רקע
חנוך ברטוב
מה עושים במקרה כזה?
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: מעריב; תשמ"ח 1988

… על הבוקר בא לי היום סיבוך כזה, תאמין לי, שחשבתי שהנשמה שלי נקרעת, ואם להגיד לך את כל הנכון – אפילו ברגע זה, ככה שאני מדברת אתך, המצפון לא עוזב אותי במנוחה. אתה מסתובב הרבה ויכול להיות שתגיד, זה גם כן משהו בהשוואה למקרים שקורים היום במדינה?! מה זאת בכלל מקשקשת בקומקום?! אבל אני, נשבעת לך, כל היום היום אני לא מוצאת לי מקום, כמו לול תרנגולות מקרקר לי בראש, עשית טוב – עשית רע – עשית את הנכון – את הלא נכון – פַּאק־פַּאק־פַּאק – פַּאק־פַּאק־פַּאק – משתגעת מהמחשבות…

אוה! מהפה הוצאת לי! הלוא אתה שומע סיפורים, תגיד לי אתה: מה, לפי דעתך, הייתי צריכה לעשות?! תאר לי אותךָ במצב שלי, לא שאני מאחלת לשונאים הכי גדולים של שנינו את הצרות שירדו בצרורות על אברָם ועלי, המשפט, הבושות, בית־הסוהר וכל זה, ועכשיו אני עוד פה בבית אשה לבדה, ופתאום, על הבוקר, מקרה כזה!…

תשמע, הנה אני מספרת לך, מלה מלה, מההתחלה: בשמונה בבוקר, בדיוק, לא, רגע, קצת קודם, ממש תיכף אחרי ששלחתי את שוּקָה’לה לגן, ואני אגיד לך, עוד מזל שהיום בבוקר היה עננים, וקר, כמו לפני גשם, אז על – תסלח לי מאוד – כתונת־הלילה שמתי את החלוק הזה וככה עמדתי לי במטבח, שותה את הקפה הראשון של הבוקר, שואלת את עצמי: בשביל מי אני עומדת לבשל כשאברם נרקב שם במעשיָהוּ? אבל מצד שני, מה אשם האפרוח הזה, שוקה’לה? בדיוק להיפך, אני אומרת לעצמי, דווקא עכשיו הבית צריך להיות בית! אז אני מוציאה עוף מהפריזר, מתחילה לקלף כמה ירקות, אבל הראש שלי, תאמין לי… לא חשוב, יותר בריא, אני יודעת, לסגור את הפה עם ריצ’רַץ' ולא לחשוב על מה שעשה המנוּול הזה, השופט, לאברם. רק שעל המחשבות אין בעל־בית, גם לא הבן־אדם בעצמו. לא יודעת למה, אבל הביקור אתמול השפיע עלי יותר קשה מכל הפעמים הקודמות, שבר אותי לגמרי. מרמלה חזרתי הרוסה, מיואשת, אבל מה, אַת אמא, את מוכרחה לתַפקד, מה לעשות?! רק מאוחר בערב, אחרי ששוקה’לה נרדם וטוֹבָה, השכנה, הלכה ואני נשארתי ככה לבדָה לפני הטלוויזיה, תפסה אותי פתאום דיפרסיה, אל תשאל, התחלתי לבכות כמו איזו יַאכנֶע, ולא יכולתי להפסיק. אתה יודע, שאני לא בכיינית. בחיים שלי לא בכיתי, אבל אתמול – שיטפון! חצי לילה בכיתי. וחצי לילה שכבתי ערה. אז אתה מבין שהיום בבוקר כבר מההתחלה קמתי חצי בן־אדם. בקיצור, אני עומדת ככה, מקלפת שני קישואים, גזרים אחדים, איזה בצל, חושבת איך זה שעל החיים שלנו, שמכל הבחינות היו טובים ויפים, וכולם קינאו בנו, ירדה בִּן־שנייה קללה כזאת, ולא חס ושלום בגלל מלחמה, או מחלה, אלא סתם תאונה, שאברם לא אשם בה בשום דבר, הלוא כל העדים אמרו, שהוא נהג מנוסה, אחראי, עם עבר נקי כמו בדולח, שום הרשעה קודמת, רק מפני שנפלנו לידיים של שופט מטומטם ומנוול, באה עלינו בושה כזאת… טוב, לא חשוב, אז אני עומדת לי ככה ומקלפת, ופתאום – דפיקות. בדלת. לא דפיקות כמו שבא מישהו ודופק באופן נורמאלי בדלת, טובה השכנה, או זה שבא לקרוא את המוֹנֶה, מהגַאז, או מחברת החשמל או מישהו, אלא חזק, באגרופים, כמו בבהלה, כאילו בא עם משהו דחוף מאוד…

