רקע
אורי קיסרי
שעות בין־ערבים...
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: עם עובד; תשל"ה 1975

 

א

ובכן, עמדה שנת 1928 ואני חניתי ברחוב יבנה.

מאושר לא הייתי. אף־על־פי ששררה מעין הפוגה ביחסים, שהלכו ונתחדדו, הלכו ונשתבשו בין העורך וביני.

יום אחד סר למערכת יוסף אהרונוביץ, עורכו של השבועון “הפועל הצעיר” וממנהיגי תנועת הפועלים. הוא בירכני על רשימה שלי, שהופיעה באותו יום ב“דבר”. אותו בוקר, זמן־מה לפני־כן, בירכני על הרשימה יצחק בן־דור, ששימש אז רפורטר ראשי של העתון. עם בן־דור אעשה דרך במשותף בשנים יבואו. אני אהבתי את רצינותו, ישרו היסודי, את מתינותו וסגולתו לריסון ואת סבלנותו לגבי בני־אדם, דבריהם הנאמרים והנכתבים. הוא היה באמת הגיבור שכבש את יצרו. כישוריו המקצועיים היו תמיד מותנים ומשולבים ביסודותיו האנושיים. במשך שנים רבות כיהן בן־דור כחבר בועד אגודת העתונאים, גם כסגן יושב־ראש, ודומני, כי בזמנים מסוימים כיהנתי גם אני בועד בצוותא עמו. כשמצא את מותו במלחמת העצמאות, במצור על ירושלים, זמן קצר לאחר שנפל במלחמה בנו, חיים, ספדו כל החברים לאב ולבן. אכן היה זה צער שבלב.

אותו בוקר שאלני בן־דור מה היה הגורם הריאלי, הממשי של אותה רשימה, ששמה היה “לחם” ושתיארה כמה מומנטים הקשורים בלחם, או – ליתר דיוק – בחוסר הלחם. השאלה היתה אפיָנית לבן־דור, כעתונאי המחפש בכל הנכתב את המומנט של האמת, של המציאות. סיפקתי לו את האינפורמציה. כשנכנס לחדר יוסף אהרונוביץ, עוד הספיק לקלוט את שבחי בן־דור, ונצטרף ואמר: “אכן ‘לחם’ היא רשימה מצוינת והעתון יכול להתברך בה”.

הרשימה עוררה ענין גם בקרב חברי המערכת, ובעיקר את סקרנותו של משה ביילינסון, שיחד עם זלמן רובשוב (שז"ר) שימש כותב המאמרים הראשיים, שבראשם התנוססו ראשי התיבות מ. ד., זאת־אומרת, מערכת “דבר”. ביילינסון, רוסי לפי מוצאו ורופא במקצועו, ישב שנים לא מעטות באיטליה והאיטלקית היתה רהוטה בפיו ואף ידע לכתוב ולהתבטא בה. היו אף שאמרו, כי מאמריו ב“דבר” נכתבים איטלקית ועוברים תרגום…

באותה רשימה שלי תיארתי הפגנה שהייתי עד ראיה לה בנפולי, כשהגעתי שמה בדצמבר 1925. הימים היו ימי טרוֹם־הפשיזם בשלטון, או – ליתר דיוק – כבר ראשית שלטונו. אלא שמנהיגיו היו עדיין מסוכסכים ביניהם. הסכסוך החריף ביותר נתגלע בין מוסוליני לבין פארינאצ’י, ואותו יום הפגינו והפגינו נגד חסידי שני הפלגים. לבסוף הגיעו ה“קאראבינרי” על סוסיהם ופיזרו את המפגינים, לאחר שהצליחו הללו לבוז ולשדוד חנויות לרוב. ניתן לי “לכסות” את התמונה לאחר שהיתה לי עמדת תצפית טובה, מעקה בית־המלון בו התאכסנתי. עכשיו נתפזרו המפגינים וגם השוטרים הרוכבים הסתלקו מן המקום, כשהרחוב זרוע שברי בקבוקים, קופסאות ויתר אביזרים. אותה שעה נתגלה לעיני בפתח אחד הבתים פעוט כבן ארבע ואולי אף פחות, שהסתכל לכאן ולכאן כאילו בחן את המקום אם כבר חלפה הסכנה מצד השוטרים או המפגינים. לבסוף הסתכן, קפץ לרחוב, רץ בכיוון מסוים ואז נתברר לי, שהוא תופש כיכר לחם ועוד כיכר וחוזר לפתח הבית מאצלו זינק הרחובה. את עיניו של הנפוליטני הקטן הזה שמרתי במלאי ההתרשמויות שלי במשך שנים רבות. גם כיום קשה לי לשכוח את המבט הזה, מבט של אש ערמומית מחוממת על נדיבות ועל משהו נוסף, שקשה להגדירו. אני סבור כי ה“גאברוש” המקורי, זה שמתאר ויקטור הוגו ב“עלובי החיים” שלו, אותו “שובב של פריס, פיקח, אמיץ ונדיב”, היה במקורו אותו נפוליטני, שראו עיני. אך הוא, כמובן, לא היה צרפתי. הוא היה איטלקי. ליתר דיוק: הוא היה נפוליטני.

