רקע
אורי קיסרי
במחבואים עם האופי...
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: עם עובד; תשל"ה 1975

 

א

ב־1932, אולי 1933, ישבתי בירושלים, ברחוב הסולל. במקצת יומרה אפשר לומר, כי זה היה, כבר אז, “פליט סטריט” – רחוב העתונות המפורסם של הסיטי בלונדון – שלנו. אלא שהסולל לא היה רחוב בלבד – הוא היה גם אגודה וגם מוציא לאור; ואותו משרד, ששימש לי מקום־עבודה, היה למעשה בית המערכת של אחד העתונים היומיים וה“גדולים”, שהופיעו באותה תקופה בפלשתינה (ארץ־ישראל). היה זה עתון הבוקר היומי “דואר היום”.

הנופים הללו – אבן, אדם והגיגים – ממריצים אותי לגולל, לפחות מעט שבמעט, את פרשת “דואר היום”. לא בהרחבה בהקשר זה, אלא בתמציתיות בלבד, וזאת משום שעוד נחזור, במרוצת הדברים, לתקופה ולאנשיה. אם אני בכל־זאת מתעכב כאן, ולו גם בקיצור, אצל הימים ההם, הרי זה רק משום שהם דרושים לי כרקע למסופר כאן מבחינת חלקו של האופי במבנהו ובמתכונתו של עתון.

באותן שנים שימשתי מזכיר המערכת, ושמי היה מופיע בראש עמוד א', בסמוך לשמותיהם של “איתמר בן־אבי, העורך הראשי, וי. בר־דרורא, העורך הקבוע”. לא היה מנוס מכך, בנסיבות אלה, שאהיה מתיהר לפחות בפני עצמי בעמדה זו שלי. לאחר שש שנים בסך־הכל של עבודה עתונאית לשמש “מספר שלוש” בעתונו של בן־אבי היה זה, אף־על־פי־כן, הישג. אלא שמשהו הפריע לי בתוך־תוכי. לא הייתי שלם עם עצמי. כנראה הפעלתי בקרבי, בהיסח הדעת, מנגנון של התגוננות נפשית, שמפעיל כל אדם בתוכו, כשעדיין הוא מאמין, כי החיוב עדיף מהשלילה, ובני־האדם אינם בהכרח שקרנים. אני לא הצלחתי כנראה, להשתחרר מן האוירה של עתון יומי אחר, אחר ושונה, “דבר” של ברל כצנלסון, שידעתיו ונמניתי עם סופריו בשנים 1926–1927. “דבר” היה בעל אופי נוקשה. “דואר היום” היה בעל אופי גמיש, דליל. אפשר גם לומר, בלשון העם: היה לו אופי טוב, וזוהי צורה עדינה לומר, כי היה מחוסר אופי.

ובכן, ישבתי בחדרי ושוחחתי עם אברהם ריבלין, מן הריבלינים המפורסמים של ירושלים, בחור צעיר וחביב, נבון וחרוץ, חיובי מכל הבחינות, תמיד מוכן לשרת ולגמול שהיה מועסק כאן בתרגומי מברקים, עד כמה שזכור לי. לפתע, ללא נקישה, פתח מישהו מן החוץ את הדלת ונכנס. ריבלין קם ועזב את החדר ואילו האורח נתישב מולי. הסתכלתי בו. היו לו עינים גלויות ושיער בלונדי גזוז קצר ועל פניו חיוך מן המוכן. הוא היה דק בלי להיות רזה, בעל קומה מעל לממוצע. לא ידעתיו. אך כשקרא בשמו, שמחתי לקראתו. היה זה מנחם קפליוק, שכבר קנה לו שם כפרשן לענינים ערביים. ידעתי שהוא סופר “דבר” ונמניתי עם קוראיו, ועד היום אני סבור, כי הוא אחד הרציניים בשטח זה. יש להניח, כי קפליוק הבן, עודד, היה עדיין תינוק באותה תקופה, אם אמנם כבר יצא לאויר־העולם.

שאלתי את אורחי, על דרך השִׁגרה, מה אני יכול לעשות למענו, והוא, ללא כרכורי לשון, הביע גלויות את חפצו ליטול לידיו את פרשנות הבעיות הערביות. הוא אמר כי חפצו להרחיב את הכנסותיו, ומכיון שהוא נוכח, כי אין בעתוננו פרשנות קבועה לעניני ארצות ערב, הוא מציע את שירותו. הוא התעלם – וביקש שאתעלם גם אני – מניגודי ה“צבע” בין העתון עמו היה קשור לבין “דואר היום”, שהיה – בעיני איש לא היה זה בחזקת סוד – עתון שמרני, בועזי, ובעל השקפות ימניות. מבחינת הפוליטיקה הערבית, אמר, מִמצאיה ובעיותיה אין לנו שמאל וימין, או כמעט. כולנו חזית משותפת ולכן לא יפריע לו, ולא לזולתו, אם יגיש פרשנות לקוראי שני הצדדים.

הוא דיבר, חייך ודיבר, ואני הייתי מסתכל בו. הוא היה אהוד בעיני. ומכיון שאהדתי את הופעת קפליוק, נבוכותי כשנתבקשתי לנקוט עמדה לגבי בקשתו־הצעתו. יכולתי, כמובן, לומר לו דברים של מה בכך, של התחמקות ודחיה, אלא שזו לא היתה מעולם דרכי. אהדה מחייבת ראשית־כל כנות. כך שירטטתי לנגד עיני, במהירות, קלסתרון של סופר מן הגדה שממול, גדת “דבר”, כיצד הוא משתבץ ומשתלב בגוב השועלים הזה, שבמלכודתו הייתי נתון. היה ברור בעיני יותר ויותר, כי אחד כקפליוק לא יאריך ימים בשום הסדר, שייעשה עם העתון הירושלמי.

יש להדגיש, כי באותן שנים כבר לא היה העתון הירושלמי מה שהיה בראשית שנות ה־20 ואילך. מיסדיו נתפזרו, או עייפו. מספר אחד של העתון, איתמר בן־אבי, בנו המבריק והמוכשר של מחייה הלשון העברית, בן־אבי בעל הסגולות הז’ורנליסטיות והקסם שקשה לעמוד בפניו, לא היה מסוגל לעבודה סדירה ולגישה רצינית ומתמשכת, ואפשר לומר, כי מה שקסם לו בעתונאות היה העמוד הראשון בלבד, הכותרת המפוצצת למאמרו שלו, הראשי, שדמה יותר למניפסט של מנהיג פוליטי (מה שלא היה) מאשר לאֶדיטוֹריאַל רציני בעתון רציני.

