רקע
אורי קיסרי
"אלגרו קון בריו"
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: עם עובד; תשל"ה 1975

“סימפונית הגורל” (“החמישית”) בדו מינור


 

א

שלוש הנקישות המפורסמות ביותר בדברי־ימי העולם הן שלוש הנקישות המסמנות את הגורל המִדפק על הדלת, כפי שכתב שינדלר, ידידו של לודויג ון בטהובן. ואמנם נשמעת בבירור במוסיקה של הפרק הראשון עצמת המאבק של האדם עם הגורל.

בטהובן עצמו אמר על הסימפוניה החמשית שלו, האוצרת בקרבה את הסימון של שלוש הנקישות: “כך נוקש הגורל על הדלת”…


 

ב

זכרונות הם סיפורי תקופה רחוקה, שדהתה כלשהו ושנמוגה על רקע רחב ממדים של פרספקטיבה. הנה מלת הקסם של הזכרונות! בלעדיה אני סומא ומהלך בחושך. “מעריב” הוא, אולי, נכס עשיר ויקר, אך פרספקטיבה חסרה לו, כי הוא צעיר לימים ומבחינה זו הריהו כמעט דף לבן. זכרונות הם גם מהדורות של “ראשומון”, כשלכל אחד ואחד מאתנו נוסחאות נבדלות, נפרדות. אמרתי לעצמי: “שחרר עצמך מזולתך… ושחרר זולתך מעצמך. ספר את סיפורך”… רק כך תהיה נאמן למשימה של “זכרונות”, כותרת המובילה אל המרחקים, מרחקי הזמן והמקום. כמובן, לא תהיה זו ההיסטוריה של “מעריב”. הרבה אירועים והרבה אנשים יחסרו כאן. ואפילו לא היסטוריה מקוטעת, בודאי לא תהיה אוביקטיבית. אלו הם מעשי “מעריב” ואנשיו באספקלריה הפרטית שלי.


 

ג

“מעריב” הוא גלגולו של עתון ערב שקדם לו: “ידיעות אחרונות”. היהודי שהקים, ייסד וניהל את “ידיעות אחרונות” הוא יהודי, שהיה מרבה להתפלל יותר משהיה עוסק בכתיבת מאמרים. אינני יודע אם היה חרד, אם היה דתי. אך בטוחני, שהיה דבק במסורת, יהודי טוב, ישר־דרך ונאמן.

שמו היה יהודה מוזס וכל רשומות על העתונות הישראלית לא תהיינה שלמות ומלאות אם יחסר בהן שמו. אמנם הדברים נרמזו פה ושם, אך אין חשש פן נגזים במישור זה.

כמו איתמר בן־אבי בשנות ה־20 ואילך, כן גם עזריאל קרליבך, בראשית שנות ה־30 והלאה מזה, ביצע גם הוא כניסה מרשימה אל תחום העתונות בישראל. אלא שמזלו של עזריאל היה משובח ממזלו של איתמר… בן־אבי הלך לעולמו בידים ריקות, ללא עתון. עזריאל הותיר מלוכה ליורשיו. אשר לי עצמי, אף־כי נמניתי עם מיסדי העתון והייתי בעל מנית יסוד ושימשתי חבר המערכת, הנה לא הייתי צמוד במיוחד לכתלי הבית. אל־נא יפצירו בי לחפש תירוצים לעצמי ונימוקים לזולתי. זה לא ישנה את התמונה. “מעריב”, לגבי דידי, אינו היסטוריה. זוהי כרקטריסטיקה. ולכן גם איני קורא לפרשה “כל מעשי קרליבך” ולא “כל אנשי קרליבך”, אלא פרשת “שלוש הנקישות”…


מיסדי “מעריב” חוללו ראשית דבר הפיכה. מחוללי ההפיכה הזאת, שהשתלטו על עתון ונתנו לו פרצוף חדש, היו שנים: עזריאל קרליבך ואריה דיסנצ’יק. זהו, בעצם, הסיפור שיש לספרו. אבל כפי שציינתי, היושר מחייב להעלות בפינו את שמו של אותו יהודה מוזס, שייסד והקים את הגלגול הראשון של “מעריב” וכך אפשר לומר, כי, בעקיפין ובעל־כרחו, סייע ליורשים שלו לכתוב את סיפור ההצלחה הגדולה. ואמר פעם מי שאמר – והוא לא היה מעורה כנראה בהיסטוריה העובדתית של העתון, כי את פרס פוליצר של העתונות שלנו יש, לדעתו, לתת לא לקרליבך ולא לדיסנצ’יק, אלא לאותו יהודי צנום, שהקפיד במצוות וקיים יחסים הוגנים עם הקדוש־ברוך־הוא, יהודה מוזס. שכן תכנון המבצע, שנקרא הקמת “מעריב”, הכיל פעולת מיקוש להריסת “ידיעות אחרונות”. כולנו האמנו, שבתוך 24 השעות שבהן ימות עתון וייולד עתון, יוַתר ר' יהודה מוזס על האמביציה שלו ויחזור לעיסוקיו. אבל בערב הראשון שקדם למחרת לא היו מוכרי “מעריב”, שפשטו בחוצות, היחידים, שהציעו חדשות לעוברים־ושבים… היו כאן גם מוכריו של מוזס, כי הוא לא כרע במערכה. הוא המשיך, ועד כמה שהאינפורמציה שלי מבוססת, יכול היה, בבוא העת, להוריש את עתונו לבניו.

עם זאת מענינת תמונת הרקע, כפי שרקע זה מתגלה מזכרונותיו של שלום רוזנפלד, כיום עורך ראשי של “מעריב” ובשנים ההן מן המהפכנים, שנועדו להקים את הצמרת. אמר בין היתר שלום רוזנפלד בשעת ראיון:

"ב־1948 חידש דוקטור קרליבך חידוש מהפכני: הוא הבריק מברקים מלייק סקסס, ותיאר בכשרון גדול את הדיונים על חלוקת ארץ־ישראל והקמת המדינה.

“זאת היתה ‘קפיצת־דרך’ לגבי העתונות הארץ־ישראלית של הימים ההם. הכל היו מקבלים ידיעות קצרות במברקים. מאמרים מטולגרפים – זה היה דבר ללא תקדים. גם רישומם על קהל הקוראים היה ללא תקדים. שעות אחדות אחר תום הדיונים על עתיד הארץ במרכז האו”מ של אז אפשר היה לקרוא ב“ידיעות אחרונות” תיאור חי, טרי, רוטט של המעמד, של מלחמת המלים, של גיוס התמיכה, של התנכלות האויבים בסגנונו היִחודי של קרליבך, שמצא נתיבים אל לב הקורא יותר מכל עתונאי אחר בכל הזמנים. המברקים היו נכתבים באנגלית, ותפקידי היה לתרגמם ולשחזר ככל האפשר את הסגנון המקורי. אני משער שהצלחתי בכך – כל מי שקרא את הדברים היה משוכנע שנכתבו במקורם עברית, ועברית ‘קרליבכית’.

“היו ימים, שבהם איחרה המברקה להביא את הכתבות האלה למערכת, וזה היה גורם מפח־נפש לכל, ויותר מכל – למי שעשה לילות כימים כדי לספק את השירות הזה לעתונות. כדי למנוע את התקלה הזאת החל דוקטור קרליבך לשלוח את מברקיו בדחיפות, בתעריף שהיה כפול מן הרגיל. לפי חשובים שעשינו אז, עלה מאמר מטולגרף רגיל 40־30 לירות ארץ־ישראליות, ומברק דחוף עלה אם־כן 80־60 לא”י; סכום עצום אף לעתון מצליח.

"החידוש הכספי הזה הניע את המוציא לאור, ר' יהודה מוזס, להריץ מברק לדוקטור קרליבך בזו הלשון: ‘חדל לטלגרף בדחיפות’. לאדם שמסר את נפשו על עבודתו וסיפק לעתונו ‘כיסוי’ עתונאי, שעדיין לא היה כמותו, זה היה יותר מעלבון. זה היה ספר־כריתות.

"אני משוכנע עד היום, שאותו מברק בן שלוש המלים הוא שהוליד, בסופו של דבר את ‘מעריב’. הוא הבהיר לקרליבך בצורה דרסטית, ש’ידיעות אחרונות' בהנהלתו של הימים ההם איננו גזור לפי מידותיו ואיננו יכול להיות הכלי, שבאמצעותו הוא יכול למלא את שליחותו העתונאית.

"אני מוכרח להתודות כי בכל הקבוצה שלנו הייתי היחיד, שהיססתי והכבדתי בכך לא־מעט על החברים. היססתי קשות. היו לכך כמה סיבות.

"אלף, ואני יכול לומר זאת גם היום, בפרספקטיבה של 25 שנה, לא נראתה לי הדרך שבחרנו לביצוע הפרישה. אילו היו באים ואומרים לי: “אנחנו ניכנס למוזס ונאמר לו: מר מוזס, קח לך שבועים ואחרי השבועים אנחנו לא רוצים יותר שום עסקים אתך ונוציא עתון משלנו”, הייתי, אולי, מהסס פחות. אך משהו הפריע לי בצורה שבה נעשה הדבר.

"אולי נבע הדבר מכך, שהייתי מותיקי העובדים ב’ידיעות אחרונות'. מכל הקבוצה שלנו רק גלעדי היה ותיק ממני.

“בית, היה לי יחס אישי חיובי למשפחת מוזס, ההפיכה שתיכננו היתה אחרי שני מאסרים שלי על־ידי הבריטים. נאסרתי פעם ב־1944 ואחר־כך פעם נוספת בשנת 1947 ובמשך שבתי בלטרון היה היחס של משפחת מוזס, גם למשפחתי וגם אלי, מאוד קורקטי ולמעלה מזה. כנראה, שגם עובדה זו השפיעה איכשהו על עמדתי. – – – אבל בסופו של דבר, אחרי כמה וכמה שיחות עם קרליבך ועם צ’יק, ואחרי דיונים אינסופיים במשפחה, הענין איכשהו הסתדר. וכשנתתי את האו. קיי. הסופי, היתה ‘החזית’ המהפכנית שלמה”.


כדי שהסיפור יהיה שלם כאן המקום, אולי, להזכיר, שמוזס תבע אותנו למשפט ועלי הוטל, מטעם החברים, להיות העד הראשי נגד מוזס. ולא נותר לי טעם משובח מאותה עדות שלי… הפרקליט הֶק הגן בחריפות על התיזה של מוזס לקוחו ופסק־הדין של השופט קנת היה מעשי ובר הגיון: "השם “ידיעות אחרונות”, שביקשנו להשתמש בו כגשר על־פני המעבר מעתון לעתון, לא ניתן לנו. על־אף תביעתו המזהירה של פרקליטנו ברוכשטיין קבע השופט, כי העתון יישאר קניָנו של בעליו, ואילו אנחנו המשכנו להיות סופריו ובעליו של “ידיעות מעריב”. החיים עושים את שלהם וכך “מעריב” עד היום הוא “מעריב”.

ברם כל זה אינו צריך לטשטש את פני המציאות הבסיסית, שבאותה תקופה היא, ורק היא, גרמה לכך, שהמיסד אירגן את החברים ל“מרד” משום שהשקפת־עולמם והגישה שלהם לעתון היתה יותר מדי שונה מגישתו של מוזס לעתון.

