רקע
נחום גוטמן
הרפתקאות חמור שכֻּלו תכלת
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: דביר; תשס"א 2001
4.jpg

 

כתם אפור

5.jpg

הוא אבד!

שכני היינריך מבּה איבד חמורו. עבר יום – והחמור לא שב.

“מכיר ויודע אני את החמור שלי! סופו שישוב אלי” – אמר היינריך מבּה בבטחון, אך עיניו שוטטו בספק לעבר כל רחש שהגיע אליו.

עבר עוד יום, והחמור איננו.

וכבר אין מר היינריך מבּה מסתיר את דאגתו, ובאמצע ארוחת־הצהריים פורץ החוצה לשמע איזה קול. מרוב מרץ שכח אפילו לסגור אחריו את דלת הרשת, השומרת מפני הזבובים. חטא כזה אין הוא סולח לשום אדם, אפילו לא לאורח שבא אליו.

הוא עמד והביט.

עיניו חיטטו בין עצי־הפרדס הצפופים, עברו אל שדה הקוצים, משם אל השביל, ההולך ומגיע עד ביתו. לשווא! מסביב רק שקט, והכל עומד על מקומו, ככלי המטבח בארון.

מר היינריך מבּה חזר לאכילת הכרוב החמוץ והנקניק.

איך בא אלינו, למושבה, מר מבּה? בכך אין כל פלא. הוא ברח מגרמניה, כשהתחילו לרדוף שם את היהודים. אבל איך בא חמור לידיו, בשעה שאין לו כל צורך בחמור?

מר מבּה לא קנה אותו, החמור ניתן לו במתנה.

ראתה אשתו של מר מבּה ערבי אחד עובר בשביל, ובזרועותיו שני ילדים קטנים, עטופים בסמרטוטים. הם היו חולים. קראה האשה את הערבי לביתה, נתנה לו כמה טבלאות של “אספירין” והסבירה לו איך לתת לילדים.

אחרי שבועיים בא הערבי, ועל כּפּיו עַיִר קטן. העמידוֹ על רגליו הארוכות באמצע החדר והצטחק. הוא בא להודות לגברת על הרפואה. הילדים הבריאו וגם הדלקת שהיתה בעיניהם חלפה־עברה עם חום הקדחת שהיתה להם. וסיפר הערבי, כי האתון שלו המליטה שני עיירים, ואת האחד מהם הביא מתנה לבית מבּה.

גדל העיִר והיה לחמור.

כבר אמרתי, כי למר מבּה לא היה צורך בחמור. לכן היה נותנו לשכניו שישתמשו בו. טוּב־לבו של מר מבּה לא היה מופרז ביותר, ודבר זה לא היה מתרחש לעתים כל־כך קרובות. ולאחר שנוכח מר מבּה כי ילדי השכנים נועצים מסמר באחוריו של החמור כדי לזרזו, כעס מאוד על אכזריות זו והכריז, כי מעתה לא יוסיף להשאיל את חמורו לעבודת שכנים.

מני אז היה החמור הולך־בּטל.

כל עובר־ושב במושבה הורגל לראות את גבו האפור בין קוצי השבילים; ואיש לא שם עוד לב למעשיו ולמקומו.

ככל ברייה בעולם, שמרבּה להתבודד, לבש החמור צורה משונה, פראית ועלובה. קווצת שערות גדלה פרע על מצחו, ומתוכה הציצו שתי עינים עצובות.

על שום מה היו עצובות, איני יודע. לדעתי, לא היה לו על מה להתעצב. לא על ימי ילדותו, שהיו ימי שובע ובטלה, ולא על חייו לאחר־כך, לעתיד לבוא, שהיו מופלאים ואגדתיים, כפי שיש לראות מהמשך הסיפור.

הוי. הוי, ראו נא, איזה חיים מופלאים נועדו לחמור!

הוי, הוי, ישנם ברואים שכל שביל שהם עוברים בו, נהפך שביל הזהב והחלום!

הוי, הוי, כי עוד לא הומצאו המשקפיים שבהם אפשר לראות את העתיד!


מר מבה מצטער ומחכה

כבר אמרתי פעמיים, שהחמור היה מיותר ולא הביא כל תועלת לבעליו. אך כיוון שאָבד – נצטער מר מבּה צער רב.

“מַיין אַיגנטוּם!” היה אומר מר מבּה בשפת מולדתו שברח ממנה, “רכושי שלי אבד ממני!”

ומפני הצער סר מלבו השקט.

אנחנו, השכנים, נזהרים היינו שלא להשמיע קולות שונים, כגון חריקת שער, או נחירת ראדיו, כדי שלא להטעות את מר מבּה, שהיה מטה אוזנו כל הזמן שמע ישמע קול פרסותיו של החמור האבוד.

אפילו בלילות ממעטים היינו לצאת החוצה, כי לשמע כל רשרוש קל היה מר מבּה ניתר ממקומו, כמי שיושב על קפיץ, ופורץ החוצה להקשיב קשב רב.

פעם אחת, בשובו מן העיר, הביא עמו פנס חשמלי שקנה לעצמו, והיה מאיר בו כל מקום, אשר ממנו יצא איזה רחש חשוד. ולא תמיד היה הדבר נוח לנו.

פעמים רבות ראיתי את עורפו האדום של מר היינריך מבּה בחוזרו מיואש לחדרו. הייתי חושב בלבי: זהו, אמנם, עורף שמן, אך עורף של אדם מאוכזב.

כמה משכנינו חשבו את כל העניין למגוחך והרבו להתלוצץ על כך. אך אני סברתי, כי אולי יש אפילו להתקנא באדם המחכה תמיד ואורב לכל רחש, ויוצא לתוך כיפּת שמַים שחורה, בבטחון, כי הנה, תכף, ישוב ויימצא לו מבוקשו.

עכשיו נעזוב את שכננו, מר מבּה, ונראה מה קרה לחמור.


הגורל מחכה לו

כבר סיפרתי, כי עיניים עצובות היו לחמור. ראו עיניים עצובות אלה, כי שדה הדרדרים היבשים, שבו הוא רועה, כמעט שאין לו גבול; כי משתרע הוא והולך עד לכביש השחור.

הרכין החמור את ראשו, וברכיו התחילו לפלס לו דרך בין הקוצים.

שואל אני את עצמי: למה אַשווה הליכתו זו של החמור? האין זו תמונה מזעזעת המזכירה לנו דרכו של איש צעיר, היוצא בפעם הראשונה לדרך־החיים? כל צעד, שהוא צועד ברגליו, מקרבו אל גורלו?

ואמנם, גם רגלי החמור קרבו את בעליהן אל גורלו, אל העתיד המפואר אשר עמד וחיכה צו על הכביש השחור.

פקעות של קוצים נסתבכו בשערו שעדיין היה מסולסל קצת מפני צעירוּתו, ועד שיצא אל הכביש היה כולו תפוח כפרווה של שׂה.

מושפל ראש, צנוע ומהסס, עלה לכביש. הוא לא ידע, כי שעת הפלא מחכה לו שם.

עמד.

מצד אוזן ימינו – כביש שחור שעולה.

מצד אוזן שמאלו – כביש שחור שיורד.

עמד וצלל במחשבות.

אך לצלול עמוק לא הספיק, כי גופו חסם את התנועה בכביש.

ניגש אליו נער וגער בו: זוז!

כיוון שלא זז, תפשוֹ הנער בציצית זנבו והתחיל למשוך בו.

החמור השפיל את ראשו בבישנות ובהסכמה, שבוודאי מגוחך הוא כעת – ועמד באורך־רוח לדעת, מה יהא בסופו של דבר – ולא זז.

כיוון שלא זז, יכולים אנו לעוזבו לשעה קלה במצב זה, ובינתיים לראות מה קרה בבית הנציב העליון.


הנציב העליון

מדרגות רחבות של אבן שיִש ארצישראלי מובילות אל ארמון הנציב העליון. בזמן ההוא היה ממונה נציב עליון בריטי, אשר משל על ארץ־ישראל. זה היה לפני קום המדינה.

העולה במדרגות צריך לעבור מסדרונות ארוכים, ובהם פתחים וקשתות של אבן, אחר־כך לחצות אולמים גדולים, מרופדים בשטיחים פרסיים, שקט ושבתון באותם האולמים, ואף לא זבוב אחד.

בסופם – אולם אחד, והוא גדול שבגדולים; שם יושבים פקידים רבים. בסופו – דלת קטנה עם מדרגה אחת. אם תפתחנה ותעלה במדרגה, תראה – הנציב העליון יושב שם.

ואמנם נפתחה הדלת, ורגל עלתה במדרגה. זו היתה רגלה של גברת הנציב העליון, שבאה לבקר את בעלה.

היא הניחה ידה על שכמו:

  • אתה עייף?

הוא לא ענה לה רק הביט בה.

  • אתה סובל?

  • כן.

  • למה?

  • ראשי כואב עלי. כל יום מביא לי צרות חדשות. ואני אחראי לכּל. ואיני יכול לנחש, אם טובים או רעים החוקים שאני מוציא. ואינני יודע אם תושבי הארץ אוהבים אותי. ואיני יודע אם עשיתי טוב או רע. ואני אחראי.

  • אתה עייף.

  • אילו, סוף־סוף, המציאו כבר את המשקפיים שאפשר לראות בהם את העתיד!

  • בוא ונטייל מעט במכונית. אתה תנהג.

  • הנציב העליון הצטחק, קם ממקומו וזקף את צווארון הכותונת, כדרך שעושים הנציבים תמיד ביום חופש.

שוב נפתחה הדלת הקטנה ומפּתחה יצאו הנציב העליון בלוויית אשתו. הוא הלך הליכה מרושלת, עבר דרך האולם הגדול שבגדולים ושאר האולמות והמסדרונות הארוכים, וירד במדרגות הרחבות.

במוּסך, בצל הארזים, עמדה המכונית הלבנה, שאורכה עשרה מטרים. ברגיה נוצצים מכסף, ודגל נעוץ בראשה. הצמיגים גדולים ונפוחים, ומשבצות, כשל שוקולד, בולטות בהם. המושבים מעוגלים כבצק שתפח. ישבת עליהם – כאילו ישבת על עננים.

מכונית כזו עוברת בכביש – הכול יודעים של מי היא. כול הרואה אותה מפנה לה דרך ועומד ומלווה אותה בעיניו עד היעלמה.

אין צורך לצרצר בצוֹפר הכסף המשולש, שמוציא מתוכו שלושה

צלילים שונים בבת אחת. הכביש מתרוקן לפניה תמיד.

הנציב העליון וגבירתו מתיישבים במכונית ונוסעים. רוח נעימה נושבת. המכונה פועלת בלי להשמיע כל רעש, והכביש פשוט מחליק תחתיה ונעלם אל אחורי המכונית.

13.jpg

הנציב העליון הצטחק מתענוג. אך פתאום נעלמה בת הצחוק – בקצה הכביש, באמצע, עומד כתם אפור כהה, שלא ניכר בו שום סימן כי יש בדעתו לזוז ממקומו.

צופר־הכסף המשולש תוקע תקיעה נעימה המורכבת משלושה צלילים שונים. אנשים עומדים משני עברי הכביש ומביטים ביראת־כבוד אל המכונית הלבנה.

אך הכתם האפור אינו מסתלק. וכבר אפשר לראותו מה הוא. חמור עומד באמצע הכביש ונער בעל חולצה כחולה מושכו בזנבו.


מעשה ראשון

המכונית הלבנה נעצרה. יצא מתוכה הנציב העליון.

כאיש היודע תמיד מה יש לעשות בכל עת ובכל שעה, ניגש הנציב העליון ישר אל ראש החמור, תפשו בשתי אוזניו ומשכוֹ לפנים.

הנה הוא הרגע שעל החמור להחליט מיד: לאָן לפנות?

אם ילך אחר הנער המושכו בזנבו – ימשיך את חייו בין שדות הקוצים. ואם ילך אחרי הנציב העליון, המושכו באוזניו בידיים נעולות כפפות־עור לבנות – ילך אחר כבוד וחיים נפלאים.


אנשים אני אומר, דעו להחליט ברגע ההכרעה!

אנשים, אני אומר, לי כל יום הוא יום הכרעה!

אנשים, אני אומר, האינכם רואים כי היד המחזיקה

בפעמון הגורל מחכה לאות הצלצול?

  • בנג!

הגורל צילצל! החמור בחר ללכת אחרי אושר וכבוד. לאחר יישוב־דעת ממושך בחר ללכת אחרי אוזניו ולא אחר זנבו. הוא פסע אל עבר פניו של הנציב העליון, שחייכו אליו מהנאה, כפי שמחייך כל מושל שאינו נתקל בהתנגדות.

המראה הנהדר הזה הקסים את קהל המסתכלים שעמדו מסביב. כולם הביטו בהערצה אל החמור, שזכה למגע אישי עם הנציב העליון ונהג בחוכמה.

כבר מזמן חלפה המכונית הלבנה ועברה על פני הכביש שנתפּנה – ומבט ההתפעלוּת של המסתכלים עוד הוסיף לחמם את לבו של החמור.

15.jpg

פתאום הרגיש כי מן הרגע שידי הנציב העליון נגעו בו נמשׁח לחיים מיוחדים ומופלאים. פתאום הבין, כי כל השנים הירבה לעמוד בראש מושפל בשדות הקוצים, מחוסר כל מקצוע וכל עבודה, משום שחיכה לרגע מיוחד, אשר בו יתגלו לפתע סגולותיו המיוחדות, אשר לא הוא ולא האחרים ידעו על מציאותן.

הוא זקף ראשו, הרעיד אוזניו, פשט רגליו, זנבו נמתח – והוא דהר כאשר לא דהר מימיו…

גבו האפור נראה עולה ויורד בין השדות, המשתרעים אל עבר פתח־תקוה.

הרוח פרעה לו את קווצת שערותיו שעל מצחו הגבוה, והוא הרגיש כאילו כנפיים צמחו לו.

דהר, חמור, דהר, יומך הגיע!

ואנו בינתיים נוכל להכיר את איש המנגינות, בּרוּך סגלוביץ־כּינורי.


 

ב. איש המנגינות

17jpg.jpg

שאלה קשה

בּרוּך סגלוֹביץ־כּינוֹרי גר בחדר קטן שבקומה השניה בין הבתים שבגבולות פתח־תקוה.

בשעה זו היה עסוק בתפירת כפתור למכנסיו. לצורך זה עמד סמוך מאוד לאדן החלון הפתוח, וכל פעם שהמחט הוצרכה לעבור דרך חור הכפתור, היה משעין את גופו ודוחף עצמו אל אדן החלון.

הוא לא היה חייט מטבעוֹ – ולא ידע להשתמש באצבעון. הוא עשה כמיטב יכולתו כדי להשיג את התוצאה הרצויה. מרוב השתדלות יצאה לשונו החוצה והיתה מטיילת לה בחירוּת ימינה או שמאלה בין שפתיו.

בינתיים היה מוחו מטפל וחוזר ומטפל במה שהיה עסוק מאוד זה כמה חודשים.

ברוך סגלוביץ־כינורי היה עסוק בכתיבת מנגינה לכינור ולפסנתר. הוא רצה לחבר מנגינה ארצישראלית. לא בּכיינית, לא עצובה, לא משרה דיכּאון. הוא רצה שהמנגינה שלו לא תזכיר את השירים הערביים או האוקראיניים, וגם שלא תהיה “הורה”.

היה ברור לו, מה אין המנגינה שלו צריכה להיות.

הוא רצה שתהיה חזקה, יפה, צנועה, אך מלאת ביטחון, מנגינה, שבה יורגש כי מחבּרה נולד, חי וגם ימות בארץ־ישראל.

הנני מבין יפה מאוד רצונו זה של ברוך סגלוביץ־כינורי, משתי סיבות: גם אני, כצייר, רוצה דבר זה בתמוּנותי. ושנית, כי הִכרתי את ברוך והייתי ידידו עוד מימי ילדותנו.


19.jpg

בזווית

ישבנו יחד, ברוך ואני, על ספסל בית־הספר. אמרתי ישבנו – אך אדייק יותר אם אגיד: עמדנו, לעתים קרובות מזדמנים היינו לא בישיבה על ספסל אחד, כי אם בעמידה באחת מפינות הכיתה.

הוא היה נתפס לעתים קרובות בקלקלתו, שאיננו מקשיב לשיעור וממוֹלל באצבעותיו, כאילו הן פורטות על מנענעי הפסנתר. וגם אני נפלתי בפח, כיוון שציירתי על פני דפי מחברותי ולא ידעתי, כמוהו, במה עוסקת כל הכיתה.

איני חושב כי יפה עשינו – אך לדאבוננו לא היינו תלמידים מקשיבים, והיינו נענשים בעמידה בזווית הכיתה. היו שקיבלו עונש זה בשובבות וקלות ראש. אנו היינו מתביישים בו, ובכל זאת – מזדמנים שם לעתים קרובות.

כאשר סיימנו את בית־הספר, “לא יצא לי” להתרוֹעע עימוֹ, אך לפעמים הייתי פוגש בו ויכולתי לעקוב אחריו.

הוא היה מהלך ברחובות, סמוך לגדרות הבתים, ועיניו מושפלות.

אחר־כך ראיתיו כשחתימת־שפם עולה על שפתו העליונה, ושערות שחורות בלחייו. תמיד רציני ושקט, וספר תווי נגינה מתחת לזרועו.

אחר כך שמעתי כי התמכּר רק לנגינה. וכשפגשתיו, גדלו לו תלתלים פרועים, גופו גדל והתפתח, מחולצתו הלבנה נזדקף צואר גבוה ועורף עקשני לו. וכבר היו עיניו פקוחות ומביטות לפניהן בלגלוג קל אל מי שנזדמן לו בדרכו. גם בחורף וגם בקיץ היה נועל נעליים של בד. חשבתי: אין ברוך נותן דעתו על מצבו החומרי, שאינו טוב ביותר.

וכבר היה הולך באמצע המדרכה ומפלס לו דרך בין ההולכים. האנשים שלא הכירוהו וַדאי חשבוהו לאיש גא ומשונה. אך אני בטוח הייתי, כי אילו פנה אליו מישהו בדיבור, ודאי שהיה משפיל עיניו, צוחק צחוק רך ואוזניו זזות זיז כלשהו ממקומן.

נודע לי כי ברוך נסע לוינה ושם השתלם במוזיקה.

לאחר כמה שנים חזר מלימודיו בנכר והיה נותן שעורים לנגינה במושבה זו.

בשעה זו הננו רואים אותו שהוא דוחף את עצמו ואת הכפתור אל אדן החלון, לשונו מטיילת לה בשקידה ימינה ושמאלה. ואני אומר לכם: כפתור שנתפר בדרך כזו – לא ישוֹר לנצח.

כבר הכפתור קבוע כבמַסמר – אך ברוך אינו מפסיק, כי מחשבותיו המטרידות אותו השכיחו עליו את עבודתו.

הוא חשב על המנגינה. היא נפתחת בשקט ובעדינות. עכשיו חזר על המשפטים הראשונים בכמה שינויים, מה שקוראים: “וריאציות” ונשאר שבע־רצון. העדינות נמשכת ונמתּחת. וכבר היה ברוך רוצה לצאת מתוכה – אך אינו יודע איך לקצץ אותה, איך להסעיר את כל הרקע הרוגע והמתמַשך. לשם כך נחוץ כוח הפתעה ועוֹז.

משך ברוך בחוזקה את הכפתור, להיווכח אם הוא יושב כבר ישיבת קבע. אפשר לאחוז בו ולמשוך את הכותונת, אפשר לקרוע את הכותונת – הכפתור תקוע איתן כמגדל דוד.

בקושי מוסיפה המחט שבידו להידחק בין החוטים שכבר עברו בארבעת חורי הכפתור. כבר גבהה ביניהם גבשושית של חוטים מתוחים קשה כפלדה – אך אוזני ברוך קשובות ומחכות למנגינה הסוערת שחסרה לו.

ופתאום – קול אדיר החריד את אוויר הלילה השחור.

זו היתה נעירת חמור.

החמור שלנו דהר בשדות, וכשעלה לשביל פסע לאיטו, והגיע לפתח־תקוה עם רדת הלילה.

הריח בנחיריו את האוויר, סר ונכנס למגרש שעל־יד בית ברוך, עמד שם תוהה, מביט לתוך החשיכה ואינו חושב על כלום.

אך פתאום זכר את המאורע על הכביש, ומיד רחב חזהו מנחת, שפתיו התחילו לחייך ולהשתרבּב, ריאוֹתיו התנפחו, עיניו נעצמו מרוב מתיקות, ומגרונו נסתלסלה נעירה גדולה ורבה.


שיר החמור

שִׁמְעוּ נָא, אַחְיוֹתַי וְאֶחַי!

אַתֶּם, הַסְּמוּיִים מֵעֵינַי!

אַתֶּם, הָעוֹמְדִים אֵי־שָׁם מֵאֲחוֹרֵי הָעֵצִים,

הַגְּדֵרוֹת וְהַגְּבָעוֹת. וְהַחֹשֶׁךְ מִסְּבִיבִי.

אַתֶּם, שֶׁאֵין אֲנִי רוֹאֶה אֶתְכֶם, כִּי הַחשֶׁךְ הוֹלֵךְ

וּמִתְעַבֶּה,

מִתְמַלֵּא טַל וְעוֹטֵף אֶת כָּל הָעוֹלָם.

יוֹדֵע אֲנִי, כִּי יֵשְׁכֶם, אִישׁ אִישׁ בִּמְקוֹמוֹ.

אֲנִי רוֹצֶה לְקַצֵּר:

תְּבֹרַכְנָה פַּרְסוֹתֵיכֶם הַקְּטַנוֹת,

הַמְּרַכְּכוֹת אֶת חוֹלוֹת הַשְּׁבִילִים שֶׁבֵּין הַפַּרְדֵּסִים!

שִׁירִי הוּא קָצָר מְאֹד:

אֲנִי מִתְגַּעְגֵּעַ עֲלֵיכֶם!

לַיְלָה טוֹב!

זה היה שירו של החמור, ולמעשה היתה זו נעירת חמור רגילה, הגונה וחזקה. כל אחד מאִיתנו שמע נעירת חמור בחייו, ויודע כי היא מתחילה בנשיפות, אחר כך עוברת לתרועות ההולכות ומתקצרות, וכאשר מתעייפות ריאותיו הוא מסיים בנעירות קצרות וסוף־פסוק.

אותה נעירה נשתמעה אחרת באוזני ברוך.


נעירת החמור כפי ששמע אותה ברוך כינורי

קולות מינוֹריים (מה זה מינורי?), כאילו דבר־מה העיק ולחץ, עד שנאלץ הלב לגול מעליו את המעמסה.

כך היו הנשיפות הראשונות. אחריהן באו הקולות החזקים, ה“פוֹרטוֹ”, המטילים אֵימה:

החשכה גוברת, גוברת. שלוש דפיקות עמומות. אין תשובה.

ואפשר, ואפשר שהשמש לא תזרח עוד לעולם. אין מוצא.

צריך להתאמץ, צריך למרוד, להתקומם בעוז ולהילחם. צריך!

איזו מערבולת, איזה רעש! כלי הנגינה שוקדים, עד כדי להתפוצץ. כאילו עליהם להספיק הרבה ומהר.

האוזן קולטת את הרעש ונהנית. והלב אומר:

“טוב, טוב! ביתר עוז! ביתר כוח! תן להם! יידעו להם! ככה טוב להם!”

עם כל מכת רעש אכזרית ומצלצלת של כל כלי התזמורת רוַח ללב, קולות החצוצרות עולים על כולם, בתרועות חופשיות, אל מול כל העולם.

אחר כך באו הנעירות ההולכות ומתקצרות.

התרועה כבר פסקה ונתנדפה כעשן של שריפה. פשוט תענוג, איזה מקום גדול נותר ריק ושקט. קשה לזכור כי היה פעם רעש במקום זה.

והנה בא רגע ההיסוסים;

לאן אנו הולכים? אנו קטנים ודלים אל מול העולם הגדול, העבר והעתיד. הספקות זוחלים כנחשים, והם לוחשים:

“האם כדאי? היש לאן?”

אחר כך, כשחזה החמור עייף, באות נשיפות־אוויר קצרות: עח־חַה־חה! הן מביאות עמהן את רגש המנוחה וההשלמה:

“נוּח, נוּח. יש תכלית ויש אחרית. החיים לנצח עומדים. אחרינו באים אחרים. השמש תעלה. אך שטות היא לחשוב את ההפך. הכינורות מטיחים דבר זה בעדינות רבה, כמו ידידים מימוֹת הילדוּת. נעוּרים תמיד יהיו. החיים כדאיים. הלא מתמלא הרגשת השלמה ושקט.”


החמור גמר את נעירתו.

מכל המנגינה שחלפה, נשאר רוֹשם כאילו גדל לעינינו, במהירות אגדית, עץ־ענקים המכסה את השמים. הוא עבוֹת, הוא איתן, גזעו יפה וחלק כפסל. פוקחים עיניים והנה לא לפנינו הוא, כי אם בתוכנו, בתוך הקדקוֹד.


ברוך סגלוביץ־כינורי על דרך ההצלחה

ברוך עמד כל הזמן תקוע במקומו.

הנעירה, שארכה רק כשני רגעים, היתה בעיניו ארוכה ללא הגבלה של זמן. הוא הרגיש עצמו מחוץ לזמן ולמקום. לא חדר, לא מושבה, לא כפתור.

כשפסקה הנעירה, הרגיש ברוך כאילו נפל מהר גבוה, כאילו איזה כוח מַגנטי משכוֹ בחזרה אל החדר, המושבה והכפתור. ויש להודות: לא ברצון חזר ברוך אל כל הסובב אותו.

אבל כשראה את גיליונות־הנייר הלבנים המשורטטים בחמישה פסים, ניירות תווי־הנגינה, נהרו פניו. הוא הבין כי מצא לא רק את ההמשך והסוף למנגינה, כי אם: קונצרט לתזמורת!

בשמחה רבה ורגשי הודיה פרץ ברוך מפתח חדרו ויצא החוצה, כשהמחט והחוט מיטלטלים אחריו.

הוא ראה לפניו בחשכה את גבו האפור של החמור, שעמד בצניעוּת של כּנר שגמר את פּרקו בתזמורת. ברוך ניגש אליו, תפשו באוזניו, הרכּין עצמו ונשקו על מצחו.

הרגש הרב שהשקיע בנשיקה – השכיחָהו את חוסר הנעימוּת שבמגע עם השערות הקשות של החמור. כך, למשל, אין הנואם חש, כי כפות ידיהם של האנשים הנלהבים הלוחצים את כף ידו רטובות מזיעה.

ואפשר לומר בוַדאות; אותה הרגשה תפלה שהיתה לברוך כשחזר לחדרו לא מן הנשיקה שנשק לחמור באה לו, כי אם מתוך צער שנוּתק ממקור ההתרגשות המוזיקלית הברוכה.

כך מרגישה נמלה שזה עתה השליכוה מכל ערימת סוכר דק.

תוצאות רבות וחשובות באו לברוך מאותו לילה.

הוא כתב את הקונצרט־לתזמורת, הגיש את יצירתו למנצח. היא מצאה חן בעיניו, ואמנם התזמורת הסימפונית ניגנה אותה.

הקונצרט הצליח מאוד. המנצח המפורסם, לבוש שחורים, ניצח עליה בחגיגיות רבה, כשתלתל שחור שנתבדל מרעמתו עלה וירד חליפות על מצחו הגבוה.ידיו הלבנות ריחפו כיונים מעל לראשי המנגנים.

ואמנם התיזמוּר היה נפלא. המנגנים, שהיו סדוּרים לפי סוג כליהם השונים, היו מחכים בקוצר־רוח לרגע שעליהם להצטרף למנגינה ונכנסו בחשק והתלהבות לתפקידיהם.

קשתות הבּסים והכינורות החליקו, כולם יחד, בקצב כשראשי המנגנים רכונים בריכוז וחיוּך של הנאה על פניהם. אצבעות שמאלם עולות ויורדות לאורך המיתרים, כאילו היו בעלי־חיים ברשות עצמם.

המחצצרים הרימו את חצוצרותיהם בבת־אחת, ומארובותיהן הנוצצות זרמו תרועות שפילחו את האולם הגדול כזרקורים.

ארבעת המתופפים סגרו או התּירו, בזריזות של עושי־להטים, את ברגי התופים והיו דרוכים להפליא.

המחַלל המרכזי ישב דוּמם, כאדם שבא מעולם אחר. הוא חיכה לביצוע הקטעים האֵלגיים בבוא זמנם ואמנם הם החליקו בשקט כסירות מפרש על הכנרת, אז שרר בטחון בלב השומעים כי העננים הם ספות רכות למנוחה. השתרע לך והשקף מעליהם על העולם היפה.

תרצה לשוב לאדמה? – פרוֹש זרועות ושחה לך בביטחה אליה.

החלק האחרון של הקונצרט היה חזק. הוא היה בקו עולה כשמחה שבאה מהתפרקות לאחר תסבוכות שונות ומדכאות. לעתים קרובות היה איש המצלתיים מרים את ידיו, מכה בכוח, עד שקהל השומעים היה מפלבל בעיניו כאילו התיזו על פניו מים, וכל קולות הכלים השונים מגיחים, תומכים וכאילו מנשאים את כיפת האולם לגובה.

מחיאות־כפיים אדירות הרעידו את חלל האולם, כשנסתיים הקונצרט.

בת־שחוק של שביעות רצון עייפה כיסתה את פני המנצח כשהפנה פניו אל מול האולם. הוא פרש את ידיו כמי שאומר: עשיתי כל שיכולתי.ועמד מרוקן, ככד שנבקע וכל מימיו יצאו.

למרות שדלתות האולם כבר נפתחו לרווחה, הקהל סירב להתפזר והצטופף ליד הבמה.

חלל האולם נשאר עמוס ומסוער. הורגש כי משהו קרה בו. יעבור עוד זמן רב עד שישוב לקדמותו.

קהל השומעים התחיל לנוע, לחייך ולדבּר. הוא יצא מאדישותו הרגילה. האנשים הביטו בעיני שכניהם, שלא הכירום מעולם, וראו בתוכן את אותו ברק ההתפרקות שהם עצמם הקרינו. הם הרגישו עצמם מאוחדים כאחד, מוכנים לעשות יחד איזה מעשה טוב ושלם. החיים קשים, מסובכים, מעניינים וגם יפים – בואו ונעשה יחד למען שיהיו טובים ויפים יותר.

ברוך עצמו היה נבוך מן היוֹפי הרב ששפע זה עתה באולם. אף־על־פי שהקונצרט היה עשוי מקטעים קונטראסטיים (מה זה?) בכל זאת היתה איזו רוּח אחת מחבּרתם יחד למנגינה אדירה.

למרות שדלתות האולם כבר נפתחו לרווחה, הצטופף הקהל ליד הבמה וסירב להתפזר.

