רקע
אורי קיסרי
ביער עבות
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: עם עובד; תשל"ה 1975

 

א

…ימי “דבר” האחרונים שלי הסתכמו ברשימה לגליון יום ו' ושתי רשימות קצרות בימי השבוע. זה היה טור אישי, שכותרתו החוזרת: “עם הזרם”. למרות האוירה של ערב ניתוק יחסים לא חיזרתי עדיין על פתחי אכסניות אחרות. כמסופר לעיל, שלחתי ל“הארץ” לפני כשנה רשימה בדואר אלכסנדריה וכל תגובה לא הגיעה לאזני. אולם יום אחד, כבר בתל־אביב, כשפרשתי לפני את עתונו של הדוקטור גליקסון, זיהיתי מתחת לקו את רשימתי, שנשלחה לפני כשנה. הבינותי, כי מניותי עלו עכשיו גם בעיני הבוס שברחוב מונטפיורי. “הארץ” לא שעה אלי שעה שהייתי אלמוני, בן־בלי־שם, אולם לא היסס לתת לי מקום מכובד בעתון לאחר שאיכסן אותי עתון מתחרה.

סקרנות אישית ומקצועית לא סייעו לי, גם לאחר שנים, לברר מה בדיוק פעל כאן. אם אני חוזר אל הסיפור עשרות שנים לאחר מכן, בשעת עשיית המאזן העתונאי שלי, הרי זה משום שפרשה זאת אפיָנית לקשייהם של אנשים צעירים, עתונאים ירוקים, בקליטתם בעתונות. לאחר שנים, כשניתן לי להיות הפוסק לקלוט או לדחות מאמציהם של צעירים אלה המִדפקים על הדלת, דאגתי לכך, שדלת זו תהיה בביתו של הלל, ולא של שמאי.

השתתפותי ב“הארץ” בשלב זה לא ארכה ימים רבים. אמצעיו החמריים של העתון היו דלים. העורך, הדוקטור משה גליקסון, אם־כי בעל נפש אצילית, סגור היה לגבי סוג אנשים שעמם, כנראה, הייתי נמנה. עוזריו הקרובים ביותר, אם זכרוני אינו מטעני, היו המשורר יהודה קרני, א. ליטאי ופסח גינזבורג – כולם בעולם האמת – וייבדל לחיים ארוכים א. ז. בן־ישי, שפרישתו מן העתונות היוותה, כבר אז, פרדוקס עד אבסורד!

עם הדוקטור גליקסון, אישית, היו לי כמה שיחות, אך לא הגענו בשום מקרה לאקלים משותף. זכור לי דו־שיח קצר שנתקיים בינינו יום אחד, שעה שהבאתי לו רשימה, לא ארוכה, מוקדשת לסופר עברי שישב בארץ, אך שלא חגג יובל, לא הוציא ספר חדש לאור, ולא הלך לעולמו. דוקטור גליקסון נטל את כתב־היד לידיו, הגביה את משקפיו מעל חטמו אל מצחו ושאלני: “מה פתאום?”

“כלום אין זה מענין?” שאלתי.

“כן. ייתכן שמענין. אבל מה הבהלה? אפשר לחכות להזדמנות טובה, מתאימה”, אמר הוא.

“למשל, מה?” שאלתי.

הוא הירהר רגע, ואחר־כך:

“המ… יובל… או שיגיע לגבורות…”

“…או שיסתלק לעולמו, לא כן?” אמרתי.

כמובן, לא ראתה הרשימה אור. וכשאני רואה היום בעתונינו רשימות המופיעות מדי יום ביומו על אישים ואנשים, על ברנשים ועל אישאישים, אני נזכר באותה שיחה, שהתקיימה לפני שנים רבות ברחוב מונטפיורי. אין להכחיש: צעדנו צעדי ענק לקראת המסקנה, שאחת המשימות של העתון היא לספר לאנשים על אנשים.

בעצם ימי הדכאון האלה – נפשי וחמרי – סר אצלי, כפי שכבר סיפרתי לעיל, כשליח מטעם “דואר היום”, שהיה מופיע אז בירושלים, ידידי יהודה חיותמן. הוא בא בשמו של איתמר בן־אבי, שביקש למשוך כוחות צעירים ל“דואר היום”. אם אני מעלה את הדברים בפרק זה, הרי זה משום כוונתי להגיע לסירובו של הדוקטור גליקסון לאכסן אותי מחדש ב“הארץ” לאחר שחטאתי בשיתוף־פעולה עם “דואר היום”, שהיה אז יריבו הגדול של “הארץ”.

באותה תקופה ישב במערכת “הארץ” ישעיהו קלינוב, ששימש מזכיר המערכת של העתון ולמעשה יד־ימינו של העורך. קלינוב, אשר הכרתיו מאז פגישתנו בקונגרס הציוני ה־17 בבזל, היה השילוב המוצלח, המיזוג המושלם שבין העתונאי האירופי לבין הליברל היהודי. המקצועיות שלו לא היתה מעולם יבשה ולא מושתתת על מלחמת מרפקים, מוגבלת וצרת־עין. היה לו חוש אבחנה נדיר, בלתי־רגיל לגבי מה שרע, מה שטוב, מה שנראה רע ולמעשה אינו כה רע ומה שנראה טוב, אבל לא תמיד הוא כה טוב בעליל. על כל אלה היה קלינוב חבר, אינטליגנט עד לשרשי שערותיו, והיתה בו כנות שלא היתה זקוקה להכריז על עצמה ואישיותו לא חיבלה מעולם באנושיותו.

יום אחד אמרתי לו על כוס קפה ב“סן־רמו”, שיש בדעתי להפסיק סוף־סוף את הקשר עם “דואר היום” ולשוב ולכתוב ב“הארץ”.

“טוב”, אמר קלינוב, “אדבר עם גליקסון”. וכשהביא לי את תשובת העורך נתחוור לי, שעלי להתאוורר תחילה מ“דואר היום”. כששאלתי, כמה צריך תהליך זה של התאווררות לארוך, הוגד לי, כי זה ענין של שנתים, אולי שלוש.

קלינוב קרא על פני את הפתעתי והבטיח לי לשוב ולנסות לרכך את עקרונותיו הנוקשים של הדוקטור גליקסון. ודומה שהצליח. “הארץ” חזר ופירסם, לאחר התערבותו של קלינוב, פעם בפעם רשימות שלי, אך נתחוור לי, כי איני רצוי בבית.

רק ב־1941, כשכבר השתוללה המלחמה העולמית ואני חזרתי מאירופה, חידשתי את השתתפותי ב“הארץ”.


 

ב

ההגינות – ולא המקצועית לבדה – מחייבת לנסות לשרטט בכמה קוים את אישיותו של הדוקטור משה גליקסון. נכון הדבר, שמשימתי אינה כתיבת היסטוריה, אלא העלאת תיאורם של אנשים והעלאת סיפורים על רגעים, ואולי שעות, שהיסטוריה זו הצמיחה. הדוקטור גליקסון היה, ללא ספק, אחד האנשים שחיברו את סיפורי התקופה. מזלו לא שפר ותנאי הזמן, בהם היה עליו לעמוד, לא היו מעודדים. עתונאי התקופה היו רחוקים מן התנאים הסוציאליים, שזוכים להם אחיהם הצעירים כיום. סולם המשכורות לא היה גבוה וגם כשטיפסת עליו והגעת לצמרתו, היתה מחכה לך אכזבה: הקופה היתה ריקה. אלא שדוקטור גליקסון – ואחרים כמותו – ראו עצמם, ובצדק, לא שכירי עט, עתונאים בלבד, אלא עסקניה של הציונות ומנהיגיהן של מפלגות והסתדרויות, בהן לא הכסף יענה על הכל. דוקטור גליקסון היה אדם צנוע, עניו, וישר עד למוח העצמות. השכלתו, תרבותו היו רחבות ועשירות, אף־כי ללא אפקים שמחוץ למקצועיותו. אלא שקוראי “הארץ” ומנוייו כל מה שרצו, מה שביקשו, היה לקרוא עתון עשיר באינפורמציה, עתון מדווח ומיעץ, ולא שמו להם למטרה לבחון את ידיעותיו הרחבות של העורך.

כאן מתבקשת הערה, כי מאמריו הראשיים של העורך לא היו בעלי סגולת הבהרה. להפך, היה בהם משהו אפיָני לפלפוליסטיקה של תלמידי ישיבה, הנארגת ומתמצית בעזרתו של הבוהן. גליקסון, מטבע בריאתו, היה פשרן, ותרן, כאילו מתווך ומאחה קצוות, ותפקידו, כך האמין, הוא לגשר בין שני המחנות. דרכו זו זיכתה אותו בהערות לגלגניות על שמעולם אינו אומר, כי “הצדק עם השמאל” או כי “הצדק עם הימין”, ומבכר עמדה לפיה שני הצדדים כאחד צודקים. התהלכה הלצה על ה“אף־על־פי־כן… בכל־זאת… ואולם…” של עורך “הארץ”. והמסקנה היתה מוכנה בפי קוראים שאינם מתעמקים, כי גליקסון אינו שייך, בעצם, לשום סיעה, לשום אגף, לשום צבע ולשום דגל. הוא מצדו לא ניסה לנער מעל עצמו “האשמה” זו. הוא, שנמנה עם הציונים הכלליים, אמר פעם, כי “אם יש צורך בגוש זה, הרי שעליו לשמש שביל העובר באמצע בין כל האידיאוֹלוגיות”. גליקסון ידע על ההלצות המתהלכות בציבור על “הארץ” ועל עורכו, אלא שהוא היה פילוסוף והשקיף על המתלוצצים מגבוה.


 

ג

“הארץ” פתח את הקריירה שלו בירושלים, לאחר שהיה קצרה על אדמת מצרים. זה היה בון־טון, בימים ההם, לצאת לאור בירושלים. המדינה עדיין לא קמה. אך בירתה כבר היתה קיימת בתחום הפרסטיז’ה שבלב. אך “הארץ” עבר אל השפלה, לתל־אביב.

כשנולד העתון, בשנת 1919, אם אני קולע לתאריך הנכון, היה הציוני היקר יצחק לייב גולדברג משקיע בו כספים לרוב. הוא לא יהיה האחרון. לאחר תקופה ממושכת למדי של שלטון קואופרטיבי מופיעים נציגי משפחת כהן. משפחה זו, אפילו אנו חורגים משהו מן הנושא העיקרי שלנו, ראויה שנספר בה. האנושות מכירה משפחות כאלה מדי פעם. אלפרד נובל עסק בדינמיט ויסד את פרס נובל ל…שלום. משפחת כהן סחרה בנפט ואילו הספר העברי, העתון העברי, האות העברית היו יקרים לה. זהו סיפור משפחתי, ידידותי, תמים ו…מיושן. סיפורים דומים לו מעטים כיום.

ובכן, דוד כהן, אחד האחים מן הדור השני של הכהנים ודודו של אהרן כהן־מינץ, המצוי עמנו כיום בתל־אביב, הגיע מרוסיה, מפלך גרודנו, לגרמניה כדי לקנות השכלה. באוניברסיטה דהתם הוא מתידד עם סטודנט יהודי אחר, ושמו של זה משה גליקסון. נתגבשה שם חבורה, שהצעיר שבה היה אותו דוד כהן, והמבוגר שבה – משה גליקסון. כשפרצה מלחמת־העולם הראשונה היה דוד כהן הצעיר מקדיש מזמנו ומכספו להוצאה לאור, והוציא לאור עתון יומי בלשון אידיש בפטרבורג. אין צורך לומר, שזו היתה משפחה עשירה, עתירת נכסים ונפט. אך כל זה נתערער ונתמוטט משקמו הבולשביקים וניגשו לתקן את העולם.

בינתים נתרחש משהו גם בארץ־ישראל. יצחק לייב גולדברג עייף מתמיכתו בחבורת “הארץ” וכך הוקם הקואופרטיב של העתון, שהרוח החיה שבו היה אותו פועל דפוס, ואחר־כך מנהל הדפוס, נפתלי לור, או לאהר, בן צפת, שבעורקיו זרמו, יחד עם הדם, גם כמה גרמים של כספית נמרצת. אמרתי, כי אינני היסטוריון וכך אני פטור מלהקפיד בתאריכים מדוקדקים, אבל העיקר הוא, שהדוקטור גליקסון הגיע באחד הימים גם הוא לארץ־ישראל ונצטרף לחבורת הקואופרטיב כעורך ראשי. צריך לציין, שגם בשלב זה הוכיח גליקסון את טהרת רגשותיו ואת כושר ההקרבה שלו. אין ספק, שאילו הסכים להשכיר, בצורה זו או אחרת, את עטו, יכלו חייו להיות קלים יותר, אלא שהוא הלך יד ביד עם סופרי העתון ועם הנערים, הם פועלי הדפוס.

אותה תקופה – שנת 1924, אם נכונה הכרונולוגיה שלי – עלה גם דוד כהן לארץ. ידידות טובה – כמוה כזהב: אין היא משחירה. וכהן בא לראות את ידידו הסטודנט משה גליקסון. ולא ארכו הימים וברחוב מונטיפיורי בתל־אביב הופיעו פיגומים ונודע, כי דוד כהן מקים, על חשבונו, זאת־אומרת, בכספו, בנין לצרכי “הארץ”, הדפוס והמערכת.

אלא שעסקי העתון לא נשתפרו. היהודים בארץ־ישראל טרם למדו, כנראה, לקנות עתון והמפרסמים לא האמינו עדיין בגורם הקרוי מודעות. מכאן לכאן, התפרק הקואופרטיב, ומשפחת כהן נטלה על עצמה את חובותיו והיתה לבעלת העסק. הדבר היה, דומני, ב־1933. נתארגנה הנהלה, ואהרן כהן מינץ, בן אחיו של דוד, היה המיצג את המשפחה בהנהלה. אלא שבינתים חלה ירידה בעסקיה של המשפחה בחוץ־לארץ והיא הפסידה כספים רבים ונאלצה לחשוב על השתחררות מנטל ההוצאה לאור.

במקביל להתרחשויות הללו עלתה לארץ מגרמניה בראשית 1934 משפחת שוקן. אבי השושלת, זלמן, שכבר הקים הוצאה לאור בגרמניה והיתה לו זיקה שרשית לאות העברית, הגיע לירושלים והעביר אליה את ספריתו הגדולה ובנה את ביתו. שוקן וכהן היו אמורים, כנראה, לדבר בלשון משותפת. ובקיץ 1935 עובר “הארץ” מידי כהן לידי שוקן.

