רקע
ס. יזהר
קורה נבובה
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: דבר; 1979

לשם מה לשוב ולחטט עתה ולנבור ב“פרשה” ההיא?

היסטוריונים ישׁיבו אולי, כדי להבין את טﬠמי חילוף המשמרות בתולדות המימשל בישראל ובקורות היערכות קבוצות הכוח שבו; חוקרי מדיניות החוץ יﬠסקו אולי בﬠנינים שבאוריינטציה האירופית, בקשירת היחסים ﬠם גרמניה וצרפת, לרבות היחס לשילומים, לרבות מקורות ההצטיידות הביטחונית, לרבות הפולמוס החסוי ﬠל הקמת הכור האטומי; חוקרי מדיניות פנים ייבדקו, את תהליכי הביגור של המפלגות בישראל, את חבלי השתנותן והתאמתן לתנאים החדשים ולתביﬠות המודרניזציה והכשרתן לתפישות המתחלפות בﬠניני החברה, הכלכלה, לרבות ביטויי הכוחות החדשים התובﬠים להם הגדרה ﬠצמיּת; אחרים אולי ייסקרו את דרכי הפﬠלת מנגנוני גיבוש דﬠת־הקהל, את הקואליציות שהוקמו לשם השגת מטרות אד־הוק, את הﬠתונות והרדיו במישחק הכוחות שﬠיצבו את עמדות הציבור בתחרות שׁניטשה אז בין “אויבי המשטר” הקודם וסמליו, וּבין תומכיו ומקיימי כוחו וסמליו, את משחק ההתארגנות של קבוצות סביב השליט המודח וסביב השליטים המסלקים אותו, ﬠל הצדדים הראציונאליים וﬠל הצדדים האמוציונאליים הכרוכים בהסטת מוקדי הכוח; פסיכולוגים אולי ייבדקו את התיאוריות של פרויד (בטוטם וטאבו) המסבירות איך מסולקת דמות האב בידי קבוצת האחים הקמים עליו, הורגים אותו ואוכלים מבשרו, ושמים קץ לשלטונו ולחבורתו הקרובה ﬠד שכﬠבור זמן מתﬠרﬠרת התאגדותם ואף מתגלים סימני חרטה ומצפון מייסר.

גם חוקרייּ המיתוסים המודרניים יש לפניהם חזיון מרתק: החלפת דיוקנו של מנהיג – מדיוקן המנהיג בצהרי כוחו – בדמות האב המייסד המורם מﬠם – בדמות העריץ המזדקן, השתלטן הנוכל ורב־המזימות, וﬠד לדמות הדספוט המקייאבליסטי, שאינו בורר עוד באמצﬠים ו“דורך ﬠל גוויות”, ובלבד שיקיים את שלטונו ﬠם קבוצת מקורביו – זמירות הצדק והמוסר בגרונו ושבﬠ תוﬠבות בליבו.

חוקרי הביוגראפיות יתמהו הרבה ﬠל ביש־מזלו, ואיך כאילו במו ידיו ﬠשה בן־גוריון כל שאפשר כדי ליפול בנופלים, ונימנﬠ או לא ידﬠ לﬠשות מה שצריך היה לכאורה לעשות כדי להתחזק ולﬠלות – ואיך אירﬠ שמדינאי מנוסה ומשופשף, פּיקח וערום – נכנס למלכודת אחר מלכודת, ונתפּש באי הבחנה ובﬠיוררון, ולקהּ במין תמימות לא תאומן על גבול הפתיות – או, שככה הצליחו יריביו להוליכו עד שגברו עליו: הם, צידקם נראה לציבור ואילו הוא, צידקו. או מה שטﬠן לו, ניראה רק כמין גחמנות לא מוסברת, כטרדנות בטענות שוא, וכהתאנות סרק מרגיזה – שרק הגבירה את החשד באשמתו ולא את התמיכה בּהאשׁמותיו. או, שמא צדק מיּ שסבר כי לא הוא היה תמים ולא יריביו צדיקים, ובזירה גובר מי שׁהוא שנון יותר, מוכשר יותר ובוחל פחות ב“מכות מתחת לחגורה”.

עולם הפוליטיקה – אומרים כולם – ידוﬠ שאינו גן וורדים, אלא ג׳ונגל; ובג׳ונגל מתנהגים כמו בג’ונגל: מלחמת קיום אלמנטרית כדי להישרד – והשוכח או הנירפה – ישלם מייד ובהכל. וקשה לספקנים להניח שבן גוריון שכח או לא ידע.

דעת־קהל גם אינה סובלת ריבוי גוונים בדמות האחת: מי שהוא פיקח הוא פיקח ומי שהוא תמים – תמים. המיתוס תובﬠ מגיבוריו להיות שלמים ואחידים בסטריוטיפ שהם מציגים: הפיקח תמיד פיקח והתמים תמיד תמים. הציבור לא יילך שולל ולא יקבל כי אדם מנוסה וגדול וחכם יכול להיות בו בזמן גם תמים ופתי מאמין, ולפיכך כשבורחת דמות מן הדגם הקבוע לה – אות הוא לא למורכבותה אלא רק לחולשתה וגרוﬠ מזה: רמז להונאה.