להגיד לך שבכלל לא פחדתי, יהיה שקר: כמו שאני עומדת פה ככה עם הסכין והבצל ביד, אני מרגישה איך אני נהפכת כולי לאבן, נמלים זוחלות לי על כל הגוף, בטוחה שבא שליח להודיע לי – אפילו עכשיו אני מתביישת להוציא מהפה מה שעבר לי ברגע ההוא בראש – שקרה לאברם כל מה שחשבתי כשראיתי אתמול במעשיהו את העיניים שלו, שבאמת עשה לעצמו חס ושלום משהו, זה מה שעבר לי בראש כששמעתי את האגרופים האלה בדלת, שכה אחיה…

בקיצור, אני עומדת לי ככה, מצד אחד נדחפת לרוץ לדלת, מצד שני הרגליים שלי דבוקות לבַּאלאטות, כאילו אם אני לא זזה – נעלמות גם החדשות הנוראות האלה כמו איזה חלום רע. זה התנהגות טיפשית, אני יודעת, אבל ברגע ההוא הרגשתי, מה לעשות, שאני לא יכולה לשׂאת על הגב שלי עוד צרות, זהו! אבל מה, אני לא זזה – וגם הדפיקות לא נפסקות. להיפך, גם מנסים את הידית, רק שהדלת נעולה מבפנים ברב־בריח, ב’יֵיל' ובשרשרת, קודם בגלל המסתננים ואחרי ששת הימים בגלל הגנבים. הדלת לא נפתחת, וההוא לא מוותר. ואז, פתאום, אני אומרת לעצמי: טיפשה, מה את עומדת ככה כמו גולם?! קודם־כול, מזה שאת לא זזה, הדפיקות לא יתבטלו. שנית כול, זה בכלל לא דפיקות של הודעה כזאת, זה כאילו מישהו נפצע, או נפחד או משהו. ואז אני תופסת לי את הראש, אוי, אולי בדרך לגן קרה משהו חס ושלום לשוקה’לה, למרות שזה בסך־הכול שלושה בתים מפה. תגשי לדלת, אל תעמדי ככה כמו טיפשה, מה כבר יכול להיות, תשאלי, תשמעי, יאללה, תזיזי את עצמך!… בכל־זאת, אין לי עצבים לפתוח את המנעולים, ורק מהמקום שאני צועקת: “מי זה?” – “חייל! גברת, תפתחי, בחייך, זה דחוף, מהר!”…

תיכף תשמע הכול! זה מה שאני שומעת: “חייל!”… איזה חייל?!… מה פתאום, בשמונה בבוקר, אצלי בדלת, חייל?!… אולי זה צו־קריאה או משהו, כמו שקיבל אברם בששת הימים, יחד עם ה“סְקַאנְיָה”?!… עכשיו אני מדברת ארוך, אבל בבוקר רצו בראש המחשבות כמו חשמל, ולהגיד את הנכון, כבר ברגע ההוא נהיה לי יותר קל, קודם־כול שזה לא שליח מבית־הסוהר עם חס ושלום איזו ידיעה, ושנית כול, אתה לא תאמין, זה כמעט הצחיק אותי, הכי טוב יהיה אם בדיוק עכשיו הביאו לאברם צו. אז אני מתקרבת לדלת, לא פותחת, רק צועקת: “מה אתה רוצה?” – "תפתחי, גברת, תרחמי עלי, תעזרי לי, אני אספר לך הכול – "

פה, גם בלי שתגיד לי אני יודעת, עשיתי את הטיפשות הראשונה. צריכה הייתי להגיד לו: “תסלח לי מאוד, אני בבית אשה לבדה ולא חסר לי צרות גם בלי הסיפור שלך, תלך פה מסביב בדו־משפחתי שלנו אל טובה, שגם לה יש בדיוק בן בסדיר.” אבל מה אני אעשה אם אצלי הלב היה תמיד יותר חזק מהראש?! אחרי שעוד פעם ועוד פעם אמר, “דודה, תרחמי עלי, אני חייל,” סובבתי את המפתחות ולפני שהספקתי לחשוב נדחפה הדלת, ורק השרשרת לא נותנת לה להיפתח, ובסדק אני באמת רואה חייל, פשוט ילד, בלי כובע, נושם כמו קטר, כולו זיעה, שחרחר, אבל בגלל אני־לא־יודעת־מה אפור כמו מת. “גברת, מהר, תפתחי לי,” הוא לוחש. “מה אתה רוצה?” אני כבר מתחילה להצטער, אבל הוא לוחץ בכל הכוח על הדלת, והעיקר, לא מפסיק להתחנן: “רודפים אחרי, דודה. מה זה, אין לך לב? זה עניין של רגע, והם תופסים אותי.” – “מה זאת אומרת, רודפים?” – “בפנים אני אסביר לך הכול, זה שום דבר, תאמיני לי, תוציאי את השרשרת, דודה.” – “מי רודף?” – “זה המֵם־צָדיקים. תחביאי אותי רק לחצי שעה, זה הכול.” – “לא, קודם אתה תגיד לי מה עשית! המם־צדיקים לא רצים אחריך בשביל לתת לך צל”ש!" אבל כמו שאני אומרת את המילים האלה, אני מרגישה איך הדם מדליק לי את הפנים. שדווקא אני, אשתו של אברם, ככה אדבר?!…

