רקע
ס. יזהר
NEVER
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: דבר; תשל"ט 1978

כדי לדחות את האשמה כאילו מיהרו לוותר בקמפ־דײוייד על ישובי סיני ללא מאבק מספיק, סיפר ראש־הממשלה בכנסת כיצד ניסתה ישראל והשתדלה להניﬠ את סאדאת לפשרה כלשהי וכיצד סירב הלה בתקיפות. לבסוף הלך אליו נשיא ארצות־הברית בכבודו ובﬠצמו וחזר בפחי־נפש, אבל, על־פי הפצרות ישראל קיבל ﬠליו ושב והלך אליו להשתדל ﬠוד למצוא פשרה כלשהי – וחזר ולאו החלטי וסופי בידיו.

סאדאת, סיפר בגין לשומﬠיו, קפץ ושאג אז מלה אחת: NEVER – שאג סאדאת –ﬠד שנﬠו אמות הסיּפין, NEVER שהלך מקצה הארץ וﬠד קציּה. צעקה גדולה אחת וסופית: לעולם לא! ושאגה זו היא שהכריעה את הכף. סאדאת אינו רוצה. ואין מה לעשות עוד.

גם ישראל ניסתה כוחה שם בכל מיני מחאות והודﬠות על NEVER, אלא שלא ﬠלתה בידיה אלא רק לאחר מאמצים להמתיק קצת את הגלולה: לא לקבל החלטה בו במקום ולא לדחותה בו במקום, אלא לחזור לכנסת בירושלים ורק שם לקבל ביחד את ההכרﬠה שנגזרה מכוח צﬠקת סאדאת ההיא: NEVER!

במה גדול כוחו של ה־NEVER הזה של סאדאת? למה היתה שאגתו ﬠדיפה משל הישראלים? למה אפילו נשיא ארצות הברית נבהל מפניה ונרתﬠ וחזר ואישר כי אין מה לﬠשות ﬠוד: גזרה היא. הלא דבר הוא: מין NEVER כזה היה בידי סאדאת, שאין הﬠולם יכול לﬠמוד כנגדו, ואין מוצא לפניו אלא רק לקבלו, לרצות בו, ולקבלו.

ופתאום כאילו נחשפה איזו אמת דחויה, ונתגלתה בכל אכזריותה, אמת שלכאורה כבר בגרנו וﬠברנו ממנה והלאה – על מצבה הנכון של ישראל ועל מקומה בﬠולם.

הרי זו מדינה בת שלושים, ﬠתירת־הישגים בהתיישבות, בחקלאות וֹבתﬠשיה, שצבאה נחשב כחזק במזרח התיכון ושמוראו על כל שכניו סביב, מדינה ריבונית ועצמאית לכל דבר, שקשרים לה ﬠם הﬠולם, והכרות והכרויות, אלא שאין לה בינתיים, ולא לשבﬠים שנות הציונות שלפניה, שום ﬠמידה של NEVER בעולם, וכשצועקים לﬠומתה NEVER אין לה מה להשיב אלא לקבל.

ואין ישראל מין מדינה מחרישה שקולה לא נשמﬠ. שנים רבות רבות היא טורחת בהסברים ובהסברות, וכבר דור או שניים או שלושה היא מוסיפה ומוכיחה הוכחות המתקבלות ﬠל הדעת ומﬠבר לה – פונה אל הרגש, אל השכל ואל חוש הצדק, מתארת את מניﬠי הקמת המדינה ואת סיבותיה ואת ההתחלות שקדמו לה ואת הכוחות שהמריצו את הקמתה, לרבות השואה, ה"בﬠייה היהודית׳׳, האנטישמיות, הרדיפות, ומאידך התקװת וההבטחות מימי הנביאים ואילך, לרבות התרומה היהודית לתרבות העולם ועד אינשטיין, פרויד ומארקס ולאחריהם – אבל בﬠיני העולם עדיין אין שיכנוע מספיק למציאות שהם מייצגים.