אלכסנדר אהרנסון, אשר ספיר, א. י. עבאדי, פרץ דגן־קורנפלד ואברהם אלמאליח פנו לעניניהם ועיסוקיהם השונים. עתון שואב רעיונות וצריך לאמונה. אך עתון הוא גם עסק. הוא גם משק. לאט־לאט החל הולך לאיבוד כל הפוטנציאל של הכסף הרב, מכונות ההדפסה המשוכללות, שהעניק ל“דואר היום” בן־אבי, שידע לכבוש בקסמו ובקסמיו את המולטימיליונר היהודי־האנגלי ממוצא רוסי בן־ציון רובינשטיין.

זהו סיפור המצלצל כאגדה. בן־אבי חוזר מאחד ממסעיו הרבים לארצות־הברית ועל הספינה, השטה לאירופה, הוא נפגש באקראי עם סוחר העצים העשיר. בנו של אליעזר בן־יהודה ראה עצמו, בכל עת, טריבון שנולד כדי להשמיע באזני המונים, בהתלהבות מדביקה, נאומים חוצבי להבות־אש. לא, הם לא היו נבובים. האיש היה נואם בחסד עליון והיה טעם בדבריו. אף־על־פי־כן היתה אוחזת בך מעין מבוכה מסוימת לאחר שהיה מסיים דבריו.

והנה, על גלי האטלנטי, בדרך לאירופה, דיבר ו“נאם” בעצבות של מנוצח כשסיפר לבן רובינשטיין, כי לאחר שהקים דבר גדול בירושלים, ממש מפעל, לאחר שגייס מוחות מבריקים וייסד שלושה עתונים (גם שבועון אנגלי, “פלשתיין ויקלי”, וגם עתון יומי בערבית, “באריד אל יום”. א. ק.) קיים חשש שהכל הלך, או הולך, לטמיון. ומסתבר, כי המולטימיליונר הבריטי היה אחד מאותם אנשים עשירים, שמחשיבים את הכסף כשהוא עבד, לא כשהוא אדון… הוא היה אדם אופטימי מיסודו, רגיש, שהחיוב, ולא השלילה, משמש לו בסיס, גבר, שהיה מאוהב עד האזנים בקונצ’יטה, היא הפרטנרית שלו למסע, זמרת ספרדיה יפהפיה, מקסימה ומצודדת, מפורסמת על במות לונדון, שנשא אותה לאחר זמן לאשה. הוא היה מאוהב בה בקונצ’יטה, בכל נימיו, וכשהרתה לו ומתה בהריונה לא האריך ימים אחריה. היה זה אדם, שהיה מסוגל להסיק מסקנות של ריאליזם נועז מעובדה של מה־בכך, סתמית ומקרית, לפיה שמו הפרטי שלו ושמו הפרטי של בן־אבי זהים ושניהם, מהיולדם, קרויים “בן־ציון”… כך, כתום הנאום־ההרצאה של העילוי מירושלים שאל בן רובינשטיין, כמשולח של הגורל, כשליחה של האנושות הטובה:

“מה אני יכול לעשות בשבילך, אדוני?”

אינסטינקטיבית לא חיכה בן־אבי, אלא לפסוק הלא־ארוך הזה. ובן־אבי הבין, לא בפעם הראשונה בחייו, כי האלים אוהבים אותו. זו היתה התשובה לאתגר. וכשירד בן־אבי בחוף חיפה מקץ שבוע ויותר, יכול היה לבשר ל“מוסקטרים” שלו את הבשורה הגדולה. יש כסף, יש מכונות, יש הכל, יש בן רובינשטיין. 

בעליל לא נותר מכל הממון הגורלי אלא מעט מאוד. בראשית שנות ה־30, כאמור, ועוד לפני־כן, נתפרדה החבילה. בן־אבי – במקום המזומנים החל חותם על שטרות לכאן ולכאן, ואילו מכונות הדפוס, דהינו השמן של כל עתון מבחינת הבישול הטכני, עברו לרשותו של זלמן וייט, בן למשפחת וייט הירושלמית, אדם ממולח, פיקח, זריז וחרוץ, שהיה חברם של האידיאולוגים, הסופרים, אך שעה שהם עסקו בכתיבת מאמרים ובפלפוליסטיקה, ידע הוא לרכז את המשק ולנהל מה שעוד ניתן לנהל ולהציל. הלשונות הרעים סיפרו, שוייט יצא מן הענין ברכוש גדול. על־אף ידידות טובה, שטחית אך טובה, ששררה בינו לביני, איני יכול להעיד מטוב ועד רע במישורים אלה.

עכשיו, בהשיבי את הקורא אל השיחה שקיימתי עם מנחם קפליוק באותו בוקר, עלי לומר כי לתקופה הורודה של בן רובינשטיין ו“שותפיו” לא היה כבר, באותו בוקר, זכר. בן־אבי מצבו היה בכי רע, חותם על שטרות ומסתבך בחובות. רוַח והצלה עמדו לו מידי חברו עובד בן־עמי וחבריו של חברו זה, האחים גד ומשה מכנס. היתה זו קבוצה קטנה של חקלאים ופרדסנים, פרדסנים יותר מחקלאים, שייסדו והקימו את “חברת הנוטע”. המצע המסחרי של “הנוטע” היה למכור אדמה בתולה לנטיעת פרדסים, או פרדסים שכבר ניטעו על האדמה, שבחלקה הגדול השתרעה בסביבות נתניה, שזה עתה הוקמה ביזמתם ובמרצם של חברי “הנוטע”.

כיצד נתגלגלו נוטעי פרדסים אלה אל עסקי עתונות? עובד בן־עמי היה מיטיב ממני לספר על כך.

בן־אבי, כמובן, נשתעבד ל“הנוטע”, ולא תמיד לשמחת לבה של אשתו, לאה לבית אבושדיד היפה, שהיתה נמלאת חרדה כשהשטרות, בחתימתו של בעלה, היו נערמים ומגיעים לפרעון. הפובליציסט הסוער היה טוען, בלי שיהיה משוכנע במיוחד, כי לא זכור לו כלל שחתם על שטרות אלה. למרבה הצרה היתה חתימתו אוטנטית והוא גם לא ניסה להתכחש לה, אחרת משבפליטת־פה. אכן הוא היה רגיל לחתום בקלות־ראש גרציוזית, מתוך נכונות שבטוב־לב לסייע ולעזור, על שטרות כשם שהיה חותם, באותה קלות־ראש עצמה, על מאמרי המזג הסוער שלו. מאידך גיסא היו גד ומשה מכנס, שרי הכספים של “הנוטע”, דואגים כמעט תמיד, שקופת העתון לא תהא ריקה ושהתקציב השוטף יוכל להחזיק מעמד.