אתה יודע מה אמר למה בסך־הכול רדפו אחריו המם־צדיקים? “בצבא כבר חורף ואני בחופש, דודה, שמתי עלי לרגע בגדי קיץ שיש לי בבית ויצאתי לקנות משהו בחנות”…

טוב, הלוא זה מה שאני שואלת אותך: מה עושים במקרה כזה?… הנה, תשמע אותי. אני מסתכלת בחייל, שכאילו מנסה להיכנס בסדק, לא נראה שמונה־עשרה, אולי שש־עשרה, לבוש באמת כמו יעקב בקיץ, אבל מה אני מבינה בבגדים שלובש צה"ל? גם זה שכולו מים, השערות שלו מטפטפות, נושם כבד. אתה מבין, אני גם מפחדת נורא וגם מרחמת עליו, ולא יודעת מה אני עושה. הלוא אנחנו כל החיים חיים פה במין מצב כזה, שאני כבר לא יודעת כלום. לפני כמה שנים היה פה בשכונה מקרה, אתה בטח זוכר, שמצד הפרדסים נכנסו מסתננים לתוך החצר של פַייבְל שמוּאלי וירו ישר לתוך החלון ורק בנס לא קרה כלום. נכון שעכשיו הגבול התרחק, אבל מה זה גבול כשהם מסתובבים לך בכל מקום, ומה אני יודעת אם בחור שחרחר כזה, שבורח משוטרים, הוא באמת ילד שלנו, ולא איזה מסתנן?…

היה לי בדיוק ראש לחשוב איך העברית שלו! מה אני, מורה לדקדוק? דיבר שוטף, בלי בעיות, אני יודעת. הכול היה אחת־שתיים, הוא גם דוחף גם מתחנן, אני מצד אחד נשבר לי הלב וצד שני מרימה עליו את הקול: “שלא תעיז לפרוץ בכוח! אני פה אשה לבדה. אני לא יודעת משום דבר, ואני לא אכניס אותי אלי הביתה!” – “אין לך בכלל לב?! לך אין בן בצבא?! אני אומר לך, שזה הכול שטויות, הסתבכתי. עכשיו יכניסו לי לא רק בגלל הבגדים אלא גם בגלל שברחתי. לבן שלך זה לא יכול לקרות, דודה?! אין לך נשמה יהודית?”…

אני זוכרת כל מלה, זה מה שאמר: “אין לך נשמה יהודית?” אתה מבין, מצד אחד היה לאברם ולי מספיק צרות מהמשטרה, ועכשיו רק חסר לי עוד עסק עם המשטרה הצבאית. מצד שני, אני לא יכולה לסגור לו סתם ככה את הדלת בַּפָּנים. אז פתאום אני אומרת לו: “אתה יודע מה, אני אֵלַי הביתה לא יכולה לתת לך להיכנס. יש לי סיבות. אבל, בוא, מהר, נלך פה אל השכנה מהצד השני של הבית. גם לה יש בן בצבא, ויחד כבר נראה!” והוא, מסכן, היה בפחד כזה, שאפילו לא התווכח, תיכף עזב את הדלת, אני שחררתי את השרשרת, יצאתי אליו, הראיתי לו לעבור מאחורנית ושם להיכנס בפִּרצה שפתחנו בגדר לפני שנים, טובה ואני, והוא, כמו ילד קטן, עושה כל מה שאני אומרת. טובה, באמת, עומדת במטבח, עובדת, ואני אחת־שתיים מספרת לה לאיזה מצב נתפסתי, וגם החייל מדבר ומסביר, והאמת – לא הבנתי בדיוק מה. טובה, אולי מפני שהיא אמא של חייל, או מפני שבכלל היא תמיד מתמצאת יותר מהר ממני ויודעת איך יוצאים מכל מצב, לא חושבת הרבה: “קודם־כול תיכנס לחדר־המיטות שלנו ותתחבא לך שם, ואחר־כך כבר נחשוב מה הלאה”…

יש לה ארון־קיר גדול, חמש דלתות, דחפה אותו שם, בין הבגדים, ולי עשתה סימן להיכנס אִתה חזרה למטבח. שם היא אומרת לי, כמו אַיירוֹנְסַייד: “את תצאי לרחוב לראות אם המשטרה הצבאית באמת מסתובבת כאן ומה בדיוק הם מחפשים, ותשתדלי למשוך אותם אליכם הביתה, ובינתיים אני אבדוק את הניירות של הילד הזה, ואז נראה עם מה יש לנו פה עסק.” טוב, אז באמת חזרתי דרך הפרצה אלי לחצר, והתחלתי להתקדם בנחת לעבר הרחוב, מציצה מבין העצים, מתקרבת לשער, לא רואה שום משטרה צבאית. ופתאום, חשבתי שאני מִשְתָבֶצֶת על המקום, מהחצר שלנו, מהכיוון שממנו באתי אני רגע קודם, מופיעים להם מם־צדיקים, קַאסקֶטים, סרטים, חגורות לבנות. אני לא מבינה איך לא ראיתי אני אותם ולא יודעת אם הם כן ראו או לא ראו אותי כשעברתי בפרצה מהחצר של טובה, ואני נשארת עומדת משותקת, מחכה עד שהם ניגשים אלי ואומרים לי, לא פחות ולא יותר, ישר בפנים: “תַראי לנו איפה החבאת את החייל!”…

