רקע
פרידריך שילר
הבתולה מאורליאנס: מחזה תוגה
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה
שפת מקור: גרמנית
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: דפוס ספר; תרצ"ו

דבר המתרגם

ז’נה ד' ארק, המפורסמת בשם “הבתולה מאורליאנס” נולדה בצרפת להורים אכרים פשוטים בשנת 1412. בהיותה בת שבע עשרה לקחו אזניה מהצרה אשר באה על ארץ מולדתה ועל מלכה קרל השביעי, כי חיל האנגלים עלה על ארץ אבותיה והם צרים על עיר הבירה ועוד מעט תפול בידם. הדבר הזה עשה עליה רושם אדיר, והיא בקשה בכל לבה ונפשה לעזור1 לארץ מולדתה ובהיותה בעלת דמיון עז שמעה קול משמים: התעוררי, ז’נה, וקומי לעזרת עמך ומולדתך. והיא הלכה אל מקום משכן הצבא הצרפתי אשר שם היה המלך חונה, ואמרה כי היא מרגישה בעצמה די עוז וכוח ללכת בראש הצבא ולגרש את האויב מן הארץ. דבריה הנמרצים השפיעו על המלך ועל שרי החיל והיא התלבשה בגדי גבר, ישבה על הסוס ודגל בידה. ורוח גבורה לבשה אז את כל הצבא הצרפתי, וכולם כאחד הלכו אחרי הגיבורה הצעירה הזאת וגם הצליחו לגרש את האנגלים מן הארץ. כי בכל מקום בואה נפל פחד אלהים על האנגלים וימהרו לנוס.

ואולם כעבור שנה היא נפלה שבי בידי הבורגונדים והם מסרו אותה לאנגלים, ושם שפטו אותה משפט מכשפה וכופרת בישו הנוצרי ודנו אותה לשרפה.

בזמן ההוא כבר נכרתה ברית שלום בין צרפת ובין אנגליה, אך המלך לא זכר לז’נה את חסדה כי בהשתדלותה נמשח למלך, ולא השתדל להגן עליה והיא נשרפה.

כעבור עשרים שנה נמצאו כאלה שלימדו זכות על השרופה ומשפטה עלה לבקורת ואז יצאה ז’נה זכאית. ובשנת 1909 העלו אותה למדרגת צדיקה ובשנת 1919 למדרגת קדושה. הסופר הצרפתי ווֹלטר שפך עליה בוז וקלסה. אבל – ראו זה פלא – המשורר הגדול הגרמני, פרידריך שילר חבר לתהלתה את הטרגדיה הזאת שבה העריץ מאוד את הגיבורה שהראתה מסירות נפש נפלאה בעד עמה וארץ מולדתה. והיא ראויה להיות למופת כמובן. יש הבדל בין חזיונות ימי הבינים ובין חזיונות ימינו עכשיו. אין עתה אותו הדמיון הלוהט המשמיע פקודות משמים, אבל גם עכשיו יש צווי היושר המאיץ בבחירי האנושיות למסור נפשם בעד עמם וארצם. אנכי אמנם בתרגומי לא הלכתי בעקבות המשורר שקשט את הטרגדיה בחרוזים יפים, כי סופר פרוזאי אני אבל נדמה לי, כי הדבר יפה הוא גם בלי חרוזים וכשאין בשר טובה גם ארוחת־ירק.

המתרגם


 

פרולוג: בכפר

מחזה ראשון

טיבוט. שלושת בנותיו. שני חתניו.


טיבוט, ד' אַקר: כן, שכנים טובים! היום הננו עוד צרפתים, אזרחים חפשים ובעלים לאדמתנו, ירושת קדם, שאבותינו עיבדוה במחרשתם. מי יודע מי יהיה מחר אדון לנו! כי בכל מקום דגל האנגלי המנצח מתנופף, סוסיו האבירים ירמסו שדות צרפת הירוקים. העיר פריז קבלה כבר את פניו בתור כובש. ועטרת דגוברט העתיקה מקשטת נצר שבט זר. נכד מלכי צרפת נודד ותועה בתוך ארץ מלכותי]. ונגדו הולך ונלחם דודו קרובו וראש המועצה. כל אלה עשתה אמו המבישה. מסביב כפרים וערים באש הוצתו. הולך וקרב תמיד עשן הבערה, הלוחך גם את העמקים שלנו, החונים עדיין בשלוה.

– ולפיכך, שכני האהובים, גמרתי בלבי, בעזרת אלהים, כל עוד ישנה יכולת בידי, להשיא את בנותי. כי נחוצה לאשה בזמן מלחמה יד מגינה, והאהבה האמתית מקילה את עקת החיים. (אל הרועה – החתן – הראשון):

– בוא, אֶתּיני, אתה מבקש את בתי מרגות. שדותינו קרובים זה לזה וגם הלבבות קשורים יחד.

– זה סימן יפה לזיווג (אל הרועה השני): קלודה מאַרי! אתה שותק, ובתי לואיז’ה מורידה עיניה? חלילה לי מהפרד שני לבבות הצמודים יחד רק מפני שאין לך הון. למי יש עכשיו נכסים? כל הגרנות כבושים בידי האויב או נתונים לשריפה. רק לב האוהב לבדו הוא מבצר חזק בימים האלה.

לואיזון: אבי היקר!

קלוד מאריה: לואיזון שלי!

לואיזון (בחבקה2 את יוהאנה): אחותי היקרה!

טיבוט: לכל אחד הנני3 נותן שלושים פדן אדמה, אורוה וחצר ועדר בהמה. – אלהים ברך אותי, והנני נותן לכם מברכתו.

מרגו (בחבקה4 את יוהאנה): שמחי נא את אביך, לקחי נא משל! תהי נא ביום הזה שמחה משולשת!

טיבוט: לכו הכונו. כולכם. מחר תהיה החתונה. רוצה אני כי כל בני הכפר ישמחו בשמחתנו (שני הזוגות יוצאים שלובי יד).


מחזה שני

טיבוט. ריימונד. יוהאנה5.


טיבוט: יוהאנה! אחיותיך הולכות להנשא. אני רואה אותן מאושרות. הן משמחות את זקנתי. את, בת זקוני, גורמת לי עגמת נפש.

ריימונד: מה אתה מדבר? למה תקלל את בתך?

טיבוט: הנה כאן הצעיר האמיץ, שאין כמוהו בכל הכפר, זה המצוין, מבקש למצוא חן בעיניך וזה הקיץ השלישי שהוא מחזר אחריך בענוה ובלב שלם, ואת דוחה אותו מעליך בקרירות. אין גם צעיר אחר מהרועים אשר יפיק ממך רצון. – הנני רואה כי דמית לתמר, עת אביבך הגיע. יום התקוה בא. גוך החסון התפתח כפרח אך לשוא הנני מחכה כי פרח האהבה העדינה סוף סוף יגמל והיה לפרי נחמד. הוי! הדבר הזה איננו נעים לי כי הטבע שגה במהלכו. לא יפה בעיני אותו הלב שבעצם התקופה של פריחת הרגש, הוא סגור ומסוגר בקור וקפאון.

ריימונד: אל נא באפך, אבא טיבוט, אהבתה של יוהאנה החביבה היא פרי שמימי עדין וזך. וכל דבר עדין רק בשקט ובשלוה יגמל. עכשיו היא עודנה אוהבת לשוטט בהרים ומשדמות החופש קשה לה לרדת אל הגג השפל של בני האדם אל המקום ששם נחיתות הדאגות והטרדות היום־יומיות. לעתים קרובות אני רואה בהתפעלות אותה עולה מתוך בקעה עמוקה, כשהיא עומדת בין השיחים בתוך העדר. גוה כפסל חטוב, ועיניה מביטות ברצינות על הארצות הקטנות, אז נדמה לי, כי היא לגדולות נוצרה וכאילו היא מתוך תקופה אחרת הופיעה הנה.

טיבוט: וזהו מה שאינו מוצא חן בעיני! היא מתרחקת מחברת אחיותיה העליזות. אחרי ההרים השוממים היא תמיד תרה; את משכבה עוזבת בטרם יקרא הגבר. ובשעת פחדים, אשר אז איש בחברו יבקש מגן וסתרה, היא משוטטת, כמו צפור נודדת, בתוך ממלכת הרוחות, בתוך שמה ושאיה, צועדת לה על אם דרכים ומשוחחת לה עם רוח ההרים. למה היא בוחרת דוקא במקום כזה ומנהלת דוקא שם את העדר? אנכי רואה אותה יושבת שעות שלמות שם תחת האלון, מקום שכל המאושרים ממהרים להתרחק ממנו, כי אין זה מקום השלום; רוח רעה אותה למושב לה שם עוד מימי עבודת האלילים. זקני הכבר מספרים מעשיות מבהילות על דבר האילן הזה. קולות משונים, צלצלי פלא נשמעים מתוך ענפיו האפלים. גם אני בעצמי, פעם קרה לי לעבור בלילה על פני האילן הזה ראיתי שם שדה יושבת בדמות אשה. היא הושיטה לי לאט, לאט מתוך כנף מעילה הרחב את ידה הצנומה, כאילו רומזת לי; אך אנכי עברתי מהרה והפקדתי רוחי ביד האלהים.

ריימונד: שכינת החסד מצעידה את בתך, לא יד השטן, חלילה!

טיבוט: לא ולא! לא לחנם נראה זה לי בחלומות ובמחזות מדאיבים. שלוש פעמים ראיתי יושבת בעיר ריימס על כסא מלכנו, על ראשה עטרת מבהיקה מאבני חן כשבעת כוכבים, בידה שרביט הזהב, מתוך שלוש חבצלות לבנות ואנכי, אביה, ושתי אחיותיה וכל הנסיכים, הרוזנים והבישופים הגדולים וגם המלך בעצמו משתחוים לה. איך בא כבוד והדר כזה אל אהלי? ירא אנכי כי זהו אות למפלה גדולה. החלום הזה בא אלי בתור אזהרה נגד בקשת הכבוד שלה. היא מתביישת בזה שהיא בת כפרי דלה – אחרי שחונן אותה האלהים בגויה כל כך נהדרה, ברכה במתנות נפלאות מכל בנות הרועים שבעמק הזה. וכך היא צופנת חטא גאוה בלבה, והגאוה היא המידה הרעה שמלאכים נופלים על ידה. ובה השטן לוכד את האדם.

ריימונד: איזו נערה, הגידה נא, ענוה צדקנית, יותר מבתך החסודה? וכי איננה משרתת בידידות את אחיותיה הגדולות? היא דגולה מרבבה, ובכל זאת היא נראתה כאחת השפחות ועושה את חובתה כלפי אחיותיה בהכנעה; ותחת ידיה גם העדרים מתברכים ושדות התנובה. ובכל אשר תפנה שם באה הצלחה ואושר.

טיבוט: אמנם כן. הצלחה לא מובנה – הצלחה זו מטילה עלי פחד! איני רוצה להמשיך הלאה הדיבור על אודות זה. כאן נאלמה לשוני. האוכל לקבול נגד בתי היקרה? איני יכול לעשות כלום, מלבד להזהירה, להתפלל בעדה!.. ואולם להזהיר אני מחויב – התרחקי מהאילן ההוא! אל תשארי יחידה ואל תבקשי אחר שרשים, ואל תרשמי אותות בחול. קל הוא לעורר את הרוחות הרעות. הן שומרות וממתינות מתחת שמיכה דקה. ופתאום קופצות ומתנפלות. אל תשארי יחידה, כי שם בשאיה השטן עורך קרב גם נגד האלהים.


מחזה שלישי

ברטרנד בא. בידו קובע מלחמה. ריימונד. יוהאנה


ריימונד: החרישו! הנה ברטרנד שב מהעיר, ראו מה זה בידו?

ברטרנד: אתם מתפלאים איזו הדרך בא הכלי הזה לידי?

טיבוט: אמנם כן. מאין לקחת את הקובע הזה? למה הבאת את אות הרעה הזה אל נוה השאננים?

(יוהאנה6 אשר עמדה כל הזמן מן הצד באדישות גמורה פתאום נתעוררה ונגשה אל המדברים).

ברטרנד: כמעט שאיני יודע בעצמי איך בא הקובע הזה לידי. כלי ברזל קניתי בעיר בוֹקוּלייר שם היתה מהומה גדולה בשוק, כי הרבה בורחים הגיעו שמה מהמלחמה מאוֹּרליאַנס והביאו בשורות לא טובות. בבהלה באו שמה ונדחקו האנשים מכל קצות העיר. אז נגשה אלי אשה מבוהמיה; שזופת פנים, ובידה הקובע הזה. הביטה אלי בעינים חודרות ושאלה: האם מבקש אתה קובע? אני מבינה, כי הקובע דרוש לך. כן? קחהו לך. מחירו מועט מאוד – לכי, אל עבדי הלוחמים, אמרתי לה. אנכי איש כפרי ואין לי צורך בקובע מלחמה. אבל היא לא הרפתה ממני ואמרה: אי אפשר לשום אדם להגיד, שאין לו צורך בקובע שכזה. גג של פלדה נחוץ עכשיו לאדם יותר מבית אבנים. וכך לותה אותי בכל הרחובות, בהציעה לי את הקובע, שלא רציתי בו. ראיתי והנה הקובע יפה ומתנוצץ ונאה לקשט בו ראש גיבור. וכאשר רק לקחתיו בידי בעמדי תוהה, והנה האשה נעלמה פתאום מעיני, גל האנשים סחב אותה הלאה, והקובע נשאר בידי.

יוהאנה (בחפזון ובתאוה תופסת את הקובע): שלי הוא הקובע, לי הוא שייך!

טיבוט: איזה רעיון עבר במוח הנערה הזאת?

ריימונד: הנח לה! מאוד מתאים לה תכשיט מלחמה זה. כי בחזה שלה סגור לב גבר.

התזכור כי היא לכדה את זאב־הנמר, את החיה הטורפת הזאת, ששכלה הרבה מעדרינו. ויהי למחתה לכל הרועים, רק היא לבדה, זו הנערה אשר לבה לב אריה, נלחמה עם הזאב והצילה טרף משניו, שהיו כבר צבועות בדם הכבשה. אין בריה שיותר נאה יהיה לה התכשיט הזה מאשר לנערה הזאת.

טיבוט (אל ברטרנד): הגד נא איזה מאורע־אסון של מלחמה קרה שם? מה ספרו שם הבורחים?

ברטרנד: ה' הושיעה המלך ותרחם על ארצנו! אנחנו הכינו בשתי מערכות גדולות. האויב עומד באמצע צרפת. אבדו לנו כל ארצותינו עד לאוּר. עכשיו הסיע האויב את כל מחנהו, והנהו צר על אורליאנס.

טיבוט: ה' יושיע את מלכנו.

ברטרנד: תותחים לאין חקר הובאו שמה מכל אפסים וכמו עדת דבורים הסובבים את הכורת ביום קיץ, וכמו הארבה המחשיך את אור השמש ומשתרע במרחק כמה מילים על פני השדות ומטיל פחד בזמזומו, כך בא מחנה האויב המורכב מעמים שונים, לצור על אורליאנס ותבלול שפות שונות, לא מובנות, עולה מהמחנה ההוא. כי גם בורגונד האדיר הביא הנה את גבוריו, גם מליטיך ומלוקסנבורג, גם ההינוגואים מארץ נאמור ויושבי ברבנט המאושרה, איתני גנט, לבושי קטיפה ומשי, גם מזילנד ארץ אשר שעריה מתרוממות מתוך הים, כעולות מן הרחצה, גם ההולנדים, חולבי הפרות השמנות, גם מאוּטרכט, גם מפריסונר המערבית הרחוקה, הגובלת עם ים הקרח – כולם נקבצו ובאו יחד אחר המחנה של בורגונד המחריד עולם. ורצון אחד לכולם – לכבוש את מבצר אורליאנס.

טיבוט: מארת אלהים עליהם ויהי סופם כמו איזבל!

ברטרנד: סאליסבורי הנורא הוא המצביא על הצרים. ועמו אחי האריה ליוֹנל וגם טאלבוט עמו, זה הרוצח שטבח בחרבו כל כך הרבה חללים. בגאוה נדברו לעשות נבלה לכל הנשים ולהגיר לטבח כל נושאי חרב. ארבעה מגדלים הקימו רמים מכל בתי7 העיר. על אחד המגדלים יושב סליסבורי ומביט בעין רוצח ומונה את העוברים מהר ברחובות. הרבה כדורים, משקלם קנטרין, כבר נפלו בתוך העיר. כמה בתי יראה היו למפלה. גם המבצר הממלכתי נוטרדם השח ראשו. הם גם חפרו נקבות מתחת האדמה ומלאון אבק־שריפה והעיר כולה עומדת על פי השאול, ובכל שעה עלולה לנפול ברעם נורא ובתבערה.

(יוהאנה שומעת בהקשבה רבה ושמה את הקובע על ראשה).

טיבוט: ואיה הם המגינים הגבורים סנטריליי, ל־הירה וסלן־צרפת, הבאסטארד8 אמיץ הרוח? איך נתנו המה לאויב להתקרב כל כך? ואיפה המלך בעצמו? האמנם חובק הוא ידיו בשעה שהגיעה צרה כזו לארצו ולעריו הנחרבות?

ברטרנד: בקינון תקע המלך את אהלו. מועט הוא העם, אי אפשר לו לעצור בעד האויב. מה יועיל אומץ מצביא, ידו החזקה בשעה שהפחד שרוי על מחנה הצבא? פחד כאילו שולח ממרום תקף גם את הלבבות היותר אמיצים. לשוא יתן המצביא פקודה. החילים כשיות נבעתות עומדות ברטט צפופות, בשמען את נהמת הזאב. והצרפתי שכח את העוז שהיה נחלתו לפנים ודואג רק למבטח המבצרים. רק אציל אחד – מספרים – אסף גדוד קטן ובא לפני המלך עם ששה עשר דגלים.

יוהאנה (בחפזון): מה שם האציל ההוא?

ברטרנד: בוֹדריקוּר שמו. אבל קשה להאמין כי האויב לא הרגיש בו, והוא הולך בעקבותיו עם שני מחנות.

יוהאנה: איפה עומד עכשיו האציל, אולי תדע?

ברטרנד: לא יותר ממרחק יום מבוקולייר.

טיבוט: מה זה נוגע לך? דברים שכאלה אינם שייכים לאשה.

ברטרנד: אחרי שהאויב כל כך תקיף אין עזרה צפויה. גם גמרו בבוקלייר פה אחד למסור את עצמם לממשלת בורגונד. ואנו לא נמשוך בעול זרים, אלא נשוב לחכות בצל משפחת המלך שהיה לנו מלפנים, אם רק תתפשרנה מלכות צרפת ובורגונד ותעשינה ביניהן שלום.

יוהאנה (ברוב התרגשות): אַל פשרה! אַל המסר למי שהוא! המציל קרוב, הוא נחפז לקרב. אש תצא מאורליאנס ותאכל את מחנה האויב. כבר בשלה הקמה, הגיע עת הקציר. במגל תבוא האשה ותגדע את קרן הצר. ואם עד השמים עלה גאונו, היא תשליכנו ארצה, ואם בין כוכבים שם קנו משם יורד ויהי למרמס. אַל תעצרו9! אַל תחפזו! כי עוד בטרם תצהבנה השבלים, בטרם שהלבנה תבוא למלואה, לא יגמא גם סוס אחד אנגלי ממימי נהר לוּאַר הנהדר.

ברטרנד: הוי! כבר חדלו הניסים מהעולם…

יוהאנה: עוד תראינה עינינו נפלאות. יונה צחורה תעוף ובעוז הנשר תתנפל על הנץ הבא לטרוף את ארצנו. היא תלחם נגד בורגונד הגא הבוגד, נגד טאלבוט עם מחנהו הכבד, נגד סליסבורי מבזה בתי יראה, וכל אלה החצופים שוכני האי – את כלם תגרש כמו עדר כבשים. אלהים יהיה עמה, אלהי המלחמה, הוא יבחר ביצור חלש, לנערה צעירה יתן עוז וגבורה, כי הוא הכל־יכול.

טיבוט: איזה רוח עבר על הבתולה הזאת?

ריימונד: זהו הקובע שהיא שמה על ראשה. הביטה נא אל בתך. עיניה מבריקות ונצוצי אש נתזים מתוך לחייה.

יוהאנה: היתכן כי ארץ כזו תחרב? ארץ שכולה שבח ותהלה, החמודה מכל מה שהשמש הנצחי רואה בסבובו. ארץ, שהאלהים אוהבה כמו בבת עינו. ההיא תשא כבלי מושל זר? – כאן תסוף עריצות עובדי האלילים! כאן מצא מנוחת עולם לודוויג הקדוש. מפה יצאו נוסעי הצלב לכבוש ירושלים.

ברטרנד (בהתפלאות): שמעו נא דבריה! מאין שואבת היא רוח הקודש? אבא אַרק (שם המשפחה של טיבוט)! בת־פלא נתן לך אלהים!

יוהאנה: והם רוצים שלא יהיה לנו מלך משלנו, לא אדון מאלה שנולדו בארץ זו. – המלך שעוד לא מת יסוף מהעולם – זה שהוא מגן על החובה הקדושה. זה שבצלו חוסים השדות ועושה את האדמה פוריה, זה שקורא דרור לעבדים, זה שמעמיד בשמחה את הערים סביב כסא מלכותו, זה שהוא מחזיק בחלשים ומפיל אימה על הרשעים, זה שאיננו יודע מה זו קנאה – כי הוא הגדול מכולם – זה שהוא אדם וביחד עם זה הוא מלאך הרחמים על האדמה המלאה שנאה – זה שבכסא מלכותו הנוצץ מזהב יחסיוּ העזובים – כאן היד התקיפה וכאן מקור החסד – העול יאחזמו רעד, ובבטחון יגשו הישרים ויעלזו עם הארי על יד כסאו. ואולם המלך הזר הבא מן החוץ, שעצמות אבותיו לא בארץ זו נקברו האפשר כי ארצנו תהיה חביבה עליו? זה שלא היה פה ילד עם ילדים, זה שלשוננו אינה נכנסת אל לבו – האפשר כי הוא יהיה אב לעמנו?

טיבוט: ה' הושיעה את צרפת ואת מלכה! אנחנו אכרים שלוים, איננו יודעים לאחוז בחרב ולרכוב על סוס מלחמה. – תנו לנו לצפות בשקט ליום אשר מלכנו יהיה מעוטר בנצחון. גורל המלחמה ביד האלוהים ואנו צריכים להכנע לזה שימשח בשמן הקודש ושעל ראשו תושם עטרת המלוכה בריימס. – בואו לעבודה! באו! כל אחד יחשוב על הקרוב אליו ביותר, יעסקו הנסיכים גדולי הארץ בהטלת הגורל. אנו יכולים להביט במנוחה אל מה ששם מחריבים, כי איתן עומדת האדמה שאותה אנו חורשים, האש אוכלת את הכפרים, את הזרע פרסות הסוסים תרמוסנה, והאביב צמחים חדשים יעלה והאהלים שוב יקומו על מקומותם מהרה.

(כולם מלבד יוהאנה יוצאים משם).


מחזה רביעי

יוהאנה לבדה.


היו שלום, הרי, עמקי החביבים! אתם הגיאיות השלוים, היו שלום! יוהאנה לא תוסף לצעוד עליכם. הגנות שאנכי השקיתי, העצים שאנכי נטעתי, הוסיפו נא לצמוח הלאה. היו שלום, מערות ובארות, הד הקול הנעים שעולה מתוך הבקעה הזאת, שהיה מעין מענה על שירי, שהשמעתים פה. יוהאנה הולכת מכאן ולא תשוב עוד.

את כל המקומות האלה, את כל ידידי השקטים הנני עוזבת לנצח. התפזרו עדרי כי אין עוד רועה, כי עדר אחר מוזמן בשבילי לרעות שם בשדה הדם והסכנה, שמה אל המקום שקול אלהים קורא לי ללכת, לא מאהבת כבוד חמרי ויצר ממשלה. לבי סגור לרגשות כאלה. כי זה שנגלה אל משה על הר חורב בלהבות אש וצוה עליו להתיצב לפני פרעה; זה שבחר בצעיר הרועה דוד בן ישי הוא גם דבר עמי מתוך ענפי האלון וצוה עלי: “לכי ופרסמי את גדולתי בעולם. בברזל תתלבשי, בפלדה תכסי על חזך העדין, אהבת גבר בך לא תגע, אש תאוה לא תקוד בלבך. כליל חופה לא יקשט צמתך, ילד פורח לא יגע בשדיך, ואולם בזר נצחון וגבורה אעלך על כל גדולה ושררה”. כי בעת אשר במלחמה יסוגו אחור גם היותר אמיצים, כאשר יקרב גמר הגורל של צרפת, אז תרימי את דגל ארצך וכמו קוצרת מהירה בקמה, תגדעי מהר את קרן האויב המנצח; אַת תהפכי את גלגל הצלחתו, אַת תצילי את בני צרפת הגבורים, תשחררי את ריימס ותמשחי את המלך!"

ואות אמת שלח לי אלהים ממרום, הוא שלח אלי את הקובע, מידו בא אלי, גבורת אלים באה בקרבי על ידי הנגיעה בברזל הזה, ועזוז כרובים בי ילהט. הוא מושך אותי אל שאון המלחמה, מושך אותי בסערה; את קול התרועה של מלחמה אזני שומעת, סוס הקרב עולה והחצוצרות יריעו.


 

מערכה ראשונה

מחנה המלך. המלך קרל וכינון.


מחזה ראשון

דונואוס ודו־שטל.


דונואס: לא אוכל עוד נשוא! אני אתפטר משרת עוד את המלך, רפה הידים הזה. דמי לבי העז שותתים בקרבי ודמעות רותחות מעיני תזולנה בראותי שודדים מחלקים ביניהם את צרפת המעטירה, את הערים היפות שהזקינו יחד עם המונרכיה ואת מפתחותיהן שהעלו חלודה מוסרים בידי האויב, בזמן שאנחנו פה מבזבזים את הזמן היקר באפס מעשה. – שמעתי סכנה צפויה לאורליאנס והנני נחפז לבוא הנה מנורמנדיה הרחוקה, חשבתי למצוא פה את מלך חמוש בראש גבוריו, והנה מצאתיו – כאן בסביבת הולכי בטל וטרוּבאדורים, עוסקים בפתרון חידות מפולפלות, עליזים וחוגגים כאלו שלות השקט מסביב! הקוניטאבל הולך מפה. אי אפשר לו לראות בעול הנעשה פה. – גם אני עוזב אותו ומוסר אותו בידי גורלו הרע.

דו־שטל: הנה המלך בא!


מחזה שני

המלך קרל אל הנזכרים קודם.


קרל: הקונוטאבל שלח את חרבו בחזרה וממאן לעבוד אותי הלאה. – בשם אלהים! זה האיש אשר קשה לסבול אותו רוצה תמיד להיות לי מורה.

דונואס: איש שכמוהו ערכו גדול בזמן שכזה. אני לא הייתי רוצה לאַבד אותו בקלות דעת.

קרל: אתה אומר זאת רק מפני התאוה שבך לדבר כנגד. הן תמיד אתה לא היית מאוהביו.

דונואס: הוא היה טפש גא ובלתי נעים ולא ידע לגמור שום דבר. – אולם היום באה בו חכמה, כי ידע ללכת מפה בשעה הראויה, כי עוד לא ינחל פה כבוד.

