רקע
נתן שחם
איפה אַתּה?
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה

נדמה היה לו שאמרה בטעות: “אִיפְתָה,” אבל הוא שתק.

“ומה תעשה בו עכשיו, דוֹד?” שאלה אותו.

הוא צנח וישב על גדר האבנים ההרוסה והתבונן במעלה־הרחוב העזוב. אחר כך חייך. בינו לבינה כינתה אותו בשם “דוֹד,” לרמז על רצינותו העכורה לפרקים.

“אנפנף1 אותו.” אמר בסבר של עיקשות.

“בגלל עניין כל־כך פעוט?”

הוא לא השיב. זה לא מעניינה, הרהר. כולם יגידו כך. “אתה מפריז. כולם עשו שטויות. כולם חטאו, לפעמים אפילו במזיד, כלומר: מתוך פחד. אחרים מתוך רשלנות. כה מעט אנשים עצמאיים יש בעולם הזה. מה ההתפרצות הזאת? יוֹנה הוא חבר וָתיק. עמו יחד עשינו את דרך הקוצים (והבוץ? והדם?) – ועתה קפוץ פתאום מעוֹרך ומדוֹד לו מידה אחרת על חטא של מה־בכך, על חוסר־אחריות.” (אין חסד נעורים, אין חסד נעורים, אין חסד נעורים. אסור להרשות להם להיות בני אדם בקבלנות, ואחר־כך לחיות מהקרן: הידידות, הוותק, זכות־העבר. הפנסיה של הגברים איננה הזכות להיות אשה לאחר־כך. אין פנסיה. כשכובשים משלט, לא מקבלים על כך גביע כסף, עתה רק מתחיל החלק השני: להתחפר ולהתבסס ולחכות להתקפת־נגד. מעשה־גבורה אחד איננו מונח בבנק ומעלה ריבית את הזכות להיות פחדן כל ימי חייך).

“אני רוצה שדיבור שלנו יהיה דיבור,” אמר לה.

פניו לבשו הינוֹמת זעף דקה, וכן היה יפה תואר. בן עשרים ושש, אולם התהליכים הפנימיים מצולמים בדייקנות על פרצופו. עיני הקטיפה, המצח הרם־תוקפני, החוטם היציב והשפתיים הדקות קיבלו בהשאָלָה את החן המופשט של הצדקוּת.

“רואה אני שאתה אדם בעל עקרונות.”

היא לפתה את ראשו בידיה והגישה לו את שפתיה לנשיקה, רכות, נימוחות, חמות. ככה אהבה אותו: תקיף, עקשן ותמים.

“מה־זה היה לך?” שאלה, בראותה את פרצופו המעוּוָת.

“הצלקת,” הסביר והסיר את ידה מעל כתפו. עיניו היו עייפות וקודרות.

“אף פעם לא ידעתי שזה גורם לך כאב כזה,” התנצלה ונשקה את כפות־ידיו.

“אין דבר,” אמר ושמט את כפות ידיו.

“חביב אחד.” הצניחה את ראשה על כתפו השנייה. הוא נשק לה קלוֹת על ראשה.

לרגע היתה עולם־ומלואו, ומיד לאחר כך עצמה בלי יוֹתרת. שום צלקת לא כאבה בכתפו. הצלקת – היתה שם־דבר (הנקודה הרגישה, העלבון, הכאב, נקודת־המוקד של העקרונות). אדם בעל עקרונות, חייכו שיניו מתחת למעטה השתקני של שפתיו ההדוקות. לפתע נעשה ספק גדול אם הוא אוהב אותה. תמיד היה גורף אותי לקיצוניות, חשב בזעף. אף פעם לא חשקתי בה בעודו בחיים.


לפני שנה:

“האם אתה מאמין בהשארת הנפש?” שאל אותו לפתע.

“איזה שאלה משונה.”