לא, אתה לא יכול לתאר לך אותי ברגע ההוא! אבל מה, כמו שאני אשה לבדה, גם לא הכי־חכמה, דבר אחד תפסתי תיכף, וזה נתן לי אומץ לדבר בביטחון ובחוצפה, זה שהילד הוא לא מסתנן, כמו שפתאום נכנס לי לראש, אלא באמת חייל. “על מה אתם בכלל מדברים? איפה יש פה חיילים בחצר שלי? ומלבד זה,” עשיתי את עצמי רותחת מכעס, “באיזה רשות אתם מסתובבים אצלי בחצר? קיבלתם ממישהו רשות? קיבלתם רשות ממני?”…

הם היו שניים, אמרתי לך, ואחד מהם, היותר גבוה, קצין או סמל, שלושה סרטים על השרוול, ניגש אלי קרוב מאוד, גם הוא פנים של ילד, אבל שפתיים כאלה רעות, דקות, ואומר לי: “לפי האף שלך, גברת, אנחנו יודעים שהוא אצלך בבית.” – “אתה אמנם מם־צדיק, אבל אני לא בצבא,” הכנסתי לו, “ולפי האף שלך, אני יכולה להיות אמא שלך.” זה קצת בלבל אותו, בדיוק כמו שרציתי. “אם את בסדר, את לא צריכה לדאוג, דודה,” התחיל, ואני לא מחכה, במקום נותנת לו עוד שוֹס: “ועם כל הכבוד לצה”ל, אל תקרא לי דודה. אני בשבילך גברת." “בסדר, גברת,” הוא אומר, “אז מה את כל־כך עצבנית?” – “גם בלי שתסתובבו פה בחצר בשמונה בבוקר, אצל אשה לבדה, יש לי מספיק סיבות.” לא עזבתי אותו, אבל פתאום תפסתי שעוד רגע אני גם מספרת להם שאברם יושב במעשיהו, ומכניסה להם רעיונות לראש. הכי טוב זה לסגור את הפה ולהפגין אדישות. אני מפנה להם את הגב, ונכנסת אלי הביתה…

הלוואי! לא כל־כך מהר התפטרתי מהם! אני לא עושה שלוש פסיעות, והם – הוֹפּ! – כבר לפני, עומדים בדלת שהשארתי פתוחה, מתכוננים להיכנס פנימה. עכשיו, בינינו, מה אכפת היה לי שייכנסו, שיחפשו, את החייל הלוא ממילא לא היו מוצאים. אבל באותו רגע אמר לי הראש שלי, שאני מוכרחה להתנהג בכל החוצפה, כדי שתהיה להם הרגשה הם פה טעו לגמרי. זה ראשית כול. שנית כול, הוויכוח הזה נותן לטובה זמן, אם כי אני לא יודעת זמן בשביל מה. בכל־אופן, אני פתחתי עליהם את כל הפה, הוֹ־הוֹ: “שלא תעיזו! כולנו אוהבים את צה”ל, אבל זה לא אומר, שכבר מותר לכם להיכנס סתם ככה לכל בית. פה זה לא רוסיה. אם אני נותנת לכם את המלה שלי, שאצלי בבית אין שום חייל, זה צריך להספיק לכם. ואם היא לא מספיקה, אז אני רוצה לראות בכתב, שמותר להיכנס בשמונה בבוקר לאשה לבדה הביתה. ואם אין לכם נייר כזה ביד, אז בבקשה לצאת תיכף ומיד מהחצר שלי, ולא אכפת לי מכלום!"…

זה נכון, הייתי אפילו יותר טובה מ“הבִּימָה”. אני בכלל לא יודעת מאיפה באו לי פתאום המלים האלה, ואם שמת לב, לא אמרתי מלה אחת שֶקר – החייל באמת לא היה בדירה שלי, אלא אצל טובה בארון. בקיצור, זה עבד עליהם חזק מאוד. ראיתי שהם מציצים אחד בשני, אולי נפלו על אחת, שעוד עלולה לעשות להם צרות. הם זזו קצת הצִדה מהדלת, וזה הגבוה, עם השלושה סרטים, התחיל פתאום לדבר אלי יפה, בנימוס: “תביני אותנו, גברת, אנחנו בתפקיד. ראינו את החייל בורח בכיוון הזה, ורצנו אחריו, ואיזה ילד אמר לנו, שראה אותו בורח לתוך החצר הזאת. אנחנו בסך־הכול ממלאים את החובה שלנו.”