חזרתי והחייתי את תמונת הרחוב ותמונת השובב הרעב וסיפרתי, כי כשירדתי לרחוב נתקלתי באחד הקבצנים, שתפש גם הוא בכיכר לחם. כששאלתיו חסידו של מיהו, של מוסוליני או של פארינאצ’י, השיב לי בהצביעו על הלחם שבידו, כאומר: “אני חסידו של הלחם”. זה היה הגרעין שהוליד, שהצמיח את הרשימה כולה.

המעשה עורר, כאמור, ענין רב בלב ביילינסון. הוא הוסיף לשאול אותי שאלות על מסעי באיטליה וכן על החסידים או העוינים של הפשיזם בצרפת.

לא זכור לי אם נהג ביילינסון לשבת בחדרו של ברל או בחדר הסמוך, עם זלמן רובשוב ודוד זכאי. כלל לא זכור לי, אם נהג לכתוב מאמריו במערכת.

לביילינסון היה מבט חריג. לא אגיד כי היתה פזילה בעיניו, שהיו יפות להפליא במבען, אך משהו יוצא־דופן היה בהן ללא ספק. שׂערו שהכסיף ברובו, היה תמיד מסופר למשעי והוא היה מהלך בחוצות העיר גלוי ראש, על־פי־רוב לבוש חולצה שחורה. קשה היה לבוא עמו במגע עמוק. דומני, שהוא היה האנטיתיזה של ברל מבחינת ה“בזבוז” בשיחות חולין. ברל היה נדיב ומבחינה זו מוכן תמיד לשוחח עם הזולת. ביילינסון היה נעול וכאילו שומר על המלאי שלו. בעתון היה כותב יום־יום, אף־על־פי־כן נשמר בי רושם, שביילינסון נפטר לעולמו בלא שמיצה עד תום את שלהבתו. זו היתה אישיות כלל־עולמית, אדם שגדולתו היתה קיימת בלא שתהא זקוקה לרקע, שאצלו בא להסתופף, רקע ארץ־ישראל העובדת. אלא שייתכן, כי התרשמותי זו אינה מבטאת את האמת. על־כל־פנים מר היה לי לשמוע במקרה, באוטובוס, תשובתה של נערה על השאלה מי היה ביילינסון: “זה היה מנהל בית־החולים שליד פתח־תקוה”.

והיה במערכת דוד זכאי, שלא ייתכן שיסופרו קורות “דבר” בלי לדבר בו. איני שוכח, שבעצם הוא היה המניע, שהניע, בעקיפין, את הריב שפרץ ביני לבין עורכי, עורכי הראשון, שהוא, בעצם, עורך לצמיתות. אך אין זה צריך להעיב על חשיבותו של דוד זכאי ב“דבר”. במת הפועלים יכולה וצריכה להיות גאה בהשקפותיו והטפותיו של ז. דוד, שבמשך כל השנים הארוכות שלו עמד על משמרתו נאמן וצנוע, שופע אמת ופשטות; אומר עמוקות, ולא גבוהות, “קצרות”, ולא ארוכות.

