לחלוטין עד הצווארון המעומלן, או אולי, כפי שנדמה לי היום, מגולח בתער. הקרחת, המצח, הצוואר, כפות־הידיים הגדולות, מנוקדים היו נמשים כהים, כמין כתמי חלודה. אני ממש רואה כף־יד גדולה, מנומשת, על זִרתה טבעת זהב רחבה, אולי על עוד אצבע.

ההתפוצצות אירעה בלי שמשהו באווירה סביב השולחן, ודאי לא ביחסים בין אבי לביני, יַתרה מפניה. אדרבה, כדרכו התנצל אבי בהומור כשיצא לבדו לבית־הכנסת לתפילת־החג אל מי ש“אחרי הכול לא רק הכניס אותנו למצרים אלא גם הוציא אותנו משם, ואילו לא הוציאנו – לא היינו אוכלים הערב את הקְנֵיידלַאך של אמא.” ובשובו נטל לידיו מיד את המלוכה, הושיט בשקט כיפות לארתור ולי, ישב על כיסאו המרופד באחד מכרי־הנוצות הגדולים שהביאו מפולין ופתח ב“מַגיד”. כמנהגו, לא הסתפק בקריאת כל אות בהגדה עצמה, ואת הפלגותיו בים הגדול והסוער של ההיסטוריה היהודית תיבל בכל אותם זיכרונות אישיים, לִקחי מוסר ומדרשי־לצים, שהיה משמיע וחוזר ומשמיע בכל אחד מן הפסחים של ילדותי. והרי בדיוק על זה התרפקתי, שהשולחן יהיה ערוך בכלים המחכים כל השנה, עטופים בעיתונים, לשבעת ימי הפסח, שהאוכל יהיה אותו אוכל, המלים אותן מלים, אולי באיזו ציפייה, שיאחֶה מחדש מה שניתק בתוכי, כמו ילדותי, לעולמים.

שבכל פעם שארתור פותח את פיו נמוג הכישוף, חשתי מהרגע הראשון. להוציא מלים שימושיות שקלט בחודשים המעטים שהוא עושה בתל־אביב, ואשר גם אותן היה מסרס כמעט לבלי־הכר, לא ידע ארתור עברית. אפילו יידיש, סיפר, למד רק בנדודיו, בעיקר במחנות אַרכַאנגֶלְסק. בבית פולני לכל דבר גדל, תִרגמה לי איילה את דבריו, ומכל היהדות ידע רק על יום כיפור, לא שצָמו, אלא בערב היו מתלבשים יפה והולכים לטמפל הגדול ל“כל נדרי”. חרף מגבלות הלשון, הִרבה ארתור לדבר, לשאול, להגיב על הערותיו ההיסטוריוסופיות של אבי, שלא הקפיד אתו אלא כמחנך עברי ותעמלן ציוני מעצם־טבעו וכמין אפוטרופוס על בת אחי־חותנתו, קיבל באהבה מעצבנת את להגו של אורחו, אוּד מוּצל, עולה חדש וגואלה של איילה, הכול ביחד. כדי לקרב מעט את ארתור למהות ה“סדר”, הקדים כמה משפטים בפולנית לכל קטע וגם את עיקרי הערותיו וסיפוריו טרח לתרגם, מתעלם מרמזיה של אמי, שצריך להתחיל סוף־סוף ב“שולחן עוֹרך”. כשהדגיש אבי, כמנהגו, את המשמעות העמוקה של “כאילו הוא יצא ממצרים”, דיבר על גולה וגאולה, על השואה מכאן ועל מי שזכה ועמד במעמד תחיית ישראל מכאן, חזר ארתור למחנות האַרקטִיים, מדבֵּר פולנית ישר לתוך עיני, כאומר, אתה, כמו שאני שומע, מ“שומר צעיר”, ממאמינים ב“עולם מחר”, ברוסיה הבולשביקית. “לפעמים יוצאים ממצרים ונכנסים ליותר רע,” תִרגמה איילה את דבריו. כששבתי וניתחתי את מה שקרה באותו ערב – ובשלושים השנים שחלפו מאז, עשיתי זאת מאות פעמים! – הגעתי שוב ושוב למסקנה, שנוכחותו של ארתור, ראשו מגולח בתער, זוהרם של נרות החג חוזר מהטבעות הרחבות על אצבעותיו ומשיני־הזהב שבפיו, דיבוריו המרגיזים בלשונו העילגת, ועל הכול המחשבה שאחרי כל השנים האלה תינשא איילה לו, הם שהלכו וטענו אותי בחומר־הנפץ, שפתאום, כאילו בלי סיבה, התפוצץ בין אבי לביני.

כמנהגו, העלה אבי ברגע מסוים את שאלת האישיות בהיסטוריה, נושא חבוט וחביב עליו מאוד, פתח במשה רבנו וסיים בהרצל ובן־גוריון, ואגב כך העיר על צ’רצ’יל ורוזבלט, שלולא הם, להבדיל מצ’מברליין באנגליה וכל הבדלנים באמריקה, מי יודע אם לא היה השטן, היטלר יימח שמו וזכרו, יוצא בניצחון.

“וסטאלין –” דחף אותי פתאום השד.

ברגע ששמעתי את השם הזה יוצא מגרוני, ידעתי: חסל סדר פסח.

הנִצרה נשלפה, המנוף הועף והרימון החי מוטל עכשיו בינינו. עשרים־ושתיים. עשרים־ושלוש.

“סטאלין?!” פניו השחומות של אבי, שגילחן היטב אחר־הצהריים ועכשיו זהרו בזוהר הנרות שעל השולחן, הועמו כמסיכת־שעווה, צבען נהפך לגווילי. ואני, במקום שאשליך עצמי בשנייה האחרונה על הרימון החי, אומר, “אבא, אני מצטער, לא התכוונתי, בוא לא נשבית לכולנו חג ששבע שנים התגעגעתי אליו, סלח לי,” המשיך השד לדבר מתוך גרוני:

“מקומו של סטאלין בניצחון על היטלר, בפתיחת גבולות רוסיה להרבה רבבות מפולין –”

“את החם12 הגרוזיני, את פרעה, המושל על בית־העבדים הגדול בהיסטוריה, בליל הסדר, ליד השולחן הזה, אתה מזכיר בנשימה אחת עם מי שנתן לעולם את עשרת הדיברות, עם משה רבנו?!”

