רקע
אליעזר בן־יהודה
יהודה וגליל
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

למן הרגע הראשון, אשר אנו נפגשים בדברי ימינו באנשי הגליל ובאנשי יהודה, ואחרי-כן במשך כל דברי ימינו עד גלות ישראל ויהודה כליל מעל אדמתם, ראה נראה בין שני החלקים האלה של עמנו הבדל בלשון, במדות ובתכונת הנפש ובדרכי החיים, – הבדל כל כך גדול, עמוק, עד שכמעט קשה לחשבם לבני עם אחד, שיצאו ממקור אחד.

בני אפרים נגלים לפנינו מהשעה הראשונה באמת “כבן יקיר לי ילד שעשועים”. הם בקרב שבטי ישראל אז – הצרפתים בקרב העם בימינו, בכל פרטיהם ודקדוקיהם. ילדי שעשועים אלה הם עליזי חיים, קצתם קלי דעת, אוהבים משתה ושיר, מתהדרים ביֹפי, במלבושים, מושחים עצמם בשמנים וכל מיני ריחות, רועי רוח, רודפי קדים, שטופים בתענוגי נשים, עושים בכל יום מהפכות וקשר ומרד המדינה, מורידים ומעלים מלכים בכל שתים שלש שנים, – אם לא בכל שנים שלשה ימים, – מתרגשים על נקלה, מתגדרים, מתפארים, מתהללים, אוהבים חרות, רודפים אחר כבוד מלחמה, מוכנים ומזומנים לשרוף את יפתח ואת ביתו עליו, רק בגלל אשר לא קרא גם אותם ללכת אתו למלחמה על בני עמון.

וצריך לאמר האמת: חרף כל הזעם והחמה אשר שפעו הנביאים, בפרישותם הקצונה, על ראשי “גי שמנים” כלפי ילדי השעשועים בעליזותם ובחביבותם – מושכים הם אליהם את הלב, לאהבה אותם יתר מבני יהודה, בכל רצינותם המעוננה קצת. אין ספק כי יפה היתה שעה אחת של קורת-רוח בתרצה או בשומרון מאשר בירושלם, כמו שיותר נעים עתה להעביר זמן מה בפריש מאשר בלונדון או בברלין למרות רוח כל בעלי המוסר והפרישות שבעולם.

אחרי גלות בבל נשתנה המראה כליל, אך ההבדל בין אנשי הגליל ואנשי יהודה לא נמחק, ואולי עוד התחדד. בודאי: עתה אפרים לא יקנא יתר את יהודה ויהודה לא יצר את אפרים.לעליזות, לתענוגים,לשעשועים, לכל מעשי ילדות אין מקום עתה, לא ביהודה ולא באפרים. ימי הגלות, ימי יון הרשעה, ואפילו ימי החשמונאים ומכל-שכן ימי הורדוס לא יכלו לפשט את הקמטים מעל מצח ישראל, להשיב לו ששון ילדותו. ישראל כלו נעשה איש בא בימים, כמעט זקן, וכבר השח את ראשו ומצחו נחרש תלמים.

ובכל זאת מה נשתנו אלו מאלו!

אייש יהודה נעשה “תלמיד חכם” למדן, חריף מפולפל, “מעיל פילא בקופא דמחטא”, עוסק בהויות אביי ורבא. והגלילי, הוא, התגבה, נעשה “עם הארץ” גס, מגושם, חקלאי, פלח! בני יהודה מדקדקים בלשונם, ובני הגליל – בפיהם חמור וחמר (יין) וצמר הכל אחד. ובני יהודה זחוחי הלב בלמדנותם, בחריפותם, בלשונם המדוקדק מתקלסים ב“הגליל השוטה” בבואו לירושלם למכור פרי שדהו.

ועוד פעם צריך לאמר האמת:

בכל גסותם ו“עם-הארצותם” של בני הגליל בימים האלה, – הלב נמשך אליהם בחבה פנימית, חַמָּה. יש לחשֹב כי בודאי היה יתר נעים לשבת במסבה יפה עם תלמידי חכמים ירושלמים, מדברים יפה, חריפים, מחודדים, נקיי הדעת מאשר במסבה של עמי הארץ הגלילים, תמימים, אך גסים, מדברים לשון גסה, מקלקלה. אך איזה קול נסתר, פנימי לוחש לך באזניך, כי בעמי הארץ האלה דופק לב-חם, נוזלים דמים רותחים. בבני יהודה נתחדד הראש, אך הלב, – צריך להודות, – החל להתיבש מעט: בני יהודה הם בבעלי דעת מיושבת, שקולה. הם חושבים שכר כל דבר כנגד הפסדו. בבני הגליל אמנם הראש קצת מטומטם, אך הלב, – מה הוא רענן! מה הוא מלא לח! אל תנסה להכנס אתם בוכוחים דקים, לשקול במאזנים כחם הם לעמת כחם של צבאות רומא, להבינם כי לשוא ינסו לעמוד בפניהם, כי מבוסתם תהיה שלמה; כל אלה עניני הראש, אך לב בני הגליל כבר בוער, דמם כבר רותח, ועד הטפה האחרונה שפכוהו תחת חרב הרומאים בעד חרות ארצם.

