רקע
חנוך ברטוב
מסדה נגילה
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: מעריב; תשמ"ח 1988

 

א

“לא תנחש מי בא אלינו ל־ lunch ביום ראשון!”

מנחש, מנחש: “עוד קיבוצניק!”

“Come on, אני שואל, מי יזכה בסַאנטָה אַנָה, ואתה עונה: סוס!.. מי?!.. שם אני רוצה! שם!”

פִיל צודק. הסבירוּת, שהאורח הוא עוד בן־קיבוץ, מאלה הממשיכים לנהור לאֶל־אֵיי, היא אחד לאחד. ייתכן, שבלא יודעים אשמים גם דליה ואני באגדה שפשטה מחוף־אל־חוף:

בית ענק בשֶרמַאן אוֹקְס. ארבעה מפלסים. חציו נסמך אל צלע הר וחציו על עמודים. חצר כמו פארק. בריכת־שחייה אולימפית. קאדילאק כּסוּף לפיליפ בַּארְנְס וקאדילאק ורוֹד לבֶּרְנִיס אשתו. האיש מטפל בהשקעות של כל המפיקים וכל הסטַארים הגדולים, you name them, ויחד עם זה – משוגע על קיבוצניקים צעירים. אז תסכימו שמשהו פה לא בדיוק, היו המספרים מזהירים את שומעיהם: מצד אחד, אם הוא טובע בכל־כך הרבה כסף, אז סתם sucker הוא לא – הוא מוכרח להיות ממזר גדול. מצד שני, לא תאמינו מה כל מיני נוכלים קטנים הוציאו ממנו, ולא במי־יודע־איזה תחכום, רק בזה שהצורה שלהם נראתה לו גזעית, the real thing. ספורטאי עליז, כמו שהיינו אומרים, כל צנחן קופץ לו על הראש ועושה ממנו צחוק. לשים יד על מספר הטלפון המסווג של פיליפ בארנס, הלכו הסיפורים, רק זה הוא ה־ mission impossible. הִשגת את המספר, חייגת והגבר הרים את הטלפון – יש לך jackpot. אין אחד שלא הוציא לפחות משהו מפיליפ בארנס. כך רצו השמועות מחוף־אל־חוף. האמת היתה צנועה לאין שיעור, אבל גם זו סִחררה לדליה ולי את הראש.

“נו, מי? מי?” קִנטר פיל בקולי־קולות, “העולם שייך למהמרים. נחש, אֶרי, נחש!” את שמי ביטא כאילו היה הֶארִי שנשמטה לו הה"א.

“יש יותר ממאה אלף קיבוצניקים בארץ –”

“קח סיכון! מאה שלי נגד אחד שלך!”

“בן מהקיבוץ שלנו?”

“רמז יותר טוב: גם אם תהמר תשעים ותשעה אלף תשע מאות תשעים ותשע פעמים – תפסיד!”

“אז תגיד ישר –?”

"אם כך, תחכה בסבלנות. ביום ראשון אתה לוקח את דליה ואת לימוֹר ואתם באים אלינו. מחכה לכם בַּארבּיקְיוּ שלא תשכחו לעולם. וברניס צועקת עכשיו: ‘ואל תשכחו את בגדי־הים!’ "

“לא שם, אבל לפחות איזשהו רמז, פיל: זה מישהו ממִצפה העמק, נכון?”

“מאתיים שלי מול אחד שלך! סכן דולאר אחד, בן־אדם!”

קולו הנסער לא השאיר מקום לספק: זה יכול להיות רק אחד מבני מִצפה העמק, הקיבוץ שבתחנת גאז מחורבנת בצומת הוֹליווּד וְלַא־בְּרֵיאָה נהפך לפיל ולי למכנה משותף. להתרגשויות אלה של פיל אני מומחה. הן זה בדיוק מה שקרה אתי. בדמיונם של מחפשי־המזל התנפחו מאוד הסיפורים על פיל, אבל הן רק משום שבמקרה נעצר בתחנה המסוימת ההיא לקחת דלק, התחלתי פתאום לראות קצת כסף ופעם ראשונה ראיתי בקצה האופק את התואר השלישי. מה יש לדבר? את חיי עם דליה ממש הצילה – וזו עובדה – אותה פגישה מקרית עם פיל, בשתיים אחר חצות.

 

ב

“בַּאבֵּל! וואוו! זה משהו שצריך להראות בג’וֹני קַארסוֹן show! מוכר־גאז צעיר שלוקח את באבל בתור סם־שינה!.. סיפורים־פצצות כל אחד! עורה, Babel־lover!”

קריאות משונות אלה, הן וחבטות האגרוף על דופן־הזכוכית של ביתן־התחנה, נהפכו לחלק משנתי הטרופה, אבל גם טִלטלו אותי מתוכה. רכבת משוריינת חוצה את מדבר מוֹהַאבִי, מבַּארְסְטוֹ בואכה לַאס וֶגָאס, נָשוֹף ויָרֹה בעצי יהושע קלשוניים. אוֹסְקַאר לֶוַואנְט, הפסנתרן המִתְפַּלפֵּט, מקלידי פסנתרו מסתלסלות ועולות צמות־עשן, והוא הולם עליהם באגרופיו ובצרידות ניקוטינית מקונן ואומר: “אני אוסקאר לוואנט, הצאצא האחרון של גזע רבנים, מודיע לכם, לנין צדק! אי־אפשר לירות מרכבות משוריינות ולנגן את שופן.” מתוך גביע זכוכית גדול שעל הפסנתר, הוא נוטל חופן סוכריות מנתה לבנות, ממלא את פיו ונוהם: “באבל בתור סם־שינה!… Babel־lover!… עורה! עורה ישראל!…”

סוף האשמורת השנייה בחורף, שלילה אחד לא ירדה בו הטמפרטורה כדי צורך בסוודר אפילו בשעה כזאת. כשיצאתי אל האיש הגדול והאפל שבחוץ, עברה אותי לרגע איזו סמרמורת־צינה, שלא הסתדרה עם שמי־הלילה האדומים כאן תמיד, לא התיישבה עם פעימתם הלחשושית של צמיגי המכוניות, שאינן שובתות לרגע בעיר האינסופית הזאת. כך זכורה לי השעה ההיא, כשראיתי לראשונה את פיליפ בארנס.

המכונית שמתוכה יצא, היתה דוֹדג' סְטֵיישְן ענקית, שמירכתיה יצאו מין סנפירים, כדי שתיראה עוד יותר גדולה, ואת זיו־הכסף שלה עמעמה שכבת לֶס קליפורני. ממש עלה ממנה ריחו המריר והיבש של מדבר מוהאבי. אבל האיש הגדול, שהעיר אותי מהספר ההפוך שעל השולחן (משצָפר שוב ושוב, אהב פיל לספר, ואילו אני המשכתי לשבת וראשי שמוט על השולחן, היה בטוח שאני קורבן שוד), לא נראה כמי ששב עכשיו מהילולת־הימורים בלאס וגאס. באור הניאון החזק של התחנה זהרו סיבי החליפה הסינתטית הכהה שלבש, ואת צווארו שחרר רק עכשיו מהעניבה ומהכפתור העליון של החולצה התכולה. המכונית מוזנחת, אבל האיש בא מלא־רחוק, מאיזשהו ערב מעומלן וארוך.

“Fill her up,” אמר, עיניו בוחנות אותי, ראשו בתזוזה מתמדת, כמו מחוג רגיש, ימינה־שמאלה, מטה־מעלה, אצבעותיו ממששות בלי הרף את גופו, לוודא שכל אבריו עודם אתו. “באבל הוא בשבילך משהו, או שמישהו, במקרה, שכח פה את הספר?”

הרחבתי מרחק, ומתגבר על הפיהוק והצמרמורת, אמרתי: “בכל אופן, עם באבל לא נשארים במקרה, נשארים לא במקרה.”

“קיבוצניק, הה?!”

כל האמת, עוד לפני שאמר זאת, ממש ברגע ששמעתי מבעד למחיצת־הזכוכית “באבל!” ידעתי אני מי הוא. עודני מוסיף לראותו כמו אז, שׂערו גזוז קרוב לשורשים, ואילו אך הניח לו לצמוח, היה צמר סבוך, מקורזל, שחור שהקדים להכסיף. רק הראש? לחיים הזקוקות לשני גילוחים ביום, עיגולים אפלים סביב עיניו, שעוד אגלה שהן אפורות כמו יום מעונן, לא שחורות. באור הניאון החשוף אני רואה את אי־השקט רץ מתחת לעורו, מזין את הראש בנתונים חדשים. מי כאן בכלל אִכפת לו על ספרו של מי ישן שם בפנים תורן־הלילה, מי לא רק שמח בבאבל אלא גם מתפרץ לרעום את בקיאותו?! אלא שסופית זיהתה אותו מלה יחידה זאת, “קיבוצניק”, שכמו איזה קפיץ שבור הזדקרה מתוך האמריקנית הרכה שבפיו. עוד איזה יהודי!

והיא גם שהדהימה אותי אז באמת:

“איך הגעת לניחוש הזה?!”

נכון שאני לא כושי ולא צ’יקאנו, וגם לא מן הכחושים והגבוהים, כחולי העיניים ובהירי־השיער, מנוּשלי אמריקה הישנה שפולטת היבשת אל החוף הפאסיפי. אבל מה פתאום ישראלי?! ועוד קיבוצניק?! הלוא בלוס אנג’לס אין סוף לאפשרויות הנוספות, ובעבודה המחורבנת הזאת שעשיתי בשנה ההיא ששה לילות בשבוע, מחצות עד הבוקר, שמעתי את כולן, הייתי ארגנטינאי ואיטלקי ויווני, ורק שהדפוּק הזה הוא ישראלי לא שמעתי אפילו פעם אחת. הן בישראל שלאחרי “אקסוֹדוּס”, רב־המכר של כל הזמנים, אנחנו מדברים!