בינתים והחיים עשו את שלהם בפעם השניה. כשהלך יהודה מוזס לעולמו, פנה אלי נח, הבן והעורך, וביקשני, על סמך יחסים הוגנים ששררו בכל־זאת בין המנוח לביני, שאקדיש לו מאמר הערכה. הייתי מוכן עקרונית לפרוע חוב כבוד זה לזכרו הטוב של האיש, אבל רק שלוש או ארבע שנים לאחר־כך הופיעה רשימתי.

למען יהיה הסיפור שלם עלי להוסיף, כי באותה תקופה קראה העיר תל־אביב רחוב על שמו של מיסד “ידיעות אחרונות”, ומכיון שכיהנתי אותה תקופה כיושב־ראש אגודת העתונאים, חנכתי, מטעם העיריה, את קריאת הרחוב וישבתי־ראש באותו טקס. אני מודה, כי הפעם היתה לי הרגשה טובה.


 

ד

שני האנשים ששתל הגורל באנטומיה של “מעריב” היו אם־כן עזריאל קרליבך ואריה דיסנצ’יק. הם נשתלו תקופה ארוכה בטרם עת. כשעזריאל עוד למד בישיבת הרב הגאון אברהם יצחק הכהן קוק בירושלים ונודע כעילוי, כבר נשא את תו “מעריב” חקוק בבשרו. וכשארז אריה דיסנצ’יק את מזודתו בראשית שנות השלושים ויצא מריגה בדרכו לארץ־ישראל, כבר ידע הגורל מה שלא ידע דיסנצ’יק – שקרליבך מחכה לו. על נקודת המפגש טרם דובר ועל זמן המפגש יקבלו השנים הודעה מוקדמת… בבוא הזמן.

שני המיסדים היו לחבורה, החבורה נתרחבה ובעזרת המזל הצליחה המשימה.

הגרסה המתבקשת – והפופולרית – היא הגרסה, לפיה עזריאל קרליבך הוא המיסד, המקים, “העורך הראשון”, כפי שיום־יום, צהרים־צהרים, “מעריב” אחרי “מעריב” מכריז על כך הגליון. ואם תהיה זו הנוסחה המקובלת, הרי היה זה הוא שקרא לדיסנצ’יק – המכונה צ’יק – ומאז עלו שניהם על הדרך המשותפת. אך דומני, שייתכן להציע גם את הגרסה השניה, האחרת: ממרום שבתו, מגבהי המגדל שלו לא תמיד ראה עזריאל בן הרב אפרים קרליבך, חניך ומוסמך חריף שכל של ישיבת הגאון הרה"ג אברהם יצחק הכהן קוק בירושלים, ומוסמך, מאידך גיסא, לפילוסופיה מאוניברסיטת לייפציג – לא תמיד נתפנה לראות את כל הסיבוכים ואת כל המוקשים, את כל הבעיות וכל המחדלים הארציים, הקיימים והאפשריים. לשם כך היה לו צורך בעזר יוצא־דופן, בפרטנר חרוץ.

לפני 25 שנים נולד “מעריב”.

העובדה שהוקם העתון – זה הימורו של קרליבך. העובדה, שהעתון החזיק מעמד, המשיך להתקיים וממשיך בדרך השיאים – זה הישגם של דיסנצ’יק וחבריו.


 

ה

כשעלה דיסנצ’יק לארץ היה בחור תמיר, זקוף, זריז, ממולח ובעל יזמה. לאחר שהִיה ב“הירדן” וב“הבוקר” הוא מיסד את “עגל הזהב”, שבועון סטירי שהוא גם עורכו. צורת השבועון היתה נאה וסגנונו רהוט, אך אף־על־פי־כן אינו מופיע יותר מבמשך כחמשה חדשים. לאחר תקופה מסוימת דומה, כי דיסנצ’יק פורש מעסקי עתונות. אני פוגשו לפעמים במוצאי־שבתות על רצפת “סן רמו”, מפגש הבילוי והריקודים של תל־אביב דאז, שכבר החלה לאהוב את ההנאות וההתבדרות, ושמור עמי הרושם, כי דיסנצ’יק הצעיר אהב קצב, ואולי מוטב לומר ריתמוס, דהינו, ריתמוס של מחול. ערפלים מכסים על אירועי הזמן ההוא ולא ברור בעיני אם כבר אז, או מאוחר יותר, נכנם דיסנצ’יק לעבודה סדירה ב“הבוקר”, עתונם של האזרחים והאיכרים. ובוקר־בוקר היה מציג עמוד ראשון נמרץ עם כותרות למופת. קרליבך יספר, לאחר שנים, כי התרשם מאוד מכושר העריכה והעימוד של דיסנצ’יק לגבי עמוד א' של “הבוקר”.

זוהי גם התקופה, בה מופיע על עמודי “הבוקר” עתונאי שני, שנון ואמיץ בדעותיו, מרוסן ומתון באמביציות שלו. שמו הרצל רוזנבלום והוא חותם תדיר בשם נ. ורדי. כשתתחולל ב“מעריב” הפיכת “התורכים הצעירים” יקרא יהודה מוזס לדוקטור רוזנבלום וימנה אותו עורך ראשי. הוא יוכיח את עצמו בכתיבה ובעריכה כאחד ויוליך את העתון להצלחתו הידועה. לאחר זמן יופיע דב יודקובסקי, חניך האסכולה הצרפתית, וכסגן לדוקטור רוזנבלום הוא מפגין את מיטב התפישה של עתון, שהקוראים נקשרים אליו יותר ויותר.

דרמתית היתה פגישת הבכורה שלי עם עזריאל קרליבך. היתה זו תקופה, כשעמדנו כבר עד לברכים במלחמת העולם השניה. ואז ראיתי ושמעתי לראשונה את עזריאל קרליבך. היה זה במסיבת עתונאים, שנערכה על גגו של קפה “גדנסקי”. יש לציין, כי “אגודת העתונאים” רק החלה אז להתארגן ומסופקני, אם כבר בחש משה דנציגרקרון, הוא רון של ימינו, באקטיביזם של העתונות. ואולם זכור לי, כי בועד הראשון של האגודה היו חברים זולתי אני גם קלינוב, אשר שוַרץ מסט"א, ברוך קרופניק, י. ל. ואהלמן וכמובן, שמעון סאמט, ואולי גם אחרים. מכיון שבעונה זו כבר היו הלילות חמים, היו נערכות המסיבות על גג הבית, וכמובן, היינו כולנו משוכנעים, כי “יפים הלילות בכנען”.


ערב אחד הודיעו לנו מראש, כי בשעות אחרי הארוחה יסור אלינו אורח חשוב, עזריאל קרליבך. אף־כי לא ידענוהו עדיין, ורק זה מקרוב הגיע לארץ, עורר בנו שמו סקרנות רבה. קרליבך זה היה משתתף באותה תקופה ב“מאמענט” או ב“היינט”, ואולי בשניהם כאחד. עתונים אלה היו מופיעים בורשה בלשון האידית והוא, מסתבר, כתב אידיש דשנה וססגונית, אף־על־פי שלשון־האם שלו היתה גרמנית, ולא זכור לי, אם כבר פירסם בעברית. אלא שבקרבת זמן יתחיל לכתוב גם בלשוננו ולא ישתהה הזמן והוא יפרסם בקביעות ב“הצופה”, ב“הארץ” ובעתון הערב שלו שהיה קרוי לפרקים “יום־יום” ולפרקים “השעה”.

קרליבך הִכה מיד גלים, עשה נפשות לתנופתו, דמיון ולשון. יחד עם זה הרבו לספר עליו סיפורים, שהאדירו את יכלתו המקצועית. זו לא נאמדה בקולמוסו בלבד, אלא גם במעלליו ובהעזתו ההרפתקנית. למשל, אותה פרשה, שלפי המסופר יצא מגרמניה הנאצית ממש ברגע האחרון, כשעמדו לאסרו, וכשהוא לבוש מדי ס. ס. נאציים ועל בלוריתו, הכהה מאוד, פאה נכרית בצבע בלונדי־ארי טהור. פרשה זו, וכן גם רבות אחרות, סללו לפניו מוניטין, שכבר לא ירפה ממנו עד לאחר מותו ועד היום הזה.

היינו מתוחים לקראת אורח זה, שהעלה ניחוח של מטרופולין. הצגנו לפניו שאלות, שהיו רב יותר מאשר שאלות שבסקרנות. הוא השיב בקלות, בנכונות, ברוח טובה, כשלא פעם הוא “מחליף את מקומו” וחוזר להיות עתונאי, העתונאי השואל… הוא סיפר וסיפר, עם הרבה קוֹלוֹריט, כמי שלשונו היא מכחול. אף־על־פי־כן אינני סבור, שהיה מיטיב להרצות כפי שהיטיב לכתוב. אלא הוא ידע את סוד השיחה. באותה פגישה ראשונה, אותה שהיה ראשונה במחיצתו, עמדתי על מזיגה מוזרה במקצת שבקרבו. דומה היה, שלעג, סַטירה משובחת מעורבים כאן בפתוס עמוק, נרגש, פתוס יהודי, בראשיתי…

נפרדנו מעליו בשעה מאוחרת, כשגם הלבנה כאילו באה על סיפוקה ויצאה ללוות, אל טבור השמים והגג, את הגבר הדק והתמיר, הזקוף, האלגנטי, שחליפתו כאילו נגזרה בהצגת בכורה על גוף שופע הקסם הזה.

אחר־כך חדלנו לראותו. עד כמה שזכור לי הוא יוצא פעם נוספת, דרך שוייץ הנייטרלית, למערב אירופה לפני שהיטלר ישטוף אותה. הוא לא ישתהה שם זמן ממושך וימהר לחזור על־מנת להכות שורש מעמיק במקום שאירש לו לחיות בו ולמות בו.


כשבשנה השמינית של “מעריב”, לאחר פטירתו של עזריאל קרליבך, הוכר אריה דיסנצ’יק כעורכו הראשי של העתון, לא היתה זו פעולת מינוי, שבאה מן החוץ והורכבה מלמעלה. דיסנצ’יק היה בפנים, בתווך. הוא לא היה עדיין עורכו של “העתון הנפוץ ביותר במדינה”, אך היה כבר המיועד, סגן עורך ראשי והאיש שהכין את העתון לקראת היותו עתון. יש עורכים היודעים לספר כמה גליונות, במשך כמה שבועות, הכינו בדגמים רק כדי לראות “איך זה נראה”, ולאחר שהעמידום במבחן – השמידו אותם וחזרו, לעת ערב, להרכיב עוד אכספרימנט בדרך לעתון המושלם. 

חברי המערכת, שבימים ההם לא נתקשטו עדיין בנוצות ה“צמרת”, כבר היו הצמרת. הם לא היו מרובים. פחות ממנין. אבל בכל אחד מהם, אף בצעירים ביותר, כבר הסתמנה האישיות, זו שתתרום לעתון הערב את המיטב האישי, שייהפך למיטב הקולקטיבי.

