לוגו
יוֹסִילִי
פרק:
מיקום ביצירה:
0%

 

א

אין לדעת מי הבליח את דבר הבשורה. אולי לא היודע, אלא אחד ההוֹזים, כבר לא בעולם הזה, כי אם באותו עולם חופשי לגמרי, שאיש־הגסטאפו פרצוף מצחיק לו, מצחיק מאוד עם אותו הזנב בידו, המרקד תמיד לא על האדמה, אלא על פנים, תמיד רק על פנים על עיניים. אף, פה ושפתיים. כמו קרן־אור של שבר־ראי, שהילד במדים מכוונה תמיד אל עינֵי האיש. ככה, בדיוק ככה, מפזז הזנב, שבידי הילד הגדול במדים, על הפנים. והזנב חושב שזה כואב לַפָּנִים. מצחיק כל כך. יוֹסִילִי צוחק. הוא מעווה את פניו בשעה שהזנב רוקד עליהן, אך זה רק כדי לרמות את איש־המדים. כלל אינו כואב. וכדי לרמות את איש־המדים, הוא מזיב גם דם מפניו. אך זה לא כואב. וההוא מצליף וחושב שזה כואב.

אולי הוא, יוֹסִילִי, היה הראשון שבישר את הבשורה, שבאים אנשי־מדים אחרים שאינם מרקידים מגלב כזה, זנב, בפנים, עכשיו, אחרי יומיים שאיש־המדים עם הזנב ביד, יושב אסור שם במרתף, ישנם המחפשים את המבשר הראשון. ומלכה הקרועה אומרת, שהיא זוכרת היטב, שיוסילי היה זה. יוסילי המטורף. זה המבקש תמיד את איש־הגסטאפו, שירקיד לו את המגלב על פניו, משום שזה מצחיק כל כך. היא זוכרת, שפתאום פסק לצחוק ואמר, עצוב מאוד וקודר מאוד:

– חסל צחוק. באים אחרים, והם אינם מצחיקים. אין להם מגלב ביד.

וכמעט שבכה יוסילי. ולא רצה לדבר עם אנשי־המדים החדשים. וכשנתנו לו כוסית חלב, הפך את פניו אל הקיר בשכיבתו ואמר:

– לא. אותי לא תרמה, זה לא רעל. כבר פעמיים נתנו לי, ולא היה רעל. הגברת זרקין כן קיבלה רעל, משום שנתנה יהלום גדול. פוי, פרוטקציה שכזו!

וסתם את פיו מפני החלב שנתן לו החייל.

ככה מספרת מלכה הקרועה.

והם מתפלאים, שדווקא יוסילי בישר את בשורת השיחרור, הוא שהיה מזמר תמיד את שיר הגן־עדן שלו.

– כן – אומר מישהו ומתחיל לזמר את שירו של יוסילי: –


לָמֶד־וָו, לָמֶד־וָו,

אֲנִי הַלָמֶד־וָו,

אַשְׁרֵי זוֹכֶה בְּגַן־הָעֵדֶן

בְּחַיֵּי חַיָּיו.


ועכשיו יוסילי אינו מזמר עוד. וגם הצחוק פסק מפיו.


 

ב

– אדוני הרופא, בבקשה, יתנו לי להתנקם בו?

– יתנו, יתנו יוסילי, בתנאי שתאכל ותשתה מה שאני נותן לך.

– ויתנו לי לעשות בו כל מה שאני רוצה?

– כל מה שתרצה, ובלבד שתהיה בריא לגמרי.

– תודה – אמר יוסילי ואכל ושתה. אחר כך הוסיף – הבט אדוני הרופא, השרירים הללו. אני פעם הוצאתי סוּס שוכב מן הבוץ.

הרופא הצבאי הביט בו ונתעוררה בו סקרנותו:

– מדוע לא גמרת אתו, ככה, בידיך?

– זה לא. לא רציתי. אני הלא ידעתי שיבוא יום־הנקמה. אני ידעתי שכך אי־אפשר. סתם ככה? לעשות בבני אדם כמו בעצים? ככה פשוט? או שיש אלוהים בעולם, או שאין. ואני רציתי שיהא, לי אבא וסבתא לא שיקרו, שיש ומשום כך לא מלקתי לו את ראשו בבת אחת. אני יודע, אלוהים רצה שהוא יעשה בנו מה שרוצה, כדי שאני אתנקם אחר כך. ומשום כך לא מתי ולא יצאתי מדעתי. אני יודע שלא הייתי שפוי בדעתי, אך לא השתגעתי. זה לא נכון. הם הרעיבו אותנו עד־מוות, אך אני אכלתי את מזוני שלי: את הנקמה. יום יום נגסתי חתיכת־נקם ממנו. פעם חוליית אצבע, פעם מחט באוזן, פעם שן עקורה, כל מה שהוא עשה בנו, היה לי למאכל מגופו שלו. כשאיבדתי את עינִי האחת מתוך זוועה לאחד ממעשי־התעללותו בתינוק, הרגשתי פתאום כוח כזה, שיכולתי להרימו לזרוק אותו אל עבר החומה בגובה של ארבעה מטרים, אלא ש – – –

הרופא הצעיר הפסיקוֹ:

– אך זכור מה שאמרתי לך, יקירי, שמור על עינך. עוד התרגשות אחת חלילה – –

– זה לא, אדון דוקטור. חסל התרגשות. שופט היושב על כס־המשפט בשם אלוהים ואדם, אינו דין שיתרגש. הוֹ־הוֹ, במנוחה כזו איש לא שפט עדיין פושע. בעיני זאת האחת עלי לראותו עומד לפני בית־דין של־מעלה ושל־מטה.