כשם שייתהו אל דמותו ואל התנהגותו של הגיבור האחד בפרשה ייתהו גם אל דמותו ואל התנהגותו של הגיבור שכנגד. מיהו פנחס לבון? מה יודﬠים ﬠליו? מה אין יודﬠים, מה מסרבים לדﬠת ומה מתקנים את הידיﬠות ומשפרים אותן? מי היה האיש – קדוש מﬠונה שנירדף בזדון והוכפש ﬠ"י רשעים תקיפים ממנו או, שמא, אם נמשיך במיּתוס של ניגודי שׁחור לבן, היה נבל ובן־בליﬠל ששׁרטוט קרימינלי מובהק באופיו, לדﬠת כל יודﬠיו, (ואולי אף מושך בכך את היצר הפרוורטי שׂל כמה אינטלקטואלים) – ושככל שהיה מוכשר יותר וחריף יותר כן היו שימושי חריפותו נלוזים יותר? או לא כך ולא כך, וגם הוא וגם בן ריבו לא היו אלא כלי שרת, כביכול, לכוחות גדולים מהם ששיחקו בהם, והשתמשו בעניינם ובתכונותיהם כדי לקדם תהליכים שמעבר לשליטתם הישירה?

חשוב לא פחות גם לבדוק מי היו חסידי כל אחד מן השניים. מי, לרבות מפני מה, לרבות אם לשם שמיים או לשם שימושים אחרים, ארציים יותר וﬠכורים יותר? סביבתם המיידית והקרובה של שניהם היתה מאוכלסת פוליטיקאים, אבל לא רק פוליטיקאים.

זו היתה אחת הפﬠמים הראשונות והגדולות שהשתתפו בהן, ולא במקום אחרון ונידח, גם לא־פוליטיקאים, לרבות מה שמכנים בשם “אנשי הרוח” – ואכן, מה עשתה שם הרוח? כל אחד מן הצדדים טﬠן כי אינו נילחם לנפשו אלא לשם ﬠקרונות מעולים ומקודשים ולמﬠן סולם מולה של ﬠרכים מﬠולים (וזו גם, כמדומה, היתה שﬠת הפריחה לאותו מושג מרומם “הﬠרכים” לעומת “הנכסים”, שרוצה לומר כי ﬠרכי הצדק והיושר והטוב הוצגו אז לעומת תאװת השלטון, ﬠיוות המידות והדחת הצדיק בידי הרשﬠ, וכל כיוצא באלה), ועם זה, כל צד ﬠורר חשד כי אינו משתמש בשם כל הﬠקרונות המﬠולים והﬠרכים הרוממים אלא לשם אינטרסים ניכסיים מאד, אינטרסים חלודים ﬠטופים טליתות של תכלת.

מה היתה התﬠרבותם של ההוגים, והמלומדים, והמשוררים והסופרים, והאקדמאיים, במאמרים, בשידורים, בפרשנות, בקול קורא ובמינשרים, מה היו המניﬠים להם, או מי אירגן אותם לגוף אחד, מי גייס אותם ומה ביקשו להשיג לאחר התﬠרבותם, וﬠד כמה הרחיקה תרומתם המﬠשית בקידום מהלך הדברים? האם דיברו על המימד "הרוחני׳׳ של האירוﬠים או שאף הם נסתפקו במימד “הגשמי” והפוליטי? ולא פחות חשוב מזה לבדוק, אם קולם בפולמוס זה, היה כקולם הזהיר וּהשקול והמאופּק והספקני בדיסציפלינה שﬠליה הם אמונים כחוקרים, או שאף קולם היה כקול ההמון וכקול ﬠתוני הﬠרב, אותם עתונים שהיו למעשה גיבורים בין גיבורי החזיון, לעתים כמקהלת הגורל בטרגדיה, ולﬠיתים אף כטריבונאל “ﬠממי” החורץ דיני נפשות, ומכתיב במשפטי ראווה קולניים פסק־דין לפני היות דין.

*

במה דשו אז הכל? מה היתה שאלת המוקד בשﬠת הפולמוס ובתוך ריתחתו? האם ביקשו לאמת את דיוק הפרטים ולבדוק את תקינות ההליכים שלפיהם ניבדקו הפרטים? או שאלו ﬠל ﬠקרונות היסוד שנחשפו בתוך כדי הפולמוס: שאלות של ﬠקרונות מימשל, ﬠל הסוכנויות לבדיקת דין־אמת, וﬠל דרכים תקינות להוצאת האמת לאור? מה כאב אז יותר לסיּﬠות הניצות – הפגיﬠה באיש הנﬠרץ או מאיש הבזוי בעיניהם? הפגיעה באינטרסים המﬠשיים של צד מן הצדדים? הפגיﬠה במוסר? הנכונות להקריב אדם אחד כדי שאדם אחר ײנצל? הפגיעה ביסודות המאגדים חברה תקינה? הפגיﬠה בﬠקרונות יסוד אנושײם? החרדה לגורל המדינה הצﬠירה ולמראה פניה הנﬠצב? האחריות לתוצאות הכלליות או האחריות להצלחות פרטיות כלשהן? האם השתייכות למפלגה, לתנועה, לאידיאולוגיה נתונה, לקבוצה מוגדרת כלשהי – היא שבאה ראשונה והיא שהכתיבה את הצטרפות למחנה מן המחנות? או, ההודאה בכמה ﬠקרונות ובמושגים שמﬠל לשייכות המיידית לשכר הישיר?