מה יש פה להאריך: מרגע שפרצה אש שחורה זו, שוב לא היה לה מכבה. איילה מיהרה ללחשש באוזני ארתור את מה שהתפוצץ בפתאומיות כזאת ביני לבין אבי ואיים להפוך את החג למספד, וארתור הטיח בפני את הבליל שבפיו בתביעה, ש“תיכף פה תַּ’בַּקֵש אבא שלך פּארדוֹן, נוֹ! קוֹנְיֶיץ! 13” אלא שבשלב זה כבר לא האזין אבי לאיש, כולו עלבון וכאב: “היה באמת יותר טוב אילו את גדולת פרעה ומצרים שלוֹ נשארתָ לחוֹג שם, אצלכם.” אשתי צבטה אותי בזרועי, מתחננת באֵלם שלא אגיב ולא אקום ממקומי, ואמי מצִדה התחננה אל אבי, שלא יהרוס לכולנו את ה“סדר” הראשון הזה אחרי כל המלחמות והחורבן וש“נחזיק לפחות יחד את הקְצת משפחה שנשארה לנו.”

מאוחר, מאוחר מדי: מהכיסא, ששבעה פסחים היה אבי מבטיח לאמי שבפסח הבא אשב עליו, כבר הגביה אותי השד ובציצית ראשי גרר אותי החוצה, לחצר, לרחוב, לאוויר הספוג כולו פריחת הדרים, אל מתחת לירח הכישופי המלא של ניסן. עוד בטרם הגעתי לפִשפַש חצרנו, שמעתי מאחור את נשימתו הכבדה ואת נהמותיו הסתומות של ארתור, השועט בעקבותי. אל הגדר החיה של החצר הסמוכה לשלנו, ממש בין הברושים שמשני צדי הפשפש, דחק אותי ארתור, טופח בשתי כפותיו הגדולות על ראשו הגלוח, שהירח כמו משתקף בו, ובעודו מתנשף פשט את גב ידו השמאלית אל בין עיני ובאצבעות ימינו הצליף עליה בכוח הצלֵף ונהום:

“פַּאץ‘! רואה זה! פַּאץ’! בשביל סטאלין מקלקל סדר אתה?! דוּרַאק! סְמַארקַאץ'! רואה, קוּק, אם יד שלי רוסיה – אִיז כמוֹ יָד זֶה מכוּסֶה, נוֹ, איך קורא זה, ג’ינג’י, ככה רוסיה מכוּסֶה גוּלַאג! כמו שמים זה כוכבים! אחרי סֵדר מְסַפר קצת מה סטאלין! אַלֶה עכשיו תיכף דוֹ דוֹמוּ! הולך אבא טוב, אבא צדיק שלך, יָד נַשק שֶלו, סליחה בַּקש! טֶרַאס, טיפש ילד! פְּרֶנְטקוֹ! בַּיתָה, מַארְש!”14

 

ה

מה לא התהפך בין אותו ליל ניסן לבין צהריו הבוערים של יום השישי, שנסעתי בו להלוויה של ישראל? אחרי ה“סדר” עוד הספקתי לראות את ארתור שלוש או ארבע פעמים, בעיקר בשנת חייו הראשונה של ישראל, כשעשתה איילה שבועות ארוכים עם תינוקה בדירתם החדשה של הורי. שוב אינו זוכר אם פגיעתה הקטלנית של המשאית באופניו של ארתור בכביש תל־אביב פתח־תקוה קדמה למותו של סטאלין. מכל מקום, לא זכורה לי כל שיחה עם ארתור על קצו של העריץ ועל מעשיו, שזמן לא רב אחרי הסתלקותו העיד אפילו חרושצ’וב על אמיתותם.

מאותן פגישות ספורות זכור לי בכלל מעט מאוד, שכן השתדלתי שלא לשוב ולהיגרר לוויכוחים עם אבי, וּודאי לא בנוכחות האיש, שעד הסוף התקשיתי לקבלו כבעלה של איילה. ואכן, שאלה טובה היא מה היה עולה בגורלו של זיווג זה, אילו האריך ארתור ימים. כבר בימי ה“שבעה” – שאיילה עשתה כמובן עם ישראל בדירת הורי – הגיבה אמי על איזו הערה שלי בדבר מזלה השחור של איילה ואמרה, שמזלה עלול היה להשחיר יותר. אמירה זו הפליאה אותי, וכשלחצתי עליה הודתה בחצי־פה, כי למן ביקורה הראשון עם ארתור לא הרפתה ממנה איזו הרגשה לא טובה.

לא מאהבה, אמרה, דבק באיילה והתחתן אתהּ. מה אנחנו יודעים עליו? אולי באמת היה מהנדס מומחה למכונות טקסטיל ופאבריקאנט, כפי שסיפר לאיילה בבית־הקפה שבשדרות רוטשילד, שבו עבדה כמלצרית מאז עברה לתל־אביב, ואולי לא. החורבן שכילה את כל יהדות פולין, אמר לאיילה, האביד גם את אשתו ואת שני ילדיו הקטנים, אותו לקחו הרוסים וזרקו לארכאנגלסק, ואחרי שחזר לפולין ולא מצא שם כלום, הגיע עם כל האלפים שנקבצו במחנות הפליטים שליד מינכן לשער העלייה בחיפה.

