רקע
חנוך ברטוב
ילד לא־כל־כך
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: מעריב; תשמ"ח 1988

 

א

תשמע מה קרה לי אצל פַּחַח הרֶכב שלי, ותגיד אתה אם אדם פה בכלל יכול לדעת עם מי הוא מדבר, על מה הוא פתאום עוֹלֶה ואיפה הוא נופל על סיפור, שכבר לא ירפֶּה ממנו לעולם:

גם המלחמה הזאת, לא אחרי ששה ימים, אבל נגמרה, וכל אחד חזר לצרות שלו. אני, ברוך השם, בכל ההתרוצצויות בַּדרום לא נפלה מִשׂערת ראשי ארצה, וגם בְּני יצא מהמוּבלעת הסורית בלי סריטה. אבל מה, כשאין לך צרות גדולות, נהפכת גם מעיכה של ה“פְרוֹנט” לִכאב לב. אתה בטח תגיד: אם ה“סוּבָּארוּ” נוסעת בסדר ואתה בסדר, “פרונט” מכופף זה לא חורבן הבית. כשהפחח עושה מהר את העבודה, אתה משַלם ושלום על ישראל – זה נכון. אבל אם הפחח שלך הוא איציק, אתה מגיע לעצבנות כזאת, שקשה לך להחליט אם לרצוח אותו או להתאבד. וזה לא על המעיכה עצמה, שהיתה בסך הכול מזל כביר, לא נזק. הלוא בשבועיים הראשונים התרוצצתי אִתה כמו אידיוט בין תל־אביב, אל עָריש, בַּאלוּזה, ציר הרוֹחב, טַאסָה וחזרה, והיו לי כמה מקרים – נכנסתי להרעשה בציר מאדים, באחד הלילות היה אי־שם על הכביש המפורר בין רוּמַאני לאל עריש כחוט־השׂערה ביני לבין מוביל טנקים – נִסי־נסים. הפגיעה עצמה היתה דווקא סתם בחנייה, אמצע סוכות, ירח מדברי מלא, ממש ליד החמ“ל של קַלמָן בבּאלוזה. בשובי עם ערב ב”סובארו" הצהובה מטַאסָה מצאתי לי פינה בצד איזו סוללת־עפר והתכווצתי על המושב האחורי, מנסה להירדם קצת. התעוררתי לתוך רעש נוראי, וכשהצצתי החוצה ראיתי שבינתיים התמלא כל השטח נגמ“שים, שברגע ראשון נראו ונשמעו לי כטנקים. מחשש המכונית תימעך בלי משים על־ידי אחת הזֶלדות, התנעתי אותה ופתחתי בחיפוש אִטי וזהיר אחר איזה מקום־חנייה מרוחק ומוגן באמת, ובדיוק אז לקח איזשהו ג’יפ רֶוֶורס ו – מזל! מזל! – איזשהו מטען רך, שהיה עמוס בו, נלחץ לתוך חרטום ה”סובארו" כמו לתוך פחית בירה, אלא שבו־ברגע גם בלמה את הג’יפ שאגה פראית של כמה חבר’ה שהבחינו במתרחש. הנזק באמת לא היה מי יודע מה, וגם חיכיתי לעוד איזו פגיעה אזרחית נורמאלית שתאפשר הגשת תביעה לחברת־ביטוח, אתה מכיר את העניין. כשנפתח קו ההֶרקוּלסים לפָאִיד, הייתי מחנה את ה“סובארו” ליד מסוף “ארקיע” בלוד, וטס. פעם אחת שבתי ומצאתי שאיזה פורץ שבר את מנעול הדלת השמאלית הקדמית ואגב־כך גם גירד במכשיר חד את הצבע של הדלת. המשכתי לחכות. לא עבר חודש נוסף ואיזשהו טנדר נכנס לי ישר לתוך הבַּאגַאז' וכופף אותו ככה, שהיו לי עכשיו נזק רציני וחברת־ביטוח שתכסה אותו, ואז הלכתי לפחחיית־הרכב של איציק.

איציק היה הבכור בעסק המשפחתי, ומיום שנזקקה ה“פיאט 600” הראשונה שלי להשתלַת־פח, דבקתי בו לאהבה. הייתי קליינט טוב. במשך השנים עשה איציק כמה אלפים טובים מחברות־הביטוח שלי, וחשבתי שמגיע לי קצת יחס מיוחד. קיבלתי אותו.