זהו הרקע, ששימש תפאורה לביקורו אצלי של מנחם קפליוק באותו בוקר. היה ידוע לי, כי העובדים לא קיבלו שכרם זה כבר החודש השלישי. הלכתי אפוא סחור־סחור ושאלתיו מה העתון בעיניו. תשובתו זכורה לי עד היום. הוא אמר: “העתון חי, זריז ויש לו מקורות אינפורמציה טובים. חסר לו משהו אחר”. כאן עצר בדיבורו, גישש בלשונו, חיפש את הביטוי הדרוש לו ולבסוף אמר: “לא הייתי אומר, כי אין לו פרצוף. יש לו. אך זהו פרצוף ללא אופי”. מעולם אין אנו יודעים עד כמה פסוק מקרי משמש לנו הגדרת מפתח.

נדהמתי לנוכח הכשרון הדיאגנוזי של אורחי. זה היה בדיוק מה שהרתיע אותי בעבודתי, דחה אותי ועירער בתפקידי. היתה דממה, ושוב לא דיבר איש מאתנו. אמרתי לבסוף לקפליוק, שמחר ימצא במערכת את העורך, בר־דרורא, ורצוי שיקח עמו דברים. דומני, כי לא חזר למחר, ולצערי, לא זכורה לי מה היתה התפתחות הענינים.

כשיצא, ואני קמתי אחריו וליוויתיו אל המסדרון, ניגשה אלי נערה צעירה, נמוכת־קומה, עינים כהות, כמעט אפלות, ושביס לשערה. היה בה משהו משל “מאה שערים”, אולי באמנציפציה מסוימת. צלצול שמה היה רוסי או פולני. היום הוא “מעובר” ואחיה מקובל כאחד האישים ש“מדברים עליהם השבוע”, כפי שנהג לומר, בשעותיו הטובות, יוסף לפיד.

הנערה באה להציע לי רשימות והקדימה לומר, כי בבית־הספר היתה כותבת חיבורים, שזכו תמיד לציון “טוב מאוד”. היא הביאה אחד מהם. זכרתי מה אמר לי פעם ברל כצנלסון לנוכח רשימה שלי שהבאתי לו וביקשתיו לקרוא ולחוות דעתו באזני: “איני נוהג לקרוא רשימת סופר בנוכחותו”. אִמרה נבונה, ואפילו חריפה זו, הנאמרת מתוך יושר ורצון שלא לסלף דעה בהשפעת נוכחות, שירתה אותי לא פעם כדי להשתחרר מטרדנים. השתמשתי בה גם הפעם, אבל הנערה כאילו נפגעה ואמרה: “חבל שאינך מוכן לקרוא. ברשימות שלי יש בדיוק מה שאין בעתון שלכם”. מה? שאלתי. והיא, כאילו האזינה לפני כמה דקות מאחורי הדלת להגדרתו של קפליוק, אמרה: “אצלי יש אופי. העתון שלכם מחוסר אופי”.

נדמה לי, שלא הגיבותי. זה היה ההלם השני שקיבלתי בתוך פחות משעה. זה היה לקח כפול. היא קמה והלכה, הנערה, אך לא חלף זמן רב והיא החלה שולחת לעתון רשימות – ובחיי, לא רעות – וגם כשעזבתי את “דואר היום”, לאחר שנים, עוד השתתפה בו. איני יודע מה מעשיה היום. כנראה, ויתרה על הפרסומת לטובת אחיה הבכיר וחזק המרפקים ממנה. כזאת או אחרת: אני רוצה להאמין, כי שמרה על אפיָה.

 

ב

השנים הללו, בראשית ה־30 ואילך, תחכינה לנו, אני מניח, עד כי נשוב אליהן. בינתים עלינו לנוע אחורנית, לסגת אל אותו מבוע של חיפה, מאצלו באנו בפרוץ מלחמת־העולם הראשונה. אילו היתה זו היסטוריה, ההיסטוריה הגדולה והמדויקת, גדושת התאריכים ומראי־המקומות, כי אז היינו מתקשים להלך בכבישי המלך ואף בסמטאות. אלא שבתחומנו זה, בו הרגשות אינם נכנסים לספרי הטאַבּוֹ והרשומות, מוטב למעוד, לפסוח, להעמיד מאוחר בטרם מוקדם, ובלבד שלא נבגוד באקלימים, בניחוחים, בנשמות ובעינים אשר אהבנו.

עכשיו, שאני מחפש את האופי, האופי שהיה, האופי שהלך או שהוצנע, עכשיו, שאני פורש לנגד עיני עתונים של היום, שריחם – דיו טריה ובסמוך להם עתונים של שלשום שהצהיבו וכמעט כמשו, מנקר בי יתוש שאינו מרפה ממני ושואל את עצמי: איך, בעצם, היית לעתונאי? אל תאמר לי, כי נולדת עתונאי, וכי זוהי מלאכה, ועוד, השראה, שאדם נולד יחד עמה, כאילו היה זה הטבור המותקן בבטן הורתו. כדי להסביר, ולו רק לעצמי, כיצד הייתי לעתונאי, עלי לבדוק לאו דוקא בתעודות הלידה והזהות שלי, אלא בקירות ביתו של אבא, בפינותיו, במגרותיו, בארון הספרים, בעריסות שעמדו בבית. בקיצור: להשיב על השאלה היכן, בעצם, נולדתי. כי מלון “קמיניץ” של יפו היה המקום החמרי, המעשי והממשי. זו היתה האבן. אבל הרוח שנשבה והשיבה השראה על אמי שהוציאתני ועלי שיצאתי, רוח זו – מה היה טיבה?

למען האמת, דבר לא ניבא בין כתלי ביתנו את דבר הולדתו של עתונאי לעתיד לבוא. קשה היה לנחש זאת. איש במשפחה, אפילו בנסיגה אל דורות קודמים, לא כתב, לא חיבר שירים או פרוזה, לא היה סופר או בן סופר. לא ידוע לי גם על נואמים נמרצים, הנושאים דבריהם והם אנשי עט מוּסוים, סופרים בעל־פה. לא, ביתנו לא היה בית של מלל. יותר נכון יהיה לומר, כי היה זה בית של צלילים. לא מלים – צלילים. לא אותיות, כי־אם תוים. כאן עמד הפסנתר של אמי; אמי, שהיתה פסנתרנית, מורה לפסנתר, המורה הראשונה לפסנתר בארץ־ישראל. מנשה רבינא המנוח, כשערך לפני שנים תערוכה מוסיקלית־היסטורית בתל־אביב, העמיד לה ציון. וכשביקרתי בתערוכה וניצבתי מסתכל בתמונתה באותן שנים, דימיתי והנה אני קולט באזני את צלילי האֶטיוּדים של טשרני, שאמא ואחת מתלמידותיה – אולי רחל בריל היפה – מנגנות בארבע ידים. 