“מה זה, איך?! תגיד לי אתה: איך לא?! אתה רואה בן־אדם, איך לומר זאת, דולאר ורבע בשעה –­ וישן על באבל! מי זה יכול להיות? מי? מצד שני, אין אבא יהודי אחד באמריקה, שהיה מרשה לבן שקורא את באבל בלילה, שיבזה אותו עד כדי כך לעיני כל העיר ויסתובב לו בתחנת־דלק בשתיים בלילה! גם לא כל ישראלי, זה אני אומר לך בתור מומחה, הוא היום מה שהיה פעם. ואם זה המצב, אז תגיד לי אתה – מי נשאר?! וחוץ מזה, תאמין לי או לא, ידידי הצעיר, אני מכיר אותך. מאיזה קיבוץ אתה?”

היה משהו מבדח בהליכותיו של בִּיזנֶסמֶן גַמלוֹני זה, הנעצר באיזו תחנת־דלק בצומת הוליווד לָא־בְּרֵיאָה ומחליט שהוא מכיר את העובד המנומנם, הצעיר ממנו עשרים–חמש־עשרה שנה. אבל הגיונו לא היה מצחיק, כי אם שובה־לב. בניחוש אחד ויחיד הגיע קרוב למדי, והגיע לו שאומר לו: קלעת בּוּל. אבל קרבה כזאת מפחידה אותי, ואני מתקפד:

איך בכלל יכול היה להכיר אותי? מתי? באילו נסיבות? האם היה הוא עצמו אי־פעם בקיבוץ?

Yes, sir“! כמו שאתה רואה אותי. אבל זה לפני ארבע־עשרה, חמש־עשרה שנים, יותר. אלא מה – חוש־הריח שלי לקיבוץ הוא כמו של חיה.”

“אני לא מקיבוץ,” זיקר הקיפוד את כל הקוצים.

“אבל היית,” לא ויתר.

אלה לא היו השנים הקלות בחיי, וזיכרון מה שהביא אותי למצפה העמק ומה שהתנסיתי בו בשנים ההן, מוסיף להכאיב לי. בכל כוחי התנגדתי אז לשילוחי מהבית, כאילו הישארותי בו היתה מונעת את נפילתו. האמת היתה הפוכה. מיום שמתה אמי חדל ביתנו להתקיים, והמשפחה היתה בדעה, שאשה הנתבעת להיות אם לשני יתומים קטנים, לא תיכנס לְבית שנוסף להם יסתובב לה שם כל הימים נער מתבגר, שאינו שוכח את אמו ואינו סולח לאביו. את הבית, שנפל על ראשי אז, לפני כמה – ארבע במצפה העמק, עוד ארבע בצבא ובגרעין, כמעט חמש מאז בריחתי לסוף העולם, פחד לחשוב, שלוש־עשרה שנים – עודני מתאמץ לבנות מחדש, תלוי במעלה המָצוּק, נאחז בציפורניים, בשיניים, נחוש בהחלטתי לא לשוב ארצה אלא על שתי רגליים מוצקות, גיאולוג, דוקטור, משהו.

“כילד חוץ,” אמרתי.

“היית! היית!” התלהב האיש, שבאיזשהו מובן שקשה לי עד היום להגדירו בדייקנות, כבש מיד את לבי.

“הייתי,” שמעתי עצמי חוזר בצחקוק, “אבל כילד קטן, כנער, מזמן.”

לכל זה היה חירש. כבר מילאתי את המְכָל. כבר רחצתי מהאבק גם את חלונו הקדמי של הסטיישן וגם את חלונו האחורי, והוא נעול בעניין האחד, לא מרפה:

באילו שנים? וכמה זמן? ואיפה?

“מה זה חשוב איפה?” ובסוף, נמאס לי: “מצפה העמק, או.קיי.?”

Christ, no! I’ll be damned“! אני מכיר את הפנים שלך, אמרתי לך! זה הקיבוץ שלי!” אילו גילה בעל הסטיישן בן אובד, לא היתה בוקעת מגרונו שאגת שמחה נסערת מזו. שתי זרועותיו הארוכות מדי נכרכו סביבי, והא ממש צימד את הסרבל הלא־נקי שלי לחליפתו הזוהרת. כל זה, צריך להזכיר, קרה בטווח יריקה מצומת הוליווד־אֶנד־וַיְין, לבהּ של ממלכת החלומות. “זה כאילו איזה רצון עליון, שכוונותיו נעלמות, התערב כאן. הלוא זה לא יכול להיות סתם מקרה! חמישים תחנות־דלק עברתי עכשיו – אז למה דווקא פה? למה? בשביל לפגוש חבר –” מלה זו אמר בעברית ולקיבוץ קרא “מִצְפֶּה”, כמו בפי החברים – “לפגוש חבר ממצפה פה, בהוליווד ולָא־בריאה, Oh, dear God!”

 

ג

הנה כך מצאנו את עצמנו, פיליפ בַּארנס ואני, שני זרים שמעודם לא פגשו זה את זה, מרותקים יחד אל זיכרון מחיים אחרים, ומזמן אחר, מסופו האחר של העולם.

כלומר, כשרשם האיש בפנקסו את מספר הטלפון של דירתנו, ולי הושיט כרטיס־ביקור (המשרד: בארנס, נדל"ן, מִגדלי פַּאסִיפִיק; מעונו: שֶרמַאן אוֹקְס), ראיתי בזה עוד אחד מאותם ריטואלים חלולים. לא אני אטלפן אליו, וּודאי שלא הוא יטלפן אלי.

ההפתעה באה כבר למחרת, ואם לדייק – באותו יום. בימים הייתי עסוק בעיבוד החומר לעבודת הדוקטור, ודליה, שכבר היתה בחודש השישי, בבוקר בבית־ספר יומי ואחר־הצהריים בטֶמפֶּל “אהבת עולם”. בחדר־השינה שלנו הנהגנו את שיטת המיטה החמה, כמו בסיפור על Mister Box and Mister Cox, זה יוצא וזה נכנס. במשך היום טלפן כנראה פיל לדירתנו פעמים אחדות, אבל רק בערב, כשנמנמתי קצת לפני צאתי לעבודה, תפס את שנינו בבית, התעקש לדבר אתי ולא הרפה עד שהבטחנו לבוא אליהם ביום ראשון, ואם לא ישתגע פתאום האביב הנצחי נבלה בטבילה בבריכה הפרטית שלהם וב“בארביקיו” בחצר.

בקיצור, כשהגיעה שעתה של דליה ללדת, כבר היתה חסותו של פיל פרושה עלינו מקיר לקיר. עד אז התגוררנו מעל לגגו של איזה “סוּפֶּר” קטן, במלבן שלקצהו האחד קראנו ביום סאלון ובלילה חדר־שינה, שבקצהו האחר היתה פינת הבישול והשאר שימש כחדר־אוכל, חדר־עבודה, הכול. הדירה ביטאה היטב את שכר־הדירה שיכולנו לשלם. לפיל הספיקה הכתובת – אותו חלק של פּיקוֹ בּוּלֶבַאר, שהשחורים החלו כובשים אותו כבר אז מידי היהודים הזזים לשכונות האמידות יותר. בשמחה גדולה בישר לנו, שהשיג “מציאה לא־נורמאלית, דירה לא הרבה יותר גדולה, ולא תאמינו, אפילו קצת יותר זולה”. ואיפה? באזור יקר הרבה יותר, בגבול וֶוסטוּוד, קרוב מאוד לשנינו, ליוּ.סִי.אֶל.אֵיי. ולטמפל “אהבת עולם” גם יחד. שכר־הדירה היה כל־כך אבסורדי, שהבינונו היטב: אנחנו פשוט מקבלים אחת מדירות “בארנס נדל”ן" בחצי השכירות המקובלת בשוק. ואשתו בֶּרניס, שכאילו אמרה להתחרות בזה בפיל, התחילה לדחוף לתוך הדירה כל מה שזוג שעומד להיוולד לו תינוק, צריך. היו לה כל מיני סיפורים על רהיטים וכלי־בית ומטבח, שפשוט “עמדו לזרוק אותם החוצה” כשצוידו מחדש הדירות היקרות יותר, וכל זה הועמד לרשותנו חינם אין כסף.

יותר מזה: כיוון שפיל עצמו תרם בנדיבות מכיסו וידע איך לחדור עמוק לכיסיהם של אחרים, נבחר שוב ושוב ליו“ר סֶקטוֹר הנדל”ן של ה“יו.ג’יי.איי.” בדרום קליפורניה. הוא נתן את האות, והמנהלים המקצוענים החלו להזמין אותי כנואם לחימום־הקנה בפגישות התורמים הקטנים בלוס אנג’לס רבתי. שלושה־ארבעה נאומים של חמש־עשרה דקות בשבוע, בחמישים עד שבעים וחמישה דולאר הנאום, שינו במרוצת עונה קצרה אחת את כל חיינו, ואם כי במעמדים אלה שׂנאתי כל רגע, ויותר מכול את עצמי, העדפתי אותם על הלילות הארוכים בתחנת־הדלק, דולאר ורבע לשעה. פתאום היתה לנו דירה נאה ומצוידת היטב בוֶוסטווּד, את הפְּלימוּת 50' המתפוררת החלפנו בשֶבִי 57', ופעם ראשונה היה לנו גם כסף ממש – לפני החלפת המכונית קרוב ל־1500 דולאר – בחשבון הצ’קים שלנו ב“בנק אוף אמריקה”.