דוקטור גליקסון ימשיך לערוך את “הארץ” ולעמוד בראש המערכת. גרשם שוקן יעשה את הסטז' שלו ליד גליקסון, וכשב־1939 נהרג הדוקטור גליקסון בתאונת דרכים בקרבת פרדס־חנה, עוברת עריכת העתון לידיו של שוקן הצעיר.

פרשה זו, שהתהפוכות הכספיות שלה אינן פחותות בחשיבותן מהבעיות הרוחניות, הרעיוניות של העתון, מעידות גם על כך, שיש והכסף היהודי מצוי בידים טובות, וכשהוא מתגלגל, הוא עובר שוב לידים טובות. בני משפחת כהן שנותרו בחיים המשיכו להיות נאמנים לדמותו של אבי המשפחה חיים כהן, שנפטר לעולמו בשנת

  1. דוד, בן־הזקונים שלו, הלך לעולמו בשנת 1959. ואולם השרשים הצמיחו ענפים טובים, נכדים ונינים. המושגים של הסבא, השקפת־עולמו ועקרונותיו נשמרים בחום על־ידי יורשיו. לא רק מתן צדקה היה לו לקו. כל גישתו לחיים היתה גישה של איש־רוח מובהק ונאמן.

אהרן כהן־מינץ יושב כיום בישראל. הוא איש עניו־רוח ויתכן, כי הרחוב הישראלי אינו ממהר לזהות אותו. לעומת זה מריעים הישראלים לבנו. הן הוא תנחום כהן־מינץ, אליל הכדורסל של ספורטאינו. חטרים אחרים של הסבא הגדול ר' חיים הם משה אטר, עתונאי וסופר כלכלה, ואבינועם חיימי, סופר ארכיאולוג. אם אין טעות בידי, זהו ה“כהן” האחרון שנותר כיום במשפחת “הארץ”.


 

ד

העולם לא הספיק עדיין ללקק עד תום את פצעי מלחמת־העולם הראשונה, וכבר נכנס לשניה.

השנה היתה, דומני, 1941. יום אחד הפתיע אותי בביתי בתל־אביב בחור נאה, אלגנטי ושופע פקחות, שהציג עצמו כיוסף בס, ארדיכל, שסיים זה מקרוב את הטכניון בחיפה. אלא שלא לשם הקמת בית סר אלי. מטרת ביקורו היתה קשורה בספר הקריקטורות שלו – הראשון, דומני, הספר שנשא שם כה ריאליסטי: “על ימין ועל שמאל”, שבס בא להביא לי את הטיוטה בטרם יצא לשוק, שכן הייתי אמור לכתוב הקדמה לספר. במשך השנים שתבואנה נתידדנו אני ובס, אך אותו יום לא ידעתי עליו דבר זולת מה שסיפרה דמותו המתוארת לעיל. לא היתה כל סיבה שאסרב לבקשתו של עמיתי זה. הוא כבר היה מפרסם באותם ימים קריקטורות בעתונים, ואף הוציא לאור, בשיתוף עם יעקב רזניק המנוח, שבועון סטירי בשם “סיכות”.

הבטחתי לו את ההקדמה המבוקשת, ומשהופיע הספר כתב חיים גמזו בביקרתו, כי “בעצם, הרי המאמר היפה ביותר על בס יכלה להיות הקדמתו הנאה של אורי קיסרי, המשמשת פתח לגלרית הדמויות והסצינות של החיים, שעוצבו ביד זריזה ומחוננת”.

וערב אחד, בעוד אנו מסובים, בס ואני, לשולחן בבית־קפה, שואל אותי לפתע חברי: “בעצם הפסקת לכתוב. מדוע?” נכון, באותה תקופה לא השתתפתי בשום עתון יומי. כבר הייתי בעליו ועורכו של השבועון “תשע בערב”, אך המגע, הקשר עם קהל הקוראים הגדול והכולל נפסק. ובטרם אספיק להשיב לחברי הוסיף ושאל: “למה לא תכתוב ב’הארץ'?” סיפרתי לו את האפיזודה של החרם, שהטיל עלי גליקסון כדי לטהר את עצמי מחיידקי “דואר היום”. צחקנו והוא אמר: “שטויות! שוקן אינו דוגל בדרכים כאלה”. לאחר יום טילפן אלי בס. “עקרונית”, אמר, “שוקן מסכים. רצוי שתיפגשו ותשוחחו על הפרטים. שוקן מבקש, שתביא עמך כמה מרשימותיך האחרונות”. טילפנתי אל שוקן וקבענו שיחה ב“קפה שדרות”. הבאתי עמי כמה גליונות של “תשע בערב”. כתבתי בו כמעט בכל שבוע רשימה וזה היה מדור על “אנשים ונשים”, שהלשונות המושחזים טענו, כי האנשים מקופחים כאן מאוד לטובת הנשים.

אמרתי לשוקן, שלצערי זה כל מה שיש לי ברגע זה. הוא אמר, כי בדרך־כלל הוא מכיר את דרך כתיבתי והחל מעלעל בדפים וקורא קריאה חטופה, בעוד אני משקיף על רחוב אלנבי שרבץ לרגלינו. לבסוף אמר: “טוב. תכתוב רשימה או שתים בשבוע. אחר־כך נראה. כמובן, שבשביל ‘הארץ’ יש לכתוב אחרת…” הרגעתיו, אף־על־פי שלפי עניות דעתי מעולם אין עליך “לכתוב אחרת”…

שוב התחלתי לכתוב. שם המאמר הראשון של תקופת השתתפותי המחודשת ב“הארץ”, שנמשכה, עקרונית, כמעט עד היום, בהן ארבע שנים ששימשתי שליחו המיוחד בפריס, היה “ביער עבות”.


 

ה

משה מדזיני היה מאז ומתמיד איש מצניע לכת. לא אמרתי צנוע, ולא אמרתי, אפילו, עניו. אני סבור, שהיה בו יותר מקב אחד של גאוה. לא אמרתי יוהרה, ואני רואה בזה את אחד ההישגים של האדם התרבותי, אחד הכיבושים שהאדם מבצע על עצמו, כשהוא יודע להיות גאה – בלי להיות יהיר. להיות בעל יצרים – ולכבוש אותם.

קוריקולום־ויטאה קצר ותמציתי יספר לנו, כי מאז שנת 1921 מתגורר משה מדזיני, עקרונית, בירושלים. עקרונית, משום שלמעשה הרבה האיש במשך השנים לנוע ולנוד. הוא נמנה עם העליה הסיביריאקית, זו שתפארתה על האיכות, לא על הכמות, זו שנתנה לישוב, בין היתר, את משה נובומייסקי, מיסד מפעל ים־המלח, ובמישור שונה – את יבזרוב (עזר). מדזיני הגיע לארץ לאחר שברח מרוסיה ולאחר ששירת כקצין בצבא הרוסי בימי מלחמת־העולם הראשונה. הבולשביקים לא היו לרוחו והוא הסתלק, השתהה בסין וביפן והגיע ב־1919 לפלשתינה. התחנה הראשונה היא חיפה, והוא עובד כפקיד מנדטורי ברכבת. כשהוא עולה לירושלים הוא מזדמן עם לייב יפה. באותה תקופה היה ללייב יפה מה לומר בארץ, כולל ב“הארץ”, והוא שותל את האיש הצעיר במערכת ככתב מדיני. עכשיו תתחיל שורה ארוכה של תפקידים, ביניהם סופר העתון בלונדון. בלונדון, כמו בירושלים, הוא מתבלט בכוח עבודתו, באישיותו המאופקת בעלת האחריות והדיוק, המחוננת בחוש אנליטי מובהק, במשמעת עבודה ומשטר חמור לגבי הכפופים לו, אך בראש־וראשונה לגבי עצמו. ב־1937 הוא פותח בפרשנות שבועית ברדיו ירושלים. פרשנות זו עשתה היסטוריה. היא החלה, כאמור, שנתים לפני מלחמת־העולם השניה ונתנה כיסוי לכל שנות המלחמה ונפסקה רק ב־1946. במלים אחרות, היו אלה תשע שנים של פרשנות מדינית משודרת, 15 דקות מדי מוצאי־שבת.

כשהיא מגיעה לקצה ב־1946, דומה הדבר שהמאזינים, בכל פינה בארץ, עודם יושבים ליד המכשירים וממתינים לקול המוכר. האומנם נאלם ולא יבקע שוב? קשישים, ילדים, גברים ונשים, הכל – כולם האזינו לקולו המשכנע, הכביכול אוביקטיבי, של הפרשן.

אני מעז לומר היום, לאחר יותר מ־25 שנים, כי אותו פרשן סמוי לא היה רק פרשן מדיני. הוא היה גם רופא, מרפא לנפשות החרדות ומביא להן קרני תקוה ועידוד.

לבסוף בקע שוב האור. בין השנים 1959־1947 יוצא מדזיני ל“ארגון האומות המאוחדות” כנציג “הארץ” וככתב “קול ישראל”. בשנים האחרונות יושב מדזיני בירושלים ועוסק בכתיבה.


 

ו

הדבר היה במושב האו“מ, 1951 או 1952, בפריס. שימשתי שליחו של “הארץ” בבירת צרפת וידעתי, כי באו”מ מיצג את “הארץ” משה מדזיני. אף־על־פי־כן הייתי סר מפעם לפעם אל דיוני הארגון, יותר מתוך סקרנות “פרטית” מאשר מתוך צרכי “כיסוי” עתונאי.

המושב נתקיים בבנין ה“טרוֹקאדֶרוֹ” ובשטח האגפים והגנים שמסביבו. בעזרת עשרות אדריכלים ומהנדסי בנין הפך כל זה למשכן המרשים והמכוער של האו"מ.

יום אחד, בצהרי הקיץ, גילו עיני את משה מדזיני. זיהיתיו מרחוק באולם הישיבות של האמפיתיאטרון, כשלאזניו, כמו לאזני, אפרכסות. לא הייתי זקוק לתרגום הסימולטני, אלא השתמשתי באפרכסת כדי לחזק ולהבהיר את הקול הנואם. אני מניח, כי זו היתה הסיבה שהמריצה גם את עמיתי להשתמש בה. אותה שעה נאם אחד מחשובי הרוקחים את הפוליטיקה העולמית, שימשיך בעשייתה לפחות עוד חמש או שש שנים – אנתוני אידן.

אותו יום, במעמד נכבד של מושב האו"מ, לא חסרה גם אפיזודה משעשעת. אנתוני היפה, המדינאי שכּוּנה בפי כל “הגבר האלגנטי מספר אחד של עולם הדיפלומטיה”, כבר היה ניצב על הדוכן ומשמיע דבריו, כשבלולאת דש הבגד חסר הפעם, כנראה בגלל חומרת השעה, הציפורן האדום והנצחי, כשלהפתעת הכל הופיע בפתח הבמה חתול, חתול־ביבין פרוזאי וכחוש, ובצעדים מתונים, שקולים כאילו כדי להדגיש, שכל מה שמתרחש כאן סביבו, כולל הטקס והתכונה, אינו עושה עליו כל רושם.

באולם פרץ רעם של צחוק והנואם נדם. אך הוא לא איבד את זחיחות־דעתו, חייך במיטב החיוך והמתין עד שהחתול יצא. אידן חייך פעם נוספת וחזר לדון ולדוש בעניני העולם. עם תום הישיבה של המושב ניגשתי אל מדזיני. היתה שעת הצהרים. הצעתי לו, שנסב לשולחן במסעדה הגדולה של הבנין, אך הוא היה מקורי יותר והציע, כי מוטב שנצא החוצה ונסעד באחת המסעדות הצרפתיות והקטנות, בהן התבשילים טעימים יותר.

זמנו היה בידיו וכן גם זמני, והלכנו לבחור מסעדה, כשאנו מטיילים משוטטים בלי היחפז לאורך שדרות קלבר הרחבות.

לאחר שהתבדחנו על תקרית הדיפלומט והחתול ודברים שנשמעו במושב או"מ עברנו, כמובן, לדון בעניניה של ישראל, כיאות לשני ישראלים ותיקים. הסתבר לשנינו, כי יום שובנו לבסיס, לישראל, אינו קרוב.


 

ז

בשעה מאוחרת של אותו לילה רחוק שלא נשכח, ליויתי את מדזיני לבית־מלונו. כששאלתיו מה הן תכניותיו המיָדיות, העלה חיוך ולאור פנסי הגז הפריסאי: “אנחנו עתונאים…” אמר, “ועתונאי חייב תמיד לצפות לבלתי־צפוי”.


כשב־1947 יצא משה מדזיני לאו"מ בשליחות “הארץ”, נכנס במקומו משה קרמר או, בשמו העברי, קרן. שמו העברי ניתן לו במשרד החוץ, שעה שכיהן כיועץ השגרירות בוושינגטון. ודומה, ששתי הפונקציות הללו, זו של הפובליציסט בעתון הבוקר, מחבר המאמר הראשי הממצה את בעיות השעה, ובמקביל זו של יועץ שגרירות באחד ממרכזי המוקד של העולם, הן שאיפשרו לאישיותו להתפענח ולהתבלט בשנות חייו הקצרים.

אלא שדוקטור קרן, או, ליתר דיוק, קרמר באותה תקופה, זכור לי מאצל שלב קודם של חייו. נכנסתי יום אחד אל לברטוב, שלמה לברטוב, מנהל התזמורת הפילהרמונית שלנו, כשזו עמדה בתחילת דרכה. המשרד הראשון שכן אי־שם בתחילת רחוב בן־יהודה בתל־אביב. לא הכרתי את לברטוב. לא הכרתי איש. נכנסתי. היו שם שלושה אנשים, שאחר כך נודעו לי בשמם: לברטוב, דוקטור זלומון ודוקטור קרמר. הרפלקס הראשון שלי – התנועה הפרימיטיבית, זו שבחוש – שאינו מרמה מעולם, הפנה אותי ישר אליו, אל קרמר, דוקא אל הזר הזה מתוך שלושת הזרים. מסתבר, שבני־אדם, בדומה לכלבים, מצוידים תדיר בחוש מוסתר, המכוון אותם אל היסוד המיוחד, שכלבים כה עורגים אליו: הנאמנות. זוכרני, כשהוגד לי כי לא הוא האיש, שהוא רק מנהל כאן חשבונות ודומה שאף העברית אינה שגורה בפיו, נמלאתי בתת־הכרתי אכזבה. אחר־כך עברו שנים, דומני שבע, וערב אחד, באולם “אוהל”, בשעת הפסקה של קונצרט התזמורת, משך את עיני קפטן בריטי במדים, שניצב ליד אחד הכתלים. זה היה שוב קרמר. כך, מתוך אלף יחידות האדם שהיו כאן, תרו עיני דוקא אחריו ונצמדו דוקא אליו. ייתכן, כי הבאתי גם אני משהו עמי, מאצל מיכל הביקושים שלי, לגלות נשמות מאחורי הדיוקנים. אבל הנה פעם שניה, בתוך המון, משך את עיני. שאלתי מיהו, וכשהוגד לי שמו, כאילו ניחשתי בו את אשר הוא עתיד להיות, את האדם המורם מזולתו, את משה קרן, פובליציסטן, יועץ שגרירות, אדם חריג. זהו סימנה של אישיות. אישיות הנשקפת במבט.