אולם עתונים? חלילה. לא זכור לי כי היו כאלה. בעצם, כן, היו. אבא היה מנוי, כאינטליגנט הסמוך על הלשון והתרבות הרוסית, על שבועון רוסי ספרותי ומצויר בשם “ניווא”, אם זכרוני אינו מטעני. שבועון זה היה מעניק למנוייו אוטומטית ספרים ממיטב הספרות הרוסית המקורית והקלסית. כאן יש לציין, כי לשון־האם שלי היתה רוסית. זו היתה לשון הבית ובבית ניצב מיחם, אותו סמובר,1 שהיתה המשפחה שותה מתוכו את התה. הוא היה רותח בעזרת פחמים – גחלים לוחשות – שהיו נדלקים בתוך הסמובר ומעיפים גצים וניצוצות אל החלל. אהב את האמת והודה; אמי לא קראה עברית ואין צורך לומר לא כתבה. אמי היתה מרבה לקרוא, רק רוסית, והשפה המדוברת בבית היתה רוסית, ואני הקדמתי ללמוד את הלשון, וכך, בגיל מוקדם, קראתי את טולסטוי, דוסטויבסקי, טורגנייב ואחרים במקור. רק לגבי פושקין חיכיתי ששלונסקי יתרגם אותו כדי לקרוא אותו… וכן לרמונטוב. הייתי רגיש לגורלות הגיבורים, אך לא פעם חשקתי ללכת בדרכי הסופר ולכתוב, במקום לקרוא.

העתון העברי היחיד, שעליו נתגבשה “השקפת־עולמי” המוקדמת ודרכו נוצרו הקשרים שלי עם המלה הנדפסת והמחשבה הנמסרת היה השבועון או הדו־שבועון, של יוסף אהרונוביץ, “הפועל הצעיר”. אינני מתימר לטעון, כי האידיאולוגיה הכתובה קסמה לי, על־כל־פנים לא במודע. אך היה בעתון זה אותו משהו – אולי אופי? – המושך קוראים וקושר אותם אליו.

כיצד הגיע אלי, “הפועל הצעיר”, אם אבא ואמא משכו ידיהם מן הלשון? כאן מופיעה דמותו של סבא, אבי אמי, אברהם דב קרוגליקוב, שעלי לנסות ולשרטט כמה קוים מדמותו הקסומה.


 

ג

סבא, אביה של אמא, היה אחד מאותם “חובבי ציון” של אמצע המאה שעברה וסופה באודיסה, שבראשה עמד משה לייב לילינבלום. לילינבלום היה רעו בנפש של סבא, וכשלילינבלום הטיף לעז המפורסמת שלו, האמין סבא בתום־לב, כי הוא או צאצאיו ישתו ביום מן הימים מן החלב של אותה עז. אך לא רק העז הלילינבלומית קסמה לאברהם דב. עם ידידיו נמנו גם רבניצקי, לוינסקי וציונים וסופרים אחרים, שכל מה שנותר מהם היום הוא רחוב אבן ואספלט. סבא לא היה רק “חובב ציון” במרכאות. חיבת ציון שלו היתה תורה, שלמד ושינן בכרכי “השחר” של סמולנסקין, בדפי “השלח” של אחד העם, לאחר זמן של קלויזנר, בספרית “אחיאסף” וכן הלאה. סוחר עצים ובעל חוילות להשכרה, היה סבא אדם אמיד, אם לא עשיר, ומקום מגוריו היה אודיסה, או חרסון הסמוכה. אך עיניו היו נשואות בכל עת למרחוק, אל ארץ־ישראל. הוא חיכה תמיד לשוב הציפור…

מתריסר ילדיו, נולדו לו תשעה בנים ושלוש בנות, כל הבנים מתו עליו בילדותם או בנעוריהם. אחד מהם הלך לעולמו בימי נעוריו, ומספר על כך חברו, שלימים כתב בספר את זכרונותיו, והוא ליאון ברונשטיין, הידוע יותר כלייב טרוצקי.2

בהיות סבי נלהב לתנועת התחיה הציונית היה מנוי וחתום על כל כתבי־העת, שהיו מופיעים אז באודיסה ובוַרשה. זכור לי אפילו שבועון מצויר לנוער, “השחר”, שהיה מופיע בוַרשה בעריכתו של בן־אביגדור (?) ושסבא היה משגרו אלינו כסדר. כן הגיענו גם “הבוקר” המחודש של דוד פרישמן, שסבא הדביק אותי, בלא יודעין, בהערצתו אותו.

ערב אחד שיגר י. ח. רבניצקי אל בית סבא באודיסה את העלם המבויש, שהגיע העירה כשהוא מחבר שירים בשפת הקודש. שמו היה חיים נחמן ביאליק. הוא התגורר בבית סבא, אכל ושתה והיה ניצב שעות לנוכח החלון הנשקף אל הים, שקוע בהרהורים, אולי בחלומות. כעדותה, לאחר שנים רבות של אמי.

יום אחד אמר המשורר, כי קצה נפשו בלחם חסד ובמגורי צדקה. ומכיון שכסף לא היה לו, החל אורז את חפציו. סבא הרגיע אותו. תמורת האש"ל (!) ילמד עברית את מרים, הבת הבכירה. הצדדים באו לידי הסכם. ואם־כי אמי לא ידעה את הלשון ידיעה של ממש עד לשנותיה האחרונות, כשבעמק־יזרעאל נולדו הנכדים, העובדה היא עובדה: המורה שלה לעברית היה המשורר הלאומי של האומה.

בכך לא נסתיימה פרשת הוראת השפות בבית – לבני סבי היה חבר, גימנזיסט גם הוא. בבקרו בבית הורי חבריו ראו עיניו את מרים הקטנה, שהיתה צעירה ממנו בעשר שנים. כנראה קסמה לו. בתום לימודיו יצא לציריך ולדרזדן ולמד שם כימיה ואגרונומיה, וכשחזר היו באמתחתו שתי דיפלומות, אחת מן הפולטכניקום של ציריך ואחת מהפקולטה של אוניברסיטת דרזדן. זה היה בדיוק שעה שביאליק שקד על העברית של מרים. האגרונום הטרי ביקש את ידה של מרים אשר אהב. היא היתה בת י"ז שנים. סבא נעתר. הוא רק ביקש, משום מה, מאת החתן הצעיר שיתן שיעורים בגרמנית למשורר ביאליק. זה עשה זאת ברצון. עדיין לא אמרתי, כי זה היה נתן קייזרמן, אבי המנוח. בביוגרפיות שנכתבו על ביאליק, ובעיקר בזו שנכתבה על־ידי קלויזנר, מסופרת פרשה זו, של החליפין בשיעורי העברית והגרמנית.

