רקע
מרטין אנדרסן נקסה
דיטה בת-אדם
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
שפת מקור: דנית
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: ספרית פועלים; 1987

 

דייר-המשנה מניף את דגלו


אורח-חיים משונה נהג מר קראמר בזמן האחרון. שוב לא היה עושה לילות כימים במסבאות, אלא חוזר בשעה מוקדמת הביתה ופורש לישון – ותהא הסיבה לכך אשר תהיה. היו ימים שלא היה קם כלל אלא מוּטל מכורבל בשמיכתו וגונח. צינה עמדה בחלל החדר, ולא היה דמו יכול לחמם את גופו. “דמי שלי הוא כחול מדי,” היה אומר, “שמשתייך אני למשפּחה עתיקת יוחסין! חָטמי שלי מעיד על כך.” דיטה היתה מביאה לו את העתון, אך לא היה נותן דעתו לעיין בו.

אין כל ספק שבן-טובים היה; אבל מה מועיל לו מכך אם בני משפּחתו המצוּינים ביחוּס מניחים לו לחיות חיי כלב. הדין היה עם ראסמוסן הזקנה – שמוטב לו לאדם שיהיו לו בעולמו קרובים מעטים ככל האפשר.

יום אחד גררו “זקן-הלבבות” הביתה; מצא לקראמר סרוח נטול-הכרה בסמוך למסבאה אחת, ובקושי רב העמידו על רגליו. אילמלא נזדמן לשם אותו אידיוט, כי עתה היתה המשטרה קובעת לו דירה בבית-החולים – בכל רע היה. מרעיד היה ככלב חולה שעה שהשכיבוהו במיטתו. “לא לגם די יי”ש," מילמל “זקן-הלבבות”; אף כי אידיוט היה, נוטה היתה דיטה להסכים לדעתו.

והיה איפוא מוטל חולה במיטתו כפי שהתנבא בשעת גילופין, ודיטה היתה מבשלת לו דייסה. “היפטרי ממנו, הרי זו הזדמנות כשרה מאין כמוֹתה,” היו השכנות משיאות לה עצה; “מה, תהיי מפרנסת שיכוֹר שכזה! שהמשטרה תיקח אותו לבית-החולים!”

אבל לבה של דיטה לא הניח לה לעשות זאת. דייר שלה היה, וזה תירץ ויישב הכל. אפשר שצריך לתלות קוֹלר מצבוֹ בצוָארוֹ שלו – שעשה את המסבאות והפונדקים דירת קבע לו, שסבא ולא אכל דיוֹ. אבל לא דיטה תהא דנה אותו לכף חובה – כי לכך יש צורך לחַטט יפה ולמצוא את העילה לפורענות שהביא על עצמו. שרוּי היה בדחקות ובצרה – זה היה די בשבילה.

לא ברור היה מחלתו מהי. קארל הכיר רופא אחד שעמד לצדם של הפּועלים הבלתי מרוצים, והלה לא יהא מבקש אף פרוטה אחת אם יקראוהו למיטתוֹ של קראמר. אלא שהלה לא רצה לשמוע על כך; מחלתו שלו לא איכפת לו, היה מוטל ומתלוצץ על מצבו. “הרי אַת יודעת יפה מה כואב לי,” אמר בנעימה של קינטור. “הרי אידיוֹט לחש לך. ואידיוֹט זה יודע מה הוא סח.”

ים אחד דפק על גבי הקיר ופניו קורנות היו שעה שנכנסה דיטה. “בתום-לבב רוצה את לדעת מה כואב לי?” שאל בכובד-ראש. “אם כן הבה ואגיד לך: דמי שלי מורעל! הוא נתרעל בשעה שעמדתי פנים אל פנים עם הוד-מעלתה – עם אשתי לשעבר. שאיתלה אם פרצופה שלה גרם לי קורת-רוח.”

שומה היה על דיטה לדאוג לכך שיהא אוכל משהו, אחרת עלוּל הוא למוּת מיתת רעב. “נוּ, מה שלומך, מר קראמר, יש בדעתך לקום היום?” שאלתו בבוקר, שעה שהביאה לו ספל קפה.

“אין אני ידוע. הרשאי אני לשאול לשם מה צריך אני לקום?”

“כדי להשׂתכר קצת כסף – וכדי לנשום קצת אויר צח. הרי תגוַע כאן לאט-לאט.”

“אז מה-בכך! כלום יפגע זה במישהו?”

לעת-צהריים היתה מביאה לו מעט תבשיל חם – ככל אשר השיגה ידה.

“למה, לעזאזל, מביאה את לי זה? אכלי בעצמך אַת התבשיל שלך והניחי לי!” אומר היה. “אין אני רוצה במרק-הרחמנוּת שלך!”

“אבל קפה חייב אתה לשתות,” אמרה דיטה בתקיפוּת.

“קפה זהו דבר אחר – זה כלוּל בשכר-הדירה,” היה מסנן בריגוז.

ודאי שהקפה כלול היה בשכר-הדירה. אבל כיון שלא שילם שכר-דירה שלו, הרי שדין הקפה היה כדין המרק. ודיטה היתה משאירה את התבשיל והולכת לה, ובבואה לעת ערב מצאה לצלחת מרוקנת עד תומה. ומר קראמר היה תולה בה עיניים רושפות זעם.


“עכשיו אַת צוהלת, אה?” אמר. “עינייך אומרות שאַת כולך צוהלת. אימתי מאושרת האשה, שעה שהיא משׂיגה את מבוּקשה, ואפילו תביא אחר כך צרות על עצמה. יודעת אַת, פרוּ האנסן, מה שאַת חייבת לעשות? לא! חייבת אַת לסלק אותי מכאן! כי לעולם לא תקבלי ממני את שכר-הדירה שלך! אפילו אם אתעשר בן-לילה. בנת?”

"אתה סתם אומר כך – אין אתה רע כל כך. אתה רק מעמיד פנים של רשע. לאמיתו של דבר - - "

“מה לאמיתו של דבר?” זקף ראשו. “למה את מתכוונת?” רטן.

“לשום דבר!” דיטה קפצה את פיה; עכשיו היתה היא שרוּיה במצב-רוח של קינטור.

“לשום דבר לא נתכונת, אה? אני אגיד לך למה שנתכוַנת. שלאמיתו של דבר יש בי נפש טובה ומהוגנת, אלא שנשתבשתי בדרך-של-קוֹצים. כן, אין מניחים לנשמות מהוגנות לרדת לטמיוֹן. יש צדקנים ורחמנים בזה העולם. אבל את משתייכת לסוג הנשמות הטובות והטיפּשות, ומשום זה אין אני סובל אותך. בני-אדם טובים וטיפּשים ראויים שיפשטו עורם מעליהם.”

“פושטים עוֹרם מעליהם גם בלי עצה שלך,” אמרה דיטה וסגרה מאחריה את הדלת ברעש.

“נתכוַנתי בפועל-ממש – לא בדרך משל אלא בפועל ממש, את מבינה!” צעק אחריה. דיטה שמעה יפה אבל שׂמה עצמה כלא שומעת.

וכך היה מוּטל ומלהג. קשה היה לדעת אם הוא באמת חולה או שכולו מרירוּת ולענה.

“אַת מאמינה בצדק, לא כן, פרוּ האנסן?” אמר בוקר אחד שעה שדיה הביאה לו את הקפה שלו.

“אני לא יודעת – אפשר שאני מאמינה,” השיבה דיטה.

“כן, אַת מאמינה – אין כל צורך לנחש; זה חתום לך בפניך! מכל מקום מאמינה אַת שיכול אדם להיות תמים-דרך – ומאמינה אַת ברחמנוּת – ויקחני השד אם משקר אני! וכי חייבים להושיט עזרה לאלה השרוּיים בדחקות, אה? וביחוד לברנשים ירודים מסוגו של מר קראמר, שראו פעם עולמם בחייהם, לא כן? אבל יודעת את כל זה מהו? אמש הפכתי והפכתי בכך ובאתי לידי מסקנה שכל זה הוא הבל ואווילות. כי מה פירושו של דבר שנתהפּך הגלגל על פלוני-אלמוני? לוּ מכרתי מצפוני לשׂטן ומקבל תמורתו מחיר טוב, לא היה איש אומר שירדתי עד שפל המדרגה. אבל כיוָן שעמדתי בנסיון וקיימתי את הנקיון בדיר-החזירים שלי, ממילא מתגלגל אני במדרון, ממילא שלוּמיאל אני. וכי פלא הוא שאדם מתמכר ללגימה? נקח למשל את הדוגמה שלך. טיפּשה כפולה ומכופלת את, אבל הלב שלך הוא במקומו הנכון. את האשה המהוגנת ביותר בכל גוש בניינים זה – כן, כן! אבל מטאטאת את המדרגות של גוב מזוהם זה, וממילא קרויה את פרוּ מטאטאת-המדרגות, והנקבה הבזוּיה ביותר שבגוש זה סבורה שיש לה הזכות להביט עליך מגבוה – הרי מטאטאת-מדרגות את! וכי פלא הוא שאדם מתמכר ללגימה? בני אדם מנוּוָלים שפלים הם, הנה מה שהם.”

“יש לשער שיש גם מנוּוָלים,” הסכימה דיטה.

“כולם מנוּוָלים הם, זהו הדבר העצוּב. ואילו גיליתי אמת זו רק לפני שנים אחדות, לא הייתי מוטל כאן ומזיע יי”ש ולענה. אבל האֵל או השׂטן שברא את קראמר עשאו אופּטימיסט, וכי אין את רואה – עשאו חמור מהלך על שתיים שהאמין בטוב. ראיתי עצמי יצור נעלה שנברא בצלם אלוהים שאחריות מוטלת עליו – היו לי אידיאלים נשׂגבים. השד יודע מנַיִן לקחתי אידיאלים אלה – בסביבה שלי ללא היו אלה מצויים כל-עיקר. הבחור-בעל-האידיאלים – כך היו קוראים לי. ודאי, חייב אדם להוֹקיר ולכבד מחשבות נאצלות – כל עוד שאין הן מביאות אותך לידי מעשה של שטוּת. והאידיאלים שלי תבעו ממני, אם אפשר לומר כך, שאהא עושה מזמן לזמן מעשה של שטוּת.

"אבל להכעיס האידיאלים התנהל הכל למישרין; עמדתי בבחינות. זכיתי במשרה טובה, הולכתי לחוּפּה בחורה בעלת נדוניה וירושה לעתיד לבוא, וסידרתי לי בית הדוּר-נאה – להכעיס האידיאלים, כפי שאמרתי, האידיאלים שלי לא הועמדו לפי שעה בשום נסיון של חשיבות, כפי שאַת רואה. היו הכל תמהים ומשתוממים – שאידיאלים והצלחה יכולים לדוּר בכפיפה אחת. כלל לא קשה היה לקיים אז אידיאלים. בחינת קישוּט היו; חייב אדם לטפח לשם נוי אידיאלים אחדים. ראית מימיך חזיר עם סתימות-זהב בשיניו? אני ראיתי. וכי פלא, איפוא, שאדם מתמכר ללגימה?

“כלָלוֹ של דבר, יום אחד בא הנסיון, וטלגראמה היא שגרמה לו. אותו ספסר אדיר שיסד את חברת הטלגראף, סבור היה שיש לו זכות-בכוֹרה להציץ לתוך הטלגראמות – לרבוֹת באלה של יריביו. וזהו הטעם האמיתי למה יסד את חברת הטלגראף – ולא על מנת לשמש את ארצו כפאטריוט טוב, כפי שנוהגים לומר על דרך המליצה. אבל מזכירו של אותו ספסר אמר: לא! סודיות הטלגראמות בחזקת קודש היא שאסור לחללה – כך טען.”

“וצדק בהחלט!” אמרה דיטה. “ואין בכך כל מעשה של שטוּת.”

“טועה אַת, מעשה אידיוט גמור נהג! כאילו איכפת לי כלשהו אם הכלבים זוללים את החזיר או אם החזיר זולל את הכלבים. אֵלי שבשמים, איזה שוטה הייתי. ידעתי יפה שעלול אני לשלם ביוקר רב בעד מעשה כזה; אבל חשתי את עצמי גיבור שעה שהושלכתי החוצה; ראיתי את עצמי מעוּנה שקידש את הצדק. וכולי מתייהר במצפּוּן זך התחלתי מחזר על פּתחי לשכותיהם של יריביו; לא היה בי אף נדנוד של ספק שיקבלו את הגיבוֹר בזרועות פתוחות; אבל היתה טעות בידי: הדלתות סגורות היו! לספסר אדיר יש זרועות ארוכות – איש לא העיז להכניס את הגיבור. נמצא אחד שהציע לי מעין הצעה כזו: הוא ישתדל להחזירני למשׂרתי הקודמת בתנאי שאניח לו להציץ לתוך הטלגראמות של אותו ספסר. כולם הם כך. כאדם מהוגן לא יכולתי להביא להם כל תועלת שהיא – כבלש, כן! וכי פלא הוא, איפוא, שאדם מתמכר ללגימה?”

“אבל למה לא פנית לעתונים?” שאלה דיטה. “הרי הם מגינים על אלה שנעשה להם עוול!”

“העתונים – הה, תמימות קדושה!” הרים קראמר עיניו כלפי שמים. "פניתי אל העתונים, ילדת התוֹם – כי גם שוטה תמים הייתי אז, והסניגורים הללו ענו לי שאין זו מחובתה של העתונות להתקיף אחד מבניה המסוּרים ביותר של המולדת, – כך אמרו. וכנראה שטילפנו בלי שהיות להוד-מעלתו הספסר – כדי לסחוט ממנו כסף על סמך כך. ואין זו סברה גרידא, כי ימים אחדים לאחר זה פירסמו כל הסמרטוטים מעשה במשוגע שפוּטר משירותו של הפינאנסי הגאון בשל הזנחות קשות; האיש הדגוּל הראה מידה של נדיבות-לב והניח לו ללכת בלי להענישוֹ, ואותו מטורף משלם לו רעה תחת טובה – משמיץ את שמו ומאַיים אפילו על חייו. הכל ידעו שמתכוונים לי; ובזה נחתך גזר-דיני; אפילו בני משפחתי הקרובים ביותר התחילו רואים בי אדם בלתי שפוּי; וביום בהיר אחד נעשיתי לא יוצלח-גמור ומנוּדה מהחברה; אשתי החמוּדה התחילה לרדת לחיי, ויום אחד ארזה את חפציה וחזרה לבית אמא. כך היו פּני הדברים!

“משהגיעו הדברים לידי כך שהכל סברו שנשתטיתי – יודעת את מה שעשיתי? הלכתי וקניתי צרור-פרחים גדול ונשאתי רגלי אל הוד-מעלתו, הספסר הגאוני ופאר האוּמה. מצאתי אצלו כמה וכמה מברכים, שכן חגג יום-גנוסיה שלו או משהו בדומה לזה; הגשתי לו צרור-הפרחים בצירוף צרור-של-ברכות צורבות כגחלי-אש. תודה לך, אמר לי בחיוך – אני מודה לך מקרב לב! ותחב ליד שטר של מאה כתרים. כך היו פּני הדברים. אותו חזיר ניצחני שנית. וכי פלא הוא, איפוא, שאדם מתמכר ללגימה? מביתו נכנסתי ישר למסבאה. סבאתי כחזיר – כדי להרגיש ששווה אני לכל החזירים. לא תוכל לעמוד בהתחרות – כך אמרתי בלבי – אלא אם כן תהא מתפלש כהוֹגן ברפש!”

“וכך באתי לידי אומנות זו של הגשת פרחים וברכות לאנשים חשובים. בתחילה לא היתה זו אומנות רעה כל עיקר; כי מהפך הייתי את הסכין בתוך הפצע, אם אפשר לומר כך, לנגד עיניהם; ולכן היו פותחים ארנקיהם כדי להיפּטר ממחזה זה, את כל הכנופיה כולה ביקרתי – בזה אחר זה; והפרחים לא היו יקרים ביותר, אַת מבינה. אלא שלאט-לאט נשתכחה מהם סיבת העניין – ונשאר רק שיכוֹר עלוּב שאפשר לפוֹטרוֹ בכתר או כתריים.”

“חשבתי שבעיקר ביקרת שחקנים וסופרים וכדומה,” אמרה דיטה.

“זה היה אחר כך, כשדלתותיהם של העשירים ננעלו בפני ולא נשתיירה לי ברירה אחרת. כן, כן, שתיתי את כוס התרעלה עד תוּמה – משום שהאמנתי בעולם. מצויים רק שני סוגים של אנשים – מהוגנים ומנוּוָלים; והמנוּוָלים מושלים בכיפה, המהוגנים יורדים תהומה, משום שכבדים הם מדי. הבחור שלך רוצה לתקן את החברה; שמעתיו מדבר בעד הקיר והייתי מבודח מאוד.”

“קארל באקגארד איננו הבחור שלי,” אמרה בהסמקת פנים.

קראמר דחה משהו בידו: “בללי סודות מן הלב, בבקשה ממך. הוא רוצה לתקן את החברה – זוהי הנקודה היחידה המעניינת אותי. היודעת את מי אשם בדלוּתוֹ ובדחקותו של הפרולטאריון? ההגינות, יקירה שלי, שחררי את העולם מההגינות, והבעיה תיפתר!”

וכך היה מדבר והולך שעות על שעות, דעתו היתה צלולה עליו; נימה של רוֹך היתה מחלחלת בקולו, אלא שחולשתו גברה מיום ליום.

למחרת התחרט על שדיבר עם דיטה בגילוּי-לב כזה. “סיפרתי לך אתמול המון שקרים,” אמר. “אבל אַל תאמיני בכל מה ששמעו אָזניך.”

אבל דיטה ידעה במה להאמין. אמא גייסמאר התחקתה ומצאה את השתלשלות ענייניו המשפחתיים. הוא נשוי היה לבתו של סוחר עצים עשיר הגר בחווילה בסמוך לחוף הים. שאר בנותיו של אותו סוחר נישאו לאנשי צבא וניתנו להן נדוניות נאות מאוד.

מוזר היה שלפתע-פתאום הניח את משוֹטיו מידיו, שלא נתאווה כלל ללגימת יי"ש. אבל אהב לדבר; הוצרכה דיטה להביא את מלאכתה לחדרו ולשבת עמו. וקראמר היה מפליג בקול חָטמני ומספר לה בז’ארגון בתי-המרזח על התחבולות והתכסיסים שבהם מסתייע היה לקיים את אמנות-הברכות-והפרחים. היה מביא לשחקנים ולזמרים צרורות-פרחים בשמה של “מטרונה כבוּדה אחת הרוצה בעילום שם” – בשל משמעדה בחברה, כמובן; היה מביא לסופרים שזכו להוציא ספר ראשון – את “ברכתה של האוּמה”; קנה לו דריסת-רגל אפילו בחוגי הפרקליטים ובתי הדין ומשמש “שופר לריבואות האלמונים.”

“אבל זה איום ונורא,” צחקה דיטה, “מנַיִן היו לך כל הרעיונות האלה? אני חסרה הייתי שׂכל לכך.”

“איום ונורא – כלל לא, אלה היו מעשים של טוב-לב ושל חסד; אין אני סבוּר שרבים הם האנשים שגרמו קורת-רוח מרובה כל-כך כקראמר-המברך. ומה טובת-הנאה היתה לי מכל זה? כן, יפה אמרת שצריך מוֹח לכך! היתה זו מתיחות בלתי פוסקת של תיחבול ותיכסוס כדי שהעסק לא יתפּורר. הרי לא יכולתי להראות פני תכופות מדי באותם מקומות. יכולתי לומר שפּיתחתי ענף חדש בתעשייה הלאומית. חבל מאוד שלא יהא מי שיטול מיד הקוֹנצרן לכשאלך לי. הרוצה אַת בטוּבך ללכת ולמַשכן את הבגדים שלי?”

לא, אין דיטה רוצה לעשות זאת. “אין אתה יכול להישאר בלי חליפה אחת ויחידה,” אמרה.

“לא אקום עוד לעולם,” אמר. “אני גמור ומחוסל. וזוהי מחשבה נעימה ביותר. אני מוּטל לי כאן ומתהנה מהעובדה שמעתה ואילך פטוּר אני מכיתוּת רגליים כאן עלי אדמות. תהא זו שמחה שלא תשוער לישב על קצה ענין רווּי-גשם ולשיר הללוּיה – ולצחוק במלוא פה לכל המחזה כולו.”


לאחר הצהריים, שעה שדיטה נעדרה מהבית, קרא קראמר לראסמוסן הזקנה והפציר בה שתלך למַשכן את בגדיו. “קחי גם את הנעליים ואת הכובע ואת המקל,” אמר, “אז לא תהא כל סכנה שאחזור לכאן כצל-רפאים!” וכך נשאר בכותנתו לעוֹרוֹ.

אבל יום או יומיים לאחר זה קם פּתאום ממיטתו ורץ לתוך המסדרון; אבל מיד צנח תחתיו נטול-הכרה והנשים הוצרכו להבהיל את עוזרו את האופה שיחזיר את קראמר למיטתו. “יוטלאנדי הוא, ואפשר לסמוך עליו!” אמרו; ולייבורג בא ונטלו לקראמר בזרועותיו ובנחת ובקלוּת כאילו תינוק היה, והחזירו למיטתו. דיטה שוב לא התנגדה לכך שישלחוהו לבית-החולים; היא נתייראה להישאר עמו לבדו בלילות. אלא שקל יותר לומר מלעשות; יהא עליה להשיג תעודת-רופא ולהמתין עד שתתפנה מיטה בשבילו; וזה עלול להימשך עידן ועידנים. לראסמוסן הזקנה, למשל, הודיעו שנתפנתה מיטה בשביל בעלה שנה לאחר מותו.


“זהו עניין קל מאוד – כשמכירים איזה שוטר,” אמרה אמא גייסמאר. “המשטרה – זו יכולה לעשות הכל.” וכיוָן שלאשת העגלון אולסוֹן היה אח שוטר, שלחו לקרוא לו. הלה הזמין אמבולנס וזה העביר את קראמר לבית-החולים. “צריכה את להודות לאלוהים, פרו האנסן, שאת נפטרת ממנו.” אמרה אמא גייסמאר לדיטה.


דיטה החרישה; היא נהתה בשפתיים מרטטות אחרי האַמבולנס המתרחק. הפכה גבה וחזרה למעונה בפסיעות כבדות ונכנסה לחדרוֹ של קראמר. השתפלה על קצה מיטתוֹ והתייפּחה.


 

חיי יום-יום


ושוב בא חורף לעולם על שלגיו. צינתוֹ וכפורוֹ. הקיץ הסתלק חיש-מהר; רק אתמול פדו את הבגדים מבית-העבוטות וכבר צריכים לחזור ולמשכנם. לא היה תנור מצוי בחדרה של סבתא ראסמוסן; ואפילו היה תנור מצוּי שם, מהיכן היתה נוטלת פּחם להסקה. לא יכלה להתחמם בלילות; דמה קלוש מדי היה; היתה מגבבת על גבי השמיכה את כל בגדיה הישנים, ולא הועילו מאומה. המים היו קוֹפאים בדלי ובכד. קמה דיטה והעבירה את מיטתה לחדרו של קראמר, שהיה מוּגן יותר מפני הצינה; כן אפשר להניח את הדלת פתוחה בלילה כדי שחומו של התנור יהא הולך לתוכו. “שיהא כך לעת-עתה,” אמרה דיטה, “אם יחזור, נמצא משהו אחר בשבילך, אמא.” חייב קראמר לדעת שאם ישוב לאיתנו מזומנת לו קורת-גג. אלא שהחלמתו מוטלת בספק. דיטה ביקרה אותו פעמים אחדות בבית-החולים; מצבו הלך ורע.

טוב שהזקנה מצוּיה בסמוך; היא תוּכל לשׂים עין עליה בלילות; דיטה ישנה עכשיו שינה שליוה יותר. ועוד יתרון לכך, קארל יכול היה לעקור מדירתו ולבוא לגור במאורתה של סבתא ראסמוסן. ודבר זה פירושו חסכון בכסף ומציאותו תחת גג אחד. הכרח היה לגייס כוחות כנגד האויבים המשותפים – הקור והאַבטלה.


במקצועו של קארל לא היתה עבודה בנמצא, אבל משׂתכר היה מחייתוֹ ממלאכות של ארעי; היה הולך לשוק הירקות, לרציף הנמל, לשוּק הבהמות, לכל מקום שבו היה צל של תקוה למצוא איזו עבודה של מה בכך. הוא בילה היטב-היטב את נעליו, ומעט הבשר שהעלה על עצמותיו בקיץ נעלם לחלוטין בציִד בלתי פוסק זה, אבל רוחו היתה טובה עליו. את רובה של המשכורת היה נותן לדיטה, ותמורת כך דאגה לו. בערבים היה יושב בחדרה ומעיין בספר או כותב מאמרים בשביל קונטרס קטן שהמובטלים היו מוציאים אחת לשבוע. פעמם היה הולך לאסיפות.

יום אחד אמרה דיטה: “מה התועלת באסיפות שלך? גם בשנה שעברה אירגנת אסיפות, וכי לא נתרבו השנה מחוסרי העבודה פי כמה! התקיפים והעשירים שׂמים מעט מאוד לא למה שאתם מדברים או עושים.”

“אין אני סבור כלל שאנו עושים עליהם רושם מזעזע.” נענה לה קארל. “אבל האסיפות מסייעות לנו לקיים את עֵרנותנוּ – וייתכן שאנו מפיחים רוח-חיים עוד באילה אנשים. כל עוד אנו יכולים לשפּוֹך החוצה את מררתנו עדיין לא כלו כל הקצין. אבל “השומרונים” נזדרזו משום-מה לפתוח השנה את בתי-התמחוי שלהם, והעתונים כבר מתוֹפפים ומרעישים עולמות כדי לסייע לגבאים במגביותיהם; מזה ניכר שהם קצת-קצת מתייראים מאתנו.”

“האין אתה חושב שלבותיהם של העשירים מתרככים מעצמם בשעה שהם רואים את כל העוני האיום הזה?” שאלה דיטה.

“ייתכן. על כל פּנים מוכרחים הם תחילה לראות את העוני והדלוּת כדי שיהיו נזכרים בקיומם. אין איש שׂם לב לכלב המוטל לו בפינה ומלקק את פּצעיו. משום כך החלטנו לארגן תהלוכה שתעבור בכל העיר כולה, ובה ישתתפו אלה שנפגעו ביותר מהאַבטלה; יהיו צועדים בסך עם נשיהם וטפם, וגם עם מטלטליהם שיוטענו על עגלות-יד: שתראה המטרופולין את כל עושרה ותפארתה של דלת העם! רוצה אַת להשתתף? התהלוכה תתקיים כנראה בפרוֹס חג-המולד, כיוָן שאז הלבבות קצת רחמנים יותר מבכל ימות השנה.”