קרל: רוח ההומור שורה עליך, איני רוצה להפריע בעדך. – דו־שטל! הגיעו הנה צירים מהמלך הזקן רנה10 המשובחים בין הזמרים והמפורסמים בעולם. צריך לקדם את פניהם בכבוד. ולתת לכל אחד שרשרת זהב. (אל דונואס) על מה אתה צוחק?

דונואס: על שאתה זורק מפיך שרשרות זהב.

דו־שטל: אדוני המלך! אפס הכסף מאוצרך.

קרל: אם כן תשיג מאיזה מקום שהוא. זמרים נעימים כאלה לא יצאו ריקם מחצר מלוכתנו. הם את שרביט המלוכה שנתיבש יהפכו לשרביט פורח. הם מכניסים את הענף הירוק של החיים אל תוך העטרה שאיננה פוריה. הם מתיצבים כמושלים בקרב המושלים, ממאויים קלים הם בונים את כסא מלכותם, וארץ ממשלתם השקטה איננה בתוך מידת מקום, ולפיכך יתהלך הזמר עם המלך כי שניהם שוכנים מעל האנושיות.

דו־שטל: חסתי, אדוני המלך על אזניך, כל זמן שהיתה עוד עצה ותושיה. אבל ההכרח יאלצני לפתוח פי. – אין ברשותך יותר לתת מתנות, הה! אין לך עוד מאומה להחיות בו נפשך מחר. שפע העושר נפסק וחדל. ואוצרך ריק לגמרי. לאנשי הצבא לא שולם שכרם, והם מיראים לעזוב את המקום ואנכי אבוד עצה ואיני יודע גם לפרנס את ביתך במידה מצומצמת, שלא כדרך המושלים.

קרל: שים את מסי המלוכה בעבוט, נלוה כסף מאת הלומברדים.

דו־שטל: המסים נתנו בעבוט כבר לשלוש שנים.

דונואס: ובתוך כך ילכו לאבדון העבוט עם המדינה יחד.

קרל: עוד נשארו בשבילנו הרבה מדינות עשירות.

דונואס: כל זמן שהאלהים ירצה וחרב טאלבוט לא תפריע. כשתכבש אורליאנס, אז תוכל ללכת לרעות כבשים יחד עם רנה.

קרל: ומיד אתה מכוון את חדודיך כלפי המלך הזה. ואולם מלך־בלי־ארץ זה שלח לי היום דורן מלכים.

דונואס: רק לא עטרת ניאַּפּול. היא ירדה מערכה, כפי ששמעתי, מעת שהוא התחיל לרעות בכבשים.

קרל: זהו רק ענין של שחוק. משחק הוא, חגיגה, שמבקש להשתעשע בו, ליסד לעצמו פינה טהורה רחוקה מעון בתוך המציאות הברברית, שהוא שוכן בה. רצונו הנאדר הוא להחזיר את הימים הקדמונים, שהעדינות היתה שוררת בעולם, שהאהבה של האבירים עוררה אותם למעשים כבירים. ונשים עדינות ישבו אז כסאות למשפט ובדעה זכה תישרנה את ההדורים. בתקופה קדומה זו קשורה רוח הזקן השמח הזה, וכמו שנמצאה מתוך השירים העתיקים הוא רוצה להוריד לארץ השפלה את עולם האצילות המעוטר בענני זהב. הוא יסד חצר מלכות מלאה אהבה, ששם יתהלכו פרשים אצילים, ששם נשים זכות מכל דופי מושלות בכל, ששם אחד לשני יאיר פנים ובי הוא בחר בתור מלך האהבה.

דונואס: לא מקולקל אני כל כך, כי אדבר בגנות האהבה. אני נקרא בשמה, אני בן לה11, וכל ירושתי נמצאה בתוך רשותה. אבי היה הפרינץ מאורליאנס. לא היתה אשה בעולם שלא נכנעה בפניו ויחד עם זה גם כל מבצר לא עמד בפניו. ואם הנך רוצה להיות מלך האהבה היה גם גבור שבגבורים. – הנה קראתי בספרים ההם העתיקים, שהאהבה היתה תמיד קשורה יחד עם מעשי גבורה. ועל יד השולחן היו מסובים, לא רועי צאן, אלא אבירי מלחמה. מי שאינו יכול להגן על היפעה אינו ראוי לקבל את השכר הטוב. – כאן הוא שדה המלחמה, צא והלחם בעד עטרת האבות! הגן בעדה בחרב אביר, ובעד כבוד הנשים העדינות ומתוך נהרי דם חללי האויב הרם את כתרך בגאון, אז תוכל לקשט את עצמך בשושנת האהבה.

קרל (אל אחד מעבדיו שנכנס): מה שם.

העבד: השרים היועצים באו לשמוע פקודת המלך.

קרל: הכנס אותם הנה. (העבד יוצא). הם ידרשו עזרה. ומה אפשר לי לעשות אם בעצמי חסר עזרה אני?


מחזה שלישי

שלשה יועצי המלך והקודמים.


קרל: בואכם לשלום, אזרחי הנאמנים מאורליאנס. מה שלום עירי הטובה? המוסיפה היא לעמוד איתן נגד הצר הבא לכבשה?

היועץ: אהה, אדוני המלך, הצרה גדולה מאוד, ומשעה לשעה הסכנה גוברת והולכת. החל כבר נהרס, האויב כובש בכל שעה כברת ארץ חדשה. החומה ערומה מאין מגנים, כי הלוחמים בלי מנוח נופלים במלחמה. אך מועטים יראו שוב את מעונם, גם צרת הרעב נוגעה עד הנפש. ולפיכך הנסיך רושפירי, המושל שם, חושב לכרות ברית שלום עם האויב אם במשך שנים עשר יום לא יבוא צבא חדש לעזרה.

(דונואס עושה העויה נמרצה של כעס).

קרל: הזמן הוא יותר מדי קצר.

היועץ: ועכשיו באנו הנה בלוית האויב להתחנן לפני המלך לרחם על עירו ולשלוח עזרה במשך הזמן הקצוב. ואם לאו – ימסור אותה ביום השנים עשר.

דונואס: וסנרילייה הסכים לחוזה החרפה הזה?

היועץ: לא, אדוני, כל זמן שהגבור הזה היה בחיים לא דברו כלל ממסירת העיר.

דונואס: ובכן הוא מת!

היועץ: על יד חומתנו נפל הגבור הזה בעד מלכנו.

קרל: סנרילייה מת! הה, האדם היחידי הזה שקול כנגד צבא שלם.

(אחד מהפרשים בא ולחש דבר באזני הממזר, שנתרגש פתאום).

דונואס: ועוד גם זה!

קרל: מה שם?

דונואס: הגרף דוגלאַס שלח הנה להגיד: עמי שוטלנד מורדים ומיראים כי יסוגו ממקומם אם לא ישלמו להם את חובם.

קרל: דו־שטל!

דו־שטל (לוחץ בכתפיו): אדוני המלך, איני יודע שום עצה.

קרל: תבטיח, תתן בעבוט מה שיש לך – עד חצי המלכות.

דו־שטל: אין תועלת. כל אלה כבר נעבטו.

קרל: הם הגדודים היותר מובחרים שלי! אל נא יעזבוני, עתה בעת כזו.

היועץ (בכרעו ברך): אדוני המלך! חושה לעזרתנו, זכור מה אומללים אנו!

קרל (מלא יאוש): וכי יכול אני להוציא גדודים מהאדמה? וכי כף ידי תצמיח חטה? קרעוני לגזרים. נתקו את לבי מתוך גויתי והפכוהו למטבעות זהב. דמי הנני נכון להקריב לכם, לא כסף ולא אנשי צבא. (הוא רואה סוֹרל – אהובתו – נכנסת וממהר אליה בזרועות פשוטות).


מחזה רביעי

אגנס סורל מחזיקה ארגז קטן בידיה ופונה לאנשים אשר שם.


קרל: רנה אַגנס שלי, נשמת חיי! הנה באת להצילני מכף היאוש! הנה את שלי, אותך אחבק; כלום לא אבד ממני, כי אַת נשארת לי לפליטה.

סורל: אדוני המלך היקר (בהביטה בפחדנות מסביב לה). דונואס! וכי נכון הדבר? דו־שטל?

דו־שטל: לצערנו.

סורל: האומנם כל כך גדול האסון? אין במה לשלם לגדודי הצבא. הם אומרים לעזוב את המערכה?

דו־שטל: אמנם כן הוא הדבר.

סורל (מוסרת לו את הארגז): בו יש זהב, יש אבנים יקרות. צוה ליצוק מהכסף שלי מטבעות. מכרו, תנו בעבוט את חומותי, קבל הלואות על נכסי שבפרובינציה. הפכו הכל לכסף ושלמו לגבורי הצבא. אל תתמהמה רגע. (היא מאיצה בו ללכת תיכף).

קרל: העודני עני, דונואס? וכי ירדתי מנכסי, דו־שטל? ולי אשה – עטרת נשים. משפחה עדינה מוצאה, כמו אני בעצמי גם דמי המלכות של וואַלואה אינם נקיים יותר מדמה. היא היתה יכולה להיות תכשיט לכסא המלוכה הראשון בעולם אך היא מאנה בו. רוצה היא להיות אהובתי ולהקרא בשם זה. היא מעולם לא הרשתה לי להגיש לה איזו מתנה, מלבד פרח שמהר לנצנץ בחורף, או איזה פרי יוצא מהכלל, ממני אינה מקבלת שום קרבן ולי היא מקריבה הכל. היא מסכנת למסור את כל אשר לה להחזיק בי בשעת מפלתי.

דונואס: אמנם כן, היא מטורפת כמוך, ומשליכה את הכל לתוך בית בוער ושואבת למלא את החבית של הדונאידים12 אותך לא תציל ורק את עצמה תשחית.

סורל: אל תאמין בו. הוא סכן עשר פעמים את נפשו בשבילך, והנהו מקנא בי על תתי את זהבי לעזרתך. וכי לא הבאתי לך לקרבן מה שיותר חשוב מכל הזהב שבעולם? וכי אפשר שאני אדאג עכשיו רק לאשרי הפרטי? בוא! נרחיק מאתנו כל מה שהוא מותרות בחיים, הנני לך למופת להמנע מכל מה שאפשר להיות בלעדיו. משרי החצר תעשה חיילים, את זהבך תהפך לברזל והפקר את הכל בשביל עטרת מלכותך. בוא! בואה! הנני להשתתף עמך בצרה ובסכנה. תנה לנו לרכוב על סוס מלחמה, למסור את גויתי הענוגה לחצי שמש לוהטים. יהיו נא העננים לנו סתר במקום תקרת היכל, והאבן לכר למראשותינו. החייל הפשוט יסבול דומם ענוייו, בראותו כי גם המלך עמו בצרה, כי גם הוא סבל עמו בתלאות.

קרל (בצחוק): הנה בא הדבר אשר נבאה לי נזירה מקלירמון. היא אמרה, כי אשה תעשה אותי למנצח נגד כל אויבי, והיא תציל במלחמה את עטרת מלכותי. אותה חפשתי רחוק בתוך מחנה האויב, בקשתי לרצות את לב האם13; הנה לפני עומדת אשת החייל, המוליכה אותי לריימס; באהבת אַגנס שלי אנצח!

סוריל: הנצחון יבוא על ידי חרב ידידיך הגבורים.

קרל: גם המחלוקת השרויה במחנה האויב תהי לי לעזרה. ידיעות בטוחות הגיעו עדי כי בין הלורד הגא של אנגליה ובין דודי אשר מבורגונד לא הכל חלק כמו לפנים; ולפיכך שלחתי את ל־הירה אל ההרצוג, ואם יצליח להשיב את השר הנרגז אל חובתו14 הקדומה ואל נאמנותו, – עם כל שעה הנני מצפה לבואו.

דו־שאטל (על יד החלון): הפרש צונח מעל הסוס.

קרל: הכנס, שליח! עוד מעט ונדע אם אנו נסים או מנצחים.


מחזה חמישי

לה־הירה והאחרים.


קרל: מה הבאת לנו ל־הירה, תקוה או לא מאומה?

ל־הירה: אל תצפה למאומה, על חרבך תסמוך.

קרל: ההרצוג הגא אינו רוצה לסלוח? הגד נא, איך קבל את פני השליח שלי.

ל־הירה: ראשית כל, ובטרם שמעו מלה, דרש כי ימסרו לו את דו־שטל, שאותו הוא מאשים בתור רוצח אביו.

קרל: ואם נמאן לעשות את הדבר הבזוי הזה?

ל־הירה: אז הופר החוזה בטרם נכרת.

קרל: האם מסרת לו כמו שצויתיך, כי יואיל להלחם עמי (מלחמת בינים) על גשר מונטירו, במקום שנפל אביו?

ל־הירה: אני השלכתי אליו את הכפפה שלך ואמרתי: אתה רוצה להלחם עמו כמנהג האבירים (ריטטער) בעד ארץ מלכותך. והוא ענה: אין צורך לו להלחם בעד דבר שכבר הוא ברשותו. ואם יש לך תאוה להלחם, אז תמצאהו על יד אורליאנס אשר שמה הוא רוצה להגיע מחר. ובזה הפך אלי עורף.

קרל: האמנם לא נשמע בפרלמנט שלי קול הצדק?

ל־הירה: קול הצדק לא נשמע מפני רעש המריבות של המפלגות. החלטה אחת של הפרלמנט היתה להדיח אותך ואת בניך הבאים אחריך מכסא המלוכה.

דונואס: הוי! הגאוה החצפנית של הבורגני שעלה לגדולה.

קרל: האם נסית דבר אל אמי?

ל־הירה: אצל אמך?

קרל: כן. איך היא מתיחסת לענין?

ל־הירה (אחרי חשבו רגע): זה היה בשעת החגיגה של עטרת המלך, (האנגלי). אז הגעתי אל סן־דיניס. אנשי פריז היו מקושטים כאילו לחגיגת נצחון, בכל רחוב הוקמו שערי כבוד, ודרכם עבר מלך אנגליה, פרחים לרוב נפזרו בכל הדרך, וההמון רקד מסביב המרכבה בצהלה, כאילו זכה לנצחון מזהיר.

סוריל: הם צוהלים ברמסם על לבו הטוב של מלכם הרחמן.

ל־הירה: ראיתי את פני הצעיר הארי לנקסטר, אותו, את הילד יושב על כסא15 המלוכה של לודוויג הקדוש. והגאוותנים שלו אהמי בטפורד וגלוסטר עמדו על ידו, וההרצוג פיליפ כרע לפניו וקרא את השבועה בעד המדינות שתחת ידו.

קרל: הוי! שר בוגד! דוד שפל־ערך!

ל־הירה: הילד היה חרד וברכיו כשלו בעלותו על מדרגות הכסא הגבוהות. “אות רע” מלמל ההמון, וקול צחוק נשמע. אז נגשה אמך, המלכה הזקנה – קשה עלי להוציא מפי…

קרל: ומה?

ל־הירה: היא המסכנה תפשה את הילד בידיה והושיבה אותו על כסאך.

קרל: הוי אמא, אמא!

ל־הירה: גם הבורגונדים האכזרים, להקות הרוצחים האדימו מבושת בראותם את אלה. היא הרגישה בדבר ופנתה אל הקהל בקול חזק: הבו לי תודה, צרפתים, כי את החוטר החולני הנני מרכיבה בענף טהור, שיגן עליכם מפני אביו המטורף. (המלך כסה את פניו. אַּגנס מהרה אליו וחבקתו בזרועותיה. וכל העומדים שם הביעו את התמרמרותם).

דונואס: הזאבה! הזונה החצופה!

קרל (אל השרים): הלא שמעתם איך הוא המצב עתה. אל תשהו פה עוד, מהרו ושובו לאורליאנס ואמרו לקריתי היקרה: אני מוחל להם על השבועה שנשבעו להיות נאמנים לי. יכולים הם לבקש חסות בצל הבורגונדיים. איש טוב קראו לו והוא יתנהג כאיש (הגון).

דונואס: איך מלכי? האמנם תעזוב את אורליאנס?

היועץ (בכרעו ברך): אדוני המלך! אל נא תמשוך ידך ממני. אל תמסור את עירך החביבה ליד ממשלת אנגליה העריצה. הן היא אבן יקרה בעטרת מלכותך. ולא היתה כמוה נאמנה לאבותיך המושלים.

דונואס: וכי אנחנו כבר הוכינו לאין מרפא? וכי מותר לנו לעזוב את המערכה בטרם היתה מלחמה בשערי העיר? בדיבור הנך נכון למסור את העיר היותר טובה של צרפת, היתכן?

קרל: דמים רבים כבר נשפכו ללא תועלת. יד אלהים כבדה נגעה בי16. הצבא שלי יהיה מוכה בכל המלחמות, הפרלמנט שלי ממאס בי, עיר בירתי, עמי ואחי מקבלים את השונא בשמחה ובצהלה: היותר קרובים ממשפחתי עזבוני, בגדו בי. גם אמי הורתי מגישה שדיה להניק את גורי הזרים. – אנו רוצים לעבור מעבר לנהר לאורה ולברוח מפני היד התקיפה של האלהים, שעומד לימין האנגלים.

סוריל: אין האלוהים רוצה כי נפנה עורף לממלכתנו מתוך יאוש. הדברים שנשמעו מפיך לא מלבך האמיץ יצאו. המעשים הפראיים שעשתה אמך השפיעו עליך לדכא את רוחך הכבירה. סוף סוף תשוב אליך רוחך לעמוד בחוסן נגד הגורל שהתיצב כצר נגדך.

קרל (נבוך במחשבות מעציבות): וכי לא צדקתי? גורל מר ואפל מושל במשפחת וולואַה. האלוהים עזב אותה כי מעשיה הרעים של אמא הכניסו את הרוחות הרעות אל תוך הבית הזה. אבי היה חולה עשרים שנה במחלת השגעון, שלושת אחי הגדולים ממני17 נקטפו בחרב המות, כך היה משפט האלהים, בית קרל הששי יחדל לנצח.

סוריל: על ידך יקום הבית מחדש. תשוב נא להאמין בכוחך. לא לחנם הציל אותך הגורל בחסדו מכל אחיך להושיבך על כסא המלכות, שלא קוית לה. על ידי לבך העדין המציא האלהים רפואה לכל תחלואיו, כי תשליט את השלום בין המפלגות הנלחמות זו בזו. אתה תכבה את אש מלחמת האזרחים. לבי אומר לי אתה תטע שלום וצרפת תפרח על ידך, פריחה חדשה ונהדרה.

קרל: לא אנכי. התקופה הסוערת הזאת דורשת יד תקיפה לנהל אותה. את עם הדורש שלום הייתי יכול להצליח. אבל עם פרא ומורד איני יכול לרסן. לא בשבילי יפתחו על ידי החרב הלבבות המלאים שנאה, שנסגרו.

סוריל: העם מוכה בסנורים. איזה שגעון תקף אותו. אבל השאון הזה סופו לחדול. לא יארכו הימים ותקיץ האהבה אל המלך שהוא נצר מלכים, האהבה השוכנת עמוק בלב כל צרפתי, והשנאה העתיקה והקנאה העתיקה תתעוררנה בין18 שני העמים הנבדלים זה מזה מעולם. את המנצח הגא תכשיל הצלחתו. ולפיכך אל נא תעזוב את שדה המלחמה. הלחם בעד כל שעל אדמה, הגן כמו על נפשך על העיר אורליאנס. הטבע כל אניות מעבר, כל המעברות והגשרים תשרוף באש אלה הפורצים את גבול ארצך הנותנים להעביר את המבט, את מי לאורה הרועשים.

קרל: כבר עשיתי כל מה שהיה בידי. התיצבתי מוכן למלחמת אבירים בשביל עטרת מלכותי. אבל הם לא אבו בזה. וחנם בזבזתי את חיי בני־עמי, וערי נתצו ונחרבו. וכי אעשה כאותה האם המדומה שבקשה לגזור את הילד לשנים? לעולם לא אעשה כדבר הזה!

דונואס: איך, אדוני המלך? וכי כך ידבר מלך? וכי כך מבטלים את עטרת המלוכה? גם הגרוע שבהמון מקריב את רכושו ואת חייו בעד דעותיו, שנאתו ואהבתו. כל אחד סר למפלגתו בשעה שהורם האות למלחמת אזרחים. האכר יעזוב את מחרשתו, האשה את פלכה, נערים וזקנים יחמשו נשק. העירוני ידליק את עירו, האכר את הקמה לגרום צער או עונג ובלבד להפיק את מאוויי לבו… הוא אינו חס על שום דבר ואינו שם לב אם לא יחוסו עליו, בשעה שהדבר נוגע לכבודו, כשהוא נלחם בעד אלהיו או בעד אליליו. ובכן הרחק את מדת הרחמים הרכרכה שבלבך, שאינה מתאימה ללב מלך. תן למלחמה לערער הכל כמו שהתחילה; לא אתה עוררת אותה מתוך קלות דעת. העם חייב להקריב את נפשו בעד מלכו. זהו גורל וחוק העולם. הצרפתי אינו יודע ואינו רוצה לדעת להתנהג באופן אחר. אין שום ערך לעם שאינו מקריב את הכל בעד כבודו.

קרל (אל יועציו): אל תחכו לתשובה אחרת. האלוהים יגן בעדכם. לי אי־אפשר.

דונואס: ואם כך, פנה אלהי הנצחון אליך עורף לנצח, כמוך למדינה, ירושת אבותיך19. אתה עזבת את נפשך, ובכן גם אני עוזב אותך. לא יד אנגליה ובורגונד שנועדו יחד, אלא חולשתך היא המורידה אותך מכסאך. מלכי צרפת נולדו גבורים, אבל אתה אפס כוח מהלחם. (אל יועצי הממלכה): המלך משחרר אתכם, אבל אני רוצה ללכת לאורליאנס, עיר אבותי ולהשליך שם נפשי מנגד ולהקבר שם תחת חרבותיה (הוא רוצה ללכת. אגנס סוריל עוצרת בעדו).

סוריל (אל המלך): הה, אל תתן לו ללכת מעמך בשעת כעס. שפתיו מפיקות מלים קשות, אבל נאמן הוא בלבו הזך כזהב. הוא הוא האיש אשר אהבתו אליך בוערת כאש ונכון להקריב דמו בעדך. בוא, דונואס! הלא תודה כי הכעס העדין שבלבך העבירך על שורת הנימוס – ואתה הלא תסלח לידידך הנאמן את דבריו הקשים. הה, בואו, בואו, תנו לי לאחד את לבבותיכם מהרה, בטרם שחרון האף יתפרץ ללהבה משחיתה אשר לא תכבה. (דונואס מביט אל המלך וכנראה מחכה שיגיב מה שהוא).

קרל (אל דו־שאטל): הננו לעבור את לאורה. יעבירו את חפצי אל הספינה.

דונואס (בחפזון אל סוריל): היו שלום! (הוא פונה והולך, ואחריו יועצי המלוכה).

סוריל (סופקת כפים מיאוש): אם הוא הולך, אז עזובים אנו לגמרי. לך נא אחריו, ל־הירה. השתדל להשיבו. (ל־הירה הולך).


מחזה ששי

קרל. סורל. דו־שטל


קרל: וכי עטרת המלוכה היא הדבר הטוב היחידי בעולם? וכי כל כך קשה ומר להפרש ממנה? אנכי כבר נתנסיתי בנסיונות יותר גדולים מאלה. לתת את עצמי שימשלו בי שרים גאותניים ולהיות תלוי בחסדם – זהו היותר קשה בשביל מי שיש לו לב עדין ויותר מר מאשר להכנע בפני הגורל האכזרי. (אל דו־שטל, שעדיין מפקפק) עשה מה שצויתיך.

דו־שטל (מתנפל לרגליו): הוי, מלכי!

קרל: כך נגזר. אל תדבר עוד דבר.

דו־שטל: כרות ברית שלום עם ההרצוג מבורגונד. בלעדי זאת אין דרך להצלחתך.

קרל: אתה נותן לי עצה שכזו, ובדמך יחתם חוזה השלום הזה?

דו־שטל: הנה ראשי מוכן. לעתים קרובות סכנתי את ראשי בשבילך, והנני נכון להניחו בשמחה בשבילך על במת־הטבח. עשה נא רצון ההרצוג. מסור נא אותי לחמתו הקשה, ודמי ישפך על מזבח הסליחה והשלום.

קרל (מביט אליו זמן רב דומם בלב רגש): וכי נכונים הדברים? וכי באמת הנני אפוף צרה שכזו, כי ידידי הרואים בתוך תוך לבי, אינם יכולים להראות לי דרך הצלה מלבד האמצעי המביש הזה? אכן עכשיו הנני מכיר כמה גדולה מפלתי, כי על רגש הכבוד שלי אין לסמוך עוד.

דו־שטל: זכור נא!

קרל: רב לדבר! אל תוסיף להרגיזני. יותר קל לי לותר על עשר מדינות מאשר לבקש הצלה על ידי שפיכת דמי ידידי – עשה מה שנצטוית. העבר את כלי הצבא אל הספינה.

דו־שטל: תיכף. (הוא קם והולך. אגנס סוריל בוכה בכיה עצומה).


מחזה שביעי

קרל וסוריל


קרל (בתפשו את ידה): אל תעצבי, אגנס שלי. גם מעבר לנהר לאורה עוד ארץ צרפת משתרעת. אנו הולכים אל ארץ שבה נמצא יותר אושר. שם ישקיפו אלינו שמים טהורים, בלתי מכוסים בעננים וגם רוחות קלילים נושבים שם וגם מדות יותר עדינות תפגשנה אותנו. שם תנוה השירה ויותר יפה יפרחו החיים והאהבה.

סוריל: וכי נגזר עלי לראות היום בעיני את הפטיש של הגורל. לראות את מלכי יוצא בגולה. כי יגלה הבן מבית אביו ולראות את ערשו עזובה. הוי! ארץ נחמדת שאותה אנו אנוסים לעזוב. עוד לא תדרוך רגלינו עליך בשמחה.


מחזה שמיני

לה־הירה שב. קרל וסוריל.


סוריל: אתה שבת לבדך. לא החזרת אותו הנה? (כשהיא מתבוננת בו יותר). מה קרה? האמנם קרה עוד איזה אסון?

ל־הירה: האסון כבר אבד כוחו. הנה השמש עולה להאיר.

סוריל: מה שם? הגידה נא.

ל־הירה (אל המלך): צוה נא להשיב את צירי אוריליאנס!

קרל: מדוע? מה קרה?

ל־הירה: קרא להם שישובו. הגלגל שלך עולה. היתה מלחמה ואתה נצחת.

סוריל: נצחון. הוי, כמה חמודה המלה הזאת.

קרל: איזו שמועה לא נכונה הטעתה אותך… נצחתי… אינני מאמין עוד בנצחון.

ל־הירה: אתה עוד תאמין בנסים גדולים מאלה. הנה הארצבישוף הולך והוא מוליך עמו את דונואס20.

סוריל: הוי, פרח נאה של הנצחון. הוא כמו פרי השמים מביא ברכה ושלום.


מחזה תשיעי

הארציבישוף מריימס. דונואס דו־שטל עם ראול, עם אביר מזוין אל הקודמים.