סבא, החובב ציון, הציוני החם, החל רואה את משאת־נפשו קרבה ובאה. ומנוי וגמור היה עמו לחסל עסקיו ולעלות לארץ. לפי שעה ראה בזוג הצעיר, באמי ובעלה, את חלוצי העליה הפרטית שלו. כבר נולדה להם דבורה, הבת הבכירה, כבר נולד יוסף, אחי הבכור, ובקרבת סוף המאה עלו לארץ. כמו בכל ההיסטוריות מגיעה שעה, בה האידיאל מתקפל והכלכלה מגלה שִׁניה. אבא בשתי הדיפלומות שלו, אגרונום מוסמך וכימאי מוסמך, היה מחוסר יכולת להרויח לחמו ולפרנס את משפחתו. אך סבא עמד על המשמר… הוא לא רצה ב“יורדים” במשפחתו. והדואר מאודיסה היה מביא את התמיכה הנדרשת מדי חודש בחדשו. אלא שאבא היה אדם לא רק בעל כבוד – הוא היה גם בעל שכל ישר. והוא קבע, שלא לשם היותו נתמך וחי על חשבון חותנו למד תורה ארבע שנים רצופות. בינתים חלתה דבורה במחלת גרון חמורה והלכה לעולמה. אבא נטל את האשה ואת הבן והמשפחה הקטנה חזרה לאודיסה.

מסע זה, בין אודיסה ליפו, יחזור על עצמו שבע פעמים. סבא לא יוַתר. הוא ידבר על לב אבא לעלות שוב, יטיף באזניו שינסה שוב. סבא הבטיח, הוא התחייב לדאוג לכל צרכי המשפחה. אבא לא נטה לקבל חסד זה, אך היה מוכן לנסות ולהרויח לחמו בכבוד בארץ, אשר נשבע לה חותנו. אבא מנסה משלחי־יד שונים, ואפילו סוכן לבירה הפילזנרית הידועה שימש האגרונום המוסמך, וגם אדמיניסטרטור של המושבות ביהודה מטעם “חובבי ציון” או “הועד האודיסאי”, והיה עובר ברכיבה ממושבה למושבה, משגיח, בודק – ונאלץ שוב לחזור לאודיסה. כך נסענו הלוך ושוב, בין ים התיכון לים השחור וחזרה, שבע פעמים רצופות.

עד שיום אחד לא היה לאן לחזור, כי סבא חיסל את עסקיו ועלה לארץ־ישראל. ודומה, שזה היה המוצא. כמו במקרה הזמין זלמן דוד ליבונטין את אבא לכהן ב“בנק אנגלו־פלשתינה”, גלגולו הראשון של “בנק לאומי”, והדבר שם קץ לבעיית הפרנסה: לליבונטין היתה חולשה אורגנית לשולטים בלשונות רבות וזרות ואבא ידע על בורין לפחות ארבע לשונות. היה לו אופי טוב, מזג נוח, היה ישר והוגן. הוא נכנס לסניף היפוֹאי וזמן קצר לאחר־כך הועבר לחיפה וחנך כמנהל את הסניף במקום. הוא יהיה אחד מבוני חיפה העברית ועסקניה המהוללים.

לשבחה של אמא עלי לציין, כי בשנות המחסור, בשנות ההיסוסים בין אודיסה ליפו, החלה אמא, כנאמר כבר לעיל, לתת שיעורי נגינה בפסנתר… הפסנתר הובא הביתה על גבם של שני גמלים ואזני הילד שלי גילו עולם חדש, עולם הלשון ללא מלים. כך אני קרב אל פסנתרה של אמא, אל האנטיתיזה, אולי, של העט הנובע של העתונאי, כשהגורל מתבקש לקבוע מה אני מיועד להיות: כמו אמא, מוסיקאי, במקרה זה כנר, או עתונאי – לא, לא כמו אבא, לא כמו איש במשפחה, אלא בעקיפין, אולי, ברוחו ובהשפעתו האינטואיטיבית של סבא.

אני סבור, כי זו היתה התקופה, בה נתגלו הבקיעים הראשונים בנפשי. סדקים קטנים, שהיו עשויים, או עלולים, להתרחב. בלא־יודעים הלכה הנשמה החצויה שלי – והיא היתה, כנראה, חצויה – לתת את סימניה. לאחר שנים אהבתי לומר בהזדמנויות שונות, כי מכל האמונות הקיימות אני מאמין רק באמונות התפלות… הברקה זו נעמה לי מאוד. אלא שבשעות רחמים, ולא רק בין השמשות, עשה עמי מישהו, מישהו נעלם, עשה חסד וגילה לי, כי הן אינן תפלות כלל ועיקר, האמונות שאני נאחז תדיר ברשתן.

ועד היום אני מאמין בכוחות האוקולטיים ולא פעם הפקרתי עצמי לאשר הייתי בטוח, או כמעט בטוח, כי זה מאצלם ומתוכם. האמנתי בכוחה של האינטואיציה ואין צורך לומר פירשתי תופעות רבות, שגבלו בנסים או כמעט בפלא בלתי־מוגדר – פירשתי ככוח־טלפתיה עז ומוליך גורלות.

מכאן תסתבר, אולי, הרגשתי, כמעט הכרתי, כי דבר היותי לעתונאי נובע מאותם כוחות נסתרים, המובילים עד אברהם דב, סבי היקר. שכן מה אם לא כוחות נסתרים יסבירו את נטיותיהם וכישוריהם, כשרונותיהם וניצוצות הגניוס של ילדינו? מדוע האחד נולד להיות מנוחין או חפץ, והשני – איינשטיין או ברגסון? מדוע מרים כהן ברנשטיין לומדת במשך שבע שנים ומסיימת פקולטה לרפואה ופונה, באחד הימים, ל… במה? יש דוגמאות רבות כאלה. אם תסתכלו ותעקבו אחרי דרכם של נערים ואחר־כך צעירים, לא נקל יהיה לכם להסביר את נטיותיהם של האחים ידין, יגאל ויוסי, שכן האחד פונה אל המדע המדויק והשני אל האיפור האשליתי והקומדיאנטי.

הכוח הזה, הכוח המוביל הזה, הוא כוח נסתר, לדעתי. כשפלוני מקדש לו אשה, אין זה דבק בין גבר ואשה בלבד. כאן מתחתנות, בעצם, שתי משפחות זרות, מתלכדים שני נופים שונים, מתמזגים שני אקלימים, שני סוגי בשר, עור ועצבים. וכשהילד המשותף נולד, מופיע, ייתכן כי הוא נושא בו, אוצר בקרבו גרגיר אחד, שריד אחד, עצב אחד משל סבא רחוק, או משל דוד רחוק, אחיָן מעורפל, שמימיו לא ראהו איש, אלא שהוא שידר, בלא־יודעים, מן המרחק את תרומתו האוקולטית לעיצוב הביולוגי והפסיכולוגי של הרך הנולד.

