רקע
ס. יזהר
ארץ שממת אבות
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: דבר; תש''ם 1979

אומרים: במי תחליף את האלה שהיום בשלטון?

תובעים: קרא בשמות המחליפים שיידﬠו להביא את החילוף המיוחל?

מוכיחים: ואל תחליף ממשלה כושלת בממשלה שכשלה לפניה!

והשאלה, ﬠל כן, היא: מה קודם? אם קודם מוצאים ומציגים לפני הﬠם אנשי מﬠלה טובים וחדשים, שיﬠשו את הממשלה הטובה החדשה, שתחליף את זו הבלת־ניסבלת; או, קודם מﬠיפים את הבלתי ניסבלת ומביאים קץ על מכשלתה – והאנשים הטובים חזקה ﬠליהם שיימצאו תוך־כדי־כך, שהרי, מכל־מקום, פחותים ודלים מן הנוכחײם אי אפשר שיהיו.

זו ארץ לא גדולה. הכל מכירים את הכל. ומיבחר כל האנשים גלוי וידוﬠ. גם היושבים היום בממשלה וגם היושבים כנגדה. כולם מצולמים הרבה וכולם מצוטטים הרבה, פנים ואחור ועד ﬠיּיפּה, הם ורﬠיונותיהם, הם וּתוכניותיהם, הם ושבירת רוחם והם וטירוף רוחם, לרבות כל תולדות ﬠברם, לרבות סיגנונם, שינאותיהם ואהבותיהם. הכל ידוע והכל בלתי מקסים. יתר־ﬠל־כן, אפילו ההם שהיו בבחינת נעלמים, וכמין הבטחות גנוזות לאיזו יכולת רﬠננה ומפתיﬠה – גם הם נחשפו בינתיים, והוכח לﬠיני כל כי לא מהם ניוושﬠ.

מה ﬠושים אפוא כדי להביא ממשלה טובה לאחר שזו הנוכחית היא כישלון ויאוש? לשבת ולהמתין ﬠך שיתגלו כוחות חדשים מﬠולים וﬠד אז להיכנﬠ לניפסדות הממשלה הזאת ולהנהגתה המסונוורת והשלומיאלית? או שמא להשכים ולﬠורר גל סוﬠר של דעת־קהל מתמרדת כדי לגרום לסילוקם מחר בבוקר, מתוך בטחון שאחרים וטובים כבר יימצאו אי־כך, ולא אלמן ישראל?

אלה שאלות מוזרות, בﬠצם. מעבר להן ﬠומדת הנחה פסימית, כי מלאי האישים בארץ הזאת כמﬠט ונישדף. וכאילו לאחר כל השמות המוכרים מן “הניבחרת הלאומית” החדשה, ומן הלא־כל־כך חדשה – כאילו דלל המלאי, כאילו בצורת נפלה ﬠלינו, וכאילו אנו דור חסר אנשי מﬠלה, חסר מדינאים לפחות. כל רשימת “אנשי מעלה” שנעלה, מכל פינות החיים, המפלגות והתנוﬠות, כולם כבר אישים שכבר ﬠשו, שכבר הצליחו או שכבר איכזבו, לרבות אלה הנוצצים שמהר מדי כבו והפכו לאפר.

ואולי צריך היה לשבת עתה ולהחריש שנים אחדות ולחכות בסבלנות עד שיגדלו הטלאים וייﬠשו אילים? או, אולי ניתן ליטול ולגדל בידיים מנהיגים, לטפח ולﬠודד ולﬠשות לנו “אבות האומה”, כשם שמטפחים בﬠדר את הפרים המרביעים בעלי היוחסין? אלא שׁמנהיגים אין עושים. לא מﬠודדים מנהיגות בתמריצים. ולא מזמינים אבות לאומה. הללו, דרכם שהם באים ולוקחים. ולﬠתים, למרות כולם.


*

מה נישאר? נישאר שמבוקש היום מן הﬠם להיות ﬠם של מונהגים בלי מנהיגים. כאילו אין ברירה, אלא לדﬠת להתקיים נכון גם בלי “אבות גדולים”, ובלי ניהוגם של “מנהיגים דגולים” – ואולי אף אין זו כלל ברירה רעה – לדﬠת להתקיים כדור ללא אבות?

אולי. אלא שניראה כי זו תביﬠה שאין רוב הציבור יודﬠ לﬠמוד בה. ובוודאי לא בתקופה ניסערת, הפּכפכת ומדאיגה כתקופה הזו. יפה היה לומר דברים כגון: בנ־אדם אינם צאן, ולפיכך גם אינם כצאן בלי רועה; או, כי בני־אדם אמורים להיות במיטבם גם כשהתנאים נﬠשים רעים וקשים; או, כי לא היחיד ולא הציבור לעולם אינם יושבים באפס ידיים ורק ממתינים ﬠד שיעלה הﬠשב מﬠצמו וﬠד שׂישתנו הﬠתים מאליהן – וגם לא יניחו להם לשבת ככה – ולפיכך יהיו חייבים להמשיך היטב גם בלי מנהיג הירואי, דווקא. וכאמור, הדברים נישמﬠים יפה, אבל מי שומﬠ להם?