הארציבישוף (מוליך את דונואס אל המלך ומקרב את ידיהם מזה לזה): חבקו בני המלך אחד את חברו! הסירו מלבכם כל רוגז וקצף, אחרי שהאלהים בעצמו האיר אלינו פניו. (דונואס מחבק את המלך).

קרל: הוציאו נא אותי מיאוש ומתמהון. מה מביאה לי הרצינות החגיגית הזאת? איזה שנויים פתאום נתהוו?

ארציבישוף (מוליך את האביר ומציגו לפני המלך): הגד!

ראול21: שמונה עשר דגלים קטנים אספנו, אנחנו הלותירים להסתפח אל הצבא שלך והאביר באדריקור מבוקולייר היה מצביאנו. כאשר הגענו למרומי ההר אצל פירמאנטון ונרד אל תוך הנחל ששם זורם הנהר יוני ראינו כי השונא שם רחוק במישור עומד נגדנו וחרבותיו מבריקות, וכאשר פנינו לאחור והנה גם שם האויב הולך וקרב אלינו ותהי לנו המלחמה מפנים ומאחור. אין תקוה לא לנצח ולא לנוס. אז גם לב הגבור שבנו היה כנשים וכולם כמעט כאחד בקשו להניח כלי זיינם. ובשעה שהמפקדים נועצו יחד בקשו מוצא ולא מצאו, והנה פתאום נגלה איזה דבר פלא… מעבי החורש נגלתה פתאום צעירה ועל ראשה כובע של חיל, יפה כאלילת המלחמה ונורא הוד על פניה. על ערפה זחלו צמותיה השחורות כטבעות. קרנו פניה באור שמימי כשקראה אלינו וכך אמרה: הוי, צרפתים גבורים, למה אתם מהססים. עלו על האויב! ואם גם ירבו מחול הים האלהים בעצמו הולך לפניכם. וכרגע והיא הוציאה את הדגל בכוח מיד נושאו והלכה בראש המחנה בגבורה. ואנחנו דומם ומלאי תמהון מבלי כל רצון מצדנו נמשכנו אחרי הדגל ואחרי הנושאה והתנפלנו ישר על המחנה האויב. והוא כמוכה תמהון עמד בלי נוע ובעינים חרדות הביט אל הפלא אשר לפניו, ומהרה כאלו נפלה עליו חרדת אלהים הפנה לנוס בהשליכו מעליו את כל הנשק, נתפזר הצבא בעמק; אין שם לב לפקודה, כמו חסרי בינה מהרו הרוכבים עם סוסיהם להכנס למצולות הנהר. ונתן עצמו להרג בלי להתקומם. זו היתה מלחמה שגם שם מלחמה לא מתאים לה. אלפי פגרים מצבא האויב כסו את הבקעה, מלבד אלה שטבעו בנהר. ומהצבא שלנו לא נעדר איש.

קרל: פלא, חי אלוה! הפלא ופלא!

סוריל: וצעירה עשתה את הפלא הזה? מאין באה? מי היא?

ראול: היא רוצה להגיד באזני המלך מי היא, היא אומרת כי היא חוזה ונביאה שלוחה ממרום ומבטיחה להציל את אורליאנס בטרם יעבור החודש. העם נשמע לה והולך להלחם בחשק רב. היא הולכת עם הצבא ומהרה תגיע הנה. (נשמע צלצול פעמונים ושקשוק חרבות). השומעים אתם את השאון, צלצול הפעמונים? העם מקדם בברכה את השליחה של האלהים.

קרל (אל דו־שטל): הכנס אותה הנה. (אל הארצבישוף) איך אדון בדבר הזה? בתולה מביאה לי את הנצחון ודוקא ברגע בה אשר בו ימין ה' תוכל להושיעני. זה יוצא לגמרי מגבול הטבע. האמנם צריך אני – אדוני הבישוף – להאמין בנסים?

קולות רבים מאחורי הקלעים: הבו גודל לנערה, למצילה!

קרל: הנה היא באה (לדונואס) שב כאן אתה במקומי. רוצה אני לנסות את הצעירה הזאת. אם רוח ממרום שולט בה אז תדע להבחין מי כאן המלך באמת. (דונואס יושב והמלך עומד על ימינו. ועל ידו אגנס סוריל; הארצבישוף והשאר עומדים מהצד השני ובאמצע נשאר מקום פנוי).


מחזה עשירי

הקודמים. יוהאנה בלוית יועצי הממלכה ואבירים רבים ממלאים את מערב הבימה בענותנות עדינה. היא מתקדמת ומביטה מסביב.


דונואס (אחרי דומיה חגיגית ממושכה): האת הנך הצעירה בת־הפלא?

יוהאנה22: (נכנסת אל תוך דבריו, בהביטה אליו בעינים בהירות): אתה בן המלך מאורליאנס! הרוצה אתה לנסות את האלהים? קום מהכסא שאינו מתאים לך. אל זה הגדול ממך הנני שלוחה. (היא הולכת ישר וקרבה אל המלך, כורעת לפניו ברך וכרגע עמדה שוב. כל הנמצאים שם מביטים אליה בתמהון. דונואס עוזב את מקומו והמקום נשאר פנוי בשביל המלך). מאין באה בלבך בינה שכזו?

קרל: הנך רואה את פני היום בפעם הראשונה.

יוהאנה: אני רואה אותך במקום שעין אנוש אינה רואה. מלבד האלהים (היא נגשת עד המלך ומדברת אליו בלחישה) בליל אתמול האפל בשעה שכולם היו שקועים בשנה, קמת לבדך ממשכבך ונשאת תפלה לאלהים – צוה נא על אלה לצאת מפה, ואנכי אספר לך מה בקשת אז מאלהיך.

קרל: מה שדברתי לפני האלהים אינני צריך להעלים מבני אדם. הגידי מה התפללתי אז ולא אטיל עוד ספק אם משמים שלוחה את אלי.

יוהאנה: שלוש בקשות היו בתפלתך. שים נא לב כי אגידן באזניך. אם יש איזה עון קשור בכתרך המלכותי, אם חטאי אבותיך23 מכבידים עליו, ובעבור זה באה המלחמה הרעה בשעריך, תהי נא יד אלוה בך ולא בעמך, כל חמתו ישפוך רק עליך.

קרל (נסוג אחור בפחד): מי את, בריאה נפלאה? מאין באת? (כל הנוכחים מביטים בתמהון).

יוהאנה: ואת הבקשה השניה שאלת. אם גזר האל, כי תפסק שלשלת המלוכה ממשפחתך. לקחת ממך את כל רכושך אז ישאיר לך שלשה אלה: קבלת יסורים באהבה, נאמנות לב ידידים ואהבת אגנס סוריל. (המלך מסתיר פניו ובוכה. תנועה גדולה של התפלאות מצד הנוכחים. אחרי הפסקה קצרה). האגיד לך גם את הבקשה השלישית?

קרל: די! אני אאמין בך. דבר שכזה אינו בכוחו של אדם. הנני רואה כי אל עליון שלחך.

ארצבישוף: מי את, צעירה קדושה ונפלאה? באיזו ארץ ברוכה נולדת? מי המה האבות אהובי האלהים שהולידוך?

יוהאנה: אדון נכבד, יוהאנה שמי. אנכי רק בת רועים דלים באחת ממדינות אדוני המלך דום־רימי הנמצאה במחוז הכנסיה “טול” והייתי שומרת על צאן אבותי מילדותי. ופעמים רבות שמעתי מספרים הרבה על דבר עם האי (אנגליה) שעבר את הים לעשות אותנו לעבדים ולהרכיב על ראשינו מלך מעם זר, שאינו אוהב את עמנו. והוא כבר כבש את העיר הגדולה פריז ועל הממלכה ידו הדה, ואני התפללתי לאלהי להסיר מעלינו כבלי שעבוד זר ולהגן על מלכנו בן־ארצנו. על יד הכפר שבו נולדתי עומדת תמונה קדושה על יד אילן עתיק, ששמה באים תמיד להתפלל מכל קצות הארץ, כי מספרים שעל ידה נעשו הרבה נסים ונפלאות. אנכי הייתי יושבת ומתענגת בצל האילן הזה, כי אליו נמשך לבי ברעותי את הצאן. ואם כבשה נעדרה מן העדר, אז הראוני בחלום איפה למצוא אותה. ופעם, כאשר הייתי שקועה בלילה בתפילה נגלה מלאך אלי ובידו חרב ודגל ואולם לבוש הוא בלבוש רועה ואמר: “קומי, יוהאנה, עזבי את הצאן. האלהים קורא לך בשביל עבודה אחרת. קחי את הדגל וחגרי את החרב והשמידי באלה את שונאי עמי. והוליכי את בן המלך להכתירו בריימס”. ואנכי השיבותי: איך אפשר לי לעשות כאלה ואנכי צעירה חלשה ואינני יודעת טכסיסי מלחמה? והוא ענה: “הצעירה הכשרה תנצח את הכל על האדמה אם רק תוכל לכבוש את יצרה”. והוא נגע בעיני וארא מחנות מלאכים צעירים, בידיהם חבצלות לבנות ומנגינה נעימה נשתפכה מסביב. וכך ראיתי שלשה לילות רצופים זה אחר זה ותמיד שמעתי את קול הקורא: קומי, יוהאנה! האלהים קורא לך לעבודה אחרת. ובלילה השלישי ראיתיו ופניו זועפים ואמר בדברים נמרצים: “חובת האשה היא להיות נשמעה לפקודה. היא צריכה להיות סבלנית וזהו גורלה. על ידי עבודה קשה תצרף נשמתה, האשה שנשאה עול עבדות תהיה גדולה במרום”. וכאשר דבר כך, והוא השליך מעליו את בגדי הרועה ועמד רגע מזהיר כשמש וענני זהב נשאוהו אל על ולאט לאט נעלם למקום עדן הנצח. (כל הנוכחים עומדים נרגשים, אגנס סוריל בוכה ומסתירה פניה על חזה המלך).

ארצבישוף (אחרי דומיה ממושכה): בפני האמנה אלהית שכזו אין מקום להטיל ספק. המעשה מעיד כי דבריה אמת. רק האלהים לבדו יכול לעשות נפלאות כאלה.

דונואס: לא בנפלאות אני מאמין, אלא במבטי עיניה, ובפניה המפיקים טהרה מכל עון.

קרל: וכי אנכי החוטא שוה לנסים שכאלה? אתה שעינך צופיה ובוחנת הכל הלא תראה מה נכנע אני.

יוהאנה: ההכנעה של המלך מאירה למעלה כזוהר הרקיע, אתה השפלת עצמך ולפיכך הרים אותך.

קרל: ואם כן אני אוכל לעמוד בפני אויב?

יוהאנה: אני אלכוד את ארץ צרפת ואמסרנה לרשותך.

קרל: ואורליאנס, לפי דבריך, לא תמסר בידי האויב?

יוהאנה: כל זמן שהנהר לאורה לא יהפוך את דרכו לאחור.

קרל: ואנכי אשוב לריימס בתור מנצח?

יוהאנה: בין אלפי שונאים אוליכך שמה (כל האבירים הנוכחים הרימו מַשַק מגנים וחרבות לאות גבורה).

דונואס: הפקד נא את הצעירה הזאת בראש הצבא. עצומי עינים נלך אחרי הצעירה האלהית, ההולכת לפנים. עינה הבהירה תצעיד אותנו, והיא תהיה מגינה של הצבא האמיץ שלנו.

ל־הירה: גם עולם מלא של חגורי חרב לא יפחיד אותנו כשהיא תלך בראש צבאותינו. אלהי הנצחון הולך לימינה, היא, הגבּוֹרה, עמנו תבוא המערכה (האבירים משמיעים קול שקשוק חרבות ונגשים קדימה).

קרל: ובכן, צעירה קדושה, נהלי את הצבא שלי, ומפקדי יהיו נשמעים לאמרי פיך. החרב שהשיב לנו בחרונו ראש הצבא, תמסר עכשיו בידים יותר אמונות. קבלי נא אותה, נביאה קדושה, והיית –

יוהאנה: לא כן, מלך נדיב. לא בחרב זו יושע אדוני המלך. יודעת אני חרב אחרת, שבה אנצח. הנני למסור לך את האותות שרוח הקודש לימד אותי. שלח נא וקחהו משם.

קרל: בארי לי דבריך.

יוהאנה: שלח אל העיר העתיקה פיירבוייש שם בכנסיה שעל שם יקטרינה, שם צבורים הרבה כלי ברזל שנאספו בימי קדם במערכות הנצחון, וביניהם נמצאה החרב שתהיה לי לעזר. שלשה פרחי זהב נטבעו בה על הלהב. קח לי את החרב הזאת משם, כי בה יבוא הנצחון.

קרל: ישלחו שמה ויעשו ככל אשר היא מצוה

יוהאנה: ודגל לבן יכינו לי עם זר אדום מסביב. ותמונת המלאך עליו, מרחף על כדור הארץ.

קרל: כן יהיה כאשר דברת.

יוהאנה (אל הבישוף): בישוף נכבד! שים ידך על ראשי ותברכני (היא עמדה על ברכיה).

ארצבישוף: את באת לחלק ברכות ולא לקבל. – לכי בכוח האל! ואנחנו מלאי עון ופשע (היא קמה).

משרת: הנה בא ציר ממערכת האנגלים.

יוהאנה: תנה לו להכנס. האלהים שלחו. (המלך רומז אל המשרת, והוא יוצא).


מחזה אחד עשר

הציר והקודמים


קרל: מה הבאת לנו, ציר? הגד מה שמסרו על ידך.

הציר: מי הוא זה פה קרל מבאלואס, הגרף מפונטייה?

דונואס: אתה הנבל, שרץ נבזה! תעיז לכחד במלך צרפת בעמדך על פני אדמת ממשלתו! רק האות שעל בגדך הוא מגן עליך, זולת זאת –

הציר: צרפת מכירה רק מלך אחד, והוא נמצא בתוך מערכת צבא האנגלים.

קרל: היה מתון, חביבי, הגד, ציר, מה בפיך?

הציר: המצביא הנדיב הרואה את הדמים שנשפכו ושעוד ישפכו, מחזיק את חרבו עדיין בתערה. ובטרם תפול אורליאנס במצור, הוא רוצה להתפשר עמך.

קרל: הבה נשמעה.

יוהאנה (נגשת קדימה): תנה לי, אדוני המלך, לדבר עם הציר הזה.

קרל: דברי את עמו.

יוהאנה: מי שלח אותך ומי הוא המדבר על ידך?

הציר: המצביא הבריטי, הגרף סליסבורי.

יוהאנה: שקר בפיך. לא דברי סליסבורי בפיך. רק החיים מדברים, לא המתים.

הציר: אדוני חי ובריא לגמרי, וכוחו עמו לאבד את כולכם.

יוהאנה: הוא היה חי בזמן שהלכת משם, אבל אחרי כן בא אל לבו חץ מאורליאנס בעת שעמד להביט מעל המצודה, והוא נפל מת. – אתה צוחק, מפני שאני מספרת24 לך על מה שקרה מרחוק? אל תאמין לדברי, תאמין למה שתראינה עיניך. כאשר תשוב תפגוש בלויה שלו. עכשיו הגד מה יש בפיך.

הציר: אם את יודעת נסתרות הלא תדעי בעצמך מה שאני רוצה להגיד.

יוהאנה: אמנם אין לי צרך בזה. אבל אתה הקשב מה שאגידה לך, ואת דברי תמסור לנגידיך אשר שלחוך! – מלך אנגליה וההרצוגים בדפורד וגלוסטר המחריבים את הארץ! הבו חשבון לפני מלך המלכים אשר בשמים על הדמים ששפכתם. השיבו את מפתחות הערים שלכדתם נגד חוק האלהים. הצעירה השלוחה מהאלהים היא תציע לפניכם את ברית השלום או מלחמת דמים. בחרו לכם! כי אלה הם דברי למען תדעו: צרפת היפה לא נועדה לנפול בגורלכם, אלא לקרל, אדוני המלך, שבידו מסר אותה האל, והוא יבוא בפאר מלכים לפאריז, בלוית שרי המלוכה שלו. – עכשיו, ציר, מהר לך מפה, כי בטרם תגיע אל המחנה ותביא את דבריך שמה.


 

מערכה שניה

מקום הגובל בסלעים


מחזה ראשון

טאלבוט ולאיוניל, מצביעים אנגלים. פיליפ הרצוג מבורגונד. האביר פאסטולף ושאטיליון. חיילים ודגלים.


טאלבוט: כאן, בצל הסלעים הלו ננוח ונתקע את האהלים. אולי יצליח בידינו לאסוף הנה את העמים אשר ברחו ונתפזרו בשעה של חרדה. העמידו שומרים טובים, התבצרו על הגבעות! אולי הלילה יהי סתר לנו נפני הרודף. ואם אין כנפים לאויב, איני חושש מפני התנפלות. ואף על פי כן צריכים אנו לזהירות יתרה, כי יש לנו עסק עם אויב חצוף וגם כבר הוכינו. (האביר פאסטולף הולך משם עם החיילים).

ליאוניל: הוכינו! המצביא לא ישא מלה שכזאת על שפתיו. אסור לי לחשוב כי הצרפתי ראה את ערפו של האנגלי הבורח. – הוי, אורליאנוס! הנך קבר לגדולתנו! על שדותיך נפל כבוד אנגליה! מפלה בזויה ומבישה! מי יאמין לזאת בימים הבאים. הנמצחים אצל פואטייר, קריקי ואצינקור נרדפו וברחו מפני איזה אשה!

בורגונד: הפחד תקף את כולם. הכל נסו תפאם.

טאלבוט: לא, אדוני. מהאגף שלך התחילה המנוסה. אתם התנפלתם אל תוך המחנה שלנו בקראכם: “השאול פתח דלתיו, השטן נלחם בעד צרפת!” ובזה הביאו מבוכה בצבאותינו.

ליונל: אי אפשר לכם לכחד כי האגף שלכם נס ראשון.

בורגונד: מפני ששם היתה ההתנפלות בראשונה.

טאלבוט: הצעירה ידעה את ערות המחנה שלנו. היא ידעה על מי תוכל להפיל אימה.

בורגונד: איך? האם ישא בורגונד עון בעד המפלה?

ליונל: אנחנו האנגלים, אלו היינו לבדנו, לא היו כובשים את אורליאנס מידינו.

בורגונד: לא! עיניכם אפילו לא ראו את אורליאנס! מי סלל לפניכם את הדרך אל ממלכה זו? מי שלח לכם יד של ידידות ונאמנות כשעליתם אל החוף הזה שבו נמצאו שונאיכם? מי שם כתר מלוכה על היינריך שלכם בפאריז ומסר בידו את עם צרפת? חי אלהי! אם לא היד החזקה שהביאתכם הנה, לא הייתם רואים גם עשן של תנור אחד.

ליונל: אם הדבורים המפוצצים הם מעשים, אז יצא, כי אתם בכוחכם לכדתם את צרפת.

בורגונד: אתה זועף מפני שאבדה מכם אורליאנס והנך שופך את מרתך עלי, בעל בריתכם. מדוע אבדה אורליאנס מידינו, אם לא תאוָתכם להון? העיר היתה מוכנה להמסר בידי, ורק אתם, קנאתכם, היתה למוקש.

טאלבוט: לא בשבילכם באנו לצור על העיר.

בורגונד: ומה היה בסופכם אלו משכתי את המחנה לאחור?

ליונל: לא יותר רע מאשר היה באוּצינקורט. שם גמרנו את חשבוננו עמכם ועם כל צרפת.

בורגונד: ובכל זאת הייתם צריכים מאוד לידידותנו. והרבה שלם בעדה המחריב ארצות.

טאלבוט: מחיר יקר, יקר מאוד שלמנו בעדה על יד אורליאנס כי שם חולל כבודנו.

בורגונד: אל תוסף נא לדבר דברים כאלה, לבל תתחרט אחרי כן, וכי בגלל זה עזבתי את דגלנו הנאמנים וקניתי לי שם בוגד למען אשמע מפי הזר דברי נאצה שכאלה? מה לי פה שאני שולף חרבי נגד צרפת? אם לעבוד את כפוי הטובה הלא יותר טוב בשבילי לעבוד את מלכנו, מלך צרפת.

טאלבוט: אתה נושא ונותן עם קרל, אנחנו ידענו זאת. ואולם אנו נמצא תחבולות להפר את עצת הבוגדים.

בורגונד: מות ושאול! וכי כך מעיזים לדבר אלי? – שאטיליון! אמור נא לגדודינו שיכוננו ללכת. הננו לשוב לארצנו. (שאטיליון יוצא משם).

ליונל: תהי דרככם צלחה! תהילת החרב האנגלית גדולה כשהיא נסמכת על כוח עצמה ואין אחרים משתתפים עמה. כל עם צריך להלחם לבדו. דם הצרפתים ודם האנגלים אינו יכול להתערב יחד בצדק.


מחזה שני

המלכה איזבה בלוית סריס; אל הקודמים:


איזבה: מה שומעות אזני, מצביאים נכבדים! עצרו נא בעד רוחם! איזה כוכב מתעה מוחכם וגוזל מכם את שכלכם הישר? עכשיו, כאשר רק האחדות תוכל להצילכם, הנכם מתפלגים בשנאה ונלחמים נגד עצמכם ומכינים לכם מפלה? אני מבקשת אותך, הרצוג, כי תשיב את פקודתך הנחפשה בחזרה. ואתה, טאלבוט הנערץ, שַכֵּך נא את רוח ידידינו הנסערה! בוא נא, ליונל, ועזרני להביא שלום בין לובשי הגאות, ולהשרות ביניהם רוח סליחה.

ליוניל: בִּלעדָי, שרתי! הכל אחד. לדעתי, אלה שאינם יכולים להתאחד, טוב להם שיפרדו.

איזבה: האמנם השטן שגרם לנו מפלה במלחמה הוא בא בלהטיו לעשות גם פה, להתעות אותנו מהשכל הישר? מי התחיל במריבה, הגידו נא? – האתה הלורד האציל (אל טאלבוט) האמנם שכחת את המועיל לך ובאת לבזות את בעלי בריתך? וכי מה יכולת עשות בלי יד העזרה (של בורגונד) שהושטה לך? הלא הוא שהקים למלך את כסא המלוכה. והוא עוד יכוננהו או יפילהו, כרצונו. הצבא שלו מוסיף לכם גבורה וביחוד שמו הנערץ. אם גם כל האנגלים היו באים אל חופי ארצנו לא היו יכולים לכבוש ממלכה זו אם היה השלום שרוי בתוכה, רק צרפת יכולה לכבוש את צרפת.

טאלבוט: אנו יודעים לכבד את הידיד הנאמן. להזהר מפני הכזבן היא חובת התבונה.

בורגונד: לבוגד יש גם מצח נחושה.

איזאבה: איך זה, הרצוג עדין? האמנם תרחיק את הבושה וכבוד אצילותך ולהושיט יד לרוצח אביך? וכי קצפך כל כך תקף אותך עד שאפשר לך להאמין כי תעשה שלום של יושר עם קרל, אחרי שאתה בעצמך השלכת אותו על גבול השחת? הקרבת אותו אל מפלתו והנה אתה בעצמך מעלה את כל עבודתך בתהו? כאן עומדים ידידיך. הצלתך תלויה רק בקשר חוזק של ידידות עם אנגליה.

בורגונד: רחוק אני מהשלים עם קרל, אבל קשה לנשוא את הבוז של האנגלים הגאותנים.

איזאבה: בואו! אל תשימו לב אל המלים הקשות שנפלטו מתוך חפזון. גדול הוא הצער המכביד על המצביא. ומה שאינו צודק, אתם יודעים זאת, מביא לידי כשלון. בואו! בואו! חבקו נא איש את אחיו. תנו לי לאחות את הקרע ולרפאות את השבר, שנגרם בדבור לא מיושב, על ידי תקיעת כף לשלום.

בורגונד: שרָתי מדברת דברי חכמה, והחרון שלי הצודק חדל מפני דרישת הזמן.

איזאבה: יפה דברת! חתמו נא את ברית השלום על ידי נשיקה הדדית, והרוח ישא את הדבורים המקניטים (בורגונדי וטאלבוט מתחבקים).

ליונל (מביט אל הנוכחים ואומר לעצמו): הצלחה לברית השלום, שלילית זו מיסדת!

איזאבה: במלחמה אחת נכשלנו. ההצלחה פנתה לנו עורף. ואולם רוחכם הכבירה לא נפלה. קרל לא האמין עוד כי האלהים יגן בעדו והו אקרא לשטן כי יעמוד לימינו. ואולם לשוא מסר את עצמו לרוח הטומאה, כי גם השאול בעצמו לא יצילנו עוד. צעירה מנצחת הוליכה את הצבא שלו, ואנכי רוצה להוליך את צבאותכם. אני רוצה לעמוד במחנכם במקום נביאה צעירה.

ליונל: שרתי, הואילי נא לשוב לפאריז. אנו רוצים לנצח על ידי חרב מרוטה ולא על ידי נשים.

טאלבוט: לכי, לכי! מהעת שאת נמצאת במחנה אין הברכה שורה במעשי ידינו.

בורגונד: לכי, לכי. נוכחותך מביאה תקלה. כל אחד מהנלחמים מתרגז בראותו אותך.

איזאבה (מביטה על כל אחד ואחד בהשתוממות). וגם אתה, בורגונד? גם אתה מתיצב כצר נגדי ביחד עם הלורד כפוי־הטובה הזה.

בורגונד: לכי, לכי. החיל נופל ברוחו כשהוא נזכר כי נלחם הוא בשביל עסקיך.

איזאבה: בעמל רב הצלחתי לעשות שלום ביניכם והנה אתם קושרים קשר נגדי.

טאלבוט: לכי, לכי, בשם ה'. אנחנו איננו מפחדים עוד מכל שטן ושד אם רק אַת תתרחקי ממנו.

איזאבה: וכי אינני בעלת ברית נאמנה לכם? וכי הדבר שאתם נלחמים בעדו איננו גם דברי?

טאלבוט: שלך אינו שלנו. אנחנו נכנסנו למלחמה בעד היושר והצדק.

בורגונד: אנכי בא לנקום נקמת דם אב נרצח. חובת הבן מדריכה אותי במלחמה.

טאלבוט: אגיד את האמת, מה שאַת עושה נגד קרל איננו מעשה אנושי וגם לא צדק כלפי האלהים.

איזאבה: קללת אלהים עליו. הוא חטא נגד אמו חטאת שאול.

בורגונד: הוא נוקם נקמת אם ובעל.

איזאבה: הוא מעיז להיות שופט למדותי.

ליונל: זה אמנם לא יפה מצד הבן.

איזאבה: הוא הגלה אותי.

טאלבוט: לעשות מצות העם.

איזאבה: קללה תבוא עלי אם אסלח לו. ובטרם שישוב אל מלכות אביו.

טאלבוט: את נכונה להקריב קודם את כבוד האם.

איזאבה: אתם בעלי נפש חלשה, אינכם יודעים מה יכול לעשות לב אם, כשהקלו בכבודה. אני אוהבת את המיטיב לי ושונאה את המקיל בכבודי ואפילו אם הוא בני, ואדרבה אותו אני שילדתיו שונאה ביחוד. את זה שהבאתי לעולם אני רוצה להוציאו ממנו, שחרי שהוא בחוצפה שאין כמוה מנבל את זו שנשאה אותו בקרבה. ואתם, אתם הנלחמים נגד בני, אין לכם הזכות ולא היסוד לשנאו. איזה הוא האשם הכבד שהוא אשם נגדכם? איזה חובות לא מלא מאשר חייב לכם? אתכם מאיצה יראת הכבוד, הקנאה השפלה, – אנכי צריכה לשנוא אותו, אנכי ילדיו.