מותו של עתונאי, עתונאי שהוא בעל טור, שבכל יום, או כמעט בכל יום, הוא מדבר אל הקורא מאצל המלים שכתב למענו, מוות כזה אוצר בקרבו עצבות מיוחדת, עצבות שמחוץ לאינפורמציה היבשה, שבתוך מסגרת האבל המקובלת. אתה פרשת את העתון, חיפשת את הפרשן שלך, את דבריו, והנה, תחת רשימה שלו, אתה מוצא ידיעה עליו. וכך, תוך כדי ציפיה לקול המדבר אתה למד, כי כל זה, הפרשנות היומית, הבקרית, ההסבר של המאורעות, העצה החברתית – כל זה חלף, עבר ונעלם.

כך היה גם במות משה קרן. הרבו לדבר על מאמריו של האיש. הוזכרו במיוחד רשימותיו בפרשת קסטנר. לפתע כאילו שמעתי את קולו של קרן מדבר, ראיתי את אותיותיו, את מלותיו מסתדרות ויוצרות משפטים, פסוקים… עכשיו, לפתע, נתחוור לי הכל. זו היתה רשימה מסוימת שכתב, רשימה של איסטניסן, של איש שנפשו מתגברת על שכלו, של אדם שנשמתו היא הדובר של אישיותו, לא שכלו.


המאמר נכתב בינואר 1949. מצאתיו מונח בארכיון. קרן חתם עליו עדיין בשמו הקודם: משה קרמר. ומדובר היה שם על ספרים, על הצמאון לקרוא, על הערגה לדעת, על הסקרנות הברוכה להרחיב את המחשבה, ועל הזמן, הזמן הקצר, הכל־כך קצר ויותר מדי קצר, העומד לרשותנו. שם המאמר היה “מבול הדיו”. יש ענין בדברים אפילו היום, אולי בעיקר היום, שכן יש בהם גם מעין אזהרה לימינו.


מבול הדיו שהטריד את קרן לא היה כי־אם מטפורה לצורך יבול הספרים בעולם. קרן פתח דבריו בנעשה בארצות־הברית, בה יצאו לאור במשך שנת 1948 לא פחות מ־9,000 ספר! קרן, שצורת כתיבתו תמיד היתה ישירה וגלויה, אמר: “קראתי ונזדעזעתי”. והוא מתאר את הזעזוע ומגלה לקוראיו את חשבונו המיאש: אם יקרא ספר בשבוע – וזו אינה קריאה משובחת, ומאידך גיסא מעטים האנשים המצליחים לקרוא ספר בשבוע – יגיע, בסוף השנה, לסך־הכל של כ־50 ספר… טיפה בים! אבל קרן מבקש לעקוף את הקשיים והוא חותר אל החוף, כשהוא ממשיך, דרך הילוכו, בחישוביו: ובכן, אם יתמיד בטמפו של קריאת 50 ספר בשנה, וזאת במשך 50 שנה – יגיע לקציר נאה של 2,500 ספר. ריבונו של עולם, רק עכשיו ייכנס היאוש אל לבו. כי אם לאחר 50 שנות קריאה מאומצת של ספר לשבוע לא יצליח לרשום באקטיב שלו יותר מ־2,500 ספר, שהם קצת יותר מרבע מספר הספרים המופיעים באמריקה לבדה במשך שנה אחת בלבד – מה העלה?! לא־כלום.

והמחבר המשיך להרהר באפיקי הפילוסופיה העצובה של ערגת האדם והישגיו.

הוא ניסה לצאת מן הסבך וקבע, שאחרי ככלות הכל אין להתעלם מכך, שאין אדם מחויב לקרוא את כל מה שמופיע באמריקה, אבל אפילו אחוז אחד (!), זאת־אומרת, 90 ספר מתוך היבול הכללי של 9,000 – לא יעלה בידו לספוג אל עיניו, מוחו, לבו ומערכת עצביו.

קרן היה אופטימיסט ביסודו. אופטימיסט רגיש, אמוציוני, דהינו, שהאופטימיזם שלו עלה מן הלב, ולא מן ההגיון שבמוח. מתוך כך ביקש למצוא, בכל־זאת, מוצא והיה מוכן לויתורים. ואז אמר: נניח שיקרה נס ומספר הספרים שיצאו לאור בשנה אחת, ובכל הארצות כולן, לא יעלה יחד על 250. אבל אכזריות הזמן סגרה עליו כבטבעת גם כאן, וכלאה אותו. לכל הרוחות, גם במקרה זה יהא זקוק הקורא – השקדן! – לחמש שנים ארוכות לשם קריאתם של 250 הספרים ובינתים הן נוספו עוד ארבע פעמים 250 ספר… אכן מעגל קסמים!

העלינו להאמין, כי הגורל הדריך את מנוחתו, ומתוך הערפל ראה את קצו? על־כל־פנים, לא נוכל היום, ב־1974, לקרוא בלי רטט את הפִּסקה שנכתבה לפני כ־24 שנים באלגנציה קלילה: “יש וחשבתי, כי כל הבעיה היא רק ענין של אריכות־ימים. אילו היה מתרחש נס והייתי חי מאות שנים אחדות, היה מוחי סופג כל מה שכדאי לדעת”.

הנס לא התרחש. השורות הללו נכתבו ב־1949 וקרן נפטר ב־1955. למעשה לא בספרים לבדם דוּבּר כאן. כאן נגולה לעיני הכותב כל הבעיה הטרגית של האדם, בעיית התהום הפעורה בין התפוקה הרוחנית לבין אפשרות קליטתה, המאבק שבין מה שהאדם תאב לדעת לבין מה שניתן לו לדעת.


טוב שביער העבות הזה, בו אנו משוטטים ומגששים, טוב כי היה בו גם אחד קרן כזה. אקדמאי מוסמך מגרמניה, איש ספוג תרבות, נאה ובעל קסם בסיטונות. הוא הגיע למולדת החדשה, ומכיון שלא ניגן בכינור ולא ידע להתקין חלונות ראוה, מסרו לו מנהלי הפילהרמונית לעשות תרגילי חיבור וחיסור בפנקסי החשבונות של המפעל. אחר־כך, כשפורצת המלחמה, הוא מתגייס, לובש מדי קפטן ומנסה לתקן את ההיסטוריה של אירופה. אחר־כך פובליציסטיקה, הסברה, ייעוץ במשרד החוץ…

ואחר־כך באה האחרית וקטפה אותו, לנוכח הספרים הנערמים ומחכים לשוא, שיושיט זרועו ויפתח אותם.


 

ח

עד לפני זמן קצר, וזאת במשך למעלה מ־30 שנה, הייתי פונה, בלכתי בשדרות רוטשילד בואכה שיינקין, אל רחוב מזא"ה. הרחוב מוּדע לי ואני מודע לרחוב. כשאני מגיע לבית מספר 56, אני עולה במדרגות. יש כאן קבוצת בתים המאוגדים ומאוחדים בשירותים של אינפורמציה ותקשורת. במלים אחרות: זהו בית “הארץ”. כאן מתבשלים הגליונות, בשר ועופרת, רוח ודיו, מחשבה ותפוצה.

למעלה מ־30, פחות מ־40, זהו פרק זמן. אך מעולם לא היתה לי, בממלכה זו, אַמה של אדמה, גם אחת, משלי. לא היה לי חדר ב“הארץ”, לא היה לי שולחן, ואפילו כיסא משלי לא היה לי. אך עלי להיות ישר ולקבוע, כי מעולם לא סירבו לי, אם־כי לא הציעו לי. האמת היא, כי לא דרשתי. למעשה, יד על לב: כך היה נוח לי וטוב לי. אהבתי להגיע לבנין כאורח, להסב לשולחן זה או אחר, לשוחח, למסור את המאמר, לבדוק את תיבת המכתבים – שהיתה תמיד גדושה – ולהסתלק כבן־חורין ללא עול של מחוגי שעון. התחנה היחידה במערכת, שאהבתי להשתהות בה, היתה פינת הארכיון. כי זהו הקשר עם האתמול הארוך. העתון הוא כרגע חולף, והארכיון הוא הרגעים השרירים והקיימים, המתמשכים והקיימים.

אני חוזר לומר, כי יזמה זו של היותי כאורח היא יזמתי שלי ואני הוא שהעדפתי להיות, אם אפשר לומר, לא בעל פינה או שולחן, אפילו בתת־הכרה. כי אני בוחל בכל אביזר מערכת, שריחו ותדמיתו משרד. לבוא, לתרום מנוכחותך וללכת – זה כן. עתונאי – חלילה לו פן תהא צורתו צורת פקיד. הפקידות היא ראשיתו של כל ממסד. ועל העתונאי לשמור נפשו מהתחייבות, שכפו עליו מגבוה. על העתונאי להתרחק מן הכבלים, אפילו הם מנותקים לכאורה. כל פקיד נקשר בחבל. אין פקידים שניתקו את חבליהם. לא כל החבלים בעלי אורך שוה, ומכאן האשליה שמטפחים פלוני ואלמוני, כאילו שוחררו מן החבל… טעות! האמת היא אחרת: החבל שלהם ארוך יותר, גמיש יותר, אך הוא שריר וקיים תמיד!


 

ט

כשהרכיב שוקן את התזמורת שלו – שכּן מערכת עתון היא תמיד תזמורת, אם טובה ואם רעה – היטיב להרכיב אותה. היו בה כל הכלים, או כמעט כל הכלים. ואילו נגנים – לאט־לאט נמצאו גם הם. ואם לא נמצאו כולם מיד, הצטיידו החיים בסבלנות והדור השני, החדש, מילא מה שהחסיר הקודם.

עכשיו, שהעליתי טעמם של כלים בתזמורת, אני מתפתה לספר אפיזודה קטנה על שיחה שקיימתי – לאחר שנים – עם הבוס. זה היה נושא, ששנינו לא אהבנו אותו, אם־כי לא בגלל מניעים דומים. באתי לומר לו, כי רצוי שיוסיף לי על שכרי. הדגשתי, כי אכסניות אחרות להן אני תורם מפרי עטי משלמות לי בנדיבות רבה יותר, ואז משך את תשומת־לבי לכך, כי גם “טיימס” הלונדוני משלם לסופריו פחות משמשלמים ה“דיילי” השונים האחרים. היה עלי להבין, כי שוקן מפעיל את ההומור שלו, ועלי להיות מרוצה, שאינו מציע לי, שאשלם אני ל“הארץ” על שאני מתפרסם על־ידיו… כך התפלמסנו בצורה ידידותית, בדעה זחוחה, עד שאמרתי ברגע מסוים, כי המניות שלי בשוק העתונות הן בעליה. “מניותיהם של כל הסופרים שלי”, השיב, “הן בעליה”. עברתי למישור אחר ואמרתי: “אבל אני כינור ראשון”. אמר: “כל הסופרים שלי הם כינורות ראשונים”. לא ויתרתי ונאחזתי בארגומנט שונה, כשאני מחליף את הכלי: “אבל הם כינורות. וכינורות יש בתזמורת 30 או 40 ויותר. ואילו אני חליל… אני נושף בפה, בריאות, בנשימה – לא בידים. וחלילים כמה יש לך?” הוא יודע להעריך הברקות. אותו יום הכה החליל את הכינורות וזכה באשר ביקש.


העורך לא אהב צנזורה, ואפילו המדובר לא בצנזורה בטחונית או פוליטית. אף־על־פי־כן יש שקיבל על עצמו את מרותה.

יום אחד, במותו של הסופר היהודי האמריקני לודויג לואיסון, הקדשתי לו רשימה. הכרתיו אישית כששנינו התגוררנו בפריס ואני הלכתי לשוחח עמו בדירה המסקרנת שברחוב קמפאן פרמייר 14 במונפארנאס. מרשימתי זו, שהופיעה ב“הארץ” לרגל מותו, הוצא הקטע המסיים, המשלים. וזה הקטע:

"לודויג לואיסון קם.

"שאלה אחרונה, מר לואיסון, וסלח על הסקרנות: מיהי, לדעתך, האישיות היהודית הגדולה ביותר?

“אנא” – הוא אומר – “אל נקבע מסמרות. אך אני מוכן לומר לך, כי אני מלא הערצה לגבי מרטין בובר. הוא נתן באמצעות היופי, אינטרפרטציה חדשה לרוחה של היהדות הנצחית. בובר, שאחרי תומס מן הוא בעל הסגנון הגרמני הגדול מכולם, כותב דבריו רק על נושאים יהודיים. כלום אין כאן תופעה נפלאה?”

ובכן, כל הקטע הזה הוצא מן הרשימה. בעצם, לא היתה זו צנזורה על לואיסון, או עלי… זו היתה צנזורה על מרטין בובר.

אינני יודע אם היתה זו טביעת־אצבע של העורך הראשי. אולי הפּחת בא בעטיו של אחד השועלים הקטנים, השועלים והמחבלים המצויים בכל כרם… ובכל מערכת.


 

י

והנה פרשה נוספת על תלות וחוסר תלות. הפעם מדובר בי עצמי. והפעם כופה העורך אישית תלות קטיגורית על הסופר וגוזר את זכות הדיבור שלו. עמדנו ב־1955 והיינו שרויים כולנו בקלחת הבחירות. היה חודש יולי, וככל יולי גם זה היה תמוז, וככל תמוז היה גם זה חם, ממש בוער. יצאתי להרי שומרון ונפשתי בזכרון־יעקב. אבל עתונאי אינו יכול לשבות והוא חייב לכתוב ואני שלחתי לעורך רשימה, ששמה מעיד על תכנה ומוכיח, כי תהיה מה שתהיה, רשימת תעמולה לבחירות בודאי אין היא. שם הרשימה היה: “היסוסיו האפיקורסיים של בוחר”. כאן מתבקש מאמר מוסגר. גם העורך וגם אני עצמי נמנינו, באותה תקופה, עם המפלגה הפרוגרסיבית, הקרויה כיום, כידוע, “ליברלית עצמאית”. לא ידוע לי אם שוקן עדיין חבר בה. אני השתחררתי מהתענוג הזה.