לא, אין לדיטה חשק כלשהו להציג לראוה את סמרטוטיה; מעדיפה היא ללחום את מלחמתה לבדה. “לשם מה רוצה אתה לעשות זאת?” שאלה. “איזה רעיון משוּנה!”

“אנו תובעים כבוד לסמרטוטים ורוצים לגרש את הרחמנות לתוך חור-עכברים; לא יזיק כלל אם נראה להם מה רבים אנַחנו! אבל ייתכן שמוטב היה להמתין עד לעיצומו של החורף. עדיין מוקדם במקצת!”

“מדבריך שומעת אני כאילו מספסר היית בדלותם ובדחקותם,” אמרה דיטה באבק-נזיפה.

“והדין עמך. בעצרותיהם של יראי-השמים אומרים היו שכל עצמם של העוני והיסורים הם להחזיר את האדם לאלוהים. רק עכשיו נתחַוורה לי משמעותו של זה – יש להפוך בני-אדם רעבים לנשמות רעבות!”

דיטה תפסה במעומעם משמעות עמוקה יותר המקופלת בדבריו.

“אבל מה תעשה עם אלה שאין להם הכוח להיעשות נשמות רעבות, שאין הם רוצים אלא פרוסת-לחם שעה שהם חשים רעב – אני, למשל?” שאלה שכובד-ראש.

קארל תלה בה עיניים של תמיהה ושל שמחה; זו הפעם הראשונה שהניחה ליחס של זלזול והביעה מחשבה משל עצמה. “לך אין אנו מביאים כל בשורה. להיפך – את המביאה לנו את הבשׂורה.”

“אני? אני המבינה בקושי שמץ מכל דבר?” הסתכלה בו בפנים מבוהלות.

“כן, משום שתמיד יש לך אותם פני-הנפש, הן במזג-אויר נאה והן במזל-אויר עכור; בין שתשבי על כיסא של מלכוּת ובין שתהיי מוטלת בביב, בטוחני שלא ישתנו פני-הנפש שלך. מאומה אינו יכול להשתנות בך, ובדין שלא ישתנה, כי בבחינה מסוימת צועדים אנו לקראתך. כשם שדופק לבך שלך, כך צריך לדפוק לבו של עולם, ואז עתיד עולם זה להיות מתוקן באושר.”

“אין אני חושבת ברכה בכך,” אמרה דיטה בפנים סומקות, “משום שהלב שלי נעשה מטורף יותר ויותר. פעמים הוא מכה כפטיש, ולפתע הוא משתתק. אלך לראות אם אקבל כיכר-לחם, ואז נשתה קפה.” אותו זמן היו מתפרנסים בעיקר על לחם וקפה. קמה ממקומה וכרכה סודר בכתפיה.

“ובינתיים אלך לראות מה שלומו של הסמרטוטר הזקן,” אמר קארל. “זה זמן רב שלא ראיתיו.”

“אמור לראסמוסן הזקנה והילדים שיבואו לשתות קפה,” אמרה דיטה. “הם תולים לבנים בעליית-הגג. הבא גם את הסמרטוטר, אם הוא במאורה שלו. ואמור לראסמוסן שתעמיד את הקומקום על האש.”

בחנותו של האופה עמדה פרוּ לאנגהאלם, אשת המורה, ובררה לה לחמניות וכעכים לקפה שלאחרי הצהריים. הריונה כבר נתן אותות בולטים. ואין לומר שהיא ביקשה להעלים עוּבדה זו; אדרבה, ארשת שחצנות טבועה היתה בפניה – וכי יש עוד דבר בעולם שיהא מעניין כהריונה!

“מה שלומך, פרוּ לאנגהאלם?” שאלה אשת האופה לאחר שהוּת-מה.

“נפלא,” השיבה זו מתוך קורת-הרוח. “הלוַאי והייתי במצב כזה כל ימי חיי.”

“ישמרנו האֵל!” נצטעקה מתוך היסח-הדעת אשתו של העגלון אולסון, היא לא נטלה, כמובן, חלק בשיחה; צעקה זו פרחה פשוט בפיה.

“למרת אולסון היו שמונה ילדים,” אמרה אשת האופה לשון-של-הסבר. “לא כן?”

מרת אולסון הניעה ראשה ניע של הן. “אבל בטן גדולה כזו כמו שיש לגברת לא היתה לי אף פעם.” אמרה. “הבטן שלי היתה נדחקת תמיד אל הגב – ולמַטה.”

פרוּ לאנגהאלם זקפה פנים יהירות: “ואני נושאת את הבטן שלי לפנים – בעלי אומר שכך צריך להיות, שזהו המצב הבריא ביותר הן בשביל הילד והן בשביל האֵם, שכך יש לו לילד מקום רחב יותר. מה דעתך פרוּ האנסן?”

דיטה לא ידעה מה להשיב.

“אגב, כיוָן שאנו מדברים בעניין זה – הייתי רוצה מאוד שאַת תהיי על-ידי בזמן הלידה; את יודעת להתהלך יפה כל כך עם הכל. היו לך הרבה ילדים?”

“כשהייתי נערה קטנה כבר מטפלת הייתי בילדים,” השיבה דיטה מתוך הרגשה של הכרה עצמית למשמע דברי שבח כאלה.

“ואנו שמחים שאין לנו ילדים,” אמרה אשת האופה. “כשאין ילדים אין צרות מהם. יש די דאגות וטירדות גם בלעדיהם.”

“כן, שמעתי שאתם עומדים לסגור את החנות. כלום באמת המצב רע כל כך? נצטער מאוד אם תלכו מכאן.”

“חמש-עשרה שנה עבדנו כחמוֹרים, ואנו עומדים במקום שעמדנו. בעלי יעבוד כפועל פשוט, ואז תהיה לנו לפחות הכנסה שבועית בטוחה!”

דיטה דיחקה עצמה לקרן-זוית – כה משונה הוא לבקש בהקפה בנוכחותם של אחרים. לאט-לאט הלכה זו והלכה זו, ואז אמרה דיטה את מבוּקשה.

“אַת רוצה שארשוֹם לך?” אמרה אשת האופה. “לפי הפּנים שלך ניחשתי זאת; כבר מוּמחית אני בניחוּש פנים. אבל את כבר חייבת משהוּ, את יודעת.”

“רק עד יום שבת,” התחננה דיטה. “אָז אקבל את השכר בעד עבודתי ואשלם את כל החוב כולו.”

“אבל אנחנו החלטנו לא לתת עוד בהקפה; אין לנו האפשרות להפסיד, אלא שקשה להגיד לך לא – את בעצמך נפש רחמנית כזו! ומלבד זאת קונה את תמיד פשוט בשעה שאין לך כסף. אחרים חושבים להם: כיוָן שאנו קונים בהקפה, שנקנה כבר את הטוב ביותר! וזהו הבדל גדול.”


נטלה דיטה כיכר-לחם שלה וטיפסה קלת-רגל וקלת-לב בסולם-המדרגות המתעקל ועולה למעוֹנה. במסדרון התנגשה בגובה מחנות מכונות-התפירה, ונתבהלה כל כך שניתרה תחתיה. “אני בא באמת מאצלך,” אמר הגובה.

“אה, אבל היום אין לי כל כסף,” אמרה דיטה חנוקת נשימה. “האין אתה יכול לחכות עד יום שבת – אז אשלם הכל.”

“חושבני שאני יכול,” אמר. “אבל שלא תדחי מפעם לפעם; לטובתך אני אומר זאת.” התבהלותה כמעט שהביאתו לידי צחוק. “אין אנו אוכלי אדם,” אמר והחזיר את שובר-הקבלה לתוך תיקו.

חרדה כזו נחרדה! רגליה נתפּקקו תחתיה שעה שעלתה במדרגות הקודרות.

סבתא ראסמוסן התקינה בינתיים את הקפה; הקנקן השפות על הכירה הפיץ ניחוֹחוֹ בחלל החדר. היא ישבה ליד החלון עם התינוק בחיקה וסיפרה מעשיות לאַנַה ולפטר; עמדו זה מצד זה וזה מצד זה ולא המישו עיניהם מפניה. המופלא בפניה הקמוטות היה פיה; נטול שיניים, אבל מפיק מרגליות.

אך נכנסה לחדר ניגשה למכונת התפירה והניחה עליה ידה בחיוך. כן, היא עדיין מצוּיה כאן.

“כן, היה כאן לפני שעה קלה, הגובה הזה!” אמרה ראסמוסן הזקנה. “אבל כנראה שאין הוא רשע גמוּר.”

“פגשתי בו במסדרון ונתבהלתי כל כך – שבקושי הביאו אותי רגלי לכאן; הסכים לדחות כבפעם האחרונה. אבל בשבת יש לתת לו את הכסף – ומהיכן נקח זה הכסף?”

ראסמוסן הזקנה ניענעה ראשה בארשת-פנים שממנה נסתבר ברורות שיודעת היא יפה-יפה שאין דיטה יודעת מהיכן תקח כסף בשביל אותו גובה. “כמה כבר שילמת בעד זו המכונה?” שאלה.

“חמישים כתרים, אמא!” ענתה דיטה בגאוָה. וחזרה וליטפתה בחיבה.

“אם כך, אין את צריכה להיות מודאגת – עדיין מוקדם מדי. הם לא יגלו את ציפורניהם אלא לאחר שתשלמי את רובו של הכסף. לפי שעה לא כדאי להם לקחת ממך את המכונה. אבל היי זהירה – מכירה אני בעלי חנויות אלה; נוחים הם כל זמן שאַת מרגישה עצמך בטוחה. דומה זה למישחק שמשחק החתול עם העכבר; יום אחד יוצא זה את ציפרניו.”

כל דבר הקשור בתשלומים לשיעורין הילך זוָעה על הזקנה. דיטה לא התייחסה לדבריה ברצינות יתירה. “אמא, את רואה תמיד שחורות.” אמרה ולָפתה את סנטרה.

“טוב, טוב, ראה נראה!” אמרה האשה הזקנה.


אבל מה אירע לו לדוד קארל, הרי הקפה מצטנן. “קראו לו, ילדים,” אמרה דיטה. אותו רגע נכנס.

“לא מצאתי אף צלוֹ של הסמרטוטר, וגם המאורה מפוּנה,” אמר.

“כנראה שסוכן-הבית גירש אותו,” אמרה דיטה. ודאי לא יכול היה לשלם, מסכן שכמוֹתוֹ."

“נדמה לי שהניחו לו לגור כאן בחינם?” אמר קארל.

“כן, אלא שהוצרך לתת דמי-שתייה לסוכן-הבית.”

“אנחנו רוצים לרדת לשׂחק בחצר,” אמרו הילדים משׁכּילוּ לאכול.

“לא, שם אויר רע מאוד. כשאגמור, אלך עמכם לטייל לגני-המלך.” אמרה דיטה.

“גם בגני-המלך יש אויר רע?” שאלו הילדים.

“לא, שם האויר נעים ורענן.”

“אז למה הוא רע כאן, האויר?”


דיטה עצמה לא ידעה טעמוֹ של דבר – “כנראה משום שעניים אנחנו,” אמרה.

וכיון שתשובתה זו לא הניחה דעתם של הילדים, פנו לסבתא ראסמוסן: “גם בזה אשם השטן?” שאלו לה.

“וַדאי, רק השׂטן אשם בזה,” אמרה הזקנה בפסקנות. "כי בשעה ששוב לא היה לו לשׂטן מה לחטוף ולגזול, הלך והפציר באלוהים שישים כיסוי של זכוכית על גבי העולם כולו; ואז יצטרכו הבּריות לקנות אויר כשם שהם קונים כל דבר – לא בדין הוא שהאויר יהא הפקר – כך טען השׂטן. והיה לו בן אחד שעדיין לא היה לו כל עיסוק; כל שאר בניו מסודרים היו במשרות טובות. אבל אלוהים לא רצה להסכים לכך. זהו הדבר היחידי שאין העני צריך לשלם בשבילו אמר. מה עשה השטן, ישב והפיח את כל האויר הרע לתוך שכונותיהם של העניים; יפה העניוּת לעניים, כזו היתה מחשבתוֹ. ואלוהים לא יכול היה לומר שום דבר לזה. "

“דברי-הבאי כאלה מספרים לילדים,” אמרה דיטה והניחה למכונה שתהא מזמזמת.

“מה לעשות שלא נולדתי חכמה יותר,” השיבה הזקנה ראסמוסן בפנים נעלבות. “ואולי מוּטב לה לזקנה שלא תהא מדברת כלל.”

לפיכך קמה ופרשה לחדרה. אף הילדים הלכו אחריה וסגרו את הדלת סגירה של כעס. שם לא יהא מי שיאמר “דברי-הבאי”, ודי, יודעים הם במה שצריך להאמין.


 

היוטלאנדי המהוגן


מר קראמר, דייר-המשנה של דיטה, מת. מבית-החולים שלחו שליח אל דיטה לשאול אם קראמר זה הניח אחריו משהו לכסוֹת הוצאות מחלתוֹ וקבורתו. צרור של שוברות-עבוט הניח אחריו, ותו לא; אין הם יכולים להשתמש בהם. ביקשה דיטה ללכת להלוָיה, אבל לא יכלה להיוָדע אימתי תתקיים. הואיל ואיש לא נטל על עצמו לשלם את דמי הקבוּרה, יסלקוהו בפשטות. לטורח היה על דיטה, ואף-על-פי-כן חילחלה בה הרגשה מוזרה שהלך ושוב לא תראהו.

עם שהעמיד פנים ציניוֹת, לא היה לאמיתו של דבר אלא ילד גדול.

לא היתה שהוּת ללב להתאבל – הכל ורק לא כמידת רחמים על המתים, כי בסופו של דבר מאושרים הם – הרי לכך מתוקנים הם. היה זה הקור הקשה, או המחסור הקשה, או איזה גורם אחר שדרס לו נתיב בקרב העניים – מכל מקום עוּבדה היא שאותו חורף אֵרעו מיתות חטופות בגוש-הבניינים בשיעור בלתי שכיח. ראסמוסן הזקנה טענה שאין זה סתם, שיש דברים בגוֹ.


בוקר אחד מצאו ל“זקן-הלבבות” מוטל מת במאורתו – מחמת צינה. באה המשטרה ונטלה לברמינן, ואגב-כך גם למזרן המסתורי. פרמוהו לאָרכוֹ ולרחבוֹ בתחנת המשטרה, אך מטבעות של נחושת לא היו טמונות בו. משמע שכל העניין שקר-וכזב היה – אף ראסמוסן הזקנה סברה כך. אבל לעומת זה היה אותו מזרן מפוטם בשׂערות – ייתכן בשׂערותיהן של היפהפיות שלוֹ. ידועים מקרים שגברים היו מקצצים שערן של כל הנשים שעמהן באו במגע. אפשר ואחת מאהובותיו גזזה לו זקנוֹ – משום שביקשה להתנקם בו. כך או כך, את נשמתו הוציא, בכל אופן – העכברים כבר התחילו לטפּל בו.

אגב-סיור נכנסה המשטרה לדירתו של המיסיונר לבדוק את הילד. מישהו הלשין על המטיף; והילד נמצא זנוּח, מורעב ונלקח לבית החולים. מתוך כך נתחַוור שאין הוא יוצא חלציהם של המיסיונר ואשתו; הללו אספוהו לביתם תמורת סכום כסף. וגם משא זה הוסע מעל לבה של דיטה; היא נשמה לרוָחה. היא סבלה מבכיו הבלתי-פוסק של הילד שהיה מבקיע את הקירות ומפלס לו דרך אל הלב ונעשה בעת ובעונה אחת קהוּי בשל התמדתו עד שלבסוף נתעמם לחלוּטין.


הדין היה עם ראסמוסן הזקנה שאמרה: “שעה שהגורל פותח את ארנקו אין שיעור ומידה לנדיבוּתוֹ.” עד שסגרו את הדלת מאחרי פורענות אחת כבר היתה פורענות שנייה מטפסת במדרגות.

יום אחד עמד לו עוזרו של האופה בחצר והרחיץ את עגלת-היד המחוּפה כילה, שבה מביא הוא לחם לחנויות וללקוחות. היה זה תענוג אמיתי לראות את לייבורג מרחיץ ומדיח את עגלת-היד – אהב שתהא נקייה ומצוחצחת. והאיש עצמו היה חרוּץ במלאכתו, לבוש כהלכה וכבד-ראש ומיושב בדעתו; שעה שעשה בחצר מצאו להן המשרתות כל מיני אמתלאות להשתהות ליד החלון: נחת-רוּח אמיתית היתה להביט בבחוּר זה, שהיה מגלגל את הרישין ומדבר מתוך הרחבת-הדעת. ויש לדעת כי מיוטלאנד בא, מאותם הגלילות העניים שבהם לומד אדם להשגיח בשבע עיניים על מה שיש לו. בנוֹ של איכר היה, וממון שלו טמוּן בתחתית ארגזו אף כי משכורתו דלה היתה, מאליו יובן שאותו ממון לא היה אלא דמי-השתייה שניתנו לו! “יש לו שם סכום יפה ועגול,” אמרה פרו נילסן, “אבל הוא באמת ראוי לכך; הוא בחור מהוגן שכזה!”

להעלות על הדעת שדוקא תורו שלו יגיע!

כי באמת ובתמים בחור מהוגן היה – וגם טוב-לבב; הילדים היו מחבבים אותו חיבה רבה. הם עמדוּ בחבורה מסביב לו, ומצטרחים בקולי-קולות כל פעם שהיה מריק דלי מים על העגלה והללו היו מתנתזים על גבי רגליהם. הנשים הזקנות שבחלונות היו צוחקות בפניהם הקמוטות, ולייבורג היה מנענע להן בראשו וצוחק; אף שמץ של גאוָה אין בו בבחור זה. אשרי הבחורה שהוא יוליכנה לחוּפּה!

שמועות מהלכות היו שביקש להשתדך לדיטה, מטאטאת-המדרגות, וזו סרבה לו. אין זה מתקבל כלל על הדעת, ושמא יש בזה מידה של אמת; כנראה שטבוע בה פחד מפני מיטת-הכלולות; אבל ממיטת-האהבה לא הדירה עצמה כלל וכלל! אף היא ישבה ליד החלון, כשהילדים מתקנדסים סביבה, כתמיד. לייבורג ברך בשלומה – הסיר אפילו את כומתתו לפניה! והיא החזירה לו ניענוע-ראש וחיוּך.

ואותה שעה דוקא אירע הדבר: לפתע-פתאום נתהדד בשער צעד מגפיים מסומרים. הילוך מסומר זה מוכר היה יפה לכל דיירי הגוש, ומניה-וביה צצו פרצופים רבים בחלונות. השוטר הפסיע מישרין אל לייבורג, לא החזיר לו ברכתו, אלא הניח ידו על כתפו. רגע אחד היו הכל סבוּרים שלייבורג יניף ידו ויסטור לו לשוטר בפרצופו; אבל מָשַל ברוּחוֹ וניסה לשדלוֹ בכוח-הדיבר. אלא שבכדי טרח; כי המבקש לפדות עצמו מטלפוֹ של שוטר בדיבוּרים דומה למי שמבקש להביא בכוח של דגדוּגים את מגדל-האורלוגין בקופּנהאגן לידי סיחרור. חייב לייבורג לציית.


התרגשות קמה בכל הבית כולו. הנשים נטלו זו סל וזו כד וגלשו מהמדרגות – לפתע פתאום הוצרכו ללכת מי לאופה, מי לחנות-המכוֹלת. לדיטה לא היה פנאי ללכת בעצמה, לכן שלחה את סבתא ראסמוסן; האשה הזקנה חזרה דהומה ומבולבלת. “קץ העולם בא!” אמרה. “כלום היית מאמינה, שהוא היוטלאנדי ההגון. יהא מרמה אותם במשך חמש-עשרה שנה!”


מעוצם ההתרגשות כמעט שנשתנק גרוֹנה.

“מה, לייבורג?” נצטעקה דיטה והניחה לאריג להישמט מידה.

“בחור נעים זה!”

“נעים ונחמד זה! וגם שמר לו חשבונות ממעשי הרמאוּת שלו – בחוּר דקדקן שכמוֹתוֹ! היו לו, כנראה, שני מיני חשבונות, חשבון אחד בשביל עצמו, וחשבון שני בשביל האופה. וכי אין זה מוזר שכמוֹ ידיו הלך והסגיר את עצמו בשעה של היסח-הדעת, ודווקא הוא הקפדן והדקדקן! תחילה לא רצו להאמין למראה עיניהם, והיו הופכים והופכים באותו פנקס משוּנה: ‘שני כתרים מעשרה כיכרות שמכרתי ללקוחות, ארבעה כתרים מכעכים ועוגות שמכרתי בגניבה’ – וכך דף אחרי דף. ניכר מאותו פּנקס שלא היה חס עליהם כלל וכלל. ואין פלא שהגיעו לפשיטת-הרגל – כך אמרה פרו נילסן בעצמה; היא בכתה העלובה, והאופה כבר רצה ללכת לעבוד כפועל פשוט לאחר חמש-עשרה שנות עמל, והכל בשל גנב זה, הם עבדו כחמוֹרים, וזה הברנש גנב לו. תמיד חושבת הייתי לי בחשאי שיוטלאנדי זה הוא מפוקפק במקצת. אף כי היה מעמיד פנים מהוגנות! כל הגברים מנוּוָלים הם, ובחוּר-חמד הוא מנוּוָל שבעתיים.”


דיטה לא יכלה לכבוש חיוּכה: “כך חשבת תמיד, אמא? ולי נדמה היה שחיבבת אותו כל כך!”

“אגיל לך – היה אומר לי תמיד שלום יפה שכזה – ואני בהמה שכמוֹתי מתמוגגת הייתי מנַחַת. בוקר טוב, גברת ראסמוסן! – היה אומר לי. ותמיד משתוממת הייתי למה הוא היחידי הקורא לי גברת! אבל כולם רמאים הם.”

כן, בנדון זה היתה דעתה של דיטה כדעתה. שוב לא היה שום דבר מביאה לידי תמיהה. כל אדם חייב כאן להשגיח על ענייניו בשבע עיניים. כשהיתה שולחת את פּטר לקנות משהו, היה חוזר תמיד מרוּמה; ואפילו הזקנה ראסמוסן הוצרכה להיות זהירה מאוד; כוח-ראייתה לקה והרמאים היו מפיקים מכך טובת-הנאה לעצמם. חנוָני הרובע פרנסתם קשה היתה. כה מרוּבים וכה סמוּכים היו זה לזה שאנוסים היו להוֹנוֹת הן במידה והן במשקל כדי שיוכלו להתקיים; והלקוחות היו מרמים את החנוָנים; היו שואלים בקבוקים שלא החזירום, היו לוקחים בהקפה – וביום בהיר אחד היו עוקרים ומניחים מאחריהם את חובותיהם. אין לומר רבות לזכותם של אלה ולא לזכותם של אלה – היה זה פשוט עניין של עמידה על המשמר. והוא הדין במקצועה של דיטה; כשלא השגיחה יפה-יפה היו נותנים לה חומר בלתי-מספיק והיא הוצרכה לקנותו בעצמה – מתוך הפּרוטות שהיתה מרויחה בזיעת אַפיה. כלָלוֹ של דבר, היה זה מאבק בלתי פוסק.

רק בתוך ביתה חשה עצמה בטוּחה. אפשר היה לבוא בטרוניה על כמה וכמה דיירים – שלא היו מדקדקים בענייני חוק – אבל לעומת זה היו מסייעים זה לזה ומקימים חזית משותפת כנגד העולם החיצוני המרוּשע. בישלה אחת משהו טוב, היתה מחזרת על פתחי שכנותיה שיהיו טועמות הימנו. דיירים אלה לא יכלו פשוט לחסוֹך דבר, מוכרחים היו לבזבזו; ומבחינה מסוּימת היה הדין עמהם – בין כך חיים היו מהיד אל הפּה, ולמה שינהגו צייקנוּת. וַדאי שהיו גם אחרים, בעלי אמביציוֹת ששאפו לעקור מתוך רובע העוֹני, הללו לא היו נעימים ביותר.

לדיטה עצמה שוב לא היו כל אמביציות שהן, מלחמת הקיוּם היום-יומי העסיקה כל לבה ומוֹחה. באנחת-רוָחה היתה פורשת כל לילה לישון – טוב שהיום פנה-והלך לו. ובמשהו הדומה לאימה היתה פוקחת בבוקר את עיניה. שוב לא היתה צעירה ברוּחה.

וגם פְניה שוב לא צעירות היו, על אף עשרים וחמש שנותיה, היא רזתה וגידים תפחוּ ברגליה. פּניה חתומות היו סימני נסיונות רבים שנתנסתה; כבר היה מאחריה מחזור-חיים שלם, מעוּמס מַשׂאוֹת רבים. המחשבה שלפנים יפה וחמודה היתה – כה יפה שהבריות היו מחזירים ראשם להסתכל בה – מילא האת לבה קורת-רוּח מוּזרה. אוֹשרה שלה פרח בן-יומו היה; בגרוּתה ויוֹפיה משוּלים היו לאותם הפּרחים שמתלבלבים בכל זיוָם והוֹדם רק יום אחד ולילה אחד. אך מה הנאה נהנתה מהם; זיבות הדם שדילדלו את בשׂרה ונטלו את גון פּניה באו לה משום שהביא ילד לעולם בגיל מוקדם מדי; הגידים התפוּחים והרגליים הנפוחות באו לה ממלאכת המשרתת; ואת הקמטים בפניה, את אלה ליקטה בשדות שונים.

יהיו הסיבות אשר יהיו – דיטה לא ישבה לשפוט את עצמה או להישפט עם אחרים; רק חשה את עצמה יגעה ורצוצה. עכשיו לא יחזיר איש את ראשו כדי להביט בה, והיא אסירת תודה על כך. וכן אין לה כל זכוּת שהיא להתגדר בתלבושתה. היא חומקת-חופזת לאורך הקירות, סמויה מן העין ככל האפשר. לא היתה בה חוּצפתו של קארל; כשהיה מבקשה לילך עמו לטייל היתה מסרבת תמיד באמתלה שאין לה בגדים נאותים לכך. אף הוא לא היה מטורזן ביותר, אבל בשל כך לא יהא מתכנס לקרן-זוית; להיפך, היה פוסע קוממיות ברחובות המפוארים בנעליו הרעועות ובמכנסיו המהוהים.