והיה עורך נוסף ב“דבר” של אותם ימים. היה זה משה שרתוק, לאחר זמן משה שרת. את שרתוק ידעתי עוד מימי “הרצליה”, הגימנסיה. ידעתי מרחוק, כך, בדיסטנץ, שכן הוא היה בשמינית שעה שאני הייתי ברביעית. בכיתה שלי למדה אחותו, עדה, שתינשא כעבור זמן לאליהו גולומב. כולנו חפצנו ביקרהּ על היותה תמימת־דרך וטובה. בשטח המוסיקה, שהיה לי בו כינור משלי, היה לי קשר עם האחות הבכירה, רבקה, שהיו לה עינים תקיפות וחולמות כאחת, ושהיתה פורטת על הפסנתר עצבות, כאילו גונב אליה דבר מן האחרית הנוגה שהכין לה הגורל. אבל משה היה רחוק, דהינו, הוא שמר על המרחקים. פניו האפלים היו אמנם מתחייכים בטוב־לב אלינו, אבל היה זה מאצל עולם רחוק ועשיר, שחיכה לו.

תכופות לא הייתי רואה את משה במערכת. הוא היה ממונה על מדור עניני חוץ: טלגרמות, סקירות, מאמרים, כל מה שקרוי היום פרשנות. דובר אנגלית וכותב אותה ברהיטות, היה הוא שר החוץ – כבר אז – של העתון.

משה שרתוק היה מופיע במערכת בשעות הערב, בין חמש לשש, לעתים אף מאוחר יותר, ויורד מיד אל הדפוס, שהיה ממול למערכת, בבנין שדמה יותר לצריף מאשר לבית. וכשהייתי נתקל בו בשעות אלה בשטח ההפקר שבין המערכת לדפוס וידיו עמוסות פיסות נייר, קטעי עתונים, היה על־פי־רוב נעצר ומחליף עמי מלים. הוא היה מאוד אדיב. כבר היה בו, אז, אותו מנייריזם מיוחד, אותה אדיבות של אריסטוקרט העוברת בירושה, ששום דמוקרטיה שבעולם אינה יכולה לה…

ערב אחד עמדה החמה לשקוע כשהעלני בחכתו על אבני הרחוב ואמר לי: “אני מבקש אחריך… ברל ביקשני להחזיר לך את רשימתך…”

נטלתי את הרשימה וטמנתיה בכיסי. זה היה מאמר ספק מדיני ספק רפורטז’י על בעיית סוריה. לא התרסתי. קיבלתי עלי את הדין. אבל הוא, שגרירו של העורך, כאילו הרגיש צורך להסביר, אולי לאלף: “מבין אתה… כוחך שלך הוא בהתרשמות, בהתרשמות ישירה. כאן, ברשימה זו, אתה דש בנודעות, בדברים שנאמרו ושנכתבו, ולא פעם… אסור עליך לכתוב בדיו זו”.

זה היה הלקח החשוב ביותר שקיבלתי במשך כל השנים בעתונאות. שנים רבות לאחר־כך, במסיבות אחרות ובצורה אחרת, יאמר לי אותו דבר עזריאל קרליבך. אלא שבימי קרליבך היו טיבי ואפיי כתובים בכל פינה, ואילו על שרת היה לנחש אותי כדי להאיר לי את דרכי, להתוות את דרכי.

אני עוד איפגש עם שרתוק־שרת לעתים קרובות וחוזרות במשך השנים שתבואנה, ולאו דוקא ברחוב יבנה. בחייו היתה יבנה זו רק תחנה בדרך, והעתונות – “ראש־גשר”, כפי שאומרים היום. בעצם, נתקיים בו פסוקו של ז’ול ז’אנן הצרפתי, שאמר, כי “בכוח העתונות להוליך אותך לכל מקום, בתנאי מוקדם שתפרוש ממנה…”

ועוד דמות זכורה לי בתוך הבית הזה. זה היה המנהל, שלא חתם על מאמרים, אלא על חשבונות. שמו היה משה ישייביץ, שלאחר שנים יניף כדוקטור משה ישי, שגריר, את דגל ישראל על גג השגרירות שלנו בבלגרד, ואחר־כך ברומא. הוא יסתכסך משום־מה עם משרד החוץ בירושלים, יחבר ויפרסם ספר פיקנטי על האקספרימנט שלו ויהיה לאחד הפרקליטים המצליחים מאוד במדינת ישראל. באותן שנים רחוקות, ברחוב יבנה, היה מחייך ואומר לסופרי העתון, שחשבונם היה תמיד חייב, ולא זכאי: “אם אתה רוצה מקדמה, בבקשה… אני מוכן לתת לך”.