לא ייאמן כי יסופר: פיל וברניס, הם שגילו לנו, אחרי יותר מארבע שנים של חיים מהיד אל הפה, את אמריקה. יותר משארי־בשרנו הקרובים, יותר מכל הקהילה הישראלית בעיר, שבימים ההם היתה עדיין קטנה כל־כך, שבמסיבות משותפות היתה נכנסת כולה לדירה אחת – עזרו לנו פיל וברניס. אפילו בעד לידת בִּתנו בקליניקה הפרטית באולימפיק בּוּלֶבַאר, התעקש פיל לשלם. “אל תדאג,” אמר לי, “זה הכול על חשבון הדוד סֶאם. הוא זוכה באמריקאית חדשה – שזה יעלה לו משהו!”

ואחרי כל אלה, שאלתי את עצמי גם אני לא אחת, מה קיבל מאתנו פיליפ בארנס בתמורה?

שיחות אינסופיות על הקיבוץ “שלנו”, מִצפה, זו היתה התמורה שביקש, וזה כל מה שקיבל.

“למרות שכל־כך הרבה שנים עברו מאז,” חזר ואמר לי פיל, “לא קהָה בלבי כאב העזיבה עד היום. הלוא המומחיות שלי זה לא בתים, לא מגרשים, אלא בני־אדם, ואני, האמן לי, הכרתי אלפים רבים, וברגעי־האמת שהלם, בטייסת המפציצים שלנו בפאסיפיק, כשעל כפות־המאזניים היו החיים, ופה, כשאנשים נאלצים להיפרד מכסף תמורת נכסים, ולהיפך. ובכן, תן לי לומר לך: משנה לשנה אני מבין יותר ויותר איזה פלא אנושי ענקי וחד־פעמי הוא הקיבוץ. ואני מדבר, אֶרִי, לא על איזה רעיון מופשט (פיל השתמש בביטוי pie in the sky, שאפשר אולי לתרגם “חלום באספמיה”), אלא על מצפה. כמו אלה ששם לא מצאתי בכל עמק הבובות הזה, honest to God, אפילו אחד. ואני לא מדבר על המנהיגים, האידיאולוגים, הפוליטיקאים, אלא על חברים מהשורה, אם אפשר לכנות כך אנשים כמו יחזקאל גוֹטֶסמַן, למשל, אדם שהוא באמת, לא בשביל פרסומת, סנדלר פילוסוף. אגב, ידוע לך מה מעשיו עכשיו? מישהו כאן סיפר, שחייבו אותו לנהל במשך כמה שנים את הוצאת־הספרים של התנועה, שגילה יכולת ארגונית מדהימה ושבאותו זמן עצמו כתב ספר מבריק על היחס לרכוש הפרטי בחסידוּת. הסיפור הוא, שבגמר התקופה שהתחייב לה, עמד על זכותו לחזור לסנדלרייה. איפה עוד בעולם יש בכלל מקום לאדם כזה? אתה מבין, גם יחזקאל גוטסמן נאבק על סטאטוס, וזאת מעניקה לו הסנדלרות. לא כמו השמוֹקים האלה פה אצלנו מסביב, ואני בתוכם, שהסטאטוס שהם זקוקים לו מחייב גם בית כזה, גם שני קאדילאקים, גם בריכה, הכול ועוד יותר… או רוּבקֶה הלבן, רובקה תָבוֹר! אני עבדתי אתו בפרדס האשכוליות, הפרדס היחיד בארץ, סיפרו, שיצא חי מהמלחמה. האחרים הניחו לפרדסים להתייבש מפני שלא היה לאן לייצא את הפרי, ורק הפרדס של מצפה לא מת מפני שרובקה הלבן הכניס את נשמתו, השקה, גיזם, עידר, יזם תעשייה של שימורים לצבא הבריטי, לא נתן לעצים למות. או דוד מַגָלִי, פלאח קטן ומצומק, עם צחוק של ילד בעיניים, הגה לא היית מוציא מפיו על עלילותיו במחתרת בסוריה, קם כל בוקר בארבע לעבודה –”

וכך עוד ועוד, עד אין קץ. כל שיחה כזאת היתה מסתיימת כמעט תמיד באַנְקָה פְרִיד:

“הלוא כל ה־starlets המעכּסות האלה ב־Schwab’s גם יחד אין בהן קמצוץ מגמישותה ההדורה של אנקה פריד בצאתה בבוקר לעבודה במתפרת הקיבוץ, שתי צמותיה כרוכות לה כנזר סביב ראשה, חולצת־בד נקודה מתוחה על חזהּ הגבוה, חצאית־כותנה כחולה על ירכיה הצרות, נעליים אורתופדיות וגרביים קצרים על רגליה הארוכות. כשאני חושב על ישראל – אני רואה את אנקה פריד. מהי התמצית של ישראל? בעיני: התגשמות הרעיון הפילוסופי הגדול של הבחירה החופשית. האדם, אומרים, נזרק לעולם, כן, והוא אינו יותר מגרגר אבק, נכון! אבל כשגרגר האבק הזה נעצר לו פתאום, הופך כיוון ואומר, ‘תישק לי אתה שם, אדוני, מי שלא תהיה, בתחת, מרגע זה אני דווקא נגד הרוח רוצה להתעופף’ – זה בחירה חופשית. זו מֶטַאמוֹרפוֹזה. אתה זוכר את ‘בן הרבי’ של באבל? –”

במקומות כאלה היה פיל לוקח את כרך סיפוריו של באבל, פותח אותו, למשל, בתיאור גסיסתו של הנער אליהו, בן הרבי מז’יטומיר, מפקד הגדוד המקובץ, קורא שוב ושוב מתוך התרגום האנגלי משפט אחד, When there’s a revolution on, a mother is an episode. (ואגב, בשובנו לארץ קראתי משפט זה בתרגומו של שלונסקי, “אמא בַמהפּכה רק אפיזודה”, ואינני יודע מדוע הרשים אותי פחות מהנוסח האנגלי בפי פיל.) “או נגיד אחרת, כשאני חושב על הבחירה החופשית, אני רואה את אנקה פריד. לכל הכלבות העשירות של בְּרֶנטווּד ובֶּוֶורלי הִילְס ומַאלִיבּוּ ושֶרמַאן אוֹקְס עם כל מתיחות הפנים וענקי הפנינים ואדרות החורפּנים, אין קמצוץ מהדרהּ של אנקה פריד בלכתה למתפרת הקיבוץ –”

באחת: בחברתי היה פיל חמש־עשרה שנה צעיר יותר, רחוק כרחוק מזרח ממערב מביתו המרוּוח בשרמאן אוקס, מעיסוקיו ומהסביבה החברתית שלו. זה היה כל שכרו – שדליה ואני נרבה לבקר בביתם, שאשחק יחד אתו את משחק הזיכרונות המתוקים. את סוד הפיצול הפנימי העמוק הזה באישיותו לא הבינותי אז, והאמת – אינני מבין עד היום. אגב, שכחתי להזכיר: את דבקותו של פיל – ולא פחות מזה, של ברניס – בָּנו ובתינוקת שלנו, לימור, תליתי זמן־מה בזה, שלא היו להם ילדים, וחרף כל פתיחותם וחמימותם, הִדיף ביתם רחב־הידיים איזו סטריליות נטולת־חיים. אנחנו כאילו הכנסנו לתוכו גם שני ילדים גדולים, גם נכדה. משהו מסבירה בוודאי ערירותם, אבל לא את הקשר המסוים אתנו, זוג הקיבוצניקים ממצפה העמק, ישראל, כך הציג אותנו פיל לידידיהם וכך התעקש לראותנו.

כאן המקום להודות בפה מלא: כל אותן שיחות על “קיבוצנו” לא רק שעממו אותי, אלא כפו עלי איזו העמדת־פנים מתמדת, איזו התחזות שקרית. שוב ושוב מצאתי עצמי עונה אמן אחרי כל שירותיו ותשבחותיו של פיל על חברי מצפה העמק, עושה עצמי למי שבאמת הכיר ואהב את כל אלה, שדמיונו של פיל הפך לקדושים, אם לא למלאכים. לא כך זכרתי אני את הקיבוץ.

ואם כך, מדוע לא סיפרתי לפיל, בכל הפשטות, באילו נסיבות משפחתיות אומללות הוכנסתי – בניגוד לרצוני – למוסד החינוכי של מצפה העמק? מדוע לא סיפרתי כמה סבלתי מסְתגרָנותם הקרתנית של ילדי הקיבוץ, שדחו באטימות אכזרית כל ילד שריחו שונה? מדוע לא אמרתי לו, שאפילו יום אחד לא היה לי המוסד החינוכי לבית, שבתודעתי מבטאות ארבע השנים ההן את התנפצות האשליה, שיש לי בית לברוח אליו?