“שיהיו רואים אותי חומק לסמטאות הצדדיות! – לא, לא אגרום להם תענוג זה!” היה אומר. “כל עוד שאני נכון להכיר בהם, חייבים הם להכיר בי!”


לפעמים היתה מתרצית והולכת עמו – כלוֹמר הניחה שיהא מוֹשכה החוצה; אבל הטיול היה לה ענוּי-נפש.

הדבר היחיד שקיים אותה היתה הדאגה לילדים; הללו עדיין ריתקוּה אל החיים. עתים היה לקארל הרושם שמחלחלת בה בדיטה ההרגשה שבמהרה-בקרוב תמוּת – ושדעתה נוֹחה מכך. היתה לפעמים מסולקת. רחוקה כל כך; בקושי היה מחזירה אל המציאוּת. אבל הילדים מסוגלים היו לאוֹששה; כשהיתה צפויה להם איזו פורענות או סכנה, חזרה ונעשתה ישותה דומה לפלדה, חזקה וגמישה. החיבה שהראו לה היתה לה למעט סם-חיים, אף כי הוסיפה לחוש שאין היא ראויה לכך. מה שהיה בכוחה ליתן להם עלה מעט מאוד בד-בבד עם זה שביקשה ליתן להם.


 

מכונת התפירה, הכסת, ובית-התמחוי


זכה האופה ונתגלגלה לו זכייה גדולה על-ידי אותו יוטלאנדי! אירע דבר שלא יאמן כי יסוּפּר – הם יקבלו חזרה כל כספּם!

חקרו ומצאו שבמשך חמש-עשרה השנה ששהה עמהם לייבורג, גזל מהם חמישה-עשר אלף כתרים בדיוק נמרץ. איש-השיטה היה! הוא לא ביזבז את הכסף אלא הפקידוֹ בבאנקי-חסכון שונים; חלק הימנו היה מלווה באורח פרטי בריבית קצוצה, וגם קנה לו דירה. היתה זו דירת-רוָק נאה – אפילו פסנתר העמיד בה!

רובו של הכסף כבר הוחזר לו לאופה, השאר יקבל משתימכר הדירה; באופן שלא יהיו נמצאים מפסידים הרבה. פרו נילסן לקרנה מקורת-רוח – הרי זה דומה כאילו פתחו ארגז-חסכונות כרסתני.

שיחק להם המזל וממונם מצוּי היה בידיו של אדם חרוץ כלייבורג! מי יודע אם היתה משתיירת להם פרוסה אילו היו מכלכלים את עסקיהם בעצמם? יש להודות שהיה מנהל-משק למופת – חמישה-עשר אלף כתרים במשך חמש-עשרה שנה! לא בכדי בא הוא מיוטלאנד! באמת שחבל מאדו שהושלך לצינוק. האופה כבר נתן דעתו להחזירו למאפייתו לאחר שתי שנות ישיבה בכלא; הוא דקדקן כזה!


אבל לאו כל אדם זוכה בזכירה כזו; בכל הדירות הקטנות שבגוש הבתים היה המצב בכל רע, ובמקומות רבים היתה הדלוּת מצפצפת בקולי-קולות. משזו קונה לה דריסת-רגל שוב אין להיפטר הימנה. היו הגברים עומדים לפני השער, ידיהם בכיסיהם ומסיחים בדא ובהא, ונשמטים אחד אחד, מי לאסיפה פוליטית ומי למסבאה. באסיפות הפוליטיות היו מקבלים החלטות-מחאה כנגד ממצב-הדברים הקיים ותובעים היו מקבלים החלטות-מחאה כנגד מצב-הדברים הקיים ותובעים שהממשלה תיכנס בעבי הקורה. החוזרים מאסיפות אלה היו חובטים באגרופיהם על גבי השולחן ומאַיימים שיטלו את רסן-העניינים בידיהם; והחוזרים מהמסבאות היו מגלים אומץ-לב דומה. אלא שלא מכך ולא מכך נושעה עקרת-הבית. הנשים היו לווֹת כסף זו מזו; ומשל למה הדבר דומה לחיגר התומך בחיגר. היו מחזרים על כל מיני מוסדות-עזרה, וחוזרות ברגיל בידיים ריקות; הדלות גדולה היתה, והמעט שניתן לפעמים כמותו כקומץ לגבי ארי רעב. תכופות היו מתפּשטות שמועות שהאגודות המקצועיות יוזמות הקמת מוסדות סיוע, אלא שחיש-מהר נתברר שכל השמועות האלה בדותות נאות הן.


יום אחד, מיד לאחר השנה החדשה באו במפתיע ונטלו מדיטה את מכונת-התפירה. מעשה זה דומה היה לתקיעת סכין בגב; דיטה לא פיגרה אלא בשבועות מעטים, הרי לעתים תכופות מפגרת היתה, הרי שעודדוה כמעט לכך! והיא נטלה על עצמה להמציא את הכסף במשך היום. אבל הם לא רצו את כספה, הם רצו את המכונה.


אותה שעה לא היתה צריכה לה ביותר, יכלה לוַתר עליה. ואף-על-פי-כן זלגו עיניה של דיטה דמעות מרוֹת מאוד, ולא כל כך משום שכבר שילמה בעדה כמאה כתרים טבין ותקילין היורדים עכשיו לטמיון, אלא משום החיבה שללבה רחש לה למכונה, זו נתחבבה עליה כידידה נאמנה וטובה – היתה מספּקת לחמה כל עוד יכלה! בעת העבודה חשה היתה שאין זה כלי מוּכני אלא יצור חביב ונאמן. זמזוּמה היה מלווה את מהלך מחשבותיה ומפזם שיר-ערש לילדים. בלכתם לישון בלילה עדיין היתה המכונה מזמזמת; כשהיו פוקחים בבוקר את עיניהם היתה זו מקבילה את פּניהם בברכת-זמזומה. ולבסוף נתבצרה אמונה בלבם שזו המכונה עובדת בלי הרף יומם ולילה. “אמא לא יושנת אף פעם!” היה פטר אומר – כאילו דיבר על איזו תכונה מופלאה באמוֹ.


אף ראסמוסן הזקנה בכתה. דממה וריקנות ניתלו בחלל ודיכאו את הלב. דיטה חשה את אָבדן המכונה תחושת-ידיים שנגזר עליהן לא לגעת עוד בטבלת האלון הבורקת, או בסליל-החוטים – חשה את אָבדנה תחושת-רגליים ששוב לא יהיו מנענעות את ריתמוס העבודה לתוך החיה. כשהוצרכה לתפור משהו היתה רצה אל אחת השכנות שמכונת-התפירה עדיין מצוּיה אצלה. בעיקר כדי לחזור ולחוש טעמה ולחזור ולשמוע את הזמזום החביב.


סוף-סוף היה זה מאורע של רצינות. כי באין מכונת התפירה שוב לא תוּכל ליטול עבודה מהמחסן; מפרק לפרק היתה סוחטת מהם כתריסר או שני תריסרים של צוָארוֹנים. דיטה הסיחה בעניין זה עם סבתא ראסמוסן, ושתי הנשים באו לכלל דעה שאפשר לוַתר על הכסת הטובה ביותר, שכן היא החפץ היחידי בבית הראוּי להינתן בעבוט. דיטה עטפה את הכסת בסדין והלכה לבית-העבוטות. פטר הורשה להתלווֹת לה ולסייע בטילטול הכסת; עניין מכונת-התפירה טרד את מנוחתו! “אמא, כשתקבלי את המכונה בחזרה, אז אני כבר אדאג לכך שיוֹתר לא יקחו אותה ממך,” אמר. " אני אעמוד כל הזמן ליד הדלת ואשמור; וכשיבואו אגיד שאַת לא בבית."


דיטה חייכה: “היה בטוח שלא תהיה להם עוד ההזדמנות לקחת ממני את המכונה!” אמרה בנעימה של החלטיוּת.

הם קיבלו עשרה כתרים בעד הכסת ואָצוּ לכיכר-הנזיר-האפור, שם מצויה היתה החנות. הצינה עוקצנית היתה, אך הם לא השגיחו בה, מחמת ששרוּיים היו בהתרגשות יתירה. “את יודעת, אמא – יש לך לחיים אדומות.” אמר פטר והביט בה בעיניים נוגהות.

“גם לך בני שלי – יש לחיים-תפּוּחים!” אמרה ולָפתה בחזקה את ידו.

“יודע אתה על מה שאני שמחה ביותר? שמחה אני שנקבל חזרה את המכונה לפני שובו של הדוֹד קארל. לא נספר לו שבאו ולקחו את המכונה, נכון!”


אותה שעה היה קארל מחַזר בכפרים למצוא קצת מחייה. משיקבל עבודה ישגר מכתב וכסף.

בכיכר-הנזיר-האפור הקימו גולם-שלג שאסף כסף בשביל העניים. שתי חתיכות פחם השחירו מתוך ארובות העינים. ובין ברכיו הושמה קופסת-מידות עם סדק. “אמא, מותר לי לתת לו את הכסף שלי – זה בשביל העניים,” אמר פטר.

“כן, בני שלי,” ענתה דיטה. התחיל פטר מחטט בכיסי מעילו ודלה מתהומותיו פיסת נייר-עתון מלוכלכת שהכילה מטבע של נחושת בת שלוש פרוטות. העגלון אולסן נתן לו בשעתו מטבע זו בשכר שליחות אחת – ופטר קשר בה תכניות לאין ספוֹר ובנה עליה מגדלים פורחים – ועכשיו נשתלשלה זו בבת-אחת לתוך קופסתו של גולם-השלג.


בעל חנות מכונות-התפירה לא הכיר כלל את דיטה; העמיד פרצוף מתנכר ודיבר כלאחר-יד: “אין אנו יכולים לעשות מאומה בשבילך.” אמר קרירות. "לא קיימת את התנאים המפורשים בחוזה;

זמן רב מדי נהגנו עמך לפנים משוּרת הדין. כיצד נוכל לקיים את העסק שלנו אם נסבול שגעונותיו של כל אחד ואחד ונסחוב את המכונות לכאן ולכאן? הרי מוּטב שנסגור את העסק תיכף-ומיד. אבל יכולה את לקבל מכונה אחרת – לפי חוזה חדש, זהו."


דיטה הביטה בו בעיניים בוהות שנתקשרו דמעות. “יש לי שלושה ילדים קטנים,” אמרה, “בלי המכונה נגוַע ברעב!” השטר בן עשרה הכתרים מקוּפּל היה בכף-ידה; היא רידדה אותו בכונה כאילו האמינה שנייר זה ירכך לבו של הסוחר. הלה הלטיש אליו עיניים שביצבצו והלכו מתוך ארובותיהן.

“אני מצטער מאוד; באמת שאין אנו יכולים לעשות מאומה בשבילך.” עמד ודיפדף בפנקס -חשבונות, כשהוא מסיע עיניו מדפּי הפּנקס אל שטר-הכסף שבידה וחזור חלילה. “הבה ונראה, אַת חייב בדיוק – הנה הגענו! בדיוק שמונה כתרים – ותקבלי שני כתרים עודף!” פשט ידו ליטול את השטר.

אבל דיטה אספה חיש-מהר את ידה; אחוזת זוָעה ברחה החוצה כשהיא גוררת עמה את פּטר. רק משהגיעה למדרכה שממוּל, נשתהתה והניפה אגרופה כלפּי אותה חנות: “מוֹצץ-דם ארוּר שכמוֹך!” צעקה “הלוַאי ותטעם פעם טעם של עוֹני!” ורכוּני ראש השתרכו לעֵבר כנסיית-הרוח הקדושה."

“אני אחסוך כסף לקנות לך מכונה, תראי אמא,” אמר פטר, “יכול אני להרויח כסף – אם רק תרשי לי,”

“אתה ילד יקר, אבל אתה עדיין קטן מדי,” אמרה דיטה. “כשתהיה גדול יותר - - -”

“איינאר של סלמה לא יותר גדול ממני, והוא הולך יום-יום להרויח כסף. הוא הבטיח לי לקחת אותי למקומות טובים.”

דיטה שתקה – כל העניין הזה היה לה למוֹרת-רוּח. הכרך הוא עצום כל-כך ומגודש מסתורין אפלים – היא עצמה מתייראה מהעולם-התחתון שלו, וכל שכן שלא תשלח ילד לשם. אבל פטר פירש את שתיקתה כהסכמה חשאית – אחרת היתה אומרת בתקיפוּת: לא!

עברו בסמוך למסעדה רגע קל אצל סורג-חלון-המטבח כדי לספוג קצת מהחוֹם השופע משם; הרבה אביונים כמוֹתם היו באים להתחמם ליד אותו סורג. אלא שמפּרק לפרק היה מגיח איזה ברנש מתוך המסעדה וגוֹער בהם – שיסתלקו. הם גוזלים אוֹרה של המסעדה! לכן עקרו ופנו לדרכם, כשידו האחת של פטר נתונה בכיס מעילה המרופט של אמוֹ; כשהיתה משלשלת גם את ידה לשם, היה חללוֹ של הכיס מתמלא חום – וידיהם היו משתלבות. את ידו השנייה טמן פטר בכיס מכנסיו ששסוּע היה וממילא נשתרבבה היד על גבי בטנו העירומה. עכשיו חשו בכן עיצומה של הצינה.

“אולי ניכנס לאיזה בית-אוכל-לעניים – אני רעב כל-כך,”

נתייפח פטר לפתע-פתאום.

דיטה ציפתה לכך; היא עצמה כה רעבה היתה שמעֶיה נתחתכו בבטנה; כנראה שרעבונם נתעורר בשן ריח-התבשילים שהסתנן ממטבחה של אותה מסעדה. אבל לא אהבה את בתי-התמחוי, רבים מדיירי הרובע שלה היו באים לשם.

“לא צריכים דוקא ללכת לזה שברחוב המלכה,” אמר פטר, “יש אחד ברחוב קאתרינה.”

“זה מנין לך?” שאלה דיטה בתמהון.

“איינאר אמר לי,” השיב פטר תשובה מגומגמת.

עשו סטיה וחצוּ את גשר-הסוּפה כדי לעקוף את רובע העשירים.

פטר לא היה מתנגד כלל להציץ אגב הליכה בחלונות-הראוָה המפוארים. אבל דיטה לא רצתה ללכת בדרך ההיא. לאחר שעה קלה של הליכה אמר פטר לפתע: “אמא, שלא תכעסי עלי, אני בעצמי הייתי שם – עם איינאר. פחדתי לספּר לך. תרביצי לי, אה?”

לא, דיטה לא תעשה זאת. “וכי אני מרביצה הרבה, אה?” שאלה בנעימה של צער.

“לא כל כך הרבה כמו שהיית מרביצה פעם,” אמר והציץ ישר בפניה.


תשובה זו יישבה עליה את לבה. תכופות, כשמשהו לא היה כשורה – כשהיו הילדים שוברים משהו או מלכלכים את עצמם – והיא הענישתם, היתה אחר כך מתחרטת ומבטיחה לעצמה ששוב לא תניח שתהא ידו של הכעס על העליונה. כמעט לבלתי נשוֹא היה.

כשהילדים היו יושבים אחר כך ומפטפטים בלב קל, כשהם מראים לה חיבה כפולה ומכוּפּלת, ומוצאים מקור של השתעשעות בעצם העונש. ענייה באריכות-רוח וברוחב-דעת. ואסור שיהא כך; שומה עליה להיות חביבה וסלחנית. ואף-על-פי-כן לא היתה דעתה נוחה מעצמה – לא ראתה כל הטבה. והנה אומר לה פטר בלי כוָנת-חוֹנף שכן חלה בה הטבה! מרוב השמחה ביקשה לגפפוֹ ולהעתיר עליו שפע נשיקות.

“שוב לא ארביץ לך אף פעם, כי ילד טוב אתה,” אמרה. “אבל שלא נסתיר עוד סודות זה מזה, טוב? זה מכוֹער כל כך.”

“אבל סודות טובים מוּתר להסתיר – למשל, אם אקנה לך מכונת-תפירה,” אמר פטר.

התמחוי מצוי היה בעליית-גג מעל למסבאה רחבת-ידיים; חום נעים שפע משם. הם דיחקו עצמם לאחד השולחנות.

לאורך שולחנות-הקרשים ישבו כל מיני אביונים ואכלו ברעבתנות, כשלפני כל אחד קערת חלב חם וערימה של פרוסות לחם ושומן או מארגרינה. כאילו נתייראו שמא יבוא מישהו ויטלנה, והיו מרכינים ראשם על גבי הקערה. רובם זקנים היו, ונשים עם ילדים. נורא גלמודים וירודים היו זקנים אלה, וראשיהם המגוזזים והאפורים לא טעמו כנראה טעם של מים זה שנים רבות. יחפנים זקנים ומסכנים שכמותם. שאין להם כל קרובים עלי אדמות, אף נפש חיה שתעמוד להם בדוחקם; והיתה דיטה יושבת ותוהה היכן מצוּי בשעה זו הסמרטוטר הזקן שהיה גר בשכנוּתה.

“אולי מכיר אתה במקרה סמרטוטר זקן אחד בשם רינדום?” שאלה לשכנה.

הלה הניף ראשו מקערתו ותלה בה את עיניו המלופלפות. “וַדאי שאני מכיר אותו, הוא ידיד שלי,” השיב כשהוא מקצץ לחמוֹ לקוביות קטנות באולר-כיס רחב-להב. “היה עובד זמן-של-כלום כאן בווסטרברו; חזר לצוד ציִד לאשפתות שברחוב בורגר, חושבני כך. מתכוונת את לזה הברנש שקיבל מדאליה מטעם העיריה, לא כן?”

דיטה לא ידעה.

“כן, כן, הוא הציל בשעתו שני ילדים מטביעה ליד גשר מוֹט, ובעד זה נתנו לו מדאליה. אותו זמן שוטר היה; אלא שלילה אחד נכנסה בו רוּח שטות ואסר אדם חשוב אחד שלא צריך היה לאסור; וסופו של דבר שנתבקש להחזיר את מַדי השוטר.”

אנשים נכנסו ויצאו. סיים פלוני לאכול, היה קם ומדחק עצמו החוצה, כדי לפנות מקום לאחר. לדי הדלת המתין המון אביונים. לא היו מסיחים זה עם זה; היו יושבים רכוני ראש, בולעים את מנתם וקמים וחוֹמקים. דיטה והזקן היו היחידים שהסיחו; וכיוָן שפנים רבות נתלכסנו לצדם, נשתתקו.

אשה מטורזנת שחוֹרת-שׂיער הביאה לדיטה ולפטר את מנותיהם. דיטה ניענעה בראשה – היתה זו בת עשירים בביתם עבדה פעם כמשרתת. “מה שלומך?” שאלה זו לדיטה. “נשתנית! אַת נשוּאה? בעלך שותה?” והלכה בלי להמתין לתשובה; ודיטה היתה אסירת תודה שנפטרה ממתן הסברים.

לפתע לָפת פטר זרוֹעה: אמא, הדוד קארל עומד שם!" כולו קוֹדח היה משמחה ורצה לקום ממקומו; דיטה הוצרכה לעצרוֹ.


קארל עמד ליד הכניסה ומבטו משוטט אילך ואילך; נראה היה מלוכלך ויגע. משנתקלה עינו בהם, נתפּשט חיוּך של אושר בפניו. נתלש ממקומו וניגש אליהם בצעד מזורז. “יש קצת מקום ביניהם?” שאל ודיחק עצמו ליד פטר.

אך דיטה ופטר הוצרכו לפנות מקומותיהם – אחרים המתינו לכם. “נחכה לך בחוץ,” אמרה דיטה.

לא יצאה שעה קלה וקארל ירד מהתמחוי. “עבודה מהירה כזו.” תמהה דיטה. “אכלת דייך?”

“כן, תודה! אין זה המקום שאתה רוצה לשהות בו יותר מכפי ההכרח. צדקה היא סוף-סוף דבר מאוס בתכלית המיאוס!”

דיטה הסכימה לכך בכל לבה. “ואף-על-פי-כן מקבלים אנו צדקה זו – ושמחים שאנו מקבלים משהו לאכול,” אמרה דיטה.

“כן, אנו דומים לאלה שאנייתם נטרפה – וכדי שלא למות ברעב על האי השומם אוכלים הם צואה.” לא מצא כל עבודה בכפרים שסייר.

“ומה שלומך אַת?” שאל.

דיטה סיפרה לו את מעשה-המכונה. הוא איגרף את ידיו: “אילו הייתי שם לא היה בא לידי כך!” אמר.

היו מביאים את המשטרה." אמרה. “אי אפשר לעשות מאומה כנגד נוֹכלים כאלה; החוק הוא לצדם.”

“אתמול השליך החוצה בעל-בית אחד שברחוב סאקסו ידיד שלי וכל משפּחתו”, אמר קארל. אבל לא ישבנו בחיבוּק-ידיים; אני ועוד בחורים אחדים הלכנו וטילטלנו חזרה את כל הרהיטים לתוך הדירה, והכרחנו אותו מנוּוָל שיחזיר למקומם את הדלתות והחלונות שסילק."

“אתמול?” תמהה דיטה. “חשבתי שרק היום חזרת. למה לא באת הביתה?”

ואגב-כך נתברר שקארל מצוי בעיר זה ימים אחדים; התבייש פשוט לחזור הביתה בידיים ריקות.

הערב רד, ופנסי הרחוב הודלקו. אין קארל יכול לילך עמהם הביתה; מצטרף הוא לידיד אחד שפרש רשתות-דיִג במפרץ קייגה.

"אבל אבוא מחר בבוקר, " אמר. “ואביא לכם קצת דגים; ואולי גם קצת כסף – אם ישחק לנו המזל.” ליוָה אותם כברת-דרך; הפעם בא פטר על מבוקשו: הם חצו את רובע העשירים. ובעוד שדיטה ופטר מהלכים היו לאִטם ומסיחים בדא והא, היה הנער עושה חניה ליד כל חלון-ראוָה.

משפּרש קארל לדרכו נועצו ביניהם אם לפדוֹת את הכסת כל עוד הכסף מצוי בידם, לבסוף באו לכלל דעה, שאין להוציא זה לפועל – שכן אין להם דמי-הריבית.

"מילא נעשה יום-טוב לסבתא ראסמוסן ולילדים! פסקה דיטה.

הם הלכו אל החנוָני וקנו שני מליחים, קצת שוֹמן חזיר, שעועית, וחתיכת נקניק. דיטה הניחה על השולחן את שטר-עשרת-הכתרים, ותוך כדי כך התחרטה על זה, אלא שכבר מאוחר היה.

“רואה אני שנתעשרת היום,” אמר החנוָני בקידת-ראש. “הגברת תרשה לי לנכות את החוב שהיא חייבת?”

קיבלה כתר אחד עודף. וכך נעלם הכסף, נעלמה הכסת. את מכונת-התפירה שוב לא תזכה לראות לעולם!

ואף-על-פי-כן זכתה לחזור ולראותה. בוקר אחד הלכה אצל אשה אחת הגרה ברחוב אדל, מכירה שלה וענייה כמוֹתה – לא היה מי שיפרנסה ומטוּפּלת היתה בצמד תינוקות. לפני ימים ביקשה לעבוד בשביל החנויות – להתקין בגדי גברים; שמוֹע שמעה שעבודה זו משתלמת יפה. “אקווה שלא רימו אותי,” אמרה. “אולי תנסי את המכונה; הרי בקיאה אַת במכונות-תפירה.”

דיטה ישבה והתחילה לעבוד. לפתע פסקה ונשמה עמוקות, חמימות משונה חשה בידיה; מין זרם חם מקלח היה מהן ומתפּשט והולך בכל ישוּתה. בחנה את המכונה בקפידה, את המספּר שלה, את אביזריה; וראשה צנח לאִטוֹ על זרוֹעה; היא נפשה על גבי טבלת המכונה, כפי שנוהגת היתה לעשות תכופות – על גבי הטבלה, ודמעה נשרה, כפי שהיתה נושרת תכופות – על גבי הטבלה, ומפוגגת הימנה ריח מוכר של טרפּנטין. הידידה הניחה ידה על שכמה של דיטה.

“חולה את?” שאלה. “קרה משהו?”

דיטה זקפה ראשה והתאמצה לחייך: “לא כלום; איזו הרגשה משונה תקפה אותי פתאום. קנית מכונה זו כחדשה?”

“חושבת שכן – בכל אופן נראתה חדשה בעיני בשעה שבחרתי בה. אבל עכשיו נדמה לי שטעיתי, שמשומשת היא, וכי אין זו מכונה טובה, מה?”

“כן, זוהי מכונה נהדרת,” אמרה דיטה בלעג-של-לענה. “אלא תצטרכי להשגיח עליה בשבע עיניים, אחרת תברח לה לאחר שכבר תשלמי בשבילה סכום של מאה כתרים. מכונה זו מאומנת לכך. יש להם שם מספר מכונות המאומנות לנדוד ממקום למקום וללסטם תופרות עניות. זהו עסק מצוין – כך הם אומרים.”

“פוּי – לידיהם של גנבים כאלה נפלתי! אבל אני מצפצפת עליהם; באביב נוסעת אני לשבדיה להתחתן עם הבחור שלי – ואז שיחפּשו אותי ואת המכונה שלהם!”


קארל בא למחרת, קפוא על מוח עצמותיו, אבל הביא מנה יפה של דגים, וגם חמישה כתרים במזומנים. שרוי היה במצב-רוּח מרומם.

“הלילה נצא שוב לדיוּג,” אמר, צריך לנצל את שעת הכושר כל עוד לא קפא הים. אבל אילו היו לי בגדי-דייג! קר קצת לספוג טחיבות כל הלילה בכפור כזה."

אבל קארל סבר שמוטב להמתין ימים אחדים ולראות מה יהא מזג-האויר: אם הזרם הדרומי יקפא, בין כך יתבטל הדיִג. הסירות העוגנות במפרץ של אי-השדים כבר מרותקות בכפור. “ואָז נמצא משהו אחר,” אמר בפנים שוחקות; שוּמה עליו לעודד את רוחה של דיטה.

היא טיגנה לו דגים ונתנה לו ספל קפה חריף ביותר כדי להפשיר את הכפור שנספג בעצמותיו. משׁכּילה לאכול ולשתות ביקש לפרוש לישון למאורתה של הזקנה ראסמוסן; אבל היא לא תניח לו ללכת לגוב זה של צינה. “אתה תישן במיטתה של סבתא ראסמוסן,” אמרה. “ואנחנו נהיה שקטים כעכברים.”