אחרי יום כיפור אמרו כולם, שמעכשיו שום דבר לא יהיה מה שהיה. שום דבר, בטח! שלושה חודשים, כל שבוע, היה איציק אומר לי: “תבוא תיכף אחרי שבת ואני מתחיל לעבוד על האוטו שלך במקום, חבל לי שהסובארו יעמוד אצלי ככה, ואתה תצטרך לרוץ ברגל.” אני בא אחרי שבת, אז הוא מתחיל לשתף אותי בצרות שלו: “אני לא מבין מה זה הסכם הפְרָדָה, אבל אצלנו חצי הפועלים ממשיכים לשבת בצבא, ורק עכשיו התקשר שלוֹימֶה, אומר שאצלם בסדנה האוגדתית אפילו לא מדברים על שחרור, אבל מה, תן לי לנקות פה קצת המקום, ואחרי שבת, אני נשבע לך –”

ככה זה הלך שבוע אחרי שבוע, בכל פעם סיפור אחר על אָח אחר, וכל סיפור היה נגמר באותו אופן: “אבל מה, אחרי שבת, אתה בא, משאיר את הסובארו, יום פחחות, יום צבע, לוקח את הבובה ונוסע. מקבל אותה יותר חדשה מחדשה. הפעם זה המלה שלי!”

עובר חודש, עוברים חודשיים, ואני אומר לו: “איציק, זה אצלך מלה?! בכלל אין לך כבוד עצמי?!”

“זה המידל איסט פה! תשאל את קיסינג’ר: אצל מי פה מלה זה מלה?!” הוא אומר, בלי לחייך, “אבל מה, הפעם בחיים של הילדים שלי אני נשבע לך –”

“אני מקווה שהילדים שלך שווים לך יותר מהשְבועות שלך,” אמרתי לו, מתאמץ הכול גם לחייך. “אחרי שבת אני אצלך.”

 

ב

ואז, לפני שבוע, ניסו לפרוץ לי שוב את המכונית, ושברו לי גם את המנעול הימני. כאמצעי־לחץ אחרון השארתי את המכונית אצל איציק בפחחייה, והתחלתי לרוץ ברגל אחרי ההבטחות שלו. אתמול נשברתי סופית. התיישבתי אצלו ואמרתי לו: “אני לא זז עד שאני לא מקבל את המכונית לפחות עם שני המנעולים מתוקנים.” ואיציק, בלי בושה, מנסה עלי סיפורים חדשים, מקווה לדחות אותי שוב “עד אחרי שבת.” אבל הפעם אני לא מוותר. יושב ולא זז.

כבר שלוש, כבר ארבע, חמש, ואיציק – שנסע עם ה“סובארו” שלי לקנות איזה חלקים או השד יודע לאן באמת – לא חוזר. כבר כל הפועלים גמרו את העבודה והלכו הביתה, או לשפת־הים, ואני לא זז. הפעם נראה מי ישבור את מי. אני יושב על איזה ארגז לפני המשרד, אבא של איציק יושב בפנים, נכנס ויוצא.

לא הזכרתי את אביו של איציק, מפני שלמרות שגם הוא הסתובב שם מיום שהתחלתי לבוא אל איציק, היה תמיד איכשהו מהצד, קצת קופאי קצת חצרן לא שייך. מוזר, אבל אחרי שאני מכיר אותו איזה שתים־עשרה שנה, עשיתי דווקא אתמול חשבון שאולי הוא צעיר בהרבה מכפי שהוא נראה. אצלנו בארץ יש הרבה אנשים עם פנים שנראים כאילו כל החיים הם עומדים ככה, קצת כפופים, בשארית כוחם תומכים את גג ביתם, שלא יקבור תחתיו את החיים שבקושי הקימו מחדש, עור קמטוטי כזה, חיוור גם בשיזפונו, קוצי הזקן הלא־מגולח דלילים, כמו מכוסים אבק. ככה גם העיניים, שהשמש הישראלית הוציאה מהם את הכחול. רק השיניים חדשות, סט שלם של חרסינה לבנה. אם לא אני, היה הולך הביתה, אבל אני חש שהוא מבין לרוחי, לא כועס עלי, בסוף אפילו מתיישב גם הוא על איזה ארגז, אומר משהו בעברית שבורה, מסַנגר על הבכור שמחזיק את כל העסק, איציק, מזכיר גם את שני הצעירים יותר, את שלוימה ואת עמי. כולם, הוא מוסיף באנחה הנשמעת כאילו סתמית, לא לעניין, היו במלחמה וגם שלוימה וגם עמי עוד לא חוזרים כל־כך מהר הביתה.