האם צריך אני עדיין להשיב על שאלות ריטוריות אלה? ידידותם השופעת של פיל וברניס היתה כאילו זכינו בפרס הגדול בסַאנטָה אנה. (את סאנטה אנה אני חוזר ומזכיר משום שפיל גרר לא לפעם למרוצי־סוסים גם אותי וממש לפני קופות ההימורים היה תוחב לתוך יד בכוח שטר של עשרים דולאר: אם זכה הסוס שלי, היתה גם הזכייה שלי, ואם לא זכה היה ההפסד של פיל.) היה לנו קשה בלוס אנג’לס, ופשוט לא יכולנו להרשות לעצמנו לאבד ידידוּת יקרה כזאת. בתנאים החדשים אשלים את הדוקטוראט בפחות משנתיים, יש לי סיכוי מצוין – וגם בזה עשוי פיל להיות לי לעֵזר – לקבל עבודה טובה בקידוחי נפט, ארכוש עוד ניסיון מקצועי, הכסף הטוב יקֵל עלינו לנצל את מלוא הזכויות המוקנות לסטודנטים חוזרים, והביתה נחזור עם מקצוע מבוקש ביד ומסודרים היטב.

בקיצור: כל אלה חייבו אותי לשחק את התפקיד שקבע פיל לְאָרִי שבדמיונו – חבר צעיר מהקיבוץ שלו, שאת הידע בגיאולוגיה של הנפט שקנה כאן יעמיד לרשות המדינה ומצפה העמק. כמין פולחן קבוע סבבו שיחותינו שוב ושוב על הקיבוץ הצעיר שהכיר פיל, הוא מתרפק על כל מעלה טובה ועל כל סגולה יקרה של חברי מצפה, ואני עונה אחריו אמן.

פיל לא היה איזה מנחם מנדל הקונה ומוכר מִגדלי־אוויר. כל אורח־חייו אמר הצלחה חומרית מרשימה. אך ככל שהיטבתי להכירו, כן התגלה לי יותר ויותר עולם הפאנטאזיות שהוא נתון בו. מזווית מעניינת האיר את אישיותו של פיל, באחד הבארביקיוּס של ימי ראשון, התסריטן המפורסם דניאל בִּידְל, בחור משעשע מבית אורתודוכסי בבוסטון. משאֵלותיו ראיתי מיד מה סיפר פיל גם לו על “אֶרי מהקיבוץ שלי”. בתגובה על תהייתי המבודחת־למחצה בדבר דמיונו הפורה של איש העוסק ב־real estate, מושג שכולו גשמיות וכסף, אמר דניאל בידל, שכל סוד הצלחתו המיוחדת טמון דווקא בדמיונו הפרוע, היוצר הקשרים שעל דעתם של אחרים אפילו אינם עולים. בשנות המלחמה, סיפר, פיתח אביו של פיל בלוס אנג’לס מפעל קטן לאבזרים חשמליים, שייצר בעיקר למספנות ולתעשיית המטוסים. בכיליון־עיניים חיכה האב לרגע שישוב בנו מהחזית הפאסיפית ויקבל לידיו את המפעל, אבל פחות משנתיים אחרי שובו בשלום, התנדב לשרת את המדינה היהודית הנולדת והיה אחד מטייסי שלושת מפציצי ה־17־B הראשונים, שהוגנבו מאמריקה לארץ־ישראל. בגמר מלחמת השחרור עזב את חיל האוויר כדי להצטרף אל הגרעין האמריקני ששהה אז במצפה העמק.

“גם לי אמר מאה פעמים,” צחק דניאל בידל, “שרק מות האב בתאונת־דרכים החזיר אותו זמנית ללוס אנג’לס. פיל לא הבין דבר וחצי־דבר בתעשייה, אבל ראה שבגלל ההגירה ההמונית מערבה עתידים עסקי הנדל”ן לשגשג בשנים הבאות הרבה יותר מאשר איזה מפעל קטן לאבזרי חשמל. בהפסד ניכר חיסל את המפעל, אבל במזומנים שלו ובכספי אחרים, קרובים וחברים, החל לרכוש כל מה שמצא. מי שהאמין אז בפיל, לא הפסיד. מי שלא בטח בדמיונו הפרוע של פיל, מתחרט עד היום. דמיון הוא העסק הטוב ביותר בעולם."

את דבריו אלה של דניאל בידל לא שכחתי עוד, וכל מה שהמציא מאז דמיונו של פיל נראה לי ממש טבעי. הגדול בפלאים היה מה שעשה דמיונו לעבָר שלי עצמי. פתאום התחלתי גם אני לתרום לשיחותינו על מצפה העמק סיפורים, שכל השנים כאילו התגלגלו בפינה אפלה בתחתית זיכרוני. תוך כדי דיבור חשתי איך בוקע איזשהו סיפור מתוך קליפה קשה וחֲרֵירָה של מרירות. אור חדש נזרע פתאום על ארבע שנותי במצפה העמק ועל התקופה הנוספת, כמעט שנתיים, בהיאחזוּת. אני משער, שמשהו חנוק היה קיים בי כל השנים, והשיחות עם פיל רק החיו אותו, אבל בעינה עומדת העובדה: ניעורו בי געגועים שלא חשתי עד אז. עד כדי כך, שדליה התחילה לטעון, שנדבקתי מפיל, וגם אני ממציא על אנשי הקיבוץ אגדות ילדים, מספר עליהם סיפורים שלא היו ולא נבראו. לגלוג ספקני זה השיג את ההיפך הגמור, הביא בפעם הראשונה לאיזשהו נתק ביני לבין דליה. הנֵיכר החל מעיק עלי פתאום כמו צינוק. אין לי עם מי לחלק את געגועי, לדבר מתוך שחרור על מה שלא היה לי מיום שמתה אמי – בית. עד סוף המערב הריץ אותי הַהֶעְדֵר הזה, דחפה אותי התשוקה לבנות לי בית, ששום כוח שבעולם לא יוכל למוטט אותו על ראשי ועל ראש אשתי וילדי. רק עם פיל יכולתי לדבר, ובשיחותינו התגלה לי היכן ביתי.

“הבית שלי,” היה פיל חוזר ואומר בעקשנות, “הוא שם. פה זה רק סתם איזה סבַך שמקורו ברגע הארור ההוא, כשהחזיר אותי לכאן בכוח המִברק של אמי, אבל יום אחד אחתוך הכול, כמו במַאצֶ’טָה.”

וכך היינו יושבים שנינו וכמו במסרגות בלתי־נראות בוראים איזו ישות מלוכדת מהקיבוץ שבזיכרונו של פיל ומהקיבוץ שבזיכרוני. ואם כי במצפה העמק לא היה לנו אפילו יום משותף אחד, ולכאורה גם לא יכול היה להיווצר חיבור בין מה שזכר אמריקני גדול ונלהב כפיליפ בארנס לבין ההתנסויות של ילד־חוץ כמוני, נהפך לאט־לאט הקיבוץ שסָרגו דמיונותינו, לביתנו המשותף.

זה הבית, שאליו יוצאת נפשנו, היינו שבים ומסכימים בסיומה של כל שיחה, הבית שעוד נשוב ונחיה בו.

 

ד

“נסֵה!” עלתה שאגתו של פיל משרמאן אוקס, התגלגלה במורדות הדרומיים של גבעות הוליווד ושבה והתפוצצה בתוך אוזני. “מאתיים שלי מול דולאר אחד שלך! רק תן שם, sonny.”

“אמרת לי שאין לי סיכוי. גם דולאר אחד חבל להפסיד.”

“תפסיד. בכל־זאת, רמז: חשוב על זה, שאפילו לעבוד במפלגה, בבחירות, בתל־אביב, לא הסכים –”

“אנחנו לא מאותן שנים במצפה, פיל. אני לא יודע על מה אתה מדבר. אבל אתה יודע מה, עשינו עסק: שׂמתי דולאר!”

“הפסדת אותו. שמע, אל תחשוב על אף שם מהשמות שעולים ברגע זה בראשך. חשוב על שם כזה שאתה לא יכול לחשוב עליו בשום אופן –”

“דוד מגלי?!”

ורק אחרי שנדהם פיל מהצלחתי בניחוש הראשון, ומצד שני מיהר להוסיף שבעצם הושיט לי רמז עבה כגזעו של עץ הסֶקוּויָה, מפני שבכל מצפה יש רק דוד מגלי אחד, התחלתי לפקפק. מוכרח להיות פה איזה בלבול – מה יש לדוד מגלי לחפש בלוס אנג’לס?!

“שום בלבול!” אמר פיל, “דוד מגלי! אני התרגשתי, הוא התרגש, אל תשאלו, בטלפון לא הצלחנו לברר מה בדיוק –”

“כמה שנים לא דיברת אתו?”

“חמש־עשרה, אבל את האנגלית הערבית של דוד מגלי לא שוכחים…”

איך אקנה לזולתי אותה תשוקה שאחזה בי אז לראות, ומיד, את דוד מגלי, האיש שפיל ואני סרגנו מחדש כפי שראינוהו בדמיוננו בתחום הצר, שבו סגר עצמו מיום שובו מאותן שליחויות עלומות, סככת הטראקטורים, שדות מצפה, מרפסת חדרו במעלה גבעת הבזלת. תשוקה משונה בשים־לב לכך, שלהוציא אותם חודשי קיץ קצרים, כאשר עם עוד שני בנים מהקבוצה שלנו הוצמדתי אליו בפלחה, לא זכיתי לקרבתו, לא עברתי את סף חדרו. גם אף לא אחד מילדיו היה משִכבת־הגיל שלי. הגדול, יוחאי, מבכורי הקיבוץ, הלך לצבא שנה אחרי שהגעתי למוסד, היתה עוד בת, בחברה הצעירה, שאת שמהּ לא זכרתי, ואיזה בן־זקונים בפּעוטון. רק דמיונו הרותח של פיל והגעגועים שעורר בהדרגה גם בי הפכו את דוד מגלי מזיכרון רחוק ומעורפל למשׂאת־נפש, שפתאום היא מתגשמת בדרך האחת שאותה לא יכול היה אפילו פיל לדמיין, פה, בלוס אנג’לס.