להבהרת התמונה: למפלגה הפרוגרסיבית הכניס אותי מר שוקן עצמו, עוד ב־1948. זה היה עשרים וארבע שעות בטרם תלך מדינת ישראל, בפעם הראשונה, לקלפי. נתקלנו זה בזה בכניסה ל“הארץ” והוא שאל אותי, בקלילות, אם כבר ידוע לי למי אתן מחר את קולי. אלה היו הבחירות הראשונות לכנסת הראשונה במדינה ועניתי בכנות וללא מבוכה, כי עדיין לא. ואז אמר לי, כי לפי דעתו עלי לבחור בפרוגרסיבים. הוא חילק לי אז מחמאה שהחמיאה לי מאוד. הוא אמר: “אתה הנך הפרוגרסיבי בהא הידיעה, ליברל דוגמת פון אוסצקי ואנשי ה’טגבוך' שלו”. דרך־אגב: המפלגה לא עשתה הון מהצטרפותי. הייתי חבר במשך שנים רבות, אך לא בחרתי מעולם ברשימה שלי. בבחירות האחרונות הצבעתי בעד רפ“י, ואילו בכל השנים הקודמות שילשלתי “אלף” לקלפי, אף־כי לא הייתי מעולם חבר מפא”י. גם לי עצמי קשה להבין מה קרה כאן בדיוק. ברגע האחרון טרפתי, כנראה, את הקלפי. אני יודע, כי מכאן מוכח, שאין על מי לסמוך, אם ביום הקלפי מביאים אותי בחשבון.

נשוב למאמר. שלחתיו לעורך, והוא משיב לי:

“…אינני רואה אפשרות לפרסם מאמרך ומצטער על השתלשלות בלתי־מוצלחת זאת. לא העליתי על הדעת, שדוקא אתה תכתוב לנו מאמר תעמולה לבחירות. אנו החלטנו לא לפרסם שום מאמרי בחירות הפעם, ואין לנו כל אפשרות לעשות, במקרה זה, יוצא מן הכלל, ודוקא משום שאני מופיע כמועמד של הפרוגרסיבים. אני מקנא בך, שאתה יכול לבלות ימים חמים אלה באוירהּ הצח של זכרון־יעקב. אני, לצערי, נתון בקלחת הבחירות (הוא היה אז מועמד ואמנם נבחר. א. ק.) ואיני יכול, לפי שעה, לחשוב על חופש”.

בתשובה כתבתי לו:

“…כל מה שאני מתעשר בשנים כן מצטמקת והולכת מידת החירות הניתנת לי בעתונך לבחור לי נושאים כלבבי. באמת מוזר! אני תמה על שהגדרת את מאמרי כמאמר תעמולה לבחירות. איני חושב שאפשר לכנות כך מאמר, המסתיים בנימה ‘נואשת’, המביעה צער על שאין הכותב מצוי, גם הפעם, מעבר לים, אזור בו לא יחכה לו קלפי… והן השם אומר בפירוש: ‘היסוסיו האפיקורסיים של בוחר’. מבעד לחלון נשקפים אלי עכשיו עצים ירוקים ורעפי גג אדומים. אני שואל את עצמי, אם לא זהו הנושא, שעלי להקדיש לו את מאמרי הבא בעתונך…”

ואולם עלי להודות, כי במשך כל 30 או 40 השנים לא גנז לי העורך יותר מחמשה או אולי ששה מאמרים בסך־הכל.

שוקן ידע להבחין בסגולותיהם של אנשים ולרכוש לו אותם. אך הוא ידע גם לאבד אותם. אריה גלבלום, למשל, עתונאי־כוכב, רפורטר בממדים בין־לאומיים, שהרפורטז’ות הגדולות שלו על מעברות העולים בנתניה ועל רשת הנציגויות של משרד החוץ שלנו באירופה וכו' היווּ סקופים סנסציוניים בעתונות הרדומה של הימים ההם – מדוע הפסיק עבודתו? ואריה זיו? בתחום אחר הפסיד שוקן את מידד שיף, עילוי צעיר, שלאחר השקעה הדדית, מכאן ומכאן, במשך 17 שנה – קם והלך. מידד שיף לא כליל נעקר מן העתונות ואילו אריה גלבלום – נאלם קולו בעתונים. היכן אפשר לקרוא היום את רשימותיו האישיות המצוינות של סופר “הארץ” בארצות־הברית ובאו"מ אריה גלבלום?


 

יא

את שמו של ידידי, בו אדבר עכשיו, אצניע. גם את סימניו לא אתן. גם לא את ראשי־התיבות שלו. הוא חריף שכל, אך להסתבך אינו אוהב. וכך אירע, כשיום אחד אמר לי: “שוקן אינו אוהב את עתונו… לא את סופריו, לא את קוראיו… הוא מביט על כל זה ועל כל אלה מגבוה. לא, לא בבוז, חלילה, אבל מגבוה. הוא היה רוצה בקהל אחר, שונה… ואז היה מזכה אותו בעתון אחר, שונה… כך הוא מאמין. עתון, שגם הוא עצמו היה קורא אותו בוקר־בוקר, קורא בו – ולא בודק בעיני המבחן המקצועני…” אמרתי לידידי, כי הוא הוזה הזיות ורואה מחזות דמיוניים.


אינני יודע מדוע וכיצד הוליכתני קריאת הדברים הללו אל מה שטען ידידי הכופר, זה שפסק, כי עורך “הארץ” אינו אוהב את עתונו. כאן נולדה וקמה אסוציאציה חדה עם העובדה, שגרשום שוקן, לאחר שכיהן כחבר כנסת ובלט בכמה אינטרבנציות מובהקות ומרשימות, משך את ידו מן הפוליטיקה וכל הכרוך בה. הוא לא אהב, כנראה, גם את הכנסת.

יום אחד כאילו שכח העורך הראשי את השִׁגרה העתונאית והִקצה עמוד שלם לאביו, מר זלמן שוקן המנוח. השנה היתה 1967 ואותה שנה מלאו 90 שנה להולדתו של שלמה זלמן שוקן. על־פני כל שטחו של העמוד השתרעו הדברים. אין לדעת, מעולם אין לדעת, מתי, באיזה יום, באיזו שעה, באיזה הקשר קמים הבנים להתפלל לזכר נשמת אביהם. כל בן עושה זאת בדרכו שלו. כל הדרכים נכבדות.

קראתי, ולאט־לאט הפכו המלים לתחושות. סוּפּר כאן על אדם, שפרשת חייו, מעשיו מציגים אותו כאילו היה רציונליסט. אך נחשף היה בו מלאי עצום של אינטואיציה, וזו חשובה בעיניו ורמה מן ההגיון. וכשהשחזור ההיסטורי עובר מבית־מסחר ה“כל־בו” הגדול של גרמניה אל הספריה הגדולה בירושלים, מתבהרת כאילו דמותו של האיש, ששתל כסף והרכיב אנשים כדי להתגלות לבסוף כאדם יחיד, אם־כי לא בודד, עצמאי, עצמאי ויחיד במינו, שלא החומר ולא החברה קובעים את מהלכיו, אלא הנפש והרוח בכוחו של תהליך אישי, אינדיבידואלי.

כשהגעתי לסוף הפרשה, כשבאיפוק מג’יסטראלי מספר המחבר כיצד הלכו שניהם, האב והבן, להר המנוחות בירושלים, שכן ביקש האב לבדוק את אפי המצבות וטיבן, כנראה לצורך התקנת עצמו ליום הדין, בו יעקור למשכן הנצח – כשהגעתי לכאן וקראתי: “לאטו הלך בין המצבות, בצעדים מדודים, לבוש בקפידה. לפעמים התכופף כדי לבדוק את טיב האבן ואת חריטת האותיות או בליטתן ונגע בהן בידו החמה” – כשהגעתי לכאן עברה בי צמרמורת, בדומה לאותן צמרמורות הלופתות אותך בכוח מלים פשוטות החותכות עמוקות בבשרך. ואז פנו עיני בנתירה חדה מן הפסוק האחרון שדיבר על “ידו החמה” אל הפסוק הפותח את המסה, בראש הגליון, האומר: “ידיו של אבי היו חמות תמיד”.


 

יב

במרוצת שנת 1953 פירסם “הארץ” רשימה שלי על “נצרת וטבריה”. כשבוע ימים לאחר הופעתה שיגר אלי העורך הראשי את הפתק דלהלן: “למר אורי קיסרי מאת ג. שוקן. ר”ב מכתבו של קורא, שבודאי ישמח את לבך". ועל החתום: ג. ש. במכתבו של הקורא נאמרו הדברים דלהלן:


לכבוד מר ג. שוקן, שלום!

“א. נ.! למקרא הפרק החמוד של נצרת וטבריה לאורי קיסרי בגליון יו”ט האחרון של חג הנה נתעוררתי לכתוב כמה מלים למר: האם לא ראוי היה לצרור צרור רשימות של אורי קיסרי בחיבור (מאלה שענינם הישוב שעבר והמתרקם). כמה רעננות וידיעת ענינים ועניני־ענינים מרפרפים בין השטין. ומובטחני, כי לא רק שוחרי הספר הקל, כי־אם דורשי רשומות העבר הקרוב היו מכירים תודה על חיבור זה.

בכבוד ובברכה

מרדכי שניר".


מרדכי שניר, ששמו לא היה ידוע לי באותה תקופה וששוקן מכנהו בענוה רבה “קורא”, לא היה קטלא קניא. היה זה לא אחר, אלא מרדכי קושניר, אחיו של שמעון. מרדכי, שבינתים הלך לעולמו, היה סופר ועורך ומסאי מעמיק ומבריק. אין ספק, שדעתו של שניר על אותה רשימה, וכן גם על רשימות אחרות שלי, הן מחמאה רבה לגבי דידי. ואילו נכונותו של העורך לשגר אלי מיד אותו מכתב גם הוא מעשה נאה, שאינו רגיל בין עמיתים תופשי עט.

אשר לעצה, שמשיא שניר המנוח לעורך “הארץ” בדבר צרור הרשימות שלי, הנה עובר עליה שוקן בדומית תהילה. דומני, כי הוצאת “שוקן” כבר היתה קיימת באותה תקופה.

שוב אסוציאציה על מה שאנו אוהבים ואיך אנו אוהבים. על־כל־פנים, לא ניסיתי להזכיר זאת לשוקן וגם הוא לא הזכיר לי, במשך 29 ויותר השנים שחלפו מאז, כי מישהו, שהיה יותר ממישהו, יזם משהו, שהיה, כנראה, פחות ממשהו…


 

יג

את מרדכי שניר פגשתי לאחר זמן בעת הפסקה בהצגת בכורה, שנתקיימה באולם “הבימה”. הוא היה נדיב לגבי כמה רשימות שלי שהופיעו באותה תקופה והדגיש במיוחד: “אבל רשימה שלך שלא אשכח מימי היא הדברים שפירסמת בשעתו ב’דבר' על ברל כצנלסון”.

תמהתי על שלא שכח עד היום, לאחר שנים, רשימה זו. הוא אף אמר לי, כי משונה היה, שבספר שהופיע על ברל בהוצאת “עיינות” נפקדה רשימתי זו. הודיתי לו.

את הוצאת “עיינות” ניהל באותה תקופה המנוח משה כצנלסון, בן אחיו של ברל. הייתי סר מפעם לפעם למערכת ההוצאה, שבפינת יהודה הלוי ונחלת־בנימין. משה היה אחד האנשים המיוחדים והיחידים במינם אשר הכרתי. היו בו כל המידות היפות של הכצנלסונים, כולל רבקה. אהבתי לשוחח אתו. אינטליגנציה מקורית ואנושיות ספוגה טוב־לב היו ממידותיו. מה צר, שהתיסר בחלי לב והלך לעולמו בגיל צעיר יחסית.

יום אחד, כשביקרתי אצלו, הושיט לי משה את הכרך לזכר ברל שהופיע באותם ימים ואמר ללא הסתייגות: “מכל מה שמופיע כאן, רשימתך היא הטובה מכל!” אמרתי: “תודה, איני ראוי. מה־גם שטעות בידך. רשימתי כלל איננה מופיעה”. הוא עמד על שלו. כנראה, היה עמוס עבודה באותם ימים ועירבב רשימות שראה עם רשימות שלא ראה.

אמרתי לו: “רוצה אתה, משה? הבה נתערב”.

הוא רק העלה חיוך, נטל את הכרך ועילעל בו. הוא לא ביטא את המחשבה שחלפה בראשו.

ואילו אני אמרתי לעצמי: “אם לא בגיני, בגין ברל צריך היה לתת לה מקום”.


 

יד

היער פסק מלהיות עבות. האם עברו כאן חוטבי עצים? עייפו עיני מלהסתכל בכל הזאבים הללו, אשר בתוך היער, בתוך הג’ונגל, טרפו זאב את הזאב, עתונאי את העתונאי.

הבהרתי בפתיחת הדברים, כי לא אכתוב ביוגרפיות, לא ליחיד ולא בסיטונות. לא של זולתי ולא של עצמי. לא אדווח בשלמות ולא אהיה כמרצה הרצאות ופרקי היסטוריה. רק זכרונות – זה קנה־המידה והבוחַן. זכרונות שקסמו לי, זכרונות שהטיפו מור או שמשחו בחרדל, בלי סדר, בלי תור, בערבוביה. ואם אני נשמע כמצטדק מלכתחילה, אין זה מרתיע אותי. לא כל דמות שבגלריה, שביער, שברחוב ושבאקדמיה תעלה על לשוני. הנה מביטה עלי מאצל גבעה נישאה שבלב היער דמותו של רוברט וולטש. מה הייתי נותן כדי שכל עתונאי האזור, ואני בתוכם, נכתוב בדיו בה הוא כותב, במוחו הכירורגי, בבינתו ובתבונתו, בערכי תרבותו. אלא שזה כל מה שאני יכול לומר עליו, על אריה זה, המיטיב כל־כך לשאוג. כי מגע אישי וקרוב בינו לביני לא קם. וזכרונות לא נקלטו ולא קרמו עור. במשך שנים ארוכות דבקתי בו לקריאה. אך שיח ושיג לא קמו בינינו. מפעם בפעם היה מסב, בסורו בחתף לישראל, לשולחנו של ישראל פינקלשטיין המנוח. “ידידֵי ידידינו הם ידידינו”, אומר פתגם חלוד, ובכל זאת מהימן. בהתגוררי באירופה שוחחנו פעם טלפונית בין פריס ולונדון. וזה היה הכל. לא נפלה לידי זכות לזכרונות על רוברט וולטש, כשבראשית הנאציזם ערך את “יוּדישע רונדשאו” ועודד את היהודים אובדי העצות, ואשר קרא להם בראשית הימים הנוראים: “שאוהו בגאון, את הכתם הצהוב!”