עכשיו, שקרליבך נפטר, היתה לדיסנצ’יק הרגשה, שהחוליה הראשית בעמוד־השדרה נשמטה. הוא ידע, כי החוליות האחרות, הסמוכות והצמודות שותפות במאמץ שהוטל עליו. הוא הבין מן היום הראשון, כי כל אחד מן החבורה ידע איך וכיצד להחיות ולהפעיל את צוָאתו העתונאית של העורך שנסתלק. הוא הבין, כי סוד הצלחתו יהיה הצוֶת, רוח הצות.

במשך לילות ארוכים, בשעות שלאחר הופעת העתון, היה יושב רכון בחדרו, לבדו, מהרהר, חרד בפני הבאות.

הוא שאל את עצמו: מדוע אני? מדוע, מבין החברים הבכירים, דוקא אני? תשובה מעשית, הנמקה ריאלית – אלה לא חסרו. אך הוא ביקש למעלה מזה.

והוא התחיל בודק את הרשימה, רשימת חברי הצמרת. הוא הודה באזני עצמו, כי כל אחד מהם, או כמעט כל אחד, מסוגל היה לשבת בכיסאו של קרליבך עכשיו, שכבר איננו. במיוחד לא יכול היה להתעלם מדוד לאזאר, סופר ועתונאי שהתרבות הולכת לפניו.


 

ו

עזריאל קרליבך נולד בשנת 1908, בחודש נובמבר, בלייפציג של גרמניה. הוא נפטר בשנת 1956, בחודש פברואר, בתל־אביב. בין שני התאריכים הללו מוטלות 48 שנים, בהן ידע קרליבך את מיטב הטעם והתהילה, ידע את ההשראה ואת התקופה של האיש היוצר. אך גם יסורים וחולי לא מנע ממנו הגורל, אף־כי גבר עליהם בחכמת־החיים שלו ובכוח הרצון שפעם בקרבו.

מוצאה של משפחתו הוא מליבק שבגרמניה הצפונית. אביו, הרב אפרים, למד בנעוריו בבית־ספר תיכון, כששכנו לספסל הוא תומס מן. שני הנערים יתידדו ויקיימו קשרים עד שיצאו מן האולפן וכל אחד יפנה אל דרך התהילה המיוחדת לו.

אביו של עזריאל, אפרים, שימש רב בבית־המדרש לרבנים של הרב עזריאל הילדסהיימר, ועל שמו של זה ניתן שמו של הבן. הרב אפרים קרליבך כיהן כרבה של לייפציג וניהל שם בית־ספר תיכון בלשון העברית.

עזריאל סיים את לימודיו באוניברסיטת ברלין כמוסמך לפילוסופיה וקיבל את תואר הדוקטור שלו. בשנת 1926 נשלח על־ידי הוריו לירושלים, אל ישיבת הרה"ג קוק, למד שם במשך שנתים וקיבל סמיכות לרבנות. השתהה בפולין והחל עוסק בעתונאות.

ב־1934 נועדו בני־המשפחה ועלו לארץ־ישראל. זמן קצר לאחר־מכן עלה לארץ גם עזריאל עצמו, והמשפחה תתגורר ברמת־גן.

הנער עזריאל, ואחר־כך העלם שנתבגר, העריץ את הוריו והיה קשור אליהם בעבותות לב ומחשבה. אביו היה מחונן בכושר עילאי של נואם, ממש חוצב להבות־אש בדבריו. לעזריאל היה קשר אינטלקטואלי חם ועז לאביו. הוא היה לא רק אביו – הוא היה רבו ומורו; וזהו שנאמר: “אבי מורי”. אמו היתה אשה בעלת אינטליגנציה גבוהה, שהיתה נערצת עליו מעל לכל. הוא נשא אותה על כפים ודיבר אליה כאל הסמכות העליונה עלי אדמות. לאחר זמן ישא לאשה את חוה לבית גולדריי ולאויר העולם תצא תקומה, בתו היחידה, אשר אהבתו לה היתה יחידה במינה, בדומה לאהבה הכתובה בספרים, אהבה שכמוה כאגדה.


 

ז

העולם קרב אל שנות המלחמה. עזריאל מגביר את עיסוקיו העתונאיים, בארץ־ישראל ומחוצה לה. בורשה הוא כותב ב“היינט” או ב“מאמענט”, מלונדון הוא מריץ מאמרים ל“הצופה” שבתל־אביב וקופץ, מפעם לפעם, לבירות העולם.

קרליבך שתל בתוך אישיותו מחשבה חריפה ונשא בצמוד לה השראה של יוצר. בסמוך, פיעפע בו גל שבהרפתקה ברוכה, נועזת ומקורית וחוש של אמן ספוג אומץ־לב, זה של אדם ויהודי. כשנודע לו, שאחותו עומדת להינשא בברלין, הוא מחליט להיות נוכח בחתונה כדי לברך אותה אישית. אלא שבאותה תקופה כבר נתפרסמו בעתוני אירופה כמה ממאמרי הביקורת החריפים שלו על הנאציזם הגרמני ונשקפה לו סכנה בתחומי המשטר הגרמני. אבל הוא אינו מן המוַתרים ומן הנסוגים… וכך הוא מופיע בחתונה כשהוא מחופש במדי קצין ס. ס. ועל ראשו, בעל השיער הכהה כל־כך, פיאה בלונדית מסנוורת בצבעה. הסיפור הזה עובר את הגבול ומגביר את הפרסומת, שיצאה אז לסדרת מאמריו.

בין המתרשמים הישירים מהרפורטז’ות הללו היה, באותן שנים, גם אריה דיסנצ’יק, שערך עתון בריגה, כשהוא מקורב לתנועה הרביזיוניסטית ולאחר זמן – נציגו של ז’בוטינסקי בפריס. דיסנצ’יק מתרשם מסגולותיו של קרליבך ואת השאר יעשה הגורל. הוא ידאג לשיתוף־פעולה הדוק בין השנים, עד סוף שנת 1956, השנה בה עוצם קרליבך עיניו לנצח.

פגישתם הראשונה של שני האנשים, ששיתוף־הפעולה ביניהם מהווה תאריך בחייה של העתונות הישראלית, מתקיימת בריגה, בשנת 1934. כאמור, עורך שם דיסנצ’יק עתון באידיש. הוא נתקל ברפורטז’ות המבריקות של קרליבך על גרמניה. כעתונים רבים באירופה קונה גם דיסנצ’יק לעתונו את הזכות לפרסומן.

במקביל למאמריו הוא גם מרצה הרצאות. בריגה מתקיימת ההרצאה בקפה “רוקוקו”, אתר מקובל על אנשי־הרוח. זו נקודת ההיכרות בין השנים. כאמור, הם מתידדים ויוצאים לדרך, שתהיה ארוכה. בסוף אותה שנה יעלה גם דיסנצ’יק לארץ. ויום אחד, כשדיסנצ’יק יושב בקפה “גינתי” בתל־אביב, הוא רואה, קרב אליו, גבר אלגנטי, מקל בידו, והוא עצמו – מקל… כי קרליבך היה דק גזרה, כמעט רזה, אף־על־פי שיצר האכילה שלו היה בלתי־מסויג. תדיר אמרו לו ידידיו, כי הוא מרבה לבזבז כספו על תענוגות האכילה, שרבים מהם קראו לה “הזלילה”.


 

ח

בראשית 1948 הוציאו שני העורכים את החוזר הראשון, הנושא את התאריך 12.2.48, התאריך המעורר, ללא ספק, תחושה מיוחדת בלב כל “חלוצי” “מעריב”. שכן היה זה שלושה ימים לפני הופעת הגליון הראשון.

למי נשלח החוזר? טוב לעתים לא להשמיד פתקים שהצהיבו. וכך מצאתי אצלי פתק ועליו רשומים שמותיהם של ראשוני המהפכנים, בהם אנשי המערכת, אנשי ההנהלה ואנשי הדפוס: ברלה קורלניק, אקשטיין, חיים אפלויג, מרדכי פסקר, אסתר לוי גרצ’ניק, יוסף גשר, שלום טביב, אביעזר גולן, גרשון הנדל, אורי קיסרי, מנחם רבי, דב רוזנברג, נתן גלבוע, אריה דיסנצ’יק, דוד טופל ובניו משה, ישראל ומרדכי, שנהרג בהפצצת המצרים במלחמת השחרור, חיים קוכמן, שלום רוזנפלד, דוד גלעדי, דוקטור דוד לאזאר ושמואל שניצר.

פתק היסטורי זה מעיד, כי מעולם אין היסטוריה נכתבת “על נקי”, אלא עוברת כמה וכמה גלגולים, טיוטות, מחיקות ותוספות. כך נשרו כמה שמות ולא תמיד היו אלה מעשי ידיו של המוות דוקא… חוזר זה מהווה דיסרטציה של איש־רוח, שהוא גם איש מעש, כלכלן ומשפטן ממדרגה ראשונה. הוא מהווה גם הסבר וצידוק למעשה ה“שלילי” שעשינו, כשלא נרתענו להכות את יריבנו כדי להגיע למטרתנו: הקמת עתון טוב יותר.


 

ט

יקשה עלי לטעון, כי שררה ידידות קרובה בין קרליבך לביני. כמובן, היו היחסים יותר מאשר תקינים. אלא שמחברי מונוגרפיות על קרליבך יתקשו, בדיעבד, בנקודה זו. כיצד להגדיר, מבחינה כללית, את מניעיו של האיש לבחור לו אנשים כידידים? כי מה, בעצם, יוצר קרבת ידידות בין איש לרעהו? אין ספק, כי קרליבך ודיסנצ’יק – הם היו ידידים קרובים, ואינני מטיל ספק בדבר, כי דיסנצ’יק אהב אהבת אמת את חברו ושותפו, שגמל לו גם הוא במיטב הרגשות. כמובן, אין לשכוח, שהמגע ההדדי והיומיומי בין שני אנשים, האינטרס המשותף והענין הרוחני והחמרי כאחד, שקם ונוצר בין השנים באמצעות העתון, לא יכולים היו שלא לגשר ולא לטפח בין שני אנשים בעלי אינטליגנציה ואפינאציות ממין זה קשר עז ומקורי. אולם מי, זולת דיסנצ’יק בתוככי “מעריב”, עורר בקרליבך ענין אישי עד כדי לעוררו שישיב לו רחשי ידידות? אולי יוסטוס, עד כמה שידוע לי, אך לא יותר מזה, לכל אורך השנים. מכאן, שגם לגבי לא חשף קרליבך נטיה לקרבה אישית מיוחדת. קרליבך ידע להיות ג’נטלמן… מאידך גיסא, אני מאמין, כי גם אני הייתי ג’נטלמן ויש שמידה זו יכולה לתפוס מקומה של ידידות, אם זו איננה קיימת.

קרליבך היה די מסובך, מושך ומסקרן – והדברים נאמרים באהדה רבה. עם זה היה בו משהו מרוסן, לאו דוקא מתוך התנשאות וגאוה, ובכל־זאת משהו, שדמה להכרת ערך עצמית, שמגבוה משקיף היה מתוכה על זולתו. הוא היה בכל עת חביב, ידידותי, כאמור, לגבי חברי המערכת שלו, אך ניכר היה בדיבורו, בפעולתו, שבלי לזלזל בך, חלילה, אין הוא שוכח את הרמה עליה הוא ניצב וכל מה שחייב לו המעמד, כל מעמד. הוא ידע את ערכו, אפילו את מחירו, שלכל הדעות היה גבוה.