יוסף בן מתתיהו ויוחנן מגוש חלב – הנה יהודה והגליל בעת הזאת. ממילא מובן כי היו יוצאים מהכלל.

ומה הסב בהבדל הגדול הזה בין בני יהודה ובני הגליל מעולם?

גם אם אי אפשר ליחס כל תכונת עם מהעמים לפעולת האקלים, לתכונת הארץ שהעם ההוא יושב בה, אין ספק, כי באיזה מדה, פחות או יותר גדולה, יש לתכונת הארץ פעולה על יושביה. והגליל ויהודה מה משונות הנה אשה מרעותה! גם ביהודה יש מקומות יפים, גם להרי יהודה, אפילו הערומים, אפילו הזרועים סלעים, יש יפי, יש גדלות. אך הגליל באמת יפה, הכרמל באמת נהדר, עמק יזרעאל באמת מלא ברכת ד'. פה באמת ארץ זבת חלב ודבש, ארץ אשר לא יחסר כל בה. הגליל ירוקה, רעננה, – כח הצמיחה של הטבע בכל תקפו בה.

ושם בגליל יש לנו מושבות.

התפעלנה תכונות יהודה והגליל גם עתה, – מובן ברבות הימים, – פעולות מתחלפות על תכונות יושביהם כמו בימים ההם? אם נדמה את בני צפת לבני ירושלם, נמצא כמדומה איזה רמז על ההבדל – העתיד אולי לבוא – בין בני יהודה ובני הגליל בימים יבואו. כמה בדוים גמורים תמצא בבני צפת, ובבני ירושלים – אין אף אחד!

בני צפת הרבה יצר, כמדומה, קרובים להטבע מבני ירושלם.

בכל זאת יש איזה דבר הַמְצַיֵן גם את מושבות הגליל.

על כל פנים, זאת חידת העתיד, שאי אפשר לפתור עתה1.


ירושלם, אתתל"ג לחרבן2


  1. מאמר זה, שהוא אחת הפנינות אשר למאמרי בן־יהודה, נכתב כשמונה עשרה שנה לאחר אחרון המאמרים אשר הבאנו בכרך ראשון זה לכתביו השלמים ומקומו היה, לבטח, באחד הכרכים הבאים. עם־כל־זה הכנסתיהו לכרך הראשון משני טעמים, ביחוד הראשון הוא, שברוחו הכללי שייך הוא כל–כך למאמריו הכי ראשונים של מחייה שפתנו, והשני –וזהו העיקר – שבו בולטת כל־כך המהפכה הגמורה שהביא בן־יהודה בסגנון כתביו בפרט ובשפת הכתבים העברים בכלל. עם כל יפים של מאמריו מימי התקופה הראשונה – רובם, אם לא כולם, עודם “סמולנסקיים” והנטיה ל“התמלצות” תנכית פגעה בו לא פחות מאשר במאפו, למשל. לא כן כאן – אותה המהפכה הסגנונית שעשתה מבן־יהודה את ה“צרפתי” הראשון – הייתי אומר כמעט, בלשון מאמרו זה – ה“גלילי” הראשון לתחית שפתנו – היא היא שהיתה לנקודת־המוצא – כעדות כל מבקרינו הגדולים מבריינין ועד לפרישמאן, האחד בהערצה והאחרון מתוך חימה – לאותו זרם ספרותי חדש, מצד שפתו, שהננו נתונים עדיין בזרם גלוי. בן־יהודה למֵד את עם ישראל, בשפוצו המפליא, לכתוב עברית ככתוב הצרפתי צרפתית, הגרמני גרמנית, לקרוא לכלב כלב ולראידק ראידק. הוא אומר “התגסה” כשרוצה הוא לאמר – “הפך ויהי גס”. הוא מחבר “עם” ו“ארץ” ל“עם־הארצות”. הוא מכבד את התנ“ך ומעריצו, אוהב את המשנה ודולה ממנה פנינים לשוניות לרוב, אך פותח הוא אופקים חדשים להתפתחות לשונית חדשה. בקיצור: כשם שהוא אוהב את בני אפרים, למרות חמת הנביאים נגדם, אוהב הוא עברית קצת ”מקולקלה“ אולי, אך חיה, רעננה, טבעית, סואנה, רבת־עתיד. ודבר זה ייזכר לבן־יהודה – מחוץ לשאר מעשיו הכבירים בשדה־הלאום והלשון – כאבן־פינה למקומו העצום בספרות ישראל, – ב”א.  ↩

  2. נדפס בירחון “אוצר הספרות”, שנה ששית, חוברת ראשונה, ירח טבת, קראקא שנת תרס"ב.  ↩

המלצות קוראים
תגיות