ישעיהו קלינוב והרמן (לאחר זמן גרשון) סוויט מופיעים בזכרוני צמודים זה לזה, כאותם שנים בקרקס, שיוצאים לזירה במשותף. קלינוב הוא מרים המשקולות הכבדים, סוויט הוא האקרובט הקליל, זה שמהלך, בצודו את שיווּי־המשקל, על חבל דק. ייתכן, שנתאחדו בזכרוני משום שנפגשתי עמם בעת־ובעונה אחת, בקונגרס הציוני בבזל.

קלינוב היה דמות ייצוגית, ולא רק בכתב. היה זה אדם בעל אופי, בעל אקלים, שידע תמיד להכניע בקרבו את מצבי־הרוח האישיים. כתיבתו היתה רציונלית והוא לא ניסה לאחֵז את הקורא ברגישותו. שונה ממנו היה סוויט. גם הוא היה יהודי ממוצא רוסי, וגם הוא, כקלינוב, עשה את הסטז' העתונאי שלו בברלין שלמחרת מלחמת־העולם הראשונה. אלא שסוויט היה בין־לאומי יותר. הוא היה אופטימיסטן, איש חברה, והייתי אומר, שכתב עם סימני־שאלה. תכונה שלא נתברך בה: אומץ־לב. אמיץ לא היה.

כשהיה קלינוב מופיע באולם הקונגרס, או בכל אספת עם, היו הכל מבחינים בו ומאות עינים היו נזקפות לעברו. היתה לו הופעה נאה, זקופה, גאה במקצת. סוויט היה כאילו נכנס בדלת צדדית, או אחורית, כשעל פניו חיוכו המיוחד השובה לב. הוא נראה תמיד עליז, עם הסתייגותן המפורשת של העינים, שהיו תמיד עצובות, רכות, טובות.

היה נעים לבלות בחברת סוויט, היו לו שעות, בהן נראה כנער משתעשע. בתקופת שבתי בפריס נהגתי ואהבתי להתהדר בתעודות המקצועיות השונות, מטענו של כל עתונאי. היתה לי, כמובן, התעודה הבסיסית ובצדה תעודה לכניסה שנתית לישיבות הפרלמנט, תעודה לתיאטרון – האדומה – לקונצרטים ולמחול – הכחולה – לקולנוע – הירוקה. אפילו לתצוגות אפנה היתה לי תעודה מיוחדת, שפתחה בפני את כל הכניסות, מאצל דיור ופאת ועד למולינה ולנינה ריצ’י. יום אחד, בשבתנו על “קפה קרם” במארינאן, מוכיח לי סוויט, שהוא מכה אותי בתעודה נוספת, שיש לו ושאין לי. האומנם? אדרבה, הבה נראה! ואז הוא שולף תעודה מרשימה, שניתנת, בניגוד לקודמות, על־ידי משטרת פריס. זהו ה“קופ־פיל” המפורסם, חותך החוט, או החוטים, שבזכותו אתה פטור, ומכוניתך אתך, מתורים מיותרים, וניצל מהופעה בתחנות המשטרה במקרים של התקהלויות וכדומה.

ובכן, היה לו קופ־פיל… ולי לא היה. כמובן, שכבר למחרת ביקרתי אצל הפטרון שלנו, מסיֶה פאוואר הטוב. ובסוף החודש יכולתי גם אני לנופף בקופ־פיל. אך מכיון שסטינו, הבה נסטה עד הסוף, כי הסיפור משעשע למדי, ואולי משמש לקח להתפארותם של כמה עתונאים.

הענין הוא, שהייתי מאוכזב במקצת מההישג האחרון שלי. שכן אם עכשיו היה לי קופ־פיל, הנה מכונית – לא היתה לי… וכך לא נזדמן לי להשתמש בתעודה הכל־יכולה! עד שיום אחד פותחת משטרת פריס בהכנות למסיבת העתונאים עם הנשיא אייזנהאואר, שטרם היה נשיא, אך כבר היה גנרל. המסיבה עמדה להיערך במלון “אַסטוריה” לשעבר. כוחות המשטרה עמדו הכן, אך גם הקומוניסטים התכוננו להפגנה רבתי בשאנס ד’אליזה, בכתובות בנוסח הידוע: “אייק, לך הביתה!”

והשדרות, עוד בטרם תתמלאנה מפגינים, נתמלאו שוטרים. ה“פליקים” הפריסאים הידועים נראו כזאבים רעבים… ואני אמרתי למי שאמרתי: היום תעמוד התעודה שלי במבחן. ואכן בדיקת הניירות אותו יום היתה קפדנית, כשכל שני שוטרים, מכאן ומכאן, תובעים הגשת תעודות. כך צעדתי, כשלפני ומאחורי ארחי־פרחי מפוקפקים. כשהגעתי אל בין שני השוטרים שבתור תחבתי ידי לתוך מעילי כדי לשלוף את התעודה, אלא שאותו רגע נתחוור לי, כי השוטרים מצדיעים לי באהדה ו“מבקשים” אותי להשתמש בחירותי ולהמשיך בדרכי בלי להציג שום תעודות. כך לא נזדמן לי אפילו לאוורר את תעודתי! כנראה חסר לי פרצוף של מתקן־עולם.


 

טו

דוקטור גרוס, שלמה גרוס הידוע לקוראי “הארץ” בכינויו “פולס”, זכור לי מן התקופה הפרוגרסיבית שבראשות פנחס רוזן, שהיה נקרא עדיין פליכּס רוזנבליט. היה לי הכבוד להשתתף בכמה ישיבות מצומצמות, שגם גרוס נכח בהן. אם איני טועה, הוטל עליו תפקיד הקשר ויחסי־הציבור. הופיע אז עלון פנימי וגרוס היה עורכו והמשתתף העיקרי בו. היו אלה ימים יפים. היינו פרוגרסיבים ולא יראנו מן העובדה, שבעולם הגדול כבר החלו לזהות דוקטרינות פרוגרסיביות עם גוון שמאלני קיצוני. לא הפכנו ליברלים מתוך חיקוי ולא קראנו לעצמנו “עצמאים” מתוך תסביך. יזהר הררי היה עדיין בפנים. קול היה עדיין רחוק, ואילו האוזנר היה בחור צעיר וכבר בעל קסם אישי רב, שירש אותו מאביו, שכיהן כקונסול פולין. לעתים היה דוקטור גרוס מופיע לישיבה במדיו הצבאיים, שכן הוא היה סגן במילואים. פעם ושתים ראיתיו במכנסי רכיבה ושוט בידו. הם הלמו אותו. סיפרו, שכבר בוינה היה ידוע כפרש בשעות הפנאי שלו. בדרך־כלל היה זה גבר לבוש בקפידה, בעל פרופיל חד, שהשׂיבה הקלה שברקותיו היתה מרככת אותו ומחמיאה לאריג “הנסיך מולס”, אותו העדיף במיוחד.

גרוס היה מומחה ומקור ידיעות מובהק לכל הנוגע לציונות בגרמניה ובאירופה בכלל. כשהיה מפליג בשיחה על פייבל, על הנטקה, על רופין ועל ליכטהיים נדמה היה, שהאיש ניצב על קתדרה באוניברסיטה. לאחר זמן, כשנתאקלם בארץ־ישראל, היה מסוגל לדבר באותה בקיאות עצמה גם על הבעיות שהטרידו את אליהו גולומב, ברל כצנלסון וחיים וייצמן.

כשהחל מפרסם ב“הארץ” את מאמריו, היו הקוראים מקבלים תמונה בהירה וברורה מן המצב. הם היו רשאים להסכים או שלא להסכים לדעותיו של גרוס, אבל התמונה היתה תמיד ברורה והתיאוריה שלו תמיד חשופה. בשנים האחרונות פרו ורבו פרשני העתון וקורה לא פעם, ששוב אין הקוראים יודעים למי עליהם להאמין… שמעתי קוראים רבים אומרים, כי הם מטושטשים ואינם יודעים מיהו החרטום, שאפשר לסמוך עליו בעניני מדיניות הפנים של ישראל.

יאיר קוטלר הוא האנטיתיזה של דוקטור גרוס. קוטלר הוא נציגה המובהק של העתונות המודרנית. הוא חולל מהפכה בעתון והזריק לו – בוריד – דם חדש. הוא חניך האמריקנים, אך הוא אינו מחקה אותם לפי שיטה עיוורת, שכן ישראליותו היא בסיסית, אורגנית. יש בו מזיגה של עתונאי עורך, עתונאי רפורטר ועתונאי מראין. המראינים הפכו מכת מדינה בישראל, אלא שאצל קוטלר הראיון הוא רק מסגרת ובעיקר מתבלט הכתוב כפרופיל נאמן של האיש עמו משוחח קוטלר. זו מלאכת־מחשבת, כשהשראה ומלאכה משמשות את צייד הסקופים.

אני מודה, כי אני משוחד לגביו, כאילו השקעתי בעליל במניות שלו. לפני כ־20 שנה, קצת יותר, אם אני מיטיב לזכור, פנה אלי אביו המנוח. הכרתיו כסוחר בעל אמצעים, איש ישר והוגן. הוא ניגש אלי למערכת השבועון “9 בערב”, אותו ערכתי באותה תקופה, ושאלני גלויות: מה, לדעתי, סיכוייו של בנו בעולם העתונות? מה, בעצם, טיבה של קריירה עתונאית? לא הכרתי את יאיר וכל השאלה נראתה לי סתמית מדי. ואז הסביר לי, כי בנו בכורו מבקש לצאת לארצות־הברית ללמוד עתונאות ולהשתלם בה. היססתי במתן התשובה. מימי לא קבעתי, כי עתונאות מצריכה השכלה אקדמית. ואילו את הבחור לא הכרתי מקרוב. אמרתי לאבא, שישלח אלי את בנו לשיחה.

יאיר בא. שוחחנו, ואני מודה, כי היתה לי הרגשה, תחושה, שאני משוחח עם טמפרמנט עתונאי מובהק, סוער ועצור כאחד. למחרת טילפנתי אל האב ואמרתי לו: “אתה יכול לשלוח אותו. זו תהיה השקעה טובה”.

והוא נסע. לאחר זמן שלח לשבועון שלי רשימה וזו היתה ראשיתו הבתולית בעתונות. כשטילפן אלי אביו לומר לי, כי קרא את הרשימה, בירכתיו: “זכית!” ואז תיקן לי קוטלר האב והגיה: “זכינו, לשון רבים!”

עד כמה שידוע לי, נכנס לאוניברסיטה של מיאמי, פלורידה, ל“ברוקלין קולג' יוניברסיטי” והשתלם שם בפקולטה לעתונאות שבמסגרת הקולג' למדעי הרוח. הוא למד במשך ארבע שנים וסיים בתואר בי. אי. לעתונאות, כשהמקצוע המשני הוא היסטוריה ויחסים בין־לאומיים.

נעים לי במיוחד לדבר על נתן דונביץ. נתן דונביץ, בן למשפחה מכובדת וכמעט ותיקה, נטה לראשונה אהלו באותו שבועון שלי עצמו. אמנם רשימה אחת שלו הקדימה להופיע ב“הגלגל”, שבועון מנדטורי שהיה מוקדש לעניני שידור ותקשורת, אך את הרפורטז’ה הראשונה שלו, גדולה וראשונה, הדפיס ב“9 בערב”. במשך תקופה מסוימת נע בין סוג אחד של עתונות לסוג שני, כאילו מחפש את דרכו. מי אינו זוכר את ההומור המקורי שלו ברשימותיו על הכרך, על תל־אביב שלו, כשהוא נותן “כיסוי” מבריק, חריף, אכזרי, נשכני, ליפהפיות המהמרות על כתר היופי ולכל פסטיבל אחר של בידור ושעשועים. הוא גם שימש עורך ראשון למגזין השבועי של “הארץ”, ואם־כי התאוננו עליו על כי הוא נוקשה ביחסו לעמיתיו העתונאים, הנה עשה מגזין מלא חיים בטרם ימסרנו לידיו הספרותיות והמקפידות של אברהם רימון. אך זו עקה: דומה שיום אחד מאס דונביץ בשררה שבידיו, הגיש כאילו כתב התפטרות מכל כישוריו ועיסוקיו והקדיש עצמו, את חילו ועטו, לבעיות החברה הישראלית. נתן דונביץ מטפל רק בבעיה הנראית לו, ובצדק מסוים, כבעיה העיקרית והראשית של החברה הישראלית: אלימות, או אפשר לקרוא לזה גם בריונות. גישתו לבעיה היא, כמובן, חברתית, אלא שלשם שלמותה אין הוא מזניח את הצד המשפטי, המשטרתי והחינוכי. אני מדגיש את התופעה הזאת, שכן אני רואה אותה כהוכחה חותכת לכך, שעתונאים יודעים גם לוַתר על תהילתם ופופולריותם ולהעדיף על־פני תרועת ההמונים את הבראתה והחלמתה של החברה. נקיטת עמדה זו מצד עתונאי־כוכב, העושה זאת לפי יזמת היחיד שלו, היא תרומה חשובה לאין ערוך לאותו נכס, שאנו קוראים לו אתיקה עתונאית, שהיא חלק מן האתיקה של החברה.