טאלבוט: בודאי, בנקמה הוא מרגיש כי יד אמו היתה בו.

איזאבה: הוי, חונף! כמה אני מבזה אותך! אתה משקר לעצמך ומשקר לעולם כולו. אתם האנגלים מושיטים ידי שודדים אל צרפת שאין לכם כל זכות ושום דרישה צודקת גם על שטח קטן כמלוא פרסת סוס, וההרצוג הזה, הנותן לשמצה את הטובים, מוכר את ארץ מולדתו, את נחלת אבותיו לשונא ארצו ולבעלים זרים. את האמת לא אכחד. שונאה אנכי את הצביעות. כמו שהנני כך אני נראה לעיני העולם כולו.

בורגונד: אמנם כן! את השבח הזה קנית ברוחך החזקה.

איזאבה: בלבי יש מאויים, דם חם, כמו לאחרות. ובתוך ארץ זו באתי בתור מלכה למצוא בה חיים נעימים. לא תפארת גרידא וכי צריכה הייתי להרחיק ממני את ידידי מפני שמזלי הארור קשר את נעורי, המבקשים חיי חופש, בבעל מטורף? יותר מחיים אני אוהבת את החופש. ומי שפצע אותי בזה – ואולם למה לי להתוכח עמכם על אודות זכיותי? בקושי זורם בגידיכם דמכם הסמיך, אתם אינכם מכירים את החמדה, ורק הזעם ידוע לכם. וההרצוג הזה שכל ימיו עברו בנטיה פעם לטוב ופעם לרע אינו יודע לא לשנוא באמת ולא לאהוב באמת. – אני הולכת למילון (העיר); הבו לי את זה (היא מראה על ליונל) שיהיה לי לחבר בדרכי, ואתם עשו מה שיש את נפשכם לעשות. אנכי לא אוסיף עוד לחקור ולדרוש אחרי הבורגונדים ולא אחרי האנגלים (היא רומזת לסריסה ורוצה ללכת).

ליונל: היי נא בטוחה. את היפים שבנערי צרפת, אשר נקח בשבי, נשלח למילון.

איזאבה: אתם אמנם יודעים להכות בחרב. הצרפתי יודע שיחה נאה.


מחזה שלישי

טאלבוט. בורגונד. ליונל.


טאלבוט: איזו אשה זאת?

ליונל: מה דעתכם, מצביאים? ננוס עוד הלאה, או נשובה לאחור ועל ידי מלחמה עזה נסיר מעלינו את החרפה אשר המיט עלינו היום הזה.

בורגונד: חלשים אנו. הצבא מפוזר ומפורד. הפחד עיין לא פג מלב ההמון.

טאלבוט: פחד עיור היה בעוכרנו. הרושם המהיר של הרגע, התמונה המחרידה של הדמיון הנבהל, אם רק יסתכלו מקרוב ימהר לחלוף. ולפיכך עצתי, לנהל את הצבא שוב אל מעבר לנהר, בהאיר השחר, למול האויב.

בורגונד: התישב נא בדבר.

ליונל: ברשותכם. כאן אין מה להתיישב. אנו צריכים למהר להשיב מה שאבד לנו, או לעטות עלינו חרפת נצח.

טאלבוט: הדבר החלט. מחר נלחם. את השֵדה המטילה אימה נסיר, זו המכה את צבאותינו בסנורים והמפילה בהם חללים. נצא בעצמנו לקרב אישי עם לילית זו. אם רק תעיז להתיצב נגדנו אז נראה כי היא הביאה לנו תקלה בפעם האחרונה. ואם לא תתיצב במלחמה – ברי לי כי היא תמאן להכנס במלחמה מוחלטת – אז יסור הקסם מהצבא.

ליונל: כן יהי! ולי ימסור, אדוני המצביא, את משחק המלחמה הקל הזה, שבה לא תשפך טפת דם. כי חושב אני לקחת זו בשבי ולעיני הבאסטאַרד (דונואס) נואפה, אשאנה על זרועותי למסרה לאנגלים, למען תהיה למשחק בידי הצבא.

בורגונד: אל נא תבטיח יותר מדי.

טאלבוט: אם אשיג אותה, אז לא אחבקנה כל כך בידידות. בואו, ניתן נא לעצמותינו העיפות מנוחה בשינה. ואחר כך בעלות השחר לצאת למערכה. (הם יוצאים).


מחזה רביעי

יוהאנה עם הדגל, בקובע נחושת ומגן על חזה, זולת זאת לבושה כאשה. דונואס ל־הירה ואנשי צבא מתראים על הסלעים עוברים ומהר עולים על הככר.


יוהאנה (אל האבירים, הסובבים אותה בשעה שהחילים שם עדיין הולכים וקרבים): הנה עלינו על הסוללה. הגענו עד המחנה. עכשיו הוסר הצעיף של הלילה שכסה אתכם כל זמן שהייתם נוסעים והולכים. עכשיו הפילו אימתכם על השונא בקרבכם אליו על ידי קריאה גדולה – לה' ולנערה!

(כולם קוראים קול אדיר אחד ובצלצלי נשק – לה' ולנערה! החצוצרות והתפים משמיעים קול).

השומרים (מאחרי הבמה): האויב! האויב! האויב!

יוהאנה: עכשיו שימו אורים באהלים. תפרוצנה להבות־אש להרבות חרדת האויב. והמות יאכפם מסביב באימתו (החיילים אצים הלאה והיא רוצה ללכת אחריהם).

דונואס (עוצר בעדה): את כבר עשית את שלך, יוהאנה. אל תוך המחנה הולכת אותנו. מסרת את האויב בידינו. עכשיו לא תבואי בעצמך במלחמה. השאירי לנו את קרב הדמים.

ל־הירה: צייני לנו את הדרך לנצחון. תשאי את הדגל לפנינו בדרך הטהורה. אך את החרב, והברזל הממית, אל תניפי בעצמך, אל תנסי את אלהי השקר של המלחמות, כי הוא מושל ממשלה עיורת ואינו חס על כולם.

יוהאנה: מי יוכל לצוות עלי להשאר במקומי? מי יוכל לתת פקודה לרוח המוליך אותי? החץ מוכרח לעוף אל המקום אשר הרובה כוננה אותו. במקום שיש סכנה שם יוהאנה באה. לא היום ולא במקום הזה עלי לנפול. עלי לראות את הכתר על ראש מלכי. איש לא יקפד את חיָתי כל זמן שלא נמלאה חובתי. (היא הולכת משם).

ל־הירה: בוא, דונואס! נלך אחר הגבורה ויהי נא חזנו למגן בעדה.


מחזה חמישי

חיילים אנגלים רצים ועוברים את הככר. אחריהם טאלבוט.


הראשון: הנערה! באמצע המחנה!

שני: אי אפשר! בשום אופן לא! איך היא באה אל המחנה?

שלישי: באויר. השטן עוזר לה!

הרביעי והחמישי: נוסו, נוסו! כולנו נכונים למות (הולכים משם).

טאלבוט (בא): אינם מצייתים – אינם רוצים לעמוד! המשמעת חדלה לגמרי כאילו שלח השאול צבאות השדים המקוללים והכה בטרוף הדעת את הגבורים ואת הפחדנים יחד. אי אפשר לי להעמיד גם מחנה קטן נגד הצבאות הרבים כשטף ים, שגליהם שוטפים ועוברים אל תוך המחנה שלנו. האמנם רק אני לבדי נשארתי שפוי בדעת והנשארים כולם אחוזים חום קדחת? לברוח מפני הצרפתים רכי המזג שבעשרים מלחמות הספקנו לנצחם. מי היא זאת הנערה שאי אפשר לכבוש אותה? זו המשנה את פני המלחמה מהצלחה למפלה, ואת החיילים הפחדנים מהפכת לאריות? האם מאַחזת־עינים, המתדמה לגבורה תטיל פחד על גבורים אמתיים? איזו אשה האבידה ממני את כל הוד הנצחון?

חיל אחד (מתפרץ אל הבמה): הנערה! נוס, נוס, אדוני המצביא.

טאלבוט (דוחה אותו בכוח): נוס בעצמך אל השאול. את חרבי אנעץ בלב האיש שיאמר להטיל עלי פחד ולגרום לי לברוח (הוא הולך משם).


מחזה שישי

נראה הרחוב. המחנה האנגלי כולו עולה באש. חצוצרות, בריחה ורדיפה. אחרי רגעים אחדים בא מונטגומרי.


מונטגומרי (לבדו): אנה אברח? מסביב האויב והמות! כאן המצביא הכועס, העומד לנעוץ חרבו בכל מי שיעיז לברוח, והוא מניס אותנו אל ממלכת המות. ושם האיומה המציפה מסביבה כליון כמו דליקה נוראה. ומסביב אין שיח מסתיר אותי, אין מערה להכנס בה. הוי! הלואי שלא הייתי עובר את הים לבוא הנה! הוי, אנכי המסכן! רק מחזה שוא משך אותי לבקש תהילה זולה במלחמה עם הצרפתים ועכשיו הכניס אותי המזל הארור אל תוך מלחמת דמים זו. אילו הייתי רחוק מפה על חוף הנהר סוורני הפורח בבית אב בוטח ששם השארתי אמא עצובה וכּלה נחמדה. (יוהאנה נראית מרחוק) אויה לי! מה עיני רואות! הנה האיומה! מתוך להבות השריפה היא עולה כמו מפי השאול מלאך חבלה. אנא אמלט? הנה היא כבר תופסת אותי בעיניה הלוהטות. את כּבלי מבטיה היא מטילה עלי מרחוק ולא תחטיא. קסמיה קושרים את רגלי. אי אפשר לי למוש ממקומי. (יוהאנה צועדת צעדים אחדים ומתקרבת אליו ושוב עמדה מלכת). היא הולכת וקרבה. איני רוצה להמתין עד שהיא הזועמת תתנפל עלי! רוצה אני להתנפל לרגליה בבקשה לחוס על חיי. היא אשה. אולי דמעותי תרככנה את לבה. (בעת שהוא הולך וקרב אליה היא נגשה מהר אליו).


מחזה שביעי

יוהאנה. מונטגומרי.25


יוהאנה: הנך מסור למות. אשה אנגלית ילדתך.

מונטגומרי26 (נופל לרגלה): הרפי, איומה! אל תהרגני את חֲסר־מגן. השלכתי מעלי את חרבי ומגיני. הנני מתנפל לרגליך. בבקשה השאיריני נא לראות אור החיים, קבל בעדי כופר! עשיר נכסים אבא בארצי במחזו וואליס היפה במקום אשר סווירני הנהר מתפתל ועובר על פני שדות ירוקים בזרמי כסף. מושל הוא אבא על חמישים כפרים. בכסף מלא יפדה את בנו האהוב כשימצא אותי חי במחנה הצרפתים.

יוהאנה: הוי, כסיל ובער! איש אבוד! ביד הצעירה נפלת, היא המשחיתה ומידה אין הצלה ותמאן בכופר. אם הגורל מסרך ביד התנין או בצפרני הנמר המנומר, אם שכלת את הלביאה אולי הם ירחמו עליך, אבל מי שיפגש עם יוהאנה מות יומת. כי חוזה עשתה עם הרוח להמית את כל אשר תשיג ידה במלחמה בלי רחמים וחנינה.

מונטגומרי: נוראים דבריך, ואולם מבטך מלא חסד. כשרואים אותך מקרוב אינך איומה כל כך. לבי מושך אותי אל מראיתך הנחמדה. בשם הרחמים המיוחדים למין היפה אבקשך רחמי נא עלי הצעיר!

יוהאנה: אל תשביעני בשם המין היפה! אל תקראי בשם אשה! כמו הרוחות שאינן גופים ואינן מזדווגות בזווג גשמי, כך גם אני אינני מתחשבת על איזה מין שהוא, ותחת המגן הזה אין כלל לב.

מונטגומרי: הנני משביעך בשם חוק האהבה המושל בעולם, שהכל מספרים בשבחו. השארתי בביתי כלה נחמדה, יפה כמוך, צעירה פורחת, היא מצפה בכליון עינים לשובי. הה, אם אַת בעצמך מצפה להיות אהובה ומאושרת באהבתך! אל תגדעי את הקשר שבין שני לבבות שנצמדו יחד באהבה.

יוהאנה: אתה מתפלל לאלהי החומר, שאינם קדושים בעיני ולא יפים. איני יודעת קשר אהבה, שבה אתה משביעני. ולעד לא אעבוד אלהים כאלה. הגן בעדך, כי המות מצפה לך.

מונטגומרי: אם כן רחמי נא על הורי אשר לא ידעו להתנחם. הלא גם לך יש הורים, הדואגים לך.

יוהאנה: הוי, עלוב! ואתה מזכירני שחרבך שכלה כמה אמהות וכמה ילדים נשארו בלי הורים, כמה כלות נשארו עגונות והכל על ידכם. תטעמנה גם האמהות האנגליות מה שטעמו אמהות צרפת. תשפכנה גם עיניהן דמעות, כמו ששפכו נשי צרפת.

מונטגומרי: הוי! קשה מאוד למות בארץ זרה, ואיש לא יזיל עליו דמעה.

יוהאנה: מי קרא לכם אל הארץ הזרה להשם את שדמותיה הפוריות, לגרש אותנו מקננו ולהעלות באש המלחמה את נוה השאננים? אתם חשבתם בלבכם הגא לכבוש לעבדים את הצרפתים בני החורין ולקשור אליכם את צרפת הגדולה כקשור סירה אל ספינה. הוי, עלובים! חותם מלכות צרפת קבוע בכסא האלהים. יותר קל לנתק כוכב ממרכבת השמים, מאשר לגזול כפר אחד מממלכה זו, שלא תתפרד לנצח. רגע הנקמה הגיע! עוד לא ישובו האנגלים חיים דרך הים, שהוא הגבול בין אנגליה ובין צרפת, אחרי אשר עברתם עליו בזדון.

מונטגומרי (עוזב את ידה): הוי, אני מוכרח למות! המות אופף אותי בחמתו.

יוהאנה: מות, ידיד! למה תפחד כל כך מפני המות שבין כך ובין כך סופו לבוא. הביטה אלי, הביטה אנכי רק נערה, רועה מילדותי, מעולם לא נתאמנה בחרב, היד שהיתה אוחזת תמיד מקל רועים. ואולם נתקתי בכוח משדות המרעה, מבית אבי האהוב, מאחיותי החביבות והלכתי, לא לשם גאוה, כי דבר אלהים קרא אלי משמים, ובאתי להסב עליכם אסון וגם לי לא יערב כי הנני כלילית משחיתה ומאימת. להמית אחרים ולמות אחרי כן בעצמי. כי עיני לא תראינה עוד את כפר מולדתי. עוד לרבים מבני ארצכם אהיה למלאך המות, עוד הרבה ארבה את מספר האלמנות, אבל סוף סוף גם אנכי אהיה לקרבן ויבוא מה שנגזר עלי. – מלא אתה את המוטל עליך. תפוש בחזקה את החרב ושנינו נלחם בעד השלל היקר – בעד החיים.

מונטגומרי (קם): אם בת תמותה את כמוני ואם סוף סוף החרב תפגע בך, אולי זרועי היא אשר תכריעך. להושיע את אנגליה מיד צר, הנני מפקיד את גורלי ביד אלהי החסד, ואַת, הארורה, קראי למלאכי חבלה כי ימהרו לעזרתך. הגני בעד נפשך. (הוא תופש את החרב ואת המגן וקרב אליה. מנגינת מלחמה נשמעה מרחוק. אחרי התנגשות קצרה נופל מונטגומרי).


מחזה שמיני

יוהאנה לבדה.


רגלך הוליכו אותך למות – והנה הגעת (היא מתרחקת ממנו ונשארה עומדת צוללת במחשבותיה).

אלהים! הנה פעלת גדולות על ידי. נפחת רוח גבורה בזרוע זו שלא למדה מלחמה ואת לבי שמת כלב האריה, נשמתי מתמוגגת מרחמים, וידי רועדת כאילו היא באה להחריב מקדש אל, לבתק את גוית הצעיר הפורח הזה. זועה אוחזת אותי בזכרי את דקירת החרב המתנוצצת. ואולם כשיש צורך בדבר, אז בא גם כוח הפעולה, ומבלי להחטיא ינהל את היד הרועדת, כאלו נהיתה החרב לעצם חי המושל ברצון עצמו.


מחזה תשיעי

אביר, המצחה של הקובע מכסה על פניו. יוהאנה.


האביר: ארורה! הגיעה שעתך! אותך חפשתי בכל שדה המלחמה. יצירת מאחיזי עינים, שובי אל השאול, שממנו עלית.

יוהאנה: מי אתה, השָלוח מאת המלאך הרע לקראתי? חזותך חזות אציל ולא אנגלי. כי סמל בורגונד עליך, שבגללך חרבי נעשית כהה.

האביר: המוחרמה! אינך שוה כי תהרגי ביד אציל. גרזן התלין יערוף אותך, לא חרבו האמיצה של ההרצוג.

יוהאנה: האינך ההרצוג בעצמו?

האביר (מרים את המצחה מעל פניו): אנכי הוא, עלובה! חיל ורעדה יאחזוך. להטי השטן לא יצילוך. רק בריות חלשות הספקת ללכוד, לפניך עומד אדם.


מחזה עשירי

דונואס ול־הירה והקודמים.


דונואס: חדל נא, בורגונד! הלחם עם גברים, לא עם נשים.

ל־הירה: אנו מגינים על הנביאה הקדושה. בראשונה עליך לבתק בחרבך את הלב הזה.

בורגונד: לא את הפרוצה הזאת אני ירא ולא מפניכם שהעטיתם עליכם בוז בשנותכם טעמה. בושה לך, באַסטאַרד! חרפה לך, ל־הירה! כי הגבורה שהייתם לובשים מלפנים החלפתם בקסמי־שוא של איזה פרוצה בת השאול. בואו הנה, הנני מבקש את כל אלה שאינם רוצים בחסות הבורא ומבקשים את חסות השטן (כולם מתכוננים לקרב. יוהאנה נכנסת באמצע).

יוהאנה: התאפקו נא!

בורגונד: וכי מפחדת את לשלום זוניך. אדרבא, לעיניך הוא – (מתפרץ אל דונואס).

יוהאנה: התאפק נא! ל־הירה, הפרד נא ביניהם. אל ישפך דם צרפתי! לא חרבות תוציאנה את המשפט לאור. משפט אחר יצא בשמים. שמעו ותנו כבוד לרוח הפועם בקרבי והמדבר מתוך גרוני.

דונואס: למה הנך עוצרת בעד ימיני המורמה, ואינך נותנת לחרב להוציא משפט? הלהב הוצא, ינקם הוא את נקמת צרפת ויביא שלום בארץ.

יוהאנה (עומדת באמצע ומרחיקה את הנלחמים זה מזה): יש לי מה להגיד להרצוג (אחרי שנשתתקו כולם). מה אתה מבקש לעשות בורגונד? מי הוא האויב שמבטך, מבט רצח, מכוון אליו? הפרינץ העידן הוא בן צרפת כמוך, והגבור הזה אחיך הוא ובן מולדתך. וגם אני בת צרפת הנני. כל אלה אשר אתה מבקש להשמיד – אחיך המה. זרועותינו פשוטות לקבלך באהבה, ברכינו מוכנות לכרוע לפניך, החרבות שלנו קהות מהשתמש בהן נגדך. פניך מעוררים בנו רחשי כבוד גם אם קובע זר חבוש לראשך. בהם אנו רואים את הרשמים היקרים של מלכנו.

בורגונד: בדברים ערבים, בקול חנף, אַת המכשפה רוצה לצוד אותנו. אותי לא תצליחי ללכוד. אזני סתומה מהקשיב לדבריך, הטומנים לנו פחים. וחצי עיניך לא יחדרו דרך הצנה המכסה על חזי. שלוף חרבך, דונואס! נלחם בחרב, לא בדבורים.

דונואס: בראשונה הדבורים ואחרי כן שליפת חרב. וכי ירא אתה את הדיבור? גם זאת היא פחדנות המחוללת רע.

יוהאנה: לא מצבנו הרע מכריחנו להתנפל לרגליך. לא בבקשת רחמים פונים אליך. הבט מסביב, לאפר נהפך כל מחנה האנגלים, והרוגי האויב מכיסם את השדות. אתה שומע קול תרועת מלחמה של הצרפתים. האלהים הוציא את המשפט. הנצחון הוא על צדנו. בענף הדפנא היפה, אשר הצלחנו עכשיו לכרות, הננו לקשט את ראש ידידנו. שובה נא, שובה אלינו אל המקום ששם הצדק ושם הנצחון. גם אני בעצמי, השלוחה מאלהים הנני מושיטה לך יד אחות. רוצה אני להצילך על ידי כניסתך לתוך מחננו. האלהים הוא בעד צרפת, ומלאכיו – אתה אינך רואם – נלחמים בעד מלכנו, כולם עטורי חבצלות. מאירה ולבנה היא המלחמה שלנו כמו מראה דגלנו. הנערה הצעירה היא סמל לטהרת הכונה שאנו מתכוננים מלחמתנו.

בורגונד: השקר מרבה לבוא בדברי תעתועים, אבל דבריה הם כדברי תינוקת. כשרוחות רעות באות לרמות את הבריות, הן שואלות דברים השגורים בפי הצדק. איני רוצה לשמוע יותר. אל השֶלַח! אזני כבדה יותר מאשר זרועי.

יוהאנה: אתה מכנה אותי מכשפה. מאשים אותי כי הנני משתמשת בקסמי השאול. וכי דרך השטן הוא לבקש שלום, לבער את השנאה? וכי מהבצה צומחת אחדות? מה זה צדק, קודש, אנושי, אם לא המלחמה בעד המולדת? מאיזה זמן התחוללה המלחמה בטבע נגד עצמו, עד שהאלהים חדל מהגן על הצדק והשטן היה למגינו? אבל אם דברי שדברתי אליך כנים הם, מאין באו אלי אם לא ממרום? מי הוא שבא אלי במקום שרעיתי את הצאן ולעורר את הרועה שתכנס לתוך עסקים ממלכתיים? אנכי מעולם לא עמדתי בפני גדולי המלוכה, ופי לא ידע אמנות הדבור. ואולם עכשיו כשיש צורך לרכך את לבך והנה חכמתי ובלבי באה דעת ותבונה. עניני הארצות והממלכות פרושים בכל בהירותם לפני עיני, עין תינוקת, ורעם תותחים מתגלגל מתוך פי.

בורגונד (ברגש חי, מביט אליה ומתבונן בה בהתפלאות ובאהדה): מה היה לי? מה קרה עמדי? האמנם מאלהים הוא כי שנה דעתי פתאום מהקצה אל הקצה? היא אינה משקרת, פניה כל כך נדיבים! לא! לא! זהו כוח ממרום שלוח הנה! לבי אומר לי כי היא שלוחה ממרום.

יוהאנה: דברי נכנסו אל לבו, נכנסו. לא לחנם בקשתיו. ענן הקצף אשר כסה קודם פניו ירד ונהפך באגלי דמעה. ומעיניו הנוצצות27 באור שלום זורחת שמש צדקה ורגש טהור. – הרחק את הנשק. התאחדו בלב שלם. הוא בוכה, הוא תפוס, שלנו הוא! (היא עוזבת את החרב ואת הדגל, ממהרה אליו וחובקת אותו בזרועותיה. ל־הירה ודונואס שומטים את חרבותיהם וממהרים לחבק אותו).


 

מערכה שלישית

מחנה המלך על יד שאלון על נהר מרנה


מחזה ראשון

דונואס ול־הירה


דונואס: אנו היינו תמיד ידידים נאמנים, אחים במלחמה. בשביל מטרה אחת הרמנו את זרוענו ולא סרנו ממנה ביום צרה ומות. אל נא תפריד בינינו אהבת־נשים, אחרי שכל שנויי המצבים לא יכלו להפרידנו.

ל־הירה: שמעני, פּרינץ!

דונואס: אוהב אתה את הצעירה הנפלאה, ואנכי מבין למה אתה מתכון. רוצה אתה ללכת אל המלך ולבקש ממנו כי הוא יתן אותה לך לאשה. ובודאי שלא יוכל להשיב פניך, אחרי שהראתה את גבורתך במלחמה, ואולם דע לך, בטרם שאראה את הצעירה הזאת חבוקה בידי אחר. –

ל־הירה: שמעני, פּרינץ!

דונואס: לא מבט מהיר של תאוה משכני אליה. דעתי החזקה לא נפתתה אחרי אשה בטרם שראיתי את הצעירה הנפלאה הזאת, אשר בה בחר האלוהים לשלח אותה להציל את ארצנו ולהיות לי לאשה, ובאותו הרגע נשבעתי להוליכנה לביתי ככלה. כי רק האשה האמיצה יכולה להיות רעיה לגבר התקיף, והלב הסוער הזה מתגעגע לנוח על לב דומה לו, המכיר בתקיפותו ויכול לסבלו.

ל־הירה: איך אפשר לי אחרי מעשי הפעוטים להדמות אל אדוני ששם כבודו מלא כל הארץ. במקום שהגראף דונואס שם גבול, שם לא יעבור מי שאינו רצוי. ואולם נערה רועת כבשים לא תוכל להיות לו לאשה. דמי מלכים הנוזלים בעורקיך לא יתערבו בדמי ההמון.

דונואס: היא בת אלים, מקדוש הטבע מוצאה כמוני, ובמדרגה אחת עמדי תעמוד. ההיא תבייש את יד נסיך? והיא כלה של מלאך עליון, ההיא שעל ראשה הוד אלהי יסוכך, שנוגה לה יותר מאשר כל כתרי מלכים; ההיא שכל גדולי הארץ, רמי המעלה, תוכו לרגליה. כי כל כסאות המלכים אם יערימו זה על זה עד כוכבי השמים, לא יגיעו לפסגת הרום אשר עליה עומדת צעירה זו בגדולתה האלהית.

ל־הירה: המלך יוציא משפט.

דונואס: לא! היא בעצמה תשפוט. היא שחררה את צרפת והיא חפשיה למסור לבה לאשר תבחר בו.

ל־הירה: הנה המלך בא.


מחזה שני

קרל. אגנה סוריל. דו־שאטל. הארצבישוף ושאטיליאן והקודמים.


קרל (לשאטילון): הוא בא. הוא מבקש לחשבני בתור מלך, אתם אומרים, ולשבח אותי?

שאטיליון: כאן, אדוני המלך, בעיר ממלכתך שאלון הוא רוצה להתנפל לפני כסא כבודך. — אותי צוה לחלק לך כבוד בתור אדון ומלך, וגם הוא הנה בא אחרי תיכף.

סוריל: הוא יבוא. מה יפה השמש ביום הזה, שמביא שמחה, שלום וסליחה.

שאטיליון: אדוני יבוא עם מאתים אבירים, הוא יכרע להדום רגליך. ואולם הוא מקוה, כי אתה לא תאחר מחבק את קרובך הנעלה.

קרל: לבי תאב בלהבת אהבה להתקרב אל לבו.