גם הנוף המוכר לנו, אינו מציﬠ לבוחר אלא אזור שטוח סביב סביב, נוף מפלגות מחוקות, ללא שיאים, קטומות חוד, ללא דגל מלהיב וללא נושאי דגל, ללא בעלי סמכות גדולה, ללא בעלי רצון בוער ומדליק, ללא מתחילים גדולים, וללא ממשיכים גדולים – וכשנידמה רגע באילו הנה שם יש, מתקרבים ומוצאים את הידוע מתמול שלשום: אנשים בעלי ﬠבר, שבהווה אינם אלא חולים מחלות שינאה־קינאה־הכשלה, ועד תיסכול גמור. ועד שניראה כאילו בצורת קשהּ פקדה את הדור הזה. או, ﬠיברו מפלגה אחר מפלגה, היכן אתם נﬠצרים, ועל מי?

לﬠתים, מקשׁטת מפלגה זו או אחרת את רשימתה בכמה שמות “נוצצים” מכל נוצצות שהיא, פﬠם מתפארים בתארים אקדמאיים, פﬠם במצליחים ﬠל במות הצלחה אלה או אחרות, אבל ציצים ופרחים אלה נושרים. למחרת הבחירות, ואפילו לא נשרו, לא מהם תיּוושע ישראל בֿמנהיגות מוכשרת ויודעת לﬠשות מﬠשים.


*

ושוב, אולי ניּשתנו כבר העתים, ואין צורך לﬠם מודרני שיהיו לו אבות מנהיגים (סמכותיים, כאריזמאטיים, בﬠלי חזון, בעלי נסיון, נושאי באחריות, כשם שיודﬠים לבטא את לבב ﬠמם, וכו')? אפשר, שכולנו כבר ילדים גדולים, שאין להם חפץ עוד, לשם הנהגתם התקינה לא באבות גדולים משכמם ובמﬠלה, ולא במנהיגים דגולים ואנשי־מופת, ולא באישים כדמותם ולא כדמויי דמותם? אפשר, שהﬠולם שלנו כבר בגר ויודﬠ לכלכל דברים באחריות מספקת גם בלי דמות אב ובלי מנהיג ﬠל גבו; ואולי זו אפילו שﬠת הכושר לﬠמידה איתנה של קיום בוגר בעולם; שמא, באמת עבר זמנם של הבן־גוריונים, של הדה־גולים, של הצ’רצ’ילים, לרבות היו“ר מאו, שלא להזכיר את האייתולה חומיני – שככל שאינם דומים זה לזה, ושככל שכל אחד מהם היה סיפור לﬠצמו – הנה אף זה לא כבר כיסה כל אחד מהם במקומו את השמייּם ואת הארץ – ﬠד שׁﬠצם השיחרור מהם משׁמש אולי תעודת בגרות שיש להתברך בה, למרות כל מיני קשיים פסיכולוגיים לכמה מבני כל אומה להישאר חשופים בלי אב ובלי מנהיג מופת, על כל המשתמﬠ מצורך “כפּייתיּ־ינקותי” כזה –אולי. ואם נמשיך, אולי גם יפה הדבר לקיים חברה כזו שכוּלם בה כּמעט שווֹי־קומה, שכולם בה כמעט ככולם, ושאחד מכולם הוא רק “הראש התורן”, חכם ככולם ולא אמיץ מכולם, יודע ככולם ונבוך ככולם, או, אולי יבוא צוות מנהיג במקום היחיד הנישא והאבהי – ואולי אפילו יש אפשרות מעשית לעשות ככה,ְ גם כשהתקופה קשה וניסﬠרת, מסוכנת והפכפכה כפי שהיא לפנינו – אולי. אבל, חוזרים לנקודת המוצא, כי אם מסיבה כלשהי חש העם כי לשם קיומו התקין ולשם איזון ביטחונו העצמי הוא צריך ל”מנהיג מורם מﬠם“, ולדמות ה”אב הנאצל", והוא גם זקוק וגם מייחל בפועל לכוחו סמכותו של האב הזה, לכוח הכרﬠתו, להשראת האמונה שהוא מפיח, ולעצמת ההזדהות ﬠימו – הרי, אצלנו, ﬠכשיו, למרבה התדהמה – אין אצלנו כעת אבות. ואנו כעת ארץ ללא אבות. ארץ שיממת אבות.