“העיקר ששלושתם יצאו בסדר,” אני אומר לו כדי להבדיל בין הכעס הנורא שלי על איציק לבין המלחמה, למרות שברגע זה אני מסוגל לעשות לו אני־לא־יודע־מה. “אם יצאתם ככה, אתה צריך ללכת לבית־הכנסת, לברך הגומל ולתת מתנה,” אני עושה את עצמי כזה מאמין גדול, גם רומז בעצם שיפסיק להשתמש במלחמה כדי להצדיק את התנהגותו הבלתי־נסלחת של איציק.

“איך יצאנו טוב, אם קרה לנו דבר כזה עם הבן של האחות האחת שנשארה לי?”

כבר הבנתי הכול, כבר קיללתי את עצמי שלא נשכתי את הלשון הארוכה שלי, כבר לא רציתי לשמוע, לא אכפת היה לי מה“סובארו”, רק שאצליח איכשהו להיעלם. אבל הזקן כבר דיבר, כמו שהם מדברים, קצת עברית, קצת יידיש והכול ביחד בלי מלים.

וזה הסיפור, שאמרתי לך, שאצלנו אתה אף פעם לא יודע מי ואיפה יפיל עליך פתאום. תשמע, לא מלה במלה, פחות או יותר.

 

ג

“שימֶק, האבא של הילד, זאת אומרת הבעל של חַסיה, אחותי, הוא קצין גבוה בטנקים, בצה”ל מהיום הראשון – ועוד קודם, אם אתה שמעת על הבריגאדה מארץ־ישראל שהיה באיטליה – עד עכשיו. באיטליה גם פגש את חסיה, וככה הם התחתנו. הוא מה היו קוראים אצלנו בפולוניה, פּוּלקוֹבְניק, אלוּף סְגָן, פּוּד פּוּלקוֹבְנִיק, עם שניים פַלָפֶלים. זה האבא. עכשיו רוֹנינְיוּ, הילד, היה ילד לא־כל־כך, זאת אומרת, גם כן בְּטנקים, מה קוראים מַטָ"ק, שֶרְזַ’אנְט, עם שלושה סרטים, בסדר גמור, אבל לא כמו שימֶק, אבא שלו. גם אחרי צבא, לא מצא בדיוק מה לעשות. שימק רצה, שיהיה ממנו מהנדס, בעל־מקצוע, משהו, ואיציק שלי גם הציע לו לעבוד פה אתנו, אבל הילד – לבד לא ידע מה רוצה. רק דבר אחד היה בראש שלו, אמריקה. ‘קודם־כול קצת אמריקה,’ אמר. אז שימק וחסיה אמרו: ‘טוב, למה לא. יש לו בניו־יורק דודה, אחות של שימק, שנסעה מארץ ישראל,’ ושימק אמר לו: ‘אתה רוצה לנסוע, תיסע, אבל תרוויח את הנסיעה, ואולי אמריקה תעשה ממך בן־אדם.’

"דבר אחד עשה בשבילו שימק, התקשר עם חברים שלו מַה שֶאחראים לאניות וסידר לו נסיעה בְּלַאסט שִיף מַה נוסעת מנמל לנמל כמו אוטובוס מאסף, ואת הכרטיס שילם בעבודה. זה יצא תיכף אחרי שבועות והגיע לניו־יורק ביום חמישי לפני יום כיפור. נו, ביום ששי עוד הספיק ללכת עם המשפחה ל’כל נדרי', ובבוקר, זאת אומרת פה כבר היה אחרי־צהריים, רק קם מהמיטה, אמרו לו: מלחמה. כל הערבים התנפלו באמצע יום כיפור על ישראל כמו היטלר התנפל על פולוניה. והילד, לא להאמין, הלוא רק דבר אחד רצה, אמריקה, אמריקה, אומר: אני חוזר. אני נוסע.

"נו, אתה כבר יכול לתאר לך לבד. אביבה, זה הדודה, ולֵיאוֹ, זה הדוד, אומרים לו: ‘רוניניוּ, ביום חמישי, אחרי ארבע חודשים בים, באת לאמריקה והיום אתה חוזר לישראל?!’ זה הלוא באמת משהו נגד השׂכל! והילד אומר: אני מוכרח! אני מוכרח! אומרים לו ליאו ואביבה, ‘קודם כול נלך לבית־הכנסת, נשמע מה אנשים מדברים, נראה בערב בטלוויזיה, אולי כל זה סיפור לא ככה. אולי כמו היה מלחמת ששת הימים, פה אנחנו עושים איזה קוּנץ למצרים ועד אתה תגיע לישראל כבר יהיה הכול אוֹיס חַאסֶענֶע,’ אם אתה מבין איך אומרים ביידיש. אבל הילד: ‘לא, ולא ולא! אני נוסע, ואני נוסע! אבא שלי הוא בטח עכשיו עם טנקים שלו בסיני, ואיזה פנים יהיה לי, שהבן שלו יתחבא אצל דודה אביבה בניו־יורק?!’