שמים כחולים עמוקים. ומַערב תרוג פתוח למרחבי אין־קץ. ושלושה צאלים בכל העולם. וגבעות צהובות מוכות אבני צור, ופתאומו של הר זויתי באופק, ומלוא האופק מרחקים. והמרחקים נמלאים רגש, והזמן נמלא געגועים. והחלל מלא מחשבות. ביום היו המרחקים עטופי אֵד, ולצד הים נטשטשו כליל. עתה היו קוים במלוֹאָה של הריקנות, קוים ללא גבול, ולכל קו צל מאחוריו. והכל היה משהו, כשם שהדממה איננה שום דבר. שש שעות בתצפית. על גבול האופק נמתח פס שחור – כביש. ואין תנועה. אפשר לגמוע מחשבות מלוא הזמן. רק שניהם היו שם (והיא? כלום לא היתה שם? בחיוך, במועקה, ב“אם תגיע במקרה, תמסור לה”… “לא אין צורך”… בחריפות ההבנה, במשפטים הקצרים, בביטויים החסכוניים, בוַתרנות… “שנינו לא צריכים ללכת למיקוש…” למה לא? מה־זה שנינו? במה שנינו זה־משהו?… ודיברו על כל דבר שבעולם, רק אודותיה לא דיברו. רק פעם אחת אמר לו: בוא נדבר כגבר אל גבר, ולרגע חשש, אולם הלה חייך עמוקות. ואחר צחקו שניהם בקול רם. ואסור היה לצחוק בקול רם.) האם אתה מאמין בהשארת הנפש?

"אל תחשוש. אינני מתכונן לדבר שטויות. אבל תזכור מה שאני אומר לך: אני, יש לי הרגשה, אמשיך לשחק גם אחר־כך. באיזה שהיא צורה אחרת…

גבוה, רזה, בעל איברים דקים מחוטבים, ומסוגנן בתנועותיו. נוח לכעוס וצמוד לידידיו. מעשי ופעלתן. פרצוף משונה, עיניים כהות חודרות, גבינים דקים מורמים, (שׂטניים, אמר) שפתיים משוכות לפנים בזרבוב קוֹפי חביב. שמו היה יפתח. קראו לו איפתה, במלעיל.

עתה חשב, אם־אמנם המתים מושכים אחריהם שובל בעולם־החיים הנה רגלי ורגליה נבלטות בשובל שלו. עתה אני ממלא את מקומו על יצועה. תמיד היה גורף אותי לקיצוניות כי אני הייתי אדם בעל עקרונות. אינני אוהב אותה אני נגרף לקיצוניות כדי לסגור איזו עקומה שביני לבינו לבינה. יש משהו אשר אסור לו שייצא מן החוג הזה מבינינו. עודני עומד תחת הנחשול של אישיותו הגורף אותי גורף אותי גורף אותי לקיצוניות. אף פעם לא חשקתי בה בעודו בחיים. והיא דוקא שאהבה אותי.


אחר כך:

היה זה לילה של ראשית חורף. חוצות ריקים וצינה חריפה. צוארים נעלמים בעטיפות צואר. התכווצות רבתי ביקום. מבוּעים של שחור נוהרים מזרחה. ולפתע מטר ושלטון מוחלט לרינת מרזבים ולשקשוק שלוליות ולניגון הרוח. אנשים עוטפים קליפות כבצל ומסתגרים בתוך חמימוּת פרטית שלהם מעֵבר לחיץ אָפוץ מאוד, כבבדידות ונעשים אנוכיים משום־כך. קוי האביב הנצחי בגוף האשה נעלמים מתחת למעטות של ארג עבה.

השמים בהירים מאוד ולפיכך הקור טורף את נשימתו. משני עברי הרחוב הרחב שדרת אילנות. למעלה – סהר קר. מלא, כמו גליד־אור קפוא. חמד את אמצע הכביש ללכת בו. (אמצע בדיוק, על הפס השחור המבריק. את הבוֹר – בקפיצה. שלא לנטוש את המסלול).