“מאיפה טִלפן?” שאלתי, מוכן לא לחכות ליום ראשון, אלא לרוץ מיד אל דוד מגלי.

“קשה להאמין, אבל מרוב התרגשות – שכחתי לשאול. זה היה גם בגלל משהו מסתורי לא בקולו, באופן דיבורו, כאילו באיזו שליחות חשאית הוא כאן. אצל דוד מגלי, הכול אפשרי. לפני יום ראשון, אמר, יטלפן שוב כדי לקבוע איך הוא מגיע אלינו לשרמאן אוקס.”

“מה הוא אמר לך, הוא אמר שהוא פה באֶל־אֵיי?” אולי משום שהתקשיתי להאמין שמגלי באמת באמריקה, נטפלתי בכל פעם לפרט עובדתי אחר. פיל אמר שהוא בטוח שכן, אבל כשבדק את זיכרונו הודה, שגם זאת לא שאל בעצם. נאחזתי גם בזה: “אולי טלפן מניו־יורק? אולי הוא עוד לא פה?” ואז כבר היה לי ספק נוסף: “ואת מספר הטלפון שלך מנין ידע?” את החשד שלי עוררו פתאום כל אותם צעירים, שאז כבר ידעתי כמה שווה להם מספר הטלפון של פיל.

בעיני פיל עצמו לא זו היתה השאלה. הן קשר מסוים, לא רצוף, קִיים עם מצפה כל השנים. מדי פעם היה משגר איזשהו שַי – פטיפון סטריאו עם תקליטים, מַקרן שְקופיות, תרופות נדירות. שנים אחדות לפני שהכרתיו, שלח בשם “ידידֵי מצפה העמק”, אגודה שייסד וטיפח, מעין אולפן קטן לחובבים, מצלמת 8 מ"מ, מעבדת פיתוח וציוד לחדר עריכה. “השאלה יכולה להיות אחרת: אם ידע שהוא עומד לבקר כאן אצלנו, מדוע לא כתב מראש? הייתי מקבל אותו בשדה, מארגן מראש מפגש עם האגודה. לכן יש לי הרגשה, שיש פה משהו חשאי. הרבה לא דיברנו, אבל על כל מה ששאלתי השיב: אספר לך הכול כשניפגש. אפילו עליכם לא הספקתי לספר לו.”

ודאי שבשליחות כלשהי בא, הסכמתי עכשיו עם פיל גם אני, אבל איזו מין שליחות? היום אני מחייך כשאני נזכר במה שעבר במוחי לשֵמע השערותיו המרומזות של פיל. בזיכרונו של כל אחד משנינו קבוע היה דיוקן שונה של דוד מגלי. לא זו בלבד, שדוד מגלי שהכרתי אני היה מבוגר בעשר שנים ויותר מזה שהכיר פיל, אלא שבעיני נראה קשיש לאין־שיעור יותר משום שבין פיל עצמו לביני מפריד חצי דור. פיל זכר גבר במלוא־אונו, גוף מוּעט אך דחוס מאוד, שופע איזו קרינה ששינתה כל מי שבא אתהּ במגע. גם בשתי השנים שעשה פיל במצפה העמק, היה נעלם פתאום דוד מגלי לימים, או לשבועות, ושב וחוזר ליום־העבודה בפלחה, אפוף שתיקות. “כמו מלאך,” היה פיל חוזר ואומר.

במוסד, כשלמדנו את נושא “הקולוניאליזם ומלחמות שחרור”, בהדגש מיוחד על מלחמת השחרור שלנו, עלעלתי גם בספר הפלמ"ח, ושם מצאתי אפילו רשימה על הברחת מעפילים בדרך־לא־דרך במדבר הסורי ובמורדות החרמון, בחתימת “דוד מ' – מצפה העמק”. ואולם, כבר אז, לפני שנים, שנים, ראיתי איש מזדקן, מצומק, תמיד בבגדי־עבודה מעופּרים, נעליו הגמדיות נסרכות באבק הקמחי, עורפו הקַמטוטי שרוף שמש ומגודל קרזולי־שׂיבה, ורק באותם חודשים ספורים שעבדתי אתו, בקיץ שלפני השנה האחרונה במוסד, בכל פעם שהיה מסיר לרגע את הקאסקט הנצחי שלו, היו מדהימות אותי מחדש פנים רכות מאוד, פנים של מורה לספרות. ודאי שבשליחות, אבל מה שליחותו של איש נזירי זה, שלפי חשבוני הוא קרוב לבן ששים?

“נשמע כשיבוא,” אמר פיל. “לכן אני גם לא ממהר להזמין ליום ראשון זה את החבורה שלנו, ידידי מצפה העמק, למרות שחבל מאוד. אילו פגשו מקרוב את דוד מגלי, היו מבינים הרבה יותר על ישראל האמיתית ונותנים קצת פחות עצות. ואגב, ברניס מבקשת מאוד, שהפעם תפֵרו את המסורת הישראלית ותתייצבו אצלנו בדיוק בשתים־עשרה…”

 

ה

אנחנו הגענו בדיוק בשתים־עשרה, אפילו לפני פיל והאורח. ברניס היתה חביבה ומאירת־פנים כתמיד, ובכל־זאת היתה לי הרגשה, שהיא מסתירה איזו חרדה לא מזוהה. פיל נסע כבר לפני יותר משעה, אמרה, ובקולה שמעתי פעם ראשונה צליל ברור של קוצר־רוח, אם לא יותר מזה: “פיל נוטה לשכוח שהוא כבר לא ילד קטן, והוא לא יכול להריץ את עצמו עשרים שעות ביום, שבעה ימים בשבוע.” היא אמרה זאת כמשתפת אותנו בדאגה לשלומו של פיל, ולכאורה רצתה רק לומר, שהאורח יכול היה להגיע בכוחות עצמו, ולא היה כל צורך שפיל יעשה את כל הדרך השד יודע לאיזה מלון בפֵירְפֶקס וחזרה. לרגע לא רק חשבתי אף אני כך, אלא כעסתי על עצמי, שלא היה לי שׂכל לטלפן ולשאול אם יש צורך שנביא מישהו, גם התפלאתי על פיל שלא התקשר בבוקר ולא ביקש שנאסוף את דוד מגלי.

ואז עלה על דעתי, שאותה סיבה שבשלהּ לא התקשר פיל אתנו אלא עשה את כל הדרך במכוניתו שלו היא שהכניסה עכשיו את ברניס למתיחות מפתיעה זו. רק כשיהיו שניהם לבדם כל הדרך אל הבית בשרמאן אוקס – לא ייאלץ לחלק עם האחרים את חברתו של דוד מגלי הנערץ. כך גם פירשתי את האיחור הנמשך: פיל מתעכב במלון, או באיזשהו מקום בדרך, כדי להאריך ככל האפשר את השיחה בשניים. וזה בדיוק מה שמכניס למתח את ברניס.

אני מוכרח להדגיש: לא היה בלבנו דבר נגד ברניס, והתודה שאנחנו חייבים לה אינה פחותה מזו שאנחנו חייבים לפיל. אבל באותה שעת צהריים הוברר לי מה שהרגשתי זמן די רב – שבעיקר כדי לרַצות את פיל ולהרגיעו היא חביבה כל־כך אל כל הקיבוצניקים הצעירים ובמיוחד אל דליה ואלי. במשך הזמן גם הבינותי איך נישאה – שניהם כבר לא היו אז צעירים מדי – לפיל. כאלפי יפהפיות בית־הספר, העיירה, המחוז, נסעה גם ברניס להוליווד, ריטָה הֵייוּוַארת החדשה, דֶבִּי רֵיינולְדס החדשה, מֶרִילִין מוֹנרוֹ החדשה, מִיָה פֶארוֹ החדשה. אחרי הרבה שנים של תסכולים גוברים, גברה עצתו של ידידהּ האחרון, והיא נענתה להצעת־הנישואין של יועצו בעסקי מקרקעין וידידו הטוב של ידידהּ, פיל בארנס. כל השנים הפחידו אותה דמיונו הפרוע ודיבוריו הלא־נפסקים על הקיבוץ, שביום מן הימים יחזור אליו ויבלה בו את שארית ימיו. בטיפול בבני־הקיבוצים הנוהרים בזרם גואה לדרום קליפורניה, האמינה, ימצאו הזיותיו המטורפות פורקן. שיעשה פיל בזמנו ובכספו ככל העולה על רוחו, רק שיעשה זאת בשרמאן אוקס.

לא כן הזקן הסגוף הזה, גיבור המחתרת, דוד מגלי. פגישה זו סיכנה את ביתה הרב־מִפלסי במורדות גבעות הוליווד יותר משריפות־הקיץ הנוראות, יותר מרעידות־האדמה. היא חייכה והיתה נחמדה, אבל רגליה הארוכות הוציאוּה מדי כמה דקות אל מרפסת־העץ הרחבה התלויה במורד התלול ונשקפת אל הדרך הפנימית המושכת מה־Freeway, בולשת אחר ברק המַאנגוֹ של הפּוֹנְטְיַאק החדשה. אפשר היה ממש לשמוע אותה אומרת: שיתחיל כבר הביקור המסוכן הזה של דוד מגלי, שיסתיים כבר בשלום.