 

י

קרליבך היה כותב יום־יום את היומן וזה היה מופיע, בחתימתו, בעמוד האחרון. למאמר הראשי של יום ששי היה מקדיש תשומת־לב מיוחדת. זה, בהשואה עם היומן היומי, היה ארוך יותר. גם הצורה בה נכתב היתה שונה, ובה בשעה שהיומן היומי היה פובליציסטי, היו רשימות יום ששי יותר פליטוניות. כאן שלט, בעיקר, “איפכא מסתברא”.

קרליבך כתב את מאמריו במכונת־כתיבה וכל אנשי המערכת – וכל אנשי הבית – ידעו וזכרו, כי “קרליבך כותב” ואסור בהחלט להפריע לו ובשום צורה ואופן להפסיקו ולהיכנס אליו. גם דיסנצ’יק, כשאין הוא נע ונד בעולם, ממשיך לכתוב את היומן ורואה בכך את חובתו. אלא שדיסנצ’יק, בניגוד לדרכו של קרליבך, אינו בא על החתום, אף־כי הכל יודעים, כי זו משימתו שלו.

קרליבך אהב לשוחח עם חבריו הקרובים במיוחד, שבמשך הזמן יתגבשו למה שקרוי עד היום “הצמרת”. דומה היה, שזה היה החמצן, שאיש המקצוע זקוק לו בטרם יצלול אל מכמני המחשבה והיצירה. אך על־פי־רוב היתה שעה זו משמשת לו לצורך הפרחת אפוריזמים שבסיוף מחשבתי, כשקרליבך משמיע את הפרדוקסים המפורסמים. בהזדמנויות אלה היה מבטא לא פעם את ה“אני מאמין” שלו, וזאת בכל שטחי החיים כולם. כך אמר פעם, ש“העסק שלנו הוא סופרמרקט של ידיעות”. אולם כשנשאל: “ומה בענין הדעות?” לא מיהר להשיב וניתן להבין, שהוא מבכר להשתהות בהגדרות באשר לדעתו ולדעת עתונו.

פעם הוכיח אותו פובליציסט מן האסכולה הישנה על שתדיר מבליע “מעריב” את החובה להסיק באזני הקורא את דעתו של העתון עצמו, המתבקשת מידיעה מסוימת. קרליבך חייך ואמר: “המקום בעתון, שאנו קובעים לידיעה, מבטא את דעתנו”.

יום אחד, כשמישהו ניסה לשכנע, כי אנו חיים בישראל בדיקטטורה, חייך קרליבך מבעד למשקפיו ואמר: “כן… אבל זוהי דיקטטורה עם חופש דעות!” בהזדמנות אחרת שמעתיו קובע, כי “כדי שעתון פוליטי יהיה בר השפעה, צריך שיהיו לו קוראים רבים”, אמר, “וכדי שיהיו לו קוראים רבים צריך שלא ידובר בו, בעתון, יתר על המידה על פוליטיקה”. הוא פזל אל עברי שלי, שעה שביטא אפוריזם זה, המוגש בחיוך שובב. “אכן”, אמרתי, “זהו אפוריזם נפלא”. הוא העמיק את צחוקו ואמר: “ידעתי שזה ימצא חן בעיניך. אך עלי להיות ישר ולומר אותו בשם אומרו: בונה המטוסים הצרפתי ובעל כמה עתונים, מרסל דסו, הוא אבי הפרדוקס המבריק הזה”.

הוא אהב לדבר על העתון וניכר היה, שהוא אוהב אותו, אם לאו דוקא כאשה, הרי כפי שאוהבים את הילד המוצלח. כשמישהו גרס פעם, כי בעצם על “מעריב” להופיע גם כעתון בוקר, השיב: “אל תכניס פרוזה לשירה. עתון בוקר הוא מצרך. עתון ערב הוא הרגל רע”. וצחק בהנאה. היו שלא הבינו, כנראה. ואז, העורך: “ציידי החיים ורודפי ההנאות ישנים כשמופיע עתון הבוקר… ואילו עתון הערב מצוי בידיהם בשעות הטובות של ראשית הלילה”.


 

יא

קרליבך לא רק שהיה בעל סמיכות לרבנות, תלמיד־חכם, ממש עילוי בכל סוגיותיה של התורה וספרי הקודש האחרים – הוא היה גם, כזכור, מוסמך לפילוסופיה. אלא שאין להסיק מזה, שהיה כפות לרוח, כאילו מרוחק וזר לענינים שבחומר. להפך, הוא התמצא בעולם המעשי, הארצי, החמרי לא פחות משבעניני המחשבה. כאן, כמובן, נעזר בהחלט על־ידי הפרטנר, שהיה בקי במיוחד בהלכות העולם הזה, מנייר ומכונה ועד פרטי הטרנסקציות המסחריות. מענין כי קרליבך אהב את ניהולם המעשי של הענינים והחומר קסם לו כמעט במידה שוה כפי שקסם לו הרוח. לא פעם דלק האור מאוחר בלילה במשך שעה ארוכה בחדר ההנהלה, שם ישבו, אותה שעה, שני האנשים ותיכננו תכניות, עישנו בשרשרת, התוכחו ואירגנו את חיי המערכת ומהלכיה.

אפשר אפילו לומר, כי פעילות זו שיעשעה את קרליבך, ואולי לא רבים יודעים, כי “המודעות הקטנות”, שכיום ידועות לכל משק עתונאי ומהוות סעיף מכובד של הכנסה, הן פרי אמצאתו של קרליבך. אינני סבור, ש“ידיעות אחרונות” ו“הארץ”, כשהם מכריזים על “הלוח הכפול” שלהם במישור המודעות הקצרות, הקטנות, זוכרים, כי זוהי אמצאה קרליבכית טהורה במאה אחוז. אבל אם תשאל את שלמה קור או את אלחנן פן, החולשים על עולם הפרסומת של “מעריב”, ידעו לספר, כי קרליבך הוא אבי התכנית להציע למפרסמים מודעות קטנות וזולות, השוות לכל נפש. כך יכול היה עתון הערב, במקביל לתפוצתו הגבוהה, להיות בעל ההכנסה הגדולה ביותר ממחלקת המודעות, החל בנמדדות באינטשים על־פני עמודים וחצאי עמודים וכלה בשטחים המשתרעים על־פני קרוב לששה, שמונה, עשרה ויותר עמודי המודעה הקטנה, שכל־כולה כמה שורות צפופות ודחוסות. הישג זה עורר את תאבונם של העתונים המתחרים. לכל ידועה, כאמור, פעילותם של “ידיעות אחרונות” ו“הארץ”. שבראו את הססמה “הלוח הכפול של המודעה הקטנה”.

כאן יש, אולי, מקום לספר סיפור מן החוץ, מן העולם הגדול, שמשווה ענין רב לסוג זה של פרסומת. הדבר היה בפריס, בטרום מלחמת־העולם השניה, בראשית שנות ה־20, ואולי ה־30. לא היו קיימים עדיין “פרנס סואר” או “פארי־סואר”, אבל לעומתם היה קיים “ל’אנטרנסיג’אן” (הבלתי־ותרן, או הבלתי־פשרן), עתון ערב פוליטי, ציבורי, ספרותי ואמנותי בעריכתו של ליאון באלבי, שהיה כותב יום־יום את האדיטוריאל שלו וזה היה מתפרסם בעמוד הראשון. באלבי זה החל את פעילותו העתונאית במכירת עתונים, לפי האפנה האמריקנית, אבל היה זה נער אמביציוזי ולא רק מוכשר, והוא אגר כוחות וכסף ובסופו של דבר יצא מוסמך מן הפקולטה למשפטים. יום אחד הפך לבעלים של אחד מן הטובים, הנקראים ועשירי הפרסומת שבעתוני פריס. כשהיה מופיע העתון – ב־12 בצהרים – היית רואה מאות של צעירים וצעירות, וגם פחות צעירים, כשהם בודקים את המודעות הקטנות ומיד יוצאים לדרך לצוד לפי המודעה עבודה המתאימה להם.

באחד הימים סיפר באלבי, כי כשנישאה בתו היחידה לאיש, הגיש לה, כנדוניה, שי שאין לזלזל בו. הוזמן נוטריון, שהכין חוזה, המחייב את האב לזכות את חשבון בתו, לצמיתות, בכל ההכנסות של “המודעות הקטנות”…


 

יב

מצאתי בכתובים השונים שקיבצתי וריכזתי לצורך עיצובה והשלמתה של דמותו של עזריאל כמה קטעים, שהקדיש לו חבר המערכת ואיש “הצמרת” ה. יוסטוס. איני זוכר בדיוק מתי נכתבו והיכן הופיעו. אין ספק, כי זוהי פנינה של כושר ראיה וכושר מבע. קרליבך היה, ללא ספק, טופח לו על שכמו, ליוסטוס, ולא, חלילה, משום שמדובר בשבחים מופלגים עליו עצמו. מכאן ואילך יהא זה ציטוט מדברי יוסטוס.

"זכורני, לפני כ־20 שנה, בעת ביקורו הראשון של בן־גוריון בניו יורק לאחר קום המדינה, כשרחובות הכרך הוצפו בגלי ההתלהבות היהודית: השעה היתה שעת לילה מאוחרת. מהחדר הסמוך במלון עלה תקתוקה של מכונת־כתיבה… והנה נפתחת הדלת: קרליבך ‘צנח’ לתוך כורסה: ‘שער בנפשך’, אמר, ‘אילו אפשר היה לראות מה עבר במוחו של היהודי הזקן העבדקן הזה, שעמד הבוקר בין הרבבות, צופה בתהלוכה זו של ראש ממשלה יהודית בחוצות ניו יורק! איך אפשר למסור זאת? איך אפשר למסור זאת במלים?’

“אבל קרליבך חיפש את המלים. שעות ארוכות ישב על גבי מכונת־הכתיבה. ישב ולא הרפה ולא ויתר ולא נכנע ותר אחרי המלה, שתעלה את המיתר החבוי בלבו של אותו יהודי עבדקן ברחוב הניו יורקי, המיתר הנמשך ממנו על־פני דורות, אל לבו של הקורא”.

יוסטוס ידע לראות. הוא ידע גם להסיק ולהביע. וכשהמשיך וכתב, כי “קרליבך מעולם לא צילם”, הציב את אצבעו על הדיאגנוזה הנכונה, הריאליסטית והפיוטית כאחד. כי קרליבך לא היה צלם בעל נגטיב ופוזיטיב… הוא היה אמן, צייר, שחסד עליון משרה עליו את ברכתו. “ובזאת הגיע אל לבו של הקורא”.


 

יג

במשך תקופה ארוכה למדי קיימתי פגישות די תכופות עם קרליבך שבעל־פה. הדבר התחיל, בעצם, כשנולד בי הרעיון לכתוב בספר את זכרונותי העתונאיים. הייתי בדירתו, במעלה יהודה הלוי, כשסיפרתי לו על תכנית הספר שלי. הוא העלה חיוך. “איש מאתנו, עתונאים, לא חמק מן החלום הזה”, אמר. “כולנו חולמים על הספר שנכתוב, כולנו שוגים בחלום זה, עד שאנו מותרים עליו. היום־יום מכרסם אותנו, אוכל אותנו… להיות עתונאי הרי זה לטאטא את הנצח”. ואז סיפר לי, כי חלומו הוא לכתוב ספר, שיהיה נכתב מראש בעבור תקומה, בתו היחידה, שאהבה נפשו. היא היתה נפלאה, הילדה הזאת! כיום היא כבר אם. וכשהיה מדבר אליה, או עליה, דומה היה, שכאן משיחים ביניהם לא אב ובתו, אלא מאהב ואהובתו!