הכל מפואר בדממה ובסהר. אפשר לשכוח היכן אתה; אפשר לחשוב כי זה כל מקום אחר בעולם בו סהר, שדרת עצים, ובדידות. שום דבר איננו מזדקר לנגד עיניך להוכיח שהנצנוצים המוגהים־חוורון־אור־אחר במרחקים אינם איי בדידות במדבר ריק, אלא יישובים סואנים בהם טסות מכוניות הדורות, וקהל רב מצטופף בבתי הקפה, ודירות חמות ומרוּוָחות אוצרות קני אושר, ושיג רעים, ושחוק נשים נעלס, ודברים גדולים לעשות אותם, ולהזדרז… דוקא ברגע שהחשיכה שודדת ממך את המרחקים שבסמוך, אתה נעשה אדון למרחקים גדולים הרבה יותר. יכול אתה לבדות לעצמך גני־פּרי ופרדסים, ושדרת ברושים עגומה לרוץ בה, ולמצוא מחבוא בסמוך, בכתם הכהה בעל קוים עקומים שעל קו האופק הקרוב. ואתה עולם־ומלואו, ויש לך ברירה, וריבוא אפשרויות בצדה, ושמש לא תגיע פתאום להגיה אור גס כשיעוֹר מַשהו.

ליד מטה הגדוד ה– – –י ישב חייל עטוף סגין מצרי בעל כפתורי־נחושת מבהיקים וחתה גחלים בתוך עריבה של פח. מדי פעם נשף לתוך הרמץ העומם וליבה את האש. מרעיד היה מצינה ועכוּר מבדידות. אי־שם באחת הקנטינות סאנו רעיו, ולגמו ושרו וניבלו את הפה. (כך הוא ישב עד בוקר אור, הרהר. האם אני מסוגל להיות עוד חייל ולא קצין?)

“חיים נפלאים, הא?”

לא נתכוון ללגלג; להיפך, להביע השתתפות, הבנה. הלה לא ענה, ורק הרים אליו עיניים סקרניות, עטופות תנומה. מן־הסתם לא שמע עברית.

אחר־כך הוסיף ללכת ונכנס לסמטת חיל הרגלים השנייה. (כמה דברים היו נעלמים מהאופק אילו היה לי בית, או אשה וילדים, או אחריות? או אילו הייתי בריא לחלוטין.) זו החצר של איפתה. לפי האורן. הכניסה היא מעין כוּך מעבר לו נמצא דביר־ההצנע של משפחה ערבית. לפנים היו כאן הילדים, ובפנים החמור והגמל (סוס?). ופנימה־מִלִפנים הנשים, ומעל לכל – הבעל. עשיר היה, האַ? כתלים צהובים עם ציורים פרימיטיביים בכָחול ואדום. ריבועים משעממים להבְעִית. קופסת בשר זו יכולה להועיל הפעם, טוב שהבאתי את האולר. הריח הוא עדיין אותו הריח, אף־על־פי שבעל־הבית הישן הסתלק מכאן לפני כמה חדשים. תרבות שרשית משאירה אחריה ריח חריף. מה עושה כעת בעל־הבית. האם הוא שונא? מטפּח געגועים? מחנך את ילדיו לחשוב כי זה ביתם ואין אחר? או שהוא מכה שרשים (מפזר גללים, שואב מים, סותם את פי הבאר ומציין לעצמו את המקום). מי תלה כאן את החבל? ומנורת־השדה השבורה. למה החדר השני איננו מסויד. היכן היו הילדים בעת ששכב כאן עם אשתו על המיטה הציורית הזאת? וַדאי בחדר השני, הבלתי מסויד, עם שאר הנשים. האם חשב פעם שהיהודים יכבשו את ביתו?

“מי שם?”

הקול קולו של איפתה. מיד יופיע כאן פרצופו המחַייך – דאוּג תמיד.

“איפתה? זה אני. באתי לקחת את הספר שלי.”