“יכולה אַת לירוֹת מתוֹתח גדול מעל לראשי, לא איכפּת לי,” אמר קארל כשהוא מפהק. עיניו נעצמו מעצמן. משפרש לישון נטלה את בגדיו ותלה אותם ליד הכירה שיתייבשו. מוּטל היה בזרועות משולבות ומשוקע בשינה עמוקה. פניו רגועים היו, טבועים ארשת אוֹשר עמוּמה. וכל זה משום שהשתכר מעט כסף. שהתה והסתכלה בו דמוּמה, ותוך כדי כך ניגשה על בהונות רגליה למיטתו, גחנה ונשקה לו על פּיו, הוא זע, אך לא הקיץ.

דיטה נפנתה לבדוק את בגדיו, הברישה אותם בקפידה וחזרה ותלאתם כנגד האש. נעים היה לחוש בגדים אלה בין ידיה; הם הפיגו ריח של ים, והזכירו לה את הזמן שלארס פטר דייג היה.


 

פטר הקטן


מכבר הגיעה שעתו של פטר לילך לבית-הספר; אבל בשל סיבה זו או זו עדיין לא הלך. מטעם הרשות לא באו אף פעם לביתה של דיטה, ולאט-לאט נתבצרה אמונה בלבה שאין העולם יודע ולא כלום על קיוּם קנה. אבל יום אחד כששיחק פטר הולך לבית-הספר, מיד הלכה אצל שכנתה ואמרה לה שזהו דבר תמוה ביותר, כיון שפטר כבר הגיע לשנתו השמינית! וכל נשי הגוש התחילו להפוך בזה העניין, והיו מתוַכחוֹת באריכות-דברים על המשוּנה שבוֹ.

הסבורה דיטה זו שהיא עומדת מעל לחוק! הסבורה היא שילדיה פטורים מהליכה לבית-ספר ומקניית לימוד כלשהו – בדיוק כילדי המלך? אשתו של העגלון אולסן השמיעה דברי כיבושין כנגד דיטה וטענה שזהו עניין של רצינות יתירה. כיוָן שלפי החוק חייב כל ילד לקבל חינוך דתי. בין שאדם גוֹוע ברעב או לא, דת חייב הוא לקנות; כי אלוהים בכבודו ובעצמו ציוה שתינתן לעני זכות שוה עם העשיר ליהנות ממתנות חסדוֹ. שמונה ילדים הביאה לעולם, ויודעת היא היאך חייבים לחנכם.


דיטה חשה שאָזניה לוהטות. “באמת ששכחתי לגמרי לתת את הדעת על כך,” אמרה.

לא היתה זו אמת לאמיתה, כי פטר היה מזכיר לה תכופות למדי שרוצה הוא לילך לבית-הספר. איינאר סיפר לו דברים מופלאים על בית-הספר, על מורים המדברים בחביבות והנקיים ומצוחצחים עד כדי טיפּשוּת. פטר הכריז אפילו יום אחד בפסקנות: “אם לא תביאי אותי לבית-הספר, אלך בעצמי! אני רוצה להתחיל בית-ספר!” חש היה שחרפה היא להיות מפגר אחרי חבריו. אבל דיטה התייחסה בחשדנות לכל דבר שיש לו מגע-ומשא עם הרשות; מלבד זאת, כיצד תוּכל לוַתר עליו; מי יהא משגיח על התינוקות שעה שראסמוסן הזקנה הולכת לשוּק להשׂתכר פרוטות אחדות.

עכשיו החריף העניין. דיטה ביזבזה יום תמים על התרוצצויות כדי להשיג את התעודות הדרושות – מנגנון שלם הופעל כדי שפטר הקטן שלה יוכל לחרוֹש בתוך הקאטכיזמוס של לוּתר. לאושרה בקיאה היתה אשתו של העגלון בכל העניינים האלה וידעה מה שדרוש. ראסמוסן חייבת ללכת עם פטר ולבקש שיקבלוהו; דיטה עצמה לא העיזה ללכת. “אין לי פנאי!” התנצלה.

“אם יעקמו את האף ויתחילו לשאול למה מאוחר כל כך, שתגידי להם שהיה כל הזמן בכפר, אצל דוד שלו,” אמרה אשתו של העגלון אולסן.


אבל קיבלוהו בלי טענות-ומענות, כל התעודות בסדר היו – מעתה ואילך נחשב פטר תלמיד-בית-ספר. דבר זה נתן אותותיו מעצם היום הראשון. קולו נעשה עמוק יותר, והקמט שבין עיניו היה מבצבץ תכופות יותר. היה מתכעס מאוד כשמשהו לא הלך כשוּרה כפי שצריך; כשלא היו דואגים לכך שיהא מחוץ לדלת במוֹעד הנכון, היה נוטל ילקוטו ומסתלק בלי אוכל ובלי שום דבר. דייקן היה כמכוֹנאי של קטר; סבתא ראסמוסן היתה משדלתו: “הרי רק שבע וחצי, אין אתה צריך למהר!”

“כבר חמישה רגעים לשמונה,” היה אומר קצרות ומסתלק בו ברגע. והדין היה עמו, כי מיד לאחר כך היה השעון מצלצל שמונה.

חבל מאוד שהלך לו השעון הטוב שלה שקוּקיאָה היתה מכריזה על השעות! גם זה סחב, שיכור מנוּוָל זה, אך ורק כדי למלא גרונו ביי"ש! זה אירע לפני שלושים שנה, אבל ראסמוסן הזקנה כעוסה היתה על בעלה, כאילו אירע זה אתמול.

דיטה הקדימה לקום; אותו יום נשכרה לכבס אצל משפּחה אחת הגרה ברחוב המלך-הגדול; בחמש בבוקר עליה להיות שם ולהבעיר אש תחת דוּד-הנחוֹשת כדי שיהיו הכבסים מרתיחים שעה ארוכה. קמה ושׂפתה קומקום מים לקפה של שחרית; היא הניחה את המנורה במטבח כדי שלא לעורר את הילדים. באותו פרק-זמן היה פטר מתלבט בשנתו – מחמת בית-הספר! היא עמדה ליד החלון באורו של הירח וסרקה את שׂערה דליל; את נשורת-השׂיער סילסלה לפקעות וטמנה אותן במגירת השולחן; היא תתן להתקין מהן צמה – משתוּכל להפריש את הכסף לכך.

הירח שפך נוֹגהוֹ לתוך החצר שמחוּפּה היתה שלג; אור כחלחל מהבהב היה על גבי מרבד צחור זה; כל דבר נסתמן חריפות ועם זה היה אַורירי, בלתי ממשי. לפתע התחיל האור לזוע גלים-גלים; דלת-הגרר המכסה את בור הזבל של העגלון אולסן נפתחה מעצמה – ודמות גחה והשתרבבה מתוך הבור, מחותלת אֵד חם של זבל. הדמות טענה שק על גבה וסגרה את הדלת בקפידה – היה זה הסמרטוטר הזקן. דיטה נזדרזה ופתחה את החלון, כדי שחריקתו תגיע לאָזניו של הזקן, ורמזה לו בידיה. הלה החוָה את הסגנום שלו – סימן שהשגיח בה. ואמנם מיד לאחר זה שמעה דיטה קול צעדיו על גבי המדרגות.

“בוא ושתה ספל קפה,” מילמלה והכניסתו לחדר. פטר יתעורר מסתמא בשל האוֹר, מילא.

אותה שעה יצא העגלון אולסן לאבוֹס את סוסיו; שיחק לו המזל לזקן שהתחמק בעוד מועד.

“מוטב שלא ראה שאני לן בבוֹר-הזבל שלו, כדי שלא יצטרך ללכת למשטרה ולהלשין עלי; שאם לא ילשין עלוּלים הם לקחת ממנו את הרשיון,” אמר הסמרטוטר הזקן.

“ואין לך היכן לגור – גם לא בשעות היום?” שאלה דיטה וצמרמורת חרשו את בשׂרה שעה שהביטה בו.

“לא, העסקים הם ירודים מאוד. קודם לכן הייתי ממיין בעצמי את הליקוטים שלי – ומוציא מכך קצת פרנסה; אבל עכשיו מוכרח אני למכור את כל הלקט כולו לסמרטוטרים שמצבם טוב משלי. וגם הללו מוכרחים להוציא איזה ריוַח לפני שהם מוכרים את הגרוטאות והסחבות לחנויות; והחנויות מוכרות את הסחורה לסוכן שמוכרה לסיטונאי. אנשים רבים כל כך רוצים להתפרנס מהאשפתות שלא משתייר כמעט מאומה בשביל המלקט, יקירה, יקירה, עסק ביש העסק שלי! ביום אני יושב לי בפינה של בית-מרזח – כשהרוַחתי משהו. כי הישיבה שם עולה כסף – הכל עולה כסף!”

“יכול אתה לבוא לכאן לאחר שאתה גומר את הסיבוב שלך,” אמרה דיטה. “לכל הפחות חם כאן, ותוכל לפטפט קצת עם הזקנה.”

“מודה לך בכל לב, אבל – לא! רוצה את שאסחוב לכאן את כל הזוהמה של האשפּתות! בקושי הם מניחים לי לשבת בבתי המרזח; טוענים הם שאני מסריח נורא; ותכופות נאלץ אני לעשות את הרחובות אַכסניה שלי.”

כן, סרחון קשה נדף ממנו. עלוּב שכמוֹתוֹ; פטר שיפשף את אַפּו הסוֹלד כאילו היו מצוּיים בו זבוּבים. ואף-על-פי-כן אי-אפשר שיהא מתגורר ברחובותיה של המטרופולין. “שתבוא!” שידלתו דיטה בפנים שוחקות, “הילדים אוהבים אותך כל כך.”

“הסרחון – לא איכפּת; יכולים אנו לסתום את האַף,” אמר פטר וזקף ראשוֹ.

“מה, אתה עֵר כבר?” תמה הזקן והתוָה לפניו את הסיגנום שלו.

“תסתום לך את האַף. אתה אומר – אנשים רבים עושים כך שעה שהם נתקלים בי – אבל מה לעשות, אין ברירה אחרת. לכל מקצוע יש חסרונות שלו!”

“אילו ידעתי איזה מקום-לינה בשבילך,” אמרה דיטה מהורהרת. “חושבת אני שחדרו של קארל יהא קר מדי – הולך לו עכשיו כל לילה.” אבל הזקן לא רצה לשמוֹע כל כך. “שוב אין אני ראוּי להיות בין אנשי מן היישוב.”

לבה של דיטה נאבק עם חוּש הנקיוֹן שבה. מן הנמנע הוא לקיים נקיון בסמרטוטר הזקן – לאחר שהוא מחטט בכל אשפתות העיר. נפש עלובה! – אין הוא יכול לישב במנוחה על הכיסא. “האם לא היו מכניסים אותך לבית-הזקנים?” שאלה.

הזקן קפץ על רגליו. “אם תנסי להכניסני לשם – בחיי שאיני יודע מה שאעשה לעצמי,” אמר; כל-כולו מרעיד היה מאֵימה. “עלי להסתלק!” נטל לשׂקוֹ וכיתפוֹ.

“אבל הרי חושך עדיין בחוץ; אולי תחכה כאן עד שיאיר היום?” ביקשה דיטה לשדלוֹ. לא, שעתוֹ דחוּקה עליו.

“עלי ללכת לס”ט וובנשוס לקנות כיכר-לחם. כשבאים לפני שש מקבלים בחצי המחיר.

“זוהי דרך ארוכה מאוד!” אמרה דיטה.

“היינו-הך אם מפסיעים ברחוב לינגבי או ברחוב אחר,” אמר הזקן. "הרי צריכים איך-שהוא לקטול את הזמן. בכן, שלום רב ויברך אלוהים אותך ובני ביתך בזכוּת לבך הטוב.

לאחר שדיטה האירה לו לזקן לירד במדרגות, מזגה ספל קפה לפטר. האמת היא שהוא לא ביקש כלל קפה, אלא שמוטל היה ומביט בעיניים חשקניות בקומקום ומרחיש בשפתיים חייכניות. מנוּוָל קטן – אין לעמוד בפניו! “אבל שתחזור ותישן,” אמרה דיטה. "עדיין לא חמש. ראסמוסן תעיר אותך. ושתתנהג יפה בבית-הספר, שלא יאמרו: אמא-דיטה היא מסתמא אשה רעה שיש לה ילדים כאלה. ושתגיד לראסמוסן שיש חתיכת נקניק בשביל הדוֹד קארל. תגיד לה שאם יחזור בבגדים רטובים, שלא תתן לו ללכת לישון לחדרוֹ. ואם אין די פּחם - - "

“הכל יהיה בסדר; אין אמא צריכה להיות מודאגת,” נכנס פטר לתוך דבריה.

“תודה לך, בני שלי. שתזכיר לסבתא ראסמוסן שתלך למפקח-הרובע.” שהתה על עמדה מהורהרת. “נדמה לי שזה הכל,” אמרה, ונשקה לנער. כיבתה את המנורה ויצאה.

מקץ רגעים אחדים גָח פטר מהמיטה וקפץ לתוך בגדיו. משעמם לשכב ולנמנם; רעיון נפלא ניצנץ במוחו. הסמרטוטר הזקן מפסיע בשעה זו ברחוב לינבורג; מַשמע שצריך להיות מעניין מאוד לשוטט באישון לילה – הוא יעיר את איינאר ושניהם ילכו ללקוט צרורות-פחם ברציף לרסא. יחזרו בדיוק לפני שמונה באופן שלא יאחרו את בית-הספר. גחן והוציא את השׂק מתחת לשולחן המטבח וגלש שפי במדרגות. חושך היה, ופטר נתפחד קצת, אבל משעמדו רגליו בחצר נתאוֹשש. רץ לחלון דירתו של הספּן אנדרסן ודפק על השמשה; אנדרסן עצמו מוטל היה בבית-החולים, אחרת לא היה פטר מעיז לדפוק בלילה על חלונו.

“מי שם?” שאלה סלמה בקול-פּחדים.

“איינאר יכול לצאת – לאסוף פּחמים?” שאל פטר.

“אֵלי! ילד, זה אתה – עֵר כבר בשעה זו של הלילה?” שאלה סלמה ומשכתו פנימה. חום מעיק עמד בחדר; מתגוררים היו בחדר אחד בלבד, וכל בני הבית ישנים היו שם. מצעות הותקנו בכל הפּינות, על גבי כיסאות שלאורך הקירות, ועל גבי הרצפה. איינאר מיתח עליו את בגדיו בחפּזון, עיניו ברקו בברק של הרפּתקנות.

שני הזאטוטים הפסיעו לעבר המעגנים הגדולים של לרסא. באמצע הדרך נתחָוור להם פתאום שאפשר לעשות קפּנדריה לפרי-האוונס, הקרוב יותר לביתם. בתצלובת הרחובות שבסמוך לנמל צץ פתאום שוטר שנהה בעיניים חשדניות אחרי שני הנערים השפים-חומקים כצללים. בכל הדרך כולה נתקלו רק בצמד נשים שמיהרו למשרדי העתונים ליטול את עתוני הבוקר.

לא היה שמץ של תקוָה לחדור בשעת לילה זו לתחומו של הנמל, ועל אחת כמה וכמה להסתלק עם משה בשׂק, איינאר בקי היה בכל העניינים האלה! אבל אפשר להקניט את כלבי-הציִד המתרוצצים אילך ואילך בין שני פסי המסילה; מבדח מאוד לראות היאך הם מנשכים את הברזל בזעף, כשהם מדמים לעצמם שתקעו שיניהם לתוך רגלו הכחושה של נער. ואז היה הנוטר יוצא מבקתתוֹ, ושוֹהה מאחרי סוֹרג הברזל וזועם אין-אוֹנים ככלביו.

צפונית לנמל השתרע קטע של מפרץ שנסתם עפר. סירות, דו-תרניות קטנות ואסדות היו מתגוללות שם; חריצים התפתלו בשתי-וערב בין גרוטאות של סירות, של דוָדים מוחלדים, וחפצים מפלצתיים כיוצא בהם. לאורך החריצים מוטלים היו צרורות של פּחם. פעמים אירע שדופני העץ של הקרונות היו מסתדקים מחמת הלחץ, ומעט פּחם היה מידרדר החוצה, אז קל לצבור שׂק מלא – ואין זה בחזקת גניבה. אלא שרצוּי שאיש לא ישגיח בכך! כעכברים היו שני הזאטוטים מנתרים בין קרונות רעועים, בין אסדות וסירות מהופכות.

איינאר היה בא תכופות לשם; אבל לגבי פטר היתה זו הרפּתקאה שכוּלה חידוש וכלל לא השתדל להסתיר את התרגשותו. אבל מופלא מכל היה הלילה עצמו. אף עם עדיין לא מצוּי היה בתוך-תוכו של הלילה. דומה היה שהעולם כולו עצר נשימתו; הירח זרח בנוגה אחר לגמרי מאשר בתחילת הלילה; כאילו לא העיז אז לצאת כל-כולו מחמת פּנסי הרחוב. עכשיו שפך נוגהו מלוא חפניים על פני הארץ, והכוכבים ניצנצו והיבהבו כאילו עייפו להיות ערים. השלג הנוצץ חרק תחת הרגליים, ושם על גבי המים הדמומים רדמו המצודות האפלוליות. ומהאופק גחו ויצאו ספינות; בדומה לערוגות של אור נעו-גלשו על פני המים. היו אלה ספינות-נוסעים שבאו מערי השדה.

“אילו היינו עכשיו ליד גשר קווסטוס, היינו נושאים מזוָדוֹת ומרויחים קצת כסף,” אמר איינאר.

פטר לא ידע היכן מצוי גשר זה; אבל ידע שאין אדם יכול להיות מצוי בשני מקומות בעת ובעונה אחת – כך אמרה סבתא ראסמוסן.

משצברו מלוֹא השׂקים הטמינו אותם תחת סירה ורצו את המים לראות אם גלידי הקרח הצפים בהם מוּצקים די. הם העירו סיעה של ברוזי-בר שהתנמנמו על פני המים; הברוָזים המוחרדים פּצחו בסלסול שרקני והפליגו כשהם משיירים אחריהם שובל-קצף ארוך. צפירה של בית-חרושת שיסעה את דממת הלילה, פעם ופעמיים; משמע שכבר רבע לשש. הצפירות הזכירו לפועלים שהגיעה השעה לצאת מהבית.

ודרומית לנמל התברגה לתוך החלל צפירה אחרת, צרודה. “צפירה זו באה מגשר הנס,” אמר איינאר. “הפועלים עולים עכשיו על האי אפשאל. הם עוברים על קרשים אחדים שמסלקים אותם מדי כדי שלא יוכלו לחזור עד הצהריים. אבא שלי עבד שם.” איינאר ידע הכל!

סוף-סוף הגיע השעה לחזור הביתה! השׂקים היו גדושים וכבדים. יצטרכו לגוֹררם על גבי השלג; למזלם היה השלג דחוס וגליש. בתצלובת הרחובות שמחוץ לתחום הנמל עצרם שוטר; הלה ביקש לדעת מה יש להם בשׂקים, ולהיכן הם סוחבים אותם.

“קנינו פחם בשביל אמא, שם בפינה,” העמיד איינאר פנים מחוצפות, “ואנו נכנסים לרחוב גרינא.” כיוָן שכך הורשו להמשיך דרכם.

סמוך לשבע פרקו שׂקיהם בבית; ראסמוסן הזקנה הלבישה אותה שעה את שני התינוקות. “משמע, שהלכת על דעת עצמך – מעשה-פרחח. אה?” אמרה בהיתוּל.

פטר הסמיק עד אָזניו. “הלכתי רק לאסוף פחמים,” התנצל. “האם יש איזה רע בזה?”

“יכול חלילה לקרות לך משהו שם – ואני אשב כאן ואדאג לך, אה? נדמה לי שהשׂטן עצמו התעופף עמך.”

הוא בלע בחפזון את אוכלו והסתלק כדי לא לשמוע את דברי הכיבושין של הזקנה.

פטר כבר היה לבו גס בבית-הספר; לא היה מספק אותו מזון של התלהבוּת והתרגשות שנפש הנער נשתוקקה לו. היו מורים חביבים שהניחו לנערי-החלב, שהיו משכימים עם הנץ השחר, לנמנם בשיעור הראשון; ומאידך היו מורים קפדנים שהיו דנים ברותחין תלמיד שהעיז לצחוק. ואין לומר שכל זה מענג ומשעשע היה.

אבל באותו פרק-זמן ארע בכל זאת משהו בלתי רגיל; חבורה של רופאי-שינים ערכה סיור בבתי-הספר כדי לבדוק שיניהם של הילדים!

“למה שאנחנו רזים כל כך,” הסביר פטר בבית טעמה של בדיקה זו. והדין היה עמו; העתונים היו מרבים לדיין על כך: המפקחים על רשת החינוך ציינו בחרדה מצב מדאיג והולך על תזונה לקוּיה בקרב תלמיד בתי-הספר הציבוריים. והואיל והיתה סיבה להניח שקיים קשר מסוים בין תזונתם הלקוּיה של הילדים ובין שיניים לקוּיות, מינתה הממשלה זוג של רופאי-שיניים שיבדקו שיניהם של הילדים ויעשו לתיקונן. הרופאים קבוע ששיניהם של הילדים הן במצב איום ונורא. אך באו לידי מסקנה שיאן לתלות את כל הקוֹלר במצב הגרוע של מנגנון הלעיסה – גם התקנת התבשילים ממלא אף היא תפקיד של חשיבוּת ייתרה. לכן יש להקדיש תשומת-לב לבישול המאכלים שבדין שיהא כהלכה שעה שהשיניים לקויות הן. וכיון שכך יש להנהיג בבתי ספר שיעורי בישוּל לנערות; רובן של בנות העניים בוּרוֹת גמורות הן בהלכות בישוּל.

פטר ואיינאר יכולים היו להעיד שתכופות לא היה נעשה בביתם אפילו נסיון כלשהו לבשל איזה תבשיל. אבל משתוקקים היו לדעת אם תינתן לכל תלמיד ותלמיד מברשת שיניים.

אותו יום חזר פטר מבית-הספר דרך רחוב המלך-הגדול, שם היתה אמו טרודה בכביסה. אם יהא בר-מזל ויבוא בעת שהיא אוכלת ארוחת-צהריים, יקבל אף הוא משהו – בשר מטוגן בביצה ובפירורי לחם! העשירים, אין הם אוכלים אלא בשר כזה המתקרא שניצל; פטר חיבב את טעמם – אילו עשיר היה לא היה אוכל אלא שניצל. אבל אשתו של העגלון אולסן טעמה שונה היה; כשהיתה הולכת לכביסה, נזדרזה ואמרה לעקרת-הבית: הייתי מבקשת שלא לתת לי שניצל ותפוחי-אדמה מתובלים ברוטב – כבר אכלתי זה במאתיים מקומות ששם כיבסתי! קשה היה להניח דעתה בענייני אכילה; ועקרות הבית העשירות היו מצטרכות לה רק בלית-ברירה.

מצא לאמו אוכלת ארוחת-צהריים – שניצל ותפוחי-אדמה, הורא! היא ישבה שחוחה על ספסל הכביסה; כל-כולה אמרה עוני! פטר ניגש וכרך זרועו מסביב לכתפיה; תכופות היה עושה כך – באין איש רואה. תחת דוּד-הנחושת היתה האש מנהמת ומזמזמת;

חום משיב-נפש שוֹרה היה שם. אגלי זיעה זכים כיסו מצחה של דיטה.

“טוב שבאת לראות אותי, בן שלי,” אמרה, כשהיא מושיטה לו את הצלחת. הוא הסתער עליה ברעבתנות.

“אמא, נקבל מברשות-שיניים בבית-הספר!” אמר פתאום בלחיים תפוחות וכוססות.

“באמת, בן? זה טוב מאוד; אז יהיה להן לשיניים מה לעשות,” אמרה.

“אין לנו די בשר על עצמותינו, אז משום זה השיניים שלנו רעות כל כך.” דיטה חייכה חיוך עמום לפטפוטו. “זה נכון?” חזר ושאל.

“תגיד לסבתא ראסמוסן שאני אחזור מאוחר,” אמרה בקול עייף ויגע, שעה שהתקין עצמו ללכת. “היא כבר תמצא משהו בשביל ארוחת-ערב.”

היא חזרה לגיגית-הכביסה והוא השתרך לאִטוֹ הביתה.

“הבנות חייבות ללמוד בישול, ואנחנו כולנו נקבל מברשות-שיניים!” נצטרח צוֹהל בכניסתו.

“אתה מביא עמך הרבה רוח-פרצים,” נזפה בו ראסמוסן הזקנה, מאז התחיל ללכת לבית-הספר הוצנה קצת חיבתה אליו. נער טוב היה – אין לומר שלא; אבל התחיל מנער הימנו אפוטרופסות שלה ונעשה עומד ברשות עצמו.

“באמת שכל זה נכון!” אמר פטר. כשהוא חוזר ומרצה כל אותו סיפּוּר.

“טוב מאוד; אני מאמינה לך, אם כי לא היו נמצאים הרבה אנשים שיאמינו לך,” אמרה הזקנה.

“אַת בכלל לא מאמינה בשום דבר,” אמר פטר מתוך הרוגז. “גם אני לא אאמין עוד לשום דבר שתספּרי לי.”

“אתה רוצה דוקא שאאמין למעשייה כזו? עדיין אין אני טיפּשה כל כך. יכול אתה לספר מעשייה זו לאיכרים מטומטמים – לאלה שמסירים לעצמם את אָזניהם ומשתמשים בהם ככפּוֹת לאכול דייסה שלהם.”


“אבל מנהל בית-הספר בעצמו אמר כך. חושבת את שהוא ישקר?”

הזקנה מצאה שמן הראוי הוא שלא תוסיף לעמוד על דעתה.

“מילא, אין אני מתפּלאה כלל שאומרים שם לעסוק בבישול ובמברשות-שינים – כשהשטן יוֹרק, הריהו יוֹרק כבר ערימות-ערימות!”

פטר שוב נתרעב וישב עם היושבים לשולחן; תמיד מוכן ומזומן היה לאכילה של ממש. משכילו לאכול, נתעטפה ראסמוסן הזקנה בסוּדרה והלכה למפקח הרוֹבע. היא לקחה עמה את אַנַה, באופן ששוּמה היה על פטר להשגיח על התינוק-האָח. והיה די בכך.