הוא סיפר לי, באותה תקופה, לאחר שגיליתי לו לראשונה את תכניתי בדבר ספר הזכרונות ולאחר שהשמיע באזני, כי עתונאים חולמים על ספר, אך לעולם, או כמעט לעולם, אינם כותבים אותו, הוא הצהיר, כי ספר זה שלו יהיה השיא, מכיון שהוא נועד עבור תקומה.

וכמובן, גם הוא, גם אני לא כתבנו את הספרים שלנו. בינתים הייתי סר אליו, כאמור, והיינו משוחחים, כשאני רושם רשימות לפי סיפוריו. בהקשר זה כתבתי לו מפריס, אליה נשלחתי בינתים ובסמוך על־ידי גרשום שוקן לשמש סופרו של עתונו. הפעם שאלתיו לדעתו על הדפסת פרקי הזכרונות בעתון גופו, בהמשכים.

השנה היתה 1951 ובמכתב מראשית פברואר, על־אף היותו “רתום, כדרכי, לערש דוַי”, הוא כותב: “סבורני, שאמנם יש ויש מקום לזכרונות מסוג זה ב’מעריב', אולם כשאני אומר ‘מקום’, הכוונה היא לשטח הרוחני והעתונאי המובהק. מקום ממש, מקום על הנייר, ספק אם יהיה, לפי שעה: כפי שודאי נודע לך, ירדנו שוב לשני עמודים ואין יודע מה צפוי לנו. ופרסומו של ספר כזה אינו דורש רק את המקום המיועד לו. הוא דורש מסגרת מסוימת, שאם לא כן יתקבל הרושם, שמתוך ענין אישי או צדדי אנו מוסרים מקום נרחב כזה. וזאת ודאי גם אתה לא היית רוצה”.

בינתים לא עמד הזמן. הוא זרם, וכשהסינה משתפת עמו פעולה, מתחת לגשרים של העיר היפה ביותר בעולם, היה מושך עמו הנהר ושוטף עמו סחף רב של חויות ושל זמן. ובאפריל של אותה שנה כבר שיניתי דעתי. הייתי בעורו של ארתור קסטלר, המספר בזכרונותיו, כי כשהיה עליו לחרוץ את דין הספרים שהשתוקק לכתוב ולהחליט אם יקדיש זמנו לכתוב או ל…חיות אותם, בדיעבד, החליט, בסופו של דבר, לחיות. “אמרתי לעצמי”, מגלה קסטלר, “כי אם הרומנים יהיו טובים איני בטוח… אבל החיים עצמם – הם בהחלט טובים, ואסור להחמיץ אותם. ובכן, לחיות בפריס זוהי מתת משמים. להתגורר אפשר בכל עיר. לחיות – רק בפריס. כך האמנתי, ואכן כך היה; על־כל־פנים, בפריס של השנים ההן”.

כשכתבתי זאת לקרליבך, לא היה קשה לשכנעו ובמחצית אפריל של אותה שנה הוא כותב לי: “עד כמה שאני רואה, שוב אין מקום לתשובה – כי־אם לתגובה. אני מצטער מאוד, שכנראה אתה גנזת לפי שעה את תכנית כתיבת ספר הזכרונות. סימן הוא, שההווה שלך ער ותוסס במידה המכבידה צלילה לתוך העבר, ואם־כי, כאמור, חבל מאוד, אני מסיק, שהפסדך יוצא בשכרך. ושמח אני אתך על כך”.


 

יד

הסיבה העיקרית לתפוצתו של “מעריב” היתה באישיותו של הסולן קרליבך. העם לא קרא אותו… הוא נשם אותו, שתה אותו. אם נזכור את החזון במאמרו “הנה הוא בא”, על ארונו של הרצל, אם נזכור את ההצלפה והתוכחה בה חשף חרפת “צמר־הגפן”, או את העוז להודות בחולשת השלטון לנוכח עקורי איקרית וברעם, אם נזכור את זעקתו של עמלק בענין השילומים מגרמניה, יהיה עלינו להודות, כי בשנים ההן היה קרליבך המוכיח בשער.

יום אחד, זוכרני, נתגלגל לידיו גליון של “הבוקר” מן התקופה, בה שימש חברנו דיסנצ’יק עורך הלילה של כלי המבטא של “הציונים הכלליים”. זה לא היה סוד, שדיסנצ’יק היה, אולי, המעמד הטוב ביותר, שידע לעמד ולהגיש עמוד א' גדוש כותרות מרשימות. קרליבך היה רתוק לעמוד, מסתכל, בוחן, מסתכל שוב, קורא. עד שאמרתי לו: “מה יש? אתה מחפש משהו?” הוא השיב ברצינות של מורה: “אדרבה! בוא ותראה גם אתה. איזו מלאכת־מחשבת השקיע האיש בעבודה זו. הן זו אמנות של ממש!”

פעם שאלוהו מהו עתון: מטרה או אמצעי? הוא השיב ללא היסוס: אמצעי כדי להשיג את המטרה.

כשאני מעלה עכשיו את דמותו, על קוי האופי שלו, חלילה לי שלא לציין, כי הוא היה גאה. לא גאותן, אך גאה. הוא ידע לא רק את ערכו. “מעריב” הזכיר לו יום־יום גם את מחירו. ולכן, כשהיה בז למאן דהוא היה עושה זאת מגבוה. והוא היה מסוגל לשסע בשניו את מי שלא היה טוב בעיניו. אבל הוא היה מסוגל ללטף, לחבק ולנשק. וכאן, אולי המקום לומר, כי לחברת נשים היה רגיש. אף־על־פי־כן לא בירך תדיר בשלום את הנשים, אפילו גבירות שהכיר. אמרו, שזהו “טכסיס” מוכר במסכת נשים. אבל רק מי שגאותו קרובה ללבו מסוגל להשתמש בטכסיס זה.


 

טו

קשה לסכם. אפילו נפריד בין הגבר לבין האיש, בין העורך לבין הסופר הרגיש, יקשה לסכם. כמובן, שבתור עורך היה בעל דמות משלו, מיוחדת לו ומותאמת בתת־הכרתו לאישיותו. הוא לא היה שייך לעדת העורכים המכבידים עליך בנוכחותם, המטרידים ומקפידים בכל תג שלך. חופש הביטוי היה נר לרגליו והוא חילק אותו חלק כחלק עם כל חבריו. והוא לא הפסיק אף לשעה קלה את גישתו ושיטתו בעריכה. כי אם היה פולמוסן כפובליציסט, הנה היה כזה גם כעורך. פסוקיו היו משוחים בגפרית, טבולים אש צולבת. לא הכרתי כמעט אדם אחר, שיהא שלם כמותו, ולא הכרתי כמעט אדם אחר, שיהא מפוצל כמותו. הוכיחוהו על הסתירות, שעלו לא פעם על לשונו. אבל הוא נשא אותן כדגל… נופף בהן. הוא ידע את סוד ההזדהות עם הקורא, הזדהות תפורה בחוטי מוח ולב, הגיון ואמוציה. אל מול סגולות אלה היתה קמה בקרבו ההתגרות. להתגרות בזולתו. להתגרות בעצמו. דומני, שלכל אורך חייו לא הרפתה ממנו ההתגרות הזאת, כשאיפכא מסתברא מתגרה בקרליבך וקרליבך מתגרה באיפכא מסתברא. אכן הוא היה איש האתגר. הרופאים ניתחו והוציאו מגופו כליה אחת. הרופאים גזרו עליו טיפול קפדני בגלל לבו שחלה, שנחלש – הוא בשלו, כאומר: אני קורא תגר על החיים.


 

טז

ב־1953, לאחר שלוש שנות מגורים ועבודה בפריס כשליחו המיוחד של “הארץ”, אני חוזר לישראל. אותה שעה הפרידו בינינו שלוש שנות היעדרות. כשעליתי אליו לברכו לשלום, שאלתיו במה, לדעתו, עלי לפתוח בשובי לבוא לפני קהל הקוראים. שלוש שנים ויותר בעולם הגדול, אפילו אתה שוקד על המגע עם קהל קוראים שבארץ, מרחיקות אותך בעליל. לכתוב מן החוץ ולכתוב מבפנים – אין זה הינו־הך, ובמידה ידועה חשתי עצמי תלוש. יליד הארץ, כשהוא שוהה תקופת־זמן ארוכה בחוץ – ובעיקר על אדמה ברוכה, שהיה לו עמה קשר נפשי מאז ומתמיד – ממהר להתבולל באוניברסליזם, אם לא בקוסמופוליטיזם. ופשוט הרגשתי, כי אבד לי הקשר, המגע עם הקוראים שלי, שמן המרחק לא היטיבתי להחזיק בדופק שלהם כפי שניתן לי לעשות כשהייתי בקרבת מקום אליהם.

כל זאת אמרתי לקרליבך בין כתלי משרדו, ברחוב מזא"ה, שהיה מרופד שטיחים, מרבדים, תמונות, ספרים ואוירה של מוזיאון ומקום התיחדות. הוא חייך מאחורי משקפיו, פתח את הספר בעל הכריכה עתיקת השנים, שהיה מונח על שולחנו ושבפנים לא היו דפים כלל, אלא סיגריות. “הנח לי כמה ימים”, אמר בתשובה לטענותי. “אני אהרהר בדבר!”

אבל 24 שעות לאחר־מכן כבר בא השליח להזמינני אליו. אנו היינו רגילים להפתעות מצדו. ברם הפעם הפתיע אותי הפתעה כפולה: ראשית, אני אחזיק טור ב“ספרא וסייפא” ואמסור מדי שבוע בשבוע רשמים על ספרים שקראתי. שם הטור יהיה: “כדאי, או לא כדאי לקרוא”. וכך אפתח, מאידך גיסא, בשורה של רשימות על מושבות וכפרים בישראל. היה לו כבר שם מן המוכן: “בכבישי היום ואתמול”. תפקידי יהיה לבקר בכל מקום שייראה לי, ממטולה ועד קסטינה, ולשלב את העבר בהווה, את הרשמים הטריים בזכרונות הדהוהים והמחוקים, את ההיסטוריה החמה, הבוערת של הרגע בדברי־הימים של ילדותי, במגילות השנים שנערמו מאז זו על גבי זו.