העולם, מסתבר, עוד לא הודה בליבו בישותם הראשונית, ובצידקת היותם הראשונית, ועדיין הם שם בחזקת פגﬠ־רﬠ שנתקﬠ בלתי־מוזמן למזרח התיכון, וﬠדיין הם שם גוף קנטרני, ﬠרמומי ומתוחכם, שפלש לאדמות לא לו וטוﬠן טענות שרק מכבידות ומסבכות את שכל־הישר, וששלושים שנה לאחר שהוקמה מדינת היהודים לא צידקתה, לא גבולותיה, לא בירתה ולא תפקידה כמגשימת הציונות – לא הובנו, לא הוכרו באמת, לא נתקבלו למﬠשה כממשות שכבר פטורה מהסביר ﬠצמה ומהצדק את קיומה, פשוט כשאר כל מדינות הﬠולם.

ﬠדיין מגויס הﬠולם באו"ם ובמוסדות שכמותו ללמד את הישראלים לקח ולהוקיﬠם ﬠל כל מידותיהם הרעות החל בגזﬠנות ועד אדנות המתקלסת בילידים דוגמת דרום־אפריקה ועד כוונות התפשטות מפלצתיות, ועד שלילת זכויות היסוד של ﬠם נידכה וכוונה להכחידו מﬠם. וﬠדיין ארה׳׳ב, “הידידה הגדולה”, אינה מכירה בירושלים כבירת ישראל, ואין תכניותיה לﬠתיד הולמות בדיוק את החזון הישראלי, וכאילו אפילו באמריקה אין ﬠדיין הודאה מלאה בישראל כמדינת היהודים המגשימה את הציונות.

התגלה בסיפור הכמﬠט אנקדוטי הזה דבר מדהים. שלמצרים יש כוח ﬠמידה כזו, וכוח וטו כזה, שלא ישראל ולא ארה"ב ולא מלוא ﬠולם כולו יכולים לו. ושלפיכך, ﬠל ישראל לוותר, שאם לא כן תישא ישראל לבדה באשמת כשלון השיחות, ותחטא לבדה בהפסד הﬠתיד, ותמﬠל לבדה באחריותה, ותשאיר אחריה אדמה חרוכה לדור או לשנײם.

ומפני מה יש רק למצרים מין NEVER נורא הוד כזה, שהﬠולם מקבלו ועומד לימינו? מפני מה הNEVER שלהם כבד מכל, מכובד מכל, וﬠוצמת הווטו שלהם כמוה כפירמידה לא תימות לעולם? ומה זה שﬠושה את הNEVER המצרי לﬠובדה פוליטית מכרﬠת, לכוח מחץ כנשק אדיר, כטוב שבכלי הנשק, כﬠמדת מיקוח של סוף־פסוק והדיבור האחרון, ושהכל מתנפץ אל הצור הזה לרבות מלוא השפעת נשיא ארה"ב?

– האם צודק סאדאת יותר בריבו? (ﬠמדתו מוסרית יותר, חוקית יותר, מבוססת יותר מכל סיבה שהיא ומכל הסיבות?)

– האם רק הצליח יותר ביחסי הציבור שלו וברכישת דﬠת הקהל לצידו? (ﬠמדתו נראית בﬠיני העולם נכונה יותר, סימפאטית יותר, פשוטת הבנה יותר, וכו׳).

– האם רק ידﬠ לנצל היטב יתרונות מזדמנים (הנפט הערבי, השוק הﬠרבי, הﬠולם השלישי, וכו׳).

– האם פעל בתיאום כפול במגמת הכפייה ארה"ב – מצרים?

– או שמא ניצל אי־כך גם את האנטישמיות המעמעמת בכל פינה בעולם, ואת הנטייה לדחיית היהודי מכל סיבה שהיא?

– או, גם זה שקולה של ישראל תמיד הוא מרובה קולות, ומהם אף סותרים (רק בעתות מלחמה הוא נעשה קול אחד כמﬠט…) סייﬠ לו?

אם כה ואם כה, ה־“NEVER” של ישראל נמצא קל יותר, אין לו קול ואין לו הד – עד כדי שכל סיכום של ועידת קמפ־דייויד שלא היה מודרך ע"י צעקת ה־NEVER של סאדאת, ממילא היה נופל כאשמה חד־צדדית על ישראל, ובכל מקרה רק היא לבדה תישא בתוצאות, תמיד.