שאטיליון: ההרצוג מבקש כי הסכסוכים שהיו מלפנים לא יזכרו ולא יפקדו עוד.

קרל: במצולות הנהר יצללו כל הזכרונות ההם. יותר נעים לנו לשים לב אל העתיד המזהיר הנשקף לנו.

שאטליון: כל אלה שנלחמו בעד בורגונד יקבלו מאתך סליחה ויאספו למחנך.

קרל: בהם אגדיל את מספר צבאי.

שאטליון: גם המלכה איזבה תקבל חנינה ותכנס בברית השלום אם היא תחפוץ בזה.

קרל: היא נלחמה בי, לא אני נלחמתי בה. מלחמתנו נגמרה אם רק היא לא תוסיף להלחם.

שאטיליון: שנים עשר אבירים יהיו ערבים בעד דבורך.

קרל: דיבורי — קודש.

שאטיליון: והארצבישוף יחלק לחם קדוש בינך לבינו לאות כריתת ברית שלום וסליחה.

קרל: הנני נשבע בחלקי לעולם הבא, כי לבי ותקיעת כפי מאוחדים הם. איזו ערובה דורש עוד ההרצוג?

שאטיליון (בהביטו רגע אל דו־שאטל): כאן אני רואה אחד שנוכחותו יכולה להכניס רעל בפגישה הראשונה (דו־שאטל הולך משם דומם).

קרל: לך, דו־שאטל! עד שיוכל ההרצוג לסבול את מבטך, תוכל להסתיר עצמך (קרל מביט אחריו, ואחר כך הוא ממהר אחריו וחובק אותו בזרועותיו). ידידי הנאמן! יודע אני כי אתה רוצה לעשות למען מנוחתי הרבה יותר ממעשה זה (דו־שאטל יוצא).

שאטיליון: התנאים הנשארים הלא הם בתוך האינסטרומנט הזה.

קרל (אל הארצבישוף): הבא נא את הכל בסדר. אנו מקבלים את הכל בשביל לקנות לנו ידיד כל מחיר לא ייקר בעינינו. לך נא, דונואס, קח לך מאה מבחירי האבירים והבא את ההרצוג בכבוד הנה. הגדודים יתקשטו בעלי דפנא לפגוש את אחיהם. בשביל חגיגה זו תהיה כל העיר מקושטת, וכל הפעמונים יבשרו כי צרפת ובורגונד התאחדו שוב. (אחד האצילים המרשתים נכנס. נשמעו צלצלי תרועה). שמעו, מה הוא קול התרועה הזה?

המשרת: זהו מסע של ההרצוג מבורגונד (יוצא משם).

דונואס (הולך עם ל־הירה ושאטיליון): נלכה נא לפגשהו!

קרל (אל סוריל): אַת בוכה? כמעט שנשבר גם עוז רוחי מהפגישה הזאת. כמה קרבנות אדם נפלו בטרם בא השלום הזה! ואולם סוף סוף הסערה מוכרחת לחדול. הבוקר בא אחר ליל החושך. ובא הזמן בו יבושלו הפירות המאחרים להתבשל.

הארצבישוף: ההרצוג בעמל רב יסול לו דרך בין ההמון הגדול. הנה הורידוהו מעל הסוס. מנשקים את מעילו, את דרבונות נעליו.

קרל: אך זהו עם חביב. מתלהב הוא מהרה באהבה כמו שהוא מתלהב מהרה בחֵמה. כבר שכח שההרצוג הזה לפני זמן מועט הרג את אבותיו ואת בניו. הרף עין לפעמים בולע תקופה ארוכה. התחזקי נא, סוריל! גם שמחתך הרבה תחשב לקוץ מכאיב בעיניו. אל נא ימצא פה דבר לבשתו ושם דבר לא יעכר רוחו.


מחזה שלישי

ההרצוג. בורגונד. דונואס. ל־הירה. שאיליון ועוד שני אבירים, מבני לויתו של ההרצוג. ההרצוג נשאר עומד בפתח. המלך צועד לעומתו. תיכף מתקרב בורגונד אליו, וברגע שביקש לכרוע על ברכיו, תפשו המלך בזרועותיו ויחבקהו.


קרל: אתה הפתעת אותנו. חשבנו להביאך הנה, ואולם סוסיך ממהרים לרוץ.

בורגונד: הם נשאוני לעשות חובתי (הוא מחבק את סוריל ומנשק לה במצחה). ברשותך, אדון. כן הוא זכות האצילים אשר באַרראס וכל אשה יפה אינה צריכה להמנע ממנהג זה.

קרל: עיר המלכות שלכם היא מעון לאהבה, שכל היפות נאספו שם יחד.

בורגונד: אנו עם של סוחרים, אדוני המלך. כל מה שיש יפה תחת השמים מוצג בשוק אצלנו לראוה ולההנות. ומכל הדברים הנחמדים המעולה הוא יפיה של האשה.

סוריל: הנאמנות של האשה היא מעלה יותר גדולה מיפיה. ואולם היא בשוק לא תמצא.

קרל: שם רע יוציא עליכם, קרובי, על שאנכם מוקירים את המידה היותר חשובה של האשה.

בורגונד: הכפירה סוף סוף באה על גמולה בהענשה את עצמה. אשריך, מלכי, כי באביב עלומיך למדת מה שאנכי הגעתי אחרי בלותי שנים רבות במנהגי פרא (הוא רואה את הארציבישוף ומושיט את לו ידו). איש אלוהים נכבד! הבה ברכתך! אותך אפשר תמיד למצוא במקום הנכון. מי שרוצה למצוא אותך, עליו להתהלך במישרים.

הארציבישוף: קרא לאלהי אם אתה רוצה, לב זה מבקש ידידות, ואנכי יכול להחליט זאת בשמחה אחרי מה שראיתי היום.

בורגונד (לסוריל): אומרים כי אַת עשקת מעצמך את האבנים היקרות שהיו לך, לקנית נשק להלחם נגדי. האומנם הנך שואפת כל כך למלחמה? האומנם בקשת בכל לבך לקחת את נפשי? ואולם מלחמתנו נגמרה. נשוב ונמצא כל מה שנאבד ממנו. גם תכשיטיך שוב נמצאו, אלה שהיו מועדים להתגרות בי במלחמה. קחי נא אותם מידי לאות שלום (הוא לוקח מיד אחד המלוים אותו ארגז של תכשיטים ומושיט אותו אל סוריל. היא מביטה בתמהון אל המלך).

קרל: קבלי את המתנה הזאת. היא ערובה כפולה בעד אהבתו שלי וברית השלום.

בורגונד (בשומו אבן־חן בתוך תלתלי שערותיה): מדוע אין זה כתר מלוכה של צרפת? הייתי מהדקו בחפץ לב על הראש היפה הזה (בתפשו את ידה בהדגשה מיוחדת) תסמוך נא עלי בעת הצורך ליד ידיד.

אגנס סוריל (בפרצה בבכי, שטה הצדה, גם קרל נרגש מאוד. כל הנוכחים מביטים בהתרגשות על שני בני מלכים אלה).

בורגונד (אחרי שעבר במבטו על כל אחד מהנוכחים נגש וחבק את המלך): הוי מלכי! (באותה שעה מהרו שלושת האבירים המלוים את בורגונד לחבק את דונואס, ל־הירה והארצבישוף. שני בני המלך דומם חבוקים יחד זמן רב) וכי אותך אפשר לי לבזות! וכי אפשר שאנכי לא אמלא פקודתך?

קרל: הס! הס! שום דבר יותר.

בורגונד: וכי אפשר שאני אכתיר את האנגלי? להשבע לו שאהיה נאמן לזר הזה, ואותך, מלכי להפיל שאולה?

קרל: שכח נא הכל. כי כבר הכל נסלח. הרף העין הזה העביר את הכל. זה היה הגורל, כוכב רע.

בורגונד (תופס ידו): רוצה אני לתקן הכל. האמינה לי, כי רוצה אני. כל יסוריך יעברו כצל. כל הממלכה בשלימותה תושב לך — גם כפר אחד לא יחסר ממנה!

קרל: שנינו היינו לאגודה אחת. איני ירא עוד מפני כל אויב.

בורגונד: האמינה לי לא בלב שלם יצאתי למלחמה נגדך. הה, אילו ידעת — למה לא שלחת אלי את זו? (בהראותו על סוריל) לא הייתי יכול לעמוד בפני דמעותיה! ואולם מכאן ואילך שום כוח השאול לא יצלח להפריד בינינו, אחרי שלבותינו חבוקים ודבוקים יחד! עכשיו מצאתי את מקומי הראוי לי, עֵד הלב הזה, נגמרו דרכי התעיה שלי.

הארצבישוף (נכנס בין שניהם): אתם בני מלכים מאוחדים יחד. צרפת עולה בגדולתה. כמו החול השב ונולד מתוך אפרו. עתיד מזהיר נשקף לנו. פצעי הארץ ירפאו מהרה. הכפרים הנחרבים, הערים השוממות ישובו ויפרחו מתוך גלי החורבות, השדות יתכסו בירק דשא חדש, ואולם אלה שנפלו חלל בסבת המחלוקת, המתים לא יקומו עוד, הדמעות שנשפכו בעקב המלחמה תשארנה במרירותם. הדור החדש יקום ויפרח ואולם מה שחלף היה טרף למגור. אושר הנכדים לא יעור את האבות מקברם. זהו פרי מלחמת אחיד שביניכם! יהי נא זה לכם ללקח. גורו לכם מפני אלהי החרב, בטרם שאתם שולפים אותה מתערה. אלהי החרב איננו דומה לנץ המלומד שהוא שב אל אדונו הצייד בכל עת שהצייד יפקוד עליו; לא יקום פעמיים נס כזה, כי ישלח אלהים יד עזרה ממרום.

בורגונד: הוי, מלכי! מלאך עומד על ימינך. איפה היא? מדוע אינני רואה אותה פה?

קרל: איפה היא יוהאנה? מדוע איננה עמנו ברגע האושר הזה, אשר מידה בא אלינו?

הארצבישוף: הנערה הקדושה הזאת איננה אוהבת את השלוה של אנשי החצר שאינם יודעים עבודה. ואם לא צוה האלהים עליה להיות לאור עולם, היתה מתביישת להראות לעיני גאים שפלים. בודאי שהיא משוחחה עם האלהים בשעה שטובת צרפת אינה דורשת ממנה מעשים; כי כל מצעדיה ברוכי אלהים.


מחזה רביעי

יוהאנה והקודמים. היא עוד לבושה מגן, אבל אין הקובע על ראשה. כליל פרחים עמה.


קרל: הנך באה מקושטה ככהנת, יוהאנה, לברך את ברית השלום אשר נכרת בינינו.

בורגונד: כה נוראה היתה הנערה במלחמה ואיך בעת השלום פניה קורנים בענוה. וכי לא קיימתי דברי, יוהאנה? האם נחה דעתך ואשמע מפיך תהלה?

יוהאנה: אתה הגדלת לעשות טובה לנפשך. עכשיו הנך מאיר באור ברכה, תחת שמלפנים היו פניך שואפי דם ומחרידים את רואיך. (היא מביטה מסביב) הרבה אבירים עדינים אני רואה כאן, וכל העינים קורנות משמחה. אך אחד פגשתי עצוב, המוכרח להסתתר, בשעה שהכל צוהל ושמח.

בורגונד: ומי הוא זה המרגיש באשמתו הכבדה ואינו יכול לראות בשמחתנו?

יוהאנה: וכי מותר לו להכנס? הוי, אמור נא מלה שיכנס. תהי נא טובתך שלמה. אין זו סליחה אם בלבנו נשארה איזו טינא. טפת שנאה שנשארה בכוס השמחה עושה את המשקה כולו לסם מות. אין חטא אשר לא יסלח בורגונד ביום החג הזה.

בורגונד: כן, אנכי מבין למי את מתכוונת…

יוהאנה: ואתה חפץ לסלוח? אתה רוצה בזה, הרצוג? — בוא, דו־שאטל, והכנס (היא פותחת את הדלת ומכניסה את דו־שאטל. הלז נשאר עומד מרחוק). ההרצוג סלח כבר לכל אויביו וגם לך סלח (דו־שאטל צועד צעדים אחדים קדימה ובוחן בעיניו את עיני ההרצוג).

בורגונד: מה את עושה ממני, יוהאנה? וכי יודעת אַת מה תדרשי ממני?

יוהאנה: אדון רב חסד פותח את דלתותיו לכל האורחים, ואינו מוצא מן הכלל אף אחד. חפשי כמו כיפת השמים המאהילה על כל קצות העולם, והמזיל את טלליו על כל הצמחים הצמאים. כל דבר טוב הבא מלמעלה נתון הוא לכל מבלי הבדל. רק בסדקים שם ישכון החושך.

בורגונד: היא יכולה לעשות עמי כחפצה. לבי בידה כשעוה רכה — חבקני נא, דו־שאטל, כבר סלחתי לך. ואַת, נשמת אבי, אל נא תקצפי עלי אם אנכי מחבק בידיות את היד שהרגה אותך. ואתם, אלהי־המתים, אל תחשבו לי לחטאה אם לא אקים את נדרי. אצלכם שם בתחתית השאול, במקום ליל נצחי, שם אין לב דופק, שם הכל נצחי, הכל עומד איתן בלי שינוי, — לא כן הוא כאן במקום שהשמש מאירה, — האדם, המרגיש את החיים, הוא עשוי להיות לשלל לרגע מכריע.

קרל (ליוהאנה): בעד הכל אני חייב לך תודה, נערה נעלה! מה יפה קיימת את דברך! מה מהרה נשתנה מזלי! בין ידידי עשית שלום ואת אויבי שמת כעפר והסירות עול זרים מעל ערי — אַת לבדך עשית כל הנפלאות האלה. הגידי, במה אשלם לך.

יוהאנה: היה תמיד אדם, גם באשרך כמו שהיית באסונך. ובעלותך למרום הפסגה אל תשכח את ידידך הנמצא במצב שפל. בימי אסונך בעצמך נתנסית בזה. אל תמנע חסד וצדקה ממי שהוא מעמך. כי מן העדר שלח אלהים להצילך. אתה תאסוף את כל צרפת תחת שבט מלכותך. אתה תהיה לראש ומחלציך מלכים יצאו. אלה שיבואו אחריך יעירו באור יותר בהיר מאלה אשר היו לפניך. מטך יפרח כל זמן שתהיה האהבה שמורה לך בלב עמך. רק אם ירום לבם תבוא מפלתם, ומהאהלים הנמוכים, שמהם יצאה עכשיו הצלתך, משם יצא לנכדיך הנכתמים בחטא שמד וכליון.

בורגונד: נערה מלאת הוד, שמפיך דברי נבואה יוצאים. הגידי נא כשעיניך מביטות אל תוך העתיד, מה יהיה הגידה נא לי מה יהיה עתידם של יוצאי חלצי! האם יתפתחו בגדולתם, יותר ויותר.

יוהאנה: בורגונד, עד כסא המלוכה שמת כסאך, ולבך המלא גאוה מבקש עוד גדולה ולהעלות שיאך עד לעננים. ואולם יד ממרום תעצור בעד שאיפה זו, ואולם אל תפחד פן יפול בית ממשלתך! הוא יוסיף להתקיים על ידי נערה אחת ומחיקה יצאו מלכים, רועי עמים, הם ישבו על שני כסאות מלכות, ויחוקקו חוקים לעולם הידוע ועוד לעולם אחר שעדיין לא ידוע, כי הוא נמצא מעבר לים הרחוק, שעל גליו לא רכבה עוד ספינה.

קרל: הגידי נא אם הרוח עוד מגלה לך עתידות: האם ברית השלום שכרתנו היום ישמר גם בין נכדינו?

יוהאנה (אחרי דומיה קצרה): מלכים ושרים! פחדו מפני המחלוקת! אל תעוררו את המריבה לקום מירכתי שאול, שהיא נמה שם. כי אם תתעורר פעם קשה יהיה להשקיטה אחרי כן. התבערה האחת גורמת לתבערה שניה. אל תבקשו לדעת יותר מזה! שמחו בהוה ויהי נא העתיד נשאר מכוסה.

סוריל: נערה קדושה! את חקרת לבי, את יודעת אם הוא הולך בגדולות. הבי גם לי אורקל משמח.

יוהאנה: לי מגלה הרוח רק דברים גדולים המגיעים לעולם כולו. מזלך תלוי ברצון עצמך.

דונואס: ומה יהיה עתידך את, נערה נעלה, בחירת אלהים? בשבילך בודאי עתיד האושר היותר גדול שבעולם. הן את חסודה וקדושה כל כך!

יוהאנה: האושר שוכן מרום בחיק האב הנצחי.

קרל: בדבר אשרך ידאג מהיום מלכך! אני רוצה להגדיל כבוד שמך בכל צרפת. גם הדורות הבאים אחרינו יספרו תהלתך. ותיכף אני ממלא את דברי. עמדי על ברכיך (הוא מוציא את חרבו ונוגע ביוהאנה הכורעת) עכשיו תקומי בתור אצילה. אנכי מרים אותך מאשפות מולדתך השפלה. את אבותך שוכני העפר אני מרים למעלת אצילים. באות הכבוד שלך תהיה קבועה חבצלת.

במדרגתך תהי שוה להיותר מעולה, רק דם המלכים ממשפחת וואַלואַ יגדל עליך. הגדול שבגדולים שלי יחשוב לו לכבוד לגעת בידך. עלי להשיאך לאחד מגדולי האצילים.

דונואס (בגשתו): אני בחרתי בה בעת שהיא עוד לא היתה אצילה. הכבוד שחלקו לה מחדש אינו מגדיל את שכרה ולא את אהבתי אליה. כאן במעמד המלך והבישוף הגדול הנני מושיט לה את ידי כי תהיה לי לאשה, אם היא רק חושבת כי אני ראוי לה.

קרל: נערה, המכניעה את הכל! הנך מגדישה פלאים על פלאים. עכשיו אני מאמין, כי לא יבצר ממך דבר. לכדת את הלב הגא הזה, שעד עכשיו לא יכלה האהבה למשול בו.

ל־הירה (צועד לפנים): התכשיט היותר יפה של יוהאנה — אני מכיר אותו היטב — הוא לבה הענו. אמנם ראויה היא לתהלות שיצאו מפי הגדולים, ואולם היא לא תחפוץ להתרומם כל כך אל על. היא אינה שואפת אחר גדולה ארצית עד סחרחורת הראש. האהבה הנאמנה של איש ישר מספיקה בשבילה והגורל השקט שאני מושיט לה בידי שלי.

קרל: הגם אתה, ל־הירה? שני בחורים מצוינים מתחרים לקנותה, שניהם שוים בגבורה ומעשים כבירים במלחמה! וכי אַת, שהבאת שלום ביני ובין שונאי, והכנסת אחדות בממלכתי, חפצה כי יקום בשבילך ריב בין ידידי היותר טובים? הלא היא יכולה להנשא רק לאחד, ואני מחשיב את שניהם כאחד. ולפיכך, דברי אַת, לבך צריך להחליט למי משניהם תהיי.

סוריל (הולכת וקרבת): הנערה העדינה נפעמה מאוד, ולחייה התאדמו מבושה, צריך לתת לה זמן להתיישב בדעתה, לגלות בפני הידידה שלה את הצפון בעמק לבה. הנה בא הרגע שאקרב אל הנערה הישרה בהליכותיה כאחות כדי שתוכל להשיח לפני את לבה. – יתנו נא לנו לדון בזה אשה עם רעותה, כדרך הנשים, ותחכו למשפט שנוציא.

קרל (בהיותו מוכן לצאת משם): ובכן, כך יהי!

יוהאנה: לא כך, אדוני המלך! לחיי נתאדמו לא מפני הבושה, שהיא נחלת החלשה, אלה מפני התעיה. אין לי מה לגלות בפני האשה העדינה הזאת מה שאיני יכולה לגלות בפני הגברים. אולם לכבוד נחשב לי, שהאבירים העדינים בחרו בי, אך אני אינני חושבת לעזוב את מרעה הצאן, לרדוף אחרי כבוד הבל וגדולה. וגם לא אבקש כי יקלעו לי בשערותי את זר הנשואים, בהניחי את כלי הזיין מידי. אנכי הוזמנתי למעשים לגמרי אחרים, אשר רק נערה טהורה יכולה להביאם לידי גמר. אנכי נלחמת מלחמת האלהים ואי אפשר לי להיות לאשה למי שהוא.

הארצבישוף: האשה נוצרה להיות חברה אוהבת לבחיר לבה—— אם היא נשמעת לקול הטבע בזה היא עושה את רצון בוראה. ואחרי שקיימת למדי מה שצוך האלהים בהיותך רועה בשדה, תניחי את נשקך מידך ותשובי אל אוהל הנשים, שנתרחקת ממנו, ומאותה החבורה שאין דרכה לצאת למלחמה, ואשר לא נועדה למעשי שפיכות דמים.

יוהאנה: אדון מאוד נכבד! אינני יודעת עדיין מה יצוה עלי הקול, הבא משמים, לעשות, ואולם כשיגיע הזמן בודאי שהוא לא ימנע מלמדני מה לעשות, ואנכי כמצותו אעשה. עכשיו הוא דורש ממני לגמור מעשי. עוד לא הושם כתר מלכות על ראש מלכי, עוד טרם נמשח ראשו במשחת קודש. עוד אדוני לא נקרא בשם מלך.

קרל: השונא התנפל על דרך ריימס.

יוהאנה: אל נא נעמוד שקטים, כי האויב חרוץ בעבודתו לסגור עליך את הדרך. אולם אני אעבירך בין כל אלה!

דונואס: ואולם אחרי שהכל יגמר, אם אנחנו כבר נכנס אל ריימס, האם אז לא תאשרני, נערה קדושה?

יוהאנה: אם האלהים ירצה שאצא חיה מתוך המלחמה הזאת, אז תשלם עבודתי, ולרועה אין עוד עסק בחצר המלכות.

קרל (בתפשו אותה בידה): עכשיו מושל בך הקול משמים ואינו נותן לאהבה להתעורר בלבך, אבל לא לנצח תותר האהבה על זכותה. הנשק ינוח, הנצחון יביא לידי שלום ואז תבוא שמחת החיים בלב כל אחד ואחד, ורגשות יותר רכים יתעוררו אצל כולם וגם בתוך לבך ישימו משכנם, ודמעות של חמדה מתוקה תזולנה בעיניך. הלב שהוא לעת עתה נמצא כולו תחת ממשלת השמים, יבקש אז אושר ארצי באהבה. עכשיו בצאתך למלחמה עשית אלפים למאושרים ותגמרי בזה כי תעשי את האחד למאושר.

יוהאנה: אדוני, יורש העצר! האומנם עיפת מההופעה האלהית כי הנך מבקש לשבור את כליה? את הנערה הטהורה הנשלחה אליך מהאלוהים אתה רוצה למשוך אל האשפה? הוי ערלי לב! חסרי אמונה! אור אלהים זורח עליהם, לפני עיניכם מופיעות נפלאות ואתם רואים בי רק אשה. וכי צריכה האשה להחזיק צנה ומגן ולהתערב במלחמת הגברים? אויה לי, אם אנכי בידי נושאה את החרב הנוקמת של האלהים בעוד שבלבם הנבוב ימצא מקום לחמדת בשרים. יותר יפה היה אילו לא נוצרתי. אַל תשמיעו עוד באזני דברים כאלה המעלים חמת הרוח אשר בי. עין הגבר, המביטה אלי בתאוה היא שמה אותי לחרדה ומחללת קדושתי.

קרל: חדלו נא. לשוא ההשתדלות להטות לבה.

יוהאנה: צוה נא כי יתקעו בחצוצרת המלחמה! מנוחת הנשק מעיקה עלי ומצירה. בעקב המנוחה הבטלנית הזאת הנני רדופה ומוכרחה להתקדם הלאה בשביל לסיים מה שהתחלתי ולהחיש ללכת לקראת גורלי.

(אביר אחד בחפזון).

קרל: מה שם?

האביר: האויב עבר את מרנה ומסדר צבאותיו למלחמה.

יוהאנה (בהתפעלות): מלחמה וקרב! עכשיו נשתחררה הנפש מאסוריה. הכינו את הנשק, ואני באותה שעה אסדר את הגדודים (היא יוצאה).

קרל: מהר אחריה, ל־הירה! הם רוצים להתיצב בשער ריימס להלחם נגדנו.

דונואס: לא הרוח הכביר מושך אותם, זהו הנסיון האחרון של חלשים מתיאשים.

קרל: בורגונד! אותך אינני מצוה ללכת. היום הזה בא לתקן מה שנתקלקל במשך הרבה ימים.

בורגונד: תהיה שבע רצון ממני.

קרל: אני בעצמי רוצה ללכת בראש על דרך הנצחון. ובפני עיר ההכתרה אכבוש את הכתר במלחמה. אגנס שלי! האביר שלך אומר לך שלום.

אגנס (מחקבת אותו): אינני בוכה, אינני מפחדת מפני גורלך. אמונתי עד שחקים מגיעה, האותות שנתן לנו האלהים לא באו כדי שנתאבל בסופם! אני מחבקת את אדוני שיהא מעוטר הנצחון בריימס, כך מנבא לי לבי (החצוצרות משמיעות תרועה חזקה של התעוררות. המקהלה מתפרצת אל תוך הבמה הפתוחה ואותה מלוים כלי זמר של מלחמה מאחורי הקלעים).


מחזה ששי28

הבימה משתנה לככר חפשית, שעל גבולה צומחים עצים. רואים שחיילים עוברים מהר אל מעבר לקלעים בלוית מנגינות.

טאלבוט נשען על פאלסטוף ובלוית חיילים. במהרה בא גם ליונל.


טאלבוט: כאן תחת העצים הללו הושיבו נא אותי. ואתם שובו אל מקום המלחמה; אין צורך שמי שהוא יעזור לי למות.

פאַלסטוף: הוי יום מר ואומלל כזה! (ליונל מתקרב). הנה בא ליונל — לראות בצרה שמצאתיו. כאן שוכב המצביא פצוע פצע מות.

ליונל: האלהים לא רצה באלה. קומה נא, לורד נעלה! אין זמן עכשיו לשכב עיף. אל תנוס מפני המות. צוה על הטבע ברצונך החזק כי תוסיף לחיות.

טאלבוט: לחנם! יום הפקודה בא כי כסא מלכותנו בצרפת יפול ויחדל. לשוא התאמצתי בכל כוחותי להצילו. ממכת חץ נפלתי כאן, מבלי קום עוד. — ריימס אבדה ממני ולכן מהרו להציל את פאריז!

ליונל: פאריז באה בברית עם קרל. ברגע זה הביא לנו את הידיעה הזאת ציר מהיר.

טאלבוט (מנתק את התחבושת מעליו): יזול דמי כנהר בלי מעצור, כי בחלה נפשי באור השמש!

ליונל: אינני יכול להשאר כאן. פאלסטוף! הבא את האדון המצביא למקום בטוח. אנו איננו יכולים להתמהמה במקום הזה. החיילים שלנו נסים לכל עבר, הנערה רודפת ואי אפשר לעצור בעדה.