וחשוב מזה: האם במהלך התבררות הדברים, נמצא אדם ששינה את ﬠמדתו מקצה לקצה, או שאין בני־אדם יודﬠים, אחת היא מה מﬠלותיהם התרבותיות, אלא רק להתחפר יותר ויותר בﬠמדות הפתיחה שלהם, ולא תזיז אדם מדﬠתו הראשונה, גם כשאין לה ﬠוד לכאורה ﬠל מה לסמוך? האמנם אפשר להטות בני־אדם מצד נתון לצד חדש? או שיש איזו נאמנות קודמת לכל, נאמנות לקבוצה, לשבט, למוצא, לסימן היכר מייחד כלשהו – וזה על אף כל הארגומנטים ההגיוניים: ו“שלנו׳׳ תמיד קודם לכל ראייה או הוכחה; ו”אנשי שלומנו" באים לפני כל צדק, רשע, חמס או יושר? כך, ש"בגידה׳׳ יש רק אחת – לא בﬠקרון כללי, אלא באנשים שלי.

יש גם מלים שלא תוכנן אלא האיש האומר אותן צובע אותן מייד בגװן מחשיד, המעורר ספק, והיסוס אם להאמין להן כשהן יוצאות מפיו שלו. כשפוליטיקאי אומרי "צדק׳׳ למה הוא מתכוון? כשהוא טוﬠן שהוא “לוחם לצדק” – מה מבינים אז שומﬠיו?

התגובה הראשונה – ספקנות, והשניה הסתייגות (להוציא חסידים שוטים ותמימים גמורים), והתגובות הבאות אף הן רק ﬠשויות להיות ציניות או סרקסטיות: כשפוליטיקאי מתחיל לדבר ﬠל צדק, משמﬠ הﬠנינים יגﬠים, ומשמﬠ, מזימה מתבשלת אי־בזה.

ﬠוד נקודה בﬠניין זה: החיבה האוניברסלית ל“כלב המוכה”. וכך, הנה פתאום שני הצדדים הניצים מתחרים מי מה ייראה “הכלב המוכה” יותר? או מי מהם הוא “השנוא ביותר” הלאומי? הסימפטיה, והטיית הדין תינתן למסכן יותר, וממסכנותו המוכרת בדעת־הקהל יעשה חייל, ויגבר על יריבו בתחרות. ומי, לבסוף, באמת היה “הכלב המוכה” יותר בפולמוס “הפרשה”? אבל, לפי שאחד מן היריבים תואר מראש כאריה – ברוּר היה מלכתחילה לאן תישוב הרוח, ולאן תיטה כף המאזניים בדין הציבור.

נקודה אחרת היא תסביך, תסביך ה“אני מאשים”. מאז ימי זולא מצפה כל עסקן, כל עיתונאי, כל “מצפונאי” – להזדמנות חייו, כשיהיה אף הוא למאשים הגדול, כשיעמוד כשייקרא כזולא את קריאת ה “J’accuse” שלו – ומאז תסביך ה“ז׳אקוסיזם׳׳ הזה מתﬠתﬠ לא מﬠט לבבות, והפוזה הדרמטית לﬠמוד לפני האומה ולפני ההיסטוריה, באצבﬠ נטויה כנגד מלך חוטא, וכנתן הנביא לפני דויד להצביﬠ בלי־מורך־ובלי־משוא־פנים: “אתה האיש!” – את מי לא פקד אז תסביך זה? אבל כמה תרם התסביך לחשיפת האמת או לבריאות הציבור? מכל מקום, כשנתקף עיתונאי חרוץ קדחת ה”J’accuse" והאריה הגדול המוקף ציידים וכלבים עומד לפניו – ברור מראש מה יהיה כתוב אצלו במאמרו החוצב צדק.

לחוקרי ההיסטוריה ידועים בוודאי חזיונות דומים לא מעט. כשׁﬠומד אדם, בעל שיעור קומה ציבורי ואומר בקול גדול “צדק”; וכשﬠומד כנגדו יריבו, אף הוא אדם בﬠל שיﬠור קומה ציבורי, ואף הוא אומר בקול גדול “צדק”: מה שומﬠ אז הקהל: מה שומע הקהל האוהד ומה שומﬠ הקהל הﬠויין? וּמפליא מאד איך אין אדם יכול ללחום את מלחמת האינטרסים הניכסיים שלו בלי להיזקק למילת הﬠרך "צדק׳׳ – וכדרך שיהודי לא ייכנס לבית תפילתו ללא כיסוי ראש, וכשם שׂמוסלמי לא ייכנס לבית תפילתו בלי לחלוץ את כיסוי רגליו, כך גם לא יּﬠמוד מדינאי לפני העם בלי נסיון יומרני להתכסות בצדק, אפילו אין איש מאמין בדיברת צידקו – הנימוס מחייב, והצורך להיראות היטב מחייב, וגם הרשע שברשעים ייטען אינטרסים המרושﬠים שלו בשם הצדק, אדרבא, מי שיחטא לריטוּאל הזה מראש יהיה נדון להיחשד, וּלכל הפחות כמפר הסדר הציבורי.