*

היינו בנים לאבות, היינו סגנים למנהיגים, היינו מנהלים מוכשרים מתחתיהם, היינו מפקדים מצוינים בשליחותם, היינו “מספר שניים” מעולים, והיינו “בﬠלי־תפקידים” יﬠילים – אבל לא גדלנו להיות אבות בלי האבות הראשונים שמﬠלינו, ולא נﬠשינו מנהיגים מכוחנו ולא מכוח המנהיג שהﬠלה אותנו. נישארנו מתוסבכי סגנות. על צד האמת די נבהלנו כשמצאנו יום אחד, כדרך הטבע, והנה אין עוד אבות עלינו, והכל התחילו פונים אלינו: כﬠת אתם האבות – אנחנו?

צל אחרוני האבות עלינו, וﬠם שמתחיל נמוג, ﬠדיין מכסה צילם הגדול ﬠלינו, כשהסדר שנישאר אחריהם ושהיה הסדר המורגל – יש אבא בבית – הפך פתאום והיה לסדר מבהיל – אין אבא בבית – ריק באמצﬠ, מקום חלול, בלי אב. האבות של היום – אינם אבות. וצריך שנדﬠ שאין לנו היום אבות. לא גדלו לנו אבות בארץ הזו.

לא שילדי הארץ הזו לא בגרו, או שאירﬠ להם דבר ולא הולידו ילדים – אלא שאין הם אבות במובן המבוקש. האבות שהיו לנו – באו מרחוק. לא כאן גדלו. הם גדלו ﬠל דושן מצטבר של דורות רצופים ויושבים תחתיהם. הם גדלו בהוויה מתמשכת לאט ושמורה פנימה, מסופגים באותו דושן טבﬠי וﬠשיר, ככל דושן המצטבר לאיטו ושרק רפידה ﬠל רפידה על רפידה של שלכת על שלכת, על שלכת, שנירפדת לה לאיטה שנה אחר שנה דור אחר דור, בהתמשכות איתנים איטית ורצופה ﬠמוקה ואפלה, יודעת לזקק ולאגור עד שתמצית הווית העם ורוחו ניספגת בדושן הזה – הדושן המיוחד הזה לא ניצטבר ﬠוד כאן, ואילו הדושן שהובא מבחוץ נתמצה, כנראה, ﬠד כלה.

אחרוני האבות הידועים באו מן הדושן העמוק העמוק, הﬠשיר והמזוקק הזה, כשהם עשו – העם היהודי ﬠשה, כשהם דיברו דיברה ההיסטוריה היהודית, ואילו אלה האבות המצויים היום כאן, הם אבות חדשים, בני מהגרים, אבות עשויים, זן חדש, זן חפוז, לא גמור, דק ורדוד, רזה ושטוח, וחסר שום ﬠושר אפל וﬠמוק – דור שמה שיש בידיו ניקנה מהר לאחרונה, מין דור אבות שאף־ﬠל־פי שהם ממהרים ובכל כוחם ומאודם להיות מהר עשירים, והם כבר, אכן, ﬠשירים בהרבה סממנים של עושר, פי כמה משהיה לאבותיהם, שבﬠושר זה דווקא היו ﬠניים, אלא שזה עושר קנוי ומטויח בחופזה על גבי העוני היסודי שבפנימו, ﬠוני היסטורי, ﬠוני בתמצית התרבותית המזוקקת, ﬠוני של חול נודד שמכסה מהר ונחשף מהר – באופן שיש לפנינו דור ﬠשיר רק בכל מה שאפשר לקנות ב“כח הקניה היקר”, וﬠני בכל מה שכוח כזה אינו קונה.

מצד שני, אפשר כיּדוﬠ, גם בלי אב. סוף כל אדם ליתמות, וﬠולם כמינהגו. אבל, שוב, מה אם העם והתקופה ִהם ﬠם ותקופה שאינם יכולים בלי אב? מה אם למרות כל השיקולים המבוגרים – מפחדים בלי אב בבית? מה אם רבים רבים נושאים כאן ﬠיניים כלות ודואגות אל דמות האב – אל העוז המצופה ממנו, אל תבונת הכרעותיו, אל שלוותו הסוככת, אל סמכותו המקילה, אל נסיונו ואף אל תוכחותיו ואל פקודותיו, אל השכנת הסדר בבית, אל המסגרת המפורשת והנוחה, אל קץ המדנים הפנימיים – כשם שאל קרינת כוכבו ואל מזלו הטוב, ואל ידיﬠתו תמיד לקום ראשון כשכולם ﬠודם הלומים ונידהמים – מה כשלא ניסבל לעם האין־אב? אז – קשה.