אני מהרהר תדיר, כי העתונאי שצמח בי ומתוכי היה פרי קונספירציה סודית ביני לבין סבי. הנשמות, בטרם נכנסו לגופן, נקשרו ביניהן. הסבר זה היה יאה לי, טוב ואהוב עלי. אני רוצה בו ולא אחפש אחרים.


 

ד

חיפה בשנותיה האחרונות של מלחמת־העולם הראשונה היתה עיירה קטנה. חנה כאן צבא תורכי, התהלכו קצינים גרמנים ואוסטרים, מצוחצחים כגיבורי אופרטות של ליהאר וקלמן. היו בחיפה ערבים, מוסלמים ונוצרים, והיתה עדה של יהדות ספרד עם קומץ יהודים רוסים או גרמנים.

היה ה“נמל”, כביכול, עם המפרץ היפה, היו סמטאות שבעיר העתיקה, התחתית, היתה מושבה גרמנית, בנויה למופת ברוב טעם כמו על פיסת־היד, טובעת בירק מכל עבריה, כשבאבן המשקוף, בכניסה, חקוק פסוק מן התורה. היו, על צלעות הכרמל, בתיהם של עשירי העיר, והיה הכרמל עצמו, מיוער, אך כמעט בלתי־מיושב.

היו לי חיים כפולים. בבית הייתי אינטליגנט צעיר קורא רוסית. בבית־הספר הריאלי, לאחר דוקטור בירם, הייתי נתון למרותו של איש־האשכולות עוזרקובסקי. הייתי נמשך אל קסמו של פנחס כהן, דמות כמעט מיתוסית, ואילו ברחוב היה החלק החצוי שלי מושכני אל הליוַנט. אני אהבתי את הליוַנט. ואפילו השנים היפות שעשיתי בפריס לא הצליחו לרחוץ ולשטוף מעל רוחי אהבה זו לליוַנט. התחיל הדבר לגבי דידי בנמלי יפו וחיפה, ונמשך דרך נמלי אלכסנדריה, ביירות ואולי גם הלאה והלאה. עד מרסיי ונפולי.

אותם ימים, זכור לי, לא גיליתי ברבים כי יש לי, כיצד לומר, קשרים של ידידות טובה עם יהודים ספרדים, ערבים, מוסלמים ונוצרים, ארמנים וערב־רב אחר של תפקידים ליוַנטיניים.

חיפה זו היוותה רקע אידיאלי, תפאורה רבתי לחיים הללו שמשכו אותי, שקרצו לי על־אף הבית חמור הפנים, על־אף הספרות הרוסית, על־אף הספרים הצרפתיים שכבר החילותי קורא, על־אף היינריך פון קלייסט, שהיינו קוראים בכיתה בניהולו של דניאל אוסטר, מורי לגרמנית, שבשנים המאוחרות יכהן כראש העיר ירושלים.

נאבקתי עם עצמי, אך לא התגברתי על עצמי. חוש הביקורת שלי לא נתקהה ואני ידעתי, כי החברה הליוַנטינית שלי אינה מוליכה לשום מקום, אלא אם־כן אל הליוַנט המטמטם על־אף קסמו ותענוגותיו.

היינו מטיילים במושבה הגרמנית, בגני מאדר הגרמני, עוברים בשרשרת ארוכה של בחורים, כשאצבע היד של האחד אוחזת באצבע היד של אחר וכשבלולאות הדש של בגדינו תקועים יסמינים ופרחי לובן משכרים אחרים. היינו יושבים בבתי־הקפה, משחקים בשש־בש ומעשנים נרגילה, היינו נהנים (!) מריקודי הבטן של הרקדניות מדמשק, שמנות, בשרניות ועל־פי רוב יהודיות, והיינו מפליגים בחבורה לביירות, לקזינו של עין־סופר, לחוילות של ברומאנה ופולשים אל “אלפונס” ו“קיט־קט” שברובע העינוגים של ביירות.

אמא, כמו כל אם, חשה משהו, ניחשה ולא היתה מאושרת. זה לא היה לטעמה. ברק רב מדי, צחצוח וגנדרנות שלא תאמו את רוחה. וסבא, הסב שלי, עשה עצמו כלא רואה, כלא מבין, ורק פעם אמר לי, כי הוא מקווה כי אתאושש.

באותה תקופה כבר החל להיבנות הדר־הכרמל. בית פה, בית שם, אבל רוב הצלעות היו עדיין מכוסות עצי זית ועצי תאנה. בתאנים הייתי מאוהב. התאנה היא פרי גלילי. ביהודה, בדרום לא ידענו טעמן. היינו מרבים לפלוש אל הגנים, שהיו כמעט בחזקת הפקר. היינו קוטפים את הפרי ומעלים על לשוננו פיתויים אל עבר הפלחיות נוטרות הכרם.

ותדיר, לנוכח דומם־חי זה של תאנים על העץ, אני מהרהר, כי רק עוד פרי אחד, יחיד ולא אחיד מסוגל להתמודד עמן בצורה זו של בשר מגובש עם פטמה, הפושטת את התאנה מקליפתה. זהו השד הקטן, הזוגי, של הנערה בבתוליה, זו שהקיצה במיטת העץ והנה לא קטף אותה עדיין איש.


 

ה

באותן שנים, באותה חיפה הקיץ בי לפתע חיידק הסיפור. גיליתי בקרבי משיכה, פיתוי עם כושר מסוים לספר סיפורים. עדיין לא היה לזה כל קשר עם העתון, עם העתונות, שכפי שהסברתי לעיל לא היה לה מקום בביתנו ובחיינו.

אותה תקופה הגיע אבי לכלל מסקנה, שנותר לרשותי זמן רב מדי לצורך ביטול עבודה, והוא החליט, כי יש להעסיק אותי, נוסף לעיסוקים של בית־הספר הריאלי, שהייתי אויבו הפוטנציאלי בגלל המתמטיקה והטריגונומטריה על כל נספחיהן. הוא שכר לי אפוא מורים פרטיים ללשונות אנגלית, צרפתית, גרמנית. מורי לאנגלית היה כומר פרוטסטנטי, ערבי לפי מוצאו, שעד היום איני מצליח לעקור מלשוני את המבטא הליוַנטיני, ששתל המורה על לשוני השקספירית. אשר לגרמנית, שהיתה לשון השכלתו של אבא והיתה לו “חולשה” מיוחדת אליה – לא הסתפק בשיעורי בית־הספר מפיו של דניאל אוסטר והוא ניצל את הזדמנות מגוריו של ר' בנימין, הוא רדלר פלדמן, שהשתקע זמנית בחיפה, ושלחני אליו שלוש פעמים בשבוע. איש פיקח ובעל אֶרוֹדיציה מופלא זה, חברו של עגנון, ולאחר זמן, אם איני טועה, של דב סדן, היה ר' בנימין נציג התרבות הטובה בחיי באותה תקופה. פרשנותו ל“פעמון” של שילר או ל“שודדים” שלו היא מן הדליקטסים, שכאילו נעלמו היום מתורת הוראת הספרות. בצאתי משיעוריו היתה קלות־הדעת שאחזה בי מסמיקה והייתי חוזר, לפחות לשעה קלה, אל מקומי בבית אבא.