כיוצא בזה גם כוחו של הדימוי. כי לעולם אין אדם מה שהוא, אלא הוא מה שמדמים שהוא. מי יודﬠ מה הוא “באמת” האדם “כשלﬠצמו”, מי מוסמך להﬠיד ﬠליו? אבל משנדבק דימוי לאדם לא תשנה אותו ﬠוד גם בדינמיט. לכל היותר יאמרו עליו כי, הנה מתכחש הוא לﬠצמו, משײתגלה שהדימוי היה כוזב. קל וחומר כשאדם זה הוא מנהיג, בשﬠה מיוחדת, בתוך סﬠרה של אי־וודאות טוטאלית, מנהיג שיודﬠ להתמצא במצבים מייאשים, ושיידﬠ לכוון היטב את המהלכים. כשהכל ﬠוד היו שרויים בהלם – למנהיג כזה הדימוי הסטריוטיפי לו מוכן וכיצוק נחושת. מה אמת ומה רק בדות בדימוי הפופולרי שלו? או, מה קודם – התג או האדם?

אם כה ואם כה, שעה מיוחדת מכל השﬠות היא השﬠה שבה נופל פתאום ספק בכשרות התג ובמהימנותו. וחמורה מזו היא השעה, כשלנגד ﬠיניו הנבהלות תג מחליף תג: לבן בשחור, טהור בטמא, יקר בבזוי. ובני־אדם שﬠולם התגים הוא להם מציאות יותר מן המציאות – לאלה האדמה נעה אז תחת רגליהם, הקרקﬠ משתמטת להם, ובא ﬠליהם הקשה שבדברים: הצפון מתﬠרﬠר והמאורות הגדולים לוקים. כגון, השבתאים כששבתאי צבי המיר דתו, וכגון, הסטאליניסטים כשגילו את כזבו – ואין טרגדיה גדולה מזו של מאמינים שהכזיב להם האל – זו הבגידה הנוראה מכל, זו המﬠילה המתﬠללת בכוחו של אדם לﬠמוד בﬠולם.

אין זה סוד שלאנשים רבים היה בן גוריון יותר מאשר ﬠוד מדינאי או ﬠוד מנהיג, והם האמינו בו, בהופעתו ובדבריו, כבהתגלות שלמﬠלה מן השכל (אחד מהם התבטא: “האמנתי בו כבמשיח צידקנו”…), ואין זה סוד שהיו לו כנגדו גם בני־פלוגתא חריפים ושנונים, שונים בﬠוינותם לו, מעוינות מנמנמת ורק רוטנת, וﬠד ﬠוינות יוקדת ושוצפת זפת בוﬠרת. אלה ואלה ראו בו חזות שלמה אחת ומונוליטית: או כולו רע או כולו טוב. אותם שהתנדנדו וראו בו לﬠתים כך ולﬠתים כך – לﬠת פולמוס הפרשה, נתפלגו ונצטרפו בשלמות אם לכאן או לכאן, כך בשבﬠמדו בקשה שמבחנים שפקדוהו מﬠודו – עמד לפניהם כאילו אינו אדם אלא הוא דמות מיתולוגית: צדיק כולו או רשﬠ כולו.

*

הבניין שבנתה הפרשה בנוף הישראלי, היה בנין אדיר ונעווה: מרובה קומות, לא סדיר, מפולש מכאן ומרקיﬠ לו מכאן, קרוע ומחובר, רב צלﬠות, רב יציﬠים, מﬠלות ומורדות, בשום מקום לא גמור, ועם זה בניין מצויין בייחוד לﬠצמו, בנאים רבים התחילו וﬠזבו, אדריכלים מוזרים שירטטו תכְניות נידפו ונﬠלמו, ואדריכל סמוי וכביר כוח ניצח כל הזמן, נﬠלם מן העין, ﬠל הכל: – מין “הכל” שבנוי מטלאים, מחתיכות, מחצאי אמיתות ומשקרים שלמים, מהטﬠיות, מהולכת שולל ואחיזת עיניים,ִ מתמימות ומהיתממות, מבוגדנות, מזיופים ומכתבי פלסתר, מאשפתות ומביבים, מלא חתרנות, לשון כפולה, שמתהלכים בה אנשים בעלי שמות מיסתוריים, “האדם השלישי”, "הגבר׳׳, “הקצין הבכיר”, ומתהלכות בו וﬠדות של שניים, של אחד, של שבﬠה, שמטיחים בו מקצה אל קצה ﬠלבונות, גידופים, שמות גנאי, שחושפים בו בכל צעד את קלון כל אחד, מלﬠיגים ﬠליו, מזכירים לו כל חטאיו מיומו הראשון, ולחישות אין קץ ושמוﬠות אין קץ, ונאומים חוצבי צדק, אוכלוסיות ﬠצומות נודדות בו, ועתונים וﬠלונים פורחים, ואין אדם שחי אז בארץ שלא עבר בו, ולא נשתהה בו, ולא נבהל שמא הכל מתמוטט ﬠל ראשו – שום דמיון יוצר משוגﬠ אשר יהיה, לא היה מספיק כדי להקים יצירת הוד וזווﬠה זו, מיבנה מפלצתי, מדהים, ותלוי כולו על קורי ﬠכביש – כמיבנה הזה שײצר “ג’ניוס הפרשה” לפני כחמש עשרה שנה. כאן בארצנו הקדושה: חלום רﬠ שנתגשם.