מרוב התרגשות נתקשרו דמעות בעיניו. הוא הביט בּעדן והכל נראה לו כיצוק מזכוכית רועדת. הוא הסתכל בגברים בעלי הקרחו, לבושי השחורים והנשים בּעלות התלתלים המלאכותיים והדורות־השמלות, שישבו בשורות הראשונות של האולם ומחאו כף. תמיד היה ברוך נוהג להביט אליהם בלגלוג וביטול. אך הפעם הרגיש, כי הוא אוהבם, כי הם שותפים לו במשהו חשוב ונסתר. הוא אוהבם אף־על־פי שאוֹרח־חייהם שונה משלוֹ. הוא רוצה בטובתם ושמח עמהם.

ושפתיו לחשו ברגש של תודה:

“חמור.”

והוסיף למלמל, כשהוא מחסיר מדי פעם מילה אחת:

– “תמיד יש להקשיב”. “יש להקשיב”. “להקשיב”.

ובזה מסתיים פרק ב'. חמורנו עשה שליחוּת אמנותית, ותרבותית. אך הגורל הועידוֹ לדברים גדולים מאלה, המאושר!

לאחר אותו הלילה נכנס החמור אל מגרש ריק, מאחורי גדר אחת שבורה. ברחוב הקרן הקימת, בין בית מס' 12 ובית מס' 14. המגרש הצמיח דרדרים גבוהים. שם מצא לפניו מזון רב.

אני מניחוֹ שם, כיוון שטוב לו כּך; ובינתים אפתח בסיפור אחר, שהוא הקדמה למאורע חדש ומזעזע בחיי החמור.

את כתובתו המדויקת של החמור לא נשכח. וכשתגיע שעתו, נקראהו, והוא ישוב להיות גיבור הסיפור.

28.jpg

 

ג. קוֹרוֹת עֵין־הַמָּוֶת

29.jpg

פיטרסון ון־ניקרק

היהלום הגדול המפורסם בשם “עין־המוות”, זה שמשקלו 163 וחצי קראט (לקרוא מספר זה בחשיבוּת!) נתגלה כּך:

לילה אחד כשחזר פּיטֶרְסוֹן וַן־נִיקֶרְק לביתו שברחוב צדדי בעיר קִימְבֶּרְלִי שבאפריקה הדרומית, עצרוֹ כושי אחד, ואמר לו:

"אדון, אם תמלא את כובעי זה מטבעות זהב, אתן לך יהלום גדול כשקד.

אמר לו פיטרסון ון־ניקרק:

“הראה!”

פשט הכושי את ידו הקפוצה ופתח אותה. יהלום גדול האיר מתוכה כשמש קטנה. קמץ הכושי את ידו והחושך אפף את הכל.

פיטרסון ון־ניקרק מיצמץ בעיניו, נדהם מיופיה וגודלה, ובכל־זאת הספיק לציין, כי בכף־ידו של הכושי יש שש אצבעות. אמר לו:

“חכה לי, כושי, ואביא.”

לקח את כובעו של הכושי, נכנס לביתו, מילא את הכובע מטבעות נחושת, ומעליהן פיזר כמה מטבעות זהב. יצא לחשכה נושא לפניו את הכובע הכבד, והושיטו אל עֵבר הכושי.

לקח הכושי מטבע אחת ונשכה. היא היתה רכה, סימן שזהב היא. אז מסר את היהלום לידי פיטרסון ון־ניקרק, לקח את הכובע עם הכסף ונעלם בחשיכה, כאילו ננעל אחריו שער שחור.

נכנס פיטרסון ון־ניקרק לחדרו קורן משמחה, הביט אל דמותו בראי, טפח על מצחו וקרא:

“פיטרסון, אתה חכם!”

אך אוֹי לו משמחתו ואוי לו מחכמתו. כי מאותו רגע שבא היהלום לידו נידרדרו עליו צרות, כפוּלים מתוך שׂק נקוּב.

שנתו נדדה עליו מרוב דאגה כיצד ימכור את היהלום. ובבוקר כשיצא למוכרו – לא רצה איש לקנותו ממנו, כל זמן שלא יביא רשיון לקנייה ותעודה שתעיד ממי קנה אותו. חוק הוא חוק, מישהו הלשין עליו שיש לו סחורה אסורה – ואסרוהו.


ישב לו פיטרסון ון־ניקרק בבית־הסוהר, ורע לו. פתאום קפץ ממקומו, כמו ארכימדס מן האמבטיה, והתחיל לצרוח אל השוטרים:

"מצאתי, מצאתי! אותו כושי שש אצבעות יש לו בידו הימנית. פִּתחוּ!

לא פתחו. למחרת הביאו אליו לזיהוי 163 וחצי כושים (החצי היה ילד) שיש להם שש אצבעות בידיהם. ולא ידע להבדיל ביניהם.

כשיצא מבית־האסורים, היה פיטרסון ון־ניקרק, העשיר ביותר בארצו, רעֵב ללחם. הסוחרים ששקלו את היהלום אמרו, כי “אבן” כבדה כזאת עוד לא ראו (163 וחצי קראט!), אין הם יודעים מה ערכה ואין הם יודעים כמה לתת במחירה!

אז התחיל לפחד, שמא יגנבו או יגזלו ממנו את היהלום. לא ידע איפה להטמינו. הכניסו לתוך פיו, קשר את לחיו במטפחת והשׂים עצמו כמי שחש בשיניו. אף בלילה היה ישן כשהיהלום בפיו.

פעם אחת נכנס לבית מרזח וראה שם אנשים מסובים לשולחן, שהשתעשעו והכריזו על תחרות: אדם שינבּח, והכלב, שרבץ ליד הדלת, יענה לנביחתו – מקבל ארוחת צהרים חינם.

נבחו האנשים בקולות עבים ודקים, אך הכלב לא נענה.

פיטרסון ון־ניקרק היה רוֹעה בנעוריו והיטיב לנבוח. ישב והקשיב לנביחות הרעות ונד לאותם “לא־יוצלחים”. לבסוף לא יכול לכבוש את יצרו, גם ריח המאכלים גירה את תאבונו, והוא פלט לתוך אגרופו את היהלום שבפיו ונבח:

“האוּ, האוּ, האוּ!”

באולם הושלך הס. לא משום שהאנשים הקשיבו לנביחה, כי אם למראה השמש הקטנה שהאירה מתוך אגרופו.

פתאום נשמעה יללה גדולה, הכלב שרבץ קם על רגליו, פשט את צווארו וילל בקול.

האנשים געו בצחוק והרעימו במחיאות־כפיים. פיטרסון ון־ניקרק זכה בתחרות.

אך הוא שילם ביוקר במחיר ארוחת חינם זו. נתגלה ברבּים מה פשר כאב־השיניים שלו. מעתה לא ידע איפה להטמין את היהלום.

הוא שלח את היהלום ללונדון על ידי בּנק גדול. שם וַדאי יצליחו למוכרו, והוא יתעשר עושר רב.

עתה, חשב, יוכל לישון בלילות במנוחה. תלה גיליון נייר על הקיר וכל יום היה רושם עליו צלב, סימן ליום שחלף. נרשמו צלבים רבים, עברו ימים רבים. רוחו נתקצרה עליו מיום ליום.

יום אחד נכנס פיטרסון ון־ניקרק לחדרו וראה כי חפציו מושלכים בבלי סדר. על שולחנו, שהיה מאובּק, מצא סימני ידיים. לידיים היו שש אצבעות.

עתה התחיל לחשוש מנקמתו של הכושי המרומה.

שעה ארוכה דפק נושא המכתבים על דלת חדרו של פיטרסון ון־ניקרק ולא נענה. הוא התפלא מאוד, כי ידע שפיטרסון ון־ניקרק שואל תמיד ומחכה למכתב חשוב מלונדון. דחף נושא המכתבים את הדלת והיא נפתחה – – – על הרצפה היתה מונחת גופתו של פיטרסון ון־ניקרק.

כשהמשטרה באה ופתחה בחקירה, נודע כי הוא נחנק בידי רוצח שהיו לו שש אצבעות בידו.

על גיליון הנייר שעל הקיר היו רשומים 163 צלבים וחצי צלב, כי את חצי הצלב השני לא הספיק פיטרסון לגמור את רישוּמו.


סר תומס בלק

המכתב מלונדון הודיע, כי היהלום נמכר במחיר עצום לאוצר המלך האנגלי.

מוציא דבר־המלך היה סר תוֹמַס בְּלֶק.

סר תומס בּלֶק היה חוקר גדול בכמה־וכמה מדעים, וגם במינרלוגיה. המלך ביקש ממנו שיעשה העתק מדויק מיהלום “עין־המות”.

בפינת הגן היתה המעבדה של סר תומאס בלק, שבה היה עושה את ניסיונותיו. היה שם תנור, מכשירים רבים ובקבוקים בעלי כרס ועקומי־צוואר. מראהו של סר תומאס בלק היה יפה בלובשו את סינרו הלבן ותלתלים שחורים מכסים את מצחו הגבוה.

הוא יצק ועשה דוגמה מן היהלום.

לא בנקל הצליח בדבר! מתחת ידו יצא יהלום מלאכותי נפלא, קשה ונוצץ, בדיוק כ“עין־המוות”.

הוא כיבה את אור החשמל, ובחדרו זרחו שני היהלומים. נעים להצטחק מתענוג, בלי קול, למראה ניסיון שהצליח לאחר עמל רב. כך הצטחק סר תומאס בלק.

באמת, קשה היה להבדיל בין “עין־המוות” לאחותה!


הוא הוציא החוצה את האבן האחות, כדי שתתקרר במשך הלילה. היא האירה את ידיו ואת פניו, כאילו החזיק שמש קטנה. הוא הניחה ליד הפתח, נכנס לחדרו ושכב במיטתו. אכן, ראוי הוא לשעת מנוחה. והוא התמתּח בבת־צחוק ונרדם.

לא עברו שעות מרובות, והוא התעורר בבהלה וישב. לבו דפק בחוזקה.

היה איזה קיפּאון בחדר, כאותו קיפאון שחשים בו תמיד עם בוא אסון, והוא לחש:

“לא האחות מונחת בחוץ, כי אם ‘עין־המות’!”

בבהלה קם מן המיטה ולא נעל את נעלי הבית. יהלום כזה –

חשב – כשהוא שרוי בחשכה, קורא לאנשים כמנורה לפרפרים. פרץ ויצא החוצה.


35.jpg

היהלום היה מונח במקומו.

באמת “עין־המוות”!

מרוב חרדה נחלש וישב רגע על כיסא לנוח. שפתיו לחשו:

“אלוהים גדולים!”

פתאום ראה מולו, בתוך הראי, אדם חיוור, לבוש פיג’מה וראשו עטור תלתלים לבנים כשלג.

“מי אתה?!”

ולא נענה. קם – ומיד נוכח לדעת, כי את דמות עצמו הוא רואה בתוך הראי. במשך הדקות המעטות, שעברו למן השעה שהתעורר ועד שמצא את היהלום, הלבּינו שערותיו כליל מרוב חרדה.

למחרת בבוקר מיהר סר תומאס בלק אל ארמון המלך כששני היהלומים קמוצים באגרופיו.

פליאה גדולה התפלא המלך האנגלי למראה שני היהלומים. ועד־מהרה לא ידע גם הוא להבדיל בין “עין־המוות” ואחותה.

הצטופפו כל שרי המלכוּת והתפעלו לחוכמתו של סר תומאס בלֶק. המלך טפח לו על שכמו ואמר:

“מן היום הזה לא יהא שמך סר תומאס בְּלֶק, כי אם לורד תומאס וַהיט!”

וזאת לדעת: בּלֶק באנגלית שחור. וַהיט – לבן.


אמנם זכה האיש הזה לתואר נכבד – אך מרגע שהחזיק את “עין־המוות” לא היו חייו חיים. אדם, שידע להבחין בין מאות מיני אבנים וצמחים ומשפחותיהם, חדל להבחין לא רק בין שני היהלומים, אלא גם בין עצמו לבין דמותו בראִי, בין בניו לבין בני זרים.

כששמע המלך האנגלי על התהפּוכות ברוּחו של ידידו סר – ביתר דיוק: לורד תומאס והיט, הצטער מאוד וחשש נכנס בלבו שמא היהלום ממיט אסון על בעליו, לכן החליט לשימו בכתרו.

בימים ההם עלה בפרס מלך חדש, שׁח בפרסית, על כיסא המלכות, והחליטו שרי המלך האנגלי לשלוח את שני היהלומים מתנה לשח הפרסי. ושלחו את השניים, כי לא ידעו להבדיל ביניהם, ולא הכירו איזהו “עין־המוות”.


37.jpg

השליח

השליח שנבחר להביא את שני היהלומים לידי השח הפרסי, לא ידע כלל, מה מַתנה הוא נושא עמו. כי אילו ידע, ודאי שהיה טומנה במקום יותר בטוח – וכל נסיעתו היתה שאננה יותר. היהלומים היו צרורים אצלו בחבילת־צמר קטנה, שהוּשמה בתוך מזוודתו, שמעוֹדה לא היתה נעולה, משום שהמפתח אבד ממנו עוד ביום שקנה אותה.

בתחנת רכבת אחת שכח השליח את המזוודה בתוך תא הקרון. הנער המפקח על הקרונות השיגו ומסר לידו את המזוודה. הודה לו השליח, ונתן לו מטבע כסף בשכר טירחה. אותה שעה נפתחה המזוודה שהיתה מלאה וגדושה, וכמה חפצים נפלו מתוכה. השליח הכניסם פנימה והלך לו.

והנה חזר הנער ודלק אחריו, ובידו חבילת הצמר שנשמטה והוא מסרה לידי השליח.

כשבא השליח לטהרן, בּירת פרס, חיכה לו שם מכתב, שבו הודיעו לו את אשר עליו לעשות ביהלומים השמורים בתוך… חבילת הצמר!

נחרד השליח חרדה גדולה:

אולי אבדה סוף־סוף החבילה הזו?

הוא קפץ ממקומו כמטר וחצי לגובה – אולי קצת פחות – ובידיים רועדות הריק את המזוודה. חבילת־הצמר היתה מונחת לה בשקט. שתה השליח כוס ויסקי־עם סודה, ורוחו שבה אליו.


השח הפרסי

39.jpg

השׁח קיבל את היהלומים בשבתו על כיסא מלכותו, ליתר דיוק: לא כיסא היה זה אלא ספה. פניו אורוּ למראיהם.

משנתבקש להגיד איזה מהם האמיתי – בא במבוכה וראשו נע על צווארו פעם ימינה ופעם שמאלה.

כל יום הטקס עבר עליו כבחלום. הוא עסק רק ביהלומים, עיניו נצמדו אליהם, וראשו סובב על צווארו פעם ימינה ופעם שמאלה. יושב הוא, וראשו פעם ימינה ופעם שמאלה.

נכמר לב השׂרים, המה הווזירים, למראֵה מלכם היושב ימים על ימים ומסובב ראשו ימינה ושמאלה כאילו היה צעצוע. מרוב רחמים, או משום ששׂנאוהו מאוד, כי רשע היה ועריץ – הרעילוהו – והוא מת.

מועצת הווזירים החליטה לא לקבור את השח כמנהג הפרסים בימינו, אלא לנהוג בו לפי מנהגם הקדום, מלפני אלף שנים. החלטה משונה, אך כך היה הדבר.

הפרסים הקדומים היו נוהגים להעלות את גופות המתים אל מגדלי־המוות ולהניחם שם שלושה ימים. ציפורי הטרף – עֵיטים, דיוֹת ועורבים היו סובבים במעופם, – עושים עיגולים, כשכנפיהם פרושות ללא־נוע – פתאם, כשעיניהם היו מגלות את הגופות – היו עושים צניחה חדה, כשהם אוספים כנפיהם, ותוקעים את מקוריהם בבשר הגופות המתים.

את העצמות היו מפזרים בין הסלעים בעמק הקדוש.

והנה העלו את גופת השח למגדל־המוות. אך חסד של אמת עשו לו והניחו בידיו את שני היהלומים.

הקברן הפרסי, האחרון שראה את השח, סיפר ביראה ופחד, כי כשהביט לאחוריו, לפני שירד מסולם המגדל, נדמה לו, כי השח המת סובב ראשו פעם ימינה ופעם שמאלה.

הרבה דיות עטו על גופת השח, לארוחה שמנה. השח היה בעל בשר. שלושה ימים עגו־חגו ציפורי העיט הגדולות סביב ראש המגדל, מכות זו את זו בכנפיהן וניצות ביניהן, עד שנותרו רק עצמות.

כשנתפנו השמים מעופות־העיט, באו בזהירות צמד עורבים, עורב ועורבת, רעבים וכחושים. חיטטו חיטטו ולא מצאו כל שיוּר. ראו את שני היהלומים, לקח כל אחד מהם יהלום במקורו ופרחו להם.

בדרכם ראו עיט זקן וחלוש עף בכבדוּת אל עֵבר המגדל. ביקש העורב לחסוך לידידו זה טרחה לבטלה ואמר לו:

“ידידי! לא נותר מן השח אפילו קמצוץ אחד.”

פתח את מקורו והיהלום נפל.

אמר העיט:

“בכל זאת, אנסה!”

כעסה העורבת על שאין מאמינים לבעלה ואמרה:

“ואתה לך ועשה טובות לאחרים…”

אמרה, וממקורה נפל היהלום השני.


מזל

אותו יום יום שבת היה, וילדי ישראל היו משחקים ברחובות הרובע היהודי שבעיר טהרן.

הקשישים היו אותה שעה בבתי הכנסיות, מתפללים תפילת שבת ונותנים שבח והודיה לאלוהים על שפּרק מעליהם את עוֹל השח, שהכביד עליהם מיסים וגזר עליהם גזירות קשות. משפחות, שהיו להן שדות, בתים וחנויות, רעבו ללחם.

והילדים אמנם רעבים היו, אך ילדים – תמיד ילדים הם, והמשחק חביב עליהם.

ישבה שם ילדה אחת, מַזל שמה, וסביבה כמה ילדים, ודיברה עימהם:

“הכי טוב זה בית מרקחת.”

“לא, דבש!” שיסע אותה ילד אחד.

“בבית המרקחת,” המשיכה מזל, “יש מגֵרות. על כל אחת מהן כתוב, מה יש בתוכה. רוצה מתוק – הנה מתוקים. חמוץ – הנה חמוצים.”

“ולנו” אמר ילד אחד, “היתה אורווה, ונשאר רק הזבל. השח לקח את כל הפּרדות והסוסים. מזבל אין אוכל.”

הצטחקו הילדים, ומזל המשיכה:

“האנשים צריכים להיות כמו המזנון. צריך אוכל – פותחים הארגז ונותנים לחם ודבש. צריך בגד? מוציאים מגירה ונותנים מעיל חדש. סוכריות? קח. כשאהיה גדולה, אהיה כמו מזנון. הכל! יותר מהכול. צועקים: עזרה! מהר! אני עושה לי כנפיים, עפה מהר־מהר ונותנת עזרה. מיטה לחולה? אני מוציאה לך מיטה לבנה, תשכב ותבריא.”

“וסולם?”, שאל אחד הילדים.

“אני” השיבה מזל, מכניסה ידי לכיס, ומה יש?! מוציאה לך סולם, לך סייד חדרים לכבוד פסח. גם בשר ומרק! החזק היטב את הצלחת. אַני מכניסה ידי לכיס וממלאה לכם בשר ומרק חם מאוד."

הילדים פרצו בצחוק. איך היא יכולה להוציא מתוך גופה וכיסיה מרק חם מאוד, ולתת ולא לחשוש שלא ישאר בשביל עצמה?!

נעלבה מזל. נדמה לה, כי אין מאמינים לה.

עליה לעשות מיד מעשה או לומר משהו, כדי שיאמינו לה. פרשה את סינרה המטולא ואמרה ברצינות:

“הנה אני פורשת סינרי – ויפלו לתוכו כוכבים.”

– – – אותה שעה נפל משהו נוצץ לתוך סינרה של מזל. זה היה יהלום!

הצטופפו הילדים בתימהון סביבה.

43.jpg

הצטחקה מזל בעצבות. חשבה בלבה, שרק חלום היה הכל. ורק חולמת היא שמדברת עם הילדים. מה איכפת – שיימשך כך! זה יפה ואפילו אין זה אלא חלום. וכך נשאר סינרה פרוש בין שתי ידיה.

מזל עמדה שקטה, רק רגלה הימנית קצת זזה – היא רצתה להרגיש, אם, אמנם, יש קרקע תחת רגלה. ולא עברה דקה אחת ויהלום שני נפל לתוכו.

מזל חשבה:

“יוּ, הפעם אני כבר חולמת חלום ארוך!”

והיא הוסיפה להחזיק את סינרה פרוש, עוד כמה רגעים, כמחכה להמשך, והביטה לשמים; וכשלא ראתה בהם כל דבר מיוחד, מלבד זוג עורבים מתרחקים, אספה ידיה וחפנה בכפותיה את שני היהלומים.

רגע זה, או יותר נכון: יהלומים אלה שינו את מהלך חייה של מזל.

מזל היתה יתומה וחיתה בבית דודה, צורף הזהב, אַלחַטיף שמו. היא מסרה לו את היהלומים לשמירה.

אלחטיף לא מכר אותם. בזכותם הלווּ לו כסף רב והוא היה לסוחר עשיר.

היתה זו הפעם הראשונה שהיהלומים הביאו ברכה לבעליהם, עד, עד… שהתחילו המריבות.

כאשר גדלה מזל, נישאה לאיש. בעלה היה אדם טוב־לב ועדין־נפש. היה עוסק במסחר עורות של כבשים. פעם אחת הציעו לו לקנות מחסן גדול של עורות, אך לא היה הכסף בידו, והצטער מאוד. חשב כי מחמיץ הוא הזדמנות טובה להתעשר עושר רב.

אמר לו המוכר:

“אדם שיש בידו שני היהלומים יכול להשיג כסף זה.”

נכנסו הדברים בלבו. עד מתי יהיה תלוי בהסכמת דודו בענייני כסף? היהלומים של מזל הם, ומזל אשתו היא ואם לילדיו.

ולמה יהיו היהלומים בידי אלחטיף?

הלכו מזל ובעלה אל הדוד ודרשו שיחזיר לידיהם את היהלומים, שמזל הפקידה בידו. הדוד סירב והיתה מריבה גדולה. והיו טענות, והיו מענות והיו חרפות, ודפקו בדלתות והניפו ידיים ומחו דמעות מן העיניים, ואת היהלומים לא מסר הדוד לידיהם.

והיה בעלה של מזל מהלך קדורנית, ומזימות רבות מכרסמות אותו. המזימות מזדקפות מכל צד וטענות שלא נוסחו כהלכה בשעתן מוצאות עתה את תיקונן. לוּ אמר כך ולוּ עשה לא כך, היו פני הדברים שונים כיוםמיד משתנה הכל. כשמגיע אדם לכך, משתנה אצלו הכל. החיים אינם חיים. הסוכר אינו מתוק, השמש אינה מחממת, ובת־הצחוק אינה שמורה עוד לילדים.

התהלך בעלה של מזל נזוּף, כילד שספג מלקות ביום חג. חלה ומת.

אז ברח הדוד מארץ פרס יחד עם היהלומים ובא והתיישב כאן ממול, בבית הגדול שבתוך הגן המרווח, כאן בפרוַר העיר, שאני חי בה היום.

הנה אני יושב וכותב את סיפורי, ובעד החלון רואה אני את הבית אשר הקים לו וחי בו האדון אלחטיף.

לאחר כמה שנים נודע למזל מקום־מושבו ובאה הנה, היא עם חמשת ילדיה, כדי לתבוע מדודה את היהלומים.

אך הוא סירב גם הפעם ודרש ממנה שתשוב לפרס. כעס האיש כעס גדול והתאכזר:

"כבר עשיתי על מה שצריך הייתי לעשות למענך. למה באת לעשות לי שם רע? – אמר והפנה אליה את גבו – גב גדול, גב שמן.

אך מזל לא חזרה לפרס ונשארה לגור, בדחקות ובעוני, עם ילדיה בתוך צריף רעוע שבקצה השני של העיר. אותה מזל, שרצתה להיות כמו מזנון ולתת ולעזור לנצרכים, חיתה כעת מנדבת אנשים. שכר עבודתה ככובסת בבתי זרים לא הספיק למחיית ביתה. ידיה צבו מרוב כביסה וריח חריף של סבון עלה מהן.


46.jpg

מלים אחדות אל עלם צעיר שמשתעמם:

הנה הוא יושב לו כך, מביט בשיממון ומשתעמם. חסרים לו סביבו דברים מופלאים. הכל יום־יומי ואפוֹר. ואני אומר לו: "לא כך בחור! הדברים המעניינים אינם רק במקום שאינך שם. פקח עינים!

הבט באנשים העוברים על פניך. תן עיניים! כמה דברים מופלאים תשמע ותדע. הבט דרך החלון, רואה אתה בית לבן זה שמנגד? תכף תדע, מה שם! " ואני מוסיף ואומר לו, ומתכוון לכל האנשים: אינך יודע להביט. הכל מופלא ביותר. האנשים והחיות כל אחד ואחד. כל רגע נראים הם בצורה אחרת. רק פקח עיניים. רק הסתכל והבן. למשל: יהלום ‘עין־המוות’ הופך ל’יהלום־האושר' בזכות התערבותה של איזו בהמה אפורה ורגילה. בזכות חמור." והעלם עונה לי: “הא! אני לא…” ואני מפסיקו ואומר: “זה הוא, זה הוא!”


 

ד. שׁוֹד הַיַּהֲלוֹמִים

222.jpg

בית האדון אלחטיף

הבית הגדול הלבן, בן שתי הקומות וחצי ברחוב שממולי, הוא ביתו של האדון אלחטיף.

הייתי רואה את האדון אלחטיף בהופיעו במרפסת הקדמית לבוש בגד־בית צבעוני, ארוך ורחב.

כל מה שבביתו רחב. שער רחב, מדרגת רחבות, וחדרים מרוּוחים.

ביתו מלא כל טוּב, גם תוכּי ירוֹק בחדר השינה, גם קוף על שרשרת בחדר האוכל, גם אילה בגינה, ודגים יפניים בבריכה. באורווה עמד סוס קטן, רחב שוקיים וגדל־רעמה־וזנב, וכרכרה בעלת שני אופנים. ויותר מכּל העידה על הברכה בבית הזה – בת הצחוק הרחבה, שהשתרעה בין שתי לחייו הוורודות של האדון אלחטיף. היא היתה מזכירה לי את המדרגות הרחבות שבין שני חלקי הבית שלו.

אומרים, כי בבנותו את המרתף, מקירות כפולים של בטון־מזוין בּנאו, ובין הקירותיים הכניס קופת פלדה, עם מערכת פעמוני חשמל ורובה אוטומטי. בקופה זו שמר את היהלומים. הוֹ, הוא אינו צריך כבר לחשוש מגניבה או משוד, ואינו צריך להעמיד פנים כאילו חש הוא בשיניו.

ובכל זאת, היה שוד בבית הזה, והיהלומים נגנבו.

כיוון שהחמור שלנו היה עֵד ראייה ושמיעה לוויכוח על תוכנית השוד וביצועו, הנני מטרידו מן המגרש הריק שבין הבית מס' 12 והבית מס' 14 שברחוב הקרן הקיימת, ואנו נלך אחריו ונראה. איך קרה הדבר.


בעל המדים הצהובים

החמור עדיין עמד במקומו. בין שערותיו נוצצו רסיסי טל הלילה. משהרגיש בשחר שהאיר, קידם ברך אחת, קידם ברך שניה, עד שיצא ועלה אל הכביש השחור, המוביל מפתח־תקוה העירה.

ובאמת עלה הפעם בוקר יפה, עד שנעור הרצון להיות בכל המקומות בבת אחת, גם פה, גם שם. כאילו מפסיד אדם את חייו בעומדו במקום אחד בלבד, בשעה שכל כך יפה גם בשאר מקומות.

משני עברי הכביש השתרעו גבעות נטועות פרדסים, גפנים ועצי־זית. קולות אנשים העוסקים באיסוף ירקות עלו מתוך הגינות החבויות. צלילי תריסר חלונות שנפתחו בבתים הסמויים מן העין נשמעו, ממרחק רב.

פרסות החמור טופפו בקצב נעים. השמש התחילה לעלות, רסיסי הטל נצצו עליו, וגופו הקטן הטיל צל סגול, ארוך ומשונה לכל רוחב הכביש.

אני סבור שזו הזדמנות טובה, להאריך קצת בתיאור חמור שצועד על הכביש.

כיום, מעטים מן הקוראים שיש להם חמור, או שמכירים את אופיוֹ וחנוֹ של חמור. כיום – תפשו המכוניות את מקומם של חמורים.

חמור יוצא לדרך – ער וקשוב, מניע אוזניים גדולות, מרחיב נחיריים ורודים, ומשמיע קצב נעים של הקשת פרסותיו בכביש.

אחר כמה רגעים, הוא מוריד את אוזניו ואת ראשו – כנראה ששקע במחשבות. אז הוא מרים את גבות עיניו ומסתכל בעיניו העצבות אל האופק. (מבט זה של החמור, הוא נפלא!)

פתאום, ללא כל סיבה, באה התאוששות – פרסותיו דופקות במרץ מחודש, כאילו לחצו על דוושת הדלק במכונית. אז נשמע, פתאום, דופק מהיר של פרסות החמור: זנבו נכנס בין רגליו האחוריות, ראשו מתרומם, ודופק מהיר של פרסות רגליו נותן את כל הקסם שיש בהקשת פרסות־חמורים על הכביש.

ברגעי שעמום, או חוסר תנומה – הִזכרו נא בדופק פרסות אלה – ותווכחו כמה נעים לשמוע אותו.

52.jpg

פתאום שמע החמור שעטות פרועות ואטומות של פרסות ההולמות את אדמת החול שליד הכביש.

שני סוסים נראו באופק במנוסתם המבוהלה.

רחרח החמור באוויר, כשואל: מה פשר הבהלה.

"אין אנו צריכים להם! זה בוער! – אמרו הסוסים.

הסוסים לא בפיותיהם דיברו. בעלי־החיים מדברים בכל גופם ובכל אבריהם. קשה לנו להבין דבר זה, אך ככה הוא.

"אין אנו רוצים בבעלי המדים הצהובים! – הוסיפו ונפנפו בזנבותיהם ונעלמו.

ואמנם, על הכביש נראו שני אנשים לובשי מדים צהובים, עטורים כפתורי נחושת עליהם, הולכים בביטחון כאנשים היודעים, שהכל יימצא להם במועד הנכון ובידם המשפט והכוח. על ירכיהם מיטלטלים שׂקיקים עם צלב אדום. אלה היו שוטרי אגודת “צער־בעלי־חיים”.