אמרתי שהופתעתי. כן, הופתעתי, ולנוכח שתי ההצעות. “למה אכתוב ביקורת ספרים ולא עשיתי זאת מימי?” שאלתי. “כי אתה תהיה מבוטח כנגד השגרה”, ענני. אבל הוא לא שיכנע אותי. כדאי לקרוא, או לא כדאי לקרוא – הרי זו פסקנות שלא לפי רוחי ושלא יכולתי לעמוד בה. אמרתי לו זאת. “מה שלא כדאי לקרוא בעיני עשוי להיות כדאי בעיני פלוני”. הוא ויתר. עכשיו נשארה ההצעה השניה. אמרתי לו: “אתה מפתיע אותי. אמרתי לך, שאני זקוק להתאקלמות מחדש, שנתלשתי, ואתה מכניס אותי לעיצומה של עשיית ההיסטוריה?” השיב לי: “דוקא!” והוא הפליג בהסברה ארוכה, שהיה בה משהו מן האיפכא מסתברא, ואולם קשה היה שלא להסתנוור מכוח הארגומנטציה שבה. “דוקא”, אמר, “אתה תיגש בעינים חדשות, עינים שרוחצו מן האבק שבכאן. אתה תיגש מתוך ‘טַבּוּלה ראזא’ ואתה תספוג רשמים של ‘תייר’, של תייר שהגיע זה מקרוב, אלא שלאט־לאט יתעורר בך בן המקום ויפכו ממעמקיך הזכרונות הנובעים מנשמותינו, שעה שנשמותינו מחיות היום את אשר חיו אתמול, וחויות של אתמול הופכות על לשונך לרשמים של היום. שמע לעצתי: נסה”.

שמעתי וניסיתי. זו לא היתה עבודה קלה. תחת לשבת בחדרי וליצר מאמרים מתוך פרשנות והרהורים משומרים, היה עלי לטלטל את עצמי, מדי שבוע בשבוע, בדרכי ל“הארץ”, לרשום בפנקס עשרים דף, ולחזור ולהסב לשולחן, להוציא מתוך העשרים רק עשרה, ואחר־כך, מתוך העשרה להשמיט שוב משהו. והייתי מהרהר, עד כמה קרליבך אינו רק פובליציסט מזהיר ואיש עתונות מובהק, אלא עד כמה היה אינקרנציה מושלמת של עורך, מושג זה, שעד היום אין מבינים אותו כראוי במקומנו. כי עורך אינו האיש המתקן את סגנונך, המחליף את גזרת הפועל, המציב נקודה או פסיק שנשמטו והפוסל אותך או מטלפן לך, כי מאמרך מצוין – עורך הוא האדם המנצח על העתון כשם שמאסטרו מנצח על תזמורת. וכשם שבתזמורת מצויים כל מיני כלים וכל מיני פרטיטורות, כן גם בעתון יש לשמור על החלוקה, על המזיגה, על הסוגים, הכלים, הסגנונות והאנשים.

כמה שבועות לאחר שהחילותי בפרשת הכבישים של היום ואתמול הזמינני אליו שוב. ושוב נפתח הספר העתיק יתום הדפים ומלא הסיגריות. עכשיו מזג בעל־הבית לתוך כוסיות, משקה שהיה שמור בבאַר הקטן, והוא אמר לי: “הסיפור על פתח־תקוה לא היה טוב!” זקפתי עליו עינים, עינים של מי ש־25 שנות עתונאות מאחורי גבו: “הא כיצד?” והוא אמר לי פשוטות: “אתה סיפרת לנו, באותה רשימה, על פגישתך עם סגן ראש העיר, שהעביר לנגד עיניך את כל בעיות המושבה, החל במים וכלה במסי רכוש. אבל לא לשם כך הפקדתי אותך על ‘כבישי היום ואתמול’. לא חסרים לי רפורטרים במערכת. אילו בזאת רציתי, הייתי שולח אחד מהם, ולא אותך. אני רוצה רשמים. התרשמות, זכרונות מכלי ראשון. אני רוצה לא את טבצ’ניק בפתח־תקוה, אלא את פתח־תקוה בקיסרי…”

כזה היה העורך שלנו. כי הוא היה עורך. עורך בתכנון, עורך בביצוע. הוא היה אדריכל העריכה. מכאן ההסבר להשתבצותו המפליאה של עתונו – גם לאחר מותו.


שבועים לפני מותו, אולי גם פחות, אני קורא מאמר שלו ומתרגש. ואני כותב לו, כשם שנוהגים לכתוב הקוראים אל הסופרים. אני מביע לו את התפעלותי ומודה לו. ואני מקבל תשובה – זה מכתבו האחרון אלי – בה הוא אומר לי, בין היתר: “מאוד־מאוד עודדתני בשורותיך. נער הייתי וגם זקנתי, אך עדיין איני יודע מה להשיב למחמאות. אשה יכולה להסמיק… אני אף את הכשרון הזה איבדתי במקצוע חסר הבושה שלנו!”


 

יז

ב־1952 מלאו ארבע שנים ל“מעריב” וממקום שבתי בפריס אני משגר ברכה. הוא משיב לי: “קיבלתי בתודה רבה את מברק הברכה שלך ליום־הולדתנו הרביעי והוא הוקרא ברוב עם בחגיגה וזכה לתשואות כנות של כל יודעי חן”.

בינתים, וה“יום־יום” בעתון מתפתח כרגיל עם כל בעיות החברים, חברי המערכת והסופרים. ידוע, כרגיל, כי לכל סופר יש בעתון שכנים. לעתים רחוקות זוכה סופר, שיעמוד לרשותו עמוד שלם, אבסולוטי, ולכן שכנים לך מימין, שכנים משמאל ולעתים אף יותר מזה. קרליבך, יחד עם זה, לא היה שמרן בחלוקת המקומות ותדיר הכניס תמורות בתבנית העמודים. יום אחד, כשבחש בעמוד המאמרים, הזיז אותי והיה סבור שאיפגע. אבל מכתבי אליו הרגיע אותו והניח דעתו. אז כתב לי והודה לי: “אכן מכתבים כאלה כפי שזכיתי לקבל ממך היום – הם־הם בעיני ההשתתפות החשובה ביותר של ה’משתתפים' בעתון. כי הרי זאת היא ‘השתתפות’ במלוא מובן המלה: השתתפות בעול, בדאגה, בהערכה ובעבודה של הזולת”.

בינתים חלפה שנה וב“ארמון שאַיוֹ” של פריס מתעתדת להתקיים עצרת או“מ, מושב שהעדיף הפעם את הבירה הצרפתית על לייק סקסס. קרליבך מתכנן יציאה לפריס, וכמובן – למושב האו”מ, אך בינתים מגיעה אליו הזמנה ממשרד החוץ האנגלי לסיור באנגליה והוא לא יחמיץ אותה, ואילו למושב או"מ יצא משה ז’ק, שכבר אז הפך לדמות הפרשן המדיני המובהק של העתון.


התעלמתי לעיל מחברי מערכת רבים, ותיקים וצעירים, כי אמרתי לעצמי, שלא ייתכן לדבר על כולם בספר, שממדיו מוגבלים. וכך צימצמתי יותר ויותר את רשימת העתונאים הנדונים. אך שיטה זו מובילה אל האבסורד, אם משה ז’ק הוא פרשן מדיני ותו לא, ואפילו מובהק. 25 שנות עבודה במשותף, יחסי חברות טובה – כל זה איננו משהו סתמי. משה ז’ק היה בעיני בכל עת – וכך הוא עד היום – הכוח הדומיננטי ב“מעריב”. רבים דיברו בין כתלי “מעריב”… ז’ק עבד. תמיד עבד. הוא חשב, הוא כתב, הוא ערך, הוא יזם, הוא זכר. היטיב לזכור!

ומה בענין שמואל שניצר, עורך, מספר וכותב אֶדיטוריאלים? האם ייתכן, כי אין שניצר ב“מעריב”? כי הן דיברתי על כל אנשי הצמרת, על דיסנצ’יק, על שלום רוזנפלד, הפותח היום בתפקידו החדש כעורך ראשי, שלגביו זה אינו רק תפקיד – זוהי שליחות, ושאישיותו המופלאה מוזכרת לא פעם בפרקי הספר ובשורותיו. ולא ייתכן שלא לציין את האפוריזמים שלו, שהם הרבה יותר מאפוריזמים. זהו הלקוניזם הפובליציסטי, האוצר בקרבו, בעת־ובעונה אחת, גם תופעה ספרותית בעלת עומק וחכמה. ועל יוסטוס, על דוד לאזאר ספוג התרבות והדקות – אז היכן שניצר? אלא שעלי לציין, כי שניצר מימיו לא סייע בידי לשרטט לעצמי את הסילוּאֶט שלו. פעם אמרתי לו: “אתה לגבי דידי חידה, צלוחית נאה, אך סתומה וחתומה. מי אתה, שמואל שניצר?” והוא חייך בחיוכו הספינקסי והשיב: “הצלוחית החתומה היא חלק ממני, כנראה…”

גם דוד גלעדי לא נכנס עד כה לזכרונות הללו. זה עוול. גלעדי זכור לי, הוא, מהמערכת הראשונה שלנו, ברחוב שיינקין. עדיין לא היה “מעריב”, אך היה כבר קרליבך והיו כמה מאתנו. קרליבך נשלח ל“הדסה”, לטיפול בכליה, ונח מוזס בא לבקשני, בשם אביו, כי אטול לזמן־מה את עריכת הידיעות. יום־יום הייתי מסב לשולחן רעוע למדי, עירום ברחוב שיינקין, כשגלעדי משמש רפורטר. כמובן, הוא כבר ידע לכתוב ומאז עבר דרך ארוכה והפך מסאי ממדרגה ראשונה, מבקר אמנות רגיש ודק, שטרקלינים דיפלומטיים של משרדי חוץ מזה ובקתות וצריפים של אמנים מזה מולידים בו השראה למופת.

והיה המנוח היקר, שגם הוא לא נזכר כאן, אהרל’ה, הוא אהרן קלאוס, שהיה הרב־אמן של העמודים החיצוניים, שכמו לוליָן היה מכדר בכותרות ובאותיות ומצרף אות לאות, מלה למלה, כותרת לכותרת. צעיר יחסית הלך לעולמו איש יהודי זה, בן־אנוש זה, שאהב את האדם, את היהודי, הקרוב והרחוק. זוכרני כיצד חזר דיסנצ’יק מביקור אצלו בבית־החולים, כשכבר היה ברור, שהאיש לא יחיה. דיסנצ’יק מחה את הדמעה השמורה והמוכנה בזוית־העין שלו לצורך כל המתים על־פני כדור־הארץ, ואמר: דימיתי לשמוע את קולו השבור של אהרל’ה כשהוא שואל: מי יתן את הכותרת על מותי?

מתוך גל המכתבים שהצהיבו, הנערמים עכשיו על־פני השולחן, שאליו הוצאתי את זכרונות העבר, מציץ אלי מכתב קצר, ללא תאריך, שהעורך שיגר אלי כתנחומים על מות אמי. הוא ראוי שיהא מצוטט, שכן יש בו ענין לכל יתומי אמותיהם.

"קיסרי יקירי,

"בצער רב שמעתי על אבידתך. אם־כי לא זכיתי להכיר אישית את המנוחה – הרי אותך אני מכיר. ויודע עד מה חלקה של דמות האם הולך ומתבלט בנו דוקא ככל שאנו מזדקנים ומתבגרים מעל לתקופת ה’תחרות' התת־הכרתית עם דמות האב. ומה עוד – אצלך, שהפכת את הקשר עם העבר האישי לאמנות (ואוּמנות במובן הנעלה) שלך…

בלחיצת יד כנה, קרליבך


 

יח

הדפים הללו, ההולכים ונערמים, לא פעם עברתי על־פניהם, זוהי פינה מיוחדת, הפינה של הנשמה החצויה, או זו של כפילות הנפש, ואולי, ליתר דיוק, שתיהן כאחת.