“כבר אמרתי לכם, כל הכבוד לצה”ל, אבל אם אתם לא מאמינים למלה של אשה ילידת הארץ חמש דורות, אז תלכו ותביאו צו. יותר מזה לא מעניין אותי." – “טוב־טוב, גברת, אנחנו מאמינים לך. סליחה.” ולא תאמין, הסתובבו והתחילו ללכת. רק אני, אם להגיד את האמת, מצד אחד כאילו הצלחתי, אבל מצד שני התחיל המצפון להציק לי: איך אני יודעת שרק בגלל המדים האלה, שלי לא נראו מדי צה"ל בדיוק, חשבו ככה. אולי בכל־זאת יש פה משהו רציני נגד הביטחון? בחור סתם בורח בפאניקה בגלל דבר קטן כזה?! הלוא במדינה כמו שלנו הכול יכול להיות.

“מה הוא עשה החייל הזה, שאתם כל־כך רצים אחריו?” – צעקתי אחריהם. “תפסו אותו אוכל בשר בכלים של חלב,” צועק חזרה המם־צדיק השני ותיכף צוחק מעצמו, הפליץ חוכמה ונשאר בחיים, אבל הגבוה, הקצין, נעצר, כאילו ככה יותר קל לו לחשוב על השאלה שלי, ובטוֹן שדֵי הפחיד אותי אמר: “אם צה”ל מחפש אותו, גברת, יש גם לך סיבה טובה מאוד לדאוג"…

כן, עם המלים האלה. אני עוד איזה כמה רגעים נשארתי עומדת בפִשפש, לראות שהם באמת נכנסים לג’יפ, נוסעים עד לפנייה לכביש הראשי ומסתלקים. גם לחצר של טובה חזרתי לא בדיוק כמו שבאתי, אפילו חיכיתי לראות שלא יופיעו לי עוד פעם מבֵּין הלול לגדר, ורק אז עברתי בפרצה. האמת?! פלא שהיה לי את השכל להביא את הילד אליה. תאר לך, שהוא מתחבא אצלי ושני המם־צדיקים מזיזים אותי הצדה, נכנסים ומוציאים אותו. רק זה היה חסר לנו עכשיו, להסתבך עם המשטרה הצבאית, ובשביל מי, בשביל איזה אחד שאתה לא יודע עליו כלום…

מה “העיקר שזה נגמר”?! עכשיו זה רק מתחיל! יצאנו שתינו למרפסת, שאם יחזרו, יראו שאנחנו שתי נשים לבדן יושבות ומקשקשות, אני סיפרתי לטובה כל מה שהיה עם המם־צדיקים, והיא סיפרה לי שבינתיים הספיקה לעשות לו חקירת שתִי־וָעֵרב מכל מה ששמעה מיעקב על צה"ל וגם סתם שאלות, איפה הוא גר, לאיזה בית־ספר הלך, מה אבא שלו עובד, כל מיני פרטים קטנים שערבי לא יכול לדעת. מספר חזק, טובה, היתה יכולה להיות בַּלש. “אני בטוחה עכשיו מעל לכל ספק, שהוא סתם ילד, חייל, שהסתבך באיזה שטות, וצריך לעזור לו להסתלק מפה בשקט.” זה מה שטובה אמרה. “מי בגיל הזה לא עושה שטויות? ליעקב זה בטח יכול לקרות, אם זה עוד לא קרה, ובגלל מה, בגלל מכנסי־קיץ, בגלל בחורה, בגלל כלום. שהמשטרה הצבאית תשמור אותנו מהמסתננים.” זה מה שטובה אמר, אתה מבין?…

אוה! בדיוק! עכשיו אני מגיעה למה שלא עוזב אותי מהבוקר – למצפון. נו, מה עושים, תגיד לי אתה, אני שואלת אותך מה עושים במקרה כזה? נכון, שכאילו אין פה בכלל שאלה, מה, זה העסק שלנו למסור חייל למשטרה הצבאית?! אבל מצד שני, אנחנו כבר לא חיים בזמן האנגלים, שזה היה מִצווה, שהיינו משגעים את השוטרים ואת החיילים. אתה מבין אותי?!…

אני אסביר לך איפה פה הצרה. הצרה היא, שלא רק הילד הזה הוא יהודי, הצבא יהודי, המשטרה יהודית, גם המם־צדיקים האלה. אם אמת מה שאמר, וטובה ואני האמנו לו, שזה בגלל שנתן קפיצה לחנות בבגדי־קיץ, אז כַּפרה! אבל אם חס ושלום עבד עלינו וזה משהו ביטחוני, ריגול, חבלה, כבר ראינו דברים כאלה, שלא נדע, אז זה סיבוך כזה, שהראש יכול להתפוצץ, לא משהו שטובה ואני, על הבוקר, יכולות להחליט מה עושים במקרה כזה…

מה היה הלאה? – שום דבר. אנחנו שתינו יושבות על המרפסת בכותנות־לילה וחלוקים, חושבות, חושבות, לא יודעות מה הלאה…