תפקידם להלך בדרכים ובשווקים, ולבדוק כל בהמה, אם יש לה פצעים בגופה, או עורה נתחכך מתחת לרתמה. בהמות כאלו מובלות לבית־חולים־לבהמות, שם מרפאים את פצעיהן בתמיסת יוד (זה בוער!) ומשלחים אותן בחזרה לבעליהן.

אין ספק, זהו מעשה טוב.

נגשו השוטרים אל החמור, שעמד מלכת, חיטטו בעורו ולא מצאו בו כל פגם, שהרי הולך בטל הוא מימיו.

– מהלך הפקר באֵין בּעלים, נקחהו העירה למשטרה – אמר אחד מהם.

כך זימן הגורל לחמורנו את מורי־הדרך שלו, שילווּהו אל עֵבר העיר אשר בה ישתזר בתוך מסכת היהלומים.

הם לא הרחיקו ללכת, והנה שיירת חמורים באה לקראתם, ושני ערבים נוהגים בה. החמורים הובילו סלים מלאים ירקות למכירה בשוק המושבה.

“עמודו!” קראו להם השוטרים “פרקו את הסלים!”

המחַמרים עמדו. הצעיר שבהם הוציא מתחת בית־שחיו ארנק והתחיל לפתח את מושכות החוטים שבו.

“אמרנו ‘לפרוק את הסלים’ ולא ‘לפתוח ארנק’,” אמר אחד השוטרים.

“טוב! ארבע כרוביות וארבעה חצילים,” אמר הערבי הצעיר.

“לפרוק! ראש אבטיח יש לך! לבדיקת החמורים.”

“יחיה האלוהים את בניך. גם לי יש בנים, ואני צריך להאכילם. אם נפרוק – נאחר לשוק. החמורים בריאים כמכונות. שימו תמיסת יוד עלינו ועל פנינו – אך מן החמורים חדלו!”

“מה זה שניתן לכם ללכת? ואגודת צער־בעלי־חיים – למה? הידעת איזה נשי פקידים חשובים שייכות לחברה זו? ומה תאמרנה אם נשים תמיסת יוד עליכם? בעד מעשים כאלה לא נקבל משכורות. תנו לנו רק לבדוק את החמורים.”

“הוֹ אָבי, הוֹ אָבי!” צרח הערבי הצעיר “דמי חם ועתה עוד צרה כזאת. האם לא שמעתם את מעשה מַחמוד שחברת צער־בעלי־חיים ריפאה את אתונו?!”

“ומה המעשה במחמוד שחברת צער־בעלי־חיים ריפאה את אתונו?” שאלו השוטרים.


מחמוד ואתונו

“מחמוד היתה לו אתון. אתון היתה לו!”

" למה תצעק? – ספר!"

"טוב. מחמוד ראה בה ברכה, היה מוליך עליה את ירקותיו, וכל שנה היתה ממליטה לו עיִר. כל בוקר, כשהיה מחמוד רואה את פצעיה, ואתם עדים כי אין בהמה שאין לה פצעים תחת רצועת־הרתמה, היה נאנח ומתפלל לאלוהים שישלח לה רפואה.

רפואה לא שלח לה האלוהים, אך היא האריכה ימים והביאה ברכה למחמוד.

בוקר אחד פגעו בו שוטרי החברה, בדקו את האתון, נתנו לו פִּתקה צהובה, ואותה הביאו לבית־חולים־לבהמות. ולא היה למחמוד, הוֹי ללבוֹ, במה להוליך את העגבניות. נרקבו העגבניות, ולבו נמלא צער.

לאחר כמה ימים קיבל פִּתקה צהובה, שיבוא לקחת את אתונו. הלך, והנה זה בית גדול וצהוב, ואמרו לו שם שישלם כסף, דמי ריפוי, דמי בית־החולים, ודמי קנס בעבור מחלה מוזנחת.

טען מחמוד: “והעגבניות שהרקיבו?!”

אמרו לו: ‘שלם ולך’.

הריק מחמוד את ארנקו, קיבל קבלה צהובה, ולבו שהיה מלא צער חישב להתפוצץ. יצא מחמוד, והנה היא עומדת לה מקושטת בצבע אדום על עורה. לבו יצא לטייל… הרים את מקלו והתחיל חובט בה וחובט:

“הוי מוצצת דמי! הוי עוכרת ביתי! וכי לא נתתי לך את אָכלך ומימַיך בעתם? וכי לא הייתי מלינך בצל קורתי בין שאר בני ביתי? כלום אינך יודעת מתי עונת העגבניות, וכי אסור לדחוֹתה אפילו יום אחד?” ‘הרי לך בעד בית־החולים! וזה בעד קנס הכסף! ואלה לך בעד כל העגבניות שהרקיבו!’

ניסתה האתון למלט עצמה מבּרד המכות, אך מחמוד החזיק בשמאלו את האפסר וקירבה אל קיר בניין החברה לצער־בעלי־חיים, ולא יכלה האתון להיחלץ מזעמו של מחמוד.


56.jpg

הרימה אליו האתון עיניים רטובות ולא הבינה דבר, שהרי היתה זו אתונו אשר רכב עליה מעודה ועד היום הזה, והסכּן לא הסכּינה כי יעשה לה כּכה.

אך מחמוד לא ראה דבר. דמו בא בראשו והחשיך בעדו את כל הסוֹבבוֹ, ולבו מטייל באיזה מקום – שם!

וכאשר שב אליו לבו – פרחה נשמתה של האתון.

ואולי להיפך, כשפרחה נשמת המסכּנה, שב למחמוד לבו הערל.

הניח מחמוד את נבלתה מתחת לחלון הבית של חברת צער־בעלי־חיים. למזלו, לא שמעו הפקידים מכל הנעשׂה, כי היו עסוקים בכתיבת פתקאות צהובות חדשות.

ועד היום הזה מבכה מחמוד את אתונו, שזכתה להירפא לאחר שנים רבות, וקם הוא עליה והרגה. רעה שילם לה תחת טובה. וכל־כך לָמה? מחמת כעסו על חברת צער־בעלי־חיים.

זהו המעשה שאתם עושים!"

ועתה – סיים הערבי הצעיר, שפניו נתארכו ונעשו בהם מישקעים של צל מרוב התרגשות – “הלא תחוסו על האתונות ועלי. ואני צעיר ודמי רותח.”

ענו לו השוטרים: “אנו עושים חובתנו. אך הגד נא, מה אתה מצריח, וזה שעִמךָ, שגדול ממך, עומד ומחריש?”

פסע הערבי השני פסיעה אחת לפניו ואמר: “הלא אני הוא מחמוד, בעל האתון ההיא! אני מקשיב, ולבי ניגר.”

אמרו לו השוטרים: “בוקר טוב עליך. לך, מחמוד, אתה וכל אשר עימך, לך לדרכך בשלום.”

בינתיים, עד שעמדו בני־האדם ודיברו מה שדיברו, נתקרבו החמורים, ריחרחו זה את זה רחרוּחַ של נימוס, אחר־כך נסתכלו חמור לתוך סל הירקות של רעהו, שלחו שפתיים לקחָניות – ופתחו בסעודה. זה נהנה מסלו של זה.

גם החמור שלנו לא נתרשל במלאכה, קרב, שלח פה ואכל בשקידה, אכול והקשב הקשבה עמוקה לכל הסיפורים המחכימים. הוא היה מאלה שהשכילו לצרף אכילה לתענוג רוחני – כדרך הילדים שאוכלים בתיאבון וקוראים בספר.

וכך נאכלו ארבע כרוביות וארבעה חצילים.

משפרשה שיירת החמורים, הלכו שני השוטרים והרהרו בלבם. פתח האחד ואמר: “באמת, צרות רבות יש בעולם.”

ממַהלכם נגרע מעט מן הביטחון העצמי במשפט ובכוח שבידם. וכל־כך משוקעים היו בהרהור זה, עד שלא שמו לב, שחבל החמור שלנו נשמט מידם. הם פנו ימינה, אל עבר הכפר הערבי, והוא המשיך דרכו על גבי הכביש.


אברשה ובורג

מחשש, שמא לא יגיע חמורנו אל העיר, אשר שם חיכה לו גורלו הנפלא, שלח אחריו המקרה שליחים חדשים שיורו לו את הדרך.

הפעם השיגוהו שני אנשים שלבם טוב עליהם, והרבו לצחוק בקול רם. שמח להם החמור. בבוקר כזה חבל להלך במחשבות עצובות. מה־מאוד רצה לשכוח את דבר מותה הנורא של האתון הטובה!

אחד ההולכים השמחים, זה הגדול והשמן, היה אבּרשקה. אברשקה הוא שתיכן את כל התוכנית של שוד היהלומים. הוא הלך הליכה של ברווז, הלוך והתנודד בקלוּת מצד לצד.

השני היה שחרחר, רזה, שכמעט כל שיניו היו שבורות, ולכל דיבור של אברשקה היה גועה בצחוק גדול של חניפה. ואך פסק צחוקו, היו פניו נעשים רציניים, רעים וחצופים. קראוהו משום־מה בשם: בּוֹרג.

ראה בורג את החמור, קפץ וישב על גבו, כששתי רגליו משולשלות לו מצד אחד, והמשיך והקשיב לדברי אברשקה שפסע לידם. והיו כל כך שטופים בעניין ששוחחו עליו, שלא היו פיהם ולבם פנויים לבזבז אפילו מילה אחת על אודות החמור.


רשימת־עזר קטנה

כדי שנבין את השיחה הבאה, הנני מצרף בזה רשימה קטנה של מלים, שבשפת השניים הללו יש להן משמעות אחרת מן המקובל. מחוסר מקום בדף זה – אני מעביר אותה לדף הבא.


60jpg.jpg

תוכנית השוד

“…הדודה,” המשיך אברשקה, “בנויה בתוך הקיר שבמרתף. ויש לה זמיר אוטומטי ושאר צעצועים. אולם היא… ריקה! אלחטיף ערום. האבנים אינן שם. את האבנים טומן הוא בחדר השינה שלו!”

בורג פער פה מרוב תימהון.

“ויודע אתה, תוכי יש לו בחדר השינה. ואין זה סתם ככה! כל הנכנס – תוכי זה מקדם פניו ב’שלום, גנב!' ואין זה סתם ככּה! שרשרת התוכי מחוברת אל הקיר על־ידי קערית, כזוֹ, של נחושת. וכי על דעת מי יעלה החשד, שאם ימשוך את השרשרת הזאת, היא תצא מן הקיר יחד עם קערית הנחושת. מתחתיה מצויה שם דלת קטנה, פותחים אותה, והנה מחייכת שם דודה קטנה נחמוֹדת של פלדה; ובתוכה, בתוכה שמורות האבנים… ומיד מתחילים ארבעה זמירים, מארבע פינות החדר, לפלפל פלפולים בדיוק למקום שבו עומד הגנב.”

בורג, שעדיין לא סגר פיו הפעור פעירה של תמהון, הרטיב בלשונו את שפתיו, שנתייבשו מרוב התרגשות, ושאל בקול חנוק. כאילו בלע גלולת־רפואה בלי מים:

“מניִן לך כל הסודות והפלאים האלה? אברשקה?!”

“יודע, ודי! אני אומר לך, בורג, הרי יודע אתה, כי כבר שבע שנים הנני אדם הגון, פחות או יותר. הן הבטחתי גם לאמא שלי. ואם החלטתי הפעם לזוז למעשה שוד, הרי זה משום שהנני בטוח באותו עניין. עניין גדול הוא! הפעם אמלא את חופַני. הפעם אשתה מלוא הלוגם. גם למענך יישאר מעט. רק פעם זו – ושוב לא תראני מסתובב בחברתכם. אני אהיה איש הגון באמת. אשתה כוס תה לאחר שנת הצהריים ואחתום על עתון.”

“חה, חה!”, צחק בורג וטלטל רגליו על בטן החמור שהחיש את צעדו.

“שמע־נא אברשקה!” אמר בורג, “אתה שתמיד לעגת לאנשים מהוגנים, מה החשק הזה שמתחשק לך להיות איש הגון דוקא?”

“גם עכשיו לועג אני לאנשים מהוגנים, אך כל אדם, אפילו מ’שלנו', איש הגון הוא, על פי דרכו. כל פעם שהחמיצו אותי על גניבותי, הייתי חושב כך. כולנו רעים וכולנו טובים.”

“אבל אני אומר לך,” המשיך אברשקה “תוכניתי היא נפלאה לכל פרטיה. זה יהיה אצלי כמו שתיים ועוד שתיים. אתה רואה: כך! – אמר והכה באצבע צרדה – יודע אני מראש כל מה שיקרה. הבאתי בחשבון את כל המקרים היכולים להתרחש. אני אומר לך: כאלו יש לי משקפיים שרואים בהם את העתיד.”

"כפוף אצבע אחת: את אלחטיף תופשים אנו כשהוא יוצא מבית הקפה, ומחמיצים אותו. השגנו תלבושת דקל. הזקנה שגרה במרתף ישינה. היא כמעט חירשת.

כפוף אצבע שנייה:

את הסולם הארוך ניקח מן הבניין הסמוך שהובא לשם, כאילו לשם תיקון הטיח. הנעליים, כמובן, עטופות בשקים. ואני נכנס לי דרך החלון. לאחר שאני יודע את כל סודות החשמל, אין לי פחד מפני הזמירים האוטומטיים.

אצבע שלישית;

את התוכי הנני מכסה בכר חת־שתיים! על פני כל הדלתות המיותרות מותחים אנו חוטי ברזל בגובה של הצוואר. כל מי שיתפרץ, יבוא על עונשו. אני פותח ולוקח:

אצבע רביעית: כפפת? טוב!

לאחר הלקיחה יוצא אני בשער הקדמי, כאדם נכבד. יש לי מפתח ואני נועל בעדי.

האצבע החמישית מוכנה? ובכן! גם רכבת־הלילה לקהיר מוכנה כבר. הכרטיס כבר בכיס. מוסר את האבנים לידי הדוקטור. מקבל את הכסף, קונה לי צעיף לעטוף את גרגרתי, ובטרם שאפתח פי לדבר, אני אומר: המ, המ! ־ איש ישר וחשוב! לתמיד!

עכשיו יכול אתה לשחרר את כל אצבעותיך, ידך דומה למזלג."

שמע בורג והעיר:

טוב שאתה בטוח כל־כך. אך עדיין לא המציאו משקפיים שרואים בהם את העתיד."

הוֹי הֶעָתִיד הַמִּשְׁתַּמֵּט מֵעֵינֵינוּ.

רַבִּים הָאֲנָשִׁים, מֵהֶם בְּמַדֵּי מִלְחָמָה,

מֵהֶם בְּמַדֵּי חֲכָמִים, אֲשֶׁר טִפְּסוּ עַל מִגְדָּלִים גְּבוֹהִים.

שָׂמוּ יָד מֵעַל לְעֵינֵיהֶם וְהִבִּיטוּ לְתוֹךְ הַמֶּרְחַקִּים.

צְעִיף תְּכֵלֶת גָּדוֹל כִּסָּה מֵהֶם אֶת הֶעָתִיד.

רִתְמוּ אֶת הַסּוּסִים וְדִלְקוּ –

חָזָק הַצָּעִיף הָעוֹטֶה אוֹתוֹ וְאֵין לִפְרֹץ בּוֹ.

דִּבְרֵי הַיָּמִים וְסִפּוּרֵיהֶם עֵדִים לְכָל אֵלֶּה.

אַל נָשִׂים עַצְמֵנוּ לִצְחוֹק: עוֹד לֹא הֻמְצְאוּ מִשְׁקָפַיִים

שֶׁרוֹאִים בָּהֶם אֶת הֶעָתִיד.

מרוב התפעלות מתוכניתו של אברשקה, הִרבה בורג לצחוק עד שגלש מן החמור. אז אמר:

“אברשקה, עלה ורכב אתה על החמור.”

“איני רוכב על חמורים. מגידת־עתידות אחת ניבאה לי, בנחַשה על פי כף־ידי, כי חמור הוא מלאך־המוות שלי. מאז אין לי עסק עם חמורים,” ענה לו אברשקה.


64.jpg

כך נמשכה כל אותה שיחה בעניין שוד היהלומים. אברשקה סיפר פרטי־פרטים, וכבר התחילו השניים לדון על חלוקת התפקידים ועל חלוקת הכספים לעתיד לבוא.

חלק זה של השיחה לא לוּוה בדברי צחוק. פעם בפעם נזדעפו פניהם. כמה פעמים קפץ בורג מן החמור ועמד כנגד אברשקה, הרים ראשו אליו, עיווה פניו מכעס והביט בו כמתנצח.

אותה שעה היה החמור עומד וממתין באורך־רוח עד שיחזור בורג וישב עליו. בינתיים היה מסתכל בצללי שני האנשים שהשתרעו והתנועעו על גבי הכביש. צילו של בורג היה קטן לעומת צילו של אברשקה, אך היתה בו עמידה אמיצה ומבטיחה התנגדות נמרצת בלי פשרות. צילו של אברשקה היה גדול, רחב שגיא. הלסת התחתונה בלטה בליטה רבה מעל לצווארו הקצר.

“ארמוס אותך,” ­ קרא אברשקה והרים ידו הכבדה מעל לקודקודו של בורג.

החמור עצם עיניו מפּחד. לא אהב החמור לראות מעשי־אלימות. אילו ירדה המכה על ראש בורג, ודאי שהיה גופו מצטמצם מעוצמתה ומתקפל לתוך עצמו וקטן, מַמש כצילינדר זה שעל ראשי הגבירים שבבתי־הכנסת בימי חג. ואחר־כך, כבמילות־של־כשפים, היה בורג מזדקר, מזדקף וצומח מחדש במלוא קומתו הקטנה והחצופה.

אך המכה לא ניחתה, אברשקה לא היכה ובורג לא נצטמצם ולא נתקפל. הם, פשוט, הגיעו לאיזו פשרה והמשיכו דרכם.

בינתיים נתגלה מראה־נוף יפה. הנה פרדסי העיר שהיו ירוקים־כהים. מאחוריהם הלבּינו בתי הכרך. והמרחב שנשאר מעליהם, אם להביט ישר בלי נשיאת עיניים, התחלק לשלושה: שליש אחד – הים הכחול, ושני שלישים – השמים, שהיו ירקרקים. אך אין די בהזכרת שמות של צבעים בלבד. בדין היה שאתאר גם את מידת כהוּתם וחספוּסם. למשל: שהפרדסים היו כמנוקדים בכתמי העלים של העצים, והשמים חלקים כשיִש ממורק.

הדקלים הבודדים, שעמדו בין הפרדסים, התרוממו קוממיוּת לתוך השמים, ושם נפרשו צמרותיהם. והשמים, שהיו שטח גדול, מובדל וריק, נתחברו על ידיהם אל האדמה והפרדסים. אח! מראה הדוּר של פרדסי השרון העתיקים.

ליד סימטה אחת גלש בורג מעל גבי החמור, ושניהם, הוא ואברשקה, נעלמו בין הצריפים, בלי להביט לאחור ובלי להתעניין בגורלו של החמור. לא ידעו הם כי עוד נכונה להם פגישה עימו.

שאף החמור את מַשב הרוח שהיה בו גם מריח הים, הרכין ראשו, אזניו נרכנו לפניו, כשתי קרני־מישוש, והוא נכנס העירה.

כאן עלינו לחזור ולהיפרד לזמן מסוים מעל החמור. בבוא השעה יופיע פתאום מעצמו ויעמוד הכן על מקומו שנועד לו מטעם הגורל.


66.jpg

השוד

היום שקדם לליל שוד היהלומים יום חמסין היה. לפנות ערב הגבּיה הירח לעמוד בשיפוּלי השמים וחיכה לשקיעת השמש. עם בוא הערב התחילה לנשב רוח קלה ומצננת.

וכך הגיע ובא ליל הירח, מאלה המצויים בארצנו לרוֹב. האנשים התכוננו וציפו לו כמו לחג. יצאו, נמשכו לרחובות והיו מהלכים כבתוך חלום טוב, בשטחם צלָלים סגולים לרגליהם.

אפילו הפועלים והאמהות, שהיו עייפים מאוד מעבודת היום החם, לא יכלו לשבת ליד פתח ביתם, ונמשכו ללכת וללכת בכביש המואר, שדמה לנחל של אור.

האנשים נישאו בתוך אור־הירח כחסרי משקל, כמכושפים. כולם הלכו בהבלטת חָזה, ידיהם מתנועעות בקצב. המנוחה היתה בגופם, במוחם ובנשמתם. כאילו התפרקו מכל כוונות והרגשות רעות, מכל חשד או התנכּלוּת.

אך רק למראִית עין. כי גם בלילות כאלה יש חורשי רעה. ואכן ללילה זה עם רדת הירח נועד שוד היהלומים.

הירח נעלם, ועם חשכה נעלמו אחרוני הטיילים.

אז יצאה מתוך האפלה דמות־אדם קטנה. האדם הלך כמתחמק, בכתפיים אסוּפות. זה היה בורג.

הוא קפץ דרך גדר השיחים שבחצר האדון אלחטיף. ליד הקיר האחורי כבר ניצב הסולם הגבוה. הוא הזיזוֹ מעט כדי לכוונו אל מול החלון, והתחיל לעלות בו.

68.jpg

הגיע עד החלון, הוציא פּותחָן מתוך כיסיו ופתח בזריזות את התריס שהיה מוגף. החלון היה פתוח. הכניס ראשו פנימה והקשיב. שקט. שלח רגל אחת, ואחריה שנייה ונכנס. הביט בעד החלון למטה לראות אם עוד לא בא אברשקה. "ודאי עודנו מטפל בהחמצת אלחטיף, "חשב בלבו “לעת עתה הכול הולך למישרים, בדיוק לפי התוכנית, אם כך: להמשיך!” החדר הראשון שנכנס לתוכו היה החדר העישון, או חדר האורחים הקטן. על גבי השטיח השׂעיר עמדו, מרוחקות זו מזו מרחק של חשיבוּת, כורסאות של עוֹר תּפוחות ומסורבלות. החשכה שיוותה להן הוֹד של חיוֹת־בּראשית שמנות. בורג טפח על כורסה אחת, כדרך שטופחים על ירכי בהמה:

“הגון! זה נקרא לחיוֹת! בור של שמנת! ולי יש חיים של זפת.” גישש ונכנס לחדר־השינה. התוכי הירוק נעץ בו בתמיהה את עיניו העגולות מתוך הטיית ראש, ואך־ביקש לפצות את מקורו, תפש בורג כר אחד מעל המיטה וכיסה בו את התוכי. כיסה והידק. התוכי הספיק לקרוא: “שלום…” פירפר רגע ונאלם לעולם וָעד. בורג הרים בּלָוה אחת שבפינת החדר ומצא מתחת־לה כפתור חשמלי. סבבוֹ והשבּית על ידי כך את פעולת האקדחים האוטומטיים. עתה שלח ידו לשרשרת התוכי ומשכה בחוֹזקה. היא יצאה מתוך הקיר בצלצול חזק, יחד עם קערית הנחושת. בשקערורית מצא דלתּית קטנה, פתחה במכשיר שבידו ולפניו נתגלה ארון־מתכת קטן. לאחר יגיעה של רגעים מועטים, שהספיקו להעלות אגלי זיעה על מצחו, פתח גם אותו: מתוך החשכה הבהיקו שתי להבות היהלומים! “זה נקרא לחיות!”

אור היהלומים עשה עליו רושם גדול, והביא לו כמה רגעים של מחשבות וחשבונות על כל דרך חייו. כהרף עין חשב מחשבות והחליט החלטות, אשר בפעם אחרת, לא הספיקו לו לכך ימים שלמים.

“איזה חיים מבוהלים ובזויים היו חיי. אבק דרכים! קטן קומה, חסר־שיניים, בלי כסף, תמיד זומם, תמיד ירא.”

בורג לא חשב מעודו להיות אדם הגון. אך להיות נקי, שׂבע ושקט – דבר זה רצה, ואותו דרש מגורלו. ובלא יודעים האמין, כי באחד הימים יצליח בכך.

מתוך הקופה הפתוחה הבריקו אליו לא רק ביטחון ונוחוּת־החיים, “לשחות בשמנת”, כמו שהוא אומר, אלא גם חיי אגדה ואושר, שכל אדם, כל אחד מאתנו, מאמין, בלי שום יסוד, כי ביום מן הימים הם יבואו אליו.

בורג שלח את שתי ידיו ולקח את היהלומים, והרגיש כי אמנם נכנס כבר לתוך עולם־האגדה. כל הבלתי אפשרי יהיה אפשרי. הכול! אם, למשל, ייפול ראשו מעל כתפיו, הרי פשוט יתכופף, ירים אותו ויחזירהו למקומו הראשון. כצעצוע יוכל מעתה לכפוף את מרפקיו וברכיו לפנים ולאָחור. חָדול־יחדל מעתה להיות קטן־קומה. פיו יצמיח שיניים יפות. הכל אפשר!

אותה שעה נכנסה בשקט עוד דמות אפלה לתוך גן־הבית. זה היה אברשקה.

הוא הלך הליכה של מפקד החוזר לפלוגתו. מיד ניגש אל הסולם, קשר שׂקים לנעליו והתחיל לעלות בו, במהירות.

ענין החמצתו, כלומר מאסרו, של האדון אלחטיף גזל ממנו זמן רב יותר מכפי ששיער מראש, ולכן היה נחפז ונרגש, וכדי להרגיע את עצמו שירבב שפתיו כאילו ביקש לצפצף. כשעלה כבר למרומי הסולם, שמע פתאום קול דפיקה והתפוצצות שעלה מן הקומה התחתונה.

“אל תתרגש,” הזהיר עצמו אברשקה, “אין זה לפי התוכנית!” אך מחמת הזעזוע שנזדעזע, הסיח גופו הכבד את הסולם שנטה במקצת ימינה.

עתה נעזוב לשעה קלה את אברשקה על שלב גבוה בסולם (אני מודה, במצב לא כל כך נוח…) ונראה, מה היתה הסיבה לדפיקות שם, בקומה התחתונה.


מחוץ לתוכנית

ובכן, אנו יורדים לקומה התחתונה, שחציה האחד מרתף וחציה השני מעונה של אישה זקנה שהיתה סוכנת הבית של האדון אלחטיף.

היתה זו ישישה חירשת. היא כבר הגיעה לגיל כזה, שבו שבים לאדם תיאבונו ומתק־שנתו של תינוק. גם לחייה פרחו והוורידו כלחיי תינוק. שוכבת היא לישון עם שקיעת החמה, ומתעוררת עם בוא החלבן.

72.jpg

חוש־השמע שלה נפגם, לא כן הַתְּחוּשׁוֹת. ואם נכנסו באותו לילה כמה מקקים דרך האשנב הפתוח והתחילו להתעופף בחדר, לרמושׂ ולהלך על פניה – האם לא תחוש הזקנה בדגדוג? ואמנם היא הרגישה בהם והתעוררה.

קמה הזקנה בבחילה ממיטתה:

“אוי, עיר המקקים!” אמרה, פתחה את החשמל, נכנסה למטבח, חטפה בידיה את המטאטא הארוך ודפקה בו דפיקה גדולה, אך החטיאה.

דפיקה שנייה פגעה במקק. הוא נתפוצץ בקול ירייה גדולה, כשלפוחית של דג שדורכים עליה. אחר־כך בא תורו של מקק שני ושלישי.

הזקנה טיאטאה את הפגרים לזווית המטבח, כשהיא ממלמלת בפיה קטעי מילים בלתי מובנות; היא מילאה את תפקידה במאורע השוד, מבלי לדעת כי היה לה תפקיד. היא חזרה למיטתה ונרדמה מיד, כשבת־צחוק של איש שהצליח במעשיו מרחפת על פניה הוורודים.

דפיקות אלו הגיעו לאוזניו של אברשקה, שעמד חרד על הסולם הגבוה, ומגוֹדל הבהלה הזיז גופו הכבד את הסולם אשר נטה ימינה.

הרכין אברשקה קומתו למטה וראה את שני ריבועי האור שנשתלחו מחלונות הדירה התחתונה ונשטתחו על אדמת הגן.

“מחוץ לתוכנית!”

אלוּלא תפש בידו הימנית את צינור המרזב שירד מן הגג עד המרתף, ודאי היה נופל.

הוא עצר את נשימתו וחיכה למה שיתרחש. הוא שמע את נקישת המתג, שהסיטה הזקנה כדי לכבות את החשמל לפני שחזרה למיטתה.

הוא שרק שריקה קלה לעבר החלון, כדי שיבוא בורג ויעזור לו בהושטת יד לחחשר את הסולם. אך אותה שעה עמד בורג מוקסם אל מול היהלומים ולא שמע כלום.


מלאך המוות

מתוך החשכה שבין עצי הגן יצאה דמות אפלה שלישית.

זה היה החמור שלנו. הוא הקדים לבוא לגן הזה, עמד בצל העצים וחיכה לשעתו, ושעתו באה.

פסע לפניו, התייצב לרגלי הסולם, ועמד ברגש כסימן־קריאה.

אברשקה, שהביט למטה אובד־עצות, ראה פתאום את החמור. לחרדתו הרבה הרגישה ידו, כי מכובד גופו ומכּובד הסולם, התחיל המרזב להיחלץ ממסמריו שבקיר. אברשקה מיהר להרפות מן המרזב, פשט בזריזות את שתי כפות ידיו החזקות ולחץ עצמו אל הקיר, כדי לעצור את הסולם, שכבר עמד על רגלו האחת הימנית, שלא יוסיף להחליק.

אפשר שעוד היה מצליח בתנועות כפותיו להחזיר את הסולם שמאלה ולהעמידו על שתי רגליו. אך לפתע נזכר בדבריה של מגידת־העתידות… זיעה קרה ביצבצה בו וכיסתה את כל גופו.

“החמור הוא מלאך־המוות שלך!”

הוא הביט אל החמור וחיכה לגזר־דינו. זריזותו והתנגדותו נעלמו. הוא חדל במחשבתו לדבר אל עצמו. הוא הרגיש עצמו במלכודת. כבר פעמים רבות היה בסכנה, אך תמיד יצא ממנה בשלום. אך עוד לא קרהו המקרה שיהא במלכודת שאינה עומדת על קרקע מוצקה. כך, בגובה, באוויר, וסמל מלאך־המוות שלו מלמטה – –

היודע החמור שלנו מה הוא עושה? העושה הוא בכוונה ובשיקול־דעת? ודאי שלא. אך מרגע זה נשתזרו חייו במסכת הגורל של היהלום “עין־המוות” והוא מטה את הגורל הרע הזה לכיוון אחר.

החמור השח את החלק התחתון של גופו והתחיל לחככו ברגל הסולם שהיתה מורמת – –


קריאה איומה פרצה מפי אברשקה ופלחה את אוויר הלילה. גופו האדיר שירטט קשת ענקית – יחד עם הסולם ועם צינור־המרזב שנסחב עמו – ונחבט ארצה אל רצפת החצר.

הגוף נדבק אל מקום נפילתו, כחתיכת בצק שנזרקה בכוֹח – ולא יסף עוד לזוז.