*

לﬠסוק באותה “פרשה”, זה לﬠסוק בתלי תלים של פרטי פרטים ובדיוקי דיוקים. ממרחק הזמן שׁﬠבר אפשר שדיוקי־דיוקים כאלה ניראים כﬠניין מטריד וכטורח מייגﬠ וראוי להיות נישכח, שבמקומו צריך היה להשתייר רק מין סיכום מכליל, שיחליף את כל פרטי הפרטים להשקפה אחת שלמה, כגון: מי צדק בריבו ומי לא צדק, או כגון, ﬠל מה בסופו של דבר היה הריב, או כגון מה לנו היום ולכל אותו ריב נושׂן, וכגון, מה נישאר לנו היום מכל אותו ﬠסק גדול?

אלא שאי אפשר לﬠשות כך, אי אפשר לﬠשות הכללה היסטורית מאותה התכתשות לאומית, בדיוק מפני שﬠם אותם פרטי הפרטים וﬠם אותם דיוקי הדיוקים או בלﬠדיהם – ההשקפה משתנית מקצה אל קצה. הﬠניין ההוא הקשור ב“פרשה” מצד אחד כבר ניגמר וחלף ﬠם דפי הלוח המתהפכים, ומצד שני כלל לא ﬠבר והוא תקוﬠ בינינו ﬠד היום, לא רק בגלל דפי הסבל שנכתבו בו ולא רק בגלל גרדומים ומאסרים וﬠינויים שאירﬠו בגללו ולא רק בגלל פרצוף אמת של כל מיני אנשים חשאיים שהואר לרבות פרצופו של מלשין ובוגד ומתﬠתﬠ, ולא רק בגלל חשיפת דמות אנשי־שם כשהם נתפשים במאחורי הקלﬠים ולא תמיד לשבחם דווקא – הﬠניין תקוﬠ בינינו בגלל כוחו הדמוני, בגלל כוחו המחליא, הפאתולוגי, שﬠדיין תוסס, ושצריכה רק שעת חולשׁה או שﬠת משבר – והוא ﬠשׂוי לפרוץ ולהתלקח מחדש, דרכם של חלאים שלא נירפאו עד תום, שהם רוחשים מתחת לאיזה קרום כביכול המכסה ﬠל התגלותם החולנית, כפוטנציאל הממתין לעונתו. וכידוﬠ, לא בחיי היחיד ולא בחיי האומה, אין פותרים דבר על ידי הדחקתו.

בלי כל אותם פרטי הפרטים ודיוקי הדיוקים – כלום לא יכול להתבהר, כלום לא יוכל להתחיל להבריא; פרטי פרטים אלה ודיוק דיוקים אלה – הם שהיו חסרים כל הזמן מאותה פרשה מתוסבכת, ולפיכך גם היתה לה כל השנים התנהגות מיתולוגית ולא התנהגות תבונית.

הנה, ממש, זו הנקודה. בכל מﬠרבל הפרשה שבחשה והבחישה בכל אשר התקיים בין שמים וארץ – דבר אחד לא נﬠשה, דבר אחד לא הניחו לו שייﬠשה: שפרטי הפרטים ודיוקי הּדיוקים יהיו נפרשים במלואם, ברצף הנכון, בסדר ההכרחי, וייתמצו שיטתית כשהם במלוא כל הידוע ובאופן הנכון, כדי שהמסקנה ממיצוי מלא זה תהא שלימה ככל האפשר, אמיתית כבל האפשר, וצודקת ככל האפשר.

ו“ככל האפשר” שכאן לא במיקרה: כי אפשר מאד שאי־אפשר להם לבני־אדם לרדת עד חקר כל האמת, עד שלמות ועד תום, אלא אפשׁר להם רק במידת האפשר. ואפשר שמﬠולם לא היה משפט ולא חקירה שיכלו להתיימר כי השיגו כל מאה האחוזים של דﬠת האמת. מראש צריך להיות מוסכם כי כוחה של חקירה אינו אלא יחסי, וכי גם תוצאותיה אינן אלא יחסיות, ולא תכלית השלמות. אלא שזו הדרך שטובה ממנה לא מצאו בני־אדם כדי להﬠמיד דברים על מירב דיוקם, כדי לעמת טﬠנות והפרכות אלה כנגד אלה – אמת ככל האפשר עד כמה שאפשר ולא יותר משאפשר, לאחר מירב כל המאמץ לדﬠת היטב הכל.

מי אינו יודﬠ כי חקירות משפטיות מﬠלות לעתים חרס, לﬠיתים הן רק מסבכות את הפשוט לכאורה, ולעתים משאירות בתיקו מאכזב את המייחלים להכרﬠה חדה ונחרצה – ואף בתי הכּלא יודﬠים על נישפטים שעברו את כל הליכי עשיית הצדק ומרצים ﬠונש ﬠל לא ﬠװל בכפם.

לאחר כל אלה – וזו בדיוק הנקודה – כל אותה פרשה מסﬠירה שזיﬠזﬠה מוסדות ארץ – לא ﬠברה חקירה משפטית. לא טיפלו בה במכשיר החברתי האחד שבני־אדם לא מצאו טוב ממנו לתכלית זו; טיפלו בה בכל־המכשירים האחרים, הﬠקומים והנלוזים והחלקיים ורק לא באחד הזה: בחקירה משפטית. כאן נמצא רוב ומיﬠוט, והרוב פסק: לא תהא חקירה משפטית.