"ראו עם איזה עקשן יש להם עסק, מה עשו אביבה וליאו? אמרו לו: ‘יודע מה, רוֹניניוּ, כבר אנחנו שולחים טלגראמה לשימֶק, שואלים, ומה הוא יגיד – אתה עושה.’ מה היה בזה המחשבה שלהם? כל הפחות ירוויחו יום, שני יוֹמים, ידברו עם ילד, לאט־לאט הוא יחשוב עוד פעם איזה טיפשות זה לרוץ לישראל.

"בא יום ראשון. הילד כל הזמן שואל למה אין תשובה, אומרים לו, ‘גם טלגראמה לוקח זמן גם לקבל גם לשלוח חזרה,’ אבל הוא, מביט בטלוויזיה, רואה כל התמונות מצד של המצרים ומצד של הסורים, איך דגל שלהם על מָעוֹזים, איך לקחו שבויים שלנו והכול, ואומר: ‘אני פה לא יושב במצב כזה אפילו יום אחד.’ גם טלפנו אליהם הביתה לרמת־השרון, ולא היה תשובה, בטח, מפני שימֶק באמת היה בסיני, גם אחים גדולים שלו ככה, אז חסיה אחותי באה להיות אצלנו. גם טלפנו אלינו, ומה יכולתי להגיד. הילד שאל, איפה זַה, איפה זַה, איפה זַה, איפה שימק, איפה אחים שלו, איפה שלוימה ועמי שלי, איפה איציק. לא יכולתי לשקר. אמרתי: ‘כולם לקחו. כבר אתמול.’ אז הילד רץ לבד ישר אל קוֹנסוּלַאט של ישראל בניו־יורק, שתיכף ומיד יקחו אותו, אבל הם רק רושמים, אומרים שכולם רוצים לנסוע, אין מטוסים בכלל, ואם גם יהיה לו מקום, בשביל כרטיס יצטרך לשלם מהכיס שלו.

"מה אני אגיד? עד יום שני, בכל מיני קוֹמבינאציות, החזיקו אותו אביבה וליאו בטלפונים, טלגראמות, משתדלים להרוויח עוד שעה, עוד שעה, אולי יחזור לו השכל. הלוא אתה, רוֹניניוּ, אמרו לו, כל־כך רצית קצת אמריקה, ארבע חודשים בים עבדת בשביל זה, ועכשיו ככה, סתם, גומר עם הכול?! אבל הילד, כמו קיר, רק דבר אחד, עוד פעם ועוד פעם: "איך יכול להיות שאבא שלי עם הטנקים במלחמה בסיני, ואני פה יושב מביט בטלוויזיה על המלחמה?!'

"ביום שני אמרו לילד, ‘אם אתה קונה כרטיס, אפשר משהו לסדר, כרטיס שני צדדים, גם חזרה לניו־יורק.’ בהתחלה אומר ליאו לילד, ‘אתה רואה איך פה אנחנו חיים, רוֹניניוּ, וכסף בשביל כזה כרטיס, אפילו הלוואה, זה בשבילנו דבר לא קל,’ אבל בסוף ליאו נתן הכסף וביום שלישי בלילה כבר היה הילד בארץ. מי שמע כזה דבר, שבן־אדם מהכיס שלו יקנה כרטיס מאמריקה בשביל לרוץ לתוך האש המצרי בסיני?! אם צבא שלנו לא נותן כרטיס, סימן הוא יכול לגמור המלחמה גם בלי רוֹניניוּ. אבל הילד לא רצה לשמוע. הוא מוכרח להיות עם חברים שלו בטנקים. תשמע דבר עוד יותר יפה: כבר אתה פה בבית, לך תגיד שלום לאמא לפני אתה הולך לסיני. אבל רוֹניניוּ, ילד באמת לא־כל־כך, אפילו שלום לא אמר, ישר נסע לקבל טנק ולרוץ לחברים שלו.