מה פתאום, הסתלק?! הוא כל הזמן בארון, ואנחנו רק רוצות להיות בטוחות, שהמם־צדיקים לא חוזרים. אז אנחנו אומרות לו, שהוא יכול לצאת, וככה, בחדר־המיטות אצל טובה – צריך היה להביא את הטלוויזיה שתצלם! – אנחנו שתינו מתחילות מחדש את כל החקירה, לראות שאין פה משהו הרבה יותר רציני, לא סתם איזה חאנטאריש על בגדי־קיץ. בינתיים הספיק החייל לנוח בתוך הארון. כל הזיעה התייבשה, הנשימה שלו היתה נורמאלית, ואם להגיד את האמת, הוא היה ילד כזה מתוק, רזה, שחור, עם עיניים גדולות, וכמה שאני מנסה להכשיל אותו, הוא תיכף משיב בפשטות, בלי גמגום אחד:

“מה יכול להיות יותר פשוט – אמא שלי החליטה לנקות לי את מדי־החורף, ובבוקר נתתי קפיצה לחנות. מי יכול לתאר לעצמו שפה, לפני שמונה, יסתובבו מם־צדיקים ויתעסקו בשטויות כאלה?”

“אמא שלך כל־כך נקייה, שנותנת לך להסתובב במכנסיים מטונפים ומקומטים כאלה? אנחנו שתי טיפשות, אתה חושב? אתה עריק ומתחבא פה בין הפרדסים, רק לא תיארת לעצמך שעלו על עקבותיך, אז הרשית לעצמך לצאת –” עליתי עליו, אבל הוא לא נשאר חייב:

“את רואה יותר מדי סרטי־מתח, גברת! הגברת הזאת, השכנה שלך, בדקה לי את כל הניירות, את הפאס, כול, חקרה אותי כמו מצ”ח – "

“קונץ לזייף פאסים?! אברם, בעלי, עוד כשהלכנו, לפני החתונה, היה מזייף פאסים על ימין ועל שמאל –”

“אם בעלך לבדו היה מזייף פאסים בשביל לבוא אלייך, מה את ככה מתפלאת? גם היום קורה שמתאהבים ומוכנים לעשות אפילו דברים יותר גרועים –”

שמעת חצוף?! אנחנו חוקרות אותו, והוא בכלל כבר לא מפחד, מביט עלינו כאילו היינו שתי מכשפות זקנות. זה כבר הרגיז אותי באמת, ונתתי לו ישר, בלי חוכמות:

“אתה אל תשווה את עצמך אל אברם. הוא התנדב, הוא היה בהגנה, עבר את כל הקרבות עוד לפני שבכלל היה צה”ל, ואם היה רוצה לא להילחם, היה קם והולך הביתה, בלי להגיד שלום. אצלו לזייף פאס היה סתם, כשהיו במחנה, כבר אחרי הקרבות. אבל אתה, עם הבגדים האלה, הסיפורים האלה – " וכאן נכנסת פתאום טובה עם משהו, שצריכות היינו כאילו לשאול תיכף, אבל לא חשבנו על זה:

“ואיך זה שאנחנו לא מכירות בכלל את הפנים שלך? גם לא שמענו על משפחה כזאת, ואין דבר כזה במושבה, שלא מכירים.”

והוא, הילד, בלי פחד: "וואללאך, מה יש לכם אתם, דודות?! בואו עכשיו אתי שניכם אלינו הביתה, באוסישקין, חמֵש־שֵש רחובות מפה, ותראו גם את אמא שלי, גם את בגדי החורף – "…

טוב, לרגע זה באמת לגמרי סתַם לי את הפה. אם הוא אומר בואו אתי לאוסישקין ככה־וככה, אפילו נתן את המספר, ששים־ושלוש, אני חושבת, או תשעים־ושש, זה כאילו, הה, הנה, לא יכולה להיות הוכחה יותר פשוטה. אבל נשים, אתה יודע, מה לעשות, חשדניות. מה אם הוא זורק רחוב סתם באוויר מפני שהוא בטוח שלא נצעד אתו עכשיו בכותנות־לילה דרך חצי מושבה עד אוסישקין?! אה?! אם מהמם־צדיקים הצליח להימלט, אולי הוא מקווה לצאת ככה קודם־כול בלי סקאנדאלים מהבית מפני שממני ומטובה יחד יש לו בהחלט סיבה טובה לפחד, אותי אתה מכיר, גם לי לא חסר, אפילו היום, אחרי שגידלתי שלושה ילדים, אבל טובה היא באמת מספר, עומדת כמו מחסום לפני הדלת, הידיים שלה כמו שני נאבוטים.