“אינך צריך להתנצל. תרגיש את עצמך כמו בבית,” ענה הקול בחפזה.

עתה הופיע למולו. חיוור באור הסהר, זה כל מה שניתן לראות. כל השאר היה עטוף סגין עבה ומכוסה כובע־גרב שמוט על אזניו. פרצוף ילדותי מאוד.

“טוב שמצאתי אותך. הזדרז.”

“מה הבהלה?”

“בדרך אספר לך.”

הוא נגרר אחר איפתא מן הכוך ולחוץ, לתוך המשי הצונן והרך של ליל הסהר. אִיפְתָה דיבר בסְטַקטוֹ וירטואוזי. ניתן לגלות את חוט־השני בסיפורו.

הייתי תולה אותם, תולה אותם במצפּון עבה, בלי רעדת ידיים… אנשים נהרגים במלחמה בגללם, ואצלנו אין אפילו עונש מוות. אני בטוח שיטשטשו להם את המשפט. כמה אנשים נהרגים בגלל נבזה אחד כזה… פו, לא שיערתי שנגיע לזה. מילאו חביות מים במקום בנזין… כבר יצאנו לדרך, ושם התחיל הקרב; אז נתברר שצריך להוציא את כל הנוזלים מהטנקים ולמלא בנזין חדש. הבאתי את כל השיירה הנה. צריך לאסוף מיד אנשים שיעמיסו ג’ריקנים בנזין על המכוניות. אבל מהר – כל רגע חיי אדם.

הסיפור נגמר בשאגה. הם החישו את צעדיהם. מכאן ואילך פרשה מייגעת של ציד אנשים, ברחוב, בקנטינה, מן המיטות (איפה המפתח? לאן האידיוט הזה נעלם? מי־זה הסגן שלו?) וכל פעם אותו הסיפור, והשיכנוע האידיוטי (אינך רשאי לפקד עליהם; אבל לשאוג מותר?) והחזרה הבלתי נעימה על המשפט הזה (כל רגע – חיי אדם), והוא נדמה גדול מדי בשביל שימוש זוֹל כזה. “לתחנת הבנזין, אבל מהר, כל רגע – – –”

יתכן שהכל היה בא על תקנתו אילולא אותו גברתן. הוא היה מנומנם קצת, ואולי שתוי. (לא, לא היה שתוי, לא נדף שום ריח מפיו. נבל – ותו לא.)

“מי? אני? לא משוגע. אנ גמרתי יום עבודה שלי. ואתה לא מפקד שלי ולא תגיד לי מה לעשות.”

איפתה תפס אותו בידו. בו־ברגע אירע משהו בלתי צפוי. פקעת של עצבים נצררה שם ויד הועפה במפגיע ובמפורש וניתזה אצל לסתו של איפתה. הוא התנדנד, מיד ירק משהו ולפתע נשתלהב וניתר ממקומו בזינוק נמרץ, אך נהדף חזרה. הלה גיחך. עתה צריך היה להניח לו וללכת הלאה. לא כל חשבון נפרע לאלתר. אבל הזעם נשתלט על איפתה. עתה מן הנמנע היה לעצור אותו. לא היה שום הגיון בהתכתשות זו. אילו הגיונך נדרש, לא אירע מה שאירע. אבל איפתה נשתלהב ואתה היית אנוס לבוא לעזרתו. אסור לך לראותו עלוב. (שוב – ידה באמצע. אסור שיהיה עלוב בפניך. זוהי התעללות שהוא לא יסלח לך לעולם; כאילו היא ראתה אותו בעלבונו. ובפרט שאיננו רותח סתם, אלא נתקף זעם־מוסרי).

“אתה תלך אתנו.” (קול חנוק – ידיים רועדות.)

“קח את הידיים, אני מצפצף עליך.”

“איפתה, עזוב אותו, הוא דגנראט”.