ברגיל היה הכל עובר על צד היותר טוב, הרי תכופות משגיח היה על שני התינוקות. אבל אותו יום רצה התינוק-האָח שפטר יהא מטלטלו אילך ואילך בלי הרף. שיניים היו מבצבצות לו ולא היה ממיש אצבעו מפיו; חניכיו הרכים תפוחים היו. ופטר טילטלוֹ לכאן ולכאן, אל החלון כדי שיהא מציץ החוצה, וחזרה אל השולחן שעליו מונחים היו צעצועיו; אבל התינוק לבו לא נתיישב עליו, היה פטר יושב לפוש קמעה מיד נתייבב, ופירושו של יבוּב זה – שפטר יקום ויהלך עמו אָנה ואָנה. הדוד קארל יצא אמש לדיִג וצריך היה לשינה שליוָה.

ופטר נתעייף ונתייגע; התינוק צנח מטה-מטה והיה קרוב להישמט לחלוטין. מתוך היגיעה טילטלו עד למטבח וסגר את הדלת כדי שלא יהיו געיותיו נשמעות. אלא שצינה קשה עמדה במטבח, הילד כמעט שהכחיל כולו. וסופו של דבר שנעשה פטר אוֹבד-עצוֹת ומחמת היאוש געה בעצמו בבכי.

אותה שעה יצא קארל. “קונצרט נאה אתם עורכים כאן,” אמר בפנים שוחקות, ומשכם חזרה לחדר שחמימות עמדה בו. לא הוצרך לשעה ארוכה להצהיל את התינוק. “למה לא קראת לי, פטרקין?” שאל,

“אני יכול בעצמי לטפּל בו,” השיב פטר קצרות, מתבייש היה בקלקלתו. קארל עמד על כך.

“אתה פרא-אדם גמור,” אמר. “בחיי שאין אני מבין כיצד יכול אתה לסחוב תינוק כבד שכזה.” זה הפיג את עלבונו של פטר.

מישהו הקיש על הדלת; היה זה איינאר שידחק עצמו לתוך הפתח: “מוּתר לו לפטר לרדת לשחק בחצר?” שאל. הלה היה זאטוט מוּצק בעל פנים גלויים וחמודים – אבל מלוכלכים כל כך!

פטר הניע בראשו וקרץ אליו קריצות, “סבתא ראסמוסן הלכה, " אמר בנעימה של מי שאחריות כבדה רובצת עליו.”

“יכול אתה להסתלק,” צחק קארל. “החושב אתה שלא אוכל להשגיח על התינוק-האָח?”

שני הזאטוטים גלשו בכהרף-עין מהמדרגות. איינאר עף כחץ דרך השער ולא נשתהה אלא בפינת הרחוב אדל להמתין לפטר. חושש היה שלא יתחשק לו למישהו להטיל עליו איזו שליחוּת. “אנחנו הולכים אל האגמים!” הודיע בפנים שמחוֹת לפטר. וזה הלך אחריו כסומא. רק משהגיעו לגשר-השלום נזכר פטר שהבטיח משהו לאמא, משהו בקשר עם זו ההליכה אל הים – ושלא היה מחוּוָר לו כל צרכו, אבל הנה משתרע לפניו הקרח; עכשיו כבר מאוחר מדי!

“הקרח – בחזקת סכנה!” נאמר על גבי לוחות-מודיעין שנתמשכו לאורך החוף, אבל הם לא שׂמוּ לב לכך – אתראות של פומבי עשויות רק לגזול משהו טוב מהבריות, גלשו למטה והרחיקו מהחוף.

משעברו כברת-דרך נשמעו צעקות מהחוף – שוטר עמד שם, והיה מטרף בידיו בתנועות מאַיימות, רצה פטר לחזור. “נשתגעת?” אמר איינאר, והפליג לעבר גשר-מלכה-לואיזה. אותו שוטר לא נתעצל ורידף אחריהם על גבי היבשה; ולפתע צץ על הקרח. פטר יבב אגב ריצה: “אמא, אמא!” – “שתוק לך!” צעק איינאר ואחז בידו. והפליג עמו לחוף שמנגד. שוטר שני צץ מהצד השני וביקש לתוֹפסם; אלא שהיה מסורבל ודוּבי מדי במגפיו, הם הגיעו למדרון של “האגם השחור” ודרך מבוֹי הגיעו לרחוב רייס. סמוך ל“ביתן-הים” נשׁתהו ברתיעת-פתע, בדומה לצמד סוסים ברחנים. “אָה-אָה!” צנף פטר. “הסתכל בי!” שטוף היה זיעה ולחייו הסמיקו.

בזה המקום לא היה הקרח בחזקת סכנה כלל וכלל. כל פאת האגם מחויצת היתה מקושטת אילני חג-המולד, ומאות אנשים לבושים נוי החליקו על גבי ראי-הקרח, או הוסעו בתוך מזחלות – לצלילי תזמורת. כל האנשים האלה אדרותיהם מוחרזות היו פרוָה וכומתות של פרוָה חבושות היו לראשם, והנשים ידן האחת נתונה היתה בתוך בֵיָדַיִם של פּרוָה ולחייהן סמוקות היו כתפוחים הסמוקים ביותר. זו הפעם הראשונה שפטר רואה היאך מחליקים על הקרח. “הבט, הוא מתעופף לו!” צעק, בהצביעו על מחליק אחד. “הוא נוגע בקרח רק בִקצה אצבעות הרגליים!” פליאה כיצד ירד זה.

“יכול אני לעזור לך לשׂים את המחליקיים?” שאל איינאר לאשה צעירה לבושה פרוַת-סנאים שישבה סמוך לגדה ונתייגעה בנעילת המחליקיים.

“מודה לך מאוד!” אמרה – ומניה-וביה היה איינאר שם, פּטר הלטיש עיניים של תמיהה, ומיד נמצא אף הוא מעֵבר לחַיִץ. שומר צץ לצדם.

“הם עוזרים לי – הם שומרי-הראש שלי.” אמרה האשה הצעירה, הלה השיק ידו אל כומתתו בנימוס רב והלך לו.

האשה הצעירה רצה ריצה קלה וחזרה והוליכה את שני הנערים לדוכן קטן. היא הזמינה בשבילם שתי כוסות שוקולאדה רותחת ושני כעכים. משכילוּ לאכול יצאו לשוטט על קרח, יד שלובה ביד, להסתכן בקהל המחליקים. הגברת הצעירה שלהם אחזה בידו של בחור מטורזן; דומה היה ששניהם משחקים במשחק “נַסר, נַסר, המַשׂוֹר!” נשתהו ליד הנערים ופטר שם ידו בכף ידה של הגברת, “הם האבירים שלי!” הסבירה לבן-לווייתה וטפחה על לחייהם. הלה צחק ונתן לפטר מטבע של נחושת.


מוטב שיסתלקו עכשיו; השומר לא גרע כל הזמן עינו משני הזאטוטים, חמקוּ-יצאוּ לכיכר הראדהאוס. “שמע, אולי נקנה משהו בעד המטבע שלך?” אמר איינאר ועשה חניית-פתע לפני חלונה של מאפייה. “למה שאני רעב כל-כך.”

לא, פטר מוכרח לחסוך ממון רב כדי לקנות לאמוֹ מכונת תפירה חדשה. “אבל יכולים אנו ללכת לתמחוי!” אף פטר רעב היה.

משיצאו מהתמחוי שׂמוּ פניהם אל תחנת הרכבת המרכזית לראות אם יתמזל להם המזל להרויח פרוטות אחדות בטילטול מזוָדה; פעמים יארע שנוסע פלוני או אלמוני רוצה שיטלטלו לו את מזוָדתוֹ אל הכרכרה. “אבל לא נשים זקנות,” אמר איינאר; “נשים זקנות לא נותנות אף פעם שום דבר. רק אומרות: תודה לך, רב-תודות לך!” ודי.

אותה שעה חָצה את הכביש ברנש כרסתן ובידו מזוָדה כבדה.

“זהו טוב,” לָחש איינאר, ושני הנערים עטוּ אליו, זה מצד זה וזה מצד זה, הלה בחנם תחילה בקפידה, ולאחר שיקול-דעת הוֹשיט להם את המזוָדה; בקושי היו גוררים אותה. והכרסתן היה מהלך לצדם כשהוא מקנח את הזיעה ממצחוֹ ומעוֹרפּוֹ. “בחיי שאתם שני בחורים כהלָכה!” אמר בהתפּעלוּת.


נתן להם כתר שלם, ואיינאר טמנוֹ בכיסוֹ. משם הלכו למלון בריסטוֹל ודחפו כתריסר פעם את דלתות-הסיחרור בשביל היוצאים-והנכנסים. אבל לא קיבלו מאומה; האנשים ראו בכך דבר המוּבן מאליו. ולפתע חשו ששוב נתרעבו.

“שמע, אולי נקנה משהו בשביל הכתר?” אמר פטר.

איינאר דיחק לשונו כלפּי לחיוֹ: “נתחשק לך, מה?” אבל מקץ רגע קפץ ונכנס למאפייה וחזר משם מצוּיד שׂקית מגודשת ביסקוויטים מתוּקים. ותוך כדי כך נתחוור להם שהיום נוטה לערוֹב – וכי עליהם לזרז עצמם הביתה.


אבל שלא מדעת נמצאו חוֹצים את רחוב סטרגט המהודר – יהיו מציצים רק הצצה כלשהי בחלונות הראוָה.

והריהם עומדים מסומרים לפני חלון-ראוָה של חנות-צעצועים, ודעתם מופלגת ממקום ומזמן; פניהם מחוּצים לשמשת החלון, זללו את הצעצועים הססגוֹניים בעיניים רעבתניות שאור החנות רשף בהן, הם כיסו בהבל-פּיהם החם את החלון באופן שהוצרכו להסיט עצמם תכופות לכאן ולכאן.

“הבט,” אומר פטר. “מכונה אמיתית! היא שלי!” איינאר טוען ששלוֹ היא – שכן ראה אותה תחילה; רגע אחד קרובים להתכתש בשל הצעצועים שמאחרי סוֹרג-הזכוּכית.

“אם אני אקבל את המכונה, אז אתה תקבל את ההוא הבית הגדול והסוסים והפּרות,” שידלו פּטר.

ואיינאר וַתרן היה. “אם כך אז אני רוצה את שני סוסי-הנוֹע גם!” אמר. “אני צריך אותם!”


וחזרו ונתפּייסו וחזרו ושילבוּ ידיים וחילקו ביניהם את הצעצועים – הפעם דאגו שלא לקפּח חלקם של האחים והאחיות שבבית. ופתאום כבה האור בחנות. “מה קרה?” געו בצחוק וזקפו זה בזה עיניים של תמיהה – כלום לא היה זה אלא חלום? אבל בכל הרחוב כולו דעכו האורות, חלון אחר חלון האפיל ופרש לישון. היתה זו שעת-סגירה: תריסי ברזל נשתלשלו והגיפו את החלונות, דלתות ברזל אָטמוּ את הפּתחים; ופטר התחיל בוכה.

“חמוֹר אחד, היום סוגרים מוקדם,” אמר איינאר, אבל פטר הוסיף ליבב, כשהוא שוֹעט הביתה.

“ירביצו לך בבית?” שאל איינאר, “שתגיד שהלכת בשליחות רחוק-רחוק, עד פרדריכסברג, וקיבלת את מטבע הנחושת.”

לא, אין פטר סובר שירביצו לו, אבל אין הוא רוצה לשקר, רק מיצר היה.

אבל בבית היתה הכסת הטובה מוּטלת על גבי כיסא מול הכירה כדי שתתאַוורר: הדוד קארל הוא שפּדאָה מבית העבוט! ואמא עדיין לא חזרה; ראסמוסן הזקנה היתה לבדה עם התינוק-האָח – אַנַה הקטנה נעלמה.

“כן, הסתלקה לה הטיפּשונת הזו,” אמרה הזקנה בפנים משונות, “אולי תרד לראות היכן היא?”

אותו רגע נכנסה דיטה רצוצה כל-כולה ועייפה עד מוות. “נניח לזה הלילה,” אמרה, כשהיא צונחת על המיטה. “וַדאי הלכה אצל סבתא שלה בניבודר כרגיל. שתלון שם,” לא נשׁתוֹקקה דיטה אלא שהכל יפרשו לישון ושגם היא תנוּח מנוחה של ממש; מחר בבוקר ילכו ויחזירו הביתה את הילדה הקטנה.

לא יצאה שעה קלה והכל שקעו בשינה עמוקה. פּטר חלם שהוא מסובב והולך דלתות-סיחרור; בעד כל סיבוב שהוא מסובב נושר לו ממעל כתר אחד. ובעד כל הממון הזה הריהו קונה מכונות-תפירה; אלא שהוא קונה ואלמונים באים ונוֹטלים אותן.


 

אמא-דיטה מתפרסמת בעתונים


דיטה ישנה שינה ארוכה, עייפה היתה מעמל אתמול. כולם האריכו אותו יום בשינה, סבתא ראסמוסן, פטר, והתינוק-האָח. כנראה ששנתם ערבה להם יתר על המידה; הכסת הטובה חזרה ויישבה הכל. הכסת התחתונה הושמה שנית תחת הזקנה, ודיטה והילדים שוב לא ישנים היו על גבי המזרן החשוף. זה היה נפלא, אלא שהביא לידי עצלוּת יתירה.

“יהיה נהדר אם נוּכל לפדות את כל הדברים שלנו מבית-המשכונות,” אמרה דיטה. החיים היו מצטיירים בוורד כלשהו שעה שקארל השׂתכר פרוטות אחדות; אילו יכלה רק לקיים את בריאוּתה!

אותו ליום התקינה בעצמה את פּטר לבית הספר; יש להעבירו לפרקים תחת סריקה מדוקדקת – ברגיל הריהו עוזב את הבית בלתי רחוץ ובלתי מסורק כל צרכוֹ. אגב כך הסיחה ראסמוסן על אַנַה; יש לשעֵר שבשעה זו מלבישתה סבתא שלה; לאחר שתשלח את פטר לבית-הספר, תלך לקחתה. עדיין השעה מוקדמת – האלמנה הזקנה שוהה מאוחר במיטתה.

והנה נפתחת הדלת ונכנסה אשתו של העגלון אולסן ועתון בידה. “נדמה לי שמדברים כאן על הילדה הקטנה שלך,” אמרה זו, ותוך כדי כך התחילה לקרוא על דבר ילדה בת שלוש או ארבע שנאספה אתמול ברחוב קלרקה והובאה לתחנת המשטרה שברחוב המלך-הגדול.

המשטרה מבקשת איפוא באמצעות העתון שהורי הילדה, או כל אדם אחר שיש עמו ידיעות על אודותיה, יפנה לתחנת המשטרה האמורה.

“משם שחושבים הם כנראה שאין לה לילדה כל הורים,” אמרה אשתו של העגלון אולסן בנעימה של אֵיבה. “לכן הם אומרים – ‘או כל אדם שיש עמו ידיעות על אודותיה!’ – כבר חשבתי לרוץ לשם בעצמי.”

דיטה שתקה, עמדה על עוֹמדה ולטשה לתוך החלל בחיוך אווילי שנתעמם והלך; ולפתע צנחה לאִטה תחתיה, אשתו של העגלון אולסן נצטרחה – היא נתחלחלה משום-מה. “אל תעמדי כאן כגוֹלמית,” אמרה ראסמוסן הזקנה בכעס, “לכי והביאי קצת חוֹמץ!” הן שיפשפו את רקוֹתיה של דיטה, הושיבוה על כיסא. “זהו הלב הטיפּשי,” אמרה והוליכה על סביבה מבטים תוהים-בוהים. לפתע ניצת משהו במוחה: "נתחוורה לה סיבת התעלפותה, ומניה-וביה קפצה על רגליה, וכמוֹת שהיא – רצה אל רחוב המלך הגדול.

הילדה שוב אל מצויה היתה בתחנת המשטרה, האלמנה הזקנה מניבודר באה ולקחה אותה. “ילדוֹנת מתוּקה,” אמר מפקח התחנה, “ישנה כאן בחדר-המשמר כל הלילה. תינוקת חמוּדה מאוד. אבל כיצד לכל הרוחות יכולת…” כנראה שכל העניין כולו היה נהיר לו, – את שאלתו שביקש לשאול לא סיים. אבל היה זה עניין של רצינות.

הוצרכה דיטה למסור דין-וחשבון על עצמה; הוצרכה לספּר הכל – שהיא עצמה ילדה בלתי-חוקית היתה, ושיש לה שני ילדים שלא בחוּפּה וקידוּשין. כל פּרשת משפּחתה וחטאיה שהיתה מסתירה בקפידה, הוסר הלוֹט הימנה ונכתבה בתוך ספר. ביזוּי כזה עדיין לא ידעה בחייה. פניה להבו מבוּשה שעה שנחקרה והוקפה שאלות, וקרובה היתה לגעות בבכי. והנה למה שהגיעה, להיות רשומה עם שאָר העבריינים – בפנקס שמעשים הפּליליים; היא שמעוֹדה לא היה לה כל מגע-ומשא עם המשטרה!


לבסוף הניחו לה ללכת, והיא השתרכה לניבודר לקחת את הילדה הקטנה. טילטלתה הביתה, כשהיא לוחצתה אל לבה ובוכה. “אַנַה היתה אצל סבתא; אַנַה ישנה עם שוטרים,” היתה הילדה חוזרת ואומרת.

“כן, כן, ילדה גדולה את,” היתה דיטה ממלמלת חנוקת בכי.

ברחוב שלה נשתרבבו ראשים בעד חלונות ועיניים סקרניות נהו אחריה. היא מיהרה אל דירתה ונעלה את הדלת, הזקנה ראסמוסן גידפה את עצמה על שום שלא השגיחה כהלכה על הפּרחחית הקטנה, וגידפה את הדיירים שעשו את העניין למין סנסאציה. “אל תצטערי כל כך,” אמרה לדיטה, “אילו רצינו לשפוך דמעות בשל מה שאומרים הבריות, היינו צריכים למלא דליים שלמים, קיבלנו חזרה את אַנַה הקטנה, טוב ויפה; בפעם השנייה נשגיח עליה בשבע עיניים. אבל הרגל טיפּשי הוא לברוֹח – הפקרוּת שכזו.”

דיטה הבינה להפקרוּת זו. זכרה את ילדוּתה ואת הזכוּת לישון עם סבתא לילה אחד בלבד; אין דבר בעולם שישווה לסבתא. וכן ידעה טעמה של בריחה מהו; ומי היא עצמה לא היתה בורחת לשם תענוג הבריחה? כנראה שילדי העניים מקוּפחים ועשוּקים מאוד – ובכך אולי נעוץ שורש-הסיבה?

כל אותו בוקר נתבטלה מעבודה והיתה יושבת ומנענעת את אַנַה על ברכיה ומדברת אליה דברי פּיוּסין. מונחה משונה ירדה על דיטה; היתה בה ההרגשה שיבואו ויטלו ממנה את פּטר ואת אַנַה; כי בכל עת ובכל שעה יכולים לבוא מטעם הרשות להתערב בענייניה וליטול ממנה את הילדים. כל פעם שאָזנה קלטה קול-צעדים על המדרגות היתה חלחלה מטלטלתה.

“אל תפחדי,” אמרה ראסמוסן הזקנה, “אין גונבים ילדים. זהו הדבר היחידי בעולם זה שאין הגנבים קופצים עליו.”

לאט-לאט נתאוששה דיטה ונתיישב עליה לבה והתחילה לתת דעתה על התקנת ארוחת-צהריים; פּטר חוזר ברגיל אחוז בולמוס.

מה זה? כבר מטפּס הוא בסערה על המדרגות! משמע ששוב נסתלק הזמן ממנה! פּטר החזיק בידו מברשת-שיניים, מברשת הראוּיה לשמה; אפילו ראסמוסן הזקנה אנוּסה היתה למורת-רוחה להודות שזוהי מברשת-שיניים של ממש ולא אחיזת-עיניים!

“הפלא ופלא,” אמרה. “כמה וכמה פעמים מאַבדת אני את רוב האוכל שלי בשינַי הנבובות! בכלי שכזה מורידים את האוכל כולו לתוך הקיבה.” שעה שאכל החזיק פּטר את מברשת-השיניים באגרופו ההדוק.

סמוך לשתיים יצאו עתוני הצהריים בסנסאציה חדשה. עתון אחד שלח סוֹפר מיוחד לתחנת המשטרה ושם ניתנה לו כתובתה של דיטה;

ואותו זרזיר-עֵט עשה מטעמים מכך. המאמר הסנסאציוני קושט בכותרת כזו: “אֵם בלתי-חוקית!” אותו עתון הדפיס אפילו דיוקנה של אשה אחת המיוחס לדיטה – הקוראים חייבים לראות במו עיניהם פרצופה של “האֵם הבלתי-חוקית”. דיטה נתמוטטה לחלוטין. השם – “אֵם בלתי-חוקית” ירד עליה כמהלומה קטלנית; לא יכלה שׂאת את החרפּה והדוֹפי הכלוּלים בו. מוטלת היתה מצונפת על המיטה ובכתה; לא ראסמוסן הזקנה ולא הילדים היה בכוחם לעוֹדדה. היתה מסיחה בקולה – מסיחה ובוכה; היתה מרשיעה את עצמה ומלמדת סניגוריה על עצמה. פטר ניגש שפי למיטתה ושׂם את מברשת-השיניים בידה. “שתהיה שלך!” אמר. לאחר שהוּת-מה נשרה המברשת מידה על הרצפה; פטר הפסיע על בהונות רגליו וחזר ונטלה. כמעט בלהיטות.

אותה שעה נכנסה פרוּ לאנגהאלם ובידה שׂקית מלאה עוגות. היא נגשה ישר לדיטה ונשקתה על מצחה. “רציתי לומר לך שאנחנו לצדך, בעלי ואני!” אמרה. “שפלים הם העתונים האלה שנוהגים בך יחס כזה. בעלי רוצה לפרסם מחר מאמר-מחאָה, או לדבר עם המשטרה.” ביקור זה מסך קצת עידוּד בדיטה והיא התחילה לטפל בענייני הבית.

לעת ערב בא קארל; צרוד היה כעורב והדיבור כמעט שניטל ממנו. “משמע שזכית להתפּרסם,” אמר בקול עמוּם; אבל משראה את דכדוּכה הרצינוּ פניו. הפציר בה שתספר לו את השתלשלות הדבר.

“אפשר כמעט להאמין שכל העתונים האלה אין להם מה לעשות אלא לארוֹב לשעת כושר כדי לרדת לחייה של אשה ענייה.” בכתה.

“ואין עולה כלל על דעת איש לנסות להבין כיצד קרה כל זה – מבלי לדבר כבר על הושטת עזרה!”

“מבינה אַת, מחזיקים הם בדעה שאנו העניים נגוּעים נטיות פּליליות, וכי הם נצטווּ מן השמים להשגיח עלינו בשבע עיניים,” אמר קארל במרירוּת. "מאורע מעין זה הוא להם מתנה בלתי צפויה; הם מתפּלשים פשוט מתוך התענוג בבית הפּשעים של העוֹני. אבל להצטער כל כך? אדרבה, שיהיו העתונים מלהגים על קשיחות-לב, על היעדר חוּש החובה, אילו במקומך הייתי באמונה שמתגאה הייתי שכל הכנופיה הזו רודפת אחרי. הייתי – " קולו נתעמם לחלוטין.

“מסכן שכמותך, כמה מצונן אתה,” נצטעקה דיטה בחרדה. “הזדרז ולך שכב במיטתה של ראסמוסן הזקנה, ואני אכין לך קצת תה-עשבים.”

אבל קארל עמד על דעתו לפרוש לחדרוֹ. “חושבני שלא אוּכל הלילה לצאת לדיִג.” מילמל.

היה מוּטל במאורתו ומעלה אדים, ואבן חמה מונחת לרגליו וסודרה הנושן של דיטה כרוך בצוָארו. הילדים היו מתרוצצים אילך ואילך; מבקרים כל שעה אצל קארל. “עזבו את הדוד קארל במנוחה,” גערה בהם דיטה.

“זה לא איכפּת לו,” אמרו.

“כך אמר?”

“לא, אבל גם לא גירש אותנו! הוא מדבר כל הזמן אל התקרה – זה מצחיק כל כך.”

דיטה מיהרה לחדרו. פניו של קארל להבו ועיניו ברקו. “אם מתעטפים היטב בבגדי-עור משומנים, אז הכל בסדר גמור,” מילמל לתוך החלל, הוא לא ראה אותה.

הצטננותו של קארל העסיקה יותר את מוחה ממאמריהם האוויליים של עתונים אחדים; למחרת עיינה בעתונים מתוך דעה מיושבת. שוב לא טיפלו בה גופה, אלא בצד הסוציאלי של העניין, עתון אחד תבע בתוקף הענשתו של כל אדם, אם עשיר ואם עני, המזניח את ילדיו ומפקירם לידיים זרות; עתון שני פּירסם מאמר מתובל במליצות נאות על הצורך הדחוף בהרבצות השׂכלה בקרב דלת העם.

דיטה לא ירדה לסוף כוָנתם של מאמרים אלה. אבל התחילה להבין יותר משהבינה קודם לכן; מאורע זה זרע משטמה בלבה, מרירות מנגד אלה החיים חיים של נחת ורוָחה ומנחיתים מהלומותיהם על ראשיהם של החלכאים והנדכאים.


המשטרה לא ביקרה בדירתה. המורה לאנגהאלם נטל עמה דברים והשתדל לטובתה. אבל ועד-העזרה הואיל לשחר את ביתה – פעמים אחדות. נשים מטורזנות שהפיגו בשׂמים, נשוּאי-פנים שהפיגו ריח של שררה, הכומר שהפיג ריח של צדקנות רבת-חשיבות. היתה זו הצגה חגיגית, כה חגיגית שהביאה את דיטה לידי כך שתהא אומרת בלבה: סוֹפם שיקחו את הילדים; ומתייראה היתה מהפּורענות הממשמשת ובאה.

“שטויות!” אמרה ראסמוסן הזקנה. “הם לא יקחו מאומה, את שומעת! החושבת את שיש להם חשק כלשהו לקחת זוג ילדים רעבים ולדאוג להם כל עוד הם יכולים לחסוֹך לעצמם טירחה זו? כל זה אינו אלא העמדת-פנים - כצדקנות שלחם וכדומה!”


 

פקרס הצמר


נבואתה של ראסמוסן הזקנה נתקיימה: חסד עשו לה לדיטה והתירו לה להחזיק אצלה את הילדים. אבל הנשים הצדקניות מוַעד-העזרה הילכו עליה אֵימה שבועיים רצופים; היו באות וחוקרות ודורשות את השכנות בדבר יחסה של דיטה אל הילדים. לא היתה זו הלָצה כלל וכלל!

