רקע
אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
עם חוֹבבי־ציוֹן"
mנחלת הכלל [?]
jזכרונות ויומנים

בּבוֹאי לפּוֹלטבה נכנסתי לאגוּדת “בּני־ציוֹן”, שבּה מצאתי חבוּרה של ידידים יקרים, שנתקשרתי עמהם בּקשר של אהבה ורעוּת, החיה בּלבּי גם בּזמן הזה ולא תמוּש ממני עד נשימתי האחרוֹנה. כּמעט כּוּלם היוּ אנשים אינטליגנטים, לאוּמיים נלהבים ואנשים טוֹבים. אליהם נלווּ חברים אחדים מפּרשצ’אֶפּינה, עיירה קטנה סמוּכה לפּוֹלטבה.

התנוּעה של חיבּת־ציוֹן בּימים ההם היתה בּעיקרה תנוּעה דתית פּרוֹגראֶסיבית. האסיפוֹת היוּ תמיד בּבית־המדרש זלנסקי. רוֹב החברים היוּ אנשים דתיים, יראי ה' בּאמת, וציוֹן היתה משׂא נפשם בּאמת. מזמן לזמן היוּ חברים בּאים לדרוֹש בּבית־כּנסת זה אוֹ אחר, ולפעמים היה סר גם מַטיף לאוּמי מיוּחד למטרה של חיבּת־ציוֹן. מתנגדים לא נמצאוּ כּלל לתנוּעה זוֹ. ואפילוּ הרב ר' יעקוֹב מרדכי, זה חסיד החסידים, לא התנגד לנוּ. ור' חיים צ’ריקוֹבר היה תמיד אחד מן החברים היוֹתר פּעילים, וּבכל אסיפה כּללית היה דוֹרש, כּיד הדרשנוּת הטוֹבה עליו. בּכל ימי חג היינוּ מתאספים לשׂמוֹח יחד. והכּל ידעוּ כּי חוֹבבי־ציוֹן יוֹדעים לשׂמוֹח, כּחסידים הראשוֹנים בּשעתם. הרעיוֹן העיקרי שפּעם בּנוּ היה לצאת מהגוֹלה, להסיר מעלינוּ חרפּת העמים, להתישב בּארץ אבוֹתינוּ ואפילוּ להסתפּק שם בּלחם וּמים, וּבלבד לשבת שם כּאזרחים. מה שנוֹגע למעשׂה היינוּ ילדים גמוּרים. חפצנוּ לעשׂוֹת ישוּב בּתחבּוּלוֹת ילדוּתיוֹת כּאלה: עשׂינוּ גוֹרלוֹת שלוֹשה רוּ“כ הגוֹרל ושלחנוּ שליח מיוּחד לאסוֹף מנוּיים וחשבנוּ, כּי בּאוֹפן כּזה נצליח ליסד מוֹשבה בּארץ־ישׂראל. אחרי איזה זמן הכּרנוּ, כּי זהוּ רעיוֹן תוֹהוּ ואחרי שהפסדנוּ איזה מאוֹת רוּבּל נתבּטל הדבר. וּפעם התאספוּ כּל אלה שהיתה היכוֹלת בּידם ונתנוּ כּל אחד מאה רוּ”כ וּבחרו בּשני צירים: הרב ר' יחזקאל ארלוֹזוֹרוֹב וה' דייכס מחארקוֹב, שיסעוּ לפּאריס ויציעוּ לפני הבּארוֹן שהוּא יקבּל מידם את הכּסף ויקנה בּשבילם אדמה על שמוֹ ואחר כּך ישלמוּ לוֹ קימעה קימעה (זה היה אחרי שהבּרוֹן קיבּל איזה קוֹלוֹניוֹת1 תחת חסוּתוֹ). והרבּה לילוֹת הוֹצאנוּ בּויכּוּחים מעשׂיים איפה לבנוֹת את הבּתים ואיפה לנטוֹע את הכּרמים… וחשבּוֹנוֹת “מדוּיקים” עשׂינוּ, כּמה תכניס כּל נחלה. היוּ בּתוֹכנוּ גם חברים ל“אגוּדת האלף”2 המינסקאית. הבּרוֹן, שהיה יוֹתר מעשׂי ממנוּ, לא נאוֹת להצעתנוּ ואגוּדת המתנחלים התפּרדה. ואוּלם אם בּמה שנוֹגע לענינינוּ המעשׂיים היינוּ מגששים כּעיורים בּאפילה, מַטעים את עצמנוּ ואת הבּריוֹת, אבל בּעבוֹדתנוּ הרוּחנית הצלחנוּ הרבּה. על ידינוּ התפּתחה ההכּרה הלאוּמית בּין כּל שׂדרוֹת העם וּבכל מקוֹם שנכנסוּ “בּני־ציוֹן” הביאוּ עמהם רוּח חיים. לא רק מכוּבּדים אלא גם חביבים היוּ “בּני־ציוֹן” בּעיני העם. ואמנם גם בּמוּסריוּתם עמדוּ “בּני־ציוֹן” הפּוֹלטבאים בּמדרגה רמה. כּוּלם היוּ אנשים נאמנים, בּעלי צדקה וחברים לכל דבר טוֹב וּמוֹעיל. מה שנוֹגע לעניני הדת, אמנם אדיקוּת יתירה לא היתה בּהם, אך היהדוּת בּכלל היתה יקרה בּעיניהם. גם היוֹתר חפשי לא היה פּוֹתח את חנוּתוֹ בּיוֹם השבּת (בּפּוֹלטבה היוּ רבּים מחזיקים את חנוּיוֹתיהם פּתוּחוֹת בּימי השבּת והמוֹעדים). בּפסח אכלוּ כּוּלם מצה וכדוֹמה.

בּשנת תרמ“ט הדפּסתי בּ”המליץ" את הפיליטוֹן “שׂיחת מלמד”. וכעבוֹר איזה זמן חיבּרתי את הסיפּוּר הקטן “ילדי העברים” שקיבּלתי בּעדוֹ בּתוֹר פּרס חמישים רוּבּל – זוֹהי הפּעם הראשוֹנה שקיבּלתי שׂכר סוֹפרים.


  1. מוֹשבוֹת.  ↩

  2. אגוּדה של חוֹבבי־ציוֹן, לשם התנחלוּת בּארץ־ישראל (בּיקשה להקיף אלף חברים).  ↩

המלצות קוראים
תגיות