“אם זה הכול כל־כך פשוט,” אני אומרת לו, לא מוותרת, “אז למה גם למשטרה הצבאית לא אמרת ככה־וככה, בואו אתי עכשיו לאוסישקין ותראו שאמא בדיוק מגהצת לי את הבגדי אל”ף, הה?! המם־צדיקים הם לא יהודים? לא היו מבינים?… לא, די, תשתוק־תשתוק!" הרמתי עליו את הקול, ללחוץ עליו, “אתה אין לך כלום מה להגיד! כל הסיפורים שלך לא נדבקים. אתה ברחת מהמם־צדיקים בשביל משהו אחר לגמרי, אני אגיד לך מה, בשביל שאתה כבר חודשים מסתובב ככה, עריק מצה”ל, זה הסיפור… לא, סתום את הפה, מספיק דיברת!"…

תשמע רגע, אני כבר גומרת. חשבתי לי ככה: מה שלא נעשה בסוף, קודם־כול ניתן לו מנה הגונה, ולהגיד לך, אני לא יודעת מאיפה באו לי המלים האלה, כל מה שהיה מונח לי על הלב מהביקור אצל אברם, כשאחרי כל מה שהיה בהגנה ובמלחמת השחרור וכל השנים במילואים ראיתי מה הוא משלם בשביל כלום, הורדתי על החייל הזה:

“אם היית כאן מהמושבה, כמו שאתה אומר, היית יודע איזה צרות היו לנו מהמסתננים עד ששת הימים, בעיקר אצלנו פה בסוף הפרדסים, שכמה בתים מפה, אצל פייבל שמואלי, הגיעו מסתננים מכיוון הפרדסים לחצר מאחור, ירו לתוך החלון ורק בנס לא נפגע אף אחד. אתה לא מתבייש? אנחנו פה כולם סומכים עליך, יוֹשנים בשקט בלילות, ואתה בורח מצה”ל ואחר־כך בא להתחנן לנשים שיחביאו אותך אצלהֶם בארון?!… לא, שתוֹק, מספיק שמענו אותך!.. ותאר לך, שפתאום יש עוד פעם מלחמה, אז על חיילים כמוך אנחנו סומכים, אוי ואבוי לנו?!"…

תשמע, בכנסת לא שומעים נאומים כאלה. והוא, הילד, עמד עם הראש למטה, אפילו לא מנסה לברוח, לא אומר מלה, כאילו עוד רגע הוא מתחיל לבכות לי. ואני, אתה מכיר אותי, מה לעשות, הלב שלי מחֶמאה, תכף מתחיל להינמס.

“למה אתה שותק עכשיו?!” אני אומרת, מנסה איכשהו לצאת מזה, “למה אתה לא אומר כלום?!”

והוא, בבת־אחת, כאילו עף לו הפקק, חצי־בוכה, אמר: “מה את רוצה מהחיים שלי?! קודם סותמת לי את הפה, אחר־כך שואלת. מה שייך מקרה כזה למלחמה. אני כבר נשבר לי מהבּוּלשיט הזה בצבא. קם בבוקר. הולך לקנות לחם וחלב, ופתאום, לפני העיניים שלי, המם־צדיקים. עשיתי טעות, חשבתי שהם לא רואים אותי והתחלתי לברוח. רק עכשיו גמרתי חודש בִפנים על דבר כזה בדיוק: תפסתי פאניקה, התחלתי לברוח בלי שום סיבה, שפטו אותי לכלא, וזה מה שהביא אותי עכשיו, ברגע שראיתי את שני המם־צדיקים, לברוח בלי שכל. ככה זה התחיל, וכל מה שרצתי יותר, נעשה המצב שלי מסובך יותר ופחדתי יותר להיתפס. זה כל הסיפור. תנו לי פשוט לצאת מפה בשקט”…


–––––––


את האמת? אני לא יודעת. מצד אחד, כל מה שאמר נשמע פשוט ונכון. אני זוכרת, כשהיה הגדול שלי, יצחק, בטירונות, היה גם הוא כזה שְלִימַזְל, את הנשמה היו מטרטרים לו, כמו שהיה אומר. מצד שני, כל הזמן לא עוזבת אותי הרגשה, שהוא לא כל־כך ילד, שכל רגע הוא ממציא לנו סיפור חדש. זה נכון מה שאתה אומר, שברחוב אוסישקין באמת גרים הרבה עיראקים – אבל תסלח לי, לא שיש לי חס־ושלם משהו נגדם, אבל אני לא כל־כך מבדילה בינם ובין הערבים…

חס־ושלום! להיפך, למרות שהחשד הזה התיישב לי בראש, אני לא מנסה אפילו לתת לו להרגיש. על סמך מה אני אגיד לו, אתה ערבי! הניירות בסדר. הוא נראה בסדר. הוא מדבר בסדר. מה אני אגיד לך? המצפון לא נותן לנו להחליט – לא ככה ולא ככה. ויש עוד משהו: איזה צורה יש לשתי יאכנעס בכותנות־לילה שמחזיקות בילד הזה והופכות את הדירה של טובה לתחנת־משטרה?!

“טוב, אתה יכול ללכת!”