ברגע ששמעתי את הפונטיאק מתקרבת רצתי במדרגות למטה, החוצה, צופה ברכב הגדול מחליק עד שביל־הבטון אל מתחת לעמודי הבית. עוד לפני שנעצרה המכונית יכולתי לראות, שפיל נתון עדיין בעיצומו של אחד המונולוגים הנלהבים שלו. הוא המשיך לדבר גם כשיצא ראשון מהמכונית, לבוש בבגדי יום־ראשון קיציים, מכנסי־תשבץ עד לברכיים, חולצת סריג דובדבנית, נעלי טניס לבנות, המשיך לדבר תוך שפתח את הדלת לאורחו, תוך שסייע לאיש המצומצם הזה לצאת מתוכה ולהתייצב על שתי רגליו הקטנות. ברגע הראשון פשוט לא הכרתי את דוד מגלי, שאז לא עברו בוודאי יותר משמונה־תשע שנים מאז ראיתיו: בקיבוץ מצאו לו חליפה סינתטית יפה, אולי של איזה עולה מאמריקה, כדי שלא יבייש את הקיבוץ. את המקטורן נשא על זרועו השמאלית, ושרווּלה הארוך של חולצת הניילון הלבנה בלע לתוכו את אצבעות ידו הימנית. ראשו הקריח כמעט לגמרי, ורק בצדעיו היה שיער כסוף, שמנוני, מסוֹרק בקפידה לאחור, לעבר העורף. היה משהו זר – קצת נלעג – בחזות האיש, שבזיכרוני היה תמיד בבגדי־עבודה, בקאסקט, מאובּק ומרובּב. אבל אחרי התדהמה הראשונה, ראיתי שלא סתם הוא לא הוא: אולי הלבוש, הראש הקרחַ, הזִקנה, אבל פתאום היה מה שבנעורי הפתיע אותי בכל פעם מחדש, איש קטן שפניו רכות ומאירות כפני המורה לספרות שהיה לי בתל־אביב לפני שמתה אמי. כמו בעולם שלם שׂמחתי בדוד מגלי.

וכמעט בלי שממש הצגנו את עצמנו, דליה ואני, להוציא אזכור ממולמל של עבָרי כילד חוץ בקבוצת “נֶשר”, שלא הייתי בטוח אם אמנם שמע אותו, נמצאנו גם אנחנו נגרפים לעיצומו של הנושא שפתח בו כנראה פיל ברגע שאסף את דוד מגלי במלונו וכל הדרך הפך בו והפך בו, כדרכו, בפרץ מלים נלהב ולא נפסק: ומה שלום חברינו וחברותינו הזכורים לטוב במצפה העמק?

כלומר, רק אחרי ששִחזרתי, משפט אחרי משפט, את מה שנאמר מרגע שבלם את הפונטיאק, תפסתי: פיל היה נסער כל־כך מן הזכות לארח את “המלאך”, שמרוב התרגשות, – ואולי בגלל הסְברה, שאיש השליחויות החשאיות של ה“הגנה” נמצא גם כאן במסע שהשתיקה הגמורה יפה לו – נמנע מלשאול אפילו היכן בדיוק הוא מתאכסן (בדיוק כך! דוד מגלי רק נקב בשמה של איזו מסעדה ברחוב פיירפקס, סמוך לקרן סאנטה מוניקה, “אֵילַת”, שבחזיתה יעמוד, וכיוון שפיל ידע שזוהי מסעדת בית־המלון הקטן שעבר לאחרונה הסבּה ישראלית, פתר מיד דמיונו העשיר את כל החידות בלי שטרח להציג לדוד מגלי אפילו שאלה פשוטה זו!).

אפילו בשעה שהוליך את דוד מגלי לסיור בביתו הרב־מפלסי, משך הכול לישראל בכלל ולמצפה העמק בפרט. את הבית הענק כינה, בלגלוג עצמי, “הקיבוץ שלי”, וכשהוציאוֹ למרפסת־העץ הרחבה החוגרת את הבית מסביב, להראות לו את החצר הגולשת במורד הגבעה הצהבהבה, המוקפת דקלים קליפורניים, פיקוסים ואקליפטים, על הנוף הנשקף משם, ובעיקר על צבעי השמים והארץ, דיבר כעל “עמק יזרעאל שלי” ו“הגליל התחתון שלי”, את הבדים המקוריים של סִימוֹן, מוֹקָדִי, גוּטְמַן, בֶּרגְנֶר, שְטֶרן, כמו גם שמנים, גוּאַשִים, אַקוַוארֶלים וקוֹלַאז’ים שקנה בלוס אנג’לס מישראלים נזקקים ואשר כיסו כל פיסת־קיר, מן ה־den שבמפלס התחתון, ליד המוסך, עד למפלס־השינה העליון, הגדיר בגאווה – “מוזיאון ישראל שלי”.

ועד מהרה נמצאנו יושבים שלושתנו בחדר־המגורים הענק – ברניס ודליה, ואִתן לימור, פרשו להכנות האחרונות לקראת הארוחה, שעל עיקרה, הבארביקיו עצמו, מופקד תמיד פיל – שטופים באותה שיחה על מצפה העמק, שבשנתיים האחרונות היינו חוזרים עליה עד לעייפה. הכול רצה פיל לדעת, ודוד מגלי נדהם מזיכרונו החריף ומריבוי הפרטים הזעירים האצורים בו אחרי כל השנים הרבות שעברו מאז עזב את הקיבוץ ושב לקליפורניה.

“הלוא החיים משתנים כל הזמן, ומאז השתנה אצלנו כל־כך הרבה, שהזיכרונות שלך מצלצלים כמעט כמו ארכיאולוגיה,” אמר דוד מגלי בחיוך, שנראה משום־מה מדוכדך.

בראשי התחיל לתקתק חשד סתום, וגם בפניו של פיל הבחנתי פעם ראשונה בהתקשחות, שרק באיזו הערה אירונית מאוד לא־אופיינית נתן לה ביטוי:

“בקצב הזה, דוד, עד שיגמור אֶרי את הדוקטוראט, יוכל לחקור את הגיאולוגיה של הקיבוץ.”

שוב חייך דוד מגלי אותו חיוך נוגה, אבל אז נשמע קולה של ברניס הקוראת לפיל לצאת לחצר ולהבעיר את האש לבארביקיו, ואפשר היה ממש לשמוע אנחת רווחה מלוכדת כשקמנו שלושתנו כאחד.

הבערת הפחמים מהשַׂק המיוחד וצליית ההאמבּוּרגרים החיו את נפשו של פיל, והשיחה שבה והתלקחה כאילו לא נשמעה כלל הערתו הארכיאולוגית של דוד מגלי. ואני, הן כילד חוץ, יתום מאמי, גולה מבית אבי, חייתי במוסד החינוכי של מצפה, ואפילו באותו קיץ אחרון בקיבוץ, כשעבדתי אצלו בפלחה (בקול לאה אמר, “כן־כן, אני זוכר עכשיו מצוין!” – אבל היה ברור, שאין לו מושג מי אני), לא הזדמן לי אפילו פעם אחת לשוחח ממש עם דוד מגלי, שפרט למלים הקשורות במישרים בעבודה היה פשוט שותק ימים שלמים. והנה, אחרי כל השנים האלה, בסוף העולם, אנו יושבים שלושתנו יחד דרך שוויון, מדברים בלי כל חציצה והיסוס.

מוזר יותר: אחרי מאמץ נואש להוכיח לדוד מגלי, שעודנו מסוגל לנהל שיחה בעברית, נכנע פיל – לכאורה, כדי לא להוציא מהשיחה את ברניס – וכולנו עברנו לאנגלית. מפי פיל אמנם שמעתי, שדוד מגלי עלה עם הוריו מלִיוֶורפּוּל, שכבר אחרי העלייה למצפה התגלגל בין הבדואים ואף נשלח מטעם “ההגנה” לשירות בחיל הספָר, שהיה מורכב אף הוא בעיקר מבני השבטים הנאמנים לאמיר עבדאללה. שם למד לדבר ערבית כאחד מהם וקנה בקיאות בכל גינוני המזרח, וכך הכשיר עצמו לשליחות החשאית בסוריה. אבל רק אחרי שבע שנים באמריקה, כשאוזני כבר למדה להבחין היטב בין ניב לניב, גיליתי לתדהמתי את היגויָם של החיפושיות באנגלית של דוד מגלי בן הששים. על האמבורגרים מבעבּעים ובירה צוננת שבה שיחתנו לאפיקים האהובים על פיל ומכוח השפעתו המידבקת גם עלי, לימי מצפה שבזיכרוננו ולשלושת הפרקים הערביים בעברו הרחוק של דוד מגלי. חרצוּבּות לשונו הותרו פתאום, ואת כולנו השכיב במעשיות נפלאות על הרפתקאותיו אלה, אחד ערבית ואחד אנגלית ליוורפולית.

איני יודע עד מתי היינו יושבים כך, אוכלים, שותים, שׂוחים ומצ’זבטים, אלמלא באה פתאום דליה ואמרה, שאנחנו מוכרחים לחזור הביתה. מהבוקר היתה לה איזו הרגשה שללימור יש חום – ומתברר שבאמת יש לה מאה ושתיים – ובצער רב קמנו להיפרד. רק כדי לחסוך מפיל נסיעה ארוכה נוספת הלוך ושוב, שאלתי את דוד מגלי, כמין רמיזה עבה, האם הוא מרוצה ממלון “אילת”.

הוא הביט בי בפליאה ואמר:

“אתם לא יודעים שאני גר אצל נורית?”