"עכשיו תשמע מה פה בישראל עושים חיים שלנו. שם בבסיס שריון כל הזמן אוספים טנקים מה נשארו מבית־הספר, מסדנאות, מפה־משם, ושימק, אבא של רוֹניניוּ, הוא שם מפקד, ותיכף שיש נהג, תותחן, טען־קשר, מפקד, נותן להם טנק, אומר, ‘פָאהרְט קִינדֶערלַאך, בכל הכוח רוצו לחזית,’ מפני איך היה המצב בסיני אז, ביום שלישי־רביעי, אתה בטח יודע יותר טוב. כמו ששימק ככה מסתובב בלילה בין כל הטנקים וכל הילדים מה באו מאמריקה, מלונדון, מכל מקומות, פתאום הוא רואה ישר לפני העיניים שלו את רוֹניניוּ. שימק נהיה כולו יותר לבן מהלבנה, חשב הוא רואה ילד שלו בחלום, צעק, כמו לגרש את הטַייבְעל: ‘אתה באמריקה, רוֹניניוּ! מי זה אתה פה לפני עיניים שלי?!’

" ‘אני באתי,’ אומר לו הילד בשקט. ‘ואני מחכה כמו כולם, לטנק.’

"כל טנק וכל צוות שהיו, סיפר אחר־כך שימק, תיכף יצאו לדרך, ופה, לפני העיניים שלו, הילד שמשבּת בבוקר חשב בלב, ‘מילא, אצלי זה כבר מלחמה חמישית, וזה כל הגאווה שלי, אבל אם אלוהים רצה, שרוֹניניוּ בדיוק באמריקה, צריך להגיד לאלוהים תודה.’ אתה מבין, אז הוא כל־כך התבלבל, שקודם־כול צעק על הילד, ‘תחכה שם בתור כמו כולם.’ אבל גם התור הזה לאט־לאט מתקרב, ושימק – לבדו סיפר לי זה – פשוט מרגיש איך עוד מעט הלב שלו מתפוצץ בתוך החזה, אז הוא אומר לילד, כמו פקודה: ‘אתה תשב בצד, תחכה עד יהיה בשבילך כלי וצוות.’

"אבל הילד כבר מבין הכול, והוא מתחיל לצעוק שכולם ישמעו: ‘איזה כלי אתה מדבר? אני מפקד טנק, ועכשיו התור שלי ואתה תִתן לי טנק כמו כולם.’

" ‘אתה אל תתערב בהחלטות של מפקד,’ צועק עליו שימק בחזרה. ‘זה פקודה. תשב בצד.’

"ואחרי שעה או משהו כזה בא שימק אל הילד, אומר לו, ‘יש לנו פה “הֵייבֶּער”, בשביל לגרור רכבים שנתקעו. קח אותו וסע לרפידים. שם כבר יגידו לך מה אתה עושה הלאה.’

“אתה מבין מה רצה. אחרי הכול, אבא הוא אבא. לא לשלוח אותו בכלל – עם כל הילדים האלה שמסתכלים מסביב – לא יכול, אז הוא חשב, עם ה’הֵייבֶּער' זה אולי קצת פחות סכנה. אבל הילד מתחיל לצעוק, הוא מט”ק ולא נהג של ‘הייבערים’, ומגיע לו טנק כמו כולם. מה יכול היה שימק לעשות? הלוא הוא פּוֹד פּוֹלְקוֹבניק, אלוף סְגָן, וכל הילדים מסביב שומעים.

" ‘קח טנק ותסתלק מהעיניים שלי,’ אמר שימק לילד. ‘ושיותר אני לא אראה אותך פה.’

“ויותר הוא באמת כבר לא ראה את הילד. בלילה רוֹניניוּ כבר לא היה.”

 

ד

עכשיו אתה מבין מדוע אני חש, שאדם פה לא יכול אף פעם לדעת עם מי הוא מדבר ועל מה הוא עולה ואיפה יקרה לו משהו שכבר לא יעזוב אותו לעולם?

כשחזר איציק עם ה“סובארו”, נשבע לי בחייו שהצרות שעשיתי לו לא שוות לו את הכמה לירות, שהולכות בין כך למס הכנסה. בקושי הספיק להתקין את מנעול הדלת השמאלית, שאוכל להיכנס לתוכה, לצאת ולנעול, ועכשיו הוא מתחנן לפני לרחם עליו ולחזור אליו תיכף אחרי שבת. “ביום ראשון אני גומר לך אותה פיקס,” חזר איציק על המשפט המוכר. “בחיים שלי אני נשבע לך.”

הזקן השחיל את שלשלת הברזל החלודה, שמצמידים בה את שני חלקי השער, ובשעה זו של סוף היום עיניו ממש לבנות מרוב הצבע שהוציאה מתוכן השמש, מחכה שאסתלק סוף־סוף עם ה“סובארו” כמו שהיא.

“החיים שלך,” אמרתי לאיציק, “שווים בעיני יותר מהשְבועות שלך.”

המלצות קוראים
תגיות