זה כאילו הסוף, נכון? אז תשמע סיפור: אנחנו זזות הצדה, הוא ניגש לדלת, פותח אותה, ונשאר לעמוד. בפנים. טובה מביטה בי, אני מביטה בטובה. אתה מבין? הילד גם מפחד לצאת לרחוב, גם מתבייש להגיד שהוא מפחד…

זה מה שאני שואלת אותך מההתחלה! מה עושים במקרה כזה? תשמע: מהרחוב נשמע פתאום עוד פעם טרטור של מנוע, והלוא אצלנו כולם נולדו על ההגה, וגם אני, כמו שאתה רואה אותי, למרות שאני לא נוהגת, אוזן יש לי של בַּעל־עגוּלֶה. “זה ג’יפ,” אני לוחשת לטובה, והיא יוצאת בדלת, כמו סתם, חוזרת אחרי שנייה, נועלת את הדלת, רומזת לחייל שירוץ חזרה לארון ולוחשת שזה הם, המם־צדיקים. הם לא מוותרים. ממשיכים לעשות הקפות בשכונה, מקווים לתפוס אותו. ואז אני רואה משהו, שאני מבינה עוד פחות: החייל מתעלם מהאזהרה של טובה, פשוט לא זז, כאילו אמר, די, מה שיהיה יהיה. וככה אנחנו עומדים שלושתנו, קצת מתביישים אחד מהשני, אם להגיד את הנכון, לא יודעים איך יוצאים מזה…

אוה!… אז עשיתי באמת את הטיפשות הכי גדולה של הבוקר, גם כן בלי לחשוב, רק מפני שיש לי לב מחמאה, ולא יכולתי לראות את העיניים של הילד הזה, מבט של אחד שהשלים עם הכול.

“בוא, בוא אחרי!” רצתי בבת־אחת לדלת. “אתה תעמוד פה ואני אצא לפִשפָש, ואם הרחוב יהיה נקי אעשה לך סימן ביד ותעבור לצד השני. ככה אני אוציא אותך מהשכונה, ואחר־כך אני לא רוצה לדעת ממך – מה שתעשה תעשה”…

חבל שלא ראית את התמונה, היית מת מצחוק: אני עומדת ברחוב, לא מסורקת, בכתונת־לילה וחלוק פלאנל, עם צַ’אפֶּס, מסתכלת ימינה, מסתכלת שמאלה, רואה את הג’יפ נעלם מקצה הרחוב, עושה סימן והילד עובר את הרחוב בטיסה אחת, מתחבא מאחרי איזה אוטו. אני מטיילת לי כמו בשבת, לאט לאט, מחכה עד שגומר הג’יפ עוד סיבוב ונעלם, שוב עושה סימן לילד והוא נותן עוד ריצה, וככה, מה אני אגיד לך, בצורה כזאת הגענו עד קרוב לכביש הראשי, לא רחוק מתחנת־האוטובוסים. פה תפס אותי בשתי ידיים, ופשוט – דמעות עמדו לו בעיניים. והאמת, גם לי. אחרי הכול גם אני הייתי אמא של חייל, ומלבד זה, אתה מכיר אותי, יש לי נשמה של אַ יִידִישֶע מַאמֶע. אבל מצד שני, להגיד לך שהייתי שקטה – בכלל לא הייתי שקטה. הלוא הוא גר ברחוב אוסישקין, אז מה פתאום הוא ממהר לתפוס אוטובוס? אבל מה, כשהתחיל להגיד תודה, לא חקרתי, רק אמרתי לו:

“די, אל תגיד מלה, היה לך מזל שנפלת בדיוק אצל שתי נשים, אחת יש לה בן חייל ואני שגם סובלת מטעות נוראה של בית־משפט, רוץ, רוץ.” ולפני שהספקתי להביט, רץ ונעלם לי מהעיניים, ולא ראיתי אם רץ לרחוב אוסישקין לאמא שלו, או קפץ לתוך איזה אוטובוס…

לא, לא התקשרנו עם המשטרה, לא אמרנו כל היום מלה, ובשביל זה רציתי שתשמע אתה על המקרה הזה שתפס אותי על הבוקר. בעיניים שלך אני רואה, שאתה קצת צוחק לי, חושב שאני סתם טיפשה, אבל מה לעשות, המצפון לא עוזב אותי, מצד אחד אולי באמת זה היה כמו שהילד סיפר, ומצד שני אני לא מאמינה בגלל בגדי־קיץ הסתובבו פה אצלנו המם־צדיקים כל לפני הצהריים. אתה יודע מה כמעט אמרתי לחייל, ונשכתי לי את הלשון:

“אני רק מתפללת, שהמזל שלך לא יהיה האסון של אף אחד, ושלא עשיתי טעות הרבה יותר גדולה ממה שבגללה שלחו את אברם לשנה למעשיהו ושללו לו את רשיון הרכב לכל החיים.”

אבל תגיד לי אתה, אני מתחננת לפניך, מה הייתי צריכה באמת לעשות? אני שואלת אותך: מה עושים במקרה כזה? מה?…

המלצות קוראים
תגיות