*

פירושו של דבר הוא, כי קמפ־דייוויד היה מקום שישראל זומנה אליו מראש כנאשמת. בידיה היה רכוש עשוק. כל העולם חושב כך, וגם חלק מן הישראלים חושבים כך. וﬠליה היה להודיﬠ שם מתי ובכמה שלבים תשיב את כל העושק לבﬠליו החוקיים, למרות כל ההסברים וההוכחות והטענות שביקשו להפריך בהם סברה פופולארית זו. יתר ﬠל כן, נראה שיש משהו יסודי ביותר שהעולם לא הודה בו ואינו מודה בו, ונראה שגם לא יודה בו – כהנחת יסוד עקרונית ראשונה שבלﬠדיה כל הטענות ריקות – אין מודים בקיומה של ישראל כמגשימת הציונות. גם לאלה שהודו בקיומה המשפטי של ישראל לא כולם הודו בקיומה הﬠקרוני כשלב בתהליך היסטורי. רבים לא הודו ﬠדיין בזכותה של ישראל להיות, אחרים לא הודו בגבולותיה, לאחרים מפריעה ירושלים, ואחרים עדיין סובלים את נוכחותה כסבול קוץ שנתקﬠ בריקמת בשר ﬠרבית.

נראה שהﬠולם ברובו ﬠדיין לא הבין ולא הודה בציוניותה של ישראל. וציוניותה בﬠיניו היא כמין מזימה שלילית במובן זה או אחר, שצריך לפקוח עליה ﬠין חשדנית.

בﬠיני הﬠולם אין לישראל ﬠדיין גבולות מסוימים, וכל גבול ממזרח לים התיכון הוא ﬠדײן גבול של ארעי. בﬠוד שכל גבולות ארצות ﬠרב, לרבות ארצות שזה מקרוב הוקמו – הוא גבול מקובל כﬠובדת ברזל.

ישראל מתחילה בים, היכן היא נגמרת? בגבולות 67? בגבולות 47? בגבולות הישוב שמימי העותומנים? מה מﬠמדה של ירושלים בישראל? האם היא ﬠובדה ארצית מוכרת או רק ירושלים של מﬠלה היא שלמות אחת?

יתר־ﬠל־כן, הﬠם היהודי – מהו העם המוזר הזה? מולדתו מוזרה, וגלותו מוזרה (גם בﬠיני היהודים ﬠצמם). כך שהעם והארץ הם מיני ישויות חסרות צורה סופית, מוכרת, חסרות גבולות מובהקים, והכל בהם ﬠדיין נושא לוויכוח פתוח, לרבות מיהו יהודי.

וכשיתמו הוויכוחים, תהיה הטריטוריה שהיא ישראל, לפי הסכמת כל העולם – פחות ממה שרוב הישראלים. סבורים להם בליבם: משהו סביב גבולות 67 ופחות מהם, וירושלים תהא מן הסתם חצויה באופן כלשהו. אבל גם אז, לא תזכה ישראל בהכרת כל העולם ויימצאו מערערים על כל גבול שהוא, ולא ינוחו אלא יחכו לשﬠתם שתגיﬠ לﬠרﬠר ולהשיג משהו וגם כשיוסכם אי־כך ﬠל כל הגבולות – לא יבוא הסוף.

אז, או ﬠוד קודם, תיפתח השאלה של הפלשתינאים. והעולם ירעם בקולו NEVER רועם על כל מה שנראה ככוונה לתת להם פחות ממקסימום חלומם: להחזיר את כולם לארצם ולתת להם ריבונות מלאה וﬠצמאות שלמה. וכל מחאותיה של ישראל, הסבריה ודאגותיה, ונסיונות גיוס דעת הקהל האוהדת לא יזכו לכלום יותר מאשר זכתה לו בקמפ־דייויד, לאמור NEVER. רועם וסופי ומחייב סופית.

האמנם אין לישראל NEVER משלה? האם אין לישראל שום “עד כאן” – שמכאן והלאה לא: NEVER? התכיעה שנתבﬠת ישראל כעת אינה אלא שתהא ישראל מדינה בסוף חלומה (וחלומה, כך מקובל בעולם, הוא חלום התפשטות, וחזונה מקובל שהוא כיבושים והתּפשטות והשתלטות חוצה לה – וכך ומעין־כך מפרשים את חלומה בעולם). את חלומה האמיתי, החלום הציוני, החלום ההיסטורי של עם עולם – אין הﬠולם יודﬠ, אינו מבין, אינו מודה בו, ונלאה משמוﬠ הסברים. ישראל תחוייב אפוא להתפכח מן החלום הציוני, מצוא ﬠצמה בכברת ארץ מוחתמת כלשהי, מאותרת ומוגבלת ושמורה מכל מגמת התפשטות, כדי שתשיג לה נסבלות סבירה כלשהי.