לא בכל יום מזדמן לקרוא מאמרים כאלה.


אשר לרובשוב (שזר) – הוא היה מתגורר באותה תקופה במעלה רחוב הירקון ויום אחד השתהיתי ואיחרתי במסירת רשימה והיה עלי להרחיק לכת מרחוב יבנה עד רחוב הירקון, כברת דרך, שכבר אז היתה ארוכה למדי. אך המאמץ היה כדאי. בבואי, כבר היה הנמען מוכן לצאת ויצאנו בצותא. איני יודע מי ליווה את מי, אך שוחחנו ועלי לומר, כי איש־שיחה, ונעים שיחה, כזה אינו מזדמן בכל יום. כמובן, לא היה בדבריו שום סממן פתטי ונרגש, המצוי בנאומיו המפורסמים של זלמן שזר, נשיא מדינת ישראל. להפך, היו בפסוקיו ממיטב ההומור המרוסן, הכמוס, ומאותה פיקחות של עילוי, השולט בלשונו ובמחשבתו. הוא שאל אותי, בין היתר, מדוע הופיעו רשימותי הראשונות ב“דבר” תחת השם “אוריאל קיסרוב”. לא תמהתי, שרובשוב שואל על קיסרוב… וגיליתי באזניו, כי זה רק תרגום שם אבא, שהוא “קייזרמן”, כשהקייזר הגרמני הופך לקיסר עברי. אשר ל“רוב” – באמת יקשה עלי לומר מדוע “ריססתי”, זאת־אומרת, מדוע צירפתי את הצלצול הרוסי. לא הסתרתי מפניו, כי ברל הוא שהעיר לי לראשונה על כך באחד ממכתביו וטען, שאין לזה מקום לאור “ארץ־ישראליותי” ויעץ לי להיקרא בשם “קיסרי”. הוא חייך וניכר היה בו, שהוא תמים־דעים עם גישת ברל. אף־על־פי־כן חלפו שנים רבות עד שהמיר גם הוא את “רובשוב”, הכל־כך רוסי, בשזר בעל הצלצול העברי היפה. וכשסרתי אליו לירושלים בהיבחרו לנשיא המדינה בראש משלחת עתונאים לברכו על המשרה הרמה, נזכר בפרטי אותה שיחה, שהחלה ברחוב הירקון.


 

ב

בינתים, ובתל־אביב הקטנה של הימים ההם כבר התהלך ונשם את אוירה, כידר בלהטי לשון וסיתת אבני גזית ומרגליות יקרות אברהם שלונסקי. מאצל חדר קר, כמעט מיותם אביזרים, חדר שבקומה שניה של בנין בשדרות רוטשילד, יצא הגליון הראשון של “כתובים”. בימי מלכותו של ביאליק היה זה, ללא ספק, קול התגר הראשון שקרא הנוֹן־קוֹנפוֹרמיזם של הספרות העברית. סביב שלונסקי ואליעזר שטיינמן הילכו ישראל זמורה, דוקטור יעקב הורוביץ, יצחק למדן, יצחק נורמן ומנשה לוין. הם לא היו היחידים, אבל ממרחק הזמן דוקא הם נראים לי וזכורים לי ומדריכים את מנוחתי, כשאני רוצה ומבקש שידריכו אותה. בעצם אפשר לומר, כי אליעזר שטיינמן היה בעל מניות כמספר המניות שהחזיק בהן שלונסקי. שניהם היו המורדים ומקימי הבמה, על־כל־פנים כך נראה לי הדבר כשהגעתי, הססן ומלא הדרת כבוד, בפעם הראשונה אל הבית. אלא שאת שלונסקי עצמו טרם ראו עיני.