כך סיפר ארתור גם לאשתי ולי באותו ליל “סדר”. כששבנו שנינו למקומותינו כאילו לא קרה דבר, המשיך אבי מהפסוק שהפסקנו בו. אחרי שבירכנו על המזון ולא פסחנו אפילו על אות אחת ב“הגדה”, השתלטנו, איילה, אשתי ואני, על מלאכת ניקוי החדר והפיכתו לחדר־שינה. רק אז שילחנו את אבי ואת אמי למיטותיהם, ואילו ארבעתנו יצאנו לחצר, ושם, באור הכישופי של חצות הלילה, סיפר כמה שמח כשנכנסו הרוסים, איך הציע מרצונו להעביר את מפעלו הפרטי לרשות החברה ואיך נהפך מבעלים למנהל, איך באו אליו יום אחד והודיעוהו שעליו לפרק את המכונות ולאורזן להעברה לפנים המדינה ואיך עשה זאת בחפץ־לב, ורק אז, ממש ברגע האחרון, קיבל צו לצאת לדרך עם המכונות, ואת אשתו וילדיו להשאיר מאחור. כשסירב, דנו אותו הרוסים לגלוּת בארכאנגלסק, ואת משפחתו הפקירו להשמדה שלא איחרה לבוא. כל זה שייך לעבר, הוסיף. התוכנית שלו עכשיו היא להתאקלם בארץ, ללמוד עברית, להכיר אנשי טקסטיל ולשוב למקצוע.

איילה, טענה אמי באותה שיחה בימי ה“שבעה”, האמינה בסיפוריו על עברו כאינג’ינר ופאבריקאנט, גם בטחה בו שישוב ויהיה לתעשיין עשיר. בכל אופן מיום שגילתה שקרה לה נס והיא בהריון, לא אכפת היה לה עוד כל השאר. שלוש פעמים בשבוע היתה רצה לרופא, שיבדוק אם הילד שבבטנה מתפתח בסדר. אצבעותיה השתוקקו לתפור ולסרוג ולרקום מראש את כל הגארדרובה לילד, אבל מחשש מפני העין הרעה לא הכינה דבר. אמי סיפרה, שברגע שיצא ישראל לאוויר העולם, פרצה איילה בצחוק האופייני, וגם כשאמרו לה הרופאים שילדהּ יהיה זקוק להשגחה ולטיפול משום שנולד קטן מדי ויש איזשהו פגם במִפסעתו ואם לא יועילו אמצעים אחרים יהיה אולי צורך בניתוח, לא חדלה לצחוק. היא האמינה יותר להבטחות הרופאים, ש“הבחור הזה עוד ישחק בנבחרת הלאומית.” היא לא אמרה לו מלה גם כשנוכחה לדעת, שמכל תוכניותיו הגדולות לא יוצא בינתיים כלום. עם התינוק המשיכו לגור בדירת־החדר שבקומת הגג, שבדמי־המפתח שלה שיקעה את כל חסכונותיה ואשר לתוכה נכנס לגור גם ארתור כשנשאהּ לאשה. הם התפרנסו בדוחק מעבודתו הקשה של ארתור: על בסיס של קוֹמיסיון היה מציע לחנויות גלנטריה את תוצרתם של כמה מפעלי טריקוטאז' קטנים, שהיה מוביל על אופניו. זה הכול רק באופן זמני, חזר ארתור ואמר, והוסיף לרקום את תוכניותיו הגדולות. יותר ויותר דיבר על זה, שפה בארץ לא אוהבים אנשים עם דמיון ותנופה, לא כמו באמריקה, בארגנטינה, אפילו בצרפת, ששם מחפשים אנשים כאלה ממש בנרות, ואפשר גם לראות איך נראה הכול שם ואיך זה נראה פה.

“על זה לא דיברה אפילו אתי,” אמרה אמי, “אבל בסוף, אני חושבת, כבר הבינה טוב מאוד את כל מצבה והיתה מוכנה, שיום אחד ייעלם לה ארתור. לא חלילה וחס שיידרס ככה פתאום על הכביש, אלא שייסע מפה. מצד שני, היה בשבילה ישראל יותר מהמזל הכי גדול שיכלה לקוות לו בגילה. רק ככה אני מבינה את השקט שלה עכשיו. החיים שלה זה רק דבר אחד – ישראל.”

מה מוזר הדבר: דווקא מאיילה ומחייהָ, יותר מאשר משאר בני־משפחתנו המעטים, רחקתי כבר לפני שנים, ואחרי שהלכו אבי ואמי, בזה אחר זה, לעולמם, ניתק החוט האחרון. עד אז עוד הייתי שומע לפעמים על קורותיה לאחר מות ארתור. למזלה, קיבלה פיצויים מחברת הביטוח ומשנכנס לתוקפו חוק הביטוח הלאומי גם הוענקה לה קצבת אלמנות. למלצרוּת לא שבה, שכן את ישראל סירבה להשאיר לרגע בידי מישהו אחר. בהזדמנות רכשה מכונת־תפירה משומשת, שבה לקבל עליה עבודות תיקונים, חידושים ותפירת שמלות חדשות על־פי הז’ורנאלים. אחרי מלחמת סיני פינה הצנע מקומו לשפע, הפרוטה היתה מצויה וכיוון שלאט־לאט קנתה לעצמה שם של תופרת מעולה וזולה גם יחד, עלו אליה לרגל ששים מדרגות. ככל חייה היה גם יום־עבודתה ערוך סביב סדר־יומו של ישראל. כבר בבית־הספר היסודי התגלו אצלו כשרונותיו המובהקים של אביו – מצוין בחשבון, נמשך לכל מכונה ואצבעות יש לו, סיפרה אמי מפי הינדה, כמו שלה. כבר אז החליטה, שישראל יהיה למהנדס, הקפידה כל השנים על ציוניו, וכשאך הורידו לו חצי ציון באיזשהו מקצוע, לקחה מיד מורה פרטי.