טאלבוט: דברי הבל! אתה תנצח ואני אמות. גם ידי אלהים תרפינה להלחם נגד הבערות. חכמה נעלה זו, הבת המאירה של ראש האלהות, המייסדת עולם על מכונו, המוציאה במספר כוכבי מעלה, מי את, אם הנך קשורה בזנב הסוס של האמונה התפלה, צועקת ואינה נענה וביחד עם השכור נופלת אל השאול. ארור האיש אשר ישאף לגדולות ונצורות ומכין תכניות בחכמה ודעת. למלך השוטים נתנה הארץ!

ליונל: רק רגעים מספר נשארו לך לחיות — שים לבך אל היוצר.

טאלבוט: אם אנו הגבורים היינו מנוצחים על ידי גבורים היינו יכולים להתנחם כי זה גורל האדם בכלל, וגלגל הוא החוזר בעולם — אבל לנחול מפלה על ידי אחיזת עינים גסה —— וכי כל עבודת חיינו הרצינית אינה ראויה לסיום רציני?

ליונל (מושיט לו ידו): לך לשלום. את הדמעות שאני חייב להוזיל עליך אשלם כאשר תגמר המלחמה, אם אשאר בחיים. אולם עכשיו המזל קורא לי ללכת אל המערכה. הוא עכשיו יושב על כסא המשפט ומחלק את הגורל. להתראות בעולם הבא! קצרה הפרידה מידידות ארוכה (הולך משם).

טאלבוט: עוד מעט ונגמר. אל העפר אני משיב, אל השמש הנצחי, את האטומים שהיו משמשים בקרבי לצער ולשמחה, ומטלבוט המרגיז ממלכות לא ישאר אלא קומץ עפר. — כך הולך האדם אל סופו. והשלל היחיד שאנו מוציאים מתוך מלחמת החיים הוא האפס והבוז לכל מה שהיה נכבד וחשוב בעינינו!


מחזה שביעי

קרל. בורגונד. דונואס. דו־שאטל וחיילים באים.


בורגונד: הסוללה נבקעה.

דונואס: היום הזה הוא שלנו!

קרל (בראותו את טאלבוט): לכו, ראו נא מי שם נפרד מהחיים? נראה כי זהו איש לא רע, לכו, מהרו שמה אולי עוד יש צורך בעזרה (החיילים המלוים את המלך מהרו שמה).

פאסטולף: סורו לאחור! עמדו מרחוק! תנו כבוד למת, שבחייו לא רציתם קרבתו.

בורגונד: מה עיני רואות? טאלבוט מונח בדמו (הוא נגש אליו. טאלבוט מביט עליו בזעם ומת).

פאסטולף: לך מזה, בורגונד! אל יסיים את המבט האחרון של הגבור מבטו של הבוגד.

דונואס: טאלבוט הנורא! המנצח את הכל! האתה מסתפק בארבע אמות, בעוד שרוחך מלפנים לא מצאה די בכל צרפת הרחבה. עכשיו הנני מברך אותך, אדון, בתור מלך; הכתר היה רועד על ראשך כל זמן שהיה חי הנערץ הזה.

קרל (בהתבוננו אל המת): אותו נצח העליון ממני, לא אני. הוא שוכב על עפר צרפת, כגבור על מגינו, שאינו רוצה להפרד ממנו. שאוהו הלאה! (החיילים מרימים את המת ונושאים אותו הלאה). שלום לעפרו! צריך להציב לו מצבת כבוד בתוך אדמת צרפת, במקום שגמר את מעשי גבורותיו תנוחינה עצמותיו! כל כך רחוק לא הגיעה שום חרב אויב. מצבתו תהיה במקום שנמצא.

פאסטולף (מוסר את חרבו): אדון, אנכי אחד השבויים שלך.

קרל (מחזיר לו את החרב): לא כך — החוב המוסרי נותן כבוד גם למלחמה האכזריה. תלוה חפשי את אדונך לקבר. — עכשיו מהר נא, דו־שאטל. — אגנס שלי חרדה. הסר נא את דאגתה שהיא דואגת לי. תדע כי חי אני וכי אנו נצחנו ותביא אותה מתרועת נצחון לרמס (דו־שאטל הולך משם).


מחזה שמיני

ל־הירה אל הקודמים.


דונואס: ל־הירה! איפה היא הנערה?

ל־הירה: איפה? זו אני שואל אותך. עזבתיה בעת שנלחמה על צדך.

דונואס: חשבתי שאתה תהיה מגן עליה בעת שהייתי אץ אל המלך.

בורגונד: בתוך ההמון הדחוק של האויב ראיתי לפני שעה קלה את דגלה הלבן מתנופף.

דונואס: אוי לנו! היכו היא? לבי מנבא רעה! נמהר נא לשחרה. אנכי פוחד כי רוחה הנועזה הוליכה אותה רחוק יותר מדי. לבדה היא נלחמת בתוך קהל רב של אויבים. ועכשיו מוטלת שם באין אונים.

קרל: מהרו, הצילו אותה!

ל־הירה: אנכי אחריך, בוא!

בורגונד: כלנו. (ממהרים כולם ללכת).


מחזה תשיעי

מקום אחר שמם של המערכה. מבצרי ריימס נראו מרחוק מוארים בשמש. אביר אחד לבוש שחורים. יוהאנה רודפת אחריו עד הבימה, ששם הוא עומד וממתין עליה.


יוהאנה: נחש ערום! עכשיו הכרתי את נכליך! הראית פנים כאלו אתה בורח מפני למען ארדוף אחריך ולהתיקני מן המחנה. והרחקת בזה את המות מהרבה חיילים אנגלים. ואולם עתה בא רגע האבדון עליך.

האביר השחור: למה את רודפת אחרי ושומרת את עקבי? לא מידך נפל עלי הגורל למות.

יוהאנה: מאסתי בך ממעמקי לבי, כמו הלילה, הדומה לצבעך. נפשי תאבה להשמידך מאור היום. הוצא את חרבך29 מתערה! — אלולי ראיתי את טאלבוט מוטל מת הייתי חושבת כי אתה הוא טאלבוט.

האביר השחור: וכי אין הרוח מנבא לך יותר?

יוהאנה: הוא מדבר אלי מתוך עומק לבי, כי האסון קרב אלי.

האביר השחור: יוהאנה די ארק! עד חומת ריימס הגעת על ענפי הנצחון. די לך הלל ושבח. שחררי נא את ההצלחה ששמשה לך לשפחה, בטרם שתעלה חמתה ותשתחרר בעצמה. היא שונאה את הנאמנות ואינה נשארת עד הסוף.

יוהאנה: וכי תצוה עלי להפסיק באמצע עבודתי.

האביר השחור: שום דבר לא יכול לעמוד נגדך הגבורה, בכל המערכה את היית המנצחת. – אבל מעכשיו חדלי מבוא במלחמה. שמעי מה שאני מזהיר אותך!

יוהאנה: לא אניח את חרבי מידי עד שיפול האנגלי הגא.

האביר השחור: הביטי שמה! שם רועשת איימס עם מבצריה — המטרה והסוף של מסעך. המגדל שעל הכנסיה המרכזית מואר כולו. שם תבואי בקול מצהלות חוגגים, להכתיר את המלך, להתיר את נדרך. — אל תכנסי שמה! שובי, שמעי לאזהרתי!

יוהאנה: מי אתה, המדבר בלב ולב, והמלא מרמה, רוצה להפחידני ולהתעני? מעיז אתה לנבא לי נבואות שקר (האביר השחור רוצה ללכת והיא עומדת בדרך לנגדו) הגד לי אתה ואם לא תמות מידי! (היא אומרת להכותו).

האביר השחור (נוגע בה בידו, והיא נשארה עומדת בלי נוע): המיתי מה שהוא בן־מות! (לילה. ברק. ורעם. האביר השחור נעלם).

יוהאנה (עומדת מתחלה תמהה, ואולם מהרה שבה רוחה אליה): זה היה לא יצור חי. זו היתה דמות מתעה של השאול, רוח ממרה שיצאה מתוך אש הגהינם להפיל עלי אימה. את מי אירא באחזי חרב אלהי? רוצה אני לגמור בנצחון את דרכי. וגם אם השטן בעצמו יבוא, רוחי לא תבעת ולא תחרד (היא רוצה ללכת).


מחזה עשירי

ליונל. יוהאנה


ליונל: ארורה. הכּוֹני למלחמת בינים. לא שנינו נעזוב חיים את המערכה. את טובי עמי הרגת, טאלבוט הנערץ הפיח את רוחו אל תוך לבי. אנקום את דם הגבור או תהי אחריתי כמוהו. ולמען תדעי מי הוא הגורם לך תהלה, אם ימות או ינצח — אנכי ליונל, הנסיך האחרון של צבאנו, וזרועו עדיין לא נלכדה (הוא מתנפל עליה בחרבו והיא אחרי התאבקות קצרה מפילה את החרב מידו). הצלחה כוזבת! (הוא נלחם בה).

יוהאנה (תופסת מאחור בנוצות קובעו ומסירה את הקובע מעל ראשו, ופניו נגלו. ובאותה שעה מניפה את החרב בידה הימנית): הנה תמצא את אשר בקשת. האלהים נוטל את נפשך על ידי (באותה שעה ראתה את פניו והיא נשתוממה. נשארה עומדת בלי נוע, וזרועה לאט לאט נשפלת ויורדת).

ליונל: למה תתמהמהי ולא תמיתיני? קחי את חיי אחרי שכבר שללת את שם תהלתי. הנני בידך, איני רוצה בחנינה (היא נותנת לו אות בידה כי ילך משם). שאנכי אברח מכאן? שאנכי אהיה לך אסיר תודה בעד חיי? — יותר טוב למות!

יוהאנה (בהטותה את פניה לעבר אחר): הצל את נפשך! איני רוצה לדעת מזה שחייך היו מסורים בידי.

ליונל: אני מבזה אותך ואת מתנתך. איני רוצה בחנינה. הרגי את שונאך, המבזה אותך ורוצה להרגך.

יוהאנה: הרוג אותי וברח מכאן.

ליונל: ה! מה זאת!

יוהאנה (בהסתירה פניה): אויה לי!

ליונל (בגשתו אליה יותר קרוב): אמרת כי הרגת את כל האנגלים שפגשת במלחמה, מדוע תחנני אותי?

יוהאנה (מרימה את החרב בתנועה מהירה, אבל כשהיא רואה את פניו ידה יורדת מהר): הוי, אלהי!

ליונל: למה הנך קוראת את שם האלהים? הוא אינו עמך?

יוהאנה (מתוך צער גדול): מה עשיתי? חללתי את נדרי! (היא סופקת כפיה).

ליונל (מביט אליה ברחמים ומתקרב יותר אליה): נערה אומללה! לבי עליך! דבריך נגעו עד נפשי. הראית רוח נדיבה ביחס אלי. אני מרגיש כי שנאתי חלפה ממני. אני מוכרח להשתתף בצערך. הגידי מי את? מאין באת?

יוהאנה: לך מזה! ברח!

ליונל: גדול צערי על נעוריך, על יפיך. עיניך חודרות אל לבי. הייתי רוצה מאוד להצילך. הגידי לי איך? בואי, בואי! הפרי את בריתך המתועבת — השליכי כלי נשקך.

יוהאנה: אינני ראויה לשאת אותם.

ליונל: השליכי אותם מהר ולכי עמדי.

יוהאנה (בפחד): עמך?

ליונל: עוד אפשר לך להנצל. לכי אחרי. אני רוצה להצילך, רק אל תתבוששי. איזה כאב נורא תוקף אותי בגללך, ורצון כביר מתחולל בי להצילך (הוא אוחז בזרועה).

יוהאנה: הנה הבסטארד (דונואס) הולך. זהו. הוא מחפש אותי. ואם ימצאו אותך —

ליונל: אגן בעדך.

יוהאנה: אני אמות, אם הם יהרגוך.

ליונל: וכי יקרתי בעיניך?

יוהאנה: אלהים קדושים!

ליונל: האם אשוב לראותך? האם אשמע מה על אודותיך?

יוהאנה: לא. לעולם לא.

ליונל: תהי החרב הזה לערבון שאשוב לראותך (הוא נותק את החרב מידה).

יוהאנה: מטורף! ואתה כל כך מסכך נפשך?

ליונל: עכשיו אני הולך מפני ההכרח. עוד אשוב לראותך (הוא הולך).


מחזה אחד עשר

דונואס ול־הירה


ל־הירה: היא חיה. זו היא!

דונואס: יוהאנה, אל תיראי! ידידיך עומדים על צדך.

ל־הירה: וכי לא ליונל רץ שמה?

דונואס: תנה לו לברוח! יוהאנה, הנצחון הוא על צד הצדק. ריימס פתחה שעריה, ההמון זורם בשמחה לקבל פני מלכו.

ל־הירה: מה זה נעשה לנערה? פניה איך הלבינו, רגליה מועדות, עוד מעט תפול. (ראשה מסתובבת והיא מוכנה לנפול).

דונואס: היא פצועה. נתק את הצנה מעליה. זרועה נפצעה והפצע קל.

ל־הירה: דמיה שותתים!

יוהאנה: תנו לדמי לכלות יחד עם חיי! (היא שוכבת בלי כוח בזרועות ל־הירה).


 

מערכה רביעית

היכל מקושט לחגיגה. העמודים מקושטים. מאחורי הקלעים חצוצרות וכנורות.


מחזה ראשון

יוהאנה


יוהאנה: כלי נשק נחים. סערת המלחמה נשתתקה. אחרי טבח דמים זמרה וריקודים. דרך כל הרחובות מחולות מצהלים. הבמה ובית היראה מקושטים בחגיגיות תפארה. ושערים נבנו מענפים ירוקים. ועל העמודים כלילי פרחים. ריימס הגדולה אינה יכולה להכיל את מספר האורחים הזורמים אל החגיגה הצבורית. שמחה אחת ממלאה את לב כולם ורעיון אחד מפעם בקרבם. מה שקודם פלג את העם למחנות אויבים עכשיו קשר אותם בעבותות אהבה. מי שמכיר בעצמו שייכות אל העם הצרפתי הוא מתגאה בשם הכבוד הזה. נתחדש הוד הכתר העתיק. וצרפת מכבדת את בן מלכה. אך לי, אני אשר הסבותי בכל אלה, לי לא נוגע כל האושר הגדול הזה. לבי בקרבי נשתנה ונתחלף, בורח הוא מפני חגיגה זו, פונה הוא שמה אל מחנה האנגלים; שמה אל האויבים מבטי נוטה. ואני צריכה להתגנב מתוך הסביבה הצוהלת, ולהסתיר את האשמה הכבדה הלנה בחובי.

מי? אנכי? אנכי אשא תמונת גבר בתוך לבי הטהור?

הלב הזה, המלא הוד שמים, ידפוק לאהבת בשרים?

אנכי, המצילה את ארצי, הבחירה מצבאות אלהים

מתלהבת באש חשק לאחד משונאינו.

איככה אוכל לראות באור שמש

ולא אשים קץ לחיי מפני הבושה!


(כלי השיר משמיעים צלילים רכים מאחורי הקלעים)


אויה! אויה לי! איזה צלילים!

מה נחתים הם לתוך אזני!

כל צליל מזכירני את קולו,

את תמונתו, יציג מול עיני!

כאשר תתקפני סערת המלחמה

כשאזני קולטת שקשוק החרבות

מתוך הקרב הבוער כדליקה

אז רוחי בקרבי שבה לתחיה!

הצלילים האלה, אלה הקולות

איך הם צובטים את לבי!

כל כח השוכן בקרבי

הם מהפכים אותו לגעגועים רכים,

ממוגגים אותו בדמעות־כאב –


(אחרי איזו הפסקה בהתעוררות)


ההייתי צריכה להמיתו? אני, אחר

ראותי את פניו? אותו להמית? יותר קל

לי לתקוע את החרב בתוך לבי!

וכי אשמה אני אם רגש אדם בי?

וכי עון הוא מדת הרחמים? – אולם

להטות אוזן לקול הרחמים והאנושות

גם בעת שנגע הדבר באחרים

שטבחת בחרבך בלי חמלה?

מדוע נאלם הקול הזה בעת

אשר הוואַליזי, הצעיר העדין,

בקש רחמים ממך בעד חייו?

הוי לב פתלתל, משקר אתה לעין השמש,

לא מדת רחמים השפיעה עליך עתה!

למה הייתי צריכה להביט אל תוך עינו!

להתבונן אל רשמי פניו העדינים!

במבט זה כבר מתחיל עונך.

אומללה! האלהים דרש משמעת חלוטה ועורת

בעינים סתומות לעשות אשר פקד עליך,

ואולם אך פקחת עיניך והנה

הוסרה מעליך ההגנה האלהית

ומוקשי השאול אחזו בך


(החצוצרות חוזרות שוב והיא שוקעת במחשבות תוגה)


שבט רועים! אלולי

המרתי אותך בחרב המלחמה.

אילולי שמע אזני

מתוך האלון הקדוש –

קול המלאך ממרום.

קח נא אלהים את כתרך

אין בי כוח לשאתו על ראשי,

קח נא אותו ממני!

הוי, אנכי ראיתי השמים פתוחים

ואת הפנים של מעלה!

אבל תקותי היא עלי אדמות,

היא אינה פונה השמימה!

וכך היית צריך לשום עלי

את הנטל הכבד הזה,

וכי יכולתי להקשות את הלב

אשר יצר אלהים להרגיש?

אם רצית – אלהים – להראות יכלתך

למה לא בחרת במלאכי מרום

שאין יצר הרע שולט בהם, ובזבולך שוכנים נצח?

את צבאותיך שלח, בני אַל תמותה, הנקיים מעון,

אלה שאין בהם רגש ואינם יודעים בכי

ולמה בחרת בצעירה רכת לב,

ברועה שרגשי אשה לה.

מה לי ולגורל המלחמה

קנאת מלכים ותגרותיהם?

תמימה הייתי עם כבשותי

בראשי הרים שקטים,

ואולם אתה נתקת אותי משם

והכנסתני לאולמי רוזנים גאים.

לא מרצוני הלכתי שמה!


מחזה שני

אגנס סורל. יוהאנה.


סוריל (באה בהתפעלות. כשהיא רואה את יוהאנה, ממהרת אליה ונופלת על צוארה. פתאום היא חוזרת ממחשבתה, עוזבת אותה וכורעת לפניה): לא! לא כך. הנני עפר ואפר לעומתך!

יוהאנה (רוצה להקימה): קומי! מה עמך? שכחת מי את ומה אני.

סוריל: עזבי אותי; השמחה תקפתני והיא מכריחתני להשתחוות לך. אני רוצה להביע את הרגשים המכים גלים בלבי, לשפוך את נפשי לפני האלהים על ידך. אַת המלאך שהולכת את אדוני לריימס ופארת אותו בכתר מלכות. מה שלא עלה על לבי בחלום, אותו ראיתי בעיני. מרכבת ההכתרה עומדת והמלך עומד בלבוש מלכות: נאספו גדולי הארץ, רבי המלוכה, לשאת את אותות הכבוד. העם זורם אל בית היראה המרכזי. החצוצרות משמיעות קול והפעמונים מצלצלים. הוי, אושר שכזה קשה לי לסבול! (יוהאנה מרימה אותה לאט. אגנס סוריל שקועה רגע במחשבותיה כשהיא מביטה אל עיני יוהאנה). ואולם את נשארת רצינית בלי שינוי כמו שהיית, יכולה אַת להביא אושר לאחרים, אבל את לא תשתתפי בו. לבך קר, אינך מרגישה בשמחתנו. עיניך ראו הוד של מעלה, ולפיכך כל דבר ארצי לא ישפיע עליך (יוהאנה תופסת את ידה בחזקה ופתאום הרפתה ממנה). אילו יכולת להיות אשה ולהרגיש כמוה! הרחיקי את כלי הזיין ממך, אין עוד מלחמה. התאחדי נא עם המין הרך יותר. לבי האוהב פוחד מגשת אל החזה המכוסה שריון.

יוהאנה: מה את דורשת ממני?

סוריל: הסירי מעליך את כלי הזיין. הסירי מעליך את החרב ואת הצנה. האהבה פוחדת מפני החזה המכוסה פלדה. היי אשה, ובלבך תשכון אהבה.

יוהאנה: עכשיו להסיר את כלי הזיין! עכשיו! נגד המות הנני לחשוף את חזי במלחמה! לא עכשיו – הלואי שיהיה ברזל כפול שבעה מגן בעד מבצריכם, בעד עצמי נגד עצמי!

סוריל: הגרף דונואס אוהב אותך. לבו העדין פתוח רק לגבורת מלחמה ועוז נצחון, והוא כאש בוער באהבה אליך. מה יפה להיות אהובת גבור זה ועוד יפה מזה לאהוב אותו (יוהאנה מפניה פניה בבוז). אַת מבזה אותו! לא, לא, אותו אפשר רק לאהוב. לבזות אפשר את זה שמרחיק אותנו מאהובנו, ואולם את הלא אינך אוהבת שום בריה. לבך בקרבך שקטה. אלו יכולת –

יוהאנה: קונני עלי, בכי על גורלי.

סוריל: מהו הדבר העומד לשטן על דרך הצלחתך? אַת קיימת את נדרך, צרפת נשתחררה. עד לעיר הבירה הובלת את מלכך לשים על ראשו עטרת מלוכה ונחלת תהלה ושבח. אותך מפאר, אותך משבח עם מאושר. כל פה לך יודה וכל לשון אותך תהלל. את הנך גבורת החג; גם המלך בעצמו עם עטרתו אינו שופע הוד יותר ממך.

יוהאנה: אילו יכולתי להסתר במעמקי האדמה!

סוריל: מה היה לך? איזו התרגשות? מי צריך להיות שמח ביום הזה אם אַת כל כך עצובה. בושה היא לי, לי שהנני נגדך כל כך מרגישה את שפלותי, שאיני יכולה30 להתרומם למדרגתך הנשאה ולפעולותיך הכבירות – האגלה לפניך כל סוד חולשתי? – לא שבח ארץ מולדתי, לא ההוד המחודש של כסא המלוכה, לא רגש הלאום והכרח הנצחון נוגעים עד לבי החלש. רק אחד הוא המושל בלבי ונפשי. הוא אשר שמו נשא בשפתי כל העם לתהלה, לו יפזרו פרחים, הוא שלי, הוא אהובי…

יוהאנה: אַת מאושרה! אותך אהלל גם אני. אַת אוהבת את זה שכל העם אוהבו. לך אפשר להגיב בקהל רב את שמחתך ולהביט ישר אל תוך עיני כל בני האדם. החג הזה של הממלכה הוא חגך. כל הקהל הגדול המצטופף בתוך החומות האלה, הוא מצטרף אל רגשותיך, הוא מקדש אותם. אחיזה ודבוקה אַת בשמחה הכללית, וכל מה שעינך רואה הכל הוא זיו אהבתך!

סוריל (בנפלה על צוארה): נתת שמחה בלבי. אַת מבינה לרעיוני. אנכי לא הבינותי, כי בך שרויה האהבה, ומה שרחש לבי הבעת בדבריך הנמרצים.

יוהאנה (נתקת בחזקה מתוך זרועותיה): עזביני! סורי ממני! השמרי מפני הרעל שיוכל להדבק בך על ידי. תני לי להסתיר באשון הלילה את אסוני, את חרפתי, את הבהלה.

סוריל: הנך מטילה עלי פחד. איני מבינה אותך. איני יכולה להשיג – ותמיד היית לחידה בעיני. ומי יכול להשיג מה שמפחיד את לבך הקדוש, את נשמתך הטהורה!

יוהאנה: אַת היא הקדושה, אַת היא הטהורה! אילו ראית מה שבתוך לבי, היית דוחפת מעליך באימה את השונאה, את הבוגדת!


מחזה שלישי

דונואס. דו־שאטל ול־הירה עם דגלה של יוהאנה


דונואס: אותך אנו מחפשים, יוהאנה. הכל כבר מוכן. המלך שלח אותנו אחריך. הוא רוצה כי את תשאי את הדגל הקדוש לפניו. כי תעמדי בשורה אחת עם כל הנסיכים ולהיות קרובה אליו מכולם. כי יודע הוא ומכיר ורוצה להעיד בפני כל העולם כי רק את גרמת לכל השמחה הגדולה הזאת.

ל־הירה: הנה הדגל, קחנו, צעירה עדינה! (ל־הירה רוצה למסור לה הדגל, והיא בחרדה נסוגה אחור).

יוהאנה: סורה, סור!

ל־הירה: מה לך? אַת פוחדת מפני דגלך. – הביטי אליו (הוא מגולל לפניה את הדגל). הוא הוא הדגל אשר בו נופפת בנצחונותיך. הנה המלאך פורש כנפיו על פני כל כדור הארץ. כך הלא למדה אותך רוח הקודש.

יוהאנה (בחרדה גדולה): כן זהו, זהו! כך נגלה אלי. ראה איך הוא מביט הנה ומקמט מצחו, מביט מתוך עפעפיו בחרון־אף.

סוריל: הה, היא אינה בריאה ברוחה. הרגעי נא, ותשוב נפשך אליך. הכירי את עצמך, לא את המציאות הנך רואה. זוהי תמונה שנעשתה בסגנון ארצי, המלאך בעצמו הלא בין צבאות מעלה נמנה.

יוהאנה: אתה הנורא, וכי באת ליסר את יצורך? השמד, הענש אותי, קח ברק והפילהו על ראשי האשם. את בריתי הפרתי, חללתי, גדפתי את שמך הקדוש!

דונואס: אוי לנו! מה זאת! איזה דבורים נוראים התמלטו מפיה.

ל־הירה (משתומם פונה אל דו־שאטל): וכי משיג אתה התרגשות זו?

דו־שאטל: אני רואה מה שרואה. עוד מלפנים אמר לי לבי –

דונואס: איך? מה אתה אומר?

דו־שאטל: מה שאני חושב, טוב שלא להגיד. יתן אלהים ויעבור זה והמלך יהיה נכתר.

ל־הירה: האמנם הפחד שבא מהדגל הזה השרה גם עליך אימה? יחתו האנגלים מפניו, אך טוב הוא לצרפתים, יוהאנה. צדקת מאד! טוב הוא לידידיו ומפיל אימה על שונאיו (נשמעה מנגינת ההכתרה).

דונואס: ובכן קחי את הדגל, קחי אותו, כבר התחילה התהלוכה, אי אפשר לשהות עוד רגע. (הם מגישים לה את הדגל. היא לוקחת אותו למרות רצונה והולכת, והשאר אחריה).


מחזה רביעי

הבימה משתנה. ככר חפשי לפני בית היראה המרכזי. רבים הבאים לראות עומדים מאחור. מהם צועדים לפנים קלאודה־מריה, ברטרנד ושטין ואחריהם מרגוט ולואיזון. מנגינת31 ההכתרה נשמעה עמומה מרחוק.


ברטרנד: שמע המנגינה! זוהי! הנה הולכים וקרבים. טוב כי נעלה על הפלאטפורם, או נדחק דרך ההמון, שלא תסתר מעינינו התהלוכה.

שטין: אי אפשר לעבור דרך ההמון כל הרחובות מלאים אדם, מי ברכב ומי ברגל. נגש נא אל הבתים הללו משם אפשר יהיה לראות יפה את התהלוכה.

קלאודה מריה: כאילו נאסף הנה חצי צרפת. כל כך גדול הרעש עד כי גם אנו מבני לותיר הרחוקה נמשכנו הנה.