הסבתי לו, יום אחד, רחוק, כאב ראש, או היה זה הוא שהסב לי את כאב הראש. הזמן היה 49־48, בעיצומם של הקרבות, כשהצנזור היה פרסונה גראטה ואסור היה לזלזל בו ולהתבדח על חשבונו. נתן כתב רפורטז’ה נועזת ומפורטת, שפרשה כמו על כף־היד את המצב באזור של גשרים וחפירות הגנה. כרגיל היה החומר נשלח אל הצנזור, אלא שמאמר מפורט זה הלך ל…דפוס בלי שיתן עליו הצנזור הקפדן דעתו, שבפעם זו צדק, ללא ספק, בהביעו את מורת־רוחו על שפסחו על החלטתו.

אני, כעורך ראשי, לא נהגתי לקרוא את כל כתבי־היד, מה־גם שבפרשיות צבאיות לא היה כוחי רב. העורך בפועל היה חברי, המשורר שלמה טנאי. ומסתבר, שקרה מה שקרה ושלמה פשוט שכח, או הזניח ולא הגיש את החומר. הוא יטען אמנם אחר־כך, כי אכן שלח את החומר, אלא שהממונה על קריאת כתבי־היד בצנזורה, המשורר אמיר גלבוע, לא יכול לאשר זאת כעובדה. קיצורו של דבר, משרד הבטחון הגיש תביעה נגד שלשתנו: נתן דונביץ, שלמה טנאי ואנוכי. המשפט נתקיים בבית־הדין המחוזי שברחוב יהודה הלוי. השופט היה פ. שוַרצמן. טרח ובא, בכבודו ובעצמו, מויש פרלמן הפופולרי, סופר, היסטוריון וקצין בשירות, ואילו כסניגור־ידיד הופיע בהתנדבות ישראל פינקלשטיין, מזכיר מערכת “הארץ”. פסק־הדין לא הטיל ענשי מאסר. נתן דונביץ נידון לקנס של 15 לירות ואילו שני העורכים, טנאי ואנוכי, ללירה אחת כל אחד. להבהרת התמונה יש בכל־זאת לדייק ולהעיר, כי באותה תקופה היתה הלירה לירה.

גבוה, זקוף, בהיר עד ג’ינג’י, בעל נימוסים ויחד עם זה קורטוב לגלוג על לשונו, כזה נראה לי חביב כנען. אינני יודע אם ינק מתורת הכנענים, אך עובדה היא, כי הסטודנט־העולה קרומהולץ, מלבוב, אימץ לו את אחד השמות היפים ביותר במישור העתונות הישראלית. “חביב כנען” מהווה צליל פונטי משכנע, עברי מאוד הן בגיאוגרפיה והן בפילולוגיה.

כאמור, הגיע לארץ כדי ללמוד באוניברסיטה, אף כי היה, מסתבר, בוגר בית הספר הגבוה לעתונאות בוַרשה. אלא שבאותה תקופה – עמדנו ב־1936 – יצאה פניית המוסדות המוסמכים לגיוס מלא וכנען נתגייס למשטרה בה ישרת, בירושלים, כסרג’נט, במשך למעלה משמונה שנים. ב־1944 הוא פושט את המדים ונכנס למערכת “הארץ”. במשך שנות עבודתו הוא ממלא תפקידים שונים: כתב לענינים פליליים, מהומות, בתי משפט, טירור אנטי בריטי, מחתרות. ב־1948, כשקמה המדינה, הוא מתגייס לצה"ל. צו הממשלה הזמנית לשוטרים־לשעבר אומר, כי עליהם לארגן ולתגבר את כוחות המשטרה הצעירה של המדינה וכנען ישרת בתפקיד קצין העתונות ודובר. הוא אחד מעשרת הקצינים הראשונים של משטרת המדינה.

בשובו, לאחר זמן קצר, ל“הארץ” הוא מקדיש את מיטב כישוריו ל“ענינים מיוחדים”. כאן הוא מגלה יזמה רבה, חוש לתיכנון פעולה מובהקת במסגרת של מה שקרוי “רפורטז’ות גדולות”, אלה הקשורות במחקר קפדני בטרם תועלנה על הנייר.

לפני עשר שנים, ב־1964, גרם לי חביב כנען הפתעה נעימה. בשוק הספרים הופיע ספרו של הסופר, איש האשכולות, ג. קרסל: “תולדות העתונות העברית בא”י“. קרסל אינו רק היסטוריון בעל מוניטין בעולם המחקרים התרבותיים שלנו. הוא גם עתונאי קריא מאוד המהנה את קוראיו, בסקירותיו השונות המשתרעות על פני מישורים רבים. כשבשעתו הקדיש מונוגרפיה ל”נדיב הידוע", היתה זו מסה ששיקפה את הדמות החשובה של אדמונד דה רוטשילד. אולם בבואו לספר את תולדות העתונות העברית־ישראלית, לא הקפיד בשמירה על עיקרון הפרט במסכת הכלל. קרסל אינו היחיד ואינו הראשון. מרבים אצלנו לכתוב את ההיסטוריה החדשה לאחר שמחקו את ההיסטוריה הישנה, זו שקדמה לה…

אני מודה, כי חיפשתי בגירסתו ההיסטורית של קרסל את עצמי, את שמי, בין משרתיה של העתונות העברית שלנו. אבל קרסל שכח אותי, כנראה… לא הייתי רשאי למחות, שכן ברל, הפטמן, קרליבך, שזכו לכמה מלים אישיות, שוב אינם, לצערנו, בחיים, ואולי היה זה המטבע שקבע המחבר… מבחינה זו, דומה הדבר שקרסל סייע לי להישאר בחיים ואני חב לו תודה.

זלזול היא מידה אנושית, וגם סופרים לוקים בה. הפעם, במחקרו של קרסל, הייתי מצוי, אחרי ככלות הכל, בחברה טובה: פסח גינזבורג, ישעיה קלינוב, י. לופבן ואחרים. גם הם נגנזו. ומכאן שהופתעתי כשמצאתי את עצמי, בשמי המלא, בין שורות מאמר הבקורת שהקדיש למחקר הנידון חביב כנען. ואני רוצה להאמין, כי עמיתי מר קרסל לא יתרעם אם אצטט כאן את דברי כנען כלשונם, בבואו לדבר על ההשמטה הסיטונית הזאת: “…עתונאים שמסמלים את התפתחות עתונותנו, שהעלו תרומות חשובות לעיצובה, שהנהיגו סגנון כתיבה מיוחד, מן הראוי היה שיוזכרו לפחות בקצרה… כיצד יכול היה להשמט אורי קיסרי, העתונאי שצעד עם ‘דבר’ ו’דואר היום‘, ‘הארץ’ ו’מעריב’, הוציא שבועונים משלו והנהיג בעתונות שלנו את הפיליטון האירופי?”


 

טז

כיום שורצות מערכות העתונים פרשנים. הפרשנים הסתננו למקום אחד־אחד, במשך ימים רבים, עד כי השתלטו על כל המבואות. כך נוכח העורך, באחד הבקרים, כי הם לגיון. לפנים ידעה המערכת את כותב המאמר הראשי, את כותב הסקירה המדינית, את הפובליציסטים הוגי־הדעות. התפקידים היו מחוּלקים, ברורים ומדויקים. עד שנוצר המושג פרשן. תחילה המושג, בכוח של כל מיני השפעות, בהשראתם של כל מיני חיקויים. ואז פלשו לבית, כאמור, הפרשנים.

הפרשן שלנו, מטבע בריאתו, אינו מקצועי. הוא חובב, דילטנט. סימן ההיכר שלו מטושטש ובלתי־ברור מלכתחילה. יש מצרפים לו את סימן ההיכר “מדיני” או “כלכלי”, וכן הלאה וכן הלאה, כולל פרשן למסעדות.

דומני, כי הקוראים היו מוכנים להסתפק בפרשן אחד, יחיד, עמו היו כורתים מעין הדדיות של אמון, אלא שהמערכת מעניקה לקורא כמה וכמה ביום, ואילו גליון ערב־שבת הוא מחנה שלם של פרשנים ופרשני פרשנים.

מכת מדינה אחרת היא זו של המראינים. לפנים היתה זו מלאכה מובחרת ונבחרת. לא כל מחזיק עט היה מראין, ולא כל אזרח היה מתראין… כיום פותח כל טירון את הקריירה שלו במלאכת הראיונות. הוא אינו חייב לדעת לכתוב. הגבולות בין הצגת שאלות בראיון לבין חקירה משטרתית הם מטושטשים מאוד. המראין המקובל כיום צריך לדעת להתחצף, להציג שאלות מביכות – והראיון מתבשל במהירות, וקוראים לזה ראיון… אך ברור, כי אין לזה קשר עם עתונות כלל ועיקר.

בולמוס הראיונות בא להוכיח עד כמה נתרוקנו ערכי העתונאי מסגולותיו. לפנים היה דרוש שהעתונאי, הכותב מאמר, יהיה לו מה לומר – והוא היה אומר. כיום אין הוא חייב לומר ואין הכרח שיהיה לו מה לומר. די שיושיט את המיקרופון למרואין שלו, וזה, “שותפו” ליצירה, ידבר במקומו.

לעומת הפרשנים והמראינים, אשר פרו ורבו, נתמעטו הרפורטרים.

עבודתו של הרפורטר לשעבר לא התחילה ליד שולחן המערכת, בכתיבה. לפני הידים הכותבות נכנסו לפעולה הרגלים המתרוצצות. היה על הרפורטר לרוץ – לרוץ בכל הכיוונים – כדי להשיג ידיעה, אינפורמציה, נימוקים, הבהרות וכו'. והידיעה היתה תמיד אפויה זה מקרוב, מבושלת ומוכנה.

אנו ידענו כאלה בכל עתון. רפורטר כזה היה יצחק בן־דור ב“דבר”, שמצא מותו במצור על ירושלים. רפורטר כזה היה הרצל חיותמן בתקופת “דואר היום”, ורפורטר כזה, כאילו מלידה, היה שמעון סאמט, איש “הארץ”, שהפך את הרפורטז’ות שלו למזיגה של אינפורמציה וחוַת־דעת, מזיגה שהצטיינה תמיד בראשוניות, המבוססת על קשרים מקוריים. סאמט היה הרפורטר, שהסמטה שבשכונת שבזי והשדרות הראשיות במוסקבה או בניו־יורק היו זוכות אצלו לטיפול זהה. הוא היה כאן והוא היה שם. עם שמעון סאמט עברתי כברת דרך כשהקדשנו שנינו מחילנו לשבועון “9 בערב”. עוד אחזור לספר על שמעון.

“הארץ” ידע בזמנו את אשר לַזַר, רפורטר העתון בירושלים, שמיהר לקנות לבבות, לרכוש אמון ולהיהפך פופולרי בין הקולגים שלו מזה לבין הקוראים שלו מזה. היו לו קשרים טובים ושירותי מודיעין משלו. דומה היה, שחתם על חוזה סודי עם סקוּפּים והיה מזהה אותם, אורב להם ומשיג אותם לפני כל עתונאי אחר. בליל הכרזת המדינה, ב־29 בנובמבר או למחרתו, כשפרצו ערבים מפגינים למרכז המסחרי היהודי, הציתו חנויות, בזזו ופגעו ביהודים, לא הסתפק לזר בכך שישקיף מאצל החלון, אלא ירד לרחוב, רחוב הנסיכה מרי, דומני. ההמון זיהה אותו והוא נפצע קשות בפגיונות הפורעים. הוא נלקח אל שולחן הניתוחים ואז כתבו על “קרבן המקצוע”… ואכן הוא נפצע תוך כדי מילוי חובתו המקצועית.

לזר שכב זמן ממושך בבית־החולים עד שהחלים. לאחר זמן קצר פרש מן “הארץ” ויצא לארצות־הברית. אני שומע, כי הוא עוסק במסחר.

גם שמעון סאמט, המוזכר לעיל, נפצע בהפגנה שנערכה ביפו במאורעות 1933. הוא אושפז ושכב ב“הדסה” שלושה שבועות. העתונות ציינה את הדבר בלשון זו: “…הרפורטר, גם לאחר שנפצע, המשיך בעבודתו, ורק לכשהגיעה העזרה הראשונה, נתפנה לפצעיו”.

עתונאים נפגעים במילוי חובתם ואף נופלים ונהרגים עד עצם היום הזה. הם נפגעים בקוריג’ידור, בויֶטנאם, באפריקה ובאסיה, בים התיכון… וטוב שהקורא ידע, כי שום ידיעה בעתון אינה מתבשלת כתפוח־אדמה מקולף.


 

יז

עכשיו ניצב ונעצר מול עיני יעקב הורוביץ. למען הדיוק עלי לקבוע: מי מהם? איזה יעקב הורוביץ: העורך, המשורר, המספר, המחזאי? שכן הורוביץ הוא קלסתר, הוא פרופיל, דמות שתהפוך בקרב הזמן לתדמית. ואין לשכוח את הורוביץ, שצמח על רקע הקורפוס הדיפלומטי, ולעומתו את הורוביץ יושב־ראש מועדון “מילוא”. ורשימה זו, עם כל היותה ארוכה ומגוּונת, איננה שלמה, שכן עלינו להוסיף עליה את הורוביץ הבוהמיאן, לא בוהמיאן של ימינו, המזדהה, פחות או יותר, עם ההיפיס, ששערם פרוע ולבושם מהוה, אלא בוהמיאן מקורי מימי מורג’ה ופוצ’יני. אפשר גם להעלות ולזכור את הורוביץ, דוקטור הורוביץ, חבר עשרות ועדים, ועדות, מועצות, שהתרבות ענינן והאמנות עיסוקן. מי מאתנו אינו זוכר את האינטרבנציות שלו, שתמיד היו תקיפות, תוקפניות, אגרסיביות, מבריקות, עקשניות, ויחד עם זה מפגינות את התרבות – משקל ושרשים – שהיווּ רקע לאקלימו של האיש.

דוקטור יעקב הורוביץ לא היה, בעצם, עתונאי, אף־על־פי שאחת בכמה שנים היה ניגש אל הקלפי המוצב ב“בית סוקולוב” ומשתתף בבחירות לועד אגודת העתונאים. אינני יודע מה היה הסטטוס המקצועי שלו באגודה זו שלנו, שכן למעשה שימש, במשך שנים ארוכות, עורך המוסף הספרותי של “הארץ”, זה הקרוי “תרבות וספרות”. כשיצא לגמלאות ובאו אחריו בנימין תמוז תחילה ואחר־כך אברהם יבין, מצאו השנים שדה חרוש, מטופח, נותן פרי. אמנם מיהרו השנים, כל אחד לפי דרכו וסגנונו, לחדש את אוירת הבית, אך עד היום מורגש שם אותו משהו משל אציל גזעי, המושך אחריו, באֶלגנציה מרושלת, את מקטורן הבוהמיאנים באשר הם, אותו משהו משל הוינאי בעל ההליכות והנימוסין, שאם תגרד בכסותו תגלה את הגליצאי, אחד מרבים, זה השבט האינטליגנטי ביותר שבעדה היהודית, שבגזע היהודי, כולל הישראלים, זה שנתן לנו את שי עגנון, את דב סדן ואת מרדכי בנטוב, את מאיר יערי ואת אחיו, הדוקטור משה יערי (ולד), הצנוע והמסוגל לשרוק באזניך “אין אקסטנסו” את כל תשע הסימפוניות של בטהובן בעל־פה, בעל לב ובעל טעם.