 

ג

יום אחד, כשעברתי בחברת מישהו בפינת יבנה־נחמני, נתקע בי מרפקו של מישהו והוא לחש לתוך אזני: “הנה שלונסקי!”

הפניתי ראשי וראיתי גוף גמיש, שהיה עשוי להיות גופו של ניז’ינסקי הרקדן ויער של תלתלים על גולגולת גועשת. הוא חמק, עבר.

אותו רגע חולף לא ידעתי עדיין, שנכונו לי עוד פגישות רבות עם אברהם שלונסקי, ולא פעם אחת בלבד עוד אראה את האיש ואשמע אותו, כשהוא מפגין את חריש הלשון והמחשבה העמוק והמבריק שלו, לא במתכוון, אלא כך, כאילו באקראי, כאילו בלי לתת כלל את דעתו על מה שהוא עושה. ואולם עם השָׁנים שנערמו בינו לביני הלכה ונתגבשה, לא לנגד עיני, אלא בתוכי פנימה, הערצה לדמותו של זה, שהיה משורר מן היסוד והיה סופר מלידה והיה איסטניס בטעמו והיה עוד דברים רבים, אלא שעל כולם סככה השראה ממזגת ומכלילה, שאני מתקשה למצוא לה הגדרה ושאולי אפשר לקרוא לה: המבחן הנאמן של האנושיות הטובה.

באותם ימים היה משהו מן התורה המעמיקה של אנשים, שביקשו לרקום חיים חדשים באותו בית אבנים ברחוב יבנה בו שכנה מערכת “דבר”. שלונסקי היה אחד מהם, והוא היה נכנס אצל ברל כצנלסון ויושב לשולחן וכותב.

בעצם תדיר הירהרתי, ואני מהרהר גם היום, כי שלונסקי היה ונשאר רוסי, ממש כשמו, ואולי אין זה מקרה עיקש, שלא עיבר את שמו והוא אחז בו עד יום מותו. אולם השירים, שהיה כותב שלונסקי הרוסי על שולחן העץ הרעוע של 1926, היו שירים קוסמיים, אנושיים וללא כל גיאוגרפיה לאומית מיוחדת, ורק אנושיותם היתה מרמזת על המקרה והיעוד גם יחד, שהם נכתבים בלשון עברית, ואיזו עברית!

היה לו, לשלונסקי, באחד משני חדרי המערכת שולחן, וכמובן גם כיסא. אבל הכיסא בער תחתיו ודומה, שהוא לא יכול היה לשבת עליו והיה פורץ החוצה, כאילו לבקש רוח פרצים. אלא שהיום אפשר לקבוע, כי רוח הפרצים היתה בקרבו פנימה, ולא היה לו צורך לצאת הרחובה כדי לנשום אותה לתוכו.

יום אחד מרד האציל הפרוליטרי בזרם המסורתי של רחוב יבנה וגילינו אותו במרחק־מה, בשדרות רוטשילד. כאן, בין ארבעה קירות הקים שלונסקי את מערכת “כתובים”. הוא לא עשה זאת לבדו, ולא על דעת עצמו, אלא בשיתוף עם אליעזר שטיינמן. מענין היה – ומענין עד היום – כיצד שני אנשים שונים בתכלית זה מזה, גם בדרך התרשמותם וגם בדרך התבטאותם, שונים אפילו – וזאת אני אומר על דרך ההנחה – באפיקי השראתם – כיצד התאחדו שני אלה כדי לחולל מהפכה, שהיתה רעיונית עוד יותר משהיתה ממשית.

כך התחילה פרשת “כתובים”. שטיינמן היה משהו מעין הכהן הגדול, שהזעם שלו זועם והקצף שלו קוצף, אלא שהליכתו בנחת והוא משרה עליך רוח של נזיר בודהיסטי. אולי היה בו יותר מבודהא מאשר מן הנזיר. וכמובן, בודהא יהודי, מאוד יהודי. ואילו שלונסקי היה ה“אֶנפן טֶריבּל”, ולא רק של “כתובים”, אלא, כבר אז, של כל העדה הצעירה שהעזה להכריז, בטרם תעז להיות, על הנון־קונפורמיזם שלה. והוא שנתן עירויי דם מורידיו העשירים והצבעוניים לפרובינציה החיוורת שלנו אז.