“לא. הוא יבוא אתנו אפילו אם נצטרך לקחת אותו על אלונקה.”

אחר־כך גברה ההתכתשות ואתה נאלצת ליטול בה חלק, בחוֹם, בכוח, בכל מאודך. הוא חנק את איפתה ואתה נתת לו סנוקרת. (“שניים נגד אחד!” זעק. ולרגע נבוּכוֹת. אך הוספת להכות. שלושה נגד אחד: אתה, איפתה, והדין שעמכם.) ולפתע, דוקא איפתה נתנודד וציפצף משהו בקול גבוה. ואף אזנך להטה מאוד ומשהו ניסר וניסר בקדקדך. אחר־כך נשתלחה בעיטה אל מתחת לברך של הגברתן, ומיד לאחריה ישרה למפתח החזה, ומשהו כהה נתנוסס בידו של איפתה, ונשמע צליל־צליל חבטה מכוער, ומאיים משהו; ואחר שכב הלה על הארץ ונשם עמוקות. ואיפתה ירק לתוך כפו שתי שיניים, והכל היה נואל עד גועל, ומרגיז עד בכי. וזה כבר היה יותר מדי, יותר ממה שצריך היה לקרות.

ואתם הייתם גוַארדיה. ואתם הייתם חוד־הפגיון של האַוַאנגארד ונשאתם על שכמכם את הכל: את הנאמנות, את האחריות, את העבודה בפועל־ממש, ואפילו את זה. עם כל הגועל, אולם בהכרת ההכרח. רבותא מזאת – אתם הייתם הנאמנות עצמה, המלחמה, הנוער העברי. והוא היה היפוכו של דבר, והוא היה בכל זאת חלק מכם, החלק הרע, אשר יש להדביר אותו בתוך עצמכם (עם אי־הנעימות), ועל כן – כשר־וישר שתחבטו בו, מפני שאת עצמכם אתם חובטים עם כל מכה ומכה. הוא היה אחד מאתנו…

למחרת מצאו אותו מת ברחוב. וזה היה הרבה יותר ממה שמגיע לכם.

איפתה היה צונן (אם לא היה נהרג כאן, היה מוצא את־זה במקום אחר; לא צריך לסַבך).

אסור היה לשתוק. אבל איפתה רצה לשתוק, ואתה לא העזת למסור אותו. מפני שאותו לא העזת למסור.

כעבור זמן נפל גם איפתה.

זו היתה הפעם האחרונה שגרף אותך לקיצוניות. צריך להיות שוטה או משוגע או משהו־לא־בסדר כדי לחדור עם יחידת הג’יפים לבקעה ההיא. אסור היה לך להגיש לו עזרה. חמישה־עשר מאנשיך נפלו (אילו היה זה מישהו אחר – האם היית הולך לשם?) איפתה נעדר, עד היום הזה.

ואותם הנימוקים שלא לספר מי רצח את ההוא – מתקיימים עד־היום.

מפני שעתה היא נערה שלך. ואתם שניכם פסוֹלתו של חלום־נעורים משולש, ויש לכם גופיכם והאושר הנולד מהם שעה שעה, וההרגשה כי משהו מתבקש כאן ביניכם. ויש החלום – זה כל מה שלא הוגשם ביחד – זה הוא: איפתה – המת (הנעדר).

ואתה אדם בעל עקרונות. חבריך המתים עשו אותך אדם בעל עקרונות. מפני שאם אין עקרונות בעולם – שוא נפלו הנופלים. ושוא ניצלת בכוח כזה את ההזדמנות היחידה בחייך להיות גבר (לא זה מהרהורי משכבן של נערות־משרד. אף לא האידיאל הקשיח של אברכי־גימנסיות. אלא – הפחד, הגבורה, הכאב, ההשפלה, המאמץ – משהו ישר, כלומר, אמיץ בלי גבול: בשדה הקרב, בשוּק המַטבעות, על יצועי האהבה – מי שיוכל ללכת בשדרת ההרוגים בגילוי ראש. לא איבדת את הטוב ברעיך כדי להיות אחר־כך פנקסן, חנוָני, או בעל־בית).