עכשיו קמים לנגד עיני ומתנערים מאבק הזמן והזמנים עשרות לילות־שבת שבכיכר דיזנגוף, כשהורוביץ מנצח על אותה אוירה של המועדון, מועדון “מילוא”, שנולד בסימן המפלגה, אך הפך במהרה לחברותא טובה של שוחרי תרבות וציידי אמוציות. לא היה זה סוד, כי המועדון הוא נכס מנכסיה של מפלגת פועלי ארץ־ישראל, אלא שאיש מחברי המועדון ומבאיו לא נשאל מעולם להוכיח להדסה אגמון אשר על הבית, כי הוא מצביע בעד מפא"י.

עכשיו אולי יובן, בעקיפין, כיצד המטען העשיר והכבד של הורוביץ – הדוקטור לספרות ולכימיה מן האוניברסיטה של וינה – נראה כאילו היה משקל נוצה. לי אישית, מתוך כל החסדים הללו יקר בעיקר המסַפֵּר שבו, זה שכתב את סיפוריו בדיו מודרנית ושמר עליה שלא תהיה, חלילה, מודרניסטית. אה, כן! המודרניסטים של ימינו עוד היו שקועים במטבחיו של קלמן שולמן כשהורוביץ כבר כתב את סיפורו על חתולותיו הקטנות, או היקרות, או גם קטנות וגם יקרות. אני מיעץ לכם לגשת אל מדף הספרים ולקרוא מחדש את הסיפור, שכוחו הנרטיבי של הורוביץ כה מדובב בו וכה מלטף וכה מזעזע.

כשחזר הורוביץ משטוקהולם, שם עשה כשלוש שנים, ואולי יותר, כנספח לעניני תרבות ליד שגרירות ישראל בשבדיה, הרצה על אקספרימנט חדש זה שלו. אך הוא גם סיפר לא אחת דברים בשולי ההרצאה הרשמית והחברתית. זכורות לי שיחותיו אלו בקומה השלישית של המערכת. יש אנשים, שכמותם כספר, כספר טוב, שהטוב שלו ושבו מתחיל כבר בכריכה המהודרת, המצוחצחת והנאה.

בעצם, זכור לי הורוביץ עוד מלפני כל אלה. זה היה בימים היפים של שלונסקי ושטיינמן, ימי חבורת “כתובים”. הוא היה מופיע בשדרות רוטשילד ומשקיף בנו בעיניו היפות, הדולקות כפכי שמן מן המהדרין, עינים עצובות כלשהו, לגלגניות כלשהו. כמוהו כאותו רכב מירוצי סוסים, המניח ליריביו־מתחריו לעבור ולרוץ קדימה־קדימה, ואילו ברגע האחרון הוא ממלא ריאותיו נשימה ארוכה, מדהיר את עצמו ומגיע ראשון; כאותו רכב, אמרתי. גם הוא היה מניח לנו לומר את אשר אנו יודעים וסבורים, ואילו הוא היה שותק… עד שהיה מפסיק לשתוק. ואז היה מתחיל, מתחיל ואינו גומר. יש והיינו כבר מוכנים ללכת, קמים מספסלי העץ שבגן רוטשילד, הספסלים שכאילו היו שייכים למערכת ולאביזרים שבבנין המשקיף עליך. אך משהתחיל הורוביץ מדבר, היינו חוזרים ומתישבים ומקשיבים לדבריו. היה לו תמיד מה לומר, תמיד מה לטעון. האומנם האמין, כי עולמו יתקן את העולמות?


 

יח

הייתי נער, עלם כשקראתי את “ויקטוריה” של קנוט המסון. בכיתי. מי לא בכה? בכינו כשבלענו את הבסט סלר הזה של הרומניסטן הנורבגי, שהיהודי היקר שטיבל העניק לנו בעברית בעשור השני של המאה, עם מבחר גדול של הספרות הלועזית שפרסם בעברית.

עברו שנים, כעשר, ויום אחד נתגלגל אלי הספר שנית. ושוב קראתיו. הפעם לא בכיתי. אולי משום שבינתים ראיתי את הויקטוריות מקרוב והן הניחו את ראשן בחיקי… ומכיון שלא בכיתי, הייתי מחזיק את הספר בידי ובודק אותו. כך משך את עיני לראשונה שמו של המתרגם, שתירגם את הרומן ישירות מנורבגית, לשון לא שגורה, במיוחד על לשונם של סופרינו.

שמו היה פסח גינזבורג. מי זוכר אותו היום? הלב מתכווץ כשהוא לוחש לעצמו: איש אינו זוכר אותו. הוא מת פעמיִם. מיתה ראשונה – ביולוגית. מיתה שניה – בלבותיהם של כפויי־טובה.

פסח גינזבורג בא אלינו מארצות־הברית. צר לי, כי חסרים לי פרטים על מוצאו. יש להניח, כי המקור היה רוסי או פולני, אך המשפחה היגרה, כנראה, לארצות־הברית ומשם, לאחר זמן, עלו לארץ־ישראל הבנים, פסח ואחיו המשורר שמעון. את פסח הכרתי בבית הדפוס של “הארץ”, כשהוא עורך ומעמד את העמוד הראשון. יש עתונאים כאלה, שעיקרם, עיקר חילם, הוא העמוד הראשון, החזית של העתון. היו לנו כמה כאלה: בן־אבי ב“דואר היום”, אריה דיסנצ’יק וכן גם יצחק זיו־אב ב“הבוקר” ואולי עוד כמה. כאן יש להסביר, שבאותן שנים לא היה העמוד הראשון מה שהוא היום. על עורכיו, אלה שהזכרתי ואחרים שכמותם, היה להילחם על כל כותרת… שכן ראשוני העתונים לא הכירו בזכויותיה של הכותרת, לא הראשית, השמנה והמרשימה, ולא אפילו זו של כותרות המשנה. בראש העמוד היתה מופיעה כותרת יחידה, כוללת, בת מלה אחת: “מברקים”, או “טלגרמות”, או “חדשות העיר”, ושם היה נדחס החומר שהגיע אותו יום.

פסח גינזבורג היה האב־טיפוס של בונה חזית העתון. דומה, שהתמחה בתחום זה. הוא סירב לעשות כל עבודה אחרת. הוא היה אך ורק “עורך העמוד הראשון”. הוא היה מגיע למערכת בשעות הערב, עובר ביעף על “המזון” שתאכל היום העופרת ויורד לדפוס. בתוך רבע שעה היה התכנון מוכן. הוא עבד במהירות בלתי־רגילה. היה שקט, שקט עד לחרדה, קר־רוח, בעל מזג טוב. ולמחרת היתה החזית נראית כמלאכת־מחשבת.

ייתכן, שחסרה לו התנופה של בן־אבי, ההלם האינפורמטיבי של דיסנצ’יק, אבל היה בו משהו מיוחד: דרך־ארץ אקדמית ממש לנוכח ה“ניוּז”, לנוכח העקרון של החדשות המגיעות מארבעת קצווי העולם. הוא אהב את מלאכתו והוא ידע אותה.

מעולם לא יצא מכליו, מעולם לא נזף ומעולם לא התנשא וניסה ללמד את חברו. כשהיה מעיר הערות, היה מעמיד פנים כאילו הוא שואל משום שאינו יודע…

לימים, כשחלו שינויים ב“דואר היום”, נתפתה גינזבורג לעבור אל העתון הירושלמי, כששותפו לעריכה הוא דוקטור ש. פרלמן. גם כאן שמר פסח לעצמו את העמוד הראשון. אך השידוך עם “דואר היום” לא האריך ימים והוא חזר ל“הארץ”. שוקן אינו אוהב שיזנחו אותו ואינו נוהג לקבל בחזרה את מי שנטש אותו, אבל פסח גינזבורג נתקבל בחזרה ללא כל היסוסים. והחזית חזרה להיות חזית.

בין העשור השני לשלישי ביקש גינזבורג ליסד עתון משלו. איני יודע אם עמד מי מאחוריו, ואם היה זה סעדיה שושני. על־כל־פנים כסף לא היה לו, ובודאי לא כסף רב. העתון, שקרא לו “הזמן”, נדפס בדפוס שושני, בית־דפוס שלא היה מצויד במיוחד לצרכי עתון יומי, ומה־גם עם חזית כאשר אהב פסח. הוא האמין, כנראה, בעתון הקטן, שיש לו חסידים לרוב, קוראים נאמנים, אלא שמסתבר, שהללו לא באו לראיון…

גינזבורג הרכיב את המערכת שלו בענוה ובחסכון. הוא עצמו יערוך כמובן, את העמודים החיצוניים. לצורך המאמרים הראשיים הזמין את ל. ח. חריפאי (אביה של זהרירה חריפאי), פובליציסטן מבריק, קנאי לדעותיו, מקורי בכתיבתו, שהשתתף גם בשבועונה של “התאחדות האיכרים”, “הבוסתנאי”, בעריכתו של משה סמילנסקי. על הכרוניקה הפקיד עתונאי צעיר וזריז, בעל קשרים טובים וחוש ציבורי מובהק, אריה תורג’מן, בן למשפחה הספרדית המפורסמת. גם אותי צירף למערכת והייתי כותב יום־יום פליטון על כל נושא הטוב בעיני.

מכירת העתון צלעה. רק במשך שבוע ימים, הודות לסקופים של תורג’מן, זכינו לתפוצה אדירה. היה זה בימי משפטו של שמחה חינקיס, השוטר היהודי בשירות המנדט, שנאשם ברצח משפחה ערבית ביפו בימי מהומות אב תרפ"ט. העתון, שהיה עתון צהרים, היה יוצא לרחוב עם תום ישיבות בית־הדין, ותורג’מן היה נותן כיסוי מדוקדק ועשיר מישיבות המשפט בראשותו של השופט הבריטי שרוויל. כך לא היה צורך לקורא לחכות עד מחר לעתוני הבוקר כדי לקבל את האינפורמציה.

חינקיס נידון למיתה, אלא שענשו הוחלף, אחר־כך למאסר של 15 שנה. זכור לי כיצד ניגש אלי בחוצות ירושלים יום אחד, כשהוא מלווה משמר בריטי, שהוליכו לאן־שהוא. “אני שִׂמחה חינקיס”, אמר לי במעמד המשמר, שהיתה לו דרך־ארץ בפניו. זה היה בחור יקר, אחד מראשוני ההגנה, במרכאות ובלא מרכאות, אחד מראשוני הנקם והדבקות בזכותם של היהודים לחיות. נפגשתי עמו פעם ושתים לאחר שיצא לחפשי. הקדשתי לו רשימה, ואולי יותר מאחת. אחר־כך גדלה העיר, גדל הישוב וגדלה ההתנכרות ולמדנו לשכוח… כך נעלם מעיני. נאמר לי, שהוא שייך למנגנונה של עירית תל־אביב.

“הזמן” לא האריך ימים. לאחר שנים הופיע עתון אחר, חדש, בשם “הזמן”. עתונו של גינזבורג היה בלתי־מפלגתי. “הזמן” החדש היה עתונם של הפרוגרסיבים, או מי שהיו עתידים להיות הפרוגרסיבים. העורכים היו מ. אינדלמן, עורכו לשעבר של “היינט” הורשאי, ליברל, בעל תרבות וטעם אירופי, ועל ידיו עזרו – הזכורים לי – אידוב כהן וגדליהו זקיף המנוח. הבוס הגדול של העתון היה יצחק גרינבוים. פירסמתי בו שנים־שלושה פליטונים קטנים בימות השבוע, וסיפור בגליון ערב־שבת. בסקירתו על הסיפור העברי שיבח, בין היתר, המבקר רפאל פטאי את “סיפוריו של אורי קיסרי”. לאחר זמן דרש ממני שוקן, שהשתתפתי באותה תקופה בעתונו, שאפסיק ב“הזמן”, או שאכתוב שם בפסבדונים.

כך הלכו הזמנים עם “הזמן”, עד שיום אחד נגזל מאתנו, ממשפחתו, מאשתו דבורה, משוררת בזכות עצמה, ומבתו, נגזל באכזריות ללא פשר, חברנו פסח גינזבורג.

הוא מת על שולחן הניתוחים, לאחר התקף באזור המעי העיוור. הידיעה על מותו הופיעה בעמוד הראשון, אך לא הוא הטביע אותה בתוך העופרת. אני רואה אותו תדיר לנגד עיני כשאני חוזר אל הנוסטלגיה של העתים ההם, העתונים ההם והאנשים ההם. נמוך־קומה, מרכיב משקפים, לחיים אדומות כשל נערה נכלמת, וחיוך טוב, חיוך שכאילו מבקש לומר: “לחיות, ולתת לזולתך לחיות”.


 

יט

סיפורם של שבתי טבת ועמום אילון, כל אחד לעצמו ושניהם במשותף, הוא סיפור בסימן של הצלחה.

מה שמאפין אותם – ושוב: כל אחד לבדו ושניהם במשותף – הרי זה כי הם יכולים להיחשב, ללא ספק, כילדיו המפונקים של העורך. עובדה היא, כי שוקן טיפח אותם, השקיע בהם וגידל אותם, הימר עליהם כעל סייחים מבטיחים והאמין בהם. שוקן האמין בצעירים, העניק להם אשראי ועשה רבות כדי להצעידם לקראת עצמאותם. ואכן הם השיגו אותה. בסופו של דבר, שכחו את אולפנם ויצאו לחפש את האושר בשדות הספרות. הם כאילו דבקו באמרתו המפורסמת של ז’אנון: “העתונאות מוליכה לכל מקום, בתנאי שתשתחרר ממנה”, או, לפי נוסחה אחרת: “… בתנאי שלא תשתהה אצלה יתר על המידה”. והם לא השתהו.