כשאני רואה את דרכו של שלונסקי מאז, כשהוא מסיים את פרשת “כתובים” ומשתהה בתחנת “הארץ”, ברחוב מונטפיורי, ואחר־כך בתחנת “על המשמר”, ברחוב השחר, וכן הלאה וכן הלאה, איני יכול שלא להרהר – ואולי זה הרהור שבטעות, אלא שאין לפני מנוס מטעות זו, שכבר נשתלטה עלי – כי אישיותו של שלונסקי לא היתה מגיעה לשלמותה כיום אלמלא פרשת “כתובים” זו.

אני רואה אותו ברחוב מונטפיורי על רקע “הארץ” של דוקטור גליקסון המנוח, רואה כיצד הנער החצוף, הנועז והקוסם הזה מגלגל לתוך אבק המערכת את הקוסמוס. ישבו שם באותה מערכת סופרים נכבדים, חשובים, בעלי משקל, אבל “ילד הפלא”, הלהטוטן בהברות ובניבים שירטט לעצמו מעצמו ובעצמו את הסילואט יוצא־הדופן שלו.

אני רואה אותו אחר־כך ברחוב השחר, כשמאצל הבמה השמאלנית ביותר, או הכמעט ביותר, אשר במכלול עתונותנו, הוא מקים על הרגלים את הצעירים שבמחנה, משוררים בעיקר, שרבים מהם, לאחר שנשבעו לו אמונים ושתו מיינו ואכלו מפתו, יכפרו בו וינערו חצנם ממנו.


 

ד

אני זוכר את השנה בה חגג המשורר את יום הולדתו ה־50. עודני מעלה זכר הדברים והרהור חולף בי, ששלונסקי הוא בנה הטיפוסי של המאה, שכן נולד על מפתנה. ושעה שזרח ופרץ אל זירת השירה שלנו היה מרדן, והדביקו לו תוים של מודרניסטן ואיש האוַנגרד. ואולם היום הוא שייך כבר לקלסי, אלא שהמענין שבדבר הוא, כי אפילו בהיותו אזרח הקלסי עוד ניכרים בו חרצני האוַנגרד. איני בטוח, שהמודרניסטנים שלנו מוכנים היו עתה להסב עמו אל השולחן ולערבב את יינם ביינו. אבל מה זה משנה? הם יבואו אל התבונה ביום שיבואו, ואז יודו, מי בשמחה ומי בחריקת שִׁנים, כי הוא היה מורם ורבם.

וכשכפו עלינו חגיגת יובלו היה ברי לכולנו, כי אם הוא אילן פרי או אילן נוי – סרק לא ידע. והוא המשיך גם עכשיו להציב את צעדיו החרישיים כשהוא נושא את גופו הגמיש, את גולגלתו ואת עיניו הצועניות, משהו מתערובת של אחד פושקין ואחד ניז’ינסקי.

אין זה סוד, שזיהו אותו ומזהים אותו עד היום עם “תרבות מתקדמת”. כשרוצים לכלות בו חצים, משלחים בו “תרבות מתקדמת”. האם זו התגרות? האם זה תגר? אם כך ואם אחרת מסתבר, שגחלת הדרור מעבירה על דעתם את השאננים שעל־פני השטח. לא פעם יוצקים לתוך התוכחה הזאת טיפה פוליטית. שלונסקי מושך בכתפיו. אצלו הפלטפורמה והאידיאל הם הינו־הך. בשעתו סתת אבנים על הכביש ושר שירי עמל. שירי חלוץ. הוא ערף גולגלתה של לשון עתיקה, עייפה במקצת, רפת דם, והזרים לה און וברק והעלה אוצרות, שהיו רדומים במעמקיה. הוא בחש בלשונות זרות והלביש ליצירות המופת שלהן עברית שבפלא ובנס, עברית, שהיתה שגורה בפיו של שלמה בן־דוד כאשר גם בפי הנער מפרברי תל־אביב וחיפה.