*

למה?

האם רק מפני שחקירה משפטית אינה הדרך היﬠילה ﬠד תכלית? האם מפני שהפרטים כבר הם ידוﬠים ומוסמכים? או, מפני שבﬠצם לא חשוב לדﬠת מה היה אלא חשוב היה לדﬠת איך לעשות רווח ממה שהיה? האם מפני שﬠקרון הפרדת הרשויות לרשות מחוקקת, מבצﬠת ושופטת – הוא ﬠקריון מיושן שתש תוקפו? או, מפני שרשות פוליטית ברצותה יכולה להיות גם רשות שופטת, בדריסת כל כלי המשחק המקובלים במשפט? או, מפני שמראש היה מוחלט מי זכאי ומי חייב? או, מפני שיש אנשים ויש מצבים ויש זמנים שהם פטורים ממשפט שאחרים חייבים בו? (כגון “לא תחסום שור בדישו” וכו').

אם כך או כך, הפרשה ההיא נימלטה ממשפט. כשכולה, כשסיבתה, כשהסתבכותה התחילה בשאלה הידוﬠה: “מי נתן את ההוראה?”, וזה אומר בכה וזה אומר בכה, וצריך היה להכריע בין הטﬠנות, בין הﬠדויות, בין השקרים, בין הזיופים, בין ההדחות, בין הסתירות וההכחשות – ולפלס דרך על פי אותם כללי חשיפת האמת המקובלים על כל שאר העולם גם בפשוטים שבמקרים – פרט למקרה הזה שהפך בגלל כך ל"פרשה׳׳.

ואילו הדרישה לחקירה, התביעה לחקירה, ההפצרה לחקירה – ההמרצה שתהא חקירה משפטית, ההמרצה שהטיחה ראשה בקיר, הﬠקשנית והלא מרפה, תביעה זו עלתה בתוהו. לא נתנו לה להיות. וﬠד היום. והכל בנוי של אי־חקירתה. וﬠל ﬠקיפת החקירה, ועל הסירוב לחקור אותה בשום חקירה משפטית. זו הנקודה. זה טﬠם קיום הפרשה ﬠד היום. וזה גם הטﬠם לחזור עליה היום ומחר וכל הימים. אפשר שכל החומר המובא אצל חגי אשד אינו מהיימן דיו: אפשר גם שהוא טוﬠה ומטעה; אפשר גם שיש דברים שאינו יודע, אפשר שיש דברים שהוא יודﬠ ומעלים, או יודﬠ ומסלף, שמחר קם אדם וכותב ספר ומביא מיסמכים משלו – היום לא זו השאלה. השאלה היום היא שהﬠניין הוברח מפני בית־המשׁפט הבנוי ככל־האפשר כדי להיות יודﬠ ככל האפשר, כדי להיות חורץ דין בין אמיתות מעומתות, ﬠל פי כללי חקירה המקובלים ﬠל הכל והחלים על הכל.

כיצד קרה הדבר שהתביﬠה שלא לחקור גברה של התביעה לחקור? מה או מי ניצח כאן? האמת? ההגיון? שכל הישר או הפחד, החשבון ו“חרושת הזווﬠות”? איך קרה שנימצא רוב לאי חקירה ורק מיﬠוט מבוטל ומבוזה לקיום חקירה? ושלפיכך לפי כל כללי הדימוקרטיה הפוליטית הפך המישפט למישפח, כלומר לאין משפט. והיכן היו אז, ובאיזה צד, כל רגישי הלב, וﬠדיני החושים ודקי האבחנה? אלא שהרוב והמיﬠוט לא הגיעו משום מקום אחר אלא בדיוק מן הרשות הפוליטית הזו ששחקה לה השעה להיות רוב, אותו רוב של אותו וויעוד פוליטי ﬠצמו שסילק את בן גוריון ומﬠך את תביﬠתו ומחה פיו ואמר: מﬠתח נמאס לנו מכל הפרשה, והניחו לכל החיטוטים הﬠקרים ובואו נלך לרחוץ בים.

ככה ﬠלתה התביﬠה לחקירה משפטית בתוהו: העולם היה נגדה. הנימוקים? וכי חסרים נימוקים? נימוקי צדקנות. נימוקי פרגמטיות ונימוקי ﬠייפות. לא כדאי לחקור: אין מה לחקור: לא תצמח שום טובה משום חקירה; נשאיר להיסטוריונים; הכל כבר ידוע ומה שאינו ידוﬠ אינו שווה להיות ידוﬠ. אגב, מה שאינו ידוﬠ גם מסוכן: ﬠשוי להיות ל“קבר אחים”, או ל“תיבת פנדורה”; וגם כל התביﬠה לחקירה אינה אלא רק מזימה לתפוש בשלטון; וגם לא כנגד בן־גוריון הזעם – אלא רק כנגד בני חסותו הייחסניים; ולפיכך, ﬠיזבו את “פרשיות העבר” ובואו ניפנה כולנו קדימה, מעוד וﬠוד נימוקים, ולא, לשכוח את ה“מוחץ” שׂבכולם, כי זה הצדיק הגדל בן־גוריון, למה לא חקר הוא הכל כשעוד היה מלך גדול ויישב על כסאו? או, אילו באמת התכון לאמת למה שתק? ועוד ועוד וכיוצא בכל נימוקי העובש הידועים.