מחלתוֹ של קארל ארכה ונתמשכה יותר מכפי ששיערוּ. היה קוֹדח יום ולילה. ופעמים נדמה היה שריאוֹתיו נגוּעוֹת; אלא שלפתע נסתּמן מפנה לטובה, וניטלה הסכנה הדחופה. שוב לא הוצרכה דיטה לישב על ידו כל הלילה. אבל זקוק היה למאכלות טובים, כיוָן שהקדחת מצצה את כל כוחותיו.

הכסת הטובה נדהה שוב לבית-העבוטות; וזו לא יכלה לשהות אצל דיטה תקופת זמן ממושכת; ברחנותה התכופה של כסת זו היתה תמוהה מאוד, שכן שאָר כלי-המטה היו שוהים בשקט בבית – לאוֹשרם. בתכונת נדודים זו דומה היתה הכסת לאַנַה הקטנה.

אַנַה שוב לא היתה בורחת, כי פטר לא היה מש ממנה. כשהמברשת-השיניים צבותה באגרופו השמאלי. עדיין לא משוגע היה אחרי שום צעצוע במידה כזאת; היה ישן עם מברשת-השיניים, היה נוטלה אפילו לבית-הספר ומצניעה תחת חולצתו שעה שישב בכיתה.

בעניינים אחרים די בר-דעת ונבוֹן היה; מחלתו של קארל עשאתו לאיש. היה מספק פּחם לבית. “אבל שתזכרי שאני לא בבית,” היה אומר לראסמוסן הזקנה לפני לכתו, “למה שיכולה אַת לחשוב שאני משגיח על אַנַה.”

“לא אשכח,” היתה הזקנה אומרת בענוָה יתירה משל כאילו היה פטר הפּטרוֹן שלה. חשיבות שלבש עשתה עליה רושם רב.

יום אחד חזר ובידו כתר אחד – מלבד שׂק מלא פּחם; תחילה הלך וצבר שק-פחם ומכרוֹ בכסף מלא. היו צריכים צריכוּת יתירה לממון זה!

“צריכים אנו לעוד מזה המין, יש מקום הרבה למטבעות כגון אלה!” אמרה הזקנה. שרויה היתה במצב-רוח מרומם, על אף מיחושים ומחסור; העלו את דמי-העזרה שלה מעשרה עד תירסן כתרים לחודש.

לא היה בכך כדי להתעשר, אך בכל זאת היה זה בחזקת ממון. והיא תפסה באומנות חדשה בשנת השמונים לחייה: היא התקינה אליתות בשביל בית-חרושת שברחוב אדל. לאמיתו של דבר היתה זו חנות-נפט קטנה, אבל היא קראה לה “בית-חרושת” משום שזהו שם נאה יותר. עבדה בשקידה ובחריצות, השתכרה כתר אחד לשבוע. כמו כן היתה מטאטאת ומשפשפת את המדרגות כדי שתוכל דיטה להתפנות לעניינים חשובים יותר. “תודה לאֵל שאין אני אוכלת לחם-חסד.” היתה אומרת ביוֹהרה.

ודיטה טרודה ומטורדת די והותר. בכל שהורע המצב – כן אנוסה היתה להתרוצץ בלי הרף. האבטלה החמירה והלכה מיום ליום. נערכו מגביות בקרב העניים והעשירים. העניים נתחייבו ליתן רבע ממשׂכורתם השבועית, למובטלים. אמנם, אספו בקרב האמידים סכומים ניכרים, אלא שבעֵת ובעונה אחת נשתלט עליהם שטן-החסכנוּת. משפּחות רבות שהיו מעסיקות כובסות ועוזרות ושלא נפגעו כלל מהמשבר, באו פתאום לכלל החלטה שיכולות הן לעשות בעצמן כל המלאכות התלויות במשק הבית. שיטת הקיצוצים נשתלטה בכל.

גם בכפרים נערכו מגביות. שם צומחים ועולים המזונות מישרין מן האדמה; והאיכרים נתנו ביד רחבה, אם כי ברגיל לא היו מביטים בעין יפה על המטרופולין. כרָיים גדולים של לחם, קוֹדלי חזיר ותפּוחי אדמה הגיעו העירה וחולקו בין מוסדות הצדקה והאגודות המקצועיות. אבל כאן כבכל מקום אחר – כל מי שהיו לו מרפקים אלימים יותר היה זוכה ליטול מהתמחוי. ראסמוסן הזקנה לא היה בה הכוח לעמוד על זכויותיה, הוא הדין לגבי דיטה. כבר מוטב היה לשלוח את פטר, שהיה מדחק עצמו בין רגליהם של המבוגרים ופעמים שיחק לו המזל וקיבל משהו. אבל רק לפעמים היה המזל מאיר לו פנים! על אף כל הטירחות שטרחו גבאי התמחוי – היה רישומו של הסיוּע דל מאוד; העוני משוּל היה לנפה, משול היה לבוֹר ללא-קרקע.

טוב שהרופא לא ביקש כל שׂכר. היה בא יום-יום לראות את שלומו של קארל, אף כי ידע שלא יקבל אף פרוטה מחוּקה בעד טירחתו. מכיר היה את קארל מהאסיפות הפוליטיות; משמע שמשהו טוב צמח מהן בסופו של דבר! דיטה היתה מתייראה מאותו רופא. צנום היה ככלוֹנס, כאילו ניזוֹן היה שנים רצופות בגרוגרות. היה באמת כולו עיניים; נוקבות ועוקצניות היו רושפות כראשי-סיכות מאחרי משקפיו ומַשרוֹת עצבנוּת. כשהיה אומר משהו לא היתה בטוחה כלל שאין הוא מתכוון להיפּוּכוֹ.

מה שאין כן ראסמוסן הזקנה. היא לא נתייראה ממנו כל עיקר; להיפך, הרהיבה עוז ואמרה לו בפשיטות: האין הוא יכול לרשום לה משהו היפה למיחוש זה ולמיחוש זה – מוטב איזו תרופה שיש בה כוח-של-ממש.

“וַדאי שיכול אני לרשום משהו,” חייך זה את חיוכו החיוור, “אלא שלא יעזור לך הרבה – אלא אם כן תבלעי גם את פּתק-התרופה, כפי שנוהגים בארצות הקאתוליות.”

“זה לא, אין אני קאתולית חלילה, תודה לאל,” אמרה הזקנה, “הראש שלי הוא בסדר גמור. מיחושים יש לי במתניים שלי, ברגליים הזקנות והמסכנות שלי. חשבתי לי אולי נשאר משהו באיזה בקבוק, או באיזה קופסה – שבין כך זורקים אותם החוצה.”

“החושבת את שהבריות משליכים איזה דבר שהוא החוצה – בזמנים כגון אלה?”

“חשבתי לי, אולי נשאר משהו אחרי מישהו שמת. יכולה זו להיות איזו רפואה שהיא, לא איכפת לי – העיקר שיהא בה איזה כוח-של-ממש.”

הוא צחק בפניו הצנומות; אבל למחרת הביא בכל זאת גם גלולות וגם משחה. " שתיקח את הגלולות," אמר לדיטה. “אנשים זקנים צריכים לעידוּד. ומחרתיים נרשה לקארל שיקום לשעה קלה ממיטתו. אבל הכרח הוא שילבש על בשׂרוֹ פרקס של צמר, כדי שלא יהא כל סיכוּן של הצטננוּת. היכולה את לדאוג לכך? מוטב היה שני פקרסים – אחד לחליפין; ששוב לא יפשוט זה בשום פנים ואופן.”

כן, דיטה תדאג לכך. סתם אמרה כך בלבה, אבל האמת שלא היה לה צל של מוּשג מהיכן תיקח זה הפקרס. הכסת ניתנה בעבוט כדי לשלם דמי הרפואות; שוב לא נשתייר דבר הראוּי להינתן בעבוט, היא לוותה על ימין ועל שמאל – מחלתו של קארל רוששה אותה לחלוטין. במאמץ שלא ישוער היתה משיגה בשבילו מעט האוכל שמסוגל היה לבלוֹע.

היא טיגנה חתיכת כבד בשביל קארל; הם עצמם אכלו לארוחת-צהריים תפוחי-אדמה מתוּבלים ברוטב חום. כשהביאה לו את האוכל מצאתו מעיין בספר. “איזו מטעמים אַת מאכילה אותי!” אמר בפנים קורנות; אבל אל טעם מצלי-הכבד אלא טעימה של כלום. במשך שבועות מעטים נצטמק כמקל.

“אתה חייב לאכול,” אמרה. " הרי כמעט שלא נגעת באוכל."

“אהא בסדר גמור לכשאקום מהמיטה; אין אנשים כמוני הרגילים באויר חפשי מסוגלים להחלים במיטה, מחר אני קם!”

"לא, מחרתיים תקום, "אמרה בחיוך רפה. “ואַל תרמה אותי – הרי אין אתה ילד.”

“כשהרופא אומר מחרתיים, יהא לבך סמוּך ובטוּח שהוא מתכוון למחר. הרופאים נוהגים תמיד זהירוּת מופרזת.”

“תחילה יש להשיג בשבילך פקרס של צמר; אסור שתקום בלי זה.”

“אם כך אצטרך לשכב במיטה עוד זמן רב – היכן לכל הרוחות נשיג זה? ולשם מה לי פקרס זה? מעולם לא לבשתי צמר על בשרי.”

אין דיטה רוצה להסיח בזה עוד; יש להשיג את פקרס הצמר ויהי מה! מה אתה קורא?" שאלה בתמהון. “ספר התנ”ך?"

"כן, קורא אני את דברי המשפּט של ישעיהו על בני דוֹרוֹ; קודם לכן לא הבנתי אותו יפה, אבל אף הוא חיפּש את אלוהי האלמנות והיתומים. הקשיבי לדבריו:

" 'החקקים חקקי און ומכתבים עמל כתבו; להטות מדין דלים ולגזל משפּט עניי עמי, להיות אלמנות שללם ואת יתומים יבזו!"

“האין זה כאילו מַרעים היה הנביא כנגד החברה שלנו?”

“כנראה שלא הרעים חזק למדי,” אמרה דיטה, " כיוָן שאנחנו צריכים עדיין להילחם בה מלחמה קשה כל כך."

“הוא שׂם מבטחו בשׂה, ואין שה מסוגל להבריח זאבים. לדעתי היה ישו בעל-רחמים מדי ובשל כך אנו סובלים עכשיו. דרושה משחה חריפה מאוד כדי לרפּא ראש מוכה-שחין בעולם שלנו. אָה, מה משתוקק אני לראות בהתקיימות דברי הנביא!” פניו להבו ועיניו התברקוּ.


“עכשיו שכב במנוחה וחדל לקרוא,” אמרה דיטה ונטלה מידו את ספר-התנ"ך. “שוב תתחיל לקדוֹח.”

משכילוּ לאכול התקינה עצמה הזקנה ראסמוסן לצאת. רוצה היא לילך לבית התמחוי שברחוב אדל ולנסות להשיג בשר חזיר; מחלקים שם היום מיצרכי מזון. “לא יזיק לקארל לאכול קצת מרק,” אמרה, “קצת מרק של אפונה.”

“קחי עמך את אַנַה,” אמרה דיטה, ופטר ישגיח על התינוק-האָח. אני מוכרחה לדאוג לפקרס הצמר הזה."

“שמא תנסי בבית אבא,” אמרה הזקנה ראסמוסן סברה שלה. “כשישמעו שזה בשביל קארל.”

אף דיטה סברה כך. “אבל הזדרזי אמא, אחרת תאחרי,” היא דחפה את שתיהן בעד הדלת.

משעמדה מוּכנה ומזומנה לצאת: “שתהיה ילד טוב ותשגיח יפה על התינוק-האָח,” אמרה וגיפפה בכף-ידה סנטרו של פטר. “ושלא תיכנס אצל הדוד קארל, הוא עייף מאוד.” פטר חיכך סנטרו בחלל ידה כסייח מתפּנק. “נהיה ילדים טובים,” הבטיח בפנים של רצינות. “אין אמא צריכה לדאוג.”

ברחוב גוטר ראתה לאדם אחד שמכר את עתון המובטלים; נשתהתה וקנתה גליון אחד להביאו לקארל, אלא שתוך כדי כך אמרה בלבה: אפשר לעיין בו מייד; ונפנתה וחזרה. באה חדרו בלא נשימה – פטר מצוי היה שם. “מה, אתה כאן?” נצטעקה וזקפה עליו עיניים תמוהות.

"רציתי רק – " ביקש להתנצל, אלא שמניה-וביה נשתתק והלך אחרי אמו. התינוק ישב על גבי כר שמוּנח היה על הרצפה ושיחק. פטר הקים ליד הכירה חיִץ של שני כיסאות כדי שהתינוק לא יתקרב אל האש; אין לומר – היה זה חיִץ מחוכם ביותר. “אבל רוצה הייתי שלא תשאיר אותו לבדו” אמרה דיטה. “והרי הבטחת שתשגיח עליו!”

“הרגליים שלי הן שרצו עמי – ולא יכולתי להתאַפּק!” אמר פטר בבוֹשת-פּנים.

“שעוד פעם לא תרשה לרגליך שיברחו עמך,” אמרה דיטה ונשקה לו.

אצל לארס פטר היו העסקים בכל רע, לא היתה להם פרוטה מחוּקה בבית. “היאלמאר לקח מאבא את הפרוטות האחרונות,” אמרה סינה, “כדי לנסוע להוריו הגרים בנסטווד. אמר שישתדל להוציא קצת כסף מהזקן שלו – אבא שלוֹ אדם אמיד הוא. עניים אנחנו בדיוּק כמוֹתך!”

דיטה לא האמינה בכך; ערימות של סחורות נתגובבו בכל פּינות הבית. אבל מאידך – כשאין להפוך כל הגבב הזה לכסף עובר לסוחר, הרי כמוֹתוֹ כאבן שאין לה הוֹפכין.

פּירסמו אותך בעתונים," אמרה בשמץ של עוקצנוּת. “אנו מתגאים מאוד להיות קרובים שלך.”

“אבל עתונים אחדים כתבו דבירם יפים על דיטה,” אמר לארס פטר. “ולא כל אדם זוכה שיהיו מדבירם עליו בעתונים וגם ידפיסו תמונה שלו. אותו עתון עדיין שמור עמי – חבל רק שהתמונה מטושטשת ואין להכיר אם זו אַת.” התחיל מחטט בכיס חזהו.

אבל דיטה לא נשתוקקה כל עיקר לחזור ולהיכנס בעבי אותו עניין – די שׂבעה את העתונים האלה. וכן לא חשה כלל שיש להתגאות, בכך.

משמע שבכדי טרחה ובאה לכאן! וכיצד תחזור הביתה בלי פקרס הצמר? גופו של קארל כחש כל כך מחמת המחלה, שספק הוא אם יכול לקיים בו את חומו? הוא עצמו מראה פנים שוחקות, אבל דלקת-הריאות אינה עניין של הלָצה.

בשובה מצאה לגיאורג הקטן יושב על גבי הרצפּה ומשחק בנחת במברשת-השיניים. פטר נתן לו את המברשת כדי להסיח דעתו מבכי, והוא עצמו ישב בסמוך לתינוק ושתי רגליו עקודות. הוא עקד את רגליו בחבל ארוך – כרכוֹ סביב-סביב שלא יוּכל לחלצן כלל.

“עשיתי זאת כדי שהרגליים שלי לא יברחו עמי עוד פעם,” אמר בכובד- ראש. הוצרכה דיטה לישב ולפוש, היא חשה דקירה בלבה – הפעם דקירה של שמחה.

ראסמוסן הזקנה ואַנַה חזרו, עייפות ויגעות מאוד אבל מאושרות מאוד. הן קיבלו חתיכת בשר חזיר וארבע ליטרות תפּוחי אדמה.

“הביטי כמה אדום הבשר הזה,” אמרה האשה הזקנה. “אילו היה לנו רק חופן של אפוּנה, היינו מבשלים בשביל קארל מרק אפוּנה עם חזיר – ארוחה הגונה לא היתה מזיקה לו כלל.” זקנה מסכנה – אף לה לא היתה מזיקה ארוחה הגונה! ככל שהזקינה והלכה כן גברה להיטוּתה אחרי מאכלות.

דיטה לטשה עיניים בוהות לתוך החלל; מהרהרת היתה על האפונה – ודומה כאילו בילשה את התבל כולה. ותוך כדי כך חזרה אל האדמה – בידיים ריקות. תלתה עינים בפטר: “רוצה אתה להלווֹת לאמא את מטבע הנחושת שלך?” שאלה לו. שנער שתק אבל התחיל מחטט בבטנת מעילו – שם לא מצויה היתה מטבע הנחושת! ולפתע נזכר היכן היא טמונה: מאחרי קטע של נייר-קיר שנתרוֹפף. הלך ושלפה והניחה בניחותא בכף-ידה של אמוֹ. משמע שהתקוָה שטיפח לקנות מכונת-תפירה חדשה ירדה לטמיון. דיטה נואשה מכך מכבר.

קמה וניגשה לדלתו של קארל; ישן היה, שכן היה חדרו שרוּי באופל. מוטב כך; לא תצטרך להיכנס אצלו בידיים ריקות, טען שחם לו בהחלט בבגדיו שיש לו, אבל אמר כך כדי לחוסך ממנה טירחות וטירדות. הוא לא חס כלל על עצמו; פדה את חפציה מבית-העבוטות ונתן לה כסף שעה שהרויח כלשהו – תחת לקנות לו חליפת בגדי-דייג שישמרו עליו מפני הצינה והטחב. והריהו מוטל כאן – כתגמול בעד טוב לבו! הכרח הוא שיהיו לו איזו בגדים תחתני חמים – אפילו תצטרך לגוֹנבם.

דיטה סייעה עם ראסמוסן הזקנה להתקין את מרק האפונה. לא היה בה, בישישה, הכוח להניף את קדרת הברזל הגדולה שיש לשוֹפתה היום על גבי האש לכבוד נתח הבשר שקיבלה! התכרבלה במעילה וחזרה וירדה לרחוב – להתבונן בעניין פקרס הצמר.


 

פגישה


קשה למצוא מחט בגָדיש-של-שחת; אך קשה שבעתיים למצוא מטבע-בת-חמישה כתרים בתוך כרך המאוּכלס אוכלוסייה בת חצי מיליון נפשות. דיטה יכלה לאַשר אמיתוּתה של אימרה זו; שעות על שעות התרוצצה לכאן ולכאן והעלתה חרס. האנשים שהכירה עניים היו כמוה – ולפשוֹט יד, היא ניסתה גם זה, ולא גרמה לעצמה אלא בושת-פּנים. כנראה שהעיר מוצפת היתה קבצנים; הבריות לא רצו אפילו להטות אוזן למעשה פקרס הצמר שלה, והיו מניחים לה לדבר ואָצים לדרכם.


ברחוב ניטורב פגשה במאריאנה. “אולי יכולה אַת להגיד לי היכן להשיג חמישה כתרים – ולקנות פקרס בשביל קארל?” שאלה בפנים עלובות. “היתה לו דלקת-הריאות, והוא מוכרח ללבוש בגד של צמר.” מאריאנה הניעה בראשה.

“תלכי ותרויחי אותם,” אמרה, לא יודעת דרך אחרת. שם ליד הנמל – "

דיטה עקרה וחָצתה את רחוב האלמטרוכט המתפתל ומפליג לרחוב איסטד; היא תנסה שנית את מזלה אצל לארס פטר. אבל משהגיעה אל דלתו נסתמרה למקומה: לא היה בה הכוח לקבל שוב תשובה שלילית – מפיה של סינה.

בסמטאות האפלוליות המפליגות לתוך רחוב ווסטרברו היו נשים משוטטות אילך ואילך. מאֵימת המשטרה לא העיזו הללו להראות פניהן ברחו ווסטרברו המהודר, והיו אורבות בצלי הבתים הגובלים עם אותו רחוב וגוררות אחריהן את קרבנותיהן, לבושות היו פּרווֹת חמות, חמות, ידיהן נתונות בתוך בידיים נאות. זה זמן רב שדיטה מכרה את הפרוָה שלה.

“פּסט, חביבה – בוֹאי!” דיטה שמעה פסוק זה אך לא ידעה מהיכן הוא בא. שמא בקע ויצא ממנה-עצמה?

לפתע צץ גבר בסמוך לה, ביקש לומר משהו ותוך כדי כך נאלם דום. היה זה וַאנג.

“מה, כאן אני פוגש בך?” אמר ותלה בה מבט מוזר. כל דמה של דיטה התפּרץ ועלה לראשה.

“ואני פוגשת בך?” השיבה, כשעיניה רושפות זעם.

“לא נתכוַנתי להעליבך,” אמר ופשט ידוֹ. “אלא שמשום מה לא עלה על דעתי שזו אַת.”

“ודאי שזו אני – וכי מי צריכה זו להיות?” העמידה פנים חצופות. " אולי חשבת שזו אשתך?" צחקה צחוק של בוּז.

וַאנג דמם – היא הרגישה שפּגעה בו. אבל ראוי היה לכך אם סבר שהיא משתייכת לנשי הפקר – שבדרך זו היא מרויחה לחמה.

“ואולי נתמאסו עליך חיי הנישואים, כיוָן שבאת לרחרח כאן?” היא ידעה היטב שאין לו כל עניינים בסמטאות אלה, עצם אופן הילוכו העיד על כך. אבל כעס, שנאה ויאוּש חילחלו בה; רצתה שיאמין שהיא אשה פרוצה, שיתלה בה כל מום רע – דוקא הוא. חשה קורת-רוח משונה בעמדת פנים של גסות, של הפקרות; “פסט, חביבה, בואי עמי!” צרחה לתוך פניו בקול עבה וצורמני וגעתה בצחוק.

וַאנג הקשיב בפנים שותקות ובחיוך רפה. פּשט ידו “חדלי!” התחנן. “אין אַת מתכוונת אלא לפגוע בי – דיטה!” הציץ ברוך ובתחינה לתוך עיניה.

“וַדאי שמתכוונת אני לפגוֹע בך, ולמה לא?” ואתה מיד התחיל מצפּוּנך לייסר אותך – חשבת שאשמתך היא שמתגוללת אני בבוֹץ. יכול אתה להודות על כך בלי שום מורא! לא, לא, רק בספרי הרוֹמנים קורים דברים כאלה. אין החיים קוֹרעי-לב כל-כך כפי שאתה מתאר שם. ואתה באמת חושב שדומה אני לנשים העוסקות במקצוע זה? לשם כך הוצרכתי להיות לבושה קצת יתר הידוּר, לא כך? אין הגברים אוהבים סמרטוטים – ואפילו לא אַתם הסופרים! לא סמרטוטים כאלה, בכל אופן."

“אנא, חדלי,” אמר ושילב זרועו בזרועה. “אולי נטייל קצת? צריך אני להרצות בשמונה, באופן שעדיין יש לי פנאי הרבה.”

“אָה, כן, במועדון-הפועלים; נדמה לי שקראתי על כך בעתונים. הולך אתה להטיף מוּסר – לנו המוּטלים ברפש; הולך אתה ללמד אותנו כיצד להתנהג שלא נתלכלך חלילה בעניוּתנוּ! אומרים שאתה משׂכיל כל כך! ועדיין טורח אתה לקיים אתנו איזו קשרים?” היא הטעימה הטעמה מיוחדת את המלים האחרונות.

“דיטה, אַת באמת מחזיקה בדעה שצבוּע אני?” שאל והביט בה נוגות.

“אין אני יודעת,” ענתה כלאחר-יד, “וגם לא מעוניינת לדעת. אתה מטיף מוּסר כל עוד אתה מוצא שזה מביא רוָחים. לדידי יכול אתה להטיף לנו מוּסר מלוֹא-האָזניים; לי היינו-הך לחלוטין!”

"בואי עמי אל המועדון ושם תיוָכחי אם צבוּע אני. "

“לא, חוזרת אני הביתה אל הילדים שלי.”

“מה, התחתנת?”

צחקה צחוק לגלגני: “וכי אפשר להביא ילדים לעולם בלי זה? יש לי ארבעה – וגם מאהב השוכב בבית וחכה שאבי לו משהו.”

“אין עמי כל כסף, דיטה,” אמר ואנג בנמיכות-קול. “אבל אוּכל לתת לך את חמישה-עשר הכתרים שאקבל בשביל ההרצאה; או שאשלח אותם לביתך, אם אין לך פּנאי לחכות.”

“רב תודות, אין לי כל כתובת,” השיבה דיטה. “מוצאים אותי ברחובות בין שמונה לשתים-עשרה בלילה.”

וַאנג הושיט לה ידו – ביקש להיפּטר ממנה. גרוֹנה מלהט היה בכעס וביסורים שנתייסרה. ברצון לעולל בעפר אותו ועת עצמה ואת כל העולם כולו, בבושה נוֹאשת שעלול היה לתלוֹת בה קלקלה זו.

“כולכם ניצלתם אותי – כל אחד לפי דרכוֹ שלו. אין אף אחד מכם שלא השתמש בי,” נצטרחה צרודות.

“המאמינה אַת שביקשתי לנצל אותך, דיטה – המאמינה אַת בזה?” שאל.

“וַדאי שלא,” ענתה גסות. “אין אתה צריך להעמיד פנים! אין אני בחורה תמימה שנפלה בפח. אבל למה הרימות אותי אל האור, ואחר כך הנחת לי ליפּול? היודע אתה כמה מבחיל הוא לזחול כאן לאחר שזוֹכים להעיף עין במשהו טוב יותר. אבל עכשיו רוצה אני להיפּטר ממך, אתה שומע – תן לי ללכת!”

בלי אמירת-שלום הפסיעה לעֵבר העיר. לאחר שהוּת-מה החזירה ראשה לאחוריה; עדיין עומד היה על עמדוֹ רכוּן ראש ונוהה אחריה. התחילה לרוץ.

משעשתה כברת-דרך מתוך ריצה התחיל לבה מדבר תקיפות, והוצרכה להאיט את הילוּכה. לא הבינה הטעמה של ריצה זו, כשם שלא הבינה אותה שעה שום דבר בעולם – הרי פחות מכל נתנה לוַאנג את אהבת-נעוריה הטהורה, ואת תמימותה – אף על פּי שאז תמימה היתה! והריהו עומד לו שם ומרעיד מחמת מוּסר-כליות – כשהוא עומס בענוה מעמס-האשמה כאחד תיאולוגיסטן, וכי כך נהג גבר הראוי לשמו! כנראה שהביטה בו בעד עיניה המעריצות של אשתו – עם אשה זו רוצה היתה להזדמן שנית!