"אסור שילד יישב כל הימים בבית קשור לסינר אמו, רק ילמד ויקרא ספרים ולא יתרוצץ ברחובות כמו כל ילד נורמאלי, "היה אבי חוזר ואומר לה, מוסיף כי למרות שכל זאת עושה היא לטובתו, עלולה היא להזיק מאוד להתפתחותו של ישראל. אבל איילה היתה פורצת בצחוקה המתגלגל ומשיבה, שבילד צריך לפתח מה שהתברך בו מלידה. לישראל יש רגליים חלשות וראש חזק, והיא מכינה אותו למקצוע שעובדים בו בראש.

פעם אחרונה שמעתי עליו כשעמד לסיים את המגמה הריאלית באחת הגימנסיות היוּקרתיות בעיר. אבי חשש מאוד לצפוי לישראל בצבא:

“מרוב כוונות טובות לקחה הינדה ילד נורמאלי ועשתה ממנו בעל־מום. אולי הוא גאון, אבל הוא זקֵן קטן, לא מביט לך בעיניים, אין לו חברים, יושב כל הימים בבית, מכין שיעורים וקורא ספרים. שרק לא יקרה לו בצבא חס ושלום מה ששמענו שקורה לילדים כאלה, ואני לא רוצה להגיד מה. בחיים כמו שלנו פה בארץ, גם עם הערבים וגם עם היהודים, לא מספיק ראש. חשוב ללמוד לקבל מכות וחשוב עוד יותר לדעת להשיב מכה אחת אפיים.”

ומאז, עשר שנים, יותר, לא ראיתי את איילה, לא שאלתי, לא שמעתי. לעומת זאת, חזרה אלי, בהקשרים שונים, פגישתי הממשית היחידה עם האיש הדוחה ההוא, ארתור, באותו ליל “סדר” אחרון בצריף של ילדותי. מה לא התהפך בעולם בשלושים שנים אלה, ובכל אחד מצומתי זמננו המטורף, חזרו אלי, ובחריפות בוערת יותר, דבריו על המחנות, המכסים את רוסיה כמו הנמשים את כף־ידו. משום־מה נצרב כמִכוות־אש לתוך זיכרוני מה שסיפר על יום מהפכת אוקטובר במחנה, שבתחומיו פעלה מתפרת־כפייה ענקית ואשר בזכות כישוריו כמהנדס וכמי שהיה בעל מפעל טקסטיל, הופקד על תחזוקת מכונות־התפירה. "בא חג אוקטיאבר ריבולוציה. נו, חג זה חג גם בגוּלַאג, אִי בא מִיפַקד אל וֶרה ליפשיץ, בחורה היה פִיאַניסט ברִיגָה, טַאלַנְט גדולה מאוד, אומר לה: מחר בערב אַת מִינַגֵן קונצרט בפסנתר. ואצל ורה, ממחטים, מלכלוך, מפְרוֹסְט, כל אצבעות, כל ציפורניים, נפוח, אינפקציה, כואב. אומר לו ורה: “חַרַאשוֹ, אבל אם רק יום אחד במכונה לא עובדת, שׂם אצבעות במים חם, קוֹמפרֶס, בערב אני מנגן'… ‘הה! – צועק מיפקד – ‘סאבוטאז’! בזמן מלחמה לא עובד?!’ וכך, כל יום ריבולוציה ורה עובד עם מכונת־תפירה ובערב היא מנגן, עם אצבעות מוגלה בכוח פסנתר מכה, כל אקורד כמו סכין בגוף שלה, בוכה ומנגן, בוכה ומנגן: עם האינטרנאציונאל יירום, ישגב אדם… זה מה היה חג ריבולוציה על פצע, זה, עם האינ־טר־נאאאא־צי־יו־נאאאאל…”

 

ו

בידי אפרים היתה כתובתו של ישראל בבני־ברק, אבל גם הוא לא ביקר אצלו מעולם ולא ידע איך מגיעים אל דירתו. במכוניתי, ששמש הצהריים בוערת מעליה, אנחנו זוחלים באותה סביבה, שבה נולדתי, גדלתי, חייתי רוב ימי, הכול בראדיוס של פחות מעשרה קילומטרים. רחוב רבי עקיבא נמשך בין אותם בתים שיכוניים, שבכל הארץ גוּבּבו בחופזה ובָלוּ בלא עִתָם, אלא שפתאום, עוד בטרם הגענו, אחרי כמה הקפות, למבוי הסתום, שמודעות־אֵבל שחורות־מסגרת כיוונו בו אותנו אל דירת המנוח, התמלאתי באיזו תחושה מוזרה, כאילו מחק השרב את קו־הגבול בין המציאות הממשית לחֶזיון־התעתועים.

ואז ראיתי מהו אותו משהו, שכל־כולו לא מכאן, לא מהמהומה חסרת הצל וגלוית הראש, שטופת הזיעה ושחורת הזיפים, מהומת יום שישי בצהריים, אמצע הקיץ, בין פתח־תקוה לחולון. יהודים במעילים שחורים, פְּאותיהם אובדות בזקניהם, חבויות בתוך מגבעותיהם, נשים במטפחות־ראש ובשמלות ארוכות־שרוול היורדות להן עד לקרסוליהן הגרובים, ילדים בכיפות גדולות, ארבע כנפות, מכנסיים עד מתחת לברך, גרביים גבוהים, פנים שאפילו לשמש, שהתיישבה בתוך בשר כולנו, אין שליטה על חיוורונם הרך. פה לא חולות, לא קוצים, לא שחייה, לא כדורגל, לא כדור־עף, לא כדור־סל, לא כדור־יד, לא רובה, לא רימון, לא כידון, לא shoot to kill, לא ג’יפ, לא טאנק, לא כוּרכר, לא בעֵירת צהרי החמסין. פה פולין, ליטא, פּוֹדוליָה, הונגריה. אור אחר, זמן אחר, מקום אחר.