את קול הצעקה וקול הנפילה שמע בורג. מיד סגר בחוזקה את שני היהלומים באגרופיו. ראשו הסתובב עליו כבסחרחורת. הוא התחיל לרוץ מבוהל, נתקל ברהיטי־הבית, כאלו נסתבך בפקעת חוטים, נתבלבל בין הדלתות המרובות, רץ וחזר ולא מצא פתח. סוף סוף הגיע לקומה הראשונה, אז פתח חלון אחד וקפץ ממנו לתוך החצר, ונס אל אפלת הלילה.

קמה מהומה. בבתי השכנים הוארו חלונות. תריסים נפתחו ודלתות נפרצו. שאלות וקריאות של אנשים נבוכים נשמעו מכל צד. אנשים קראו:

“קפץ מן החלון! למי יש פנס של כיס? שם, שם! הנה!”

קולות צעדים של אנשים רודפים, רעש נעלי־בית נגררות. בורג רואה עצמו נתון במלכודת. החושך מסביבו נעשתה נקובה ממבטי עיניים מבוהלות. רודפים. החשיכה שולחת אליו עשרות ידיים לתופסו. עליו להתנדף!

היהלומים שבידיו כמו בוערים. איך להסתירם? ואולי לבולעם? אין זמן לחשוב הרבה.

והנה נתקל בחמור שעמד. ורעיון נפלא עלה במוחו: תפס את החמור באוזניו ועמוק־עמוק לתוך כל אחת מהן הכניס יהלום אחד. “בבוקר,” חשב בלבו, “אשוב אליך יקירי!”

מיהר ונעלם בחושך. ובאמת, התנדף כמו טיפה של בנזין.


דברי הספד לאברשקה

(הכדאי להספיד אדם כמוהו?)

כך נסתיים פרק חייו של אברשקה. אני מבקש את רשות הדיבור ליד גוש הבשר הזה שנדבק אל רצפת החצר ולא יסף למוּש ממקומו.

אין לשׁבּחו. גנב – הוא גנב. ושודד – שודד.

כל חייו היו חיי־רחוב, ביום ובלילה. וגם את מותו מצא ברחוב. הנה הוא! ולא כאדם הגון, כאשר רצה. הא! הבתים ההגונים ירקו אותו מתוכם בכוח רב.

הוי, הנער המושחת של שכונת נוה־שלום, שבקצה העיר יפו! לעתים קרובות היינו פוגשים אותו. מעבר אחד עמדו ילדים וילקוטים על שכמם, סרוקים ולבושים, ההולכים לבית־הספר – ומן העבר השני, כנגדם, נער הרחוב, מלוכלך ופרוע ראש. בעיניים בערה אש של חתול־פרא; השמים תקרתו והאדמה מיטתו. אנחנו – מושכים בעול לימודים וציוּנים, והוא – כרוח הים המנשבת בין גבעות החול שמסביב. מבגדיו נדף ריח של בתי מטבחיים, של לשלשת תרנגולות, של אבטיחים או של מי הים.

לא! לא אבכּה אותך, לא אעיר רגש רחמים אליך. אתה היית לנו לסמל של חוסר־דאגה, של גַבְרוּת ושל שותה מכוס החיים במלוא לוגמיו.


77.jpg

אברשקה היה נער בריא בעל חזה זקוף וכתפיים רחבות שנשאו עליהם פנים קטנים ונועזים, ובהרות־קיץ זרועות בהם מסביב לאף הקצר. נער־רחוב זה לקח בידו מקל פשוט, קנה־סוף “חזרנה”, ובזכות כוחו ואופיו ידע לשווֹת לו עוז של שרביט מלך. היה תוקעו בחול – ואומר:

“פה. היום יסתובבו פה כל עניינינו.”

ואמנם, כל חיי הרחוב של כל נערי הרחוב, הערביים והיהודים, היו סובבים שם כל אותו היום. למחרת תקע אברשקה את המקל במקום אחר – ושם ישב על כיסא־מלכותו. כל בוקר היה פותח דף חדש ופרק חדש של חיים, מן הניסיון ידע לבטח, כי החיים עשירים מאוד במאורעות.

בתוך מהומת הרחוב הצר היה אברשקה מהלך תמיד באמצע. סביבו חבר נתיניו. שׂם שתי אצבעות בפיו – ואת שריקתו העזה היו שומעים אפילו שם, ליד חוף הים, במקום שמוטלות הסירות השבורות. כך היה מהדק את מושכות ממשלתו. הוא היה עושה מלחמות ושובר מלחמות לפי דרכו המיוחדת.

“בוא!” היה אומר לנער שאינו נשמע לו – אראה לך משהו."

ניגש אל אבן ואומר: “הסתכל, נקייה?”

“נקייה!”

ירק אברשקה עליה ורמס את רוקו ברגלו היחפה:

“נשאר משהו?”

“רק רטוב!” עונה הנער, בקול חנוק ולבו מנבא לו משהו לא טוב.

“ממש כך יישאר גם ממך, אם לא תשמע. לעת עתה זה הכול.”

כל החבורה היתה גועה בצחוק, ואברשקה היה מתרחק בהלוּך האווזים שלו, חוגג ושליט.

רגע, רגע!

לא למען אברשקה, כי אם למען אמו, כן למען אמו נושא אני את דברי.

האם הקטנה. עליה הוטל לחנך את אברשקה, שנתייתם מאביו בעודו תינוק. ואיך אפשר לחנך ילד שאינו נכנס הביתה אפילו לשינה? הוא ברח מקירות ומגג בעודו בן שמונה. אין קירות!

האם מחזיקה צלחת של מרק בידיים זהירות, ידיים היודעות מה יקר וחשוב כל דבר־מאכל, יוצאת החוצה ומציגה אותה על המדרכה וסרה ומתרחקת, כמי שנותן אוכל לחתול זר. מאחת הסמטאות מופיע אברשקה, מביט לצדדים ויושב לאכול.

אז פותחת האם את פיה, המתעוות בקלוּת של גומי סביב שיניים צהובות, ומתנה צרותיה. אם נעצרו ערבים לשמוע, דיברה ערבית; יהודים – יהודית. דבריה היו יוצאים ממנה כדברי שיר השגור על פיה.

היא היתה מוסיפה משפט למשפט, כמוכר הגלידה, המוסיף לתוך הגביעים מכל המינים, אחד על גבי השני:

אֲנִי הָאֵם שֶׁיָּדֶיהָ נְפוּחוֹת וַאֲדֻמּוֹת –

כָּךְ הָיִיתִי מַכָּה אֶת בְּנִי.

קְשַׁרְתִּיו – וְלִבְּי נִשְׁבַּר, הַגַּנָּב!

שָׂכַרְתִּי מְלַמְּדִים שֶׁיְּלַמְּדוּהוּ – וְיַכּוּ בּוֹ.

קָרָאתִי לַצּוֹעֲנִיּוֹת – וּבִשְׁלוּ עֲטַלֵּפִים,

אַךְ לִבּוֹ לֵב אֶבֶן – וּפֶרֶא.

וּמִכָּל גְּנֵבָה שֶׁעָשָׂה – יָצָא זַכַּאי, הָרַמַּאי!

שׁוֹטְרִים וְגַנָּבִים אוֹהֲבִים אוֹתוֹ. וַי לָּנוּ.

בינתיים גמר אברשקה את האוכל, הותיר את הצלחת במקומה ונעלם.

האם היתה כופפת את גופה, כאדם שקיבל עליו את הדין, מרימה את הצלחת ונכנסת לביתה מתוך ידיעה ברורה, שגם הפעם לא הצליחה לרכך את לב בנה.

כהוכחה וחתימה היתה נשמעת חבטת אבן על הדלת שנסגרה אחרי האם. כך שלח אברשקה את ברכתו, ברכת המזון, לאמו. השומעים והמסתכלים געו בצחוק.


הרי כל הרחוב אוהב את אברשקה. הוא היה אישיות ציבורית.

הנה כך, גדולים, מבוּטנים ומשופמים היו יושבים בעלי החנויות, לבושים חלוקי משי צהוב ונוצץ, וחגורות צמר רחבות מנַשאות את כרסיהם. יושבים על שרפרפים כשכף רגל אחת נתונה על בּרך חברתה, ופולטים מפיהם כדורי עשן מן הנרגילות.

81.jpg

החנוונים, האבטיחים והעשן היו ממלאים בצורותיהם הכדוריות את כל תחום האפלולית החוּמה של החנות (כל אפלולית, באור היום, היא חומה, ולא שחורה).

חנוונים נכבדים אלה היו מקדמים בברכה את פני אברשקה.

בבתי־הקפה היו יושבים השוטרים והקצינים, ברכיהם מפושקות, ומגפיהם נוצצים. “ידשן האלוהים את עצמותיך, אברשקה!” היו קוראים בראותם אותו עובר ברחוב, ומזמינים אותו לשבת עמהם.

אברשקה עמד רגע מהסס. הביט בצחוק אל מגפי השוטרים, שבהקו כחצילים, ואל רגליו היחפות.

“בחפץ־לב!” קרא. נכנס לשלולית הבוץ שמשני עברי הרחוב, משקיע בה את שתי רגליו עד מעל לקרסוליו, וצועד ונכנס לרחבת בית־הקפה, כשרגליו נוצצות במעטה בוץ דק ואפור. משלח את כובעו על עבר הפּדחת, מסב בחשיבות וקורא:

“אחד קפה, הנער!”

אברשקה הי חשוב. לא נעשתה גניבה בעיר שלא ידע מי עשאה. בפקחוּתו היה מגלה מה שרצה לגלות ומכסה מה שרצה לכסות. אותו היה כדאי תמיד לשמוע.

עברו השנים השׂמחות, והוא נשתנה. חדל ללכת כמלך בגדוד והנערים סובבים אותו. היה לאיש־עסקים, איש־לחָשים ושותפות בעניינים שונים. עסקיו נשתפרו. שׂבע היה, מלובש היה. לבית אמו היה שולח סלים מלאים ירקות, ביצים ותרנגולות כפותות. היה פותח את שני חלקי הדלתות בבית אמו ויושב ברחבות ליד שולחן ערוך. מתחת למיטה מציצים כמה אבטיחים.

האם חדלה לחנכו. והוא התחיל לקיים בה מצוות כיבוד־אם. כאילו הוסכּם ביניהם: כל אחד עוסק בשלו. הוא היה גורף ומביא הביתה בלילות כל מיני סחורות ומזונות, והיא, האם, היתה מובילה בצנעה, מתחת לסינורה, צורכי אוכל לשכנים עניים:

“לכם מותר ליהנות מאלה, יותר ממני,” היתה אומרת באנחה.

אברשקה החליט להיות אדם הגון. הרחוב טואטא מכל הנערים הפוחזים ונעשה בית־קיבול רק לקליפות אבטיחים, זנבות של קני סוכר, וזבובים, זבובים. הרחוב הפסיד את אברשקה. והוא עולה במעלות ההגינוּת. תפר לו בגד של שבת, הזמין נעליים, נידב כסף על שם אִמו למושב־זקנים. מעתה יושב הוא בבתי־הקפה, מאחורי תריסים מוגפים, שותה ומתלחש, ועיניו נעשות מחוסרות הבעה – כאילו היו כפתורים ירוקים.

כן, כך חישב את מעשהו האחרון אשר יעלהו למרומי החשיבות – עד שנשמט הסולם מתחת לרגליו, והוא נפל בתנופה גדולה אל המרצפת. ועתה הנה מצטופפים אנשים במקום נפילת גווייתו ואומרים:

“מה נשאר ממנו? רק רטוב!”

בזה אני מסיים את דברי ההספד. איני יודע מה מרובה בהם יותר, קטרוּג על הגברתן הזה, ההשתתפות בצערה של אמו הישרה, או געגועים על חיי הרחוב שהיו תוססים אז ביִצרי חיים שונים.


84.jpg

בצריף רעוע

בלילה ההוא, ליל השוד, אם שמע איש, מתוך שנתו, את תקתוק פרסותיו הקצוב של חמור שהלך באמצע הרחוב – לא היה משעֵר כלל, כי חמור זה נושא בתוכו עושר גדול כל־כך.

למי מיועד עושר זה?

החמור הלך בבטחָה, כיודע לאן עליו ללכת. הלך ונעצר ליד דלת של צריף רעוע. בתוך אפלת הצריף נשמעה אז שיחה כזאת:

“אמא מקרקר לי בבטן.”

“וגם לי,” נשמע קול ילדה “לא אכלתי די.”

“וגם לי,” הוסיף קול שלישי של ילד שני.

“ילדים, יאיר הבוקר, אלך לשוק,” נשמע קול האם.

“איזה צד הוא ימין?” שאל קול הילד הראשון.

“בזה שאתה כותב בה.”

“אבל כשאני עולה מדרגות שמסתובבות?”

“מה אינך מבין?” ענתה הילדה “תחשוב שאתה כותב.”

“ואני לפני שהנני עולה במדרגות, אני מחזיק בידי הימנית איזה חפץ. אם מתבלבל אני, הנני מסתכל באיזה יד אני מחזיק.”

"אבל אם יש לך סיר של חלב בשתי הידיים? "

“אני מחזיקה את לשוני בצד ימין.”

“ואם את צריכה לדבר?”

“אני עוצמת עין אחת, את הימנית.”

התשובה הזאת סתמה את כל הטענות.

באפלה התחילו להתבהר מיטות קטנות, שהילדים שכבו בהן. מן הצד עמדה מיטת האם. מַזל שמה. זמן מה שרר שקט בצריף. רק הילד הקטן ניפנף ללא מנוחה בריסי עיניו הגדולות, כמו כנפי פרפרי־לילה, הוא העמיק לחשוב ואמר:

“ואם עמד זבוב על עינך העצומה? הלא את פוקחת אותה. איפה צד ימין?”

“מספיק לבלבל!” אמרה האֵם במיטתה.

“אמא! מגלגל לי בבטן.”

“גם לי!”

“גם לי! לכן אני חושבת כל מיני דברים, שאשכּח. גם הזבוב לא יבלבל אותי. אני מחכה, חושבת והולכת לי הלאה כפי שצריך.”

“כמו אמא שלנו,” אמר הקטן, “פרשה סינור – ודי!”


באותו רגע נפתחה הדלת, שלא היתה נעולה, ולחדר נכנס אורח בלתי־קרוא: החמור שלנו! ככל חמור, לא אמר שלום, נכנס לו, עמד באמצע החדר והשפיל ראשו.

הילדים קפצו ממיטותיהם בבהלה. כל אחד שאל שאלה. אין זה כל־כך נורא, אך אצלם דבר כזה עדיין לא קרה.

מתוך החשכה נצצו עיני החמור בעצבוּת מרגיעה. התחילו הילדים מחליקים על שערו ומגפּפים אותו כאילו היה מתנה שלהם.

“זו אוזן ימנית!” אמרה רחל בת מזל וטפחה באוזן החמור – והנה נפל מתוכה יהלום, ממש חלום, נוצץ כשמש קטנה, אכן זו מתנה!

“אם כך,” אמר האח הקטן, “זו היא השמאלית!”

קפצה "אם מזל ממקומה וקראה:

“יהלומי יהלומים! אכן, זה אצבע אלוהים. סיפקו כפיים והודו לאֵל שמַים. נס אינו נשנה פעמים – אך הנה היהלומים אצלי בידיים!”

יצאו הילדים במחול סביב החמור ושרו שיר משונה שזה עתה חיברו אותו, שיר שגם ילדים רעבים אחרים יכולים להבין אותו:

יוֹתֵר בַּבֶּטֶן לֹא יְגַלְגֵּל

שִׁיר־הַלֵּל שִׁיר־הַלֵּל!


אדוני השופט – מופת!

כל כיכר בית־המשפט המתה מאנשים, שבאו לשמוע את כל פרטי הגניבה הנועזה, והמהומה רבתה שם.

לפני פתח אולם־החקירה עמד הכּרוֹז של בית־המשפט, בידו האחת כריך של גבינה, ובשנייה גיליון נייר ופיו מכריז על כל שמות העֵדים, הצריכים להגיד עדותם בחקירה – והוא עוצר בעד קהל הנאספים שלא יתפרץ לאולם, שהיה מלא מפּה לפה.

87.jpg

הפעמון צילצל, מזכיר בית־המשפט קרא: “דום!”

כל הקהל עמד על רגליו, ועל במת הדין הופיע כבוד השופט.

הוא ניגש אל השולחן וישב לו ברחבוּת, כאילו בטוח היה, כי עוד־מעט יגישו לו בקבוק גזוז.

לפני השולחן היו מונחים חפצים שונים הקשורים בעניין החקירה: פריטי העדות: שרשרת התוכי, הקופסה הסוֹדית, מַקדח וצבת, התוכי החנוק, מטאטא שבו הכתה הזקנה את המקקים, וגם המקקים המרוסקים בכבודם־ובעצמם היו מוטלים בצלחת. והאחרון־אחרון חשוב, יבּדל לחיים ארוכים, החמור שלנו, שעמד ליד שולחן השופט.

על ספסל העדים ישבה הזקנה כבדת־האוזניים, לידה ישבו כמה מן השכנים, שבאו ראשונים למקום השוד,

גם מזל וילדיה היו שם. עדיין היו לבושים קרעים ובלָאים, אך פניהם האירו משמחה ושובע. הקטן שבהם החזיק בידו עוגת חלבה־סום־סום, אכל ממנה, וביראת־כבוד עיפעף בעיניו כלפי השופט.

כבוד השופט התחיל בגביית העדוּת.

מן החלון העגול נפלה אלומת אור והאירה את ראשו של החמור. וכך זכיתי לראותו מואר היטב. הסתכלתי בו, עם כל שאר מעריציו, וחשבתי בלבי: הייתי נותן הרבה מאוד אילו יכולתי לדעת, מה מסתתר שם, בתוך המוח שמאחורי המצח המסולסל הזה. היודע הוא, מה התפקיד שמילא בכל העניין הזה? המבין הוא את כל התמורות הגדולות שחולל בגורל “עין־המוות” והאנשים האלה? לפעמים נדמה לי שבעיניים תמימות אלה מנצנצת איזו ערמומיות חבויה – אך מה יכול אני להבין במחשבותיו של חמור?

הסתכלתי גם בפני האֵם מַזל. היא היתה צנומה וזקופה ודמתה לנר של שבּת שכּבה ברוּח. ימיה הטובים חלפו. היא אימצה את לבה.

“הפעם,” החליטה מזל “לא תוציא את היהלומים מידיה, ויהי־מה!”

אך פני השופט, שהיו בטוחים־בעצמם, הטילו ספק בלבה, אם אמנם תוכל להתנגד לו לכשידרוש ממנה להחזיר את היהלומים.

לפי החוק היו היהלומים רכושו הפרטי של האדון אלחטיף. מביתו נגנבו.

89.jpg

מזל אימצה את גבות־עיניה והשתדלה להזכיר לעצמה את העובדות שהן לטובתה: א) הסינר שפרשה אל מול פני השמים. הנה הוא אתה, ביד ימינה. היא שמרה עליו כעל מזכרת קדושה. והעורבים שעפו… ב) בעלה שמת מחמת היהלומים. ו־ג (ייתכן שזעה שייך לב', אך הוא העיקר:) ילדיה הרעבים. אך מי יאמין לה בארץ זרה כשתספר על מעשי ניסים משונים?

90.jpg

בנחת סובב השופט עיפּרון בין ראשי־אצבעותיו והקשיב לדברי המעידים. אצבעותיו, שהיו מתקפלות בקפלי כּרים קטנים, היו תפוחות ומלאות ביטחון. הן הטילו בלבול וספקות במחשבותיה של מזל. גם הספר העבה, ספר החוקים שהיה מונח על השולחן, היה סודי ומטיל היסוסים.

“איך אצליח,” חשבה מזל בלבה, “להוכיח, להתיר את כל הסבך הזה, ולהכניס אמונה בלבו של כבוד השופט? עוד לא נסתיים הנס. עוד עלי להחזיק את הסינר פרוש.”

פתאום נשמע קול רעש גדול ליד הכּניסה, וקולו של השמש־הכּרוז, שהיה מעובה משום שכבר לעס את הכּריך השני, קרא:

“אדון, לא להכנס!”

הדלת, בכל זאת, נפתחה, ולאולם בית־הדין נכנס האדון אלחטיף.

רק עתה התעורר מסם־השינה שהשקהו אברשקה, וכשבא לביתו נודע לו כל העניין מתחילתו ועד סופו, דהיינו שהיהלומים חזרו לידיה של מַזל. מיד זירז רגליו והגיע לבית המשפט, כולו מנופח מהליכה מהירה, אך כל רגע יש לו פגע; הכרוז לא נתן לו להיכנס.

“מה שמך, אדון?” שאל אותו אגב לעיסה.

“אלחטיף.”

הסתכל הכּרוז בכריך השלישי שבידו הימנית, אחר־כך ברשימה שבידו השמאלית ואמר:

“לא אניחך להיכנס. אתה אינך ברשימה.”

“אני, אני…”

“אתה יודע לקרוא? קרא: רשימת תּשמישי העֵדות: שרשרת התוכי, הקופסה הסודית וכו' רשימת העדים: הזקנה כבדת־האוזניים, מזל וילדיה וכו' אין כאן אלחטיף!”

“קרה לנו נס, תן להיכנס!”

והכרוז בשלוֹ:

“ברשימה לא אלחטיף ולא נס!”

האדון אלחטיף היה דומה לקומקום רוֹתח. עיניו יורות אש, ופיו פּוחח. הביט על סביבותיו ומצא עצה: דחה בידו את המכריז הלועס, בלי שים לב אליו אם נוח הוא או כועס, נכנס לאולם כמו פצצה. אחריו חפז הכרוז ובפיו ביצה.

פנה האדון אלחטיף והלך אל עֵבר השולחן, הרים שתי ידיו וקרא: “כבוד השופט! מופת, מופת!”

באולם הושלך הס. אפשר היה לשמוע כל זבוב שטס.

השופט בלע קצת אוויר, קם ואמר:

“דבר דבריך, מר אלחטיף!”

“כבוד השופט! אגיד הרבּה,” אמר ופשט שתי ידיים כדי להראות בּעליל כמה זה הרבה – “במעט מלים,” – והראה מידה של “מעט”, נשם נשימה עמוקה, הרים אצבע זקופה כלפי התקרה וקרא בקול גדול:

אצבע אלוהים! כבר פעם שנייה מתרחש זה הנס! לבי כולו נמס! די לי די! העורבים והחמור הם שליחי אל שדי.”

אז פנה האדון אלחטיף אל מזל:

– בּתי, בתי מזל! סליחה ומחילה, ואני – נבל!"

נפל לרגליה והתחיל לנשק נעליה הבלויות ולהדפיס את שפתיו השמנות באבק שעליהן.

כמה אנשים הוצרכו לפנות מקום לגופו הגדול, כאשר קרס על רצפת האולם, גופו המסורבל היה דומה לשק כבד, שהופל ארצה מכּתפי סבל עייף. כבד עוון. ואף־על־פי שגופו מלובש בבגדים יקרים שקמטיהם עדינים, עורר רחמים בלב הצופים.

האדון אלחטיף היה חיוור, מוכה פחד אלוהים ומלא חרטה וכניעה. הוא היה נשבר ומפורר ככד־מים שנפל, נשבר לרסיסים ומימיו נשפכו.

" אחַלה פּנַיך," אמר ונשא את פניו אל מזל, “בואי מזל, את וילדייך, לביתי ואשרתכם כל ימַי.”

ואז סיפר האדון אלחטיף את כל פרשת היהלומים שבאו לידיו, סיפר והוכיח כל דבר בעובדות של ממש. לאט אורו פני מזל עד שהיו קורנים ודומים לנר של שבת.

הרגשה של חג ושמחה ירדה על כל אולם בית־המשפט. גם כבוד השופט שמח, אך פניו היו נבוכים. הוא גרד את אוזנו הימנית וחשב בלבו:

“איך מכניסים סיפורי־מופתים לספרי משפט!”

וקול ששון וקול שמחה מילאו את כל העיר לשמַע כל הניסים הנפלאים האלה. היו ששמחו בחלקה של האלמנה מזל וילדיה, שבאו להם מעתה חיים של עושר ורווחה, היו ששמחו כי נפטרו מאברשקה, אך היו ששמחו לראות פנים אל פנים את החמור שלנו שכבר נתפרסם בארץ.

אנשים רבים, ובראשם הכּרוז של בית־המשפט, הובילו את החמור בתוף ובמצלתיים לבית המרחץ, שם רחצוהו בסבון, סיפגוהו במגבת, סרקוהו במסרק ושיפשפו פרסותיו בנייר־זכוכית.

יצא החמור מבית המרחץ, ומראהו הוד והדר. הליכתו זקופה, ועל מצחו, לאחר שסרקו את תלתליו, עמדו שערותיו מבודדות ועשו לו כעין עננה אפורה וקטנה מעל לשתי עיניו.

ומזל וילדיה באו לגור בבית דודה וזכו לחיים טובים. קומתה של מזל נזדקפה, התּפיחוּת סרה מידיה. היא הִרבתה לתת צדקה ולתמוך בעניים. ו“יהלום־המוות” מיום שחזר לידיה חדל להביא מוות לבעליו, אלא החל להביא ברכה ואושר. אך העצבוּת שבפני מזל לא סרה. התשלומים הטובים שבאוּ לאנשים שסבלו חינם – אין בכוחם להשיב ימים־כקדם.


סופו של בורג

לפני שאסיים את סיפור “יהלום המוות”, יש ברצוני לספר על סופו של בורג: בורג נענש מעצמו ולא הובא אפילו למשפט האדם.

94.jpg

כל שארית־ימיו היה כרוך אחרי חמורים. כל חמור שנזדמן לו, היה ניגש ומדבר אליו כאל ידיד שאָבד, שולח ידיו לתוך אוזניו לראות אם אין בהם יהלומים, ואל האנשים הניצבים סביב היה פונה באנחה ואומר:

"כל תוכניות, שהן מפורטות, מחוכמות ומדויקות, נכשלות בשל דברים של מה־בכך. עוד לא נוצרו המשקפיים שרואים בהם את העתיד. כטיפשים אנו עומדים בפני הקיר האטום.

מרוב צער היה מרבה בשתייה, מתנודד על רגליו הכושלות והולך מחמור אל חמור. הוא האמין, כי יבוא יום ואחד החמורים יגאלהו מעוניוֹ.

קיווה בורג, כי דווקא חמור יביא לו את האושר, שלא כאברשקה, שאמר, כי חמור יביא לו את המוות. ואתה לך והיה חכם, והבן את החיים! דבר, שאחד חושב כי עתיד הוא להביא לו אושר, השני מתיירא מפניו, שימיט עליו אסון!

בורג חיבר פזמון, שהיה מהלך ושר אותו בלילות בשעה שכל אנשי העיר כבר היו במיטותיהם.

לבנה צהובה היתה מאירה את פניו, רק פיו הפעור, שדמה לפתח מערה והיה חשוּך ומחוסר שיניים, פלט מילים משונות במנגינה משונה:

זֶה הַסִּפּוּר, וְזֶה הַמִּזְמוֹר:

אֲנִי הַטִּפֵּשׁ שֶׁטָּמַן

אֶת אָשְּׁרוּ בְּאָזְנֵי הַחֲמוֹר…

נוּדוּ לִי, נוּדוּ.

לָכֵן אֶשְּׁכַּר וּבְכוֹס יֵינִי

אֲנִי מוֹהֵל דִּמְעַת עֵינִי.


בְּאַחַת הַשָּׁנִים

בְּאֶחָד הַשְּׁבִילִים

בְּקֶרֶן אוֹר שֶׁמֶשׁ

מְחַכֶּה הוּא לִי…

אַךְ זֶה יִהְיֶה כְּבָר מְאֻחָר.

(שָׁלֹשׁ פְּעָמִים: “מְאֻחָר”)

זֶה גּוֹרָלִי וְזֶה מַזָּלִי

לֹא אֵדַע עוֹד לָמָּה הוּא לִי.


אוֹי לוֹ לָאָדוֹן

שֶׁעָבַר אֶת מִפְתַּן הָאֹשֶׁר

רַק בְּרַגְלוֹ הָאַחַת –

בַּשְּׁנִיָּה מַחְזִיק הַשָּׂטָן בֶּעָקֵב

וְסוֹחֵב וְסוֹחֵב

לַתְּהוֹם הָאֲבַדּוֹן

נוּדוּ לִי, נוּדוּ.


חֲמוֹרִי, חֲמוֹר הַתְּכֵלֶת

שָׁחַט אוֹתִי כִּבְמַאֲכֶלֶת

תְּנוּ יָדִי בַּשַּׁלְשֶׁלֶת

כִּי רָצַחְתִּי אָדָם.

המנגינה היתה קורעת לב ומטילה פחד ועצבות. הייתי מסתכל בפיו הפעור וחושב: אין מגוּפה בעולם שתוכל לסתום פתח זה. פתח האומללים הוא, שרק המוות יכול לחסלו ולהביא עליו מנוחה.

רשמתי לי את הפזמון הזה, רק בקירוּב, כי פעם בפעם היה בורג מכניס בו שינויים. ביחס לבית האחרון עלי להעיר שני דברים: א) כי צבעו של החמור נהפך, משום מה, בשיר לתכלת (אולי לשם חרוז בלבד?); ב) איש לא האמין לבורג כי רצח אדם. אולי התכוון לעצמו, כי במו ידיו את חייו שִׁיחֵת, והרי הוא חשוב כמת.

97.jpg

הנה בזה אֶחד מן הקמיעות

שעשו אז ודמות החמור עליו.

קמיע זה נחשב כנושא ברכה לבעליו.

לאחר המעשה ב“עין המוות” נתפרסם חמורנו פרסום גדול וזכה לכבוד רב; כתבו עליו בעיתונים בשלוש השפות הרשמיות, חיברו לכבודו שירים, והפריחו, כמובן, גם הרבה בדותות.

אז עלה בדעתי לאסוף את כל החומר הזה.

יש כמה דברים לזכותי (אני מודה, אין לי סבלנות לחכות, כפי שדורשת מידת הנימוס, עד שיבואו אחרים ויגידו דבר זה).

קיבלתי על עצמי את חיבור כל המאורעות הללו: א) משום שאני חי הרבה שנים בארץ זו ומכיר הרבה מאנשיה מפּניהם ומאחוֹריהם; ב) משום שבעזרת הציורים שאני עושה, יכול אני לספּר את המעשים ביֶתר קיצור.

כן, חמורנו זכה לתנופה גדולה, והמאורעות מפריחים אותו מתפקיד אחד למשנהו הגדול ממנו.

הוי, פרסות קטנות שנמשכו במשחת האושר והחיים המופלאים, אני אחריכֶן!


 

ה. עוֹשֶׂה שָׁלוֹם

99.jpg

המזימה ליד המדורה

הר. מדורה, וזקני־הכפר יושבים סביב לה. אוזניהם שקופות ואדומות מאור האש. פניהם רציניים, מצחיהם מקומטים.