לא, פחות מכל הבינה את עצמה – איזה מין התנהגות- ממש כנקבה היסטרית. וכי פלא הוא שראה בה אשה ירודה? והאם גרועות נשים אלה מאחרות? על כל פנים מקבלות הן שכר הוֹגן בעד מלאכתן.

אותו לילה נצטייר הכל בעיניה באור הספק – מצאה חושך ואופל באשה הביטה. אפילו תפקיר חייה לא יתן שום איש תמורתם חמישה כתרים כדי לקנות פקרס של צמר. עייפה עד מוות הגיעה לביתה.

מצאה לקארל שדעתו בדוּחה עליו ביותר. “זהו מרק-האפוּנה ובשר-החזיר,” אמר. “אני פשוט שיכוֹר!” ואמנם התנהג כמי שלָגָם לגימה הגונה. הוא גרר את מיטתו לטבוּרוֹ של החדר.

“מה, קמת?” שאלה דיטה בפנים נבהלות.

“כן, בשל העברים הארוּרים האלה – הם התחילו מחטטים סמוך למראשותי מיטתי – שם למעלה, דפקתי ודפקתי על הקיר והללו בשלהם. אדרבה, הקשיבי: הנה הם נוֹברים. השמעת על חוצפה שכזו?”

העכברים כירסמו מתוך עקשנות במקם שהקיר השתפע: נייר-הקיר זע. חוֹר נפער ומשהו נשר מתוכו ונידרדר על הרצפה. נטלה דיטה למנורה ותרה אחרי החפץ – היתה זו מטבע-בת-שני-אורים! לאחר שהוּת-מה נידרדרה שנייה, שלישית, רביעית, – ניגר גשם של מטבעות-נחושת. "אלה הן המטבעות של ‘זקן-הלבבות’! נצטעקה דיטה, כשהיא מביטה עליהן בעיניים בוהות.

קארל קפץ מתוך המיטה, הוא שכח צינה וחוֹלי, עמד בכותנתו לעורו וחפר בידיו להרחיב את החור. “הביטי!” צעק, כהוא חילץ משם קופסת סיגארות – “הביטי הנה!” הקופסה גדושה היתה מטבעות נחושת שהחלידו.

בפנים מרעידות תהתה דיטה על המטבעות. “עכשיו יהא לך פקרס של צמר!” התאמצה לחייך, אבל הבכי הממה. היא צנחה על המיטה: כל הצער שנקרש בה מצא עכשיו פורקנו.

“וכי זו סיבה לבכות,” אמר קארל וכרך זרועו סביבה; וכי לא ידע כמה יסורים נתייסרה בשל פקרס הצמר.

ראשה נצנח על חזהו ובכתה חרש; כל הקפּאון שבישותה הפשיר ונתמוגג בדמעות. קארל ליטפה דומם; יש להניחה לבכות כל כמה שתרצה.

כשנרגעה לפת קארל ראשה בשתי ידיו: הדמעות שיוו לפניה הליאות יופי עגמומי של שדה-סתיו טלול; הציץ לתוך עיניה ואמר בכובד-ראש: “בכית על חזי – עכשיו שלי אַת!” אבל במעמקי עיניו היבהב משהו צוחק; שמא היה זה לבו. דיטה התרפקה עליו בעיניים עצומות.


 

דיטה נוטלת לה יום-פגרא


שיחק לה המזל שקארל חזר במקצת לאיתנוֹ וקם; כיוָן שימים אחדים לאחר מכן הגיע תורה של דיטה.

בוקר אחד נכנסה ראסמוסן הזקנה ומצאה לדיטה שכובה במיטה.

“אלי, חולה אַת?” שאלה בפנים מבוהלות. עדיין לא אירע שתקדים את דיטה בקימה של שחרית.

דיטה התאמצה לחייך: איני יודעת מה עמי היום; נדמה לי שלא אוכל לקוּם. אין לי אף שמץ של כוח."

“אין דבר, בחורה, לא יזיק לך כלל וכלל לנוח פעם מנוחה של ממש,” אמרה הזקנה.

“חרפה היא שאמא מתעצלת כאן, אבל הרגליים שלי הן שני בוּלי-עץ,” לימדה זכוּת על עצמה. אבל מחר אקום." אבל למחרת הורעו פניה עוד יותר, וקארל אסר עליה לקוּם. “אם תקומי אביא את דוקטור טורפ,” איים עליה, איום זה השפּיע!

כנראה שמשהו לא היה כשורה עמה, אף כי לא התאוננה על שום מיחושים. מחלתו של קארל והמאמצים לכלכל הכל דילדלו לחלוטין את בריאוּתה. כנראה שהגיעה לידי אפיסת-כוחות גמורה, שכן לא היה ממנהגה של דיטה לשכב במנוחה ימים אחדים ולראות היאך אחרים טורחים למענה.

קארל עדיין לא החלים החלמה גמורה שיוכל לחזור אל המים, ובמשך הימים האחרונים שם הקרח קץ לדיִג; אבל הדייג שעמו היה פורש מכמרות ביקש לעשותו שותף לסירתו. “מסכים הוא שאשלם את חלקי בעבודה,” אמר קארל. “באביב נוּכל להתחתן!”

דיטה חייכה.

באביב, אָה, כן – הוא כבר ממשמש ובא. הימים נתארכו והלכו; אבל החורף החריף והלך. שפע של קרח בא מהים הבאלטי; מפרץ קייגא כבר נתמלא קרח עד מחציתו. וכיון שקפאו הנהרות יכול היה קארל לשהות בבית; ודאי ימצאו מזונם עכשיו כתמיד – עדיין לא אירע שימותו בכפן.

על-ידי מכריו הדייגים השיג איזו עבוד הקלה בבוקר, אך לא הספיקה זו כדי פרנסתם. ולא היה בו כוח לכתת רגליו כדי למצוא עבודה של ארעי. יום אחד עמד ודיפדף בפנקס ההסתדרותי שלו.

“במה אתה מהרהר?” שאלה לו דיטה.

“עלה על דעתי ללכת אחרי הצהריים לאגודה – מחלקים שם מזונות.”

“אין אתה צריך לעשות זאת,” אמרה דיטה, “אין זה נאה לך!”

“שטויות, כשאין די כוח לעבוד אין הרשוּת להתייהר ולהתבייש בפשיטת יד,” אמר בהוּמוֹר של לענה.

סופו שחזר בידיים ריקות. אין הוא נשוּי – בעלי המשפּחות קודמים. “אין זו אלא אמתלה גרידא; לא נתנו לי משום שאני משתייך לאופּוזיציה,” אמר במרירות. אנחנו אנשי האופּוזיציה מובאים תמיד האחרונים בחשבון שעה שיש סיכוּי לעבודה – בכוָנה יורדים הם לחיינו."

“שישמרו להם המזונות שלהם,” אמרה דיטה באדישוּת. “כבר נסתדר איך שהוא. מחר אקוּם!”

היתה אומרת כך יום-יום, ומשחלף שבוע הלך קארל אצל ידידו דוקטור טורפ וביקשוֹ לבוא. הלה בדקה בדיקה מדוקדקת. “יפה עשית שנטלת לעצמך קצת פגרא,” אמר כתוֹם הבדיקה.

“ארשום לך משהו היפה לחיזוק הלב.”

קארל נתלווה אליו עד השער. “מהו לא כשורה עמה?” שאל.

“הכל ולא כלום- דלדוּל כללי.”

קארל תלה בו עיניים תמוהות.

“עדיין לא ראיתי חולה שהגיע לידי דלדוּל-הכוחות כאשה זו – לפחות לא בגיל כזה. אפילו לבה נתבלה – אם כי לא חלתה כנראה שום מחלה אנוּשה בחייה. והרי הלב הוא ברגיל השריר החזק ביותר בגופנו. מניח אני שהיו לה חיים קשים ביותר.”

“כן, חייה היו קשים מאוד,” אמר קארל בקול נמוך. " מתי לדעתך תוכל לקום?"

“קשה לומר – במקרה הטוב יארך זה זמן רב. אין לקבוע לגביה כל ריפּוּי מסוּים. היא זקוקה למנוחה רבה; ייתכן שהמנוחה תחולל פלאים.”


קארל העבירה בלי שהיות לחדר השני, שם היתה המיטה רחבה יותר וגם השקט היה שם מצוּי יותר. “הרופא אומר שבקרוב תקום,” אמר לראסמוסן הזקנה. “אבל היא צריכה למנוּחה; אסור שהילדים יהיו עמה – אף לא בלילה.”

“תודה לאֵל שאין זה דבר של רצינות,” אמרה הזקנה בפנים שמחות. “צדקתי כנראה שמשהו נקרע בה – הנשמה או משהו אחר – כיון שהיא מוטלת שקטה כל כך, – היא הפּעלתנית כל כך. כבר שמעתי על מקרים שכאלה.” פטר עבר לגור למאורתו של קארל, ולגיאורג הקטן הוצע מצע על גבי שני כיסאות. אנה הקטנה ישנה במיטתה של ראסמוסן הזקנה. “באמת שנפלא,” אמרה הזקנה. “היא מחממת לי את המתניים!” הכל גרם לה קורת-רוח.


המנוּחה חוֹללה פלאים בזה שהצהילה קמעה את רוחה של דיטה.

השכיבה במיטה רחבה ורכת מַצעים גרמה לה נחת-רוח. “כשעבדתי אצל העשירים ישינה הייתי במיטה שהיתה כולה שלי ורחבה כמו זו ומוצעת מזרן של קפיצים. אבל אז צעירה מדי הייתי להעריך תענגו זה כערכוֹ,” אמרה דיטה.

שונה היתה הרבה בעברה – עכשיו היתה לה השהוּת לכך. וכשקארל היה אומר לה שבקרוב תהא מסוגלת לקום, היה חיוך מתפשט בפניה. הוא יקנה בקתה בסמוך ל“פּונדק-הבקבוק”; שם יהא הים משתרע לרגליהם ולא תהא דרך רחוקה להסיע את הדגים לגאמלסטראנד. “ואַת תצטרכי ללקוט את המליחים מתוך הרשתות ולתקן אותן – כפי שנוהגת היית לעשות בכפר-הדייגים!” אמר והיא הקשיבה לו בפנים שקטות ואדישות.

גוָן פּניה החוויר והלך מיום ליום; שפתיה נעשו עבות וכחולות; תכופות היתה מתאוננת על מיחושים באזוֹר הלב.

אבל את סם-הרפואה היתה שותה בלי שמץ של רצון, קארל נאלץ היה להשקוֹתה בשידוּלים רבים. ואף-על-פי-כן היה השיקוּי פוחת והולך – ראסמוסן הזקנה היא שגמעה ממנו מלוא לוגמה מפעם לפעם. דבר זה בידח אותם מאוד.

אותו זמן נוכחה דיטה לדעת כמה מחובבת היא על הבריות. לא היה דייר אחד בגוש שלא בא לראות את שלומה, והכל היו מביאים לה משהו, אף כי עניים היו בעצמם. “אַת שוכבת לך כמין מלכה ומקבלת אורחים כבודים,” אמרה ראסמוסן הזקנה, פרוּ לאנגהאלם הביאה אפרוח מטוגן וכוס יין, ואשתו של האופה הביא טורטה. תענוג היה להיות חולה בזה האופן. תינוקות של בית רבן מלוכלכי פנים היו מתגנבים מהמסדרון שעה שדלת חדרה פּתוחה היתה ומפסיעים שפי למיטתה עם דורון – כשסוכריה ממוסמסת טמונה בתוך אגרוף פעוט ושחור כפחם. ביקורים אלה גרמו לה קורת-רוח יתירה. על גבי השולחן שליד המיטה נתגובבו כל המתנות. לדיטה לא היה תיאבון כלשהו ושלושת הילדים וסבתא ראסמוסן היו מתהנים מהן ומכלים אותן ברעבתנות.

הסמרטוטר הזקן היה בא יום-יום. “ומה שלומה של אמא-דיטה היום?” הי השואל מהמסדרון; לא רצה להיכנס פנימה. קומתו נכפפה מאוד בזמן האחרון ורגליו נעשו רופסות יותר ויותר, ובגדיו מסואבים סיאוּב כפול-ומכופּל וכל מראהוּ עלוב שבעתיים. גם זכרונו נתרופף והלך; היה שואל וחוזר ושואל. “נכנס לילדוּתוֹ השנייה,” אמרה ראסמוסן הזקנה. “זקן מסכן שכמותו!” היה מבדח מאוד לשמוע זאת מפּיה; זקנה היתה הימנו במניין הגון של שנים.

אין לומר שהיא נכנסה לילדוּתה השנייה. אדרבה, היתה צוֹפייה את הליכות-הבית בראש צלוּל מאוד; בשמונים שנות חייה עמדה איתנה בעיצומו של המאבק היום-יומי. העבר לא היה מטרידה. חייה לא היו משופעים בנחת, דברים הרבה בעידו על כך. אבל לא היתה מעלה זכרם; דיטה לא ידעה אפילו היכן בניה מצוּיים, “אם לא מתו הרי שעדיין חיים הם!” היתה משיבה קצרות על שאלה זו בעל כל דבר שקשור היה בעברה. היא ידעה עיסוקי מועילים יותר מהחיטוט בדברים שאין להם תקנה.

באותו פרק זמן היתה דיטה בוחנת -וסוקרת את הנסיונות שנתנסתה ואת הפורענויות שבאו עליה – זו הפעם הראשונה בחייה שעתוֹתיה היו בידיה. “נדמה לי שאני הולכת למוּת,” אמרה, " אני נזכרת דברים רבים ומשונים כל כך. אנשים ההולכים למוּת נזכרים בכל אלה." משוּנה הוא שהבריות כבר יורדים היו לחייה עוד לפני שבאה לעולם! זה משוּנה מאוד, וכי ידעו מה יהא טיבה של בריה זו. כנראה שכל הצרות לא נתרגשו עליה אלא מחמת עוני. וכי לא מתה סבתה מחמת עניוּת; וכי לא נמקה סרינה בכלא מחמת עניוּת; “רואה אני שכל רע והרשע – העניות היא הגורמת להם, האין דעתך כך?” אמרה לקארל.

“רובו של הרע יסודו בעניות”, השיב תשובה של וַדאוּת.

“ילדים אינם רעים מטבעם, בכך בטוחה אני,” אמרה דיטה מהורהרת. "היה זמן שמאוד הקפדתי עמהם והייתי מענישתם כששברו איזה חפץ – משום שקשה היה לקנות אחר במקומו. אבל כשילד שובר ספל העולה כתר אחד – והכתר מצוּי – הרי שאפשר לקנות אחר, וממילא הפשע אינו פשע! עצוב הוא להיות עני.

“אבל כיון שהילדים אינם רעים מטבעם, למה המבוגרים רעים הם?” הוסיפה ושאלה.

“מחזיק אני בדעה שגם הגדולים אינם רעי-לב כל עיקר,” אמר קארל. “האין אַת סבורה שהמסיבות הן-הן הדוחפות אותנו לידי מעשים רעים?”

“כן, רעת לב אני, פעמים אני שונאת את כולכם וחושבת בלבי ששום דבר אינו כדאי. שעה שמוטל היית חולה שתוכל להבריא אם אתן את חיי כופר בשבילך; ביקשו להפוך את חיי שלי לפקרס של צמר בשבילך; השמעתה פעם הבלים כאלה! אבל לא רציתי לתת את חיי.”

“משם שאני גרמתי לך צער יותר מכל אדם,” אמר קארל.

“אתה?” תלתה בו עיניים של תמיהה. תכופות היה מקניטה בטוב-לבו שאין לערערו, ועכשיו שמחה על כך – למען האשה הזקנה והילדים; יהא מי שידאג להם.

"האין אתה חושב עלי רע משום שלא צר לי לעזוב את כולכם? שאלה יום אחד.

קארל הניע ראשו. “אולי יש בכל זאת מישהו שצר לך לעזוב אותו?” שאל קארל בנדנוד של תקוָה.

דיטה נתהרהרה. “כן, את פטר הקטן,” אמרה לבסוף. “יכול הוא ללמוד להיות טוב.”

“לא היית רוצה לראות את יינס?” שאל קארל. “להביאו לכאן?”

לא, לשם מה. יש כאן די ילדים זרים הגורמים נחת-רוּח. “דמעות אלה יבשו מכבר,” הסבירה. “לדעתי היינו-הך הוא להיום אֵם הילד או לא. העיקר הוא לגדלוֹ ולדאוג לוֹ. היצור שאתה מגדלו ודואג לו – ממילא יאהב אותך.”

“יפה אמרת, וכיון שדואגת היית לכולנו – ממילא אהבת את כולנו,” אמר קארל ונשק לה.

“אבל עכשיו שוב אין אני דואגת לשום דבר; אין אני רוצה לדאוג.”

"משום שעייפה את. עכשיו עלי לנוח יפה ולחזור לאיתנך! – זכרי שצעירה את, רק בת עשרים וחמש.

“זה הכל – כן, רק בת עשרים וחמש!” צחקה דיטה צחוק של שמחה. “יודע אתה שהרגשתי את עצמי שאשה זקנה – לאחר כל מה שעבר עלי. משומשת אני – יש להתיך אותי כזוג ערדליים ישנים. כשאני מהרהרת על הילדה הקטנה שהייתי, ורואה את עצמי רצה ליד סבתא, או קוראת עמה בספר – נדמה לי שזה היה לפני המון-המון שנים. כמה נתמשך הזמן וכמה אִטי היה, קארל! ו’אחוזת-הגבעה‘, ו’קן-העורב’ – אימתי היה זה, לא לפני המון שנים!”

“אבל לעומת זה חיית חיים פעלתניים, והרבה תלאות עברו עליך. אף פעם לא ראית שעה של קורת-רוח. אבל עכשיו תזכי לחיים של נחת, אני מבטיח לך זה.”

“כן, אזכה לחיים של נחת. כבר יש לי חיי נחת – מצויה אני כבר בעולם שאין בו חובות, שבו פטורה אני מכל דאגות וטירחות; היכול אתה להבין זאת? אלא שצר לי על הילדים – יצוּרים קטנים וחמודים שהראו לי רק חיבה. נדמה לי כאילו הכל הולך ונמסר לידיים אחרות. אתה משיג זה? דומה זה כאילו בטלה עניות מן העולם! אה, אילו היינו נפטרים מהעניות! החושב אתה שאפשר להעביר את העניות מן העולם? כלום מנסים לעשות זאת? העושה פלה משהו?”

“כן, לא כבר הביא הצעה להקמת בתי תינוקות ציבוריים,” אמר קארל. “רופאים יהיו מפקחים על מוסדות אלה, ויותקנו בהם שכלולים מודרניים עם מכבסות-קיטור וחלב מפוסטר, מטפּלות יביאו ויחזירו את הילדים בעגלות מיוחדות, מחופות, כדי שהאמהות לא יצטרכו לטלטלם.”

עיניה של דיטה נזדרחו. “כמה נחמד!” אמרה – “כמה נוח!” אלא שאגב-כך עמדה על הארשת המשוּנה שבפניו של קארל. “מה גם עם זה משהו לא כשורה?” שאלה רגוזה.

“אינני רוצה להעציב אותך,” השיב קארל, “אבל מסופּקני אם זוהי הדרך שאנו צריכים ללכת בה. השיטה האמורה תעודד רק את ניצולן של האמהות העובדות.”

“זה נכון,” אמרה דיטה בנעימה של יאוּש. “יודע אתה מהו הדבר הנוראה ביותר – שאין אנו מעיזים להיות מאושרים בשום דבר! תמיד יש משהו מאחרי כל דבר. רואה אני שאין דעתך נוחה משיטתו של פלה משום שאתה מוצא משהו מאחריה; וייתכן שיבוא אחר ויגלה גם הוא משהו מאחרי הטענה שלך ויתן על כך הסבר משלוֹ.”

“כן, כנראה שארוכה היא הדרך אל האמת,” אמר קארל מהורהר. ארוכה שבעתיים מכפי שהיא במציאוּת." ושעה שהסיחו היה מלטף את ידיה.

“עכשיו יכול אתה לנשק את ידי,” אמרה דיטה. “כיוָן שעכשיו נאות הן,” הרימה ידיה כלפי פּיו והליטה בהן את פניו. חיוּך של אושר פרח בפניה.

“התזכור שפעם אחת אמרתי שאי אפשר להשגיח את הידיים שיהיו נאות שעה שהעבודה מרובה כל כך? ואתה נשקת אז את ידי ואמרת שאין אני צריכה להתבייש בהן כיוָן שהן תעודת-המסע שלי אל השמים ואל הארץ. אז לא ירדתי לסוף דבריך, עכשיו מבינה אני יפה למה התכוַנת. אמש חלמתי שגם אלוהים נשק את ידי – האין זה מוזר? הוא עמד ליד שערי גן-עדן, לשם באים כל האנשים העייפים לנוח מעמלם; והללו לא הניחו לי להיכנס; אמרו: עדיין יכולה זו לעבוד. אבל אלוהים אחז בידי, הסתכל בהן ואמר: היא עמלה די; הידיים שלי לא הי נאות יותר לאחר שבראתי את העולם! ונשק להן! ואני התביישתי מאוד, כי יפות לא היו הידיים שלי. אבל דוקא משום כך נשק להן, וכל העומדים מסביב השתחוו לפני.”


מוּטלת היתה בעיניים עצומות, עייפה מדיבוּר. קארל ישב דומם שלא להפריע את מנוּחתה. לפתע זקפה את ראשה: " שמע, שוב הם שרים מזמורים!" אמרה. פניה היו אחוזות תהייה כאילו עשתה אָזנה אפרכּסת כלפי השמים.

“זה בא מהמסדרון – מחדרוֹ של הדייר החדש,” אמר קארל, "אגב עבדנו פעם יחד בתחנת פומפינג; הוא בחוּר נהדר. נוֹהג לשיר הימנונות שעה שהוא לבדוֹ. בא הוא מבורנהולם, והתושבים שבאותו גליל הם כולם קצת בלתי שפוּיים.

מחשבותיה של דיטה מקפצות היו מעניין לעניין; והנה נתפסה לרעיון כזה: “סבתא היתה אומרת תמיד שאנו, בני משפּחת אדם, משולים לכבשׂים – ככל שאנו נגזזים גזיזה עמוקה יותר, כן מרבים אנו לתת צמר. הנכון הדבר? הרי גם אתה משתייך למשפחת אדם?”..

“כנראה שיש אמת בכך. בני משפחת אדם היו תמיד מפורסמים בזה שלבם גדול ממוֹחם – לא היו דבקים בשלהם. ולא ייפּלא שבתכוּנה כזו נמצאו מקוּפּחים, ואמנם נתקפּחה מנת חלקנו. על אף מניינם העצום הריהם מצויים בשפל-המדרגה. אבל קרקע משובחת אנחנו, ואין אני מצטער על כך; בו יבוא היום והעולם יברכנו על כך – בכך אני מאמין. לא, אין זה היינו-הך מי הגוזז אותנו. לעת עתה מחזיק השטן במספּריים! האין אַת חושבת כך?”

אבל דיטה שקוּעה היתה בשינה שליוָה ועמוקה. קארל חמק שפי מהחדר. התקין עצמו ללכת אצל חברים מחוסרי עבודה ולהיוָדע מהו מצב העניינים. ידע שמרירוּת רבה פשתה בקרב השורות; ידע שרווחת הצעה להכריז שביתה כללית שתקיף את עובדי הגאז, המים והמאור, ושתאַיים במיגור השלטון הקיים. הוא רצה לקבל אינפורמאציה מהימנה; בזמן האחרון איבד את המגע עם האופוזיציה.


 

מלקט-הפחם הקטן


בכל זאת קמה דיטה; הדין היה עם ראסמוסן הזקנה – כתמיד. דיטה עשוּיה היתה מעץ מעוּלה מדי שתסלק מזה העולם לפתע-פתאום. יום אחד ישבה עצמה במיטה ואמרה שרוצה היא לעזור לזקנה להתקין אליתות. ומשקיבלה משהו לבין ידיה, התחילה גם סוליות-רגליה מידגדגות – עליה לקום! עדיין חלוּשה היתה ולעת ערב חזרה ונתכרבלה במיטה. אבל בכל אופן היה זה צעד קדימה;

וכששתי הנשים יעבדו בשקידה ובחריצוּת, ירויחו כתר ליום. ועבודה זו לא תאזל כלל; הבריות צריכים לאליתות בימי צינה כאלה.

גם קארל היה מסייע עמהן כשלא היה לו עיסוק טוב יותר; והיו יושבי סביב למלאכת-האליתות ומפטפטים על דא ועל הא. והזמן היה מקלח בנעימות – ביחוד בערבים, שעה שהילדים כבר שכובים היו. אף דיטה היתה במיטתה, בריאותה נשתפּרה והלכה; את שולחן העבודה הסמיכו למיטתה.

באותו פרק זמן היה פטר המפרנס העיקרי של המשפּחה. הוא עצמו משׂתכר היה כסכוּם שהשתכרו כולם יחד. משחזר מבית הספר היה סועד בחפזון, יורד אצל איינאר, ושניהם נוטלים שקיהם ועגלת הילדים החלודה, שבה היו מסיעים פּחם, ומפליגים לתוך מבוֹך הכרך. בשובו בערב היה מצוּי בכיסו של פטר סכום שבין מחצית כתר לכתר. היה זה נער זריז וחרוץ, ועם זה פעוט ונעים בהליכותיו.


שני הזאטוטים מצליחים היו – הוא ואיינאר. כל רחובות הכרך היו נהירים להם על כל אפשרויותיהם; הם ידעו היכן אפשר להשתכר מטבע בת חמישה אורים והיכן אפשר להשתכר מטבע בת עשרה אורים, שהיו מצטרפים כדי שכר-יום. לא היתה זו מלאכה קלה כל עיקר, כי תכופות היתה המטבע בת חמשת האורים מצוויה בקצה האחר של הכרך, והמטבע בת עשרת האורים בקצהו השני. היו מכתתים יפה-יפה את רגליהם. אבל חשיבות יתירה נודעת היתה למוח; כשאין הקדקוֹד פועל כהלָכה, לשוא תהא מקרע ומשחק את נעלי העץ שברגליך.


כשהנער היה חוזר ומניח בלא דיבור את הממון שהשׂתכר על השולחן, היתה האשה הזקנה סופקת כפּיה ואומרת: “אלי, האין הוא ילד-פּלאים! סופו שיהא מיליונר. באיזו מקומות צברת כל כך הרבה כסף; יש לשעֵר שלא גנבת חלילה את הכסף?”