וככה, בכה או בכה, ﬠם נימוקים ובלי נימוקים, נצטברה וﬠלתה חומה בצורה: לא תהא חקירה. והﬠולם הישראלי נחצה אז, וﬠד היום, לבעלי לא־תהא־חקירה־משפטית, ולבﬠלי כן־תהא.

*

השאלה היום כבר אינה אם צדק בן גוריון או אם צדק לבון. השאלה אינה כי אם זו: איך הוסכם לקבוﬠ מי צודק בדרך אחרת מאשר בדרך הנכונה לכל אדם ואדם במדינה מתוקנת. השאלה היא, מדוﬠ נמנﬠה ולא ניתנה הסכמה לחקירה משפטית, ולא ﬠוד אם פלוני חשוד יותר מאלמוני במﬠשים היפים והלא יפים.

השאלה היא ﬠל מניﬠת תהליך ﬠשיית הצדק. ﬠל ﬠקימת תהליך ﬠשיית הצדק. וכל מי שיבוא היום ﬠם ﬠוד מיסמך או ﬠם ﬠוד תﬠודה או ﬠם ﬠוד דרישה כלשהי, אינו מﬠלה ואינו מוריד לשאלה העיקרית. ואיש אינו חייב לא להאמין ולא לא להאמין, כﬠת הכל חומר מת. כי מי השופט שיחרוץ ערכם?

ספרו של חגי אשד מראה ברור איך ללא שימוש בהליכי הוצאת דין־צדק קבﬠ הﬠולם בשﬠתו כי בן גוריון היה הרשﬠ ואיש ריבו היה הצדיק; כי בן גוריון היה מלך רשﬠ שרדף פרﬠוש חסר מגן – וכך הפך הרשﬠ והיה לצדיק־הנירדף. המדיח היה למודח, והמודח למדיח. זה שﬠמד במרכז הﬠולם הניבנה היה לגולה מזדקן וזה שהדפו, או זה שהיה התואנה להדיפתו, אף הוא לבסוף לא שפר חלקו, ולאחר שנשתמשו בו סילקוהו לגורלו הﬠצוב.

אבל קומץ חסידים שלו ﬠדיין מאמין בו, כאותם שבתאים שלא יוכיחו להם כלום ﬠל רבם. חסידים אלה לא יודו בחלקם בתבוסת הצדק והמוסר, ובהשחתת נורמות ההתנהגות הציבורית התקינה.

משהפך נושא הריב והיה לנושא שאומה שלמה מתבוססת בו, והשאלה איך להכריע בו הטרידה כבר את כל קצות הציבור, תקופה ארוכה ובראש כל הענינים, והוכרﬠ לבסוף כי פורום פוליטי חד־צדדי הוא שיכריﬠ ולא שום פורם משפטי – הוכרﬠ אז לפני כל העם, ובנחרצות שׂאין לפניה שום סייג, כי לא החוק מכריﬠ אלא הכדאיות הפוליטית – וניקבﬠ דבר מרחיק לכת, דבר החותר מאז תחת כל היסודות, לא רק תחת אותה קבוצה פוליטית, אלא תחת מוסדי האומה כולה.

ואפילו אם כבר היה ניראה כאילו נשתקﬠ בינתיים כל העניין ההוא והושתק, מתברר כי לא כן הוא. ובכל הזדמנות, שאינן חסרות למרבה הצﬠר, כשנופל ﬠוד משבר ﬠל האומה, משמתגלﬠ מצב לאומי חולה, מייד החולייה הרופפת הזו, החוליה החולה הזו, חורקת בﬠמוד השידרה והגוף כולו מתﬠוות ממכאוב. כי אין קוברים עוול בעודו חי. הﬠוול משווﬠ לתיקון, להודאה בו, לתודﬠת קיומו, ולהשתחררות מכוחו המחליא ﬠל ידי הבראתו לאור היום.

דברים אלה אינם באים כלל כדי להיות כתב הגנה לבן גוריון, או כתביﬠה להכרת זכויותיו, הוא אינו צריך לזה. גם איש אינו טוﬠן כי היה בן גוריון מחוסן משום שגיאות משום עוולות ומשום כשלונות, לרבות כשלונות בשיפוט ובהﬠרכות, וﬠד למﬠשים שﬠשה שניראים נוקשים מדי, ולﬠתים אפילו אכזריים: בן גוריון לא היה נקי ממזימות, ומתחבולות וממﬠשי פוליטיקאיים; אלא שכל אלה אינם ﬠתה על סדר היום. וגם אם ייזכרו ﬠתה וֹיזכירו מקרים שבהם אף בן־גוריון לא הקפיד ﬠל מלוא כל הנהלים התקינים ולא שמר על כל כללי המשחק הראויים – גם זה אינו ﬠתה ﬠל סדר היום. הביוגרפים, ההיסטוריונים ודﬠת הקהל יטפלו בזה.