כשיצאו מלפניו שני הרופאים אמר הזקן שבהם:

– לא היית צריך לדבר על התרגשוּת בקשר עם עינוֹ. הַהִיסְטֶרְיָה רגישה מאוד כקוֹלטת סוּגֶסְטִיָה.


 

ג

יוסילי הבריא לגמרי בגופו. והכל הביטו בו והשתאו כל הזמן. הלא זה ענק. מילא שהתעבה – אך איך זה גדל פתאום! מי זה גדֵל בגיל זה? ותוך שניים שלושה ימים? אולי גם זה אחד הניסים? הלא קרו אחדים בימים האחרונים.

ובכן, מחרתיים, אמר יוסילי לעצמו בקול. הרופאים אומרים שלמחרתיים אהיה בריא בהחלט.

– ולמחרתיים הוציא יוסילי את איש־המגלב מן המרתף והעמידו לפני עצמו לדין. ולא נתן לאיש להיות נוכח שם. לעת עתה הוא לבדו יחקור אותו.

האיש עמד לפניו חיוור כמת.

יוֹסִילִי הביט בו וכמעט שלא הכירו: איך זה הקטין כל כך? ומשך ימים אחדים! הלא זה היה ענק.

יוסילי ישב על אותה כורסה, שקודם היה יושב בה הוא, איש־המגלב, כשהיה חוקר אותם במגלבו. בתחילה הביט בו יוסילי ולא מצא את המילה הראשונה הנכונה. הביט בו ושתק וחיפש את המילה. ולא מצא. רק שפתיו התחילו רועדות, נעו נַעָווּ, נפתחו ונסגרו והלשון ניגשה כל הזמן אל השיניים ואל החֵיך וגם ליקקה את השפתיים, הגרון כָּח כיחוֹת, האף נשף־נשם עמוקות – ולבסוף יצא הקול:

– נה, ככה, נו? מה דעתך אדון פאיסט? סליחה, פוֹן־פאיסט, לא כן? הא? ככה, אם כן, כך אמור נא לי בבקשה, איך זה? הייתי רוצה לדעת, באמת, איך זה יכול אדם לעשות מעשים כאלה? אילו למשל היו עושים לך, לגופך, ככה? לעקור את שיניך, ככה, בצבת זו, שלך? – אמר והוציא מכיסו את הצבת – אותה צבת עצמה של פוֹן־פאיסט – וניגש אליו – אמור נא, בבקשה, הלא גם אתה הנך אדם חי. גם לך כואב, לא כן? אם אני אוציא לך עכשיו שן, הלא יכאב לך, לא כן? אם כן אני פשוט אינני מבין, וּבִּפְנִים, בלבך, לא הרגשת כלום, כלום, כלום, שום כזו, רחמנות. ילדים קטנים כמו שלך, נחמדים מאוד. ראיתי אותם; אם אני, עכשיו, אעשה להם, באמת, אֶמור, הלא יודע אתה, מה זה לנגוע בילדך לרעה – – לא כן? אמור, אמור! דבר!! מדוע אתה שותק?! אל תשתוק! – צעק עליו בקול אדיר – אני אשבור לך כל עצם לחוד!!!

אך כשהלה לא ענה, חרק יוסילי בשיניו, ישב על מקומו, נשם עמוקות ואמר:

– לא ייאמן. פשוט, לא ייאמן. לא ייאמן. לא ייאמן. אפשר פשוט, סתם לקחת אדם – – –

והמשיך את הירהורו בעיניים עצומות וישב.

סרט ארוך התחיל נָגוֹל לעיניו העצומות. סרט סיוטים, האורך שנתיים ימים ובאמצע עומד פון־פאיסט ועושה. –

ראשו של יוסילי צנח אל בין כפיו, אחר כך הרים את הראש. עינו, האחת, האדומה, יצא מחוֹרָה; הוא קם ממקומו ובקול רועד ומיילל צווח:

– דבר! פתח פיך! אמור לי, איך זה? איך?! נערה נחמדה כזו! לחתוך בשר חי! איפה הוא הלב: איפה ילדיך? איפה איפה, איפה? איפה אלוהים?! איפה הוא?!

קולו עבר לקול בוכים, לבו התכווץ עד כדי כאב. כל מה שהתגנב והצטבר בו משך שנתיים, נַמֵס בו בבת אחת בגל שוטף־סוחף. ושוב נפל אל הכורסה, לחץ בכפיו את שתי רקותיו ההולמות ופרץ בבכייה רמה. –

– דוקטור! דוקטור! – צעק תוך יללה – דוקטור! עיני! אני עיוור! –

– – –