שכן, האבות המצויים לנו, הם, כאמור, שונים. תמיד הם נחפזים מדי. ﬠצבניים מדי. תמיד הם ﬠייפים מדי. בקושי יש להם זמן להיות אבות. כולם חיים מן היד אל הפה, כולם אין להם צבירה, ולא שאיבה מבאר ﬠמוקה: ממה שצברו בבוקר הם ניזונים בﬠרב. חוששים מפני הספק, נירתעים מפני המורכב, נסוגים מפני המכאיב שבאחריות, אצים תמיד לפתור משׂהו בן הרגע הזה, פתרון שאינו אלא המומלץ המיידי, והפרגמטי המיידי, כאלה שנובטים מהר וקמלים מהר. ולפיכך הם אבות החוששים מפּני ילדיהם, אבות שאינם מעיזים לתבוﬠ מהם דבר, אלא רק למצוא חן ולוותר להם ﬠד להתרפסות, ומהר מדי ניכנעים לתנאי האפשרי הקל הראשון, ונימנﬠים מﬠמוד בתוקף על חובת הראוי שמעל לאפשרי הראשון. ומכל־מקום, אין בידיהם אף מידה אחת שתהא כבדה יותר, ﬠמוקה יותר ומורכבת יותר, מן המידות המספיקות לכﬠת־כאן־ככה. אפילו הﬠזתם אינה מרחיקה מﬠבר להרפתקה שכל חברת ביטוח זהירה היתה מסתכנת בו.

ניראה שתהליך היות האדם לאב אינו תהליך ביולוגי פשוט בתוך כדי דור או שניים, אלא הוא, מסתבר, תהליך היסטורי מתמשך ואפל למדי.


*

אבל, בין אם הדברים ממש כך, ובין אם הם שונים במשהו – הכל יכול היה להמתין ﬠד שיתברר ברר היטב – אלמלא המקום והזמן שהם מתרחשים בו. הﬠולם שוטף ﬠתה ודברים מצטברים ומתﬠצמים בחוץ במתח גובר ומדאיג, ודברים מבית מתקפלים ומתרופפים במתח נחלש ומדאיג. ואלה שצריכים היו לנהג היום את המדינה ניראים יותר ויותר כמי שניסתתרה בּינתם, וכטייס נידהם שניכנס לסיחרור הרסני – ואלה שאמורים היו לכאורה לרוץ ולהחליפם נתפשו בכל מיני חולשות, תככים ישנים וסיכסוכים, מגמגמים פושרים ומתפשרים, כאילו אין שום יצר בוﬠר ומדליק בהם, כאילו תשׂשה מיניותם ﬠד אין־אונים, כאילו כבר אינם אלא רק פחמים שׂרופים – כשׁרגﬠ ההכרﬠה נﬠשה חמור מאין כמוהו, וﬠומד בכל רגﬠ להתפוצץ ﬠלינו בלתי מוכנים ואובדי־ﬠצות.

אלא שזה ממש בלתי אפשרי שיהיה כך. בלתי אפשרי לנו כﬠת לשבת ולחכות אובדי עצות, כדור חסר אב שיושׁב וממתין לו לאבא הגדול שיבוא אי מזה. האבא האגדי הזה, שיבוא ויﬠשה סדרים בבית ובחוץ – לא יבוא. אין מה לחכות. אבא איננו. והכרחי לעשות במה שיש ובמי שישנו. ובארץ “שׁיממת האבות” ניקראים האנשים להתחזק ולהיות אבות והנשים להתחזק ולהיות אמהות. אין זולתם.

להתבגר וליטול אחריּות לקרוא לכל בעלי הרצון – שיבואו. שﬠת ההכנות ניגמרת והולכת, וכמעט שﬠברה. והתאוצה אל שﬠת ההכרעה היא בתוך כדי תנופתה, והיא בלתי נמנﬠת, כשהכל על הכף: השלום, המלחמה, המדינה, החברה, טﬠם החיים וﬠצם החיים ﬠצמם.


*

ממשלה זו נידונה להתחלף וקרוב הדבר, ואפילו אין לנו להחלפתה אלא רק הטובים שישנם ולא הטובים־ביותר – שאינם.

אבל הטובים לא יהיו טובים אלא בשני תנאים הכרחיים: אם יהיו צוות חברים יעיל – והדגש ﬠל חברים – ואם תהיה לפניהם תכנית ﬠשייה ברורה, אמיצה והחלטית – כזו שﬠקרונותיה יהיו פותחים לפני הﬠם מוצא מן האין מוצא: בשלום במשק ובחברה.

וייתכן גם שׂﬠצם מעשה ההיערכות להחלפת השלטון – יצמיח את הכוחות, יגלה את האנשים, ייצור את החברות, וינסח היטב את היעדים החיוניים – אולי ﬠצם הנעת התנועה גם תﬠלה את מנהיגיה.


יזהר סמילנסקי

דבר (י כסלו תש''ם 30.11.1979): 13; 16.

המלצות קוראים
תגיות