וכבר, על קירות בתי בלוקים סדוקי־טיח, על גזעו של איקליפטוס, על עמוד בטון בכניסה לחצר, בדפוס שחור וטרי, שֵם שבשום פנים לא התחבר בראשי לארתור ולאיילה, וַי להַאי שוּפרָא…15 אבן מקיר תזעק… העילוי המובהק… צוּרבָא דְרבנן…16 איש צדיק תמים שגָלה למקום תורה… ר' ישראל ב“ר אהרן זצ”ל… נתבקש לישיבה של מעלה" ועוד מליצות כיוצא באלה, שיודעי ח"ן קוראים גם את המוצנע בין שיטיהן: איש צדיק תמים בדורותיו. יפתח בדורו כשמואל בדורו. גלה למקום תורה, רמז להיותו חוזר בתשובה.

כמוהו אולי גם חבורת הצעירים, כולם בשחורים, בחדר־המדרגות, דחוקים פנימה, מחוץ לשמש, שכאשר קרבנו אליהם פינו לנו מעבר, רואים שקרובי הנפטר אנחנו, או אולי זזו לאחור מנוכחותנו האחרת, חולצות־קיץ, קִצרות־שרוול, כיפות שנשלפו ברגע האחרון ממגירת־הגרביים, נוכחות שהיא כמין מזכרת עברוֹ האפיקורסי של המת המוטל כאן לפניהם, מזכרת עברם.

ריחות תבשילי השבת, מעורבים בריחות השרב והזיעה, חלחלו לחדר־המדרגות, נכנסו אתנו בדלת הפתוחה לתוך ה“הול” הצר, שגם בו הצטופפו גברים צעירים וקשישים. רגע אחד היססתי, אבל מבט מהיר ראשון הראה לי את הגופה המכוסה שעל רצפת חדר שיכוני צר מימין, ואילו משמאל, בחדר האחר של דירת שני החדרים, הסאלון, יושבות ועומדות הנשים. אפרים היה מהוסס פחות, והוא אחז בזרועי ולחש לי להיכנס לחדר ומתוכו להמשיך למרפסת הפתוחה. את האלמנה הצעירה לא ניסיתי לזהות, שכן לא פגשתיה אפילו פעם אחת, ואת איילה לא ראיתי בין הנשים היושבות על הספה והכיסאות והמצטופפות בין היושבות.

היא הקדימה אותנו, גם את אפרים.

שזו היא ידעתי משום שקראה בקול בשמו של אפרים, קול שנדמה היה לי שאתו אני שומע גם צחוק מתפוצץ. זו היתה יפחת־בכי. בלי הצלחה ניסתה לקום מן הכיסא שישבה עליו בפינת החדר, אבל אפרים, שגם הוא, כמוה, היה כבר אז פחות או יותר בן שבעים, אך קל־תנועה ומהיר־תגובה להפליא, רץ לקראתה, השתופף אליה, לפת בכפותיו את כתפיה, צימד את שפתיו אל מצחהּ. וגם היא, אותה אשה זקנה, שכל שערה טמון במטפחת שחורה ואשר רק על־פי אפה העבה, שהשתרע מעל לשפתיים, שעכשיו היו לא עבות וצבועות אלא קעורות ואפורות, ידעת שהיא איילה, נאחזה בשתי כפותיה בזרועותיו של אפרים, כאילו היו הַליכוֹן, התרוממה ועמדה. ואני, כשוֹחה נגד הזרם, התגברתי על הדחף להפוך פני, שלא לראות את השיבה הקרוחה מתחת למטפחת השחורה, את הרגליים המעוקמות כלפי חוץ שהצליחה סוף־סוף להזדקף עליהן, את התקמרות שִדרתה, אלא נעניתי לברק בעיניה ומיהרתי אליה, בשתי ידי תמכתי בה מתחת לבתי־שחייה, מגביה אותה אלי כדי שיהיה לה חיק – הן זה היה חפצה כשביקשה את אפרים שיטלפן אלי – לטמון בו את פניה, לבכות בכי תמרורים על מזלה. אחרי שנפטרו אמי ואבי מהעולם ונטמנו בחולות, לא נשאר לאיילה אפילו אדם קרוב אחד, זולת אפרים, שאילו היתה בררנית קצת פחות בימיה הראשונה בארץ, היתה אולי אשתו עד היום, וזולתי, הזכרתי לעצמי, ומה שהיו עושים הורי ספונטאנית, בהתרגשות רבה, עשיתי אני מהכרה, חיבקתי אותה אלי בחוזקה, נשקתי לה במצחהּ הרטוב מן החום הבלתי־נסבל ועל לחייה ספוגות־הדמעות. עם הריח החמוץ של זיעתה שאפו נחירי – התחושה היתה ממשית להדהים – את ניחוחה של אותה פודרה שארבעים וכמה שנים לפני־כן היתה מפדרת בה את אפה, את לחייה ואת מצחה ובצאת השבת היתה מאבקת בה גם את פני אמו של הילד, אפילו את קצה אפו שלו.

“תודה רבה שבאת,” אמרה איילה שוב ושוב. “אני כל־כך אומללה. למה הגיע לי גם העונש הזה, להישאר כאן, כל־כך לבד, בחיים?!”

באורך־רוח, לאט־לאט, הושבתי אותה מחדש בכיסאה, ושעה קצרה עמדתי כך, רוכן עליה, שתי ידיה נאחזות בידי, ורק התחלתי מביט סביבי, תוהה אם אינו פוגע במנהגה של העדה הזאת כשאני ממשיך להשתהות כאן בחדר הנשים. ראיתי שאפרים נענה רק לחיבוקה של איילה וכן קרב אל איזו אשה צעירה, חיוורת וּרפת־בשר, שישבה מכונסת בין שתי נשים קשישות על הספה האחת שבחדר, ממלמל משהו, מושיט לה יד ויוצא במהירות אל המרפסת. זו כנראה אלמנתו של ישראל, שאיני יודע אפילו אם ילדה לו ילדים. אילו אמרה לי איילה, ניגש הייתי גם אני אל האלמנה הצעירה, אבל איילה היתה שקועה ביגונה, ופני הנשים היושבות לאורך הקירות והעומדות ביניהן היו אטומות, כאילו הייתי רואה ואינו נראה. זהיר־זהיר שחררתי ידי מבין אצבעותיה הלחות של איילה ויצאתי אל המרפסת, שאפרים עמד בה נשען אל המעקה, גבו אל החדר. כשהבחין בי, מיהר למחות את עיניו בגב־ידו.