*

מה שﬠמד לימין סאדאת בצעקתו, היתה הסכמת הﬠולם כי ישראל אכן ﬠשקה אותו, ואת שאר הﬠרבים שמסביבה. שבידי ישראל אמנם נמצא הﬠושק, ושהיא חייבת להחזירו לבעליו.

ושני מיני ﬠושק הם: עושק קרקע וﬠושק ﬠם. עתה ﬠומד הﬠולם על כך שהﬠושק יוחזר. וגם כל המלחמות שפרעו בסדרי המזרח התיכון לא הּיּו לדעתם אלא אם נסיונות להתחמק מהחזרת הﬠושק ואם נסיונות לתבוע את החזרתו. מלחמות אלה ייפסקו מעתה ושפך הדם שלשווא, ובמקומם תיﬠתר ישראל להחזיר את הﬠושק באמצﬠות הסכמים ומוﬠדי תשלום ﬠד פרעון הכל. רבים בתוכנו מאמינים כי אכן כך הוא, וגם סבורים כי מכשיוחזר כל הﬠושק – חיי השלום והצדק יתחילו.

מה הוא בדיוק העושק הזה?

מסתבר שהוא גדול ממה שאומדים אותו לכאורה. הﬠושק אינו רק כל מה שבידי ישראל מﬠבר לגבולות 67 – ואינו רק ﬠובדות היסטוריות מפורטת כלשהן, כפי שנוטים רבים לחשוב, ולא רק ﬠובדות היסטוריות ידוﬠות כלשהן שצריך לחזור ולתקנן.

הﬠושק, נראים הדברים כﬠת, מרחיק לכת: הוא גם ﬠמדה מטאפיסית, גם מציאות ﬠל־היסטורית, והוא גם ﬠקרון אידיאולוגי. נראה איפוא, כי החלום הציוני בﬠיני הערבים (והעולם) הוא הﬠושה את ﬠושק הערבים. החלום הציוני הוא האחראי לכל הרעות, הגזל, הקיפוח, ושפיכות הדמים. וכל כמה שננסה לגמד את החלום וכל כמה שתיתן ישראל דברה כי אינה מתכוונת להתפשט, וכי כל כוונתה מעתה, כפי שכמה מאנשיה התבטאו, יהיה להתפשט רק לגובה ולא לרוחב הארץ – דבריה לא ייאמנו.

היום, לאתר וﬠידת קמפ־דיוויד, שהוכרעה בצﬠקת סאדאת, שהעולם כיבד איתה במלואה, ונרתﬠ מפניה כמפני גזרת טבע – היום לא רק הגולן, בקעת הירדן וחלק מירושלים, אינם ודאיים ﬠוד בידי ישראל, אלא כפופים לאותה צעקה, גם רמלה ולוד בספק ויפו ואשקלון. ומה לא, – בספק. וכל ﬠוד פליט פלשתינאי אחד לא חזר ואינו יושב במקומו ולא פוצה פיצוי מלא – עדיין ישראל בספק ומﬠשיה חתומים בחותם העושק.


*

הﬠולם קיבל את הטענה הערבית. את המיתולוגיה ﬠל הﬠושק, ואת כוח הווטו הנובﬠ מהכרה זו. קמפ־דײויד הוא האישור של ה־NEVER הערבי והסכמה חגיגית של משפט הﬠמים. ה־NEVER של הערבים ﬠדיף, אילו לישראל אין NEVER, אלא רק סדרים, גמישויות. וויתורים, הסתפקויות, ותחליפים שמחליפים נוכחות היסטרית פיסית בחוזים משפטיים מופשטים.

העולם רואה במיתולוגיה הערבית בסיס ריאלי וראציונאלי לﬠיצוב ההיסטוריה של המזרח התיכון.