ברטרנד: מי יוכל לשבת בטל בביתו בשעה שנעשה דבר כל כך גדול במולדתנו! בהרבה זעה ודם עלה לעם עד שהצליח להכתיר את הראש הראוי לכתר! והמלך שלנו, שהוא המלך האמיתי שלו אנו מוסרים את כתר המלכות, לא יקל כבודו מכבוד האיש שהכתירו בפריד בסן־דניס. כל מי שדעתו ישרה וצלולה, יקרא בקול: יחי המלך!


מחזה חמישי

מרגו ולואיזו מתקרבים אל הקודמים


לואיזון: פה נראה את אחותנו, מרגו! לבי בקרבי דופק בחזקה.

מרגו: אנו נראה אותה בכל הודה והדרה. זוהי יוהאנה, זוהי אחותנו!

לואיזון: איני יכול להאמין עד שעיני תראינה, כי זאת הגבורה שקוראים לה “הנערה מאורליאנש” היא אחותנו יוהאנה, שהלכה מאתנו. (המנגנים הולכים וקרבים).

מרגו: אתה עדין מסופק. תיכף תראה בעיניך.

ברטרנד: שימו לב. הנה הם באים.


מחזה ששי

בעלי חצוצרות בראש התהלוכה. ילדים מלובשים לבנים עם ענפים ירוקים בידיהם. מאחוריהם שני הרולדים אחריהם שורה של הלוברדינרים, פקידי העיריה ואחריהם שני מרשלים במטיהם, ההרצוג מבורגונד נושא החרב, דונואס עם שבט המלוכה, שרים גדולים אחרים נושאים את הכתר את תפוח המלוכה ואת מטה המשפט. אחרים עם מתנות. אחריהם אבירים מקושטים בקשוטי האורדן שלהם. אחריהם צעירים עם כלי לבונה מעלה עשן, בישופים ואחריהם יוהאנה עם הדגל שלה. היא הולכת בראש מורד ובצעדים לא בטוחים. אחיותיה נותנות אותות של תמיה ושמחה. ואחריה בא המלך תחת חופה שאת ארבע מוטותיה נושאים ארבעה ברונים. אחריהם משרתי החצר ואחריהם גדוד חילים, המאסף לכל המחנה. כשהגיעה התהלוכה עד בית היראה המנגינה משתתקת.


מחזה שביעי

לואיזון. מרגוט. קלאודה־מריה. שטין. ברטרנד.


מרגוט: הראית את אחותנו?

קלאודה מריה: זו שלבושה בצנה של זהב והולכת לפני המלך עם הדגל?

מרגוט: זוהי. יוהאנה אחותנו.

לואיזון: והיא לא הכירה אותנו. היא לא הרגישה כי קרובים אליה לבות אחיותיה. היא הביטה ארצה ופניה כל כך חורים. והולכת תחת דגלה ברעדה. לא יכולתי לשמוח בראותי אותה.

מרגוט: כך ראיתי את אחותי בכל הוד והדר. מי יכול לחלום כאלה בזמן שהיא היתה רועה כבשים על הרינו.

לואיזון: חלום אבא נתקיים, כי בריימס נשתחוה אל אחותנו. זהו בית היראה שראה אבינו בחלום. הכל נתקיים במילואו. ואולם אבא ראה פנים עצובים. דאגה לוחצת לבי בראותי אותה כל כך במרום־המעלה.

ברטרנד: למה אנו עומדים בטל כאן? נלכה נא אל בית היראה. נראה את הנעשה שם.

מרגוט: אמנם כן. נלך. אולי נפגש שם עם אחותנו.

לואיזון: ראינו אותה. עכשיו נשוב אל הכפר שלנו.

מרגוט: איך? בטרם שנפגשנו עמה ודברנו עמה?

לואיזון: היא לא שלנו כבר. מקומה אצל נסיכים ומלכים. מי אנו שנעיז לגשת אל רום המעלה שלה? היא היתה זרה לנו גם בעת שהיא ישבה עמנו.

מרגוט: וכי היא תתבייש בנו, תבזה אותנו?

ברטרנד: גם המלך בעצמו אינו מתבייש בנו. הוא מברך בשלום גם את השפלים ביותר. ואפילו אם רמה היא ונשאה, המלך בכל זאת יותר גדול ממנה (נשמע קול חצוצורות ותופים מבית היראה).

קלאודה מריה: באו ונכנס לבית היראה (הם הוליכים ומתערבים בתוך ההמון הרב).


מחזה שמיני

טיבוט בא לבוש שחורים. ריימונד הולך אחריו ורוצה לעצור בעדו.


ריימונד: עמוד נא, אבא טיבוט. אל תדחוק עצמך בתוך ההמון. כאן הנך רואה כולם שמחים ואתה בפניך העצובים מקלקל את שמחת החג. נצא נא מהעיר מהר.

טיבוט: הראית את בתי האומללה? וכי התבוננת בה היטב.

ריימונד: אני אבקשך. נצא מזה.

טיבוט: הראית איך צעדיה כושלים. כמה חורים ועצובים פניה! המסכנה מרגישה את מצבה. הגיעה השעה להציל את בתי. אנכי אהיה לה לעזר (רוצה ללכת).

ריימונד: עמוד! מה אתה מבקש לעשות?

טיבוט: אני רוצה להפתיע אותה, להפילה ממרום האושר העלוב שלה, אני רוצה להשיבה אל האלהים אשר היא התרחקה ממנו.

ריימונד: שקול נא בדעתך! אל תפיל את בתך אל השאול.

טיבוט: ובלבד שנשמתה תחיה, גופה יכול למות (יוהאנה מתחמקת ויוצאה מבית היראה בלי הדגל. ההמון נמשך אחריה חולק לה כבוד רב ונושק את בגדיה. היא פורצת לה דרך אל אחורי הבמה ושם נעצרה). הנה היא באה! זוהי! בפנים חורים היא מתחמקת מבית היראה. הפחד מאיץ בה לצאת מבית היראה. זהו משפט אלהים שנחרץ עליה.

ריימונד: היה שלום! אל תבקש כי אוסיף ללוות אותך! באתי מלא תקוה והולך מלא יסורים. ראיתי שוב את בתך והרגשתי כי אבדה ממני שוב (הוא הולך משם. טיבוט מתרחק לצד שכנגד).


מחזה תשיעי

יוהאנה. הקהל. אחרי כן אחיותיה.


יוהאנה (פורצת לה דרך בין ההמון והולכת הלאה): איני יכולה להשאר כאן. רוחות דוחפות אותי. כרעמים נשמע באזני קולות העוגב. כפת בית היראה נופלת עלי. אנכי מחפשת אחר מקום חפשי תחת השמים. את הדגל השארתי בתוך המקום הקדוש. עוד לא תגע בו ידי! הנה כאלו בחלום עברו עכשיו לפני הפנים החביבים של אחיותי היקרות. מרגוט ולואיזון. כנראה זו היתה תופעה כוזבת. רחוקות המה, אין להשיגן, כמו ימי הילדות שלי, ימי התום והטוהר.

מרגוט (נגשת): זוהי! זוהי יוהאנה!

לואיזון (פוגשת אותה מהר): הוי, אחותי!

יוהאנה: לא מקסם שוא היה. הנכן באמת לפני. – אני מחבקת אתכן. אותך, לואיזון שלי! אותך, מרגוט שלי! כאן בתוך הקהל הזה שהוא בעיני מדבר שמם, אנכי מחבקת את אחיותי האהובות.

מרגוט: היא עוד מכירה אותנו. היא עוד אחותנו הטובה.

יוהאנה: ואהבתכן אלי הוליכה אתכן הנה כל כך רחוק! כל כך רחוק! אינכן כועסות על אחותכן, שלא ברכה אתכן בשלום לפני הפרדה.

לואיזון: אותך נהל המזל האלוהי.

מרגוט: תהלתך מלאה כל הארץ. שמך נשא בפי כל, ואלה הם שהניעו אותנו לעזוב את משכננו הרחוק ולבוא לראות בחג הזה. באנו לראות בכבודך, ולא לבדנו אנו פה.

יוהאנה (בחפזון): וגם אבא הנהו פה? איפה הוא? למה הוא נחבא?

מרגוט: אבא לא עמנו.

יוהאנה: לא? אינו רוצה לראות את בתו? וגם את ברכתו לא הבאתן לי?

לואיזון: הוא אינו יודע כי אנחנו כאן.

יוהאנה: אינו יודע! מדוע? אתן מבולבלות? שותקות ומורידות את עיניכן ארצה.

מרגוט: מאז הלכת מאתנו –

לואיזון (מראה לה): מרגוט!

מרגוט: נעשה אבינו עצב.

יוהאנה: עצב!

לואיזון: התנחמי! הלא את יודעת את נפש אבא הנרגשת. אבל רוחו תשוב אליו, היא יהיה שמח בחלקו, כשנאמר לו כי את עלית למדרגה רמה והנך מאושרה.

מרגוט: הלא מאושרה את? כך מוכרחה את להיות אחרי שאת כל כך גדולה ומהוללה.

יוהאנה: אנכי מאושרה כאשר אני רואה אתכן ושומעת את קולכן החביב שמזכיר אותי בית מולדתי ושדותינו. כשהייתי רועה את הצאן הייתי מאושרה כמו בגן עדן. האמנם לא אוכל עוד לשוב להיות מה שהייתי אז? (היא מסתירה את פניה בחיקה של לואיזון. קלאודה־מריה, שטין וברטרנד מתראים ונשארים עומדים ביראה מרחוק).

מרגוט: בואנה, שטין32, ברטרנד, קלאודה־מריה! אחותנו אינה גאותנית. היא כל כך ענותנית ומדברת כל כך בידידות, כאלו לא עשתה דבר, כמו בהיותה בכפר (הם נגשים יותר קרוב ומבקשים להושיט לה יד. יוהאנה מביטה אליהן בעין תמיה ונשקעה בתוך תמהון עמוק).

יוהאנה: היכן הייתי? הגידו נא לי האם הכל היה חלום ארוך והקיצותי עכשיו האם נפרדתי מדום־רמי? לא נכון! נרדמתי תחת אילן הקוסם והנה הקיצותי ואתם עומדים מסביב לי, אתם עם פניכם המוכרים לי היטב. רק חלום חלמתי על דבר המלכים והמלחמות והמריבות. אלה היו רק צללים שעברו על ידי. כי מאד חזק הוא החלום תחת האילן ההוא. איך באתם לריימס? איך באתי בעצמי הנה? לא, לא עזבתי את דום־רמי! הגידו נא לי דברים ברורים ותשמחו את לבי.

לואיזון: אנחנו בריימס. על דבר כל המעשים הללו לא רק חלמת, אלא נעשו גם על ידך ממש. – הכירי את עצמך, הביטי מסביב, מששי את כלי הזין הנוצצים, העשויים זהב! (יוהאנה מעבירה בידה על חזה. דעתה שבה אליה ונבהלה).

ברטרנד: מידי קבלת את הקובע הזה.

קלאודה־מריה: אין פלא שהיא חושבת כי רק חלום היה. כי מה שהספיקה לפעול ולעשות בהקיץ אין לראות בחלום.

יוהאנה (בחפזון): בואו, נברח מפה! אני הולכת עמכם, אני שבה אל הכפר שלנו אל בית אבינו.

לואיזון: בואי, בואי עמנו!

יוהאנה: כל אלה האנשים מנשאים אותי יותר מכפי מה שאני ראויה לכך. אתם ראיתם אותי בהיותי כילדה קטנה וחלשה. אתם אוהבים אותי, אבל אינכם מתפללים אלי.

מרגוט: את רוצה לעזוב את כל התפארת הזאת!

יוהאנה: אשליך מעלי את כל הקשוטים הנבזים הללו, המבדילים בין לבי ובין לבכם. כמו נערה שפלה אני רוצה לשרתכן. ואנכי רוצה לחזור בתשובה שלימה על שהתרוממתי בגאוה עליכן (נשמע קול החצוצרות).


מחזה עשירי

המלך יוצא מבית היראה. עליו קשוטי מלכות. אגנס סוריל. ארצבישוף. בורגונד. דונואס. ל־הירה. דו־שאטל. אבירים. שרי החצר. הקהל.


כלם בקול אחד (קוראים וחוזרים וקוראים בזמן שהמלך הולך ועובר הלאה): יחי המלך, יחי קרל השביעי! (החצוצרות משמיעות קול תרועה. על פי רמיזת המלך, צוו שומרי ראשו בהרימם את מטיהם כי תשתרר דממה).

המלך: עמי האהוב! תודה לכם בעד אהבתכם. בכתר אשר שם אלהים על ראשי, הוא נרכש על ידי החרב, בדמי עבדי הנאמנים הוא טבול. ואולם מעתה שלום יהיה בארץ, תשתגשג ותפרח. ולכל אלה שהיו מלפנים ממתנגדי הנני נותן סליחה גמורה, אחרי שעשה אלהים חסד עמנו. והדיבור הראשון של המלכות הוא – חנינה!

הקהל: יחי המלך, קרל השביעי!

המלך: מהאלהים בעצמו, הממליך מלכים קבלו מלכי מלכות צרפת את כתר המלכות. ואולם אנכי בנס נפלא השגתי את הכתר מידו (בפנותו אל יוהאנה) הנה לפניכם זו שנשלחה מאלהים לתת לכם את המלך מגזע המלוכה שלכם. את עול מלכות העריצים הזרים הסירה מעליכם.

הקהל: תהלה ושבח לנערה המצילה (החצוצרות מריעות).

המלך (אל יוהאנה): אם מבנות אדם את כמונו, הגידי מה האושר אשר יוכל לשמח את לבך; ואם מולדתך שם, למעלה בשמי מעל, אם אור של מעלה נוצץ בקרב לבך, הסירי ממנו את הסנורים ותני לנו לראותך במראה הנוגה שלך, כמו שהנך נראית בשמים כי נתפלל אליך ונתפלש לפניך בעפר לכבודך (הקהל מחריש. כל העינים מוסבות אל הנערה).

יוהאנה (בתתה קול פתאום): אלהים! אבי!


מחזה אחד עשר

טיבוט יוצא מתוך ההמון ועומד למולה


קולות רבים: אביה!

טיבוט: כן. האב האומלל, שהוליד את האומללה הזאת, זה שהאלהים דורש ממנו לקבול נגד בתו.

בורגונד: ה! מה זאת?

דו־שאטל: עכשיו הגיע יום נורא.

טיבוט (אל המלך): אתה חושב שנצלת על ידי האלהים. נסיך מרומה! עם צרפתי מוכה בסנורים! נכלי השטן הצילוך (כולם נרתעים לאחור מפחד).

דונואס: המטורף הוא האיש הזה?

טיבוט: לא אני, כי אם אתה וכל אלה אשר פה והבישוף החכם בתוכם, כל אלה המאמינים שהאלהים נתגלה על ידי נערה רעה. תראו אם תוכל נגד מצח אביה לעשות נכלי כזבים, שבהם הצליחה לרמות את המלך ואת העם. הגידי לי בשם אלהים אם את מהקדושים והטהורים (דומיה. כל העינים מוסבות עליה. היא עומדת בלי תנועה).

סוריל: אלהים! היא נאלמה.

טיבוט: היא צריכה להגיד לפני האלהים שממנו יראים גם בשאול מתחת. – וכי היא קדושה שלוחה מאלהים? ממקום ארור יצא הדבר, מהאלון, עץ הקסם, ששם הרוחות הרעות מתאספות למחול השבת. שם מכרה לשטן, אויב האדם, את חלקה בעולם הבא, ובעד זה יתן לה את האפשרות לקנות שם תפארה לרגע. תרים את זרועה ותראו את הנקודות שהשטן רשם על גוה.

בורגונד: נורא! אבל הלא מוכרחים אנו להאמין לאב המרשיע את בתו.

דונואס: חלילה! אין להאמין למטורף שעל בתו יטיל אשמה.

סוריל (אל יוהאנה): דברי נא! חדלי משתיקתך האיומה! אנו מאמינים לך. מלה אחת מפיך, מלה אחת תספיק לנו. אבל דברי, הסירי את האשמה הכבדה מעליך. (יוהאנה עומדת בלי נוע. סוריל מתרחקת ממנה בפחד).

ל־הירה: היא נבהלה. השתוממות ובהלה סוגרת בעד פיה. מהאשמה המאוסה הזאת גם התמימות בעצמה תבהל. (מתקרב אליה). התחזקי נא, יוהאנה, תשוב נא רוחך אליך. הצדק יש לו לשון שלו, יש לו מבט של נצחון, המטאטא כל עלילה. התרוממי בקצפך העדין, שימי עין, הובישי, הענישי את הספקנות, המחללת את קדושתך (יוהאנה עומדת בלי נוע. ל־הירה נסוג אחור ברטט. התנועה מתגברת).

דונואס: למה מרטט העם? למה נבהלו גם הנסיכים? – היא צדקה. אנכי ערב בעדה, כבוד הנסיכות שלי יערב בעדה! הנה אני משליך את הכפפה שלי מעלי! מי יעיז לשים עליה אשמה (נשמע קול רעם. כולם עומדים אחוזי פחד).

טיבוט: תני מענה בשם אלהים המרעים ממרום! אמרי כי חפה את מפשע. הודיעי כי האויב לא שם משכנו בלבבך, ותשימי עלי עונש כי בדיתי עלילה עליך (רעם שני עוד חזק מהראשון. הקהל בורח איש לעברו).

בורגונד: אלהים יהיה מגן עלינו. איזה אותות נוראים!

דו־שאטל (אל המלך): בואה נא, בואה! מלכי! סור מהמקום הזה!

ארציבישוף (אל יוהאנה): בשם אלהים אני שואל אותך מדוע הנך שותקת, אם מפני שאינך אשמה או מפני שאשמה את? אם קול הרעם מצדד בזכותך, תאמרי זאת נגד כל העם (יוהאנה בלי נוע. רעמים כבירים נשמעים עוד. המלך וכל שרי החצר הולכים משם).


מחזה שנים עשר

דונואס. יוהאנה.


דונואס: אַת אשתי, אנכי האמנתי בך מאז שראיתיך בראשונה. לכך אני מוסיף להחזיק באמונתי. בך אני מאמין יותר מאשר בכל האותות הללו. גם מאשר ברעם עצמו שנשמע ממעל. אַת מחרישה מכעס עדין, מתיחסת אל העלילה בבוז, בהיותך חוסה בצל קדושתך, ולא לפי כבודך הוא להצטדק. תבזה זאת, אבל, לי תגידי מה שבלבך. אנכי לא הטלתי ספק אף רגע. אל תגידי לי דבר, אך את ידך תושיטי לי. ותהיה לי ערובה ואות כי את בוטחת בי (הוא מושיט לה את ידו והיא פונה ממנו בתנועת עוית, והוא נשאר עומד תוהה).


מחזה שלושה עשר

יוהאנה. דו־שאטל. דונואס, ולאחרונה ריימונד.


דו־שטל (בשובו): יוהאנה ד’אַרק! המלך רוצה להרשות לך לעבור את העיר מבלי שום הפרעה. השערים פתוחים לפניך. אל תפחדי מכל צרה ופגע רע… לך נא אחרי, גרף דונואס. לא לכבוד לך להשאר כאן הלאה. איזו תוצאה! (הוא הולך. דונואס מתעורר ממצב של שיתוק, שולח מבט אל יוהאנה והולך משם. איזה רגעים נשארה יוהאנה עומדת גלמודה. אחרי כן בא ריימונד, רגע נשאר עומד מרחוק ומסתכל בה בצער דומם, ואחר כך ניגש אליה ותופס אותה בידה).

ריימונד: הכירי את מצבך. בואי, בואי! הרחובות ריקים. הבה לי ידך, אני רוצה להוליכך (בראותה אותו היא נותנת סימן ראשון להרגשה, מביטה אליו במבט מבוהל ומרימה עיניה כלפי השמים. אז היא תופסת אותו בחפזה בידו והולכת עמו).


 

מערכה חמישית

יער פרא. מרחוק נראים אהלי פחמים. כמעט חושך. רעמים חזקים וברקים ובאמצע קול יריות


מחזה ראשון

הפחם ואשתו.


הפחם: איזה אויר של רצח. השמים מיראים להשתפך בנהרי אש ובעצם היום חושך אפלה, אפשר לראות את הכוכבים. הסערה מרעישה כאלו נפתח פי השאול. האדמה רועדת והאילנות העתיקים מתכופפים באנחה. והנה המלחמה האיומה שם למעלה, שמלמדת את החיות הטורפות לבקש שלום, כי באות להסתר בחוריהם ובני האדם לא יכלו לשקוט – מתוך הסערה והרעש נשמעו משברי היריות, כי שתי המערכות עומדות קרוב זו לזו, ורק היער מפריד ביניהם, ובכל שעה יכולה המלחמה להכנס בתוך נחלי דם.

אשת הפחם: ה' יגן בעדנו. הלא האויבים הוכו ונפזרו לכל רוח, ואיך זה באו שוב להלחם בנו?

הפחם: זהו מפני שאינם יראים עוד את המלך. מעת שבאה הנערה המכשפה לריימס חדל האויב הרע (השטן) להושיענו והכל נהפך לרעה.

אשת הפחם: שמע! מי שם הולך?


מחזה שני

ריימונד, יוהאנה והקודמים.


ריימונד: כאן אני רואה אהלים. בואי, כאן נמצא מחסה מהזועה. קשה לך לסבול עוד. שלושה ימים אַת תועה בדרכך, כי תבקשי להסתר מעין אדם, ובשרשי־בּר השבעת רעבונך (הזועה חדלה. נעשה בהיר ושקט). אלה הם פחמים רחמנים. הבה נכנס!

הפחם: כנראה, אתם מבקשים מנוחה. בואו. מה שיש באהלנו הרעוע שלכם הוא.

אשת הפחם: למה הצעירה לבושה צינה? אמנם בזמן כזה גם הנשים אנוסות להזדיין. אומרים שגם המלכה איזאבה עומדת מזוינה במערכת האויב. ונערה אחת, שהיתה רועה צאן נלחמה בעד מלכנו.

הפחם: למה הדיבורים הללו. הכנסו אל האהל. תני לצעירה כוס להשיב נפשה (אשת הפחמי הולכת).

ריימונד (ליוהאנה): אַת רואה: לא כל בני אדם אכזרים הם. גם במקום פרא יש אנשים רחמנים. חדלי מעצבות. האויר נעשה בהיר. חדלה הסערה, והשמש מאירה והולכת באור משמח.

הפחם: כנראה אתם חפצים לבוא אל מערכת המלך שלנו, אחרי שאתם מזויינים, הזהרו מאוד! האנגלים עדיין עומדים במערכה שלהם. ומחנות מחנות משלהם עוברים ביער.

ריימונד: אויה לנו! איך נמלט?

הפחם: שבו פה עד שישוב הנער שלי מהעיר. הוא יוליך אתכם בשבילים מסותרים ולא תראו רע. אנו יודעים כל המסילות.

ריימונד (ליוהאנה): הסירי את הקובע ואת הצנה. על ידם מכירים בך ואינם מגינים עליך (יוהאנה מניעה בראשה).

הפחם: הנערה עצובה מאוד. דום! מי שם?


מחזה שלישי

אשת הפחם באה ובידה כוס. הנער בן הפחם


אשת הפחם: זהו הנער ששב עכשיו (אל יוהאנה). שתי, צעירה. האלהים יברך אותך.

הפחם (אל הנער): הנה באת, אַנט. הגידה מה שם?

הנער (מסתכל בנערה כשהיא מגישה את הכוס לפיה, הוא מכיר אותה, ממהר אליה ונותק את הכוס מפיה): אמא, אמא! את מי אַת מכבדת כאורחת. הלא זוהי המכשפה מאורליאנס!

הפחם ואשתו: האלהים ירחם אותנו! (ממהרים לנוס משם).


מחזה רביעי

ריימונד. יוהאנה.


יוהאנה (בקול עצוב ורך): אתה רואה. הקללה רודפת אחרי. כולם בורחים מפני. דאג נא אתה בשביל עצמך ועזבני גם אתה.

ריימונד: שאנכי אעזוב אותך עכשיו ומי ילוה אותך?

יוהאנה: אינני לבדי. הלא שמעת את הרעם שעבר עלי… הגורל הוא מוליכני. אל תדאג לי. אנכי אשיג את המטרה, מבלי שאחפש אחריה.

ריימונד: אנה תלכי? כאן עומדים האנגלים, השואפים להנקם ממך נקמת דם. – ושם עומדים שלנו, אלה שהרחיקוך מקרבם.

יוהאנה: אותי לא יקרה כלום, רק מה שנגזר עלי.

ריימונד: מי יחפש אחר מזון בשבילך? מי יגן בעדך מפני חיות רעות? מי ישים לב לרפא אותך ולטפל בך אם תחלי.

יוהאנה: אני יודעת כל הירקות, כל השרשים. למדתי מהכבשים להבחין בין המועיל ובין המזיק. אני יודעת מהלך הכוכבים ודרך העבים ומקשיבה להמית המעינות הנסתרים. מעטים צרכי האדם, והטבע הוא רב האושר.

ריימונד (תופס אותה בידה): האם אינך רוצה לשוב בתשובה, לחזור אל חיק הכנסיה?

יוהאנה: הגם אתה חושב אותי לחוטאת?

ריימונד: וכי השתיקה שלך אינה הודאה?

יוהאנה: אתה המלוה אותי בעת צרתי, האיש היחיד שנשאר נאמן לי, זה שנתחבר אלי בזמן שהכל רחקוני, הגם אתה חושב אותי לפושעת, לכופרת באלהים – (ריימונד שותק). הה זהו נורא!

ריימונד: (משתאה): האמנם אינך מכשפה?

יוהאנה: אני – מכשפה?

ריימונד: וכל הנפלאות הללו עשית בכוח האלהים וקדושיו?

יוהאנה: ובכוח מי, אם לא בכוח אלה?

ריימונד: ובכל זאת נאלמת ולא הוצאת מחאה נגד המאשימים אותך באשמה כבדה שכזו? עכשיו את מדברת ואז בפני המלך, בשעה שהיית צריכה לדבר, נאלמת.

יוהאנה: אנכי מסרתי את עצמי ביד הגורל, אשר שם עלי יוצרי.

ריימונד: לא יכולת להשיב דבר לאביך.

יוהאנה: מפני שזה בא מאבי, צריך לחשוב שזהו מהאלהים והנסיון יבואני ברחמי אב.

ריימונד: השמים העידו על אשמתך.

יוהאנה: השמים דברו, ולפיכך שתקתי אני.

ריימונד: איך? במלה אחת יכולת להצדיק עצמך, ונתת לכל העולם לטעות בדבר הנורא הזה?

יוהאנה: זו לא היתה טעות, זה היה גורל.

ריימונד: את סבלת את כל היסורים הללו בהיותך חפה מפשע. ועל שפתיך לא נשמעה מלה של התאוננות! אני תמה עליך. אני עומד רועד, בעמק קרבי נהפך עלי לבי. הה, הנני לקבל את דבריך כאמת גמורה. כי קשה היה לי להאמין כי הנך חוטאת. אבל הכי אפשר היה לחלום, כי לב אדם יסבול דברי אשמה כאלה וישתוק!