ארבעתנו הבטנו זה בזה במבוכה. לאיש מאתנו לא היה לרגע ספק, שהוא מדבר על בתו, ועכשיו גם נזכרתי ששם הילדה בחברת הילדים אכן היה נורית. בלוס אנג’לס של אז, הכירו כל הישראלים זה את זה. אין פה שום נורית מגלי.

“מה היא עושה פה?” שאלתי בזהירות.

“אתם כולכם שמעתם עליה, היא שחקנית מפורסמת –”

“אבל לא בשם נורית מגלי?!” שיסע אותו פיל, שהצורך לנחש ראשון טבוע ממש בדמו, ובתעשיית־הסרטים אין איש, שפיל לא טיפל בנכסיו, לא היה ידידו או לפחות את שמו לא שמע.

“לא־לא!” בעיניו שעייפו מישיבה ממושכת, מהבירה ומהדיבורים, ניצת איזה זיק, לא ידעתי אם של גאווה או של מבוכה. “הסוכן שלה בחר לה שם, שמאה מיליון אמריקנים, כפי שאמר, לא יוכלו לשכוח: ‘מסדה נגילה’.”

 

ו

רק לרגע לא הצליח אפילו פיל להעלים את הבעת־ההלם, וברגע ההוא הצטלבו מבטינו כחרבות שבורות. אלוהים אדירים, אמרתי אני בלבי, חש את אצבעותיה של דליה הצובטות את כתפי ואומרות לי לסתום את הפה, אלוהים אדירים, איך בכלל לא הבחנתי בקרבה הפונטית שבין “נָגִילָה” ל“מַגָלִי”, אבל מי מאתנו התייחס ברצינות לאותה כאילו־שחקנית, שעם השם המגוחך הזה התהלכה כאן זה כמה שנים ואפילו בפגישה מקרית (באירועי מגבית שהרציתי בהם אני, נתקלתי בה פעם או פעמיים) שיחק מין גרטָה גארבּוֹ לעניים, מצניעה כל מה שקדם למסדה נגילה, שומרת מרחק, ומי – גם לא פיל, המהמר הגדול! – יכול היה לשער שהיא־היא בתו של דוד מגלי “המלאך”!

לשוני דבקה לחִכּי, וגם פיל, השרוי בהתלהבות מתמדת, צירף בקושי כמה מלים:

“הו, כן, מסדה נגילה, באמת שמענו עליה, באה בשביל לעשות פה סרט –”

“בארץ שיחקה כבר בשני סרטים,” מיהר דוד מגלי להודיע, ועכשיו כבר ראיתי שהוא בהחלט מתפאר, ולשם חיזוק פנה אלי כאל עד־ראייה: “ודאי ראית סרטים שלה בארץ, מסדה רוֹן –”

“לא,” שמחתי פעם ראשונה להודיע, “אני כבר כשבע שנים פה, ולא בגלל הוליווד. אני, כמו שאמר פיל, גיאולוג, נפט. אבל, תסלח לי, אז כבר בארץ שינתה את שמה? –”

“זה לא ששינתה את שמה. בסרטים זה ככה, היא טוענת, מוכרחים שֵם שאין לשום כוכב אחר, שמצלצל כמו כוכב ושאי־אפשר לשכוח אותו. תאר לך את טוֹני קֶרטִיס, אומרת נורית, בתור סתם בֶּרני שְוַוארץ, או את דֶני קֵיי בתור עוד איזה קַאמִינְסקי.”

“דוד מגלי מהעמק זה כוכב שהאיר לי יותר משבע־עשרה שנים.”

“נו,” פלט דוד מגלי, ולתדהמת שנינו – דליה כבר עמד חסרת־סבלנות ולימור הלוהטת בזרועותיה – שלף מכיס־הבִּטנה של המקטורן שברניס הזדרזה להוציא לו החוצה כדי לקצר את הפרידה, מעטפה גדושה גזרי עיתונים מקומיים על הכוכבת הישראלית מסדה, על הופעותיה בסעודות צדקה, איזשהו ראיון על עברהּ בצה"ל, שטויות כאלה. שוב צדה עיני את עיניו של פיל, וראיתי בהן מה שחשתי אני.

“זה לא פשוט, הה,” החזיק דוד מגלי את הצרור לפני עיניו של פיל, שברור היה עכשיו, כי למען בתו – אם בשליחותה, ולבי ניבא שבלי ידיעתה – הזמין עצמו אליו. “זה משהו, הה?!”

“זה פאנטאסטי,” מלמל פיל, ובקולו שמעתי את נפץ האנדרטה הגדולה של דוד מגלי.

“כל דור והאוואנטורה שלו,” אמר דוד מגלי, ופתאום הבחין בדליה העומדת נשענת לקיר הבית, לימור בזרועותיה ועננה על פניה, ופעם ראשונה היה סתם אב מודאג, מסכן, מנסה בעת ובעונה אחת דבר והיפוכו, להציג כוכבת־קולנוע גדולה ולהתחנן לפני פיל שיחלץ איכשהו את נורית ממצב שמִלכדה עצמה לתוכו במו־ידיה: “תסלחו לי, רק עוד שני רגעים. נורית, כל השנים, עניין אותה רק דבר אחד – לא הקיבוץ, לא הסוציאליזם, לא ערבים, לא יהודים – קולנוע! אתך, פיל, לא רצתה להתקשר, אמרה לי נורית, שלא תחשוב שהיא זקוקה לעזרה. הלוא בארץ החתימו אותה על חוזה יוצא מן הכלל, שבע שנים, תפקיד ראשי, משכורת –”

“כן, זה נכון,” לחש פיל ובחצי־פה הוסיף: “ואיך עומדים הדברים עכשיו?”

“תגיד לי אתה, פיל,” שחרר סוף־סוף דוד מגלי מה שהתקשה להשמיע משך כל הבארביקיו הארוך הזה. “נורית היא בתי, ואני דואג לה מאוד.”

בשתי שנות היכרותנו למדתי לקרוא גם את עוויתות ראשו הגדול והכהה של פיל, את כִּחכּוחיו ואת שתיקותיו. בראשו עובר עכשיו כל מה שעובר בראשי. יפהפייה מישראל יכולה לזכות בהצלחה מיידית, או להידוֹן לשכחת־עולמים. כשעברתי גם אני על גזרי העיתונים, חזר לזיכרוני סיפור, שנורית הקפידה כנראה שלא להראותו לאביה, ביקורת רצחנית על זמרתהּ של מסדה נגילה באחד ממועדוני־הלילה של סַאנְסֶט סְטְריפּ.

“ברניס, קחי את דליה לעוד קצת,” אמר פיל, “אנחנו מוכרחים לגמור פה משהו חשוב מאוד עם דוד.”

והן אז כבר הכרתי גם צד זה של פיל. את דוד מגלי ואותי משך לחדרו הגדול במפלס התחתון, ה־den, מהמקרר הוציא בקבוק יין קליפורני לבן, ולא סגר את הפה לרגע, הכול בשביל שלא תהיה עוד בין דוד מגלי לבין פיל שיחה. לא, לא תהיה עוד שיחה כמו זו שראה דמיונו העשיר מהרגע ששמע בטלפון את קולו של דוד מגלי, גם לא כמו זו שהיתה מאז אסף אותו הבוקר בקרן פיירפקס וסאנטה מוניקה.

דוד מגלי לא היה רגיל בכדורי־הבשר הגדולים, בפחיות הבירה הקרה, הגבינות, הפירות, הקפה והעוגות, ושוב יין קליפורני קר ואגוזי־קַאשְיוּ ושקדים, ועל כל אלה כוחות־הנפש ששיקע בנסיעה הבהולה לסוף העולם – את הסיפור כולו עתיד הייתי לשמוע כעבור זמן מפיו של בן קיבוץ סמוך למצפה העמק, שבאחד מאותם זימוני־מקרים מטורפים מצא עצמו מתגורר ב“קוֹנדוֹמִינְיוּם” אחד עם נורית מגלי, הצילהּ מניסיון התאבדות והזעיק את אביה – ופתאום ראינו שיורדת עליו איזו לאות, ראשו שב וצונח, ואת עיניו הוא מחזיק פקוחות רק במאמצים גדולים.

ובזה בעצם הסתיים הביקור. פיל וברניס ליוו אותנו למכוניתנו. את דוד מגלי הושבתי לימיני ודליה והתינוקת התיישבו מאחור. כבר אחרי שהתנעתי את ה“שֶבי”, השחיל פיל ראשו פנימה, נשק לדוד מגלי על לחיו והבטיח לו, שיעזור לנורית כאילו היתה בשרו ודמו וישתדל לפתוח לה כל דלת הפתוחה לו. בשתי ידיו הקטנות לפת דוד מגלי את כפו העבה והשעירה של פיל וחייך חיוך נכנע של מורה עברי זקן:

“מה לעשות, פיל, אני האמנתי שאת העמק שלנו יעדיפו ילדינו על כל חיים אחרים, אבל נורית אינה מעוניינת בחיים, היא רוצה רק קולנוע, ואני רוצה רק שתהיה מאושרת, אני חרד לה מאוד.”

“נתנו לה חוזה של כוכב, ואנחנו נעזור לה להיות כוכב הגדול,” ענה מיד פיל בחיבוק נלהב אחרון, אבל קולו לא היה קולו של פיליפ בארנס מהלילה ההוא בתחנת הגאז שבפינת הוליווד ולָא־בריאה.

“שתהיה כוכב קטן,” חייך דוד מגלי בעייפות, והוסיף: “רק שלא תכבֶּה, פיל, עזור לה.”