אלא שאבי כאילו הרגיש בלא־נוחות להלעיטני בלשונות לועזיות בלבד ושכר לי, בעת־ובעונה אחת, גם מורה ל… עברית. היה זה קדיש יהודה סילמן, סופר, משורר ובלשן עברי, הומוריסטן עממי ומחבר שירי עם של התקופה, שמהם זכור לי “שם שועלים יש”, מעין המנון סנטימנטלי של השומרים ו“ילדה ילדתי, יפה יפתי”, ששאל: “מה הוא ים שאין לו חול?” והשיב: “ים דמעותינו אין לו חול…”

ייתכן, שאבא היה מודאג מהסתירה המשונה שבלטה בציון העברית שבתעודתי. היה לי “טוב מאוד” בספרות ו“מספיק בקושי” בדקדוק. בעיניו של כימאי, של אגרונום כאבא, היה זה רבב. כוונתו היתה אפוא, שסילמן יתקן לי את הציון בחכמת הדקדוק. אלא דומה, שמשימה זו שיעממה לא רק את התלמיד – גם את המורה… וכשהייתי מביא לו לקריאה ולשיקול את הנובלות והסיפורים שהחילותי כותב באותם ימים, דומה שהיה שבע־רצון. עלי לומר, כי הניתוחים שלו היו של מבקר שנון וחריף. עד שיום אחד אמר לי: “סיפורך האחרון מפתה אותי לשלוח אותו לפיכמן. נשמע את דעתו”. פיכמן כבר היה באותה תקופה מורם ורבם של סופרים לרוב. כמשורר היה ידוע בזיקתו לנופים ולאידיליה, כמבקר ומסאי היה איסטניסן ובעל תרבות מן המיטב. הסיפור, שסילמן ביקש עליו את דעתו או את גושפנקתו של פיכמן, היה “מעשה פשוט”. זה היה שמו, אך זה לא היה פשוט כלל ועיקר. יש להניח, כי כבר גמלה בי אותה שעה הגדרתו של אותו עתונאי־רפורטר מובהק, שאמר, כי להיות עתונאי הרי זה “לראות ביושר ולספר בכשרון”. הגדרה זו, בהיסח הדעת, אמצתיה לי כבר אז. ב“סיפור הפשוט” היה באמת צורך, ראשית כל, לראות ביושר. היה זה באחד מטיולי בגליל העליון. בראש־פינה חליתי במלריה, ככל צבר גזעי, והועברתי אל בית־החולים של צפת, שבאותה תקופה טרם שימש בית־חולים לחולי ריאות. הגברים שוכנו באולם בעל י"ב מיטות, הנשים – באולם שני בעל אותו מספר של מיטות. הרופא הראשי היה הדוקטור יעקב נורמן, יהודי אמריקני, שזה עתה פשט את מדי הצבא שלו. הוא היה אדם נוח, חביב, אינטליגנט, סופר ועתונאי, ורופא טוב. לאחר זמן קצר הייתי בפורמה של מבריא וכבר עמדתי לצאת. הצטערתי, משום שבאותה תקופה שכב עמי באולם אדם קסום, יהודי מפורסם, ששמו היה מיכל הלפרין. כן, זה היה אחד הגיבורים המקופחים ביותר – בידי הגורל והציונות – שבישוב. עוד נחזור אליו. בינתים הייתי כבר ארוז, מוכן למחרת להפליג לחופש, והנה, בחצות, נכנסים שלושה בדוים רמי קומה, הנושאים על שכמם, כך ממש, בדוי רביעי, שותת דם ופצוע לעמקו ולרחבו, דקור ומדוקר שתי וערב. אינני משחזר עכשיו את סיפורי. אגיד רק בתמצית את העיקר: הוא הושכב, סביב מטתו הוצב פרגוד והרופא והאחיות החלו מטפלים בו. בינתים נקראה המשטרה, אלא שבהגיעה כבר לא היה זכר במקום לבדוים הבריאים. היה ברור, כי פרצה אי־שם בהרים או בעמקים מלחמת רובים וסכינים, ואין הבדואים מוכנים לגלות לרשות את אשר אירע. החוקרים־השוטרים הציגו שאלות לפצוע והוא לא היה דברן יותר מחבריו. תשובותיו היו קצרות ובלתי־מאלפות, ואף־כי התהפך במכאוביו לא אמר יתר מאשר “הם הכו אותי”, “הם פצעו אותי” או “הכל מיד שמים”. היום, יותר מ־40 שנה לאחר המעשה, זוכרני, כי הדיאלוג הזה היה מלאכת־מחשבת, אם מותר לי לשבח את עצמי, וסילמן לא חדל מלומר ולחזור ולומר: “מצוין… מצוין…”

מורי שלח את הרשימה לידי פיכמן, שערך, בין היתר, באותה תקופה ירחון לספרות יפה בשם “מעברות”, אם איני טועה. ולא עברו ימים רבים והוא קיבל את תשובתו של פיכמן. וזו לשון התשובה:

"סילמן יקירי,

"סיפורו של קייזרמן (שמי המקורי. א. ק.) נכתב בכשרון. יש עין מסתכלת ויש הבנה של אמן. עדיין לא ידוע לי אם אדפיסנו בירחוני או שאעביר אותו לי. ח. ברנר ל’האדמה' שלו. על־כל־פנים יש לאמץ ולעודד את ידיו של הצעיר. הוא מספר, והללו מעטים אצלנו.

"שלך

יעקב פיכמן"


אפשר לשער את עליצותי אותו יום. שום זיקוקין די־נור של ביירות, שום בַּקלאווה ליוַנטינית לא יכלו למכתב עדות זה, כן ורציני. אך למען האמת לא ראה הסיפור אור לא אצל פיכמן ולא אצל ברנר, שזמן קצר לאחר מכן נרצח ביפו ולא עמד לי אומץ־רוחי לבקש מיורשיו שיפשפשו בניירותיו. ואילו עותק שני לא היה לי.

בתוך נסיונות כתיבה ובילוי ניצבתי, ערב אחד, לנוכח אדם שעד היום נדמה לי תדיר כי אני שומע את קולו. כשאני משחיל כאן היום זכרונות ומחשבות על חודו של האופי, אופי הבמה הציבורית הקרויה עתון, קרבה אלי דמות זו וטופחת על שכמי. זו איננה דמות עתונאית, אך גם כאן מצוי משהו נסתר ואולי מסתורי.