שכן נושא אני בקרבי נשמה חצויה, המסתופפת בעשרות נקיקים של המחשבה והלב. זאת כבר אמרתי לא פעם. עוד בראשית נעורי נשתלה בי הרגשה זו, שעם השנים הלכה ונשתרשה יותר ויותר עמוק. ואחר־כך קיבלו הדברים פנים שונות, ואולי היו הדברים עצמם אחרים. עכשיו הירהרתי בכפילות הנפש ואני החילותי עושה מעשי לולין, אקרובט כדי להסביר לעצמי מה מתרחש, בעצם, במחשכיה ובלבטיה של נפשי.

חדלתי זה מכבר להציג לעצמי את השאלה “מי אתה, מה אתה ומה טיבך?” ובעודני מגשש, מתלבט לחשוב, שמעתי יום אחד כיצד זלמן לוינברג, איש ההנהלה של העתון, אומר תוך חיוכו הפיקח: “יש שני קיסרי… האחד של ‘מעריב’ והשני של ‘הארץ’”.

עמדתי על כוונתו, כי שמועות ברוח זו כבר הגיעו אלי מפי כמה מאנשי “מעריב”. הללו לא השלימו, כנראה, עם השתתפותי המקבילה בעתון הבוקר של שוקן. והם החלו להפיץ ידיעות, לפיהן קיסרי הכותב ב“מעריב” איננו הקיסרי הכותב ב“הארץ”. כך הוא נותן זיבורית ל“מעריב”, ואילו את העדית, את מאמריו הטובים הוא מגיש ל“הארץ”. קרליבך לא נתפש מעולם לצרות־עין כזו! אך יום אחד, לאחר שנים – ליתר דיוק, בשנת 1958 – עזריאל כבר לא היה בחיים, ודיסנצ’יק, כעורך ראשי, שלט בכל הענינים, החלפתי עמו כמה מלים בנידון. דיסנצ’יק מימיו לא סבל מתסביכי נחיתות. וכך כתב לי: “אינני נמנה עם האנשים החוזרים והטוענים: למה כותב קיסרי דברים יפים ב’הארץ' ומפרסם ב’מעריב' חומר שונה לגמרי, הנופל בערכו מזה המתפרסם ב’הארץ‘! לא תמיד יש לי זמן לקרוא את שני המאמרים ולהשוות. אני קורא בעיקר מה שמתפרסם ב’מעריב’ ודי לי בזה”. ובכן, תוכחתו של העורך הראשי, עם כל הטקט בו נאמרה, הוציאה מן הכלים את שני הקיסרי ושניהם מיחו בחריפות נגד המסקנה הבלתי־נכונה. אם יש “שני קיסרי”, השבתי, "הרי שהדבר נראה כך משום שיש שני עתונים, האחד ‘מעריב’ והאחד ‘הארץ’, ולכל אחד מהם רקע אחר, נוף אחר, וכל מאמר שהוא, בהשתבצו בשני נופים, על שני רקעים שונים, ייראה שונה.

ועל רקע זה ובמקביל למסופר דיללתי עד כמה שאפשר את זכרונותי מאזור “מעריב”, משום שהם כה מרובים, עד־כי אילו רציתי לספר על הכל ועל כולם הייתי זקוק לכרכים־כרכים. כך מתקבל, אולי, הרושם, שבאשר ל“מעריב” – רק זכרו היקר של עזריאל קרליבך קבע מה וכמה ייכתב.

אולם שתי אפיזודות, אחת מהן עצובה והשניה משעשעת, חבל שתלכנה לטמיון. האתיקה העתונאית והעקרונות המקצועיים מורים לי לספר אותן לקורא.

סיפור ראשון הוא הסיפור בפרס בין־לאומי בתחרות על הסיפור הקצר, שהעניק “ניו יורק הארולד טריביון”. כדי לא להאריך בפרטים אומר רק, שהייתי אחד הזוכים. היה זה פרס שלישי ובאמת, ולא מתוך הצטנעות, עלי לומר, כי כבר היו פרסים בעלי משקל רב יותר בעולם. ערכו של הסיפור (“דמדומים על ירושלים”) בכך שזכה בפרס בתחרות, שהשתתפו בה לפחות רבבה של סופרים, ובשלב הראשון של התחרות נבחרו 52 סיפורים זוכים והם נדפסו בעשרות עתונים ב־18 לשונות.

ובכן זכיתי בפרס שלישי. כשנתפרסם הדבר נשלחו הודעות לכל הארצות, כולל ישראל. מי שטיפל בענין דאג לכך, שההודעה תופיע בכל עתוני יום ששי שלנו. וההודעה הופיעה. מ“דבר” ו“הארץ” ועד ל“הצופה” וכו'. רק בעתון אחד לא הופיעה כל ידיעה. לקוראי “מעריב” לא ניתנה האפשרות לדעת, שאחד מסופריהם, שהם קוראים אותו שלוש פעמים בשבוע, זכה בפרס בין־לאומי.

כשהפכתי את “מעריב” של אותו יום ששי פנים ואחור וגייסתי זכוכית מגדלת וחיפשתי בכל הנקיקים ונוכחתי, כי אין זכר לידיעה, פניתי לעורך הראשי וגם הוא נדהם.

קיצורו של דבר, העורך האחראי על הידיעה, או – ליתר דיוק – על חסרון הידיעה, טען, כי הוא קיבל את ההודעה במאוחר. טענתו לא היתה האמת. והא ראיה, כי כשהוצע לו על־ידי העורך הראשי לִתן אותה בגליון יום ששי הבא או באחד מימות השבוע, סירב בטענו מיני טעונים, שאינם מתקבלים על הדעת.

התעלמתי מהפרשה, וכשפגשתי לאחר מזאת את העמית, שלא יכול לעכל את הפרס הבין־לאומי שלי, הקדמתי לו שלום.


הסיפור השני יהיה משעשע, על־כל־פנים יותר משעשע ופחות “אכזרי”.

בין הידידים שלי אותה שנה היה גבר צעיר, משכיל ומאוד אינטליגנט. בן למשפחה בעלת נכסים, שולט בלשונות רבות, אלגנטי ובעל הליכות ונימוסין שימש האיש הצעיר בקורפוס הדיפלומטי כמזכיר באחת השגרירויות הזרות. אני נבוך להודות עד כמה היה הבחור כרוך אחרי. הוא היה חסיד המאמרים שלי ומדי סורו לתל־אביב היה בא לראותני ועלי לומר, כי שיחה עמו היתה תענוג נרחב.

הוא היה נשוי לאשה בלונדית, עיני תכלת גדולות ושיער פשתה מצבע הזהב, תמירה ואלגנטית. האשה היתה מרבה לקרוא ובאחד הימים נתברר לי, כי היא גם כותבת, לאו דוקא ספרות יפה, אלא – מוטב לומר – רפורטז’ות עתונאיות ומסות על עניני החברה. ומסתבר, כי הגבר היה מאוד מאוהב באשתו וביקש להוכיח לה אהבה בכל הדרכים. כשדרך האבנים היקרות נתישנה, בא אצלי לספר על רעיונו המקורי: “אני רוצה להעניק לאשתי עתון. כן, עתון. שבועון או אפילו עתון יומי קטן. זה יהיה רכושה. היא תנהל אותו ותהיה העורכת הראשית”. אמרתי לו, כי הרעיון מקורי מאוד ואם־כי אני רואה קשיים כרוכים בכך, הנה הרעיון בכללו קוסם. אלא שלדעתי מוטב תחילה לבחון את כשרהּ בכתיבה ובחיבור.

קבענו אפוא, שהיא תכתוב רשימה או שתים ואני אבדוק אותן. כך הגיע ידידי ביום מן הימים ובכיסו שתי רשימות. קראתי אותן וחייכתי.

מדוע אתה מחייך? שאל.

היא כותבת בצורה מלבבת, אך תסלח לי אם אגיד, שהיא, כנראה, מרבה לקרוא אותי…

הוא פרץ בצחוק ואמר: תיארתי לעצמי. אבל עקרונית, מה רע בכך?

החזרתי אפוא את הרשימות ושנינו הסכמנו, שלאור הדמיון לרשימותי שלי מוטב לוַתר על כל מעורבות שלי מכאן ואילך והחלטנו, שהיא תמסור אותן לאחד העורכים, אחד מאנשי הצמרת.

וכך היה. הוא – ושוב איני מגלה את השם, שרבים יגלוהו – קרא ובסיימו לקרוא אמר לגברת הצעירה שהסמיקה: “נחמד מאוד. אבל לנו ב’מעריב' די בקיסרי אחד”…

אמרתי, סיפור משעשע.


 

יט

חודש פברואר 1956 לא היה שונה מן הפברוארים שקדמו לו. חוקת העונות שלטת בלוח השנה והירחים מצייתים למסורת בהכנעה תורשתית, תוך דבקות במזג המטאורולוגי והנפשי. כך היה אפוא גם בפברואר זה, שעמדנו בו בשנה השמינית לקום המדינה: גשום, טחוב, לח וקר, כשעננים נמוכים ואדישים מזליגים בהיסח הדעת לאדמה דמעות כרוניות, טיפות מים דלוחות ונרפות.

תל־אביב נראתה רגועה. היתה שבת, והתנועה הוקפאה פחות או יותר כבכל שבת וכאילו מתוך תכנון מחושב מראש. בפקעת הרחובות הקטנים והמקבילים, שהשתרעו והשתבצו ברובע האריסטוקרטי כלשהו, נראה היה, שהדיירים טרם הקיצו ממנוחת השבת ואיש לא נראה בחזית הבתים, כשהכל ממתינים לקרבת הערב, לחולין שיצא ויפיג את קדושת היום.

כך התקדמו מחוגי השעון, כשמאחוריהם, ברקע הזמן והמקום, מתקדמים גם מחוגי ההוֹרוֹסקוֹפים, הגורלות והנשמות. מחוג השעות, אטי ומתון, כאילו אדיש, נע בין שמונה לתשע ואילו מחוג הדקות רק התחיל את תזוזתו אל מאחורי התמרור של השעה השמינית. במלים אחרות: השבת כבר יצאה.

כרגיל וכמקובל בחורף, ארוכים הלילות ומקדימים להשתלט על בתים ואנשים. בטרקלין המטופח קיבלו בעלי־הבית כמה אורחים. ביניהם היה גם הדוקטור עזריאל קרליבך, שהגיע זה עתה, אורח מכובד, ורצוי בכל בית.

האורחים התישבו. עקרת־הבית הגישה כיבוד קל והחלה מפעילה את התקליטיה. הדוקטור קרליבך שאל, אם אפשר להאזין ל“חמשית” של בטהובן, “הגורל”. ברצון. מדוע לא?

משנשמעו שלוש הנקישות המפורסמות, הסמליות לנצחון, שלוש ההקשות של הגורל, כאילו צנח הדוקטור קרליבך ושקע לתוך הכורסה, כמו הכין עצמו לקלוט בהשראה טוטלית את מנגינת החיים המנצחים. מבוכה נפרשה בטרקלין ומישהו ביטא בחרדה שקטה: “נדמה לי, כי הדוקטור מת”.