יוהאנה: וכי הייתי ראויה להיות שליחה ממרום, אם לא הייתי מכבדת את רצון האלהים לקיימו בלי כל פקפוק? ואני אינני גלמודה כמו שאתה חושב. אני אמנם סובלת צער אבל זה אינו אסון כל כך לפי מצבי. אני מוחרמה וגולה, אבל בתוך המדבר הנני לומדת להכיר את עצמי. אז בזמן שקסמי הכבוד סבוני, היתה מלחמה בקרב נפשי פנימה. אז הייתי האומללה ביותר בעולם כי הייתי מקנאה בכל – עכשיו נתרפאתי מחולשתי זאת והסערה שהתחוללה בטבע שכאלו באה להשמידו, היתה לי לישועה, היא טיהרה את העולם וגם אותי. בקרבי שלוה – יהיה מה שיהיה. אין בי עוד חולשה.

ריימונד: בואי, בואי, נמהר נא ללכת להודיע לכל באי עולם כי אין בך חטא.

יוהאנה: מי שגרם לטעות הוא ידאג להסירה. רק כאשר יבושל הגורל, אז יפול פריו. יום יבוא ואז ידעו כולם כי טהורה אני וכל אלה המחרימים והמנדים אותי, יכירו בחטאם, והם ישפכו דמעות על גורלי.

ריימונד: וכי אחשה, אתאפק עד שיבוא המקרה –

יוהאנה (בתפסה אותו בידה בידידות): אתה רואה רק את הצד הטבעי שבכל דבר, כי החומר הארצי אינו נותן לך לראות נכוחות. אבל אני ראיתי בעיני מה שאינו יודע מות – בלעדי האלהים לא תפול גם שערה מראש האדם. – הרואה אתה את השמש שוקעת ברקיע – וכמו שהנך בטוח שבבוקר היא תשוב להאיר, כך בלי ספק יבוא היום שהאמת תגלה.


מחזה חמישי

הקודמים. המלכה איזבה עם חילים נראים מעבר הבימה


איזאבה (עוד מאחורי הקלעים): הנה זו היא הדרך למערת האנגלים.

ריימונד: אויה לנו. הנה האויבים (החיילים נגשים וכשרואים את יוהאנה נרתעים לאחור מפחד).

איזאבה: מה נבהלתם?

החיילים: האלהים ישמרנו.

איזאבה: נבהלתם מפני הצל. האם חיילים אתם או ילדים טפשים? (היא פורצת לה דרך, צועדת לפנים וכשראתה את יוהאנה נרתעה לאחור). ה, מה עיני רואות (מהרה היא מתאוששת ונגשת אליה). מסרי את עצמך. את הנך שבויה אצלי.

יוהאנה: אנכי, הנני (ריימונד בורח מפחד ויאוש).

איזאבה (להחיילים): שימו עליה כבלים! (החיילים נגשים אל יוהאנה בפחד. היא מושיטה את זרועותיה והיא נכבלה). וכי זו היא הגבורה, המטילה אימה, ששחטה את צבאותיהם ככבשים, והנה איננה יודעת להגן על עצמה? וכי היא עושה נפלאות רק במקום שמאמינים בה, ונהפכת לאשה, כשגבר פוגש בה? (אל יוהאנה). למה עזבת את המחנה שלך? היכן הוא גרף דונואס, האביר שלך והמגן עליך?

יוהאנה: אני נידונה לגלות.

איזאבה (נרתעה לאחור): את – לגלות? מי – קרל?

יוהאנה: אל תשאלי! אני נתונה בידך. תעשי עמי מה שנכון לי מיד הגורל.

איזאבה: הגלית, מפני שהצלת אותו ממפלתו, ותשם את הכתר על ראשו בריימס. הרימות אותו למלך על צרפת? והוא הגלה אותך. כן, בזה הנני מכיר את בני!… הוליכוה אל המחנה, תראוה לחיילים, אותה שהטילה פחד. ההיא המכשפה? הקסם שלה הוא השגעון שלכם והפחדנות שבלבכם. טפשה היא שמסרה נפשה בעד מלכה ועכשיו היא מקבלת את שכרה כיד המלך. – הביאו אותה לפני ליונל. – ההצלחה של צרפת מובאה לפניו בכבלים. עוד מעט וגם אני אבוא אחריכם.

יוהאנה: אל ליונל? יותר טוב שתהרגי אותי תיכף פה במקום, בטרם שתשלחני אל ליונל.

איזאבה (אל החיילים): עשו כאשר צויתיכם. לכו עמה! (הולכת משם).


מחזה שישי

יוהאנה. החיילים.


יוהאנה: אתם האנגלים, אַל תתנו לי לצאת חיה מידכם. נקמו בי! הוציאו את חרבותיכם ותקעון בתוך לבי. תקרעו אותי לנתחים ותשליכוני לרגלי המצביא שלכם. זכרו כי אנכי הרגתי את גבוריכם, שלא רחמתי על אחד מכם. שפכתי דמי אנגלים כמים. את בניכם העדינים לא נתתי לשוב חיים אל בתיהם. נקמו ממני נקמת דם! תהרגו אותי. עכשיו אני בידכם. לא תמיד תמצאוני במצב של חולשה כמו עכשיו. –

פקיד הצבא (אל החיילים): עשו ככל אשר צותה המלכה.

יוהאנה: וכי עוד עלי להיות אומללה יותר מאשר אני עכשיו הוי, אלהים, מה קשה ידך? האם לגמרי כלאת רחמיך ממני? אינני שומעת עוד קול משמים. כל מלאך אינו נראה אלי. הנסים חדלו. שערי שמים סגורים (היא הולכת אחרי החיילים).


מחזה שביעי

המחנה הצרפתי. דונואס בין הארצבישוף ודו־שאטל


הארצבישוף: התאושש והתגבר על עצבותך, בן־מלך! אל תעזוב את הענין הכללי. לבה לא עמנו. שובה נא אל מלכך, בשעה זו שאנו נתקפים שוב דרושה לנו גבורתך.

דונואס: למה אנו נתקפים שוב? למה מתגבר האויב שוב? הכל נעשה, צרפת נצחה, והמלחמה נגמרה. את המצילה הגליתם. עכשיו הצילו את עצמכם. אולם אני אינני רוצה לראות שוב את המחנה, אחרי ששם אין יוהאנה עוד.

דו־שאטל: קחה נא עצה טובה מפינו. אַל תעזבנו במענה שכזה!

דונואס: שתוק דו־שאטל! אני מבזה אותך. מפיך איני רוצה לשמוע דבר, אתה היית הראשון שהטלת ספק בה.

הארצבישוף: ומי לא טעה ולא הטיל בה ספק באותו היום המר, אחרי שכל האותות היו נגדה. היינו נפעמים, נחרשים, המכה היתה יותר מדי חזקה והחרידה לבבותינו, וכי אפשר היה בשעה ההיא לבחון דבר בשכל ישר? עכשיו שבה בינתנו אלינו, אנו רואים אותה כמו שהיתה מתהלכת בתוכנו ולא מצאנו בה שמץ פסול. תעינו – אנו מרגישים, כי עשינו עול גדול. גם המלך מתחרט. ההרצוג מכה על לבו, ל־הירה אינו יודע להתנחם, וכל לב דואב מאבל.

דונואס: היא שקרנית?! כשהאמת תאבה להתלבש בגוף רשמי פניה יהיו דומים לרשמי פני יוהאנה, כן תהיה, אם צדק, אמונה, יושר שוכנים בארץ – הם ישכנו על שפתותיה, על עיניה הבהירות!

הארצבישוף: יואיל אלהים ויראה נפלאות למען נכיר את הנסתר מה שעינינו אינן יכולות להבחין. ואולם איך שיהיה חטא גדול מוטל עלינו, או שאנחנו השתמשנו בכוח השטן להציל את ארצנו, או שהגלינו את זו שהיא חפה מפשע. והחטא הזה מושך עלינו חרון אף של מעלה על ארצנו האומללה.


מחזה שמיני

אציל אחד אל הקודמים ואחר כך ריימונד


האציל: רועה צעיר שואל לך. הוא דורש בחזקה לדבר עמך. הוא בא – אמר – מאת הנערה.

דונואס: מהר! הכנס אותו הנה. הנה הוא בא מאת הנערה! (האציל פותח הדלת לפני ריימונד. דונואס רץ נגדו) היכן היא? היכן הנערה?

ריימונד: שלום לך, נסיך ואשרי שאני מוצא את הכהן הגדול, העוזר דלים, אבי יתומים עזובים!

דונואס: אמור: היכן היא הנערה?

הארצבישוף: הגד נא לנו, בני!

ריימונד: אדוני, היא לא מכשפה בשם אלהים וכל הקדושים אני מעיד על זה. העם טועה. אתם הגליתם את הצדקנית, השלוחה ממרום.

דונואס: היכן היא? אמור!

ריימונד: אנכי הייתי בחברתה בנוסה ביער אַרדן. היא הגידה לי את כל אשר בלבה. אמותה ביסורים קשים, לא יהי לי חלק לעולם הבא אם היא איננה זכה וטהורה מכל חטא.

דונואס: גם השמש לא תוכל להיות טהורה יותר ממנה. היכן היא? הגד!

ריימונד: הה, אם אלהים הפך לבכם לטובה – מהרו, הצילוה! היא בידי האנגלים.

דונואס: שבויה?!

הארצבישוף: האומללה!

ריימונד: שם באַרדן. שם בקשנו מקום לנוח, ושם נתפשה על ידי המלכה ונמסרה למחנה האנגלים. הצילוה – הן היא הצילה אתכם – מיסורי מות נוראים.

דונואס: אל הנשק! קומו! הריעו! השמיעו קול חצוצרות. כל העמים יצאו למלחמה. כל צרפת תזדיין. הכבוד שלה נתון בשבי. הכתר וכל האצילים בחרפה. מסרו את נפשכם, את דמכם! היא צריכה לצאת לחפשי, בטרם שיעריב השמש (הולכים).


מחזה תשיעי

מגדל השומר מלמעלה ארובה פתוחה. איזאבה. פאסטולף. יוהאנה וליאונל.


פאסטולף (בהכנסו במהירות): אי33 אפשר לעצור עוד בעד העם, הוא דורש בכל תוקף, כי הנערה תמות. אתם מתנגדים לשוא. הרוצים אתם כי העם יתקוף את המבצר וישימהו לחורבה וישמיד גם אותנו. הרגו אותה והשליכו את ראשה מבעד החומה. רק בדמה ישקוט זעף העם.

איזאבה (באה): העם מביא סולמות. רוצה להרעיש את החומה.

ליונל: ירעישו, יהומו! המבצר די חזק. ותחת ערמות חורבתו הנני לקבור את עצמי ואת רצוני לא אתן להכניע. הבי מענה, יוהאנה, היי שלי ולנגד עולם מלא אגן עליך.

איזאבה: וכי איש הנך?

ליונל: אותך החרימו אנשיך. פטורה אַת מכל חובה נגד מולדתך שערכה ירד לגמרי. הם עזבו אותך, אינם באים להציל כבודך. אבל אנכי נגד עמי ועמך בוחר בך. פעם הראית כי חיי יקרים בעיניך ואז עמדתי במלחמה כצר נגדך. עכשיו אין לך ידיד מבלעדי.

יוהאנה: אתה אויבי, שונא עמי. אין דבר שיקשר אותי עמך. איני יכולה לאהבך, ואולם אם יש נפשך אלי, יהי נא הדבר לברכה לעמי – הוליכה את צבאותיך מארץ מולדתי, השב את מפתחות השערים של כל הערים שכבשתם, את השלל תמסור לבעליו, את השבוים תוציא לחפשי. שלח בני תערובות לברית השלום. זהו מה שאני מבקש ממך שלום בשם המלך.

איזאבה: וכי בהיותך כבולה תציעי לפנינו חוקים?

יוהאנה: עשי זאת בעוד מועד. צרפת לא תהיה כבושה בידי האנגלים לעולם. היה לא תהיה! אפשר יותר שהיא תהיה בית הקברות בשביל הצבא האנגלי. הטובים שבכם כבר נפלו. תנו לב לצאת מכאן בבטחה. כבודכם חולל. גבורתכם נתשה.

איזאבה: וכי אפשר לסבול את העזת המשוגעת הזאת?


מחזה עשירי

פקיד אחד בא בחפזון.


הפקיד: מהר נא, אדון שר הצבא, מהר להזעיק את הצבא למלחמה. מצרפת באים עם דגלים מנפנפים, מכלי זיינם מבריק כל העמק.

יוהאנה (בהתרגשות): הצרפתים הולכים ומתקרבים. עכשיו אנגליה הגאותנית, צאו להלחם! עכשיו הגיעה השעה להלחם בעוז.

פאסטולף: משוגעה! כבשי את שמחתך! אַת לא תראי את סוף היום הזה.

יוהאנה: עמי ינצח, ואני אמות. הגבורים אינם צריכים עוד לעזרתי.

ליונל: אני לועג לאלה רפי־הידים. אנחנו נצחנו אותם בעשרים מערכות בטרם שבאה הצעירה הגבורה הזאת. אנכי מבזה את כל העם הזה מלבד האחת, ואותה נדו מתוכם. בוא, פאסטולף. אנו נכין להם יום טבח אצל קריקי ופואַטייה. אַת, המלכה, הואילי להשאר פה ותפקחי על הצעירה הזאת עד שתגמר המלחמה. חמשים אבירים אני משאיר לך להגנה.

פאסטולף: כי אנו נלך, ואותה נשאיר מאחורינו?

יוהאנה: ואתה מפחד מפני נערה כבולה?

ליונל: הבטיחי נא אותי על דברתך, כי לא תשתחררי!

איזאבה: שימו עליה כבלים משולשים. אני בחיי אערבנה כי לא תמלט מידי (היא נכבלת בכבלים כבדים סביב גופה וזרועותיה)

ליונל (ליוהאנה): אַת חפצת בכל אלה! את מכריחה אותנו! ואולם עוד בך הדבר תלוי. פני ערפך לצרפת, הרימי דגל אנגליה, והנך משוחררה, וכל אלה הצמאים עכשיו לדמך יבואו לעבדך.

פאסטולף (בהאיצו): מהר, שר־הצבא!

יוהאנה: אל תבזבז דבריך לשוא. הצרפתים הולכים וקרבים, הגן על נפשך! (החצוצרות משמיעות קול תרועה. ליונל הולך).

פאסטולף: את המלכה יודעת מה עליך לעשות. אם ההצלחה תפנה לנו עורף, אם תראי שחיילנו בורחים –

איזאבה (מוציאה חנית מתערה): היא לא תזכה לראות במפלתנו.

פאסטולף (ליוהאנה): הידעת מה שמצפה לך. עכשיו התפללי בעד נצחון עמך (הוא הולך).


מחזה אחד עשר

איזאבה. יוהאנה. חיילים.


יוהאנה: בזה חפצתי! איש לא יפריעני מזה, שמע! זהו ניגון הצבא של עמי! כמה הוא מעודדני ומנבא נצחון. עלו, גבורים! עלו! הנערה קרובה אליכם! איננה יכולה ללכת לפניכם, כמו אז, אך רוחה החפשית יוצאת מהכלא על כנפי מנגינתכם.

איזאבה (אל החייל): עלה על המשטר שם, הצופה פני המלחמה ותגד לנו לאן נוטה המלחמה (החיל עולה).

יוהאנה: התעודד, התעודד, עמי! זהו הקרב האחרון! עוד נצחון אחד, והאויב יכנע ויפול.

איזאבה: מה אתה רואה שם?

החיל: המערכות כבר נגשו אחת לשניה. אחד מטורף על סוס אביר, המכוסה בעור נמר קופץ בראש עם הז’נדרמים.

יוהאנה: זהו הגרף דונואס! התחרץ, לוחם כביר! אתך הנצחון!

החיל: הבורגונדי כובש את הגשר.

איזאבה: עשר חניתות תפלחנה את לב הרמאי הזה, את הבוגד!

החיל: לורד פאלסטוף נלחם כנגדו. אנשי ההרצוג ואנשינו ירדו ונלחמים איש נגד רעהו.

איזאבה: האינך רואה ביניהם את קרל בני? וכי אינך מכיר את סימני המלוכה?

החיל: הכל מכוסה בענן אבק. אי אפשר להכיר.

יוהאנה: אילו היו לו עינים כעיני, אלו הייתי אנכי עומד מלמעלה לא היה דבר נסתר ממני. את תרנגלי הבר הייתי יכולה לספור בעופם, את הנץ הייתי מכיר בהתרוממו למעלה, למעלה.

החיל: על יד החפירה כנופיה של מתפרצים, הגדולים ביותר, כנראה, הראשונים נלחמים שם.

איזאבה: הדגל שלנו עוד מתנופף שם?

החיל: הוא מתנופף ברמה.

יוהאנה: אלו הייתי יכולה לראות בעד בקע החומה, במבט עיני הייתי מנהלת את המלחמה.

החיל: אויה! מה עיני רואות! המצביא שלנו מסובב על ידי האויבים.

איזאבה (מוציאה את החנית נגד יוהאנה): מותי, אומללה!

החיל (מהר): הוא נשתחרר. פאסטולף הגבור פגע באויבו מאחור – הוא התפרץ אל תוך המחנה הצפוף.

איזאבה (משיבה את החנית לנדנה): זה קרא המלאך שלך!

החיל: נצחון! נצחון! הם בורחים!

איזאבה: מי בורח?

החיל: הצרפתים, הבורגונדים בורחים. כל השדה מכוסה בורחים.

יוהאנה: הה, אלהי! אל נא תעזבני ככה!

החיל: אחד פצוע קשה, מוליכים אותו, רבים חפצים לעזור לו. זהו נסיך.

איזאבה: משלנו או משל הצרפתים?

החיל: הם מסירים מעליו את הקובע. זהו גרף דונואס.

יוהאנה (אוחזת בגבורה בכבליה): ואנכי רק אשה כבולה!

החיל: ראי, מי שם לבוש מעיל תכלת מרוקם זהב?

יוהאנה (ברגש): זהו אדוני, זהו מלכי!

החיל: הסוס שלו נבהל, התקומם והלז נפל. הוא בקושי מתרומם (יוהאנה שומעת את הדברים הללו ומתרגשת מאוד). החיילים שלנו מתקרבים שמה במרוצה. השיגו אותו. סובבו אותו.

יוהאנה: וכי אין לאלהים עוד מלאך?

איזאבה (בצחוק לעג): עכשיו הגיעה השעה! עכשיו את המצילה, לכי והצילי!

יוהאנה (בכרעה על ברכיה, קוראת ברגש): שמע נא, אלהים קולי בשעת צרתי הגדולה! אליך, אלהים, הנני שולחת את נשמתי בתפלה. בידך לעשות קורי עכביש שיהיו חזקים כחבלי ספינה, וברצונך ימסו כבלי הברזל שעל זרועותי, וקירות החומה יבקעו. לשמשון הגבור שהיה עור ואסור בנחושתים, לעג לשונאיו אתה היית עוזר. ובבטחו בך לפת את עמודי התוך והפיל את המבצר על יושביו.

החיל: נצחון! נצחון!

איזאבה: מה שם?

החיל: המלך נשבה!

יוהאנה (קופצת ממקומה): חסד אלהים עלינו! (היא תופסת את הכבלים ומנתקת אותם בכוח. ממהרת אל החיל גוזלת ממנו את חרבו ובורחת. כולם מביטים אליה בתמהון).


מחזה שנים עשר

הקודמים בלי יוהאנה.


איזאבה (אחרי הפסקה ארוכה): מה יהיה? האמנם חלום ראיתי? איך נתקה את הכבלים הכבדים? לא אאמין בזה גם אם כל העולם היה בא ומעיד, לולי ראיתי זאת בעיני.

החיל (מעל המשמר): איך? וכי יש לה כנפים? או הסערה נשאה אותה?

איזאבה: הגד, האם היא שם מתחת?

החיל: היא נכנסה בתוך המערכה. היא ממהרת לרוץ יותר מאשר מבט עיני. רגע היא פה ורגע שם. אנכי רואה אותה בפעם אחת במקומות שונים! היא מפרידה את הקבוצים. הכל נרתעים ובורחים מפניה. הצרפתים מתגברים שוב. – אויה! מה עיני רואות? החיילים שלנו משליכים נשקיהם ובורחים. דגלינו יורדים.

איזאבה: מה? וכי היא רוצה לגזול מאתנו את הנצחון הבטוח?

החייל: היא מגיעה עד המלך. היא מוציאה אותו בחזקה מיד שוביו. לורד פאסטולף נופל. לוקחים אותו בשבי.

איזאבה: איני רוצה לשמוע יותר. רד הנה.

החיל: ברחי מלכה! הם יתנפלו עליך. עם מזוין מתנפל על המבצר (הוא יורד למטה).

איזאבה (בשלפה את חרבה): כך הלחמו, שפנים!


מחזה שלושה עשר

ל־הירה בא עם חיילים. בהכנסם מגישים אל המלכה את נשקם.


ל־הירה (נגש אליה בכבוד): גברת המלכה, הואילי להכנע בפני גזרת האלהים. אביריכם כבר נכנעו, אין עוד תועלת בהתנגדות. קבלי נא שרותי, הגידי אנה את חפצה כי יוליכוך.

איזאבה: הכל אחד לאיזה מקום תוליכוני ובלבד שלא אראה את פני קרל בני (מוסרת את החרב והולכת עם החיילים).


מחזה ארבעה עשר

מראה הבימה משתנה לשדה המלחמה. חיילים עם דגלים מתנופפים ממלאים את אחורי הבימה. לפניהם המלך והנסיך מבורגונד בזרועות הנסיכים. יוהאנה פצועה! פצעי מות. הולכים לאט לאט קדימה. אגנס סוריל מתפרצת שמה.


סוריל (בנפלה על חזה המלך): אתה חפשי – אתה חי – הנך שוב שלי!

המלך: נשתחררתי. קרבן בעדי היתה זו (הוא מראה על יוהאנה).

סוריל: יוהאנה! אלהים! היא מתה!

בורגונד: היא גמרה! אתם רואים מלאך נפרד מעלינו. היא שוכבת במנוחה כתינוק ישן. שלום עליון מרחף על פניה. לבה איננו מתרומם עוד. אבל חומה מראה כי יש בה עוד חיים.

המלך: היא מתה. – היא לא תקיץ עוד. רוחה הטהור מרחף כבר ממעל. אינה רואה את ענינו ואת חרטתנו.

סוריל: היא פותחת עיניה. היא חיה!

בורגונד (משתאה): וכי היא שבה מקברה? וכי עזה היא ממות? היא מתעודדת, היא קמה!

יוהאנה (עומדת הכן ומביטה מסביב): היכן אני?

בורגונד: בתוך עמך, יוהאנה, בתוך ידידיך.

המלך: אצל ידידך, בזרועות מלכך!

יוהאנה (אחר הסתכלה במבט תוהה): לא! אנכי, אינני מכשפה, בשום פנים לא!

המלך: את קדושה כמלאך. אך עינינו טחו מראות נכוחה.

יוהאנה (מביטה בחיוך מסביב): ואני באמת נמצאה בתוך עמי ואינני עוד בזויה ומוחרמת? לא מקללים אותי עוד ומביטים אלי בידידות? עכשיו אמנם אני מכירה הכל ברור. זהו מלכי! אלה הם דגלי צרפת! ואולם את הדגל שלי אינני רואה עוד. היכן הוא? אינני צריכה ללכת בלי הדגל שלי. אדוני מסר אותו בידי, ואני צריכה להשיבו לפני כסא כבודו. אנכי צריכה להראות כי נשאתי אותו באמונה.

המלך (בהפנותו את פניו לעבר): הבו לה את הדגל (מוסרים לה את הדגל היא קמה ותתעודד. השמים מאירים באור אדום).

יוהאנה: הרואים אתם את הקשת בענן? השמים פותחים את שעריהם הזהב. בשער עומד המלאך מנוצץ. הצנה הכבדה שעל חזי נהפך לכנפים לעוף למעלה, למעלה, והארץ הולכת ומתרחקת. קצרים הם היסורים, נצחית היא השמחה! (הדגל צונח מידה, והיא צונחת מתה. כולם עומדים זמן רב דומם. על פי רמז המלך הושמו כל הדגלים עליה, עד שכוסתה בהם לגמרי).



  1. “לעבור” במקור המודפס, צ"ל: לעזור – הערת פרויקט בן יהודה  ↩

  2. במקור כתוב “בחבקו” – הערת פרויקט בן יהודה.  ↩

  3. במקור כתוב “ההני” – הערת פרויקט בן יהודה.  ↩

  4. במקור כתוב “בחבקו” – הערת פרויקט בן יהודה.  ↩

  5. במקור כתוב “יואנה” – הערת פרויקט בן יהודה.  ↩

  6. במקור כתוב “יואהנה” – הערת פרויקט בן יהודה.  ↩

  7. במקור כתוב “בני” – הערת פרויקט בן והודה.  ↩

  8. בן המלך הנולד מפלגש:; שמו הפרטי דונואס.  ↩

  9. במקור כתוב “תערצו” – הערת פרויקוט בן יהודה.  ↩

  10. מושל ידוע שהתמסר לספרות ולאמנות היפה.  ↩

  11. הוא היה בן אהבה חפשית.  ↩

  12. ידועה באגדה היונית.  ↩

  13. אם המלך איזאבה שנלחמה נגד בנה.  ↩

  14. במקור כתוב “חובתי” – הערת פרויקט בן יהודה.  ↩

  15. במקור כתוב “כסאו” – הערת פרויקט בן יהודה.  ↩

  16. במקום כתוב “בו” – הערת פרויקט בן יהודה.  ↩

  17. במקור כתוב “ממנו” – הערת פרויקט בן יהודה.  ↩

  18. במקור כתוב “ביו” – הערת פרויקט בן יהודה.  ↩

  19. במקור כתוב “אבותך” – הערת פרויקט בן יהודה.  ↩

  20. במקור כתוב “דונואר” – הערת פרויקט בן יהודה.  ↩

  21. במקור כתוב “ראבול” – הערת פרויקט בן יהודה.  ↩

  22. במקור כתוב “יוהאנא” – הערת פרויקט בן יהודה.  ↩

  23. במקור כתוב “אבותך” – הערת פרויקט בן יהודה.  ↩

  24. במקור כתוב “מספר” – הערת פרויקט בן יהודה.  ↩

  25. “מונגומרי” במקור המודפס. צ"ל: מונטגומרי – הערת פרויקט בן יהודה.  ↩

  26. “מונטוגמרי” במקור המודפס. צ"ל: מונטגומרי – הערת פרויקט בן יהודה.  ↩

  27. “הנוצצצות” במקור המודפס. צ“ל: הנוצצות – הערת פב”י.  ↩

  28. כך במקור: לאחר מחזה רביעי בא מחזה שישי, ואין כותרת “מחזה חמישי” – הערת פרויקט בן יהודה.  ↩

  29. “הרבך” במקור המודפס. צ"ל: חרבך – הערת פרויקט בן יהודה.  ↩

  30. “יכול” במקור המודפס. צ"ל: יכולה – הערת פרויקט בן יהודה.  ↩

  31. “מנגינות” במקור המודפס. צ"ל: מנגינת – הערת פרויקט בן יהודה.  ↩

  32. “אטין” במקור המודפס. צ"ל: שטין – הערת פרויקט בן יהודה.  ↩

  33. “היא” במקור המודפס. צ"ל: אי – הערת פרויקט בן יהודה.  ↩

המלצות קוראים
תגיות