היה זה לא פחות מאשר עבאס אפנדי, המורה הדגול והנביא של בני הדת הבהאית, שנוסדה, לערך, ב־1850. “חפש את האשה”, ואפילו בנקיקי הדת. אשה זו במקרה שלי נערה יהודיה בשם רבקה ר., שהתגוררה בשכנות עם משפחת בנו של אל־באב. לעבאס אפנדי3 היתה נכדה והנכדה היתה מתיידדת עם רבקה ר., שעמה הייתי מיודד אנוכי. לעבאס אפנדי היה גן לתפארת ובו ורדים מכל צבעי הקשת, אדום של דם, אדום של אש, לבן של שלג ולבן של תום. יום־יום היה הגנן מביא, במצוות הנביא, ורדים לביתה של הנערה היהודיה. כשנוכחה רבקה שמשהו מעסיק אותי בתחום שיגורי הורדים, מעסיק זמן רב יותר מזמן חייהם של הורדים, סיפרה עלי לחברתה, הנכדה. יום אחד נסע עבאס אפנדי, הוא ונכדתו, לעכו. הוא הזמין גם את רבקה ומכיוון שזו היתה נערה נועזת, אמרה לי כי אם “אתגלה” לפתע בקרבת מקום, בעכו, תנסה לצרף אותי לחבורה.

התכנית נכשלה. אך יום אחר נקלעתי לביתם של ערבים שבין אורחיו היה גם שוקי ביי כבאני, מיוצאי חלציו של מייסד הדת. כבר היה ידוע בציבור, שבמותו של עבאס אפנדי, שוקי יהיה היורש. בשיחה עמו, אותו ערב, התפלא לראותני כה נמשך אחרי קסמי הדת הזרה לי. הוא הציע להסביר לי, לנתח, ולהבהיר. אך איך יכולתי, ולי עצמי לא היה נהיר מה הדבר שאני רוצה שיסבירו לי. כדי לצאת מן המבוך, שאלתיו אם יתכן לשוחח עם המנהיג. כנראה לא עשיתי עליו רושם מעודד, שכן אף כי עבאס אפנדי לא היה מסתתר מפני אנשים הנה לא השיב ישרות. רק כמחצית השעה לאחר מכן, כשקם ללכת, אמר לי: בשעת בוקר מוקדמת מאוד הוא יורד אל הגן. הוא מרבה לשבת בסוכת היסמינים. תנסה לעבור על פניו. אולי…"

בעזרת קונספירציה של רבקה היהודיה עברנו בבוקר מוקדם שנינו, היא ואני, על פני הסוכה. גל הניחוח היסמיני נשב וחזר ונשב בפני, ודמותו הבלתי נשכחת של הנביא חייכה אלינו מן הסוכה. אחר כך, משזיהה את ידידת נכדתו, קרא לה, ובאצבעו רמז גם לי לגשת. יסמינים היו מאז ומתמיד טריטוריה קסומה לגבי נפשי, בכל אזור המזרח והדרום. ניגשתי. הוא ליטף את שערה של רבקה, ומבלי להושיט לי ידו אמר: ברוך תהיה.

ואז שאל אותי את השאלה הגורלית שבגללה, או בכוחה, רואות שורות אלה מקום בפרק על אופיו של עתון. הוא שאל: “מה מעשיך בחיים, איש צעיר?” מה יכולתי לומר לו! “אני לומד” – ואותו כוח אינטואיטיבי שמצוי בי הוסיף: “אני כותב. אני רוצה לכתוב.” הוא לא שאל מה ועל מה והסתפק בהגידו: “משימה חשובה, קשה וחשובה, ומלאת אחריות. זכור: כדי לכתוב דרוש אומץ לב ועוד יותר מזה: אופי.” אכן, האופי רדף אחרי.


 

ו

נשוב אל האופי ששמר על מקומו בכל תהפוכת הנושאים שהעסיקונו מראשית הפרק.

ב־1951 או 1952 הגעתי לקאן כשליחו של “הארץ” לפסטיבל הסרטים. בראש ועדת השופטים ישב הפעם הסופר הצרפתי אנדרה מורואה. אנדרה מורואה, לשעבר אנדרה הרצוג, לשעבר יהודי, היה אדם, שמעטים כמותו חביבים וענוֵי־רוח. יום אחד, לאחר הקרנת אחרי־הצהרים, ראיתיו בטרקלין “קרלטון” וקשרתי עמו שיחה. באותה תקופה סיפרו העתונים, כי מורואה עומד לגשת לכתיבת רומן היסטורי. לאחר שהשבתי על שאלתו כי אני ישראלי אמרתי לו: מדוע לא תקדיש את הרומן שלך להיסטוריה הישראלית?

הוא הכחיש כי בתכניתו לכתוב רומן היסטורי. מימיו לא כתב רומנים היסטוריים. הוא כתב רומנים או ביוגרפיות גדולות ומקיפות. תוך כדי דקה שקע בהרהורים והמשיך: “אשר לרומן היסטורי על ישראל… מה אגיד לך? זוהי משימה קשה ואחראית, שכן זו היסטוריה תוך כדי עשיה ואין לדעת מתי תגיע העשיה לקִצה. לזה יש צורך לא רק בכשרון. יש צורך באופי. גם באופי. בעיקר באופי. ייתכן” – אמר בלא ענוה – “כי מידת הכשרון שלי מספיקה למשימה זו, אך לצורך האופי שישווה אופי לרומן, להיסטוריה, דרוש אחד בלזק, או, בצד השני, אחד רומן רולן”.

דברים כדרבנות. ועוד באותו לילה, לאחר חצות, כשנתקלתי בו שוב, הפעם באותו בית־קפה כחול ודחוס שליד כניסת ארמון הפסטיבל, זיהה אותי בין הנדחקים, משך אותי להסב לשולחנו ואמר, כבהמשך לשיחת אחרי־הצהרים: “בעצם, אתם העתונאים, ולא אנחנו כותבים את ההיסטוריה. אתם הנכם ההיסטוריונים המובהקים! כי מאז הפעיל גוטנברג את מכונות הדפוס שלו, שוב אין זו היסטוריה, אלא עתונאות… כי מהו, אחרי ככלות הכל, ההיסטוריון, אם לא עתונאי המפגר לראות ומפגר לספר…”


  1. מיחם.  ↩

  2. “חיי” לל. טרוצקי, תרגם א. שלונסקי, הוצאת “מצפה”, חלק א', עמוד 80.  ↩

  3. “אפנתי” במקור המודפס; צ“ל: אפנדי – הערת פב”י.  ↩

המלצות קוראים
תגיות