“על מה אתה מדבר, דוד מגלי!” רעם קולו של פיל, אבל מתחת לרעם היה כבוש בכי, ובעיניו הבולטות כשני זיתים שחורים היתה הצפה. “היא תהיה כוכב זוהר, מסדה נגילה הגדולה!”

את מנוף ההילוכים הכנסתי ל־drive והרפיתי מדוושת־הבלימה. ה“שֶבי” החלה זוחלת אל מחוץ לחצר, ופיל רץ אתהּ, ידי דוד מגלי אינן מרפות מידו. בלמתי באחת, והמכונית נעצרה בטלטלה. עכשיו רצה לעברנו על עקביה הגבוהים גם ברניס, שבה ומנפנפת לשלום, וצמידי הפלאסטיק הענקיים מרשרשים על שתי זרועותיה הארוכות והכחושות. חיוכה היה שמח. היא ידעה היטב: הסכנה שחששה מפניה, חלפה לעולמים.

 

ז

כשהגענו לקו־הרכס, למסעף דרך האוהבים, מַאלְהַאלְן דְרַייב, הנמשכת לאורכו, גבוה מעל לעמקים הטובעים בערפיח, התפוגגה פתאום השפעת האכילה והשתייה על דוד מגלי ועירנותו שבה אליו. מלמעלה נראו מרחביה האינסופיים של המֶגַאלוֹפּוֹליס האובדת באובך, עמק חרוּץ כמו דף חשבון במאות קווי־אורך וקווי־רוחב, בעוד ועוד כבישים מהירים, שדרות דקלים, מגרשי חנייה, בריכות־שחייה, בתים, בתים, בתים, עוד ועוד והרבה יותר.

אולי נסיע אותך לכאן באיזשהו ערב, ביקשתי לומר לדוד מגלי, ואז תראה מראה עוצר־נשימה באמת, כל המרחבים האלה, מהאוקיאנוס עד למדבר, זרועים מיליוני אורות, מיליוני כוכבים עומדים וכוכבים נוסעים.

אבל קולי לא נענה לי. לימור, שנרדמה בנסיעה, התעוררה עכשיו ופרצה בבכי נורא. ואם כי דליה רק אמרה בחצי־לחש, “המצח שלה בוער, צריך להגיע הביתה,” – ידעתי שעברה את קצה גבול סבלנותה.

“אם אינך ממהר מדי,” אמרתי לדוד מגלי, “נוריד קודם את דליה והקטנה בוֶוסטוּוד, ומשם נמשיך ישר לדירתה של נורית.”

“אדרבה,” אמר דוד מגלי בהתעוררות. “אראה קצת את העיר, וגם תהיה לנו אפשרות להאריך את שיחתנו בעברית.”

מהמלים הספורות שהתפרצו מלבו ברגעי הפרידה מפיל, ברור היה שמשהו לא טוב מתרחש אצל נורית, שאיזו חרדה גדולה החישה אותו לכאן, שהוא מרותק לדירתה ומחוץ לפיל אין לו כאן נפש חיה. בעיר כלוס אנג’לס מי שאין לו מכונית כמוהו כקיטע. אפשר היה לראות בעיניו המתרוצצות, שזהו סיורו הראשון בעיר.

עזרתי לדליה לשאת את לימור לתוך דירתנו, ואם כי ידעתי היטב שאני מתנהג באופן מכוער, לא הצעתי לדוד מגלי – ולוא גם כדי לצאת ידי חובה – להיכנס לכמה רגעים. הוא נשאר לשבת במכונית, וכעבור חצי־רגע חזרתי גם אני ולאורך אולימפּיק בּוּלֶבַאר נסענו מזרחה לעבר פֵיירפֶקס.

כדי לחמוק מהנושא הכואב באמת, מצבה של מסדה נגילה, התחלתי אני להציג לו את העיר בלשונם של מדריכי־תיירים, אבל דוד מגלי, איני זוכר אפילו באיזה הקשר, חזר למצפה העמק, ולא אל השנים הקצרות שחייתי בה אני כתלמיד־חוץ במוסד, גם לא לשתי השנים שלאחר מלחמת השחרור, כשחי שם פיל, אלא ממש להתחלה, להתגבשותם של כמה גרעיני נוער קצתם מהתנועה בפולין, קצתם יוצאי גימנסיות בארץ, שגם ביניהם היו עולים לא מעטים. כמו דוד מגלי עצמו, למשל, שנולד למשפחה יהודית רוסית, משפחת מוֹגִילוֹב, שעלתה באונייה כדי להפליג לאמריקה, אך במרמה נמכרו להם כרטיסים לליוורפול וכשעגנה שם האונייה, נאמר להם, שזו אמריקה והורידוּם ליבשה.

כן, כך, בלי־משׂים, עברה שיחתנו לחבורת המייסדים של מצפה העמק, לשנים הקשות הראשונות בין הביצות, הבדואים וגבעות הבזלת. כשהגענו לצומת לָא־סְיֵינֶגָה, בּוּלבַאר אחד לפני פיירפקס, שאלתי אם היה רוצה לעשות אתי עוד שעה קצרה בדראגסטור הגדול שליד אולפני ה־.S.B.C, וראיתי שהוא נענה לי בתודה.

וזו היתה שעתי האחרונה בחברת דוד מגלי. הזמנתי תערובות של גלידות ופירות בשתי כוסות ענק, נוסח אמריקה, מבעד לקיר הזכוכית נהרו המכוניות ועם הערב היורד החזירו שמי הערפיח את האורות שעל הארץ באדמומית של שריפה גדולה, מעבר לכביש עלתה וירדה כגף של חרגול מפלצתי זרוע־השאיבה של באר־נפט. ודוד מגלי דיבר. השתקן הגדול שבזיכרונו של פיל ובזיכרוני אני, דיבר נון־סטופ. ואם כי היה שקוע לכאורה בשרשרת של זיכרונות נוסטאלגיים על אותם ימים ראשונים, וסיפוריו טיילו מחבר לחבר, מיחזקאל גוֹטֶסמן לראובקה הלבן, מאַנקָה פריד ליוּסוּף הַלֵוי, ממנדל ירדני לרינה קפלן, מעובדיה גורֶן לאיטָה וֶנקֶרט, התלוותה לכל אנקדוטה כזאת, כמין רֶפרֵיין, הערה כמו “הוא היה משוגע גמור”, “היא לא חיה בעולם הזה”, “אדם שמקיים לבדו פרדס שלא מכניס גרוש, לא יכול להיות נורמאלי”, “אינדיבידואליסט קיצוני”, “מִיזַאנְטרוֹפּ”, והכול באיזה שילוב מוזר של שלווה ושקיקה, עד שפתאום הצטרף הכול לאיזו אמירה תמציתית. את הרגע הבלתי־צפוי אזכור תמיד, ותתלווה לו התחושה, שמונולוג כזה לא הייתי שומע מפי דוד מגלי לא במקום אחר, ולא בנסיבות פחות אומללות מבחינתו. בדראגסטור של לָא־סְיֵינֶגָה, שמעתי את דוד מגלי אומר, שרק אינדיבידואליסטים קיצוניים יכלו להגות את רעיון הקומונה המוחלטת ובהוכחה שהגשמתו אפשרית להשקיע את כל האגו שלהם, את האקסצנטריוּת, את המיזאנטרופיה, את המֶגאלומניה, את הסלידה מן היחד, ואת כל אלה לשעבד לכל החיים לקצב המשותף של חברה שוויונית. האם הרהר תוך כדי דיבור במסדה נגילה, המצפה לו שבורת־לב בדירתה באיזשהו בית־דירות בקרן סאנטה מוניקה ופיירפקס, והוא אמר כל זאת כדי לפרוק לפחות משהו מעל לבו שלו?

מה אני יודע? כל אותה שעה לא פציתי אני פה. האזנתי לאיש בעל הפנים הרכות והעיניים המאירות, היושב מולי בצד קיר־הזכוכית, שומע הכול. ואחרי־כן קמנו, ירדנו למגרש־החנייה, ונסענו עד לאותו מקום, שבו אסף אותו פיל בבוקר, לפני המסעדה של מלון “אילת”. אמרתי לו שאשוב ואתקשר, שכן דליה ואני נשמח להזמין את נורית ואותו לאיזו ארוחת־ערב אצלנו. אבל בלבי החלטתי כבר באותה שעה להעדיף את הזיכרון. אותו בן־קיבוץ, שסיפר לי איך מצא עצמו במקרה בדירה סמוכה לדירתה של מסדה נגילה וכשראה את מצבה הזעיק את דוד מגלי, סיפר לי גם את הסוף: פיל קיים את הבטחתו, ובעזרת הקשרים הרבים מצא למסדה נגילה איזשהו עיסוק בתעשיית־הסרטים, שהיה בו כדי לפרנס גם את הזיותיה ואת גופה. דוד מגלי חזר כעבור חודש לבדו.

ואשר לפיל עצמו, אמרתי בלבי אחרי הבארביקיו ההוא, את היוזמה לפגישה נוספת עלי להשאיר לברניס ולו.

הם לא התקשרו אתנו, ואנחנו לא התקשרנו אתם. ערב שובנו הביתה, ממש לפני צאתנו לשדה־התעופה, טלפנתי ונפרדתי לשלום מן האנשים הטובים ביותר שזכינו להכיר בשמונה שנותינו בלוס אנג’לס, אולי בכל חיי. אם יגיעו אי־פעם לביקור בישראל, הבטחנו להם, לא יהיה גבול למה שנרצה לעשות למענם. The sky is the limit, אמרתי לפיל. אבל מאז, לצערי, לא שמעתי עליהם.

המלצות קוראים
תגיות