אדם בעל עקרונות, הרהר בזעף.

“איפתה לא נהרג,” אמר לה פתאום. “הוא חי.”

(הרבה פעמים אמר זאת. עתה ידעה כי הוטל עליה לשתוק, בכוח, למה הוא חוזר על זה? למה לא תשאלי אותו פעם: מה אתה רוצה ממני?).

“למה אַת שותקת תמיד כשמזכירים את איפתה, קשה לך לשמוע? לא נעים לך?”

הוא דיבר כמלגלג.

“אתה רוצה לענות אותי?” זרקה לו לפתע.

(שוב הסגנון הזה. למה אני מוַתר. איזו זכות־יחיד יש לה על הכאב? לא, אין לה שום זכות. למה היא מביטה בי בתוכחה, כאילו אני מחלל את הקודש? צביעות. מה היא היתה לו. מה היא עשתה למענו. אפילו לא שכבה עמו. היא מררה את חייו ולא יותר. ראשון הייתי אצלה. ועתה אני הקשיח, האדיש, הגס, והיא סולדת…)

“ומה יהיה אם יחזור?”

“שלך אני גם אם יחזור.”

(אסור לך לומר זאת. אסור לך בשום אופן. אף־על־פי שזה נכון.)

“תביטי ישר בפני.”

היא צידדה את מבטה. ברק קר הבהב בעיניו.

“תחדל להתנהג כך. אין הכרח בזה – שתתנהג כך…”

“את רוצה לחנך אותי?”

“מה זה היה לך. אתה עצבני מאוד.”

שתיקה, ומיד תבעֵרה.

“את רוצה להגיד שפיטרתי אותו מתוך עצבנות?”

(אינך בעל עקרונות, אלא פשוט עצבני. הקיצוניות שלך איננה שיקול דעת – אף איננה משהו יותר מזה – הדקל התמיר על קבר רעיך – אלא עצבנות. איזה פירוש נאלח, אכזרי.)

“אל תהיה קטן.”

(למה אתה מרשה לה לדבר כך. למה אתה מוַתר לה, למה אתה שותק? הלא אינך אוהב אותה כל־כך.)

“יש לך ברירה.”

“אתה מכיר רק שתי אפשרויות בחיים?”

“אני איש בעל עקרונות, ליגלג. כך אמרת. לא כן?”

“אינני מבינה אותך.”

“עזבי אותי, אני מטורף.”

הוא ישב ותמך את ראשו בכפותיו.

“ילד. השתגעת?”

היא נטלה את ראשו בידיה.

“תמיד אותם האמצעים, נתפרץ, אינך יודעת אמצעים אחרים?”

“כה רע אתה.”

“אינני רע, אני אדם בעל עקרונות.”

לפתע תפס אותה בזרועותיו ולחץ אותה בכוח אל חזהו, עד שנתחלחלה. מיד עלה הערפל. ולאחר זאת החושך והמישור האופקי. (מישהו צריך יהיה לשמור על ראשו, הרהרה, וזה הוטל עלי, ללא ספק. אף זה קרבן שאני משלמת למלחמה. עלי להיות סבלנית, סבלנית עד הסוף. אני – כמו שאומר – הגשם, השחר, והזמן, והלבלוב החדש.). עתה חיבקה אותו באומץ, בתביעה, בכלוֹת הנפש. אך הוא לא בא. אנקה נתמלטה מפיה.

הוא ניתר ממקומו כנשוך נחש. היא שמעה את השתיקה האיומה הנושבת באפו. משהו הבריק במוחה.

“מה אמרת?!” זעק.

“ילד, ילד, קראה, לא אמרתי איפתה. אמרתי איפה אתה?”


  1. אסלק אותו, אפּטר ממנו.  ↩

המלצות קוראים
תגיות