 

כ

בשלהי קיץ 1965 החלטתי לצאת לתקופת זמן לאירופה. פניתי ליטול ברכת פרידה מכמה מידידי, וכך הגעתי גם לישראל פינקלשטיין, מזכיר מערכת “הארץ”. ניגשתי אליו לבנין, וביקשתיו לרשום לפניו, כי אספקת המאמרים שלי תופסק זמנית. שאלתיו אם הוא מעונין במשהו, שאוכל להביא לו מן הקונטיננט, וכן אם זכורה לו כתבתו של בית־מלון באמסטרדם, שכן היה ידוע לי, כי רק לפני זמן קצר עשה בה. “אם תוכל” אמר, “תביא לי כמה סיגרים”, ורשם על גבה של תיבת הסיגרים המבוקשת, הריקה, את שם המלון המומלץ. אמרתי לו, כי עוד אסור אליו שנית למחרת. אך כשסרתי למחרת נאמר לי, כי נאחז בהתקף לב חריף והועבר בדחיפות ל“איכילוב”. מצבו היה חמור. ב“איכילוב” אף לא הרשו לי לגשת אליו. והוא ביקש מרעייתו, שתאחל לי נסיעה טובה. “אני אראה אותו בשובו”, אמר לה.

אני המראתי לדרכי. בו ביום השיב את נשמתו לבוראה.


 

כא

“הכלל והפרט”, במרכאות, הוא שם מדור ב“הארץ”, מדור קטן, באותיות נונפרל, המצטופפות בצנעה בתוך פינה צרה. קרן־זוית זו היתה חביבה במיוחד על מזכיר המערכת פינקלשטיין המנוח. אין זה מקרה. טיבנו ואָפינו ייקבעו תדיר לא בחזית הראוָתית – ניאון וחצוצרה – אלא באפלוליתן של פינות. מזכיר המערכת של “הארץ” היה מסוגל לגייס את מיטב מרצו על סף הפינה החברתית הזאת והוא נהג בה תדיר כאילו מדור צנוע זה הוא כרטיס־הביקור של זקן העתונים המכובד של הישוב.


עתונות היא עסק. עתונאות היא אמנות. ושתיהן – כל אחת לפי דרכה – אכסהיביציוניסטיות. כולנו, העתונאים, עובדים החוצה, לא פנימה. כולנו מעמידים עצמנו לראוה, שמבלעדיה יישמט מתחת לרגלינו דגש המציאות.

מבחינה זו נגיע לפרדוקס, למסקנה האבסורדית, שלפיה לא היה ישראל פינקלשטיין עתונאי כלל. אילו היו כל אנשי “הארץ” כמותו, כי אז מסופקני אם היה העתון קרוי עתון. אלא שפינקלשטיין היה אחד ויחיד, בודד. יוצא־דופן בסוגו ובדרכו. וכך שימש, במידה רבה, שאור בעיסה.

העברית שלו היתה שרשית – עוד בבית אביו, באוקראינה, דיבר עברית – וכשכתב, היתה לשונו קלה, עסיסית. כשיצא בשליחות העתון – אם לאיסטנבול, אם לקהיר (למשפטם של רוצחי לורד מוין), אם לאיטליה (אל חזית הבריגדה העברית) – היו הכתבות שלו מיטב הרפורטז’ה הבהירה, ההגיונית, המשוחררת ממליצה, מיומרה ומהצטעצעות. אבל קיימים, כנראה, כוחות נסתרים המכוונים אותנו; לא רק אל יעודנו, אלא גם אל אקלימנו הנפשי. ולא מקרה הוא, שישראל פינקלשטיין לא המשיך בכתיבה והעדיף לעמוד, במשך עשרים ושש שנים ארוכות, גדושות, בתפקיד מזכיר המערכת, האיש החייב לזכור ולהזכיר, לרכז ולברור, לבחור, להשהות או לזרז את הידיעה, את המאמר, את המלה הנכתבת, שיש להפוך אותה למלה נדפסת – ולא להופיע באור הזרקורים. אינני יודע, אם היה ענותן. להפך, דומני, כי היו בו כמה סימני יוהרה, חיצונית לפחות. למסיבות עתונאים היה מגיע, כאילו בכוונה, באיחור כדי שלא יתקעוהו בכיסאות כבוד, והיה מתישב לו מן הצד, כמשקיף. כך נתמזגה אישיותו ביעודו. והוא היה מזכיר מערכת אידיאלי, זה שאינו מפרסם מאמרים משלו ואינו מתפרסם בעתון, זה ששמו מופיע – אם הוא מופיע – באותיות כמעט מוסתרות בירכתי הגליון.

אם זכרוני אינו מטעני, נפגשתי לראשונה בישראל פינקלשטיין בשנות העשרים וחמש של המאה בתל־אביב. היינו צעירים וצעירה היתה גם העיר. ישראל כבר עבד ב“הארץ”, אבל טרם מונה למזכיר המערכת. במערכת ישבו סופרים – לא בהכרח עתונאים – ואפשר לומר, כי פינקלשטיין נזרק לתוך גוב אריות, שאיימו לטרוף אותו. אבל לא עברה עת מרובה והוא עלה מתוך הגוב – בכוחות עצמו – והחל יוצק מים על ידיו של גליקסון. גליקסון אהב אותו, העריך אותו, והאיש הצעיר שמר לפובליציסטן של העבר הוקרה עמוקה.

אותה תקופה ניצבה ברחוב רמב“ם דירתו של יצחק כץ. בית זה שימש מרכז לבוהמה בחיתוליה, לשם היו נועדים ראובן, אגדתי, אביגדור המאירי, נחום גוטמן, ציונה תג’ר, משה הלוי, ויסלחו לי הנותרים אם שמם פרח מזכרוני. לבעל־הבית, יצחק כץ, היה אז תחביב: ביקורת אמנותית, והוא היה מסור לתחביבו זה. ציונה, ראובן וגוטמן ציירו, כמובן. אגדתי ערך רסיטלים של ריקוד, והחל כבר לארגן את בחירת “אסתר המלכה” ואת פרשת הקרנבלים המפורסמים שלו. בבית היו בכל עת משקאות צוננים וחמימים, תבשיל לנגוס בו, וחיוך טוב, מסביר־פנים של עקרת־הבית, בת־שבע, הבת הבכירה של משפחת חרל”פ הנודעת מרחובות. כשמצב־הרוח היה מתרומם ולילות הקיץ היו מכוכבים, עם ירח בטבורם, היתה החבריה יורדת אל אלנבי שבקרבת שיינקין, שם מלך על לשון, חך וקיבות אלטשולר הנודע. אלטשולר היה משאיר את המסעדה שלו – שהיום היו קוראים לה, בודאי, “מועדון לילה”, אם־כי ללא בידור תצוגתי – פתוחה עד לשלוש לאחר חצות. ולעתים גם עד לפנות בוקר. דגים ממולאים, תרנגולות צלויות, בירה צוננת ואשראי למחוסרי הפרוטה היו מסימניו המובהקים של אלטשולר ההיסטורי.

זה היה הרקע להכרותי עם מי שעתיד היה, במשך 26 שנים, לחרוש בשדה העתונות. 

היה זה בחור צנום, תמיר, חייכן ושקט, שאהב לדבר וידע לדבר, אשר – לא כדרכו בשנים מאוחרות – לא יצא מכליו ושמר על אותו שקט אצילי של אנשים, האוהבים את החיים ויודעים לשתף באהבתם גם את זולתם. הוא זכור לי, משום־מה, בחליפתו הלבנה. היינו נוהגים אז ללבוש, בימי הקיץ, חליפות לבנות, עם כותונת ועניבה. סבורני, שהיתה זו השפעה לוקלית של השכנים, שכן הערבים המיוחסים, ה“אירופים”, התהדרו בקיץ בלבן. אין זו משימה קלה להיות אלגנטי בארץ חמה בחליפה לבנה, הנוטה להתקמט ולהתלכלך. פינקלשטיין הקיצי היה ממש מתמיה: חליפתו היתה תמיד מגוהצת, ללא רבב כלשהו. פעם שאלתיו, כיצד הוא מצליח להיות כה לבן בלבן, וכמה חליפות לבנות יש לו. זו היתה, בעצם, שאלה ריטורית, שכן כולנו ידענו, כי כולנו דלפונים. אבל חברי לא הגיב. הוא רק העלה חיוך, אחד מחיוכיו, שאם התקהו כלשהו במרוצת הזמן, הנה שמרו על הסֵבֶר המיוחד שלהם.


השנים, שעשה בירושלים כסופר “הארץ”, היו לו שנים ברוכות. באותה תקופה גם יסד, יחד עם המנוח גרשון אגרון, את “אגודת העתונאים” בבירה. אני סבור, כי ירושלים היתה הרקע שלו, האקלים שלו. אוירת ירושלים המנדטורית, ספוגת הניחוח הבין־לאומי, היתה אוירתו האורגנית, שכן השפעת לונדון היתה גדולה עליו. צדק ג. שוקן כשכתב, כי פינקלשטיין היה ליברל. אלא שאני לא הייתי מדביק לו את התוספת: ליברל רוסי. היו בו, ללא ספק, בנקודת המוצא שלו זרעים של ליברליזם רוסי, אלא שבמרוצת הזמן נתחלף הרוסי באנגלי, והוא היה ליברל – אפילו שמרן – ברוח הבריטית.

כאן פעלה תכונה של יראת־כבוד בפני גדולים ממנו, מנוסים וכבדי־משקל. לא מקרה הוא, שידידות אמיצה וארוכה קשרה אותו דוקא אל וולטש ואל מדזיני. הוא אהב תמיד את המעולה. את התוית של סוג א'. כשבא לבקר בפריס, בימים בהם עשיתי בה כשליח “הארץ”, סר אל ג’לו שברחבת וַנדום לקנות לו דוקא אצלו מגבעת לראשו. עניבות, גרס, צריך שתהיינה מתוצרת סולקא, קוניאק יש לשתות משל קורבואזיה, שמפניה משל האלמנה קליקו, ואם יין, מוטב שיהא זה יין מוטון־רוטשילד. גישה זו הובילה, כמובן, אל “טיימס” הלונדוני כעתון, שיש לחתור תמיד אל דמותו המושלמת.

כשהועבר לתל־אביב לכהן כמזכיר המערכת התחיל לדאוג, יחד עם ישעיהו קלינוב, לארגון ציבור העתונאים בעיר החוף הגדולה. 

כשהוקמה לאחר זמן “ועדת התגובה” (כך נקראה בימי הבריטים “ועדת העורכים” של היום) היה ישראל פינקלשטיין פעיל בה מאוד.

עם הקמת המדינה היה הוא יוזם ההסדר עם שלטונות הצבא בענין הצנזורה הבטחונית בעתונות הישראלית ושימש יושב־ראש ועדת הצנזורה עד יומו האחרון.

פינקלשטיין היה קפדן עד לטירוף. לעתים נראה לי כקלגס, היושב לפתחו של שער ושומר על הבנין. ראינוהו לא פעם מתעקש ונלחם על קוצו של יוד, ולא פעם אמרו לו: “חדל לנדנד”, אבל הוא לא חדל, כי האמין שהמוַתר – חוטא. מבחינה זו היה אדם קשה, לא גמיש. ישר עד לאדיקות. ישראל היה אתיקן מלידה. מושלם. אלא שבצדו של האתיקן שכן גם האסתטיקן. ולזה היה חוש הומור חרישי וענוג, טוב־לב, רגישות ועידון החך הנפשי. יחד עם זה לא חיבלו תכונות רגשיות אלה בשכל הישר של המשפטן החבוי בו, ושצפויה היתה לו קריירה מזהירה כפרקליט אילולא נפל בשבי העתונות.

מזכיר המערכת פינקלשטיין היה חי את חיי העתון גם מחוץ לשעות העבודה. לא פעם, בחצות, לאחר הצגה או קונצרט, הייתי מציע לו להיכנס לבית־קפה. אבל בסופו של דבר היה הוא משכנע אותי להיכנס ל…דפוס. “תמיד יש משהו הדורש פיקוח”, היה אומר, “ידיעה החייבת להיכנס ולא נכנסה, או ידיעה שנכנסה ולא היתה צריכה להיכנס”. משהיה עובר על העמודים בטרם ייכנסו למכונה, שוב לא היה זוכר, שמחוגי השעון לא נעצרו.

הוא היה עבד נאמן לעתונו, עבד מאהבה, שאילו שילחוהו לדרור היה מסרב לצאת ואומר: “אהבתי את אדוני”. כשהיה יוצא מכליו – והוא היה מרבה לצאת מכליו – שוב לא היה זה האיש היסודי שבקרבו. אך הוא היה ממהר להירגע, ואז היה חוזר אליו מבטו הרציני, הבוחן, הלא־מרוצה כמעט, שחיוך אצילי היה מרכך אותו ומפעיל עליו מטמורפוזה.


במשך 26 שנים היה ישראל פינקלשטיין האיש מאחורי העופרת. מעטים מקוראי העתון הכירו את שמו וידעו את טיבו. הוא פירסם עשרות ומאות סופרים ועתונאים, מאות ואלפי תצלומים, רבבות של כותרות – ואילו הוא עצמו ישב מאחורי הקלעים וטוה את יריעת החולין הזאת של האינפורמציה. אני מודה, כי לא יכולתי להבליג על חיוך, מריר במקצת, כשראיתי, אחרי מותו את תמונתו, בעמוד הראשון של “הארץ”… אילו היה חי, היה בודאי מתרתח כנגד מעמדי העתון ואומר לאפרים, או לפנחס: “השתגעת? בעמוד הראשון? מהר והעבר לי את הגלופה לעמודים הפנימיים…”

באמשטרדם, בקור של מתחת לאפס, באתי ל“הוטל טריאנון” שחברי המליץ לי עליו. ייחודם של בתי־מלון הוא בזה, כי האנשים חולפים בתוכם ועוברים, נושמים ונרדמים ומקיצים, ואילו החדרים והכתלים קיימים ועומדים, כשהם שומרים על המגע האוקולטי של עוברי־האורח הזרים זה לזה שנטו ללון – והלכו, לבלי שוב. בעצם, בתי־המלון הם תחנות של “לילות להשכיר”, והם מסמלים את חיינו.

בחוץ ירד השלג, ואני הירהרתי, כי אין מנוס מן העובדה, כי שלושים וחמש השנים המשותפות שידעתי עם ישראל פינקלשטיין הגיעו לסיומן.

המלצות קוראים
תגיות