בראשי חישבתי שוב את גילו של אפרים. אלינו לצריף בא הרבה לפני איילה, כשאך בקושי מלאו לו שמונה־עשרה. אולי אינו עדיין בן שבעים, אבל בוודאי מעל לשישים־וחמש. בדרך סיפר לי, שעד היום לא התרגל לחיי פנסיונר, וגם במקום־עבודתו מורגש חסרונו ולעתים קרובות מזעיקים אותו לכבות איזו שריפה. בעיני היה כמו מסמר ענק של טפסני־בניין, שהשנים כרסמו את ברזילו, אולי כפסל של גַ’אקוֹמטי, כל חמישים השנים שעשה על פיגומי תל־אביב, בבריכות־הדגים של עמק בית־שאן ואחרי שעזב את הקיבוץ כמנהל־עבודה ב“סולל בונה”, צרובות כפִילְם שרוף בתוך בשרו.

בלחישה שאלתי שוב: “ואיך בכלל התגלגל ישראל אל בין הפינגווינים האלה?”

“אחר־כך,” אמר.

גם כל הדרך מדירתו לבני־ברק דחה את תשובתו לשאלתי זו. כיוון שבערב־שבת אין עורכים הלוויות אלא עד לשעות הצהריים, עלה רחש של בהילוּת מן ה“הול”, ומן החדר שבו היה ישראל מוטל על הרצפה. האברכים בשחורים היו נכנסים ויוצאים, מודאגים אולי מזה שמכונית החברה קדישא טרם הגיעה.

פתאום הִטה אפרים את פניו הכחושות לעברי ורמז של חיוך נתווה בזוויות שפתיו היבשות:

“לפחות לפֶעטֶער17 מוֹדְכֶי־יַענְקֶב, האח של הסבתא שלך, יש היום קצת נחת בשמים. יהיה לו שם במה להתפאר לפני הרֶעבֶּע מצ’וֹרְטקוֹב.”

ואז, בבת־אחת, התחיל הכול נבהלים החוצה, נדחקים ב“הול” הצר, צועקים לפַנות דרך, ועם הקהל הוצאה בתמרונים זהירים גם המיטה המכוסה בטלית, שבעדה נראה מִתווה גופו הקל של ישראל, לא בשרני ולא גדול כארתור, שפתאום חזרה לזיכרוני מיטתו, שאף אני הייתי בין נושאיה. הנשים חיכו בסבלנות עד שיצאו כל הגברים, ואנחנו הִמתנו עד שיצאו הן. בקצת אי־רצון, אך בלי להתקומם, לא הצטרף אפרים אל ההולכים הליכה טִכסית אחרי המכונית השחורה עד לישיבה, שלמד בה שנים ובעת האחרונה גם שימש בה בהוראה, אלא נלווה אלי למכוניתי. לא עם כל הקהל, לבדנו נסענו שנינו לבית־הקברות והגענו ראשונים. מצאנו לנו פינה מוצלת קרוב לחדרי־הטהרה ולאולם המקוֹרֶה שנערכים בו טקסי הפרידה האחרונים, וישבנו לחכות.

 