דיטה ראתה שעייף הוא מהתרוצצויות ולא נטפּלה אליו בשאלות. אלא היתה מסייעת עמו לפשוט את המעיל והכסיות. משהו חם היה שמור עמה בתנור בשביל הנער – פעמים משהו מיוחד, כי במובן מסוּים הרי היה מפרנסה של המשפּחה. אך נכנס למיטה היה צולל לתוך שינה עמוקה. פעמים היה פורש לישון בלא ארוחת-ערב. אז היתה בודקת בקפידה את בגדיו, ומצמידה כיס באשר יכלה. גאוַת הנער שלו היתה על ריבוי כיסים – שיהיו לו יותר כיסים מאשר לכל נער אחר בבית -הספר; ובבחינה זו, לכל הפחות לא יהא חש בעניוּתוֹ! כשהיה עמה משהו חדש, כגון סודר או זוג כסיות, היתה מניחתו על גבי בגדיו; יפקח בבוקר את עיניו ויראה לחפץ החדש ותהא השמחה בלבו; היה מתעורר רענן ונינוח, והיה מפשפש בבגדיו לראות אם נתוֹסף כיס חדש במשך הלילה.

לא אהב פטר לספּר על האופנים והדרכים שבהם הוא משׂתכר פּרוטותיו. מה יש כאן לספּר? שמשגיחה היה שעה תמימה בשוק-הבהמות על סוסיו של עגלון אחד שנכנס למסבאה – וקפא בקור ככלב וקיבל בעד שמירתו מטבע של עשרים וחמישה אורים? או שקיבל עשרה אורים בשכר הבאת קנקן בירה לקברניטה של ספינת-סוחר קטנה? או שטילטל איגרת-אכספּרס לקצה השני של העיר ולא קיבל אף פּרוטה מחוּקה, כיוָן שהוצרך להביא תשובה והאיש שלוֹ הוּעדה האיגרת הלך מביתו שעה קלה לפני בואו? לאו פעם אחרת מתחרבנים! איינאר טען שיש לדרוש שכר-הליכה למפרע; אבל פּטר טיפּש היה ובלתי זהיר; כלום כדאי לייחד את הדיבור על כך? להתפּאר אין במה, בכל אופן.

ומה שכדאי לספּר, אין לספּרוֹ, מכל מקום, לא למבוגרים – שמטומטמים הם ולא יבינו מאומה. ריוַח יפה היה מכניס הפּחם; אבל לכך דרושים היו הן מזל והן זריזות – וכלל לא רצוי היה לפטפט על כך. כשהוא ואיינאר היו מפסיעים בנחת וגוררים אחריהם את שלדה של עגלת הילדים הישנה, דומים היו לשני נערים קטנים ותמימים שיצאו לכבוש את העולם בפשטות ילדותית. ובשובם בערב היו אותם היצורים הקטנים אלא רצוצים ועייפים עד מוות. כי משהו היה מתארע בינתיים.


אך יצאו מהרחוב שבו התגוררו היתה מסתלקת מפניהם הארשת הילדותית; היו פושטים צורתם הקודמת ולובשים צורה של שני יצורים קטנים ועֵרנים – שני גורי חיות-טרף הבולשים הכל בעיניים רושפות ואורבות. היו מחלקים ביניהם את הכרך. אחד קבע את בסיס פעולותיו ברובע האמלטורבט שבו מצויים בתי המטבחיים, מפעלי הגאז וכיו"ב; השני נטל ו את הרובעים קאמלטורב וניטרוב על האוניברסיטה ושוק-הבהמות. היו נוהגים להתחלף ברשויות שלהם, ובעיקר בשל אות עגלת-ילדים רעועה וצולעת, שנתקראה ב פיהם – קרון-הפחם. זה שהיה עושה ברובע האמלטורבט היה מצניע את השלד החלוּד באחד הדירים שבשוק-הבהמות. לא היה זה כלי נאה לגוֹררו בפומבי, וגם גרירתו לא היתה מבדחת ביותר, שכן חסר היה גלגל אחד. אלא שעגלת-ילדים עלובה זו יפה היתה להסעת פּחמים, והפּחמים היו מכניסים פּרוטה הגונה; כשלא היו רואים מזל-ברכה לא בדא ולא בהא, היו יכולים להסתייע תמיד בפחמים.


הם נפגשו כדרכם בחמש לעת ערב מאחורי דיר שבוֹ מוצנע היה קרון-הפּחם; היה להם יום מזוּפּת. איינאר השתכר שלושים אורים, ופטר רק עשרים. עמדו וחילקו ביניהם את הכסף חלק כחלק – תמיד היו עושים כך – ונתנו דעתם כיצד להרויח את הזמן האבוּד. היתה רק דרך אחת: ללקוט פחמים ולמוכרם. בבולואר סנדר מצויה חנוָנית זקנה הנותנת להם חמישה-עשר אורים בעד שׂק פחם. והפחם מתגולל היה במקומות רבים – לאורך הרציפים, סחוֹר-סחוֹר למפעלי-הגאז, ובעיקר בקרפיפי הסחורות העצומים. הכניסה לשם היתה אסורה בהחלט, ולא היו בוחרים בדרך זו אלא בלית ברירה. את רציפיו של נמל לרסו נטשו מכבר; ראשית רחוקים היו מדי, ושנית פחמים השרופים למחצה אין בהם תועלת רבה.

כיון שהשעה דחוקה היתה, גמרו אומר לחדור לתוך קרפיפי הסחורות. והרוצה לחדוֹר לתחומם חייב לעקוף את בית-הכלא ווס.

שם שרויים הקרפיפים באפלולית. שני הנערים יצאו לדרכם בדהרה כשאיינאר דוחף את קרון-הפּחם ופטר תומך בו בצד שנטול היה גלגל.


בדרכם תיכנוּ את תכנית ההתקפה, החנוָנית הזקנה תקבל שני שׂקים – ושזה משמע כתר אחד; וכל אחד יכול לחזור הביתה ובכיסו שבעים וחמישה אורים. לאמא-דיטה יש די פחם עד מחר, אבל אצל אמו של איינאר אָזל הפּחם והיא צריכה מחר לכבס כביסה גדולה. יוצא מזה שהם צריכים לשני שׂקים ומחצה בלבד – את זה ילקטו אחת-ושתים!


משהגיעו סמוך לכביש אינגהאוו הניחו את קרון-הפּחם על הדרך והתגנבו לתוך הקרפיפים. לאחר ליקוט של שעה ארוכה לא גידשו אלא שׂק אחד; מחמת האופל שאָפף את המקום היו מתייגעים מאוד. והחנונית הזקנה עומדת על כך שהשק יהא מלא וגדוש עד פּיו, אחרת היא מפחיתה מהמחיר.

“שמע, ניכנס יותר עמוק,” אמר איינאר. “יש שם המון-המון פּחמים, ויש שם הרבה אור.” הסיעו את העגלה לאורך הגדר; סמוך לקרפיף גופא הגלישו עצמם במדרון עם שׂקיהם.

שפע של פּחם מצוּי היה שם; התגולל בתוך השלג והרפש ללא כל תכלית שהיא. אבל פשע חמוּר הוא ללקוט פּחם זה; והעבריין עלול לספוג מלקות או להיות מוּבא לתחנת המשטרה!

הקרפיף מואר היה אור מסמא; פּנסי-הקשת הגדולים תלויים היו ברוּמוֹ של האויר בדומה לציפרים-של-אש הפורשות כנפיים. כל פעם שהיו מנפנפות בכנפיהן, היה אורצל מתפּשט על פני הקרפיף. שני הנערים הצניעו עצמם בצלם של קרונות-רכבת; ממרחק-מה הגיעו קולות אנשים וצפצופה של משרוקית – היו מעתיקים רכבת-משא ממסילה למסילה. שני הנערים ליקטו בשקידה כדבוֹרים; לא הוציאו מפיהם הגה כלשהו; מכאן ומכאן נתמשכו פסי ברזל שאפשר להיכשל בהם; איינאר הסב תשומת לבו של פּטר לפסים אלה על-ידי משיכה בשרווּלוֹ. ופטר התחיל מרעיד בכל גופו; אין זה עניין מבדח כלל וכלל, אבל יש לסיים את לקט הפחמים; שני הנערים כבר מורגלים היו להתלבט אילך ואילך בין גלגלי הגורל.

פתאום שמעו צעקות בסמוך להם; מישהו בא בריצה: “גנבים ארוּרים!” צרח הלה. איינאר משך אחריו את פטר לתוך צלם של קרונות אחדים; אבל אותלו רגע נשמט השק מידו של פטר והוא צנח תחתיו, ישר לתוך חרג של אור. והחרג נע-זע! משהו מצוּי היה בידו השמאלית, משהו לבן שצבות היה היטב באגרופו. פטר הוצרך לדחק את אצבעותיו הקפוצות לתוך הכפור שחיפה את האדמה כדי להתרומם ולקום, אבל רגלו האחת נלכדה בין שני פסים שבעיקול המסילה וקרון מצומד למנוף עצום ירד ונשתלשל – ורק איש אחד עמד בשלב האחורי של הקרון והביט נכחו. צעקת0אימים נמלטה מפיו של פטר.

שעה שהרימוהו ראה את איינאר זוחל ומטפּס במעלה המדרון כשהוא גורר אחריו את שק הפּחם.

ומיד האפיל הכל סביבו – כאילו נתעופפו להן בבת אחת כל ציפּרי האש הגדולות.


 

לבה של דיטה


פובל בא לראות את אמא-דיטה וליטול ממנה ברכת-פּרידה. הוא קיבל מכתב מכריסטיאן; ספינתו של זה עוֹגנת בהאמבורג ותשהה שם שבועות אחדים. היה זה מכתב מפורט שהשתרע על גבי ארבעה עמודים ובו סיפר לו באריכוּת-דברים מה נפלא הוא להיות סַפּן והשיא לו עצה שיניח הכל ויצטרף אליו בלי שהיות יתירות. אין הוא צריך אלא לבוא, הוא כריסטיאן כבר ידאג לשאָר. למכתב צורפו דמי-נסיעה – משמע שזהו עניין של ממש. פובל רוצה לנסוע תיכף ומיד, כמוֹת שהוא – מחר בבוקר מפליגה אנייה. אלא שאין איש, מלבד דיטה, צריך לדעת על כך עד שיהא מעֵבר לים. הסבורה היא שלא יפה לברוֹח חשאין כעין זו, שאל.

“כלל לא, אדרבה ברח לך לתוך העולם הגדול אם לבך מושך אותך לשם,” אמרה דיטה. “אין כל טעם מיוחד להיות תקוע כאן. כריסטיאן עשה יפה שקם וברח.”


הוצרכה איפוא להבטיח לו שתלך ותספּר להורים לאחר הפלגת האנייה. “לסינה יכולה אַת לא למסור דרישת שלום, לא איכפּת לי.”

“זה לא יפה מצדך,” אמרה דיטה. “כלום עשתה לך איזה רע?”

“לא – לאו-דוקא; אלא שהיא כזאת – שאני לא אוהב אותה! היא אומרת שאנחנו משפחה מזוּפתת, משום שהיאלמאר הסתלק לו.”

“מה, היאלמאר לא חזר? ועוד ליוה כסף מאבא?”

"לא, לא חזר – ואלזה - - "

“מה עם אלזה?” שאלה דיטה בפנים דאוגות.

"אה, היא – " התחיל פובל בוכה. ובכן, עליו ללכת, יש לו לסדר כמה וכמה עניינים. רגש מוזר עבר את דיטה; הוא וכריסטיאן יהיו משוטטים בעולם הגדול, וייתכן ששוב לא תראה את פניהם; היה דומה עליה כאילו משלחת היא בן שלה למרחקים.


בינתיים חזרו סבתא ראסמוסן ואַנַה הקטנה מקפה-יום-הולדת שאצל אמא גייסמאר. “יש בדעתה של זו להחליף שוב את דתה,” אמרה האשה הזקנה. " כנראה שאין להוציא עוד כל טובת-הנאה מהדת שיש לה עכשיו – בעצמי לא יודעת היאך קוראים לה לדת הזו."

“מה משמע לא יודעת, אמא? הרי את משתייכת לזו הדת.” אמרה דיטה בחיוּך.

“אה, ככה? אם כך הרי לא תשמין ממנה אמא גייסמאר זו – עדיין לא ראיתי שמן יהא יורד מן השמים. נדמה לי שהיא פוזלת לדת-המורמונים!”

דיטה צחקה.

“אַת צוחקת לך, אה,” אמרה האשה הזקנה, וגם פניה התחילו צוחקות. “מכל מקום חייבים שם בטיבול. אגב, כלום לא הגיעה השעה להטביל את גיאורג הקטן? הבריות חושבים שמוזר הוא שעדיין לא הוטבל הילד – כך אומרת אמא גייסמאר.”

“נצטרך עוד להמתין זמן-מה – עד שהיא לנו הכסף לכך. את, אמא, תחזיקי את המצנפת!”

“וַדאי, ראויה אני למצוָה זו, וכי אין אני מטפּלת בו ומתעסקת עמו למן רגע שבא לעולם? ואז יקבל שם אמיתי, גיאורג או איזה שם אחר.”

“אבל אמא, הרי כבר יש לו שם – גיאורג!” אמרה דיטה בטרוניה.

“כן, אנו קוראים לו כך; אבל אין זה שמו האמיתי כל זמן שלא הוטבל – עד כמה שאני יודעת.”

“ויכולה אַת להטבילו בחינם,” הוסיפה ואמרה האשה הזקנה לאחר שהוּת-מה – "אם שייכת אַת לאלה שאין ידם משגת לשלם חייבים הם הכמרים להטבילו, ולא להפקיר נפש לאבדון. אבל כמובן שלא היה איכפת להם כלל וכלל לקבל דמי-טבילה – "

דיטה ערכה את השולחן. “אמא, מוטב שתשבי ותאכלי כדי שיוכלו הילדים ללכת לישון,” אמרה. לקארל הלך לדיג-לילה – בפעם הראשונה מאז קם מחוֹליוֹ.

“ואַת בעצמך לא תאכלי כלום?” שאלה האשה הזקנה.

“לא, אני אחכה לפטר. מסכן שכמותו, יושב לו לבדו ולוֹעס את האוכל מתוך עצבוּת; פעמים מתנמנם הוא תוך כדי אכילה. רחמנות לי עליו.”

“אבל אַת צריכה ללכת למיטה; אל תשכחי שחולה אַת!” אמרה הזקנה.

לא, דיטה רצתה להמתין לשובו של פטר. תקפוּ עליה געגועים סתוּמים על הנער – תקפה עליה כמיהה לכרוֹך זרועה סביבו ולהציץ לתוך עיניו הילדוּתיוֹת-רציניות שעה שהוא עומד ומתלש בכתפה ומצרף לכל פסוק שני – “ואַת יודעת, אמא!” לא היה בו הרבה צחוק, אבל היה כל כך טוב-לב!


והיפוכו – אַנַה הקטנה, שהיתה ליצנית מאין כמוה, קוֹפה אמיתית. היתה עושה בשעת האוכל כל מיני עוָיות מבדחות ואימתניות של מפלצות וחיות רעות באופן שראסמוסן הזקנה כמעט שנשמטה מכיסאה מחמת פּחד. והאח-התינוק אף הוא היה גוֹעה בצחוק ומרקד בחיק אמו – היה זה קונצרט אמיתי! דיטה לא נטלה בו חלק, היא סלדה מהרעש; מאָז מחלתה נעשתה שקטה כל-כך. טוב שפרשו השלושה לישון.


דיטה ישבה להטליא בגד, ומחשבותיה היו עם פטר הקטן. למה לא חזר עדיין? מן הסתם היה לו יום ביש, מה שיארע לפעמים; כי ברגיל היה מדייק לחזור. חרפּה היא שהועמס עליו עול של מפרנס; אך תשוב לאיתנה יושם סוף לכך. אחרת לא תהא לו ילדוּת כשם שלא היתה לה, וחסרונה השאיר חלל ריק בנפשה. דיטה ללא ראתה את עצמה מקוּפּחת על-ידי החיים; אבל חשה הפסד שלא יכלה לשחק בילדוּתה. נטלה על עצמה לקנות לו לפטר צעצוע הראוי לשמוֹ: הוא רוצה ברכבת – עם פסים. מברשת השיניים לא היתה משה מידוֹ; כיוָן שלא היה לו פנאי לשחק, היתה מברשת זו מעין פּיצוּי לו. ומלבד זאת היה זה החפץ בר-הערך היחידי שניתן לו בחייו! כל שאר צעצועיו לא היו אלא גרוטאות מהאשפתות.

כשצילצל אורלוגין-הכיכר עשר נתמלאה דיטה חרדה רצינית. היתה נותנת כל הון שבעולם אילו היה קארל מצוּי אותה שעה בבית; ללכת לחפש את הנער, אין שחר לכך; הרי יכול הוא להימצא גם בקצה האחד של העיר וגם בקצה השני. אבל צריכה היתה למישהו שיגיד לה: חזוֹר יחזוֹר, משהו מעכב אותו, וזה הכל. ייתכן שהוא ואיינאר הלכו לקרקס; זאטוטים כמוהם – הכל יכול להתחשק להם!

אמרה לעצמה כל זה, אבל כיון שלא האמינה בכך, נשתוֹקקה שמישהו יהא אומר לה זאת. מוּטב קארל – שמעולם לא היה אומר דבר שלא האמין בוֹ.

כל רגע קמה וניגשה לחלון להציץ לתוך החצר; משהיתה שומעת קול-צעדים על גבי המדרגות נזדרזה לפתוח את הדלת לתוך המסדרון הארוך.

הנה נדלקה מנורה בדירתו של אנדרסן; קמה וירדה לשאול את סלמה אם היא יודעת משהו. סלמה יצאה לחפּש את הנערים, עדיין היה הסודר מופשל על כתפיה, ופניה דמועות היו.

“משונה, מאוד משונה,” אמרה זו. “כבר שעתיים שאני מתרוצצת במקומות שונים ולא כלום; אנו ישובים כאן וקופאים והוא איינאר צריך לחזור עם פּחמים. עדיין לא קרה כזה; הוא אמנם ילד פרא, אבל דייקן. ובינתיים אנחנו יושבים כאן וקופאים ואין אפילו חתיכונת של פּחם לשים בתנור,” חזרה ובכתה.

“יכולה את לקחת פחם אצלי,” אמרה דיטה. "אין זה עיקר הרע; אבל – "

אך סלמה היתה קובלת והולכת, לא שמעה אפילו הצעתה של דיטה. היא נתפסה לעניין הפחם אך ורק כדי שלא להביט לתוך עיני המציאוּת.

שתי הנשים שקלו וטרו אם ללכת לתחנת המשטרה; אבל שתיהן לא היו להוטות ביותר אחרי התערבותה של המשטרה בענייניהן; שתיהן היו אמהות בלא חוּפּה וקידושין. והנערים סופם שיחזרו – אין אף שמץ של ספק בדבר שחזור יחזרו! וממילא אין כל צורך להכניס את המשטרה בעבי הקורה וליתן לה הסברים על דא ועל הא. פטר ואיינאר הם נערים פּיקחים ומיוּשבים בדעתם, ומורגלים להימצא בכל מיני מקומות. ולמה שלא יחזרו?

“ייתכן שיש דליקה באיזה מקום,” אמרה סלמה. – “נערים שוכחים אז הכל.” היא עצמה ראתה היאך לא משוּ ילדים לילה תמים ממקום שבו פרצה דליקה – היאך עמדו והביטו על האש שעות על שעות כהמומים, כגוֹלמים.


דיטה קמה וחזרה לדירתה; תהא ממתינה עד שיחזור פטר. ישבה כשידה מליטה את פּניה, כאילו ביקשה לכלוֹא בכוח משהו בה, והביטה בעיניים בוהות לתוך שלהבתה של המנורה. לאחר שהוּת-מה נתנערה ונתאוששה, לא תניח שמחשבות עצובות ישתלטו עליה. קמה והוציאה מאחת המגירות של הקמטר מקטורן סרוג צמר עבה. בגד זה שמוּר עמה מזמן שירותה בבתי העשירים; היתה לובשתו רק כשהיה לה הרצון להיות מטורזנת, באופן שכמעט חדש היה. התחילה להתירוֹ; משסיימה התרתו, נטלה לצינורות העץ ופתחה בסריגה. כל אותו חורף היה פטר מתאוה לכומתה סרוגה עם פיף; אך ידה לא השיגה לקנות את הצמר לכך. עכשיו יקבל כומתה, כסיות וגם סודר – שיהיו תוֹאמים בטיבם ובצבעם; תהא השמחה שרוּיה בלבו של הנער! עימעמה בה מחשבה שאם תעשה את מבוקשו זה, חזור יחזור – אז בהכרח יחזור.


לבסוף פגה בה המתיחות, המומה היתה עייפות ונתנמנמה. היא ישנה שינה של אוֹשר, שכן עמד לצדה פטר והניח שׂכר יומו על השולחן. “כמעט שלא הרוַחנוּ היום שום כסף,” אמר, “אבל בסוף הרוַחנוּ בכל זאת משהו.”

דיטה הקיצה בשל מגפיו המסוּמרים של העגלון אולסן שהלך לאבוֹס את סוסיו; צינה עמדה בחדר, המנורה מפייחת היתה נים-ולא-נים. עכשיו היתה בה וַדאוּת! התחילה לסדר את החדר ולבדוק את בגדיהם של הילדים; ארשת פניה מאוּבנת היתה. בדקה גם את גרביו של קארל – אסור שתשאיר מעמס כבד מדי לראסמוסן הזקנה.

את המקומות המהוּהים בגרביים הטליאה בצמר כדי שיאריכו ימים. ביקשה לדעת אימתי תגיע בשׂורת הפורענות; זו נתקרשה בלבה כמין אגרוף שנדחק לצאת. הוצרכה לפתוח את החלון כדי לשאוף אויר.

עדיין היה אור דלוק אצל סלמה; משמע שגם היא ישבה והמתינה. צעדים עמוּמים נתהדדו בחצר; מחַלקת עתונים הפסיעה אל דירתה של סלמה, נתכופפה מתחת לדלת. לא יצא השעה קלה וצעדיה הפזיזים של סלמה חרקו על גבי המדרגות; דיטה ידעה משמעותה של ריצה זו. בעיניים זולגות דמעות נכנסה לחדר וביד רועדת פרשה לפניה את העתון. “הנה זה,” אמרה בקול-בוכים. אבל מתוך התייפחוּתה שמעה דיטה שאין היא בוכה על איינאר.

כן, שם מקוּפּלת היתה בשׂורת הפורענות: תאונה מחרידה בקרפיפי הסחורות של תחנת הרכבת – רגליו של ילד נתרסקו. אבטומאטית קראה דיטה תיאוּרה של אותה תאונה; היא ידעה כל זה כבר קודם לכן – כבר מיצתה את כל היסורים שבבשׂורה זו. מיד לאחר האסון הונח פטר על שולחן-הניתוחים, והביט ברופאים ובאחיות בעיניים פקוחות ותמוהות. דעתו היתה צלוּלה עליו. שעה שביקשה אחת האחיות לחתך את בגדיו, התייפּח ואמר: אַל תקרעי לי את הבגדים – אמא שלי תצטער מאוד.

דיטה חשה הקלה מופלאה בחזה למקרא דברים אלה שאמר הנער הגוסס; דומה היה עליה כאילו אותו אגרוף מרושע דיחק עצמו סוף-סוף מתוך לבה. גבה נתכופף, ראשה נרכן; דם זרם מפּיה.


 

מותה של דיטה


לאתה פקחה דיטה את עיניה. ראתה את ידיה הצנומות והלבנות משוטחות על גבי סדין לבן; פיפין לבנים עטרו לפרקי ידיה. גם סביב לכר ביצבץ מלל, ועל חזה – ומלל אחר סבב את צוָארה. לפני שנים הרבה הקיצה פעם יקיצה כעין זו, כולה מעוטפת בלבן, שעה שהביא את יינס לעולם. אבל אז היה שערה מגוֹן הנחושת מגובב על גבי פשתן לבן – ועולל רך ומיבב מוטל היה לצדה; עכשיו היה שערה הדליל והדהה מדובק לרקותיה ולגרוֹנה. היתה לה גרגרת של ציפור, היא ידעה זאת בלי להציץ בראי, גידי צוָארה נוקשים היו בסובבה את ראשה.

הכבר מתה, או רק הולכת היא למוּת? מצוּיה היא בחדר הפּנימי; היא הכירה את הבקיעים שבתקרה; ושוכבת במיטה הטובה עם מזרן-הקפיצים. גם את הכסת הכירה לפי הליפוף הרך שבקיפוּליה – היתה זו הכסת הטובה ביותר שבביתה. אבל מי חיפה אותה בציפּוּי לבן ויפה זה? “אסטריד לאנגהאלם” – שם זה התנוסס במרוקם באחת הזויוֹת. רגע אחד מיצרה היתה דיטה שלא תטפל בפרוּ לאנגהאלם שעה שזו תכרע ללדת; אבל לא היה זה אלא עימעום של מחשבה שדעך מיד.

שוכבת היתה בעיניים עצומות, נים-ולא-נים. מישהו ניגש לדלת, שירבב ראש והציץ בה. היא הרגישה בכך, אך לא ראתה מי זה. שמא זו סרינה – או אלמנת של הספן לארס יינסן? היינו-הך. אבל הנה משוטט לו הפּונדקי-המפלצת על סלעי החוף! חמצית גולגלתוֹ רסוקת-ירייה, והרייהו אורב למישהו שיוכל ליטול ממנו את קדקדוֹ – טוב שלא השגיח בה. והנה בא כריסטיאן ורגלו האחת שסוּעה; דיטה איחתה אותה ככל אשר יכלה – השעה היתה חפוזה עליו. יהא צורך לקנות בשביל הנער זוג רגלי-משנה, אמרה בלבה, הפּונדקי חייב להלווֹת לנו את הכסף לכך. אבל לפתע פתאום צצה אשת אחוזת-הגבעה בפתח הדלת, גדולה, מסורבלת בבשרים – וספר-החוקים בידה. עכשיו ייחרץ פסק-דינך, אמרה כשהיא חובטת בספר-החוקים על גבי מזוּזת-הדלת, וכל חבטה פירושה שנת עבודת פרך. האם אל תחדל כלל? הרי אין שנים רבות כל כך בעולם כולו!

מתוך היגיעה פקחה דיטה את עיניה; בפתח הדלת עמדה פרוּ לאנגהאלם והקישה נקישות חשאיות