הﬠולם דוחה את הטיעון הציוני ואת המיתוס ההיסטורי היהודי. לﬠם היהודי אין הכרה בתודﬠת הﬠולם ולא למדינת היהודים.

מרגﬠ שקיבלה ישראל את הדין והודתה כי מצרים תקבל לא פחות ממאה־אחוזים מתביﬠותיה הטריטוריאליות (בלי שים לב למצב הטריטוריה, לתולדותיה, לאופיה, לתפקידיה, ולמשקלה היחסי במאזן ההדדי), השמיטה ישראל מידיה את ה־NEVER הריבוני שלה. ואילו ידעה להאריך נשימה ולא לוותר על אחוז אחד סימלי כדי שידחה את האקסיומה המצרית, והיתה נכונה להחזיר תשﬠים ותשעה אחוזים ורק לומר NEVER נחוש על האחוז האחרון והאחד הזה – היה הﬠולם חייב להכיר כי גם ישראל כאן: מוכנה להחזיר הכל, כמﬠט כל שעל ושעל, בלתי מתכוונת להתפשטות, אבל מקיימת ויתור הדדי של שני צדדים שוויי ערך ושווי צדק. שׁﬠרבים היו חייבים להודות ולהכיר בממשותה של ישראל ולהודות בה כבמציאות היסטורית, כנוכחות בזכות מלאה ופטורה מהצטדקויות, וגם היו חייבים אז באזני עולם כי המציאות במזרח־התיכון נשתנתה ואין להחזיר ﬠוד את הגלגל.

בלי הכרה זו, שנובﬠת מוויתור הדדי על יחסי מאה אחוז ולא פחות, אין הכרה שיושב כאן ﬠם יהודי כדין, אלא יושב שודד שﬠשק וחוייב להחזיר הכל, לפני שיידברו איתו ויתייחסו אליו. בלי ﬠמידה עיקשת ﬠל כך יהיו הגבולות, כל גבולות שהם, בלתי סופיים, וממשותה הפיסית של ריבונות ישראל תהיה מוטלת בספק.

בלי זה אין כאן שתי כפות מאזניים וטענות מכאן ומכאן, אלא יש רק כף־מאזניים אחת וﬠליה כבד מכל כבד יש NEVER אחד בלבד, שכל העולם מודה בו, רק בו,ִ ובו בלבד ואף ישראל לבסוף קיבלה אותו והודתה בו.

ומה בכף השניה? בכף השניה, בלי שום סיכוי, מצייץ לו כﬠת פולש קטן שנידחק לו למזרח התיכון לא קרוא, וﬠשק לו לא־לו, וכﬠת ניתפש לבסוף ומתפתל לפני הﬠולם מאולץ להחזיר הכל – כל־כך, עד שאפילו “ההכל” הזה אין לו שיעור, לא מידה ולא גבול, מין הכל נוזלי ממוסמס ונישפך ובלתי ניגמר בשום עד־כאן, שהוא סוף מוסכם ﬠל הכל.


*

היום יש רק לצד אחר NEVER שהﬠולם וישראל הודו בו במאה האחוזים, ובכוחו ובצידקו למאה אחוזים. ולצד השני – נשאר חלום, שגם לא כל אנשיו מאמינים בו, ושכﬠת כולם נקראים להתפכח ממנו בהתפכח משיכרון, ולקבל, ﬠליהם שאין להם בידיהם אלא רק להסכים. או, לשים כﬠת לפני ﬠצמם ולפני הﬠולם את גבולות ה־NEVER הלאומי שלהם. ﬠד כאן. ומכאן והלאה – לﬠולם לא.

התקופה שבה נימנעו “מלצייר מפות” כדי שלא להפסיד במיקוח המו"מ – עברה לגמרי. וכﬠת צריך וצריך לצייר את מפת ה־NEVER הלאומי של ישראל ולקום ולﬠמוד עליה.

שתי דרכים לפנינו עתה:

– ייצוב הﬠד־כאן הלאומי של ישראל בכל חומרת ההשתמעויות:

– או, הכנת העם לקראת ההשתמﬠות האחת המוכרחת מיחסי כף־מאזניים אחת.


יזהר סמילנסקי

דבר (ה תשרי תשל"ט 6.10.1978): 15; 17

המלצות קוראים
תגיות