אם תסס ומרד – גם בו בעצמו מרד. כי לא במעוף ציפור כבש את אשר כבש, וילדיו נולדו לו בעצב הגדול של רחם הלשון והרגש. ואותו רחם עצמו ילד את “רכבת”, את “דוָי”, את “לאבא אמא”, את “ייבגני אונגין” ו“המלט”, את “טיל אולנשפיגל” ואת “קולא בריניון”.


שלונסקי האמודאי, שלונסקי הרוצה לתקן עולם והמאמין באדם, מקיים, ביום־יום שלו, את הכמיהה לאותו עולם מתוקן. הוא חי את חייו בתוך החיים, ולא בשוליהם. הוא המפעיל והפועל כאחד, המטיף והמקיים. לא פעם מתחו עליו ביקורת על שלא נרתע מהצביע עם אידיאולוגיה של מיעוט, על שנראה אוטופי בעקשנותו להעדיף הלכה על־פני מעשה. ייתכן, שכמו גיבורו של איבסן גם הוא אומר: “מעולם אין הצדק עם הרוב”.

על מדף הספרים שלי, בפאת המזרח, ניצבים השירים שלו, כשבשער הכרך הראשון רשומה הקדשה, כה אפיָנית לשלונסקי שבעל־פה: “הנה כאן מן הסמדר ועד האסיף – שלושים שנה, שגם אתה היית עד להם”. ועכשיו מוסר שלונסקי שבעל־פה את העט לשלונסקי שבכתב, והמשורר מצטט את עצמו: “וכך הייתי לאחר, אבל תמיד מה שהייתי”.


 

ה

הפרק שבכתיבתו אני שקוע בשעה זו הוא האפילוג של “שעות בין־ערבים” עם אברהם שלונסקי. בין מה שסיפרתי עד כאן לבין מה שאני מצרף בנעילה נתרחשו דברים רבים. הזמן פשט צורה ולבש צורות. עונות ואנשים מתו – וחזרו ונולדו אחרים. ואילו הנצח קיים ועומד ומחזיק גם בשלונסקי וגם בשותפו שטיינמן, שגם הוא הסתלק לעולמו.

את פגישתי האחרונה קיימתי עם אברהם שלונסקי זמן קצר מאוד לפני פטירתו. הלכתי אליו לאחר שבמשך תקופה ארוכה למדי לא התראינו. לאותו ביקור אצלו היתה מטרה מוגדרת: טיפלתי בהתקנת מסגרת דפוסית לכתב־היד הנכחי. ורציתי לחזור על מנהגי. בכל פעם שהייתי זקוק לעצה בעניני כתיבה הייתי פונה לשני אנשים: לנתן אלתרמן ולאברהם שלונסקי.

הוא שאל כמה שאלות ונתעכב לנוכח רשימת שמות הפרקים. היו שהעלו חיוך על שפתיו. על הכותרת של הפרק האחרון “מחר יעטו העורבים” הגיב: “יפה… יפה מאוד!” על פניו עלתה עצבות וכיסתה את חיוכו האפיָני. היה זה החיוך שמעולם לא נדלק מחדש, כיון שמעולם לא כבה. דומה היה, שהוא רואה את הגולגולת השחורה של העורבים.

כאן עלי לציין, כי תכנון הפרקים נשתנה בינתים.

זו היתה פגישתי האחרונה עמו. מרים כבר לא היתה בחיים. והדירה נראתה גדולה ורחבה מדי לאינטימיותו של המשורר. שוחחנו. גם על מרים. וגם על לוסיה, אשתו הראשונה, השחקנית, עם מחלפות הפשתן הזהובות, ששמה קץ לחייה לפני שנים רבות. והוא קרא באזני שיר שכתב לזכרה. בטרם אטול ממנו את ברכת הפרידה, הסופית, הירהרתי משום־מה, שרחובות מגוריו היו בכל עת רחובות על שמם של משוררים: פרוג, ועכשיו גורדון… אכן, השירה צעדה לפניו.

המלצות קוראים
תגיות