צרות, צרות.

הן התחילו משכבר הימים, לפני שנים רבות. סיבותיהן הנכונות כמעט שנשתכחו. אפשר שהתחילו מאותו בוקר, שבו עמד אדם אחד, הציב גל־אבנים ואמר: כאן מתחיל העמק, ואשר מעל לו שייך לאנשי ההרים.

עוד בלילה ההוא באו אנשי־ההרים והעתיקו את גל־האבנים אל מאחורי המעיין, למקום נמוך יותר.

אז פרצה המריבה הראשונה, ואחריה הקטטה הראשונה. ואחר כך באו האחרות, המרובות. על גל־האבנים נשפך דם אדם. והיו יללות־נשים והספדי־אנשים.


101.jpg

ואז באו ימי גאולת־הדם. חללים הפילה גאולת־הדם, כמגיפה. נהרג אדם, מיד קמים בני שבטו והורגים אחר תחתיו מאנשי השבט שרצח. לחוק הזה אין גבול, והוא חוזר־חלילה ללא מעצור.

הִרבו אנשי־ההרים ואנשי־העמקים לחפש פתרונים, להפסיק את המלחמה ולעקור מלב את השנאה. מצחיהם נתקמטו לא רק מעבודה בשמש, אלא גם ממחשבות. ומצח חכם יש להם לאיכרים, עם גבשושיות בולטות, וחריץ מעל לגבות העיניים. פיקחים הם. אך בכל השתדלותם הרבּה לא הצליחו.

מה עשו?

הזמינו אנשים חכמים מתושבי הערים, שיטיפו דברי חוכמה ומוסר וישימו שלום. מהם שחבשו מצנפות לבנות לראשם, מהם בעלי תרבושים אדומים, ומהם בעלי סודרים מתנופפים.

והיו החכמים נוהגים כחכמים. נושאים דבריהם בנחת ובחשיבות, ומדבּרים דברי חוכמה ומשל בניגון ערב לאמוֹר:

עָגֹל הוּא הָרֹאשׁ, אַךְ אֵינוֹ מִתְגַּלְגֵּל.

הַכְּרוּב עָלָיו מְרֻבִּים – וְרַגְּלוֹ אַחַת.

כָּל אָדָם יֵשׁ לוֹ רַק שְׁתֵי רַגְלַיִם.

הֶעָשָׁן עוֹלֶה וְיוֹרֵד. אַךְ הָרֶגֶל מִתְכּוֹפֶפֶת רַק לַאֲחוֹרֵיהָ.

הַשִּׁנַּיִם עוֹמְדוֹת בַּחֲצִי־גֹּרֶן עֲגֻלָה, וְהַלָּשׁוֹן

בְּאֶמְצַּע.

והיו אנשי הכפרים מקשיבים, מחשבים בדעתם ובודקים בשׂכלם. ולאחר שבדקו, מצאו, לתמהונם, כי כל דברי החכמה האלה נכונים באמת, מכוּוָנים לאמת, ומובנים מאוד – ונהנו הנאה מרובה. והיו נותנים לחכמים מתנות טובות ומלווים אותם בכבוד גדול עד גל־האבנים, ושם נפרדים מעליהם.

והיו החכמים עולים במעלה־ההר. ועוברים אל אדמת תושבי־ההרים; וגם תושבי־ההרים היו מקבלים פניהם בדרך־ארץ רבה.

והיו החכמים נושאים גם שם את דבריהם בנחת ומדבּרים דברי חכמה ומשל בניגון ערב, לאמור:

הָרֹאשׁ אֵינוֹ מִתְגַּלְגֵּל, אַף־עַל־פִּי שֶׁעָגֹל הוּא.

הַכְּרוּב רַק רֶגֶל אַחַת לוֹ – אֲבָל עָלָיו מְרֻבִּים.

רַק שְׁתֵּי יָדַיִם לְכָל אָדָם.

הָרֶגֶל מִתְכּוֹפֶפֶת רַק לַאֲחוֹרֵיהָ – אַךְ הֶעָשָׁן עוֹלֶה וְיוֹרֵד.

הַלָשׁוֹן בָּאֶמְצַע, וְהַשִּׁנַּיִם עוֹמְדוֹת סָבִיב לָּהּ בַּחֲצִי

גֹּרֶן עֲגֻלָּה.


קיבלו החכמים גם מהם מתנות טובות בּשׂכר דברי־החוכמה הנכונים, וחזרו שׂבעי־רצון איש־איש לעירו.

אך מריבות השבטים לא פסקו.

מה לעשות?

באו אנשי הממשלה והשתדלו להשכין שלום. באו פקידים קטנים, ובאו פקידים בכירים, עד שבא נציב המחוז בכבודו־ובעצמו. הוא היה במכונית הקטנה שלו, שדגל קטן מתנופף עליה, והיה מאסף את הזקנים, מדבר עימהם בנימוס או כועס וגוער בהם, לפי נסיבות הדברים, עושה משפטים, מטיל קנסות, ובשוט־השׂיערות שבידו מבריח את הזבובים הרבים; והיה חוזר עייף לביתו המוקף פרחים, בביטחון, כי הנה הצליח לעשות הכול כיאוּת וכי באמת מגיעה לו ארוחת ערב טובה.

אך עודו שותה את הקפה השחור לקינוח הסעודה, והנה מצלצל טלפון:

“האַלוֹ! נציב המחוז? רצח חדש קרה אצלנו.”

אז בא הנציב העליון, במכונית הלבנה שלו, בעלת הצופר המשולש. קבלות־פנים ודיבורים, והממשלה הטילה קנסות גדולים מאוד על כל מעשה־רצח. והממשלה בנתה מבצרים למרכזי־המשטרה ומילאה אותם שוטרים גדולים, שבאו מארץ אחרת, ולהם שפם מגודל וכפתורי־נחושת נוצצים ומטילים אֵימה. בשבת השוטרים הגדולים על אוּכּפם היו העיניים כואבות מחשש שמא ישתברו גבות הסוסים לשניים מכובד רוכביהם. והיו לשוטרים זרקורים ורובים אוטומטיים ותותחי־הרים.

והעניינים יגעים ורעים מיום ליום.

השדות שוממים באין זוֹרע, גינות־הירק אבלות באין משקה. האנשים עוסקים בחישובים: מי נשאר חייב למי חוב של גאולת־דם? כל בית מסמן לו בקווים אדומים על הקיר את החשבון המסובך של “מי למי”. וכל תינוק היה שוקד על כך. אך מה יועילו כל החישובים, אם לאחר הקנסות הכבדים עד מאוד על כל מקרה־רצח, לא כדאי, פשוט אי־אפשר, להמשיך ולרצוח!

כל חשבון מביא עמוֹ תוצאה. וגם לחשבונות של גאולת־הדם נמצא מוצא. הלא אמרתי, כי מצחי חכמים יש להם לאיכרים:

אנשי־ההרים התחילו להרוג כל זָכָר בחמוריהם של אנשי העמק. ואנשי העמק הרגו כל נקבה בחמוריהם של אנשי־ההרים. אכן, זוהי המצאה!

ואמנם היא גרמה נזק רב לשני הצדדים, והקנסות היו קלים מאוד. וכך הצליחו הכפריים להמשיך את שלשלת גאולת־הדם על חשבון עַם־החמורים.

אך בינתיים לא יכלו האיכרים לעבד את אדמתם, לשאת את הפירות השוּקה. ועַם־החמורים היה נשמד והולך.

ואכן, זו הסיבה שבלילה זה ישבו זקני־הכפרים סביב למדורה. אוזניהם שקופות ואדומות, פניהם רציניים ומצחיהם מקומטים.

כבר הוסיפו כמה פעמים ענפים יבשים למדורה. כבר גמרו לגמוע את הקהוָה מתוך הספלים הקטנים. ועדיין הם יושבים ומחרישים. מקשיבים לקול הענפים המתנפצים באש, ומסביב חושך. מחכים הם שהזקן שבהם יפתח פיו לדבר, והוא פתח:

“הנה זקנתי. והנה אין חורשים ואין זורעים. וחכמים באים. ומושלים באים. ולדברי כולם הקשבנו וטובה לא צמחה לנו. רבּו ולא פחתו החשבונות של נקמת־הדם אשר על פּתח ביתי. עוד מעט אצטרך לעבור כבר לקיר שני. משקפיים לראות את העתיד אין לי ואני זקנתי. לא אדע מה להגיד עוד. כאילו שׂמוּ צדפים על עיני. יברככם האלוהים!”

אחריו דיבר ראש־כפר אחד:

"ואני מבין בפשטוּת. חמש אצבעות עושות אגרוף. ובאגרוף משבּרים את ראש־האויב. נשלח שליחים לקנות נשק רב מכל המינים. נאסוף את כל אנשינו ולפתע פתאום נתנפל על יושבי העמקים. מלחמת־בּזק. והניצחון למתקיפים. נשמידם עד אחד ונהרוס את גל־האבנים.


הלילה השחור

אם טובה העצה ואם רעה – דבר זה נראה מהמשך הסיפור. אנשי־ההרים התכוננו למלחמה האחרונה.

והנה עברו שלושים יום מאותו לילה.

בין ההרים מתפתלת שיירה ארוכה של אתונות נושאות שקים וארגזים מלאים נשק למינהו. אתוֹן באתון קשורה. רק בלילות הלכה השיירה. ומרגלים היו לה, שהלכו מלפניה ומאחוריה, לשומרה ולהזהירה מפני אנשי העמקים או השוטרים המשוּפמים. ואת פרסות האתונות עטפו בסמרטוטים לבל תישמענה נקישותיהן.

בחצות־הלילה תגיע השיירה הארוכה אל ערימת האבנים. שם, בין הסלעים, שוכבים אנשי־הקרב, עטופים שחורים ומחכים בשתיקה לנשק שיחולק ביניהם. אז תתחיל ההתקפה.

רק עוד הר אחד צריכה השיירה לעקוף כדי להגיע למחוז חפצה.

הוי לאמהות הישנות במנוחה! הרי לתינוקות הצמודים אליהן!

והוי־הוי לגברים הישנים ואינם מוכנים להגן על בני המשפחה! גם אל ייסורי־הנוחַם צפויים גברים אלה, כי לא ידעו לקדם את פני הסכנה.

הלילה היה ליל־חושך.


ההלך הבודד

בין הרים, בין סלעים פוסע לו הלך בודד. רגליו מתנגשות באבנים. וקול דירדורן נשמע בנופלן לעמק.

מי הוא זה ההלך הבודד, אשר אין מנוחה לו בלילה כזה?

החמור שלנו. זה הוא! מטלטל בעצב את זנבו, עומד ומקשיב להד נפילת האבנים:

"איזה חושך מסביב! הכוכבים, פשוט, אבדו. שכחו להדליק אותם. ומי זה הנמיך כל־כך את השמים, קירב את המזרח למערב; ואת הצפון לדרום, עד אין מקום לזוז?


ואף האדמה כאילו מתמוטטת." שקט. “ולמה זה נד אנוכי בדרכים זרות בשעה שכל חמור רובץ לו על בטנו ליד אבוסו? איזה מטאטא מטלטלני ממקום למקום? כל הדרכים סגורות לפני.” שקט. “לא אכפת לי, אם אומר עכשיו כמה מלים יפות שאיני מבין פירושן; בּוקה־מבוּקה־ומבולָקה! שאול ואבדון וגא צלמוות! פּחנה, רוחות, בּקענה לחָייכן – ופרענה את שערות מצחי בסער! יש לי שם עוד כחמישים שערות.”

אין אני יודע איזו יד פּלאית העבירה לכאן את החמור בשלום. אַל נשכח, שכבר עשרות־בשנים לא דרכה במקום הזה רגל של חמור זכר.

ועוד החמור חושב מחשבותיו, והנה רוח־לילה קלה נושבת ובאה. זקף החמור את ראשו והריח. זנבו חדל להיטלטל. ריח של חמורים הביאה אליו הרוח, ריח של אתונות! החמור נשם לרווחה.

עיניו אורו, נחיריו רחבו, ושפתו העליונה נשתרבבה קדימה ברגש רב. לבו דפק והתנפח:

“היי, היי” חשב בלבו המתנפח, “שבילי לא יכזיבני לעולם!” ובלי לבקש לעצמו רמה, סלע או במה (סוף־סוף חמור אינו תרנגול), פתח את פיו ונער ככל אשר יכול.

הפעם לא נמצא במקום הזה לא בּרוך ולא סגלוביץ ולא כּינורי שיוכלו לפרש את הנעירה פירוש מיוחד. הפעם הובנה הנעירה פשוטה כמשמעה – כי שמעוה אתונות השיירה שהובילה את הנשק למינהו.

כולן כאחת שמעו את נעירת האָח הבודד. וכול כאחת עמדו תחתיהן ונענו בנעירה. כל אחת לפי דרכה וכפי יכולתה.

היו בהן שמרוב שמחת־פתאום שקפצה עליהן, פתחו בקול חזק כל־כך שלא יכלו להמשיך בנעירה לפי כלליה הרגילים – וחדלו מיד. והיו שהתשדלו לעלות בקולן על כל חברותיהן – הללו לא דיקדקו בכל חוקי הנעירה, ויצאה מפיהן נעירה מגושמת אך מלאת רגש.

נתבהלו המחַמרים והסתערו במקלותיהם להחרישן, לבל יתגלה מקומם לשוטרים ולאויבים. והיו חובטים בהן על־ימין ועל־שמאל, והאתונות בעטו ברגליהן עד שנתבלבלה השוּרה ונשתבשה, והאתונות נסתבכו זו בזו והתחילו לקרוע את אפסריהן.

108.jpg

עמד החמור ותמַה: "ראֵה! מה עלולה לעשות נעירה אחת פשוטה!

מיד חדלה הארץ להיות זרה, וריח בית־אמא עלה מכל צד ועבר, בעד החושך הרב.

מתוך דמת ההפסקה שחלה, עלו נעירות צרודות של אתונות צנועות שאיחרו במקצת, כמו שקורה גם במקהלות שלנו.

בינתיים ננערו האתונות שהיו מרוחקות שם בין בתי התושבים. ונעירת אתון קרובה נתקשרה בנעירת אתון רחוקה, וכך נתפשטה רשת הנעירות על פני כל מרחב העמקים, טיפסה במדרונות ועלתה להרים, אל מקום מגוריהם של החמורים. הארץ רעשה. הרוח הביאה את שמע הנעירות גלים־גלים, שידורים־שידורים.

האתונות נושאות הנשק למינהוּ קרעו את החבלים ודהרו אל עבר החמור שלנו. השקים והארגזים אשר על גביהן ניתקו ונפלו ארצה אל האבנים. הפצצות נתפוצצו ברעש גדול. טיחטחו ופיחפּחו: ־ טח־טח! פּח־פּח!

109.jpg

ויהי קולות וברקים וענן כבד על ההר. ויעל עשנו כעשן הכבשן ויחרד כל ההר מאוד. בני אדם יצאו דחופים ומבוהלים איש מפתח ביתו וראו את האש ואת העשן וימַס לבם וַיהי למים.

השוטרים המשופמים עלו אל גגות מבצריהם והתחילו לירות מתותחי ההרים לשם הפחדה. כי לא ידעו, מה קרה ומי את מי מתקיף. וכל אנשי־החיל מבין תושבי המקום, שהיו מוכנים להתנפלות אותו לילה, קפצו ממחבואם ונסו איש לעברו. רובים ירו בלי שיכוונו אותם, פצצות שמטו מתוך החגורות. והיה כל צד בּטוח, כי הצד שכנגד הוא המתנפל, ותהי מבוכה ומבוקה ומהומה רבה.

כך נגמר אותו לילה, אלה היו תוצאות עצתו של ראש־הכפר בלילה ההוא ליד המדורה.

עַם־החמורים – הוא לבדו זכה ליהנות מלילה זה. כי לשמע הרעש בעטו גם החמורים בדלתות האורוות, שברו אותן, קרעו את אפסריהם ודהרו־נהרו אל העמק, אל האתונות. עצרת־חג גדולה נערכה שם ושמחה רבה לעם־החמורים, אשר רבות לא היתה כמוה במקום הזה.

עלה השחר. השמים התבהרו, כאילו מי שהוא קינח אותם והסיר את צבעם השחור שנמשח עליהם בלילה. אפילו סימניה של המטלית שקינחה אותם נראו בהם: שיירי עננים משוּכים לרוחב השמים.

במורדות ההרים נראו עדרי חמורים ואתונות שהלכו, שבעי חופש, כשאפסרים שבורים וחבלים נשרכים מאחוריהם. הם ליכסנו צוואריהם וליחכו בתאבון. איזה שלום מסביב!


עושה שלום

כבר בשעה מוקדמת זו נתכנסו כל זקני הכפרים לדון מה לעשות עתה? ישבו בחצי־גורן עגולה והזקן שבהם בתווך, כמו השיניים מסביב ללשון בפה. ישבו והחרישו עד שהזקן שבהם יפתח פיו לדבר. מיצמצו בעיניהם אל מול הערפל שעלה מן העמקים. לפניהם השתרעו שדות שוממים שלא עובדו ולא נזרעו שנים רבות מפני שהאנשים עסקו בגאולת־הדם. והשדות העלו דרדרים גבוהים שעמדו זקופים כפמוטים של כסף, וקול ציוּצי החוֹחיות עלה מהם. פתח הזקן ואמר:

“עוד החושך בעיני מרוב האור שראיתי בלילה. אך לאור הפצצות האלה, יודע אני היום מה עלי להגיד. חמש אצבעות עושות יד ולא רק אגרוף. והיד רוצה לעבוד. מלחמת הבזק נבזקה לאבק. כל הנשק שקנינו בשארית כספנו אבד איננו, וראו זה־מצאתי, כי טוב ממנו השלום.”

כאן הפסיק הזקן את דיבורו וביקש לשמוע מפי המסובים או לראות בפניהם אותות של הסכמה. אכן, הם ניענעו בראשיהם. והוא המשיך: “שלושה שליחים נשלח אל אנשי העמקים לשאול אם רוצים גם הם בשלום. ועד שוב השליחים משליחותם נפקוד את האתונות שלנו. איש־איש יקח את שלו. ואת החמורים נקבץ ונקשור יחד תחת התאנה, עד בוא בעליהם.”

השליחים הלכו. והאיכרים יצאו שמחים לחפש איש את אתונו. לא הרחיקו האנשים ללכת, והנה שלושה שליחים מאנשי העמקים באים לקראתם. גם הם יצאו לשאול, אם רוצים שכניהם בשלום!


כך נגמרה פרשת המלחמות וגאולת־הדם שבין תושבי ההרים ותושבי העמקים. איש־איש לקח את אתונו ואת חמורו – ורק חמור אחד, החמור שלנו, נשאר בלי בעלים. אז נודע הדבר, כי הוא היה הראשון שבא למחוזם ועשה את כל המהומה אשר הפרה את המזימה.

מאיליו מובן, כי ערכו חגיגה גדולה לכבוד המאורע. הזמינו את חכמי הערים, ואת שליחי הממשלה, ואת מושל המחוז, ואת השוטרים המשופמים. כולם אכלו, שפתותיהם התנוצצו משומן ודיברו בשבח השלום.

לזכר הברית החליטו להרוס את גל־האבנים אשר ליד המעיין, וכל כפר ישא אליו אבן אחת להציבה במגרש ציבורי, למען תהיה להם לעֵד־עולם.

ואת החמור שלנו כיבדו התושבים כבוד גדול, האכילוהו, השקוהו ורחצוהו במי המעיין; רביד כסף תלו על צווארו, סירקו שערו, משחו גופו בשמן־המור, ויהי לו הוד והדר של שר גדול ונאור. ובאמת כמעט שסרה ממנו צורה של חמור. כמשל הצרפתי המלמדנו, לאמור: הנוצה עושה את הציפור.

ראו שליחי הממשלה את כל הכבוד והיקר שנתנו התושבים לחמור, וחשבו לפי תומם, כי מנהג הוא בידי השבטים האלה לשים חמור בראש שמחתם.

כי לא סיפרו להם זקני הכפרים כת תפקידו של החמור שלנו בברית השלום הזאת. כי לא רצו הזקנים שיאמרו הבריות: מה שלא הצליחו לעשות שליחי ממשלה וחכמי ערים – עשה חמור פשוט.

למן הלילה ההוא, שנקרא “ליל־השלום”, או “ליל־החמורים”, באו לשני השבטים ימים טובים של עבודה, זריעה וקציר, והם ראו ברכה בעמלם.


תוספת לפרק האחרון

(שיש בה גם פתיחה לפרק שיבוא)

הרבה עושה התלבושת. אך עוד יותר עושה היחס שקובע הציבור אל בן־האדם או אל בעל־החיים.

החמור שלנו צנוע היה ובורח מן הכבוד, ואני לא החמצתי שום הזדמנות שבאה לידי להכריז דבר זה ברבים. אך רצה הגורל שיהיו בני־אדם מרבים לכבּדו, ומה פלא, אם בסופו של דבר יתחיל חמורנו להחשיב קצת את עצמו.

ואמנם, לאחר ההצלחה הגדולה, שנפלה בחלקו בהרפתקה האחרונה, אשר בה הביא ישע גם לעמו, עם־החמורים, וגם לבעליהם בני־האדם, – התחיל חמורנו להדר בהילוכו ולהביט הבּטה שיש בה מין חשיבות מיוחדת. אוזניו עמדו תמיד זקופות כקרניים, והעננה האפורה שוכנת ביניהן.

ולא היה פלא, אני אומר, לא היה פלא בעינַי, אילו אחרי כל השירותים הגדולים ששירת חמורנו את בני־דורו, היה חשק מתחשק בלבו להתחיל ללכת בשתי רגליו האחוריות. איש לא יחלוק, כי אכן ראוי חמור כזה לסימן מיוחד!

אך לפני שנעבור לפרק הבא, הנני מקדים ואומר, כי עוד לא נסתיים נתיב־הפלאות של חמורנו.

הגורל עוד הגבּיה לנַשאו ולרוממו.


 

ו. הָעִיר הַכְּחֻלָּה

114.jpg

תיאור העיר

115.jpg

העיר הכחולה היא עיר בת 360 אלף תושבים. היא משתרעת על שטח של 12 קילומטרים מרובעים. תושביה אנשים חרוצים ומוכשרים לכל מלאכה, חרושת, אמנות ומדע.

העיר נקראת בשם זה בזכות האבן הכחלחלה ובזכות הסלעים הכחולים אשר בתוכה ומהם נבנו רוב בנייניה. גם החומה הגבוהה המקיפה אותה בנויה מאבנים כחולות, מלוטשות ונוצצות כזכוכית.

האבן הכחולה היא אבן סְטָלַקְטִיטִית, המצויה בתוך מערות הְקְואַרְץ. האבנים, התלויות ויורדות מן התקרה בצורת קונוּסים, נקראות סטלקטיטים; והאבנים, המוצבות על האדמה, גם הן בצורת קונוּסים, אבל הפוכים, נקראות סְטָלַגְטִיטִים. ומתהווים עמודים עבים. האבנים הללו נוצרות מטיפות־טיפות, הנוזלות ונערמות ומתאַבנות.

מערות כאלו נותרו באדמה עוד מעידנים קדומים מאוד, מן העידנים הפלאוצואיגי, מזוצואיגי וצנוצואיגי, עוד מן הימים שחיות־בראשית, כמו ברונטוזאורים, טיראנוזאוּרים, פרוטוצרטופים, רמפורינקוסים, ודינוזאורים אחרים זחלו בביצות וביערות־העד של עשבים גבוהים, לפּידוֹנדרונים ושרכים שהגיעו לגובה של 50־30 מטרים.

האבן הסטאלקטיטית נוחה לליטוש, שקופה מעט ומעבירה את האור הנראה בעדה עמום כחלחל.

כמה רחובות ראשיים ובניינים ציבוריים נחצבו בתוך הררי־האבנים. הבניינים נחצבו בתוך ההרים לכל דקדוקיהם וקישוטיהם. חזית הבניינים, עם עמודים ופסלים, חלונות ודלתות עם משקופים מקושטים, והאולמות עצמם עם מדרגות רחבות, כפולות־מעקה שעמודים וכוכים ופסלים בתוכם. את הקומות העליונות של הבניינים השלימו מאבנים מרובעות, שחצבו מתוך הסלעים, כשפינו את האולמות הפנימיים.

אחד הוא סגנון הבניינים, הקישוטים והפסלים. סגנון הרנסנס שׁמוֹ. העמודים עדינים, ומשוזרים, על־פי־רוב, מכמה עמודים דקים, שעומדים צפופים, תחת עמוד אחד עבה ומגושם.

בעיר הכחולה רוּצפו הרחובות בטבלאות של זכוכית כחולה. השמים, העננים, האנשים, הסוסים והחשמליות משתקפים ומצטלמים בתוך רצפת הרחוב בצללים מאורכים ומזוגזגים, כאילו כל העולם שוחה בתוך מים עמוקים.

אנשי העיר הכחולה מתגאים בחומה הבצורה והגבוהה שמקיפה אותה. כולה אבנים כחולות ומלוטשות, כאילו יצוקה מזכוכית.

מסביב לה חפורה תעלה עמוקה, ובה שוטפים המים. מן השערים, שערי נחושת־קלָל, יורדים גשרים אוטומטיים עד למעבר לתעלות. גשרים אלה היו מורמים בבוא הערב, ושערי העיר היו ננעלים.


אך מיום שקם האדריכל הגאוני אַרזאֵל ובנה לעיר מבוך משונה וסודי, המחבר את כל שערי העיר, שום אויב, אפילו הוא מצליח להיכנס העירה, לא יוכל להתפרץ תוך רחובותיה. מאותו יום חדלו תושבי העיר להרים את הגשרים ולנעול את השערים. ומה גם, שרוב בנייני העיר חצובים בסלע, בתוך ההרים ומתחת לפני־האדמה, אין הם מפחדים מפני הפצצות מן האוויר.

שני תפקידים יש לו למבוך של ארזאל: א) להגן על העיר מפני אויבים; ב) לבחור את התושבים החדשים הבאים להתיישב בעיר, כפי שאסביר בפרק מיוחד.


ממנהגיהם של תושבי העיר הכחולה

בעיר הכחולה נפתחים כל המנעולים בסיבוב המפתח מימין לשמאל. בגדי האבל שלהם הם מצבע לבן. הילדים לובשים מכנסיים ארוכים, כדי שלא ללכלך או לפצוע את הברכיים. השוטרים, כפתורי־נחושת להם, ואקדחים על גבם. החלק הקדמי של גופם לבוּשו כלבוש כל שאר האזרחים, ורק האחורי לבושו לבוש שוטרים, כדי שהפושעים לא יברחו מפניהם בראותם אותם. לפי המקובל, יש לאכול בשעת ארוחת הצהריים רק מנה אחת, אך למעשה אוכלים האנשים שבע מנות.

בשירה מעריצים הם שירים שאפשר לקראם לא רק מראשם ועד סופם, אלא גם מסופם ועד ראשם. מילה במילה, או אות באות.

והנה כמה מנהגים נאים שיש בעיר זו ואין אצלנו:

האנשים והילדים מדברים ואינם צועקים;

כל אדם העומד בראש איזה מוסד, וגם ראש העיר, משיב שלום לנכנס אצלו ומציע לו כיסא לשבת, ואפילו השיחה נמשכת שלוש דקות בלבד;

כל פקיד במוזיאון יודע לבאר את המוצג באולמים.

מחלקי המכתבים אינם חובשים כובעים מצחיקים.


המבוך המסנן את האנשים לפי אופיים

מיום שנשלם בניין המבוך של ארזאל, קשה הכניסה לעיר הכחולה, לא משום שנעולים המבואות או מוגפים השערים. כולם פתוחים תמיד.

המבוך עשוי מסדרונות קטנים, שבכל אחד מהם יש כמה מבואות. על כל מבוא כתובת, וכל הנכנס בוחר לו לכניסתו את אחד המבואות כחפצו.

וצריך הנכנס לשקול היטב בדעתו, ולבדוק את עצמו בדיקה יפה, באיזה מבוא עליו להיכנס. כל אדם שבוחר שלא בשׂכל הישר – למשל, הבוחר מבוא שכתוב עליו: “שלי־שלי” אינו יכול להיכנס במבוא אחר, שכתוב עליו “שלי־שלנו”; ואם יכנס למבוא שאינו לפי בחירתו הראשונה – יביאנו המבוך לתוך מנהרה, הנקראת “האיומה”.

119.jpg

המנהרה האיומה בנויה בצורת שמונה: (8). אין לה לא מוצא ולא סוף. הנכנס מהלך בה סחור־סחור, הלוך וסבוֹב בלי־הרף עד שנופל אין־אונים.

אחת לשבוע נפתח פתח סודי, אשר דרכו מסלקים את האנשים.

ומי שנכנס ובוחר לו מבוא שאינו ראוי לו באמת ומגזים לטובתו – הולך־והולך־והולך עד שרואה את כיפת־השמים בסופו של המבוא. והנה יוצא הוא אל כביש לבן אל מול פני המדבר של הרי מואָב וים המלח. וכך יצא האיש מתוך העיר בלי שנכנס לתוכה.

והמבואות עשויים כמשפט המסננוֹת. תחילה – מסננות שחוריהן גדולים, ואחר־כך מסננות שחוריהן קטנים־והולכים.

רק מי שבוחר את המבוא המתאים לו באמת, בלי שום התרברבות ובלי להיטיב לעצמו מכפי שמגיע לו באמת, ־ זוכה להיכנס. משנכנס, הוא נעשה בה אזרח שזכויותיו כזכויות תושבי העיר.

ושלושה סוגים באנשי העיר הכחולה:

סוג א': המאמינים כי העיר הכחולה מיוחדת במינה בכל העולם כולו, ותפקידה להמציא דברים חשובים עד־מאוד, שיביאו לכל האנושות חיים של צדק ויושר.

סוג ב': העובדים וחיים מפרי עבודתם ואוהבים את העיר הכחולה, משום שכחולה היא ונקייה.

סוג ג': אנשי־מעשה, חרוצים וזריזים, היודעים לנצל כל פעולה וכל המצאה, ומפרסמים אותה בכל העולם ועושים ממנה עושר רב, בלי לדאוג אם מביאה המצאה זו אושר או תועלת לבני־האדם.

אחת לחמש שנים בודקים אנשי העיר את סוגי האזרחים, לברר איזה מהם נתמעט, ובהתאם לכך משנים במקצת את הכתובות שעל המבואות, ומגדילים את מכסת האנשים החדשים שיתאימו לסוג שנתמעט.


משקפי העתיד

וזה הגדול בכל פלאיה של העיר הכחולה: המשקפיים, או ביתר־דיוק, המשקפת לראות בה את העתיד.

המצאה זו שפירסמה את העיר הכחולה בכל העולם כולו. מכל קצווי העולם באים אליה תיירים לראות את הפלא. לתיירים נפתח שער מיוחד בחומת־העיר, בלי שיצטרכו לעבור דרך המבואות־המסננות, והם לובשים בגדים צהובים.

המצאה זו השפיעה מאוד על אזרחי העיר הכחולה, עד שרבים מהם החליפו את מקצועותיהם ופתחו בתי מלון ושאר מוסדות שמשמשים את תיירי משקפת־העתיד.


על הממציא סופו

גם את ההמצאה הזאת המציא אחד ממשפחת האדריכל ארזאל, השייכת כמובן לסוג א'.

הממציא שקד על המצאתו שנים רבות, והעיר שזכתה לפרסום ורווחה גדולה, חלקה לו כבוד רב.

ורק הממציא עצמו לא ראה ממנה נחת.

בליל ירח אחד, עלה בחלוק לבן אל מגדל התצפית. פנה לארבע רוחות השמים ולחש:

“אני עצמי אשם!”

נשרו הדמעות מעיניו, התגלגלו על חלוקו והתנפצו אל הרצפה. הוא הפיל את עצמו מן המגדל.


הממציא ד“ר ארזאל אהב בחורה אחת. למענה למד הרבה שנים, כדי להביא לה עושר וכבוד. אך פעם אחת ישב לפני המשקפת וראה כי עתידה אהובתו לעוזבו ולאהוב אחר במקומו. וכאן אין שום עצה ותחבולה. חזר והסתכל במשקפת וראה, כי אותו אדם מצחצח־נעליים הוא. לא חשב ד”ר ארזאל כי ציחצוח הנעליים מלאכה בזויה היא, אך שאהובתו תחליף אותו, את החכם השקדן והממציא העולמי, במצחצח נעליים דווקא – דבר זה קשה לו יותר מדי.

וכך היו דבריו האחרונים, מעל גג התצפית:

אֲנִי עַצְמִי אָשֵׁם!

בַּמָּקוֹם שֶׁנִּשְׁבְּעָה אֲהוּבָתִי לֶאֱהַבֵנִי,

בָּנִיתִי אֶת מִגְדַּל הַתַּצְפִּית,

וּמִמֶּנּוּ יָבוֹא סוֹפִי.


אֲנִי מְנַשֵּׁק אֶת הַמָּקוֹם הַזֶּה.

חָשַׁבְתִּי:

אֲנַחְנוּ תְּאוֹמֵי חַרְצָנִים בְּתוֹךְ שָׁקֵד אֶחָד.

אֲנִי מְמַהֵר.

מְמַהֵר יוֹתֵר מִדַּי לָנוּחַ בְּתוֹךְ הָאֲדָמָה.

לֹא הִקְפַּדְתִּי בְּכוּתָּנוֹת מְגֹהָצוֹת,

תָּמִיד הָיוּ כַּפְתּוֹרִים חֲסֵרִים בָּהֶן.

הֶעָתִיד! אֲנִי בּוֹרֵחַ מִמְּךָ.


חצבו קבר יפה מאבן כחולה ושקופה, הציבו במקום יפה, בין עצי ברושים זקופים, ושם קברו את הממציא. מסביב הקצו שטח גדול ריק לשאר קברות של חללי משקפת־העתיד שנוספו. בנו פסלים יפים ומזרקות יפות, ולא ארכו השנים ובית־הקברות הזה נתפרסם בעולם כולו, וכל התיירים היו באים לשם לשתות תה בשעה חמש אחרי הצהריים.

כדי שהקורא יקבל מושג כלשהו ויידע איך צופים במשקפת־העתיד ומה רואים בה, הנני מביא בזה את דברי עֵד־ראייה אחד.


איך פגשתי את בוריס אוֹיוַאֲבוֹילִי אשר סיפר לי על משקפת־העתיד

פעם אחת, כשעליתי לסיפון האניה (זה היה כשנסעתי ליוון), ראיתי, כי הסיפון הומה מאנשים וכמעט שאין בו מקום לי ולחפצי. והנה שומע אני מעל לראשי דפיקות. כאילו מכים בתוף, וקול קורא:

“אדון, מעל לראשי בני־אדם – שם המקום הטוב!”

הרימותי ראשי וראיתי, כי על גַּבֵּי ארגז גדול ורם, מעין זה שאורזים בו אוטומובילים, יושב אדם רזה וארך־רגליים, מתופף ברגליו בארגז וקורא לי.

מקומו מצא חן בעיני. גם ישיבה כזו, במקום גבוה, בבטלה ותפיפת רגליים, כשרוח הים מפזרת על פני המצח את מעט השערות – גם ישיבה כזו יש בה אושר. כך יושבים אנשים שטוב להם גם בת־הצחוק שבפניו, אשר נשקפו אלי בין שתי רגליו, היתה טובה.

“איך עלית לשם, אדוני?” שאלתי ותמהתי לנעליו, שאחת מהן חוּמה, והשנייה שחורה. החוּמה שׁחוקת סוליות ועקומת־עקב, והשניה – חדשה, שלימה וטובה.

הוריד אלי הזר את רגלו נעולת הנעל החומה ואני אחזתי בה, וכך משכני מכרי החדש והעלני, אותי ואת מזוודתי, אל ראש הארגז. המקום היה באמת, טוב!

124.jpg

ישבתי לידו והתחלתי לתופף ברגלי כמוהו. מיד נתפסו גם שערותי לרוח – והחיים נפלאים!

“נעליך,” אמר לי מכרי החדש “עשויות בבית־חרושת קטן ושוֹוין שמונה־עשרה וששים.”

“כן.”

“יש להן חוטם של היפּוֹפּוֹטם.”

“אתה עובד בחרושת הנעליים?” שאלתי.

“אעבוד בעוד כשלושים־ארבעים שנה. בינתיים הנני מתמחה קצת. אך שונא אני את המקצוע הזה.” הוא השיל את הנעל השחורה, השלימה, מעל רגלו והשליכה לתוך המים. שנינו התכופפנו והבטנו איך הנעל צפה על צידה ומתנדנדת בקצף האונייה, שהתרחקה ממנה יותר ויותר, עד שנעלמה מעינינו.

“למה, אפוא, אינך עוסק במקצועך?” רציתי לשאול. אך אין זה מן הנימוס להרבות בשאלות.

אחרי שפתחנו איש את מזוודתו, ערכנו ארוחת צהריים משותפת ושתינו תה שהשגנו במטבח המלחים מתחתית האונייה, שאלני מכרי לשמי. ואמרתי לו. “ושמך אדוני?” שאלתי.

– אוֹיוַאֲבוֹילי. בּוריס אויואבוילי.

“??”

“מיום שראיתי את עתידי במשקפי־העתיד, שיניתי את שמי שהיה בּוריס כּלאָדמסקי.”

“משקפי־העתיד?”


"על משקפת־העתיד מפי ב' אויואבוילי

(בתוספת קטנה של קורות חייו)

והנה מה שסיפר לי מכרי על משקפי־העתיד. אני מוסר בקירוב את דבריו, שמהם נודעו לי לראשונה כל פרטיהם של משקפי־העתיד.

הנני שייך למין הטוב. לאותם שחושבים עצמם למין הטוב והחשוב. מכל טוּב. בבוקר – ביצים ושמנת. מפית מגוהצת ואוֹמנת. זכות־אבות ופרוטקציות טובות. גימנסיה פרטית, כמובן. אבי – עורך דין חשוב בבלגיה, ואמי – זמרת מפורסמת באופרה. כשגמרתי את חוק־הלימודים באוניברסיטה נעשיתי מומחה לענייני העמים הבאלקאניים. משׂרות חשובות, פעם בבולגריה, פעם בתורכיה, פעם ביוגוסלביה פעם ביוון ופעם באלבניה. כל בתי המלון בשוויץ הכירוני. הייתי ככדור, שבהתאם לתנאי המשחק, אסור להשהותו זמן רב במקום אחד.

הייתי גבה־קומה, זקוף, חוטמי בין העננים ובת־צחוק לי וכותנות יפות לי. אוסף שלם של עניבות והכול בסדר.

והנה נכנס צער בלבי, שאיני יודע את עתידי, שהנני חסר אותו. מצטער אני לילה אחד, לילה שני וגם שלישי. יום אחד שומע אני, כי בעיר הכחולה יש משקפי־עתיד.

טלגרמה להורי, טלפון למשרד האוניות – ואני באניה.

האונייה מלאה אנשים מכל המינים. בעלי בתי־חרושת, בלוֹפרים, צעירים וזקנים. מסתכל אני בהם: כולם שמחים ומזורזים, כאילו נוסעים ליום חג. כל אחד מהם בטוח בעתיד מזהיר, כל אחד ואחד לעצמו. חושב אני בלבי:

הלוַואי ויהיה כך!

שכני־לתא ישב לו בהרחבה בתוך כיסא־מרגוע, ומרוב נחת הרקיד את אצבעותיו על גבי סף השולחן הקטן:

‘מה טוב ומה נעים יהיה לי, כאשר אדע את עתידי שלי. כמה דאגות, כמה עמל־שוא אקמץ לי על ידי כך. ואיזו שינה טובה ושאננה תרד עלי. טוב שיש ממציאים בעולם!’

מרוב תענוג הצטחק אלי צחוק שהיה כמין דמי־קדימה על חשבון העתיד, והרשה לי לפתוח את כל האשנבים שבתא בלי חשש לרוח־פרצים, שלח ידו ולקח כריך, כלומר סנדוויץ', מלוח, לגם כוס יין חמוץ וקר, הצית סיגָרה ריחנית והסתכל בטבעות העשן.

‘נפלאים החיים! אל משקפי העתיד!’

ואני – לבי לא הגיד לי טובות, כשראיתי את כל שובע־הרצון העצמי, השמן והעב, שצף אל העיר הכחולה. אבל אין לחזור.

באנו לעיר הכחולה, קיבלנו רשיון־כניסה בשער המיוחד לתיירים ורשיון שהייה בעיר למשך שלושה ימים. כדי שיכירו בנו, כי תיירים אנו, לבשנו כולנו בגדים צהובים.

נרשמתי בתור להצצה במשקפי־העתיד. שילמתי כל מיני תשלומים והעלוני לראש מגדל־התצפית הכחול. הלבישוני כותונת לבנה והציגוני בתוך ריבוע שחור שלפני המשקפת. לא משקפיים הם אלה – אלא משקפת ענקית. מאחורי הריבוע עומדת לה כורסת־עור רחבת־ידיים ונוחה לישיבה, מעין זו שאתה מוצא במספּרות.

נשארתי יחידי. מסביבי, בחצי גורן עגולה, דלתות קטנות ונמוכות.

נשמע קול צלצול ממושך ורעש קל של גלגלי גומי מסתובבים; המשקפת התחילה להתקרב כנגדי ונעצרה סמוך לעיני. הצלצול נפסק, ואני אימצתי את עינַי, מיצמצתי בהן וחזרתי ומיצמצתי, ולא ראיתי אלא עננים שמסתובבים סחור־סחור ומחליפים צורותיהם.

אחר־כך נתהווה מעין רקע שחור, ועליו התחילו להופיע מיני דמויות שונות ומשונות. קצר־רואי אני מילדוּתי. וחשבתי שקוצר־ראייתי הוא שמפריעני לראות ביתר בהירות. הוגעתי הרבה את מוחי, כדי להכיר או להיזכר: מי הן הדמויות הללו שאני רואה לפנַי – הן פתחו פיהן ודיברו, אך שום קול ובת־קול לא הגיעו לאוזני.

‘לא!’ חשבתי בלבי מתוך יאוש גמור – ‘לא היה לי הכבוד להכירכם, אדוני הנכבדים.’

בעיקר נתתי דעתי על בחור אחד, שהתרוצץ בלי הרף כנגד עיני והפריעני לראות את כל הנעשה מסביב. אותו בחור גבה־קומה וארך־צוואר, שפיקה בולטת לו וברכיו כפופות, הרגיזני יותר ויותר; הוא התחיל לעשות כל מיני ‘קונצים’ כאילו השתדל מאוד למצוא חן בעיני: בסרבּולת ובלי זריזות טיפס באיזה סולם גבוה בין הרבה אצטבות בתוך חנות נהדרה של נעליים. החנות והבניינים הנשקפים מתוכה היו עשויים בסגנון מודרני קר, ריק, עם חלונות ענקיים; זמן רב נתבזבז לי בהסתכלות זו, ולעתידי לא הגעתי עדיין.

פתאום נשמע קול צלצול ממושך. היה זה אות, שזמן ההצצה שלי חלף.

128.jpg

לחצתי ברגלי על הכפתור מימינו של הריבוע השחור, והוא סימן שהנני מבקש להמשיך ולהציץ הצצה שנייה.

הכול חזר להיות כשהיה. ואותו בחורון, ששנאתיו מאוד, הוסיף להסתיר מעינַי את הכול כבראשונה. לפתע פתאום, לפי האופן שבו ענב את העניבה על צווארו, נתברר לי, כי אותו בחורון הלתי סימפּתי הוא – אני…

‘אוי ואבוי לי!’ לחשתי. לבי כאילו נפל לתוך הבטן, וראשי התחיל להסתחרר.

ראיתי ילדה קטנה, זהובת תלתלים, שמתה; ראיתי תהלוכת־לוויה שלה, וצער גדול מילא את לבי. ואותו בחור ארוך, כלומר אני, מסתובב לו כפוף ורצוץ, מיותר ומצחיק. ראשי הסתחרר בפראות, הכל התחיל לברוח מתחת רגלי, וכבר היו כפות רגלי מפרפרות באוויר ואני נפלתי אל חיקה של כורסת העור.

מעולם לא חשבתי כי הנני אליל־היופי, אַפּוֹלוֹ שמו, אך הייתי בחור הדור ונחמד, פחות או יותר. על כל פנים, כל חברותי אמרו לי כך. לכן גם הצלחתי בנאומַי שנשאתי במועצת עמי הבלקנים. ופתאום, לפתע־פתאום, ראיתי עצמי אחר, לגמרי אחר. ועוד לוויה לילדה קטנה כתוספת, ונעליים, נעליים! שוב לא רציתי בשום דבר, שום דבר שבעולם.

אל תצחק לי, לא אני הוא התייר הראשון הנופל ומתעלף. אדרבה, אני החזקתי מעמד ועצרתי כוח להציץ הצצה שנייה. וזה דבר נדיר עד־מאוד. שאר בני־האדם פושטים רגליהם בעודם באמצע ההצצה הראשונה.

כל אדם רואה תחילה עננים, ורק אחר־כך מופיעות הדמויות. בני משפחה מתפרדים והולכים, מקרי מוות ומקרי אסון. הכל, הכל עובר תוך כדי שקט איום, מתוח. המכאובות הרצופים, שחש הצופה בשעת ההצצה, מהירים הם ותכופים. אין המוח מספיק לחשוב ולהבין, כדי להקדים תרופה לתקלה או לאסון. שהרי אם יידע אדם מראש את הסוף, יוכל תמיד למצוא מניעה לכל דבר. או זו הצרה, וזה המדאוב, שהמוח אינו מספיק לתהות על הדברים ולמצוא תרופה. האסונות באים כמהלומות פטיש גדול. הנה כבר זקן המסתכל ועייף־חיים, או הנה נופל הוא אל תחת גלגליה של איזו מכונית, או הנה רעש אדמה, מלחמה, מחלה, או בית־אסורים. הראש סחרחר, העיניים נעצמות והמסתכל צונח, נופל לאחוריו.

בדיוק ברגע שנפלתי לתוך הכורסה, נפתחו כל הדלתות הקטנות שהיו על סביבותי, ומיד יצאו משם בעלי מקצוע למיניהם שהחלו לטפל בי. בתוך מושב־הכורסה היה כפתור של פעמון, המודיע להם כי נפל התייר. המעסה לָש ומשפשף, כלומר: עושה עיסוי קל, בּרקות, בזרועות, ברגליים; הספּר מספר ומגלח; המצחצח מצחצח את הנעליים וכו'. ולאחר רבע שעה מקריבים אל פיו של הנופל את המשקה המפורסם של העיר הכחולה: ‘משׂושׂ’.

אכן, המשקה עוררני, ואני עמדתי על רגלי.

אז הופיע אדון אחד, לבוש סינר לבן, ובת צחוק אדיבה נסוכה על פניו. הוא דיבר אלי כאילו הייתי תינוק של גן־ילדים. הוא הורידני במעלית וישב עימי במכונית שהביאתנו על בית־המלון. שם החזיק בדופקי וטפח על שכמי טפיחה של רחמנות רבה כל־כך – שהיה לי חשק להעיפו בבעיטת־נעל בּישבן שלו. מ אלא שלא היה לי כוח לכך, שֵׁדִים!

נעליים, נעליים התעופפו לי באוויר. כפי הנראה עתיד אני להיות בעל בית־חרושת גדול לנעליים.

בית־המלון היה מואר באורות רבים, תזמורות ניסרו, רקדניות יפות ריקדו ומשרתים הדורים שירתו, אך כל החוזר מאצל המשקפת, אין כוחו עמו ליהנות, והוא מבקש שיניחוהו לשכב במיטה ולגנוח.

לפעולה זו ניתן לי יום שלם. ולמחרתו הושיבוני בקרון־הרכבת, והננו, שוב באונייה.

על סיפון האניה חיכה לנו אדם אחד, מצוחצח מצטחק לכל אחד, מבהיק ומבריק לו כמו… נעליים חדשות!

‘מה אתה מצטחק כל־כך, אדוני?’ שאלתי אותו.

‘אני, אדוני המבריא, באתי להיפרד מכם. הנני מלווה כל אניה המפליגה מכאן ונוטל ברכת פרידה מלָקוחוֹתינו הנכבדים’.

התחלתי לחוקרו מעט ו’לחלוב' אותו, מתברר שהוא מנהלם של כל אותם הספּרים ומצחצחי־הנעליים אשר בדלתות הקטנות שעל גג המגדל. הוא היה מצחצח־נעליים. פעם אחת, למראה אחד התיירים שנתעלף בשעת ההצצה, עלתה בדעתו המחשבה לצחצח את נעליו של המתעלף המסכן, ואחר־כך דרש שכר משולש בעד עבודתו זו. מאז שקד על המלאכה ועשׂאָה עסק מכניס ומסונף: הלא הן הדלתות הקטנות שעל המגדל.

ברנש זה עשה עושר רב. משקפת־העתיד הביאה לו ברכה והצלחה יותר מאשר לממציאה האומלל. והרי הוא־הוא אותו מצחצח־נעליים אשר בגללו הפיל ד"ר ארזאל את עצמו מן הגג.

‘הנני איש־המעשה’, סיים את דבריו בצניעות גמורה ‘ושמי: אָשרי’.

‘נעים מאוד, עניתי, ושמי: אוֹיוַאבוֹילִי; כן, כן’ – אמרתי ושפכתי את כל לבי המר באוזני כל הניצבים, לאמור:

'אתם, אנשי העיר הכחולה! אתם, מפולפלים שכמותכם! יודעים אתם למלא כיסיכם כסף וזהב מהמצאת משקפת־העתיד. מימים קדמונים היתה משאת־נפשם של בני־האדם לדעת את עתידם. אבנים גדולות טילטלו, בסלעים חצבו ובנו מקדשים והקימו היכלות למגידי־העתידות. מצרים! הודו! בבל! יוון! איזה היכלי־תפארת ועמודי־ענקים הקימו! אך את העתיד לא גילו. ניתצו את היכלי־השקר האלה והקימו חדשים, אשר גם אותם הרסו.

והנה זכתה עירכם במשקפת־העתיד. אך דעו לכם: משקפת־העתיד אינה מביאה את האושר לבני־האדם. לא ולא! היא רק מאַמללת את שוחרי העתיד כפל־כפליים. ואתם?! אתם עושים עושר רב מאסונם של אומללי־אדם אלה, עושר־תועפות למלא כיסיכם הצדדיים, הקדמיים והאחוריים. אתם, אנשי המעשה!'

וחושב אתה כי האדון אַשרי החריש ולא ענה לי? חלילה! הוא ענה, הוא ענה לאמור:

‘אין אנו רוצים להביט במשקפת זו, אפילו חינם אין־כסף. ואתה, אדוני, מה לך כי תתלונן?’

ירדתי לחדר־האוכל שבאניה. כל הנוסעים חיוורים, שבורים ומבולבלים, אין איש שולח יד אל המזלג. סַפָּקֵי חברות־המסע יודעים כבר, כי לחוזרים מן העיר הכחולה יש להכין רק רבע מן המזונות שמכינים לנוסעים אל העיר.

העולם עולם כמקודם הוא, אך השבים מן העיר הכחולה, החיים קשים להם ולבם מלא חששות יותר מאשר קודם. כל אחד חושב מחשבות איך לקדש מלחמה על גורלו ולשמט עצמו ממנו.

מוטב לחיות בדאגה לעתיד מתוך שלווה של אי ידיעה.

שכני לתא, זה שנסע עימי באניה אל העיר הכחולה, צורתו הקודמת ניטלה ממנו. דומה הוא לכדורגל שיצא מתוכו האוויר.

‘מה?’ שאלתיו.

‘שותפי יפשטו לי את הרגל ואני אמות בחדר אמבטיה’."

מכּרי בוריס אוֹיואבוֹילי סיים את סיפורו; כפי הנראה ראה את עינַי שנתעצבו, ועל כן הוסיף:

"אני, למזלי, לא נשברתי. הנעליים המסתובבות לעינַי באוויר מקלקלות קצת, אך אני, כפי שעיניך רואות, הנני מעל לראשי האנשים. לא רק משום שהנני נמצא על הארגז הגבוה, אלא משום שמחשבותי אינן כמחשבותיהם של כל האנשים. את עניין הבאלקאנים עזבתי, הרי ממילא עתיד אני לעסוק בנעליים, אם כן, מה לי ולבאלקאנים? אך עדיין יכול אני לצחוק.

ובאמת, פרץ אויואבוילי בצחוק.

“למה אתה צוחק?”

“מפני שאתה שחור ככושי!”

הבטתי בראי: אמנם, שחור הייתי ככושי, מחמת פיח הארובה, שבצלה ישבנו. תחילה ראיתי את פני מכּרי משחירים והולכים, אך חשבתי כי מחמת ההתרגשות או הצער משחירים הם, ושתקתי. ואחר־כך נתפס כל לבי לסיפורו.

הנה כזאת היא עיר־הפלאים, העיר הכחולה, עיר משקפת־העתיד.

אלא שעלי עוד להוסיף, כי אזרחי העיר מסוג א' דרשו שלא להשתמש במשקפת־העתיד, לאחר שנוכחו לדעת, כי הם מביאים יסורים ואסונות על בני־האדם. אך אזרחי סוג ג' הכריעום ברוב דעות וברוב נימוקים מעשיים. והיו כל אזרחי העיר מאמינים, כי יום אחד יבוא אחד, יביט במשקפת, יראה בה עתיד טוב לעצמו ולזולתו, והוא שיוביל את העולם לקראת חיים אחרים, טובים יותר, חיים שיש בהם צדק, שוויון ואושר לכל האנשים.


שוב הרפתקאות

“טריק טראק, טריק טראק!” דופקות פרסות על מרצפת האבנים הכחולות.

מי זה?

ובאמת, מי זה?

דמות משונה מופעת, משונה וחשובה מאוד. אין בה כדי להטיל פחד, אך יש בה חשיבות.

אלוהים אדירים! הרי זה החמור שלנו!

החמור שלנו הולך על שתיים! על כתפו אדרת־קטיפה אדומה ותחרי זהב סביבה, על קווצות שערו שרויה אבקת פּוּדרה. החלק התחתון של גופו נתון בתוך מכנסי משי, וסרטים ירוקים לו על בטנו. על חזהו מתנוצצים אותות־הצטיינות. הילוכו מלא חן ונועם, ריחות ניחוח של מיני בשמים נודפים ממנו, וכולו – הפלא ופלא!

אכן מפואר מאוד היה החמור, כאילו מתוך ספר־אגדות יצא, מאגדת החתול במגפיים או ממסעי גוליבר בארץ הליליפוטים.

“טריק טראק, טריק טראק!”

איך הצליח להיכנס לעיר הכחולה? הלא יודעים אנו, מה קשה הכניסה לעיר הזאת, והרי אינו לבוש בגד צהוב, ואינו תייר!?

קשה, קשה לתרץ את הקושיות הללו. אך עובדה היא; הוא הלך והלך, ונכנס ונכנס – והנה הוא בתוך העיר הכחולה פנימה.

לקרוא את הכתובות לא ידע, לבחור בחירה ולחשב חשבונות לא ידע, ולתוך ה“איומה” לא נפל, ואל הכביש הלבן אל מול הרי מואב וים המלח לא יצא.

עמדה לו כפי הנראה, זכות אחת, אחת ויחידה, אשר לנו, לבני האדם אין היא יכולה לעמוד בשום אופן שבעולם, זכות המיוחדת לו לבדו – זכות היותו חמור!

זהו מזל! ואני חוזר ומכריז: זהו מזל של חמור!

מקרה כזה עוד לא קרה בעיר הכחולה.

הפעם הביא הגורל את החמור אל העיר הכחולה והפליא לעשות עימו. בעיר אחרת, לא בעיר הכחולה, שפּלאית היא ורגילה לפלאים – לא היה יכול לקרות את החמור כל אשר קרהו בה.

הפעם אין לו לחמור אלא לפתוח פה ולקבל. אינו צריך לעשות כלום. הכול הסתובב סביבו והביא את עצמו ישר על שפתו השעירה. בלא שום טרחה ויגיעה.

“טריק טראק, טריק טראק!”

מטייל לו החמור בחוצות העיר, והעיר מוצאת חן בעיניו. הסתכל החמור שלנו בצילו שהשתקף במדרכה הנוצצת ונהנה. רגע חשב, כי בתוך מים הוא עומד. מיד ניצב על ארבעותיו וניסה ללקק את המדרכה. אך משעמד על טעותו הרהר בלבו:

“אנשים חכמים!”

גדול החום. והנה רואה הוא בניין גדול שעמודיו מרובים, מדרגות רחבות, מובילות אל פתחים מקוּמרים ומרפסות מצילות. מתוך שנמשך למקום של צל וצינה, עלה ונכנס אל בין העמודים.

היה זה בניין המוזיאון העירוני.


כיוון שהרביתי לספּר על מעלותיה הטובות של העיר הכחולה, בדין הוא שאספר גם על חסרונותיה. ואחד מהם הוא מנהגם של מבני העיר לא לבקר במוזיאונים.

באולמים המפוארים של בית־המוזיאון תלויות תמונות נפלאות ומוצבים פסלים ופרושים שטיחים מדורות רבים. ואין מילים בפי להסביר את גודל התענוג והתועלת שאדם זוכה להם מתוך ביקורים במוזיאונים.

כי תענוג הוא לראות דברים יפים ולהסתכל ולצפות וללמוד את התפתחות הדורות, תלבושות ומנהגים של תקופות שונות. ודברים שאדם רגיל לראות יום־יום ולא עמד על יופיים – כשהוא רואה אותם בתמונה או בפסל הוא נדהם ליופיים. לא רק בגלל התועלת שבעצמים אנו אוהבים אותם. ואחר־כך, בצאתנו לרחוב, אנו מעריכים ואוהבים את כל מראה עינינו יותר מאשר קודם־לכן.

במוזיאונים תמיד חג, כי רואים שם, איזו רוח נאצלת ניתנה לבני האדם, האוהבים גם דברים יפים המהנים את הנשמה.

רבים התענוגות למטיילים בשדות וביערות, ורבים התענוגות להולכים למוזיאונים.

אך אנשי העיר הכחולה היו מבקרים יותר בבתי הקפה, שבהם אפשר לבלות את הזמן ליד ספל קפה במשחק ובשיחה.

וגם הפעם היה המוזיאון ריק מאדם. ליד הפתח ישב פקיד בבגדי־שרד ונימנם. משראה את החמור שנכנס, קפץ ממקומו בתימהון.

הניע החמור ניע של חן את אדרתו האדומה והתחיל להלך על פני האולמים הגדולים והמקומרים, שוטט לו בהרחבה בין התמונות ולא ידע כלל כי בואו הטיל מהומה גדולה במוסד הזה, וכי למן רגע זה החלה תקופה חדשה בחיי המוזיאון ובחיים התרבותיים של העיר הכחולה.


שיחה מופלאה ותוצאותיה

בקומה העליונה של הבניין, בחדרי ההנהלה, נתכנסה ההנהלה בשעה זו לישיבה. מתוך כורסות העור העמוקות שישבו בהן חברי־הוועד, בלטו קרחות, כפות ידיים ונעליים. חברי־הוועד הזה, כחברים בכל הוועדים בעולם, היו מחולקים בדעותיהם, איש־איש לפי סוגו. סוג ג' התנגד לסוג א‘, וסוג ב’ היה המפשר. בתלבושתיהם ובמנהגיהם אי־אפשר היה להכיר לאיזה סוג שייך פלוני ולאיזה סוג שייך אלמוני. כולם שקועים היו בכורסאות ובמחשבות. על סדר־היום עמדה השאלה הנושנה, מה לעשות שאולמי המוזיאון לא יהיו ריקים?

“אולי להזמין את הציירים, הסופרים והמוסיקאים, כדי שהם יכניסו רוח חיים?”

“אולי לפתוח בית־קפה?”

“אולי לסדר הגרלת תמונות?”

138.jpg

בחדר היה שקט, והאוזניים שמעו את הרוח המטיילת בין כל האולמים הגדולים. שעמום ירד על הכול וכיסה כשלג היורד משמים.

ישבו חברי הוועד ושתקו, והשיעמום כבר הגיע לגובה של חצי מטר. פתאום צילצל הטלפון.

שעה ארוכה היה הפקיד, שישב בפתח המוזיאון, מביט בתימהון אל המבקר המשונה, ממצמץ בעיניו ואינו יודע מה לשער; אך לא הניחוהו לעסוק הרבה במלאכה זו, כי לפתע רחשו המדרגות המובילות אל המוזיאון מקהל רב, תלמידים, ילדים וסתם סקרנים. כבר זמן רב עקבו כל אלה אחרי הבּרייה המשונה הזאת, הלבושה אדרת, ומשראוה שהיא נכנסת למוזיאון, נכנסו גם הם אחריה. כהרף־עין פשטה השמועה ברחוב והקהל הלך הלוך ורב, הלך ומילא את המוזיאון.

מנומסים היו האנשים ולא קרבו קרבה יתירה אל החמור ולא שלחו ידם למשמש באדרתו או בזנבו. עמדו מרוחקים ממנו ודיברו עליו בחשאי.

מורה אחד, שנזדמן בתוך הקהל, הקיפוהו תלמידים ותלמידות מבית־ספרו, והִרבו לשאול לפשר הברייה המשונה הזאת ההולכת על שתיים.

“יתכן”, אמר המורה, “שברייה זו היא מצאצאי משפחת הצנטאורים, שחציָם אדם וחציָם סוס. הציירים הרוֹמיים וגם האמנים שלאחריהם הִרבו לצייר חיות כאלה. גם פה במוזיאון שלנו יש תמונות כאלה. המיתולוגיה היוונית…”

אחד, שמגפיו מסומרים, עמד והסתכל בחמור, עצם עין כידען ובקי, ולבסוף פתח פיו וקרא בקול רם: “ודאי, ברח מקרקס!”

לפתע נתחוור לו, לשוער המוזיאון, מה עליו לעשות. ניגש אל הטלפון וצילצל.

“אדוני המנהל!” נשמע קולו בחדר־ההנהלה “בא אחד חשוב מאוד!”

"מי? "

“צנטאור שברח מן הקרקס.”

“מה אתה סח?”

“ואנשים הרבה מאוד. תלמידים ומורים, זקנים וצעירים, שחרחרות וצהבוניות, יופי!”

“הוא נשתגע לחלוטין!” אמר המנהל, הניח את השפופרת על מדף השולחן ודהר למטה במדרגות.

כל חברי ההנהלה אחריו. ומחצי המטר של השיעמום לא נשאר אפילו גרגיר אחד.

לאוזני המנהל הגיע קול מצעדי הקהל הרב:

“אני מרגיש בלבי ובחלק הקדמי של ראשי,” אמר המנהל בקול “כי נתרחש איזה נס. כי נמצא לנו הפתרון.”

משלחת החוקרים, חברי ההנהלה והמנהל, הלכה בעקבי החמור הלוך והחרש והסתכלו בו היטב.

החמור הלך הליכה של חן, כשהחלק התחתון של גופו מתנועע בקצב, אחת־ימינה ואחת־שמאלה. עם כל ניע התנועעה האדרת האדומה נענועֵי נועם, ופרסותיו המשוחות בלכה אדומה, כזו שהגברות מצבעות בה את ציפורניהן, דפקו מעדנות כנעלי אישה גבוהות עקבים. פעם בפעם היה החמור נעצר, נותן מִשְקָף, הוא מונוקל, על עינו ומסתכל באחת התמונות. בעיקר בתמונות ירוקות.

ראשון ניגש אליו המנהל. הוא פסע פסיעה של בטחון, הרכין ראשו ופרש ידיו לצדדים. מיד עג הקהל עוגה של סקרנים סביביהם.

“נעים לנו מאוד! אני הוא מנהל המוסד. ונעים לי להיפגש עם מוקירי אמנות.”

התרגשות גדולה אחזה את המנהל – אולי מריחות הבושם שנתבשם בהם החמור; ואולי, פשוט, מפני הרגשת המשונה והמופלָא. המנהל נתן אות בידו, מעגל הסקרנים נפתח – והמנהל והחמור צעדו בראש. מיד החל המנהל לשמש בתפקידו ולהלך במהלכו המיוחד, שהיה לו בשעה שטרח להסביר את המוצגים. כשם שיש בגד של חול ובגד של יום־טוב, ממש כך יש גם תנועות של חול ותנועות של יום־טוב.

המנהל היה שולח לפניו את רגליו הארוכות, מגביה את ברכיהן ומציבן קצת באלכסון, כחגב. ידיו נעות בתנועות רחבות וקלות, כמכונה שקלטה שמן זה עתה, ובכף יד פשוטה מצביע על תמונות שונות.

ניסיתי פעם ללכת הילוך כזה ונוכחתי, כי אמנם נעים מאוד להראות כך תמונות.

“אין אדוני עונה כלום?” המשיך המנהל “אני מבין! השתיקה היא תמיד הבעה של הבנה וביקורת עמוקות ביותר. גם אני הייתי שתקן לפנים. אך שכשאני פותח את פי… רואים הבריות את כל הסתימות השונות, של זהב, פלטינה וברזל שיש לי בשיני.. הנני גבה־קומה. התמונות שלנו חשובות מאוד. יש כאן רֶמְבְּרַנְדְט; כאן רוּבֶּנְס, יש העתקות, אך חושב אני שהן אמיתיות קצת. מה אוכל לעשות, כשחברי ההנהלה לא אכפת להם כלום, ואינם יודעים להבדיל בין טובה ללא־טובה. אינני מתאונן, הננו מוסד חשוב – – –”

עשיתי מעשה־משגה בכך שלא הקדמתי להציג תחילה את מנהל המוזיאון, כי אז בלטה שבעתיים זרוּת דבריו הפעם עם החמור.

142.jpg

מנהל המוזיאון היה אדם מן הממעטים בשיחה ושוקלים כל דיבור היוצא מפיהם. גבות־עיניו היו מצומצמות תמיד כאילו הוא חושב מחשבות בכל עת, והפקידים שעבדו אצלו היו נותנים הרבה מאוד, אילו יכלו לדעת מה הן בעצם המחשבות שבקודקודו. ככל שהירבה המנהל לשתוק הם היו מרבים לדבר כדי להוציא מילים מפיו. אך פיו היה כמַקף תמיד. והנה הפעם, היה החמור שתקן, וממילא נעשה המנהל דברן. והוא דיבר דברים שמעודו לא פילל, כי דבּר ידבּר וכי דווקא כך ידבר עליהם. ככל שביקש לכלוא את פיו, כן שטפו הדיבורים מאליהם. אדם, כשהוא עומד בפני המופלא – ממילא גם התוצאות מופלאות. כך נפל המנהל, שהיה אדם חשוב ומלומד, קורבן ראשון לחמור.

“לא למדתי,” המשיך המנהל, “להכשיר עצמי לתפקידי כמנהל. התעתדתי להיות אגרופן. אך אֶרֶך־רגליים אני ועצמות הברכיים שלי צרות, שמתוך כך לא היתה עמידתי איתנה. בשעת הזדמנות אראה לך את ברכי. כשמת מנהל־המוזיאון לשעבר, הציעו לי אזרחי סוג ג' את הכהונה הזאת. לא התמהמהתי הרבה והריני מנהל, ועתה כל האמנים נתונים בידי! איני יודע, מה זה קרַני היום, ולמה הנני מדבר כך. הננו בעיר הפלאות, ורגילים לפלאות. מרגיש אני כי בזכות הביקור הזה תחול אצלנו תמורה חשובה. אדוני שותק? מפני ששתיקתו כהודאה, מפני שהוא חושב כמוני! ואני חושב כמוהו. אינני מעשן, אני אוכל סוכריות. הנה, בבקשה, אדוני, הנה אתן לתוך פיו סוכריה אחת.”

עד שהמנהל מסתבך והולך בדיבוריו המשונים אל החמור, פרשו חברי ההנהלה להתייעצות וטיכסו עצה. איש סוג א' אמר בפשטות גמורה:

“צריך לשים רסן בפי החמור ולהובילו לאורוות העירייה.”

אך חבר ההנהלה, איש סוג ג', אמר:

“לא, תחילה יש לבחון את העניין בחינה מעשית, כדרך שאנו נוהגים בכל עניין מופלא. כי מצליחים אנו בדברים מופלאים. יש להזמין את הברייה הזאת אל משקפת־העתיד. ושם, ודאי, יתבררו ויתלבנו הדברים.”

וחבר הנהלה איש סוג ב', ככל אנשי הביניים, שקצתם לכאן וקצתם לכאן, לא ידע מה להחליט ונמנע הצבעה.

דעתו של החבר איש סוג ג' נתקבלה ברוב דעות.


החמור לפני משקפת העתיד

לבוש חלוק לבן עמד החמור על הריבוע השחור, מראהו כמראה נזיר, כולו אומר צניעות.

צלצול. המשקפת קרבה.

החמור מביט בה ומחייך. המשקפת מדגדגת את שפתו העליונה. עברה שעה ארוכה. לא אירע כלום. נשמע צלצול של גמר ההצצה, והחמור – לא כלום!

תוהים האנשים ומתלחשים: “לא נפל?!”

“עוד הצצה.”

עוד הצצה. צלצול. המשקפת קרבה. החמור מביט בה ומחייך.

ושוב צלצול הגמר.

“משונה מאוד!”

“עוד פעם!”

אך גם הפעם לא קרה כלום. והיתה התמיהה גדולה.

מה משונה הדבר. עוד לא היה כדבר הזה מיום הימצא המשקפת!

חששות מחששות שונים החלו להציק לבריות. ואולי, אולי ברייה משונה זו היא – ההוא?! הייתכן? ההוא, הטמיר והנעלם, שצריך לבוא ביום מן הימים, להביט ולהביא שינויים גדולים בחיים?!

חיש מהר פשטה בעיר השמועה על “ההולך על שתיים” (בשם זה כינו את החמור) ועל הניסיון ליד משקפת־העתיד. הרושם היה כביר. באולם־העירייה כונסה ישיבה מיוחדת שהוצרכה להחליט בדבר קבלת הפנים שיש לערוך לאורח שכזה.

היושב־ראש של הישיבה היה אדם חשוב, זה הממונה על קבלת פניהם של התיירים הבאים לעיר, הלא הוא מיודענו מר אושרי. הוא דפק בפטיש עץ יפה, קם על רגליו ונשא את הנאום הזה, שמפאת חשיבותו אני מבקש להדפיסו בשורות צרות:

רבותי, אנשי עיר הפלאים! עירנו ידועת־הפלאות זכתה לפלא חדש, שלפי שעה לא עלה לנו אפילו בפרוטה אחת. הגיעה אלינו דמות משונה שיצאה מתוך איזה ספר אגדות. אנו מקדמים אותה, או ביתר דיוק, אותו, את ההולך על שתיים, בברכה. רגילים אנו לטפל בפלאי־פלאים למיניהם; אנחנו, אם תרשו לי להגיד זאת, מומחים אנו לפלאים ולניצולם. ההולך על שתיים הוכיח התעניינות במוזיאון שלנו. הבה אפוא נכניסהו להנהלת המוזיאון, על ידי כך יזרום הקהל לשם בזרם גדול כליריד. גם אתמול ביקר האורח במוסדות האמנות. למחר יבקר בתערוכת האדריכלים. טילפנתי למוזיקאים. הסופרים התעוררו מעצמם ויבואו לבקשו, שיפקוד גם אותם. כולם, כולם עד אחד, שמחים להחיות את עולם האגדה? והתיירים? – אותם הניחו לי! ואם נזכה סוף־סוף שהאורח הנכבד יפתח את פיו ויגיד לנו משהו, איזו מילא שהיא, מיד נכתוב על כך ספר שלם! אינני חושב כי אעשה בחוכמה אם ארמוז, כי ייתכן שהאורח המופלא הזה הנהו – ההוא! אני מציע שניתן לו שלושה מזכירים שילווהו תמיד ויחזיקו את שובל אדרתו האדומה. והם, הם כבר יידעו לספר לנו, מה הוא חושב, מה הוא רוצה. רבותי, עיבדו במברשות, צחצחו היטב והנעל תבריק!

146.jpg

מר אושרי סיים את נאומו הנלהב. היו מחיאות כפיים. וכל ההצעות שהוצעו, כולן עד אחת נתקבלו.


ימי התפארת

מני אז באו ימים טובים לחמור שלנו, ימים מצויינים, כאשר לא היו מעולם. איזו נוחיות! איזה כבוד! איזו תהילה! כל מקום שהתכנסו בו אנשים חשובים, היו מובילים לשם את החמור, ושלושה מזכיריו נושאים אחריו את שובל אדרתו. תמיד היה מקומו בשורה הראשונה. אמנם, זמן־מה היו מתאוננים כי האוזניים שלו מסתירות את הבמה, אך מיום שנתחדשה לכבודו ופשטה אצל הנשים האופנה לקשט את כובעיהן הקטנים בשני סרטים מחודדים הדומים לאוזני החמור – חדלו התלונות.

החמור שלנו סיגל בינתיים נימוסים יפים. אמנם הוא היה מגוחך במקצת – אך מידת הביטחון העצמי שלו מלאה חשיבות רבה. וחשיבות – דבר מועיל הוא.

אכן, במוזיאון חלה תמורה גדולה. מיום שחמורנו נכנס לתוכו, נהרו כל אנשי־העיר לראותו שם, ובינתיים נהנו גם ממראה התמונות.

מנהל המוזיאון, שלאחר שיחתו הראשונה עם החמור, שם תחבושת קרח לראשו, התאושש זה כבר, וחזר להיות קמצן ושקול בדבריו כדרכו, ויום־יום נהג ליתן סוכרייה לתוך פיו של החמור.

איש לא זכה לשמוע דיבור כלשהו יוצא מפיו של חמורנו. לשתיקה עקשנית יש קסם רב: היא מביאה לידי מתיחות בקהל. היו הבריות מנחשים ומשערים ומחשבים: ומה הם הטעמים ומה הן הכוונות של שתיקה זאת. ואיש־איש פירשה פירושים סודיים וחשובים על פי דרכו.

אז החליטו מזכירי חמורנו, שהיו פיקחים, להנהיג פירושים קבועים לתנועותיו. יום־יום היו רושמים את דעותיו ורצונותיו ומפרסמים אותם בעיתונות, או מפה לאוזן, שמתוך כך היה הרושם עז יותר.

יום אחד הובילו את חמורנו אל תערוכת התמונות הגדולה, היא התערוכה הכללית של האמנים. נעצר החמור לפני אחת התמונות והשפיל את אוזנו הימנית – והוא סימן שהתמונה מצאה חן בעיניו! אך אם טילטל את זנבו כה וכה, אות הוא, שהצבעים אינם יפים לדעתו.

והמזכירים הזריזים דאגו מיד שיהיו תוצאות של ממש לחוות־הדעת. מה עשו? פירסמו את שמות הציירים והתמונות שזכו בעיני החמור, וטילפנו לעיתונים שידפיסו צילומים שלהם. ודאגו, שהמוסדות השונים ירכשו מאותן התמונות. והצייר שזכה למצוא חן, היה ניגש אל החמור בבת־צחוק על פניו ומרכין ראשו.

הובילו את החמור לקונצרט התזמורת הסימפונית. יושבים ומקשיבים. החמור הזיז את שפתו העליונה – סימן שהמנצח אינו נושא חן בעיניו. החמור קרב אוזניו זו לזו – סימן שהמנגינה מוצאת חן בעיניו.

מיד דאגו המזכירים הזריזים שיהיו תוצאות של ממש לחוות־דעתו. חוזה ההתקשרות שנעשה עם המנצח היה מתבטל, והקונצרט הבא היה רק מיצירותיו של המלחין שמצא חן בעיני החמור.

וכך היה גם בענייני ספרות, ובענייני מחול ובענייני אדריכלות, וכמעט ששכחתי להוסיף – גם בענייני תיאטרונים.

אין ספק: השפעתו של חמורנו על החיים התרבותיים היתה גדולה. כל מה שעשה, בני־העיר היו מתרגשים ממנו. בתי־החרושת לנעליים יצרו נעלי נשים שהיו דומות בצורתן לפרסות. העיר החלה ללבוש צורה אגדתית, פּוּרִימִית במקצת, ושֶׁמע ההולך על שתיים פרץ והגיע גם לשאר ארצות, וזרם התיירים גדל.

149.jpg

אמן אחד השתוקק שיציגוהו לפני החמור. ניגש אל אחד ממזכיריו וביקשו על כך. עד שבאה שעת הכושר להתייצב לפני חמורנו, הסתכל האמן בדמות החמור, ורגש של נחיתוּת (מה זה רגש נחיתוּת?) כבש אותו. בוֹש כי עומד הוא בזוג נעליים שבכל אחת מהן יש כף רגל בעלת חמש אצבעות. נדמה לו כי מידה יפה יותר, צנועה יותר, היא כשברייה עומדת על שתי פרסות מצוחצחות, כפרסות החמור.

כאשר ניגש אל החמור, הרכין את ראשו, שלח ידו ונגע בזרוע החמור. עכשיו חיכה שהחמור יגיד לו משהו. הרי הוא אמן מפורסם, אמן מפורסם מאוד. אך החמור עיפעף בריסיו הארוכים ושתק… עבר רגע, עבר עוד רגע, והאמן נסוג לאחוריו, ועיניו נוצצו מהתרגשות. אחר־כך, בחוג ידידיו, סיפר: “יודעים אתם, השתיקה הזאת, השתיקה הזאת, הרי היא דיברה אלי הרבה יותר מנאום ארוך. לעולם לא אשכח את הרגע הזה!”

ארכו ימי התפארת של החמור והוא למד ללקק גלידה של וניל ושוקולד, וגם קצף של סבון “עדין”.

אך לעולם ימי תפארת. הם אינם ארוכים.

הוי, חושש אני מפני ימי תפארת.

תמיד הם נפסקים לפתע פתאום.

האין איזו יד משתלחת להחזיק בפעמון?

עוד תשוב שעת הגורל לצלצל.

החיים בעיר הכחולה התנהלו בסדרם. אזרחי העיר היו נהנים למראה טיולי הבוקר שהחמור היה עורכם ברחובות העיר. זו היתה תמיד תהלוכה יפה, ושני מחללים בראשה. ממש כבאגדה.

אזרחי העיר ידעו, כי עם בואה של הברייה הזאת נתרבּו התיירים, ורבתה בעיר ההתעניינות באמנויות.

אך מן הרגע שהחמור החיה לשופט בענייני אמנות, נתבלבל מוחם של ראשי האזרחים וראשי האמנים.

עד לבואו, היו היצירות המעולות, המדברות אל הלב, זוכות להתעניינות האנשים. ומעתה – רק המקרה היה המחליט והבוחר.

עוול, ואפילו עוול קטן מאוד – הוא ראשיתו של עוול גדול. לא חשוב גודלו של העוול. עצם מציאותו רע הוא.


חג גדול

151.jpg

בחג הפסח של אותה שנה חל חג היובל של חומת העיר ומבואותיה. החליטו אזרחי העיר לערוך חגיגה גדולה לכבוד המאורע הגדול הזה. נשלחו הזמנות לכל בירות־העולם שיבואו נכבדים להשתתף בחגיגה. בכל בתי הקולנוע שבכל העולם כולו הציגו סרטים ממראות העיר הכחולה, ועשו לה פרסום גדול.

ולכבוד החגיגה שקדו להתקין תאורה מיוחדת במינה. מהנדס אחד הצליח להמציא חוט חשמל הזורק מתוכו אור אדום. הכניסו חוט זה לתוך הכבישים, שהם מזכוכית כחולה ומלוטשת, לכל אורך הרחובות. האור, המסתנן דרך הזכוכית, מראהו סגול־בהיר, ובהדרגה הוא עובר לסגול־כהה. כל העיר תשקע באור של אגדה.

על פני השמים יועפו כדורי־גומי ענקיים בצורת חיות שונות וגיבורי אגדה.

152.jpg

בימי החג יהיו תחרויות ספורט שונות, מירוצי סוסים, הצגות קרקס בגן־החיות, קונצרטים סימפוניים, תערוכות של ציורים ופסלים, ופרסים יחולקו לכל סוגי האמנים! עוד לא היתה חגיגה כזאת!

האזרחים מסוג ג', שהיו אנשים מעשיים מאוד, מומחים גדולים לפלאות ולניצולם, נאחזו בחגיגה זו במרץ רב.

ולוועד שנתמנה לסדור החגיגה נכנס, כמובן, גם החמור שלנו: אזרחי סוג ג' העמידוהו בראש חג היובל, כאחד מפּלאי העיר. הנה יוכיחו כי לא שגו בתומכם ב“הולך על שתיים” וינצלו אותו כראוי כדי להרבות תיירים. ואפשר שבפתיחת החגיגה, כאשר יחלק את פרסי האמנים, ירצה גם לדבּר – ואז, אז יידע העולם כולו, מהו חוש המציאות והמעשיות של אזרחי סוג ג' ומה הוא מסוגל לעשות.

בבניין, שבו ישב ועד החגיגה, הִקצו חדר מיוחד למשרדו של החמור. מקומו ליד השולחן האמצעי; ליד שלושת השולחנות ישבו מזכיריו. הטלפונים צילצלו בלי הרף, והעבודה רתחה. כאן אנו מניחים לחמורנו כשהוא עסוק בעבודתו, ורק עם הרמת המסך בפתיחת החגיגה נקראהו.

ימי החגיגה קרבו והלכו. ריחות פרחי העצים מילאו את חלל האוויר בושם משכר. כל העולם כאילו אחז בו שיכרון קל, והחיים בעיר לבשו צורה משונה של ערב־חג.

ברחובות כבר הוקמו שערים מצוירים, מסביב להם עומדים ילדים ועיניהם עוקבות אחרי המכחול שביד הצייר. המכחול נוטה אחת ימינה ואחת שמאלה, וכבר נראית דמותה של איזו חיה. לחינם קוראות האמהות את הילדים לארוחה. “תכף!”

אך הם נשארים לעמוד צפופים מסביב לעובדים בקישוט העיר.

עולם המבוגרים מתקרב, לכבוד החגיגה, אל עולם הילדים. העיר לובשת צורה של קלות־ראש, מהתלות וציפייה. מתחת ללב כאילו נתהווה חלל ריק, מדגדג, כפי הנראה, מרוב התרגשות.

בתחנות הרכבת דוחַק ותנועה רבה. כבר הגיעו תיירים הרבה. שורות־שורות של מכוניות ממתינות שם להביא את התיירים אל בתי־המלון. על המגרשים הציבוריים כבר החלו לנחות אווירונים משונים, שיורדים ישר מן הרקיע, ואין להם צורך בנחיתה אלכסונית.

153.jpg

קבוצות־קבוצות של תיירים מטיילות בעיר, כולם לבושים בגדים שאינם הולמים את מזג האוויר. חלק מהם חשב, כי אוויר חורפי כאן, וחלק חשב שחום טרופּי כאן. מתוך כך עשו התיירים רושם כאילו הופיעו מאיזו הצגה פּורימית. נפוצו התיירים ונכנסו לחנויות הגדולות לקנות להם נעליים חדישות הדומות לפרסות חמור, והנשים קנו מגבעות חדישות עם סרטים שמזכירים אוזני חמור. ונדמה: החג יורד לאט־לאט, עוד מעט ויכבוש את כל העיר הכחולה.


ראשית המרד ובת־צחוק מסתורית

כך זה למראית־עין, כלפי חוץ, אך כלפי פנים התרחש אותה שעה משהו מעורפל, שאינו מבשר טובות.

אנשים סוג א' והאמנים לסוגיהם וכן כמה מאנשי סוג ב' התחילו להתמרמר, הרגש הרגישו, כי יש סכנה לתרבות העיר. מתפארת היא בטכניקה, בניצול המצאות שונות, ובאמת מתפרקת מתרבות.

מיד כינסו כמה אסיפות והשתדלו לעורר את דעת הקהל לסכנה הנשקפת. ריב־אזרחים והתמרדות עמדו באוויר.

ימים קשים היו אלה למיודענו, לשוער המוזיאון. לילה־לילה היו נערכות אסיפות באולם הקטן שבמוזיאון, ששימש בית־ועד, כלומר מקום פגישה, לאמנים. האסיפות היו מתחילות בשמונה בערב ונמשכות עד שתיים בלילה.

הפקיד, שהיה שומר המפתחות, היה יושב במסדרון ליד פתח האולם הקטן, בתוך כיסא נוח, כשבקבוק־תֶּרמוס מלא תה עומד לו למרגלותיו. היה חובש את משקפיו וקורא את עיתון הבוקר. הפקיד זקן, השינה הייתה תוקפתו וגופו התגעגע אל מיטתו הנוחה.

“שלום סבא!”

“שלום דוֹד!”

“שלום, מנהל!”

היו האמנים קוראים אליו בחיבה בשעת כניסתם. הוא היה עונה להם בבת־צחוק, מביט בהם מעל למשקפיו בלי דעת להבדיל ביניהם. תמיד היה מסבך ומסכסך את שמותיהם, ומחליפם זה בזה, ולכן היה עונה: “ערב טוב, אנשים נחמדים!”

הפקיד היה מקשיב לנאומים עד שהתנמנם. אך הפעם לא הניחוהו להתנמנם. הדפיקות על השולחן לאחר כל פסוק הפריעוהו.

על הבמה עלה פּסל אחד. כלכל הפסלים, היו לו ידיים חזקות. הוא אספן ואיגרפן, ובסוף כל פסוק היה מזכה את השולחן בדפיקה חזקה בעלת משמעות. מה שהחסיר פיו, הוסיף אגרופו.

רבותי!

אני אומר על גבי הדף הראשון שלומד הילד בבית־הספר, יש לכתוב: ילדים! החיים הם קצרים!

(בּוּם!)

הסיפורים והאגדות אפשר לחשוב, שהחיים ארוכים הם. שיש וזה לא נכון. מתעים אותנו בחשבון.

(בּוֹם!)

אני מבקש שלא יאמרו לי כי הנני מדבר שלא לעניין, אתבלבל. כשאגמור את נאומי, תראו, שהכל שייך לעניין.

לחיות ששים, שבעים, שמונים שנה – הרי זה לא כלום! ובחיים קצרים אלה יש להספיק ללמוד הרבה, אני אומר, הרבה מאוד!

הרבה מאוד לעבוד ולהספיק. ונוסף על כל אלה צריך שיהיה כישרון! ועַוֵל הוא אם מפריעים אותנו.

(בּוּם)

הנני כבר בן חמישים ואחת. זכיתי לאותות־הצטיינות בעד עבודותי בתערוכה בינלאומית בפאריס. יש למצוא מיצירותי במוזיאונים חשובים. ואני חי פה!

(פעמיים בּוּם)

עתה נהפך פתאום הגלגל. עלי לשמוע מפי חמור, שהפסלים שלי אינם פסלים. (המ!) וצריך אני להצטחק, ולהגיד כי אין זה אכפת לי, כיוון שזה לא יזיק לי.

156.jpg

לא נכון!

אין לי אוויר! לא לעצמי אני דואג, אך אכפת לי, שאמנות טובה אינה יכולה לחיות ולגדול כך.

באמנות טובה יש צדק ומצפון, ובלעדיהם הכל רקוב! פשוט: לפתוח את החלון, את זה או את זה, או את ההוא, ולהשליך החוצה…

למי יש גפרור? המקטרת שלי כבתה.

עכשיו רוצים אנו לעקור את התולעת שנכנסה לתוך התפוח. ופתאום רואים אנו כי שורשים יש לה. לא נגד חמורים לוחמים אנו, אלא נגד חמורוּת. שִכבה שלמה של אנשים חשובים.

גמרתי.

בּוּם! בּוּם!

אחרי הנאום הזה יכול הפקיד להתנמנם. כל ימיו יושב הוא ליד פתחים. אנשים רבים ראה וקטעי דברים הרבה שמע. מכל זה נשאר משהו גם במוחו, והחוש להכיר אנשים נתחדד אצלו. השוער חשב בלבו:

“גם אסיפה זו תימשך עד שתיים בלילה. ואחריה יבואו עוד אסיפות ועוד נאומים, אך לעשות איזה מעשה אין הם יודעים. נחמדים הם ובטלנים!”

פתאום ריחפה בת־צחוק על פניו. בת־צחוק מיוחדת. הוא הביט על סביבותיו לראות אם איש לא הביט בו ברגע זה. כך מצטחק אדם העומד לעשות משהו חשוב ואחראי בלי להימלך בדעתו.

מה החליט השוער הזקן לעשות?

האולם הגדול, אולם־הקונצרטים, הלך ונתמלא אנשים. עוד מעט וחגיגת־היובל תיפתח רשמית. עשרות סדרנים וסרטים על ידיהם קיבלו את פני הקהל שנכנס והראו להם את מקומם. כל המושבים מרופדים עור אדום וידיותיהם נוחות.

158.jpg

נברשות גדולות של בדולח נשתלשלו וירדו מן התקרה. אורן נשתקף בתוך קרחות הגברים ובאבנים היקרות של הנשים.

הרגליים דרכו על שטיחים עבים. כבר מעטים עד מאוד הכיסאות הפנויים.

אותה שעה, בחוץ, הצטופף קהל רב של אנשים לבושי בגדי־חג, שלא היו להם כרטיסי כניסה. הרוח פרשה את שורות הדגלים העצומים וריפרפה בהן.

המסדרונות המובילים אל האולם נתרוקנו ושקעו בדומייה חשובה עד מאוד.

מעבר למסך המורד, על הבמה, היה ערוך שולחן הנשיאות וכיסאות־כבוד ערוכים בצורת “ח”. הבמה היתה מקושטת בדגלים גדולים ובסמלי העיר.

מאחורי הקלעים, על סולם גבוה, הוצב זרקור שהאיר את שולחן הכבוד.

כל פעם שהיה מופיע אדם חדש, היו היושבים, מתוך רחשי כבוד לנכנס, מרימים מעט את ישבניהם וחוזרים ויושבים בכל כובד גופם. זה היה מגוחך קצת – אך מלא הוד וחשיבות. בכלל, היתה החשיבות מסביב רבה מאוד.

פתאום נעו קמטים באחד הדגלים הגדולים, ומאחוריו יצא איש לבוש שחורים – היה זה הפקיד הזקן.

על זרועו עניבה של סדרן, ועל פניו על פניו – אותה בת־צחוק עצמה.

הוא ניגש אל כיסא־הכבוד האמצעי, החליקו בכף ידו, שלח ידו לתוך כיס־מעילו, הוציא משם משהו ואמר בלחש:

“חביבי, הייתי הראשון שקיבל אותך בעיר הזאת. והנה מכין אני לך את כיסא־הכבוד, בבקשה! אך אני גם הראשון המשלח אותך מן העיר הזאת. שוב למקום שבאת ממנו.”

בת־הצחוק שעל פני הפקיד הזקן נגוזה. הוא נעלם מאחורי הדגל הגדול, שקמטיו חדלו לנוע.


159.jpg

הפעמון צילצל

בשקט ובחגיגיות הופיעו בזה אחר זה כל נכבדי שולחן־הכבוד של הנשיאות וישבו איש על כיסאו ליד השולחן הירוק.

" המ, המ!"

נשמע קול עמום של מכת־תוף. באולם הושלך שקט. מָסַכּי הקטיפה האפורה נתקפלו, והבמה נתגלתה.

פתאום נשתנה אור הזרקור והיה לאדום. בשקט שנשתרר נשמעו שני חלילים ונקישות קלות. הופיע החמור באדרת הארגמן ארוכת השובל, ששלושה מזכירים נשאוהו בכבוד. מאחוריהם צעד המזכיר הראשי שהחזיק תחת בית־שחיו תיק של עור מלא תעודות.

ניגש החמור אל אמצע הבמה והשתחווה השתחוויה של חן. תלתליו הלבנים, שהיו מסולסלים סלסול תמידי, רעדו והתכווצו כקפיצים.

הקהל קם על רגליו והתחיל לקרוא בקול רם:

“יחי, יחי!” ומחאו כף.

קול הקהל המה כקול רעש הגלים בים.

גם אנשי הנשיאות עמדו על רגליהם ומחאו כף בעדינות. החמור השתחווה פעם שנייה ועמד ליד כיסאו. פתאום נשמע קול בודד:

“דבֵּר!”

מיד החרו־החזיקו אחריו קולות רבים, שקראו בקצב:

“דבֵּר! דבֵּר! דבֵּר!”

ראש טקס־החגיגה, מר אושרי, זה שמטפל בקבלת פניהם של התיירים, זרק מבט של חרדה אל עבר החמור.

“הגיע הרגע,” חשב בלבו, “שבו נדע, אם צדק סוג ג' במעשיו.”

פני מר אושרי נתרככו בבת־צחוק מעודדת אל עֵבר החמור, כאומר: “דבּר, דבר לכבוד החגיגה, ויידע כל העולם להכירנו.”

המזכירים אספו את שובל האדרת בקפלים יפים, והחמור ישב במקומו.

מיד נשתרר שקט. אלפי ראשים הביטו בקוצר רוח אל החמור, ואוזניהם באילו נתמתחו.

פני החמור, שישב במתינות, נתעוותו לפתע באיזו הבּעה משונה ושפתו העליונה רעדה.

מר אושרי נשם לרווחה והצטחק. הוא חשב, כי סימן הוא שהפעם יפתח “ההולך על שתיים” את פיו וידבר.

עיני החמור ירו זיקים, ממש כאילו יצאו מחוריהן: ביַשבָנו ננעץ מסמר שהוכן לו בתוך כיסא־הכבוד. בעורו עברה צמרמורת, והוא התחיל להתפתל, והפאה הנכרית בעלת התלתלים התעופפה מעל לראשו כאילו לפי פקודה.

נחיריו רחבו ונתעקמו בזעם, אחת ימינה ואחת שמאלה. עיניו התגלגלו, כמבקשות עזרה. אך, אהה! לשווא פנה והביט לכל צד ועבר. בין כל רבבות מעריציו לא נמצא אפילו אחד שיבין לו, האומלל! לאלפי אנשים גמל חסדים טובים, הצמיח ישועות והביא אושר. אך בין כל האלפים הללו, בעלי הקרחות, אין אפילו אחד שיבין לרוחו ויעשה למענו מעשה קל ופשוט: יוציא לו את המסמר מישבנו.

רגש של רחמים לעצמו תקפו פתאום. בודד הוא, והגורל משלחו ואינו מרפה ממנו, והמסמר בבשרו נוקב וצורב.

פתאום, ללא סיבה, עלה לפניו זכר מיטיבו אשר גידלהו וטיפחהו. זכר את היד שטיפלה בו. פשוט משום שהוא חמור, חמור סתם, לא חמור פלאים כי אם חמור שאינו מביא אפילו תועלת כלשהי.

לא! אין הוא יכול עוד לסבול, ואינו רוצה עוד – הלב! הישפך!

איפה הרחמים לייסוריו של בעל חיים?

מדוע אין איש חש לעזרתו?

שפתו העליונה נשתרבבה ונתרוממה, ופיו הפעור חשף את כל מערכת שיניו. לשונו האדומה נתכווצה ונתפשטה, כאילו היתה חיה ברשות עצמה, ומפי החמור פרצה נעירה גדולה, עצומה, כזרם מים רבים, השובר כל סכר וחומה:

" עה חה חה חעה…!!!"

הרושם היה כביר.

אם שתיקתו העקשנית של החמור במשך חודשים רבים היתה רבת רושם, הרי נעירתו השפיעה שבעתיים, ועוררה מהומה רבה. אפשר להשוותה למהומה שקמה בבית דגון, בשעה ששמשון לפת את עמודי הבית והפילו על הסרנים ועל כל העם אשר בו.


שלושה מחברי הנשיאות התעלפו מיד. אחד מהם הספיק לקרוא: “פשוט חמור! הרי זה נורא!” מיצמץ בעיניו והתעלף. מן הקהל נשמעו קריאות:

“חמור פשוט! בוּז! בוּז!”

מר אושרי נבהל מאוד. כהרף־עין הבין את האסון שיבוא עכשיו עליו, שהרי הוא האיש שרומם ונישא כל־כך את החמור. לקח מר אושרי ביד אחת את התיק שלפניו ובידו השניה תפס, משום־מה, כוס מים, ובכל כוחותיו חתר להגיע אל עבר הפתח, ואמנם הצליח לברוח ראשון מתוך האולם.

חברי הנשיאות קמו בבהלה לרוץ אחריו, וגררו אחריהם את שלושת המתעלפים. הכיסאות התהפכו ונפלו על צדם והמפה וכל אשר עליה נסחבה ארצה. מתוך בהילות קפצו מעל הבמה לתוך האולם.

מישהו נכשל ומשך את חוטי החשמל, הזרקורים התחילו להיטלטל ולהתנועע. הכפתור שבמערכת החשמל נלחץ ומִתקן האור התחיל לפתע־פתאום להחליף את צבעיו מעצמו: אדום־כחול־צהוב־וירוק במהירות רבה.

כל פתחי האולם הגדול נפתחו באופן אוטומטי, והקהל, שחשב משום־מה כי האדמה רועדת, קפץ דרך שורות הכיסאות, בזריזות מפליאה שאינה כלל לפי גילם וחשיבותם, זרם, הצטופף ליד הדלתות, ופרץ משם החוצה.

עוד החמור מסיים את נעירתו, וריאותיו מתרוקנות, והאולם עמד ריק מאדם; והיה האולם דומה ללוע של איזו חיה משונה. פתחיו עמדו פעורים והיו כבתי־בליעה שבסופם מתנועעת לשון קטנה. גבות הכורסאות והכיסאות היו כמערכות שיניים מחודדות.

אל מול הלוע העצום והמאשים הזה נראה חמורנו, שנשאר לעמוד על הבמה, עלוב, אומלל ומוכה־פחד.

אורות הזרקורים רעדו, החליפו צבעים והפילו על הקירות שמסביב צללים ענקיים של דמויות חמורים, אדומים, כחולים, צהובים וירוקים. הצללים שהסתובבו כבר אבדו צורת חמור בהגיעם אל התקרה הגבוהה, ודמו לקורות ענקיות שנכרתו וכולן היו נפולות שמאלה. אחריהן חזרו והופיעו עוד דמויות של חמורים שהלכו וגדלו לקורות. המראה מסביב היה איום ונורא, ממש כאחרי רעש אדמה.

הדגלים הגדולים, שקישטו את הקירות, נקרעו סחבות־סחבות, והיו מושלכים על הכיסאות והרצפה. שורות שלמות של כיסאות נעתקו ממקומן וחסמו את המעברים. כובעים, מגבעות עם אוזניות, פרוות, כפפות, נעליים שנשמטו, פרחים ותוכניות התגוללו מסביב.

חמור חמורי! הבט סביבך והבן:

תם תפקידך, נשלמה שליחותך.

קפץ החמור מעל לבמה לתוך האולם והתחיל לדהור בכל ארבע פרסותיו.

כל זמן שהמסמר תקוע לו בישבנו, עליו לרוץ, לרקוע ולא לנוח. הוא דהר בכל כוחו דרך כסאות האולם, האדרת האדומה והשובל נסתבכו ברהיטים, וקרעים קרעים מהם נתלשו ונתגוללו בדרכו. מכנסיו וכותנתו נקרעו מעליו פסים־פסים, אותות ההצטיינות השונים, שהיו מקשטים את חזהו ותלויים לו על צווארו, נשרו מעליו. הוא עבר כמטורף את המסדרונות הארוכים ופרץ החוצה.

כך הוסיף לדהור עד שיצא אל מחוץ לחומות העיר הכחולה, טס על גבעות, ירד בקעות, ופרסותיו התיזו אחריו רגבי עפר והעלו ענני אבק קלים.

רץ ביום, ורץ בלילה, לא נח ולא עמד, לא אכל ולא ישן, כל זמן שהמסמר תקוע לו בישבן.

גופו האפור קפץ, עלה וירד, ככדור אינו יודע מנוחה.

צללים שונים הפיל גופו, תכולים בשעות הבוקר, חומים בצהריים, סגולים לפנות ערב ואדומים־שחורים בלילות הירח.

הוא עבר בין הרים המכוסים אבנים, במקום שעשה שלום בין אנשיהם, ונחל שם כבוד רב – אך לא! לא! אין הוא רוצה בהם, הלאה! הלאה!

הוא חלף על פני הכביש, אשר בו שמע את תוכנית שוד היהלומים; והנה עבר על פני העיר הגדולה, אשר בה הפיל את אברשקה השודד ועשה בה משפט צדק, בהחזירו את היהלומים לידי אלמנה עשוקה, ובזכות זה נחל כבוד גדול…

“לא! לא!” קרא החמור “הלאה! הלאה!”

והנה “עמק הדמעות”, אשר בו שכנו אנשים דלים שלא ראו ברכה בכל עמלם, עד שבא הוא, החמור, וגילה להם את מעיינות המים הטובים, שהיו חבויים במקום־סתרים (את הסיפור הזה, לא סיפרתי, כי לדאבוני לא הצלחתי לאסוף את כל העובדות המדויקות בעניין זה) ובזכות זה נחל כבוד גדול.

“לא, לא! הלאה!”

הנה עבר על פני חלון בודד מואר. שוב לא התגורר בו המנגן ברוך סגלוביץ־כינורי. כעת שכן כינורי בארמון גדול בהרי שווייץ. עכשיו יושב שם עלם צעיר שמשתעמם. הוא מכין את שיעוריו לבחינות.

“לא, לא! הלאה!”

והנה עבר החמור בכביש השחור, במקום שהמושל העליון הראה לו את הדרך בה ילך, ופעמון הגורל צילצל אז את צלצולו הראשון.

“לא, לא!” קרא החמור והמשיך לדהור.

הוי חמורי, חמור שכולו תכלת! יד פִלאית בחרה בך והעלתך, כדי שתעשה שליחוּת בעולם. ואתה עלית והפלֵאת לעשות וישבת תמיד ראשונה בין נכבדי העם, כשכרֵסך בולטת לך בין ברכיך, אך לבך לא גס. ואין אני רואה עוול בזה שהלכת על שתיים ולבשת בגדי ארגמן.

אך משנתמלאה שליחותך, הושלכת ביד חזקה מעל כל מדרגות האושר וההצלחה. ואתה מתגלגל ויורד, מתגלגל ויורד.

לבי, לבי עליך! חמור אפור ופשוט, שנהפך לחמור־פלאים ולמקל־הקסמים של הגורל. אך יש להודות כי היטיב הגורל לעשות שסיים את תפקידך. אין הכרח שדווקא חמורים יהיו שליחי־הגורל.

לבסוף נתגלו לפני החמור גבעות הפרדסים, ומתוכם ביצבץ בית קטן ואורווה סמוכה אליו. עומדים להם הבית הקטן והאורווה בצניעות ובנוחיות משפחתית ממש כנעלי־בית משומשות מתחת למיטה. על גג הבית שני דודי מים, וגדר של חוטי ברזל סביב לו. הלא הוא בית אדוניו ומיטיבו, בית היינריך מבּה.

היה זה בבוקר יפה. זה עתה גמר מר היינריך מבּה להאכיל את התרנגולות הלבנות ועמד מַשמים, שחוח מעט וידיו על מותניו. עצבות וגעגועים סתומים ירדו עליו. מבטו גישש בשדות הדרדרים, שבהם נסתיים האופק.

פתאום שמע רשרוש של דהרה בין הדרדרים.

לבו של מר מבּה ירד שלושה סנטימטרים למטה ממקומו הרגיל.

מיד פרש את שתי ידיו, ובפנים מאירות רץ אל עבר השדה – כנגד פניו הופיע החמור!

“חמורי, חמורי!” אמר מר מבה וחיבק את צוואריו “מַיין אַייגנטום – רכושי הפרטי. ידעתי, כי תשוב אלי.”

111.jpg

 

סוף דבר

עברו עשרים שנה, מאז שכתבתי את הרפתקאות החמור. רצוני כעת להוסיף ולספר, כל שידוע לי, כיום, על האנשים שהופיעו בסיפורי, ולהצביע על כמה שינויים ניכרים שחלו במרוצת השנים האחרונות בארצנו.

לאור השינויים שאציין היום – יהיו דברי הספר בולטים יותר בייחוּדם והרפתקאות החמור יישארו נכונות ומופלאות, כפי שהיו, ואולי עוד יותר משהיו. והקורא ייוָכח, כי טוב עשיתי שסיפרתי עליהן, ואני מקווה, כי הקורא הנבון (וכל קורא הוא נבון) ירצה לקרוא את הספר, ואפילו אם כבר קרא אותו, כדי לחדש את זיכרונו.

*

1סיפורי התחיל בתקופת השלטון הבריטי בארץ. בינתיים קמה והתבססה מדינת־ישראל. כיום אין נציב עליון בריטי, אין שוטרים עם כובעי פרווה, אין שיירות ארוכות של גמלים וחמורים, אין כרכרות ועגלות – והארץ מלאה מכוניות. אוטובוסים, דחפורים, רמזורים־אוטומטיים. כבישים טובים ובתים רבי־קומות עם מעליות וקירות עם תיבות־דואר.

*

כיום, כבר אין לשמוע נקישות פרסות סוסים וחמורים ברחובות, קולות שהולכים ומתקרבים, בהקשה קצובה – עוברים, והם הולכים ונחלשים בקצב, ומתמזגים בחלל האוויר, שנראה כאילו נתרוקן.

ועתה אמנה כמה אנשים שעליהם סיפרתי בספרי – ואספּר מה שידוע לי היום על אודותם:

העלם הצעיר שהשתעמם, אשר סיפרתי עליו בתחילת הסיפור “שוד היהלומים”, זה שישב, הביט בשיממון והשתעמם, כי חסרו לו סביבו דברים מופלאים – העלם הזה הוא היום טייס. היה בפלמ“ח, השתתף בקרבות, השתלם ב”קורסים" – ויצא ממנו טייס.

כבר אין צורך להגיד לו: “הכול מופלא ביותר, רק פּקח עיניים, רק הסתכל סביבך והבן”.

לאחר מלחמת ששת־הימים, הוּטסתי באווירון צבאי למדבר סיני. היינו מעל הר סיני וראינו את המנזר “סנטה קטרינה”. הטייס הפנה את ראשו אלינו, להסביר משהו. אני מסתכל בו: הטייס הזה הוא העלם שהשתעמם! – כן! החיים מקסימים, כאילו היו אגדת־פלאים.

האדון היינריך מבּה – נפגשתי עמו כמה פעמים. הוא הצליח במשך שנים אלה לפתח בנחלתו משק־לול לדוגמה. הזנת התרנגולות, הבקעת הביצים, ניקוי הזבל, טפטפת מים – הכול נעשה במיכוּן מודרני. אפילו קול קרקורן של התרנגולות – קצוב לשעות מסויימות, על ידי תאורת חשמל.

השכנים קוראים לו אדון קוקוריקו – והוא עונה על כך בחיוך רחב, מתישב במכונית מרופדת, שהיא רכה יותר מאוכף של חמור, – ונוסע עם ארגזי הביצים למחסן הכללי.

“איפה החמור?” שאלתי אותו פעם.

חייך, הניע כתף ולא ענה לשאלתי.

ברוך סגלוביץ־כינורי – – – הוא יושב בניו־יורק. מפורסם מאוד. הוא אמר לי, כי בשבתו באמריקה הוא עושה למען ארצנו הרבה יותר מאשר לוּ היה יושב בארץ. מנצח בכל בירות העולם, בעיקר על סימפוניות שהוא עצמו חיבר. יש לו שתי מכוניות, כחולה ולבנה – מתגעגע לשביל־עפר שבין פרדסים ולקול משאבות־מים שפולטות בקולות קצובים כעכים של עשן. הוא עסוק מאוד: מחבר מוזיקה, בהשפעת זיכרונות מילדותו.

בהיותו לאחרונה בארץ, הזמין אותי ל“היכל התרבות” לשמוע ביצוע של קונצרט חדש שלו. הקהל קיבל אותו בהתלהבות רבה. אני שמעתי במנגינה קצב של קול פרסות, שהולכות, מתרחקות ונעלמות.

נתתי לו, לזכר אותו קונצרט, ציור שעשיתי משני עיָרים.

כשהייתי באמריקה, ביקרתי בביתו וראיתי, כי תלה את התמונה בחדר־השינה שלו. במסגרת יפה, תחת זכוכית.

“מדי בוקר”, הסביר לי ידידי, “כשאני עונד את העניבה – אני משקף את עצמי בזכוכית־התמונה ומחייך אל החמור הקטן, שמימין.”

בוֹרג – נעלם. חקרתי אחריו, הסתובבתי בסמטאות “נוה־שלום” שביפו ושאלתי עליו אנשים שונים, ולא ידעו דבר.

אנשי ההרים ואנשי העמקים – חיים כיום בשלום. כבר חדלו להשתמש בחמורים וגמלים – יש להם טרקטורים, קומביינים, תאורה חשמלית, וטלוויזיות. הם בנו, לאורך הכביש השחור שחוצה ביניהם, שורה של חנויות משני עבריו. מוכרים פירות־העונה ועיתוני־ערב לכל בעלי המכוניות שחולפות בדרכים. כמה מבניהם לומדים באוניברסיטה בירושלים.

*

העיר הכחולה – גדלה והתרחבה, במקום המנהרה האיומה – הקימו אוניברסיטה גדולה רבת־בניינים, שמהווה את החלק היפה ביותר של העיר. ובמקום בניין־משקפת־העתיד – בנו תצפית כוכבים עם כיפה גדולה שנפתחת, וטלסקופּ ענקי מגיח מתוכה אל עבר השמים.

*

האדון אוֹיוַאֲבוֹילי – שנים רבות לא שמעתי עליו דבר. בלילות נדודים, כדי שתרד עלי שינה טובה – אני נוהג לשוות מול עיני את הנעל הצפה בים, על צדה, מתנדנדת, מתנדנדת – עד שנעלמת. סברתי שגם הוא נעלם. אך לפני חודשיים הכריז כל־בו “שלום” על מכירה כללית, במחירים מוזלים מאוד.

ממילא אני נוהג להיכּנס לשם בהזדמנויות שונות, כי אני רוצה לראות בקומת הקרקע את קיר המוזאיקה שעשיתי לזִכרה של “תל־אביב הקטנה”. קיר זה עשוי ממיליון ומאתיים אלף אבני זכוכית קטנות, כל פעם אני רואה בו דברים חדשים – למרות שאני מכיר בו כל סנטימטר.

עברתי דרך אולם־המכירה וראיתי נעליים יפות מאוד – במחיר זול. באמת זול. מדדתי זוג – והוא נראה לי, והפכתי נעל לראות את סולייתה; ליד העקב ראיתי את חתימת בית־החרושת: “”OIVA’VOILY זה שם בית־החרושת! תוצרת שוודיה. נפלא! נבואתה של משקפת־העתיד נתקיימה!

החלטתי לכתוב מכתב לבית־החרושת. אך בין שאר עניינים שאני צריך לטפל בהם ולא טיפלתי, עוד לא כתבתי לשם,

ואיני יודע מה גורלו של מר אויואבוילי כיום.

*

הפקיד של המוזיאון, זה שהכניס את המסמר בכורסת מנהל המוזיאון, הגיע לשיבה טובה. הוא נתחבב מאד על הציירים, והם נתנו לו מתמונותיהם. הן תלויות על קירות ביתו, והוא עצמו יושב לו בכורסתו המרופדת על המרפסת, מתחמם בשמש ומסתכל בחיוך בטיפות המים שמפזרת הממטרה בגנו הקטן.

לסיפורים שהוא מספר לנכדיו על חמור אחד – הם אינם מאמינים, אף־על־פי שהוא מראה להם את ספרי “חמור שכולו תכלת”, שנתתי לו.

ציירי ישראל הירבו לצייר חמורים – אך על קירות המוזיאון, כיום, אין אף תמונה אחת של חמור. המוזיאון הצליח, במתכוון, להשכיח את עניין חמור־הפלא.

*

ולסיוּם – עלי לספר על בוקר אחד נהדר – בוקר שכדאי להתחיל בו סיפור ולאו־דווקא לסיים בו.

ישבתי בצפת באותו בוקר, באחת מחורשות הזיתים העתיקות, שבאחד הערוצים.

ציירתי שורות של עצי זית, שעמדו מכורבלים זה מאחורי גבו של זה, כפּילים קטנים, אפורים, שמחַכים בהרכנת־ראש לאפשרות להתקדם במשעול.

רוח הבוקר היתה מבדרת את צמרותיהם ומגלה, כי העלים בצדם השני הם כספיים – ואילו צדם העליון הוא ירוק; ואז חדלו עצי הזית להיות פּילים, כי העלים פירפרו כעדת פרפרים שמתרוממים באוויר.

זה משעשע את העין ומבדח את הדעת, חכּכתי בגרוני – כפי שעושה אדם שעומד לפתוח בשירה – והתחלתי לצייר על הנייר שהיה פרוש לפנַי על קרש, בין שתי ברכּי. בישיבה כזו, במקום כזה – אני רואה את שעותי הטובות ביותר של חיי.

השביל שישבתי בו היה ריק מאדם.

כבר התרגלתי, כי לפעמים מופיע הלך בודד, משהה עצמו מאחורי גבי, מסתכל והולך לו. קורה שהיה שואל שאלה, או מותח ביקורת – אלא שהדממה מסביב כל־כך גדולה – והיא כאילו עונה על הכל.

תמונות עצי־הזית שציירתי – אני תולה על כתלי חדרי, כדי להאריך את תענוג הישיבה בחורשה.

אינני מצייר את עצי הזית בדיוק־בדיוק, כמַצלמה. אני נותן רק את ההשראה הכללית, ואת מידת המשקל שיש בין הכחלחל והירקרק שבעצי הזית. ואת הצבע החוּם של האדמה שמתבּהר כשהוא מתפתל ונכנס לשבילים שבין הגזעים.

אחר־כך אני טובל מכחול דק בצבע שחור־חום, מחליק ומַנחה אותו על הנייר – קווי־גזעי־העצים, ומוסיף, במכחול הדק, כמה כתמים קטנים־צפופים, כדי לזעזע את צמרות העצים, ולתת להן חיוּת ותנועה.

באותו בוקר, כשטבלתי את מכחולי הדק בצבע – הרגשתי לתמהוני נגיעה קלה בגבּי.

הפניתי את ראשי לאחור וראיתי זוג עינים גדולות, ארוכות־שמוּרות, שניצבו בצל קבוצת שערות שנתבדרו ברוּח. מתחתן – נחיריים־רגישים, ושפתיים וורודת שעירות שנמשכו בשׂחֲקה קלה;

מאחורי גבי עמד החמור!

מיד הכרתי אותו, ועיניו חייכו אלי כאל ידיד ותיק.

מיצמצתי בעפעפי, לא מאמין למראה עיני. בחיוך של הפתעה נעימה ונרגשת מילמלתי לעצמי:

"לא! זה בלתי אפשרי. לא יכול להיות. הן בינתיים עברו כעשרים שנים, וחמור חי – לכל היותר – חמש־עשרה שנה. אני חולם?!

הנחתי בזהירות את קופסת הצבעים שהיתה בידי בדשא שלרגלי, ובפנים מאירות פניתי לאחורי.

והחמור – הקיף אלי את ראשו בחיוך של ידיד ותיק, טילטל אוזן ימין, הרעיד אוזן שמאל, ליטף את פני במבט רך שצבט את לבי – לא ענה לי דבר.

הרבה שאלות צצו בראשי. ועד שרציתי להעלותן ללשוני – נעלם החמור. פשוט, כאילו פנה והתנדף באוויר, “כמו כלום”!

נדמה לי, כי ראיתי את ציצית הזנב שלו מיטלטלת לימין ולשמאל, בקצב של שרביט־מנַצחים, מיטלטלת – עד שהתנדפה ונעלמה.

175.jpg

 

כֵּיצָד נִצְבַּע חֲמוֹר בִּתְכֵלֶת

מנחם גוטמן

כשנכתב חמור שכולו תכלת הייתי ילד גדול, כמעט בן תשע. ראיתי את “המנהרה האיומה”, והתפלאתי מהיכן נכנסו האנשים ומדוע הם ממשיכים ללכת סחור סחור; למה לא לשבת ולהמתין? זכרתי גם את ששכננו “מר מבה” שבביתו שבמגדיאל גרנו כשנה, בזמן ההפצצות על תל־אביב בראשית מלחמת העולם השניה, ו“משקפת העתיד” היו לגבי מציאות מוכחת, שכן הפרטים הטכניים כפי שצוירו, העידו כי אבא ראה את המקור.

תהליכים אלה של כתיבה וציור התרחשו מול עיני ונראו כפשוטים וטבעיים, ללא כל מאמץ, אולם באותו זמן לא יכולתי להעריך את תחושת ה“עדות ליצירה”, שלוותה את כתיבת הספר. ההתלבטות של יוצר עם יצירתו והמודעוּת לה נחשפות עתה, ובאופן מושכל, מתוך מעקב אחרֵי הדפים הכתובים והמצוירים שנורו בידי, ועליהן ארחיב את הדיבור בפרק זה.

כאשר אבא היה מצייר, התמונה כבר היתה שלמה בראשו. אם מזיכרון, או מתוך רישום חטוף שעשה. הציור היה תרגום ישיר של המחשבה, צירוף של צבע וקו. אבא היה מתחיל בבד נקי, והתמונה היתה צומחת מתוכו ברובד אחד וכמעט סופי. לאחר מכן, כבתהליך הבשלה, היה מוסיף לה פרטים קטנים, הצטעצעות והשתובבות של יוצר עם יצירתו, כמו דיאלוג חופשי בין שני שווים.

לא כן הכתיבה והאיור הצמוד לה. האיור היה חייב לעמוד בכל הדרישות של צייר מתמונה, לפרש את כוונות המחבר, וגם להניח את דעתו מבחינת תפישת הצייר את האירוע. כאשר המחבר והצייר הם אותו אדם, בחינת האיורים מאפשרת להסתכל אל תוך לבטיו של היוצר, ונושא זה מוצג באיורים המופיעים בפרק זה.

שלושה שופטים שהם אחד, חקרו את גניבת היהלומים ואת מותו של אברשקה. שלושתם יושבים באותה תנוחה, משעינים את ראשם על יד ימין וחושבים. אך מיקום הספרים, הנקודה בחלל שבה הם תוקעים את עיניהם ומבע פניהם – שונים. רק אחד נבחר מתוך השלושה לייצג את דמות “השופט” בגרסה המודפסת. האם האחרים פחות טובים? המחבר בחר בין ציורי הצייר את זה שראה בו כמתאים ביותר לתכונות האופי והלך הנפש של שופט – ביטוי של מעבר למילה הכתובה, שכן הצייר מתרגם לשפת הצורות את מה שאין המחבר יכול לומר במילים.

שלושה מדענים, שהם אחד, יצרו את “עין המוות”. כל אחד צויר בשלב אוחר של התפתחות הסיפור. אחד מתכנן את עבודתו – הראש הוא העובד והיד מחזיקה את הכלי מבלי משים; השני רוקח את היהלום, מתוך החלטיות והתרכזות במעשי ידיו; והשלישי, לאחר שגילה כי אין הוא יכול להבדיל את המקור לחיקוי, גם הראש וגם היד איבדו את תפקידם.

אבא אהב חמורים. במשפחה זה היה כה ידוע עד כי דודי אליעזר קרא את האתון שלו על שמו. אבא ראה בחמורים תכונות שכרגיל איננו מייחסים לחיה זו… רק אנשים שבאמת אוהבים בעלי חיים יכולים לגלות תכונות אופי מורכבות במי שמייצג, במשל עממי, את הטיפשות.

“חמור שכולו תכלת”, הוא ספר עתיר חמורים. ויותר משהופיעו בדפוס הופיעו על גבי הטיוטה. אבל מי הוא החמור המקורי – זה שכלו תכלת? ראו את מגוון החמורים, שכולם זכו לקורטוב של תכלת. כל אחד אופי אחר לו, צניעות שונה ושובבות מוסתרת.

ובאשר ל“משקפת־העתיד” – האיור הראשון שלה, שאותו ראיתי לראשונה בגיל תשע, לא סיפק את המחבר. הציור מחוק.

על כן, בקו ועל צידו האחורי צייר אבא ציור שונה לחלוטין איור ל“דבר לילדים”, וכך הוא שרד ונותר בידי. הגרסה השנייה של “המשקפת” שופעת פירוט טכני של טלסקופ, אשר הלך והורחב, הלך והצטבר, והציור הולך וגדֵל תוך מחיקות, תיקונים והדבקות. התמונה הסופית מורכבת מתשעה גזרי נייר שונים שהתוֹספו זה לזה, ובסופו של דבר – מגמדות התוספות את הגרעין הראשוני של התמונה, והופכות את חלום סקרנותו של אדם למכשיר מכני חסר רגשות, בדיוק כמו שחשבו האזרחים סוג ג' של העיר הכחולה.

מזל פרשה את סינרה ונפלו לתוכו הכוכבים. לא כל כך פשוט. כמה פנים היו למזל, המרימה עיניה לשמים? היא צוירה כילדה חולמת ונאיבית, הוצגה מלפנים ומהצד, ולבסוף הוצאה אל מחוץ לספר בכלל. מזל שנבחרה להופיע בדפוס, במהדורה ראשונה, היא האישה קשת היום וחמורת הסבר, שאיננה מוותרת, מלאת כבוד עצמי ואישיות שפורצת מעבר לדמות שבכתב. זאת היא הפרשנות של נחום המאייר לאופיה של מזל כפי שעוצב על ידי גוטמן הסופר.

כשאבא כתב, מתחיל היה על נייר חלק כשהוא כותב בשורות מרווחות, כמו בונה פיגום התוחם את החלל שבתוכו ייבנה הבית. בין קירות אלה ננעצו שורות נוספות, עוד ועוד, באותיות הולכות וקטנות, וכאשר תם המקום, נוצלו לכתיבה גם שולי הדף. הכתיבה נעשתה בשכבות, עם תוספות והרחבות, כמו האיור ל“משקפת העתיד”.

כאשר אזל “חמור שכולו תכלת” מן הדוכנים והוכנה מהדורה חדשה, ובינתיים קמה מדינת ישראל, חזר אבא ושינה את הכתוב, לכאורה רק כדי לעדכן את הקורא הצעיר על המציאות שהשתנתה, אבל לא יכול היה להתאפק וניסח שנית קטנים מספר – ראו את העמודים שתוקנו בכתב ידו.

פרק זה נכתב לקראת יציאת מהדורה חדשה, הצמודה לתיקוני כתב ידו של נחום על גבי עותק של המהדורה הראשונה, משמר את המקור ומציג מעט מאחורי הקלעים, כי מאחורי הגמור והמושלם, עדיין מסתתר סיפור מורכב ומרתק.



  1. פרק זה הוסיף המחבר לספר כאשר יצא לאור שנית בספריית פועלים / הוצאת הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, מרחביה – 1970,  ↩

המלצות קוראים
תגיות