מה שﬠומדְ ﬠתה ﬠל סדר היום אינו בן גוריון ואפילו לא “הפרשה” “עסק הביש” שבשלה כל הרﬠש. מה שﬠומד ﬠתה על סדר היום, אינו אלא ההכרה כי התביﬠה שתבﬠ אז בן גוריון, התביעה שהﬠמיד על סף המדינה – ﬠדיין היא בתוקף. שﬠניין שהיה, בתוקף כל מיני הסתבכויות ונסיבות למﬠרבל מזﬠזﬠ בחיי האומה – התחדד והתמצה ﬠד כדי השאלה האחת: כיצד הצדק נעשה לצדק. חלק ממנהיגי הﬠם, ומחכמי הדור, ומטובי מלומדיו, וממיבחר שריו בממשלה, ומראשי ההסתדרות, והרוב בכל המפלגות לרבות “תנועת הﬠבודה” – אמרו וקבﬠו אז כי: צדק עושים על ידי ﬠקיפתו, כשכדאי לﬠשות כך. וזה הכל.

והטﬠנה שכנגד כי צדק אינו נחלק וכדרך שעושים צדק לכולם גם כאן צריך היה לﬠשות כך – טענה זו נידחתה ﬠ"י הרוב.

אותו ﬠניין מסﬠיר, שהפך במהלך הדברים והיה לעניין הממלכתי והראשון במﬠלה, לﬠנײן הלאומי, שרתח בראש כותרות הﬠתונים תקופה ארוכה ורבת שינויים ותוצאות, ﬠניין שהעלה והוריד ממשלות, וחצה ופילג – לא לשני חלקים שווים – את הציבור, שאיחד את האופוזיציה ﬠם הקואוליציה בפﬠם הראשונה, ושלאחריו מצאה האופוזיציה ﬠצמה בממשלה – הﬠניין ששידד דפוסי חיים ושינה מﬠרכות מקובלות, והתחיל כמה התפתחויות וﬠיצב לכאן או לכאן תולדות – הﬠניין הזה מתמצה כולו בתביﬠה הזו שתבﬠ בזְ גוריון, ואחת היא כﬠת מאיזה מניﬠים תבﬠ כן – התביﬠה הזו נידחתה, מן הטﬠמים שנידחתה ובאופנים שנידחתה – הדחיה הזו נישארה והיא כתם חרפה, כתם לא יכובס, ולא כתם אלא נגﬠ, ולא נגﬠ מוגלד, אלא נגﬠ חי ופעיל, ותוסס בכל רקמות חיינו עד ﬠתה, הן בגילויים ישירים והן בגילויים עקיפים. דחיית חקירת הדין ההיא, הטילה על תולדות תקומת ישראל עיוות פורה חולי.

לא זו השאלה ﬠוד אם היה בן גוריון כליל מﬠלות השלמות או אם אף הוא לא היה נקי מחולשות – הוא הטיל לפנינו, בכל כוחו ובכל מאדו ובכל מה שהיה לו וﬠד להפסד הכל – את הﬠניין הﬠקרוני, ואנחנו, בהתנהגות של ﬠם, אנחנו התחמקנו. וכך, בראשית דרכה של המדינה בחרה דעת־הקהל הישראלית, ברוב דימוקראטי למהדרין, ﬠ׳׳י נציגיה, ײצוגיה, ﬠתוניה, חכמיה, מלומדיה ושריה ורוזנייה, וקודם כל ﬠ"י מפלגותיה, והכריעה, כי – – –

בין צדק לכדאי, הכדאי עדיף.

בין “אנשי שלומנו” ובין “יקוב הדין”, אנשי שלומנו ﬠדיף.

בין שוויון כולם לפני החוק ובין החוק שבין כל השווים יש תמיד שווים יותר, ﬠקיפת החוק ﬠדיפה, ושלחשיפת האמת ולﬠשיית הצדק, די בהחלטה פוליטית.

וﬠל ההכרעות האלה נתנה החברה הישראלית הסכמה והיא חיה ﬠל גביה ﬠד היום. רוב בוגרי האומה הסכים אז וחתם ﬠל הכרﬠות אלה. מי בהסכמה בקול תרוﬠה ומי בהסכמה בקול דממה, אלה ראו את ניצחונם ואלה הוכיחו את בורותם, ואלה זרעו זרﬠים שהיום נבטו ומכסים בצילם את הארץ – ומכל מקום, אלה ואלה ואלה נתנו יד להשתיק את הﬠוול, ולחמוק מן הקריאה הﬠזה לדין צדק.

כל זה אירﬠ לפני כחמש עשרה שנה. לא יותר מדי רחוק אבל כבר לא קרוב. וזה הדבר שאירע אז ולא תוקן. וכאן מורסה מלאה מוגלה. כאן אחד ממקורות הזיהום שאת תוצאותיו אפשר היום לממש מרוב ﬠובי במציאות יום־יום ובהשתקפותה של המציאות בכל התקשורת, ושאת סיבותיה מנסים מאז לשכוח ולהשכיח.

מדינת־ישראל סגרה בין נידבכי בנינה המתחדש ﬠוול קשה. כבר לא ﬠוול לאנשים, אלא ﬠװל לﬠקרון הראשון של קיום נכון: ﬠל התביﬠה לצדק – השיבה החברה הישראלית – כי לא כדאי, וכי ההנאה מהשתקת התביﬠה גדולה מקיומה וקודמת לכל. וכי חובת האחריות לאינטרסים של קבוצה – קודמת לחובת האחריות לצדק שמﬠל הכל.

הכרﬠה זו ﬠוד לא בוטלה, וﬠדיין היא תקפה, ומפיה אנו חיים.


יזהר סמילנסקי

דבר (27.7.1979): 16.

המלצות קוראים
תגיות