אכן הדוקטור קרליבך פסק לחיות.

השעה היתה תשע בערב. היום: 11 לפברואר 1956. לדוקטור קרליבך טרם מלאו 48 שנה.


 

כ

הפרוצדורה ידועה. כשאדם, שרק לפני דקות מספר היה חי והנה הוא גופה נטולת חיים, מבהילים רופא. זו האפשרות היחידה, וגם בה אין יעילות.

הגופה הושכבה על הרצפה. צוארונו של המת הורחב. חגורתו הותרה. מכיסיו נשלפו תעודות, ניירות, כסף. מישהו אמר, נרגש: “זו היתה מיתת נשיקה”. רק עכשיו הבחינו האורחים, כי בטהובן ממשיך לנגן, שכן איש לא נתן לבו עד כה להפסיק את התקליט. הרופא אמר וחזר ואמר: “התקף לב. לא הראשון”. היתה דממה. הרופא לא יכול כאילו להסתיר על מבוכה שנשתלטה עליו והוא לא ידע כיצד לצאת מן התמונה, עכשיו, שלא היה בו חפץ עוד. הוא אמר: “היה איש ידוע חולי. כליה אחת הורחקה מגופו. השניה היתה פגועה. לבו לא היה תקין. אך הוא החזיק מעמד ואף אִתגֵר… חבל עליו. היה גאון!”

כמה שעות לאחר מכן, לאחר חצות, ישב שלום רוזנפלד בדירתו שבירושלים ושוחח עם רעייתו.

הטלפון צילצל.

שלום רוזנפלד הושיט את ידו לאפרכסת.

הוא אמר:

“יש לי הרגשה רעה… לבי אומר לי, כי משהו קרה לקרליבך…”

ואכן מן הצד השני דיבר דיסנצ’יק. והוא אמר:

“קרליבך נפטר”.

בחוטים נשתררה דממה.

“לא טעיתי”, לחש שלום, “האינטואיציה היתה נכונה!”


 

כא

הרופא צילצל לבית אריה דיסנצ’יק. הוא כבר היה במיטה. קול במבטא יקי מודגש, אמר:

“אדוני… יש לי בשבילך בשורה מאוד מצערת… העורך הראשי של ‘מעריב’ וידידך הטוב איננו בחיים”.

נפלה דממה כבדה. הרופא, שכאילו דימה, שדבריו לא היו ברורים למדי, הוסיף: “דוקטור קרליבך מת”.

תגובתו של אריה דיסנצ’יק היתה קצרה, ברוטלית:

“אדוני… אתה שקרן!”

בתת־הכרתו האמין, קיווה, רצה לקוות, שזו התנכלות, אולי מלכודת מצד עתון זה או אחר. אולי “העולם הזה”, שכן באותה תקופה היו שני העתונים – “מעריב” ו“העולם הזה” – מתנגחים זה בזה.

לתוך השפופרת שאל: “היכן הוא?”

הרופא השיב: “ב’הדסה', בחדר המתים”.

דיסנצ’יק טילפן לבית־החולים. מרחוב בלפור השיבו: “טעות. אין אצלנו דוקטור קרליבך”.

דיסנצ’יק יצא לברר. כל רגע התמשך כשעה.

בינתים טילפן אחד מאורחי הבית לבית דיסנצ’יק. לא היתה תשובה. ניסה אצל זלמן לוינברג, חבר ההנהלה של “מעריב”. הוא טילפן אל גוטמן רבינוביץ, גם הוא מנהל העתון. שני המנהלים נדברו ביניהם, ונרגשים ודואגים יצאו אל דיסנצ’יק.

לוינברג סיפר, כי הרופא הוא שצילצל אליו, כשלא קיבל מענה מבית דיסנצ’יק. בינתים טילפנה גם המארחת, שאמרה בקול עמוק וכואב, בלי להיות דרמתי: “זה קרה בביתי. כן… הוא מת בביתי. עכשיו הוא כבר נמצא ב’הדסה', בחדר המתים”.

השעה היתה שתים לאחר חצות כשכל השלושה – דיסנצ’יק, לוינברג ורבינוביץ – פנו אל מקום האסון. בעלת־הבית חזרה על הסיפור. היא מסרה כל מה שהוצא מכיסיו, וכן את העניבה, המטפחת, המעיל. אז יצאה השיירה העצובה לתחנה השניה, בית אחותה של אשת המנוח, גיסתו, הגברת חנה גורארי, במעונה ברחוב אדם הכהן.

הגברת גורארי מיהרה להתלבש והם נסעו עכשיו אל האלמנה, חוה קרליבך. היא קיבלה הלם. אותו ערב יצא עזריאל בלי שיאמר לאן הוא הולך, ולא מתי יחזור… האשה היתה מודאגת. במיטתה, בחום, שכבה תקומה, הבת, ושהה כאן רופא הבית, הדוקטור שכטר. הוא אמר לדיסנצ’יק: “יש הכרח, כי תראה האשה את פניו מת… שאם לא כן לא תאמין, ברבות הימים, כי אכן מת”.

דיסנצ’יק נתלווה אליה והם נסעו לחדר המתים. בפינה ישב יהודי וקרא תהלים. “היפרדי מעזריאל”, אמר דיסנצ’יק לחוה, “אין מה להשיב”.

זה כבר היה לאחר הטהרה. עזריאל נראה כאילו מעודד. מי הטהרה החמים כאילו החזירו לפניו את הדם… את לחץ הדם… את מירוץ הדם…

הוחלט להציב את הארון באולם “אגודת העתונאים”, שבאותן שנים שכנה עדיין בשדרות רוטשילד. למחרת נדחס לקטע אלנבי ושדרות רוטשילד קהל, שנאמד בלמעלה מעשרים אלף, שבאו לחלוק את הכבוד האחרון לאיש, שאותו קראו ואותו העריכו.


 

כב

בישיבת הממשלה, שנתקיימה במוצאי־שבת, הפסיק ראש הממשלה, משה שרת, את הישיבה והודיע על צער השרים על אבידת דמות הסופר והעתונאי הדגול. קרה, כי בגליון “דבר” שהופיע בבוקר יום המחר, נתפרסם מאמר בחתימת חיים שורר, העורך, שהכיל התקפה עזה על עזריאל קרליבך, מאמר שהודפס בשעות שבהן תמו חייו. שעות אחדות לאחר־מכן, בעמודו הראשון של “מעריב”, במסגרת, הופיע ההספד הראשון על האבידה הכבדה.

לאחר ימי ה“שבעה” הביעה האלמנה את רצונה להכיר את בעלת־הבית, שבין כתליו חי בעלה את שעותיו האחרונות. היא רוצה – אמרה – להכיר את המקום, ואת האשה שאירחה אותו. דיסנצ’יק וחנה, האחות, נלוו אליה. האלמנה טרם נשתחררה לחלוטין מן ההלם שהלם בה.

האשה סיפרה בשקט ובקול עצור את הפרטים. היא אמרה לאלמנה: “הקדוש־ברוך־הוא עשה לך עוול. היית זכאית, שבעלך ימות בזרועותיך. נחמתי שלי היא בזה, שאלמלא סר אלינו, כי אז היה מת ברחוב, על המדרכה, מתגלגל על מדרגות הבית. אבל הוא מת לקול צלילי מוסיקה שאהב… הוא מת מיתת נשיקה”.


 

כג

ערב אחד, זמן קצר לפני הסוף, באתי בגפי להצגת בכורה של “הקאמרי”. הסתפקתי אפוא במושב אחד. גם קרליבך בא בגפו. קרליבך חזר רק לפני ימים מספר מחופשה ממושכת בחיפה לאחר התקפת־לב, שלא היתה ראשונה בחייו. מכיון שמקומותינו היו סמוכים, נתישבנו בשכנות.

זה היה מחזה אמריקני – “הלב הנמהר” – שביים היי קילוס. כל התפקידים היו תפקידי גבר. חיילים בבית־חולים צבאי. רק תפקיד נשי יחיד – האחות הרחמניה, אותו גילמה ברגש רב זהבה הס, רעייתו של קילוס.

“הלב הנמהר” היה מעשה בחייל, היודע, כי לבו חולה והוא נידון למוות קרוב. שכנותו של העורך הפכה לי הפעם לחויה קשה. ותוך זמן ההצגה נראה לי, כאילו נמתח גשר בין גיבור המחזה לבין שכני. ברגע מסוים, כשאומר הגיבור: “האנושות היתה בריאה יותר אילו היו בעולם יותר חולים”, לא יכולתי שלא להבליע דמעה בגרוני. אחר־כך ירד המסך ושעת ההפסקה הגיעה. קרליבך אמר: “מחזה טוב, אבל מוגזם במקצת”. כך נתגלה מאוד בריא, מאוד בלתי־אישי בשיפוטו על הנושא, שהיה, בעצם, קרוב לו. אמרתי: "איזה פסוק עמוק ונפלא: ‘האנושות היתה בריאה יותר אילו היו בעולם יותר חולים’ ". הוא הסיר את משקפיו וחיוך נבון ודק השתרע על פניו הנוקשים והחדים. הוא טפח על שכמי: “ידעתי, שפסוק זה ימצא חן בעיניך!”


 

כד

לאחרונה ראיתי את קרליבך שבוע לפני מותו. זה יהיה מעמד דרמתי ומסתבר, שכאן כבר ארז שר ההימורים את כליו ועמד להסתלק, מכיון שלמעשה הפסיד אל מול אמיצי ההסתכנות. והוא הבין, שר ההימור, כי תפקידו הגיע לקצו. סיפור ההימורים הגיע לשלב העמל. ואחר־כך צעדנו עם עזריאל אל בית־העלמין הישן של העיר, ברחוב טרומפלדור, שם נטמנה, אותה שעה, אמו הורתו. אז ראיתיו ניצב אל פי קברה. הוא אמר “קדיש” וזה היה, בעת־ובעונה אחת, גם מאמרו הראשי, האחרון. לא, הוא לא בכה. הוא כבר יצא, כנראה, לדרך, בעקבות אמו, הדרך אל הדממה הגדולה.

שבוע ימים לאחר מות אמו מת גם הוא, “הבן האובד”, כפי שכינה את עצמו באחד ממכתביו אלי. הבן האובד? טמונה אכזריות שבמזוכיזם בהגדרה עצמית זו. אף־על־פי־כן אולי צדק… גאונים – תדיר הם בנים אובדים.

ואחר־כך רגעו הימים. הכל נרגע. החיים תבעו את בכורת היזמה… והמוות כאילו נכלם, נסוג ונכנס להפוגה.

מסתבר, שדיסנצ’יק הבחין, באחד הימים, בטפסים של ספר־המסעות של עזריאל להודו, שהובאו, עוד בחייו, מבית־הדפוס… אלא שהמחבר לא הספיק להמציאם לחבריו הקרובים. ואז קיבלתי את מכתבו הראשון של העורך הראשי החדש, מכתב שהיה רצוף אליו ספר־המסעות:

"אורי היקר,

לוּט כאן ספרו של עזריאל המנוח.

לדאבון־לבי, חסרה בו ההקדשה".

המלצות קוראים
תגיות