ז

“זה מוכרח היה לקרות,” חזר אפרים ואמר. “כמה פעמים אמרתי להינדה: ‘לילד הזה אַת מקריבה את כל חייך, ואת חושבת, שכך צריך להיות, אבל אני אומר לך, ישראל מוכרח לדעת שפה זה ארץ־ישראל, ואמא שלו עובדת כמו חמור כדי להחזיק לו מורים פרטיים, לגור במקום שיוכל להזמין אליו את חבריו מהגימנסיה ואני לא יודע מה עוד. הוא מוכרח להבין, שהיום אמא שלו מרוויחה טוב, אבל היא נשארת תופרת, הגב שלה הולך והאצבעות שלה כואבות ולפני שתזוז תישאר גם בלי כוח וגם בלי חסכונות. את מגדלת ילד, שלא יוכל אף פעם לעמוד על הרגליים שלו, ילד בלי שרירים, יותר גרוע מזה, ילד שאין לו מושג על החיים.’ דַבר אל הקיר. דרך הנשים שלה הגיעה עד למעלה, אני לא יודע בדיוק מי, אחד האלופים, גולדה, מישהו, וכל הסיפור על ישראל, שהיה לא סתם בן יחיד, אלא נולד כשהיתה כמעט בת ארבעים, גם כל הטראגדיה עם ארתור, עשו רושם והיא השיגה לו שחרור מהצבא. אבל אז קרה משהו, שעליו לא חשבה. פעם ראשונה, ברגליים החלשות שלו, בעט. באמא שלו. כמו שהזהרנו אותה, גם אבא שלך גם אני. פתאום הבינה, שזה לא סתם, שזה מרד. היא באה אלי, בכתה, התחננה שאפעיל עליו את השפעתי. זה היה זמן קצר אחרי שאבא שלך הסתלק. ‘עם ראש כזה,’ אמרה, ‘דווקא הצבא צריך להיות יותר מעוניין שיהיה מהנדס גדול, ולא איזה פקיד קטן.’ נכון, שאז אמרתי לישראל, ישר בפניה של הינדה, שאם לא ישרת בצה”ל, זה יהיה דבר שלא יסלח לעצמו כל החיים! ואת זה לא שכחה לי הינדה עד היום, כפי שיכולת לראות בעצמך כשנכנסנו." בהתנהגותה של הינדה כלפי אפרים לא היה אפילו רמז של כעס, בדיוק להיפך, אבל לא חלקתי על דבריו. ככה מדברים אצלנו. “בקושי נתנה לי את היד. טוב, מה אני יכול לעשות? נכון שישראל נפטר ממשהו בלב, אבל זה בפירוש לא נכון – כמו שאמרה לי הינדה בלילה – שהוא נולד עם מום בלב. בכל אופן, אף פעם לא מצאו אצלו ואף פעם לא חשדו שיש לו מום לב. היו לוקחים אותו לצה”ל עם לב חולה?! ואיך אפשר להגיד, שהשירות פגע בבריאותו, וקירב את קצו?! הוא באמת ישב באיזה משרד בסיני ועבד בפקידות, אלא כולנו יודעים למה, מפני שליותר מזה פשוט לא היה מסוגל. וגם העניין עם הלב התחיל לא אז. עברו שמונה שנים, ואף אחד אפילו לא תיאר לעצמו. שם, בסיני, נדבק במחלה הרבה יותר גרועה, ואם תשאל אותי, אולי זה מה שהרג אותו. הלוא אני אוהב לדבר, ואנשים אוהבים לדבר אתי – אחרי שיצאתי לפנסיה יש לי הרבה יותר פנאי, אבל גם קודם הייתי תמיד מוצא זמן למשפחה. וכשרק תחילו הצרות, הזעיקה אותי הינדה בפחד גדול, ואז נסעתי תיכף אל ישראל לישיבה, ואתי, לאט־לאט, דיבר אפילו הוא. מתברר, שבאותה מִפקדה בסיני הסתובב גם איזה רב, שישראל ממש נדבק בו ודרכו בחיידק הזה. לא שלא היה אפשר להבין איך זה קרה. כשנהרג ארתור, היינו עדיין בקיבוץ, ואני לא הספקתי אפילו לראות אותו. אבל סיפורים – גם מהינדה וגם מאבא ואמא שלך – כן שמעתי. ומה שסיפרה הינדה לישראל, לא היה בדיוק מה ששמעתי אני. ישראל צייר לעצמו איזו תמונה אידיאלית על אבא גאון ועשיר גדול, וכשיש מרחק כזה בין מה שהוא שומע ובין חיים עם אמא לבדה, ועוד אמא כמו הינדה, לא צריך להסביר הרבה. גם כשעוד היה בתיכון וגם אחרי שגמר את הצבא והתחיל כאילו ללמוד בטכניון, דיברתי אתו הרבה והשתדלתי שיקבל מושג אמיתי על אבא שלו, כמובן בלי לפגוע בזכרו, אבל גם בלי להפוך אותו לאיזה אלוהים. ואז, פתאום, אבדו עקבותיו. כאילו האדמה בלעה אותו. אפילו לא בא אל הינדה להגיד שלום, פשוט רק בשביל להסביר לה מדוע עשה מה שעשה. הלוא לפחות זה הגיע לה אחרי שהקריבה לו את כל חייה. כלום…

“כן, אנחנו ידענו שכל זה לא נמסר לך,” הגיב אפרים על הערתי ביותר מאבק של ביקורת מוצנעת. "אתה זה סיפור אחר. אתה עסוק מאוד ואנחנו מבינים שאין לך ראש למשפחה, לכן גם לא רציתי לבלבל לך את המוח ולגזול את זמנך. אבל תאמין לי, זה היה נורא כשנעלם, לפני שגילינו שקבר את עצמו באיזו ישיבה. אני חשבתי, שהינדה תקבל שבץ־לב, או תשתגע. הכי גרוע היה, שלא ידענו אפילו מאיזה צד להתחיל. מה חושבים במקרה כזה? שהבחור התאבד. שערבים חטפו אותו. דברים כאלה. ואז, פתאום, סיפרה לי הינדה על איזה רב צבאי, שישראל היה מדבר עליו בהערצה, נזכרה שבסוף השירות התחיל להציק לה, שתדליק נרות בשבת, שתחזיק כשרות, עוד שטויות כאלה. יותר מזה, הינדה, שמיום שנולד היתה ממש הסמרטוט שלו, עשתה את רצונו גם בזה, אבל כשנעלם – פשוט לא קישרה בין זה ובין זה. בקיצור, ברגע ששמעתי על הרב הצבאי ההוא, הבנתי: זהו זה! הלוא אנחנו כולנו מבתים יהודיים, ואל תחשוב, שקודם, כאשר נכנסו לדירה של ישראל, לא פרפר גם בלבי משהו, אבל מה שעשה להינדה הרב ההוא, ובייחוד אחרי שהצלחתי לגלותו, סיפרתי לו על כל חייה ומה היה בשבילה ישראל, ממש ביקשתי רחמים, והוא לא נקף אצבע, אין לו מחילה. לא הועילו כל הדיבורים שדיברה איילה באוזני ישראל, לא הועילו התחינות, לא הועיל הבכי. לא מעניין אותו הטכניון, הוא לא רוצה להיות מהנדס, מעניין אותו רק דבר אחד – להיות יהודי.

“והאמת היא,” סיים אפרים, “שקרה להינדה בדיוק מה שפחדנו כל השנים שיקרה לה. היא נשארה בלי ישראל. הם כאילו היו נפגשים ביָאהרצַייט של ארתור, עוד איזה פעם פעמיים בשנה, אבל באמת הלך המרחק ביניהם וגדל משנה לשנה, ומזמן נשארה לגמרי לבדה, בלי הבן שהיה כל חייה, בלי כלום. הרבה פעמים אני חוזר בחלומות אל העולם ההוא, שברחתי ממנו לפני חמישים שנה, ובחלומות לא רק חי העולם ההוא כמו ביום שנסעתי, אלא לעתים קרובות אני מתעורר בבכי מר מרוב געגועים. אבל בכל פעם שחשבתי על הרב שגזל מהינדה את ישראל מתעורר בי מחדש אפרים ההוא, זה שברח מכל החיים ההם לארץ־ישראל. מה שווה לי כל התורה, אם היא גזלה מהינדה את כל חייה. ישראל מת היום, אבל הינדה מתה לפני שנים.”

 

ח

המכונית השחורה, וכן חבורת הגברים בשחורים וחבורת הנשים במטפחות־ראש ובשמלות כבדות, שירדו מתנוכי־אוזניהן ועד לקרסוליהן הגרוּבים, הגיעו לבית־הקברות. לבדם התגודדו הגברים, ולבדן התכנסו הנשים סביב האלמנה הצעירה. רק איילה, כפופה, נשענת על מקלה, נותרה מעט מן הצד, מתחת לשמש הבוערת. אפרים ואני מיהרנו לעברה והולכנוּה לפינת־הצל, שאפילו בה לחך האוויר את העור.

כך עד תום הטכס שלפני נשיאת המת אל חלקת־הקבר, וכך בדרך הארוכה אחרי העגלה עם גלגלי־הגומי, שאיילה התעקשה גם היא ללוותה ברגל, סירבה בכל תוקף לנסוע במכוניתי. סביב הקבר הפתוח, בצדי תלוליות החול, הצטופפו הגברים לבדם, ואילו הנשים, גם האלמנה הצעירה, גם איילה, נשארו במרחק־מה מאחור, מופרשות מן הגברים. זה היה בשבילי הביטוי המוחשי ביותר למה שנעשה לאיילה, שעמדה כך, מעוקמת, מכוּוצת, נשענת על מקלה. רק אחרי שנסתם הגולֵל והותרו קשריו של הנפטר עם החיים, וכל הגברים החלו חוזרים בדרך שונה מזו שהגיעו בה אל הקבר, פרצו הנשים אל התלולית החדשה, הניחו לבכיין הכלוא ליהפך ליבבות קורעות־לב.

אפרים ואני, ולא רק משום שבלי תמיכתנו היתה איילה מתמוטטת תחתיה, אלא גם מתוך התרסה מכוּונת כנגד מנהגי העדה שישראל הסתפח אליה, התחתן לתוכה, הובל על־ידה לקבורות, אנחנו לבדנו נשארנו כל העת עם הנשים ועכשיו הולכנו את איילה עד לקבר. שִדרתה המקושתת נטתה עוד יותר לפנים, כמבקשת להצטרף אל בנה, אבל כשאימצתי את אחיזתי, שחררה עצמה בתנועה חדה. השמש הכתה בלי רחם על המציבות הלבנות ועל החול שביניהן. אין עגום ממראה אלפי הקברים האלה בדיוּנות, בצהריו הבוערים של יום כזה. החום היה כבד כל־כך, שבפסיעות קטנות וחרישיות נחפזו הנשים להקיף את הקבר ולשוב בעקבות הגברים לעבר השער הרחוק. כשנעצרו כמה מן הנשים, והאלמנה הצעירה בתוכן, רמזתי להן שישאירו לשנינו את הדאגה לאיילה, שנותרה לבדה ליד הקבר, אפרים ואני במרחק זרוע מאחריה.

אינני יודע כמה עמדנו כך, שותקים, מחכים להינדה, שביקשה “להישאר עוד קצת עם ישראל.” מאחור התבוננתי בגבה המעוקל של האשה הזקנה, המכווצת, ומרחוק־מרחוק ראה הילד את כניסתה הראשונה של איילה, זנבות אדומים משתלשלים מכובע־הקש שלראשה, חגורה בוהקת כעגבנייה בין לובֶן חולצתה ולובן חצאיתה, ועל עקבי סנדליה האדומים היא מעכסת בעפר השביל הכבוש בקוצים מהרחוב לצריף.

במזל איילה גילה הילד את יְפִי האשה. עכשיו הלכתי עם הינדה לעבר השער, היא לא איילה, ואני לא הילד.


  1. שֵיינְקַייט, יידיש – יופי, יפהפייה; מַאזְל – מזל.  ↩

  2. כוֹבּ מוֹירֶע – סירוס של אִיך האב מורא – אני מפחד(ת), חושש(ת); זוֹט – סירוס של זי האט.  ↩

  3. “נִישְט שֵיינקַייט – מאזְל פֶעהלט אִיהר!” (יידיש): לא יופי – מזל חסר לה! הערת פב"י.  ↩

  4. “דער אייבערשטער” (יידיש): השוכן במרומים. הערת פב"י.  ↩

  5. “אוֹקס” (יידיש): שור. (בהשאלה) טיפש, אידיוט. הערת פב"י.  ↩

  6. “פּוּפֶּע” (יידיש): בובה. הערת פב"י.  ↩

  7. “פַּאנְיינְקָה” (יידיש): גברת. הערת פב"י.  ↩

  8. “אַנ'עֶמֶעסֶה שֵיינקַייט” (יידיש): באמת יפה. הערת פב"י.  ↩

  9. “אַן אַלטֶער קָאפ” (יידיש): ראש זקן. הערת פב"י.  ↩

  10. “ער זאל מיר מויחל זיין” (יידיש): במחילה ממך. הערת פב"י.  ↩

  11. “מצאו”במקור המודפס, צ“ל: מצאנו. הערת פב”י.  ↩

  12. “חם” (מרוסית): גס־רוח. הערת פב"י.  ↩

  13. “קוֹנְיֶיץ” (רוסית): נגמר, סוף. הערת פב"י.  ↩

  14. מלים פולניות: פַּאץ' – הסתכל; דוּרַאק – טיפש; אַלֶה דוֹ דוֹמוּ –אבל הביתה; טֵרַאס – עכשיו; פְּרֶנְטקוֹ – מהֵר.  ↩

  15. “וַי להַאי שוּפרָא” (“….בלי בעפרא”, ארמית): חבל על אותו יופי (המתבלה בעפר). הערת פב"י  ↩

  16. “צוֹרְבָא דרַבָּנָן” (ארמית): ‘הנצרב באישָׁם של חכמים’, כלומר: תלמיד חכם. הערת פב"י.  ↩

  17. “פֶעטֶער” (יידיש): דוֹד – הערת פב"י.  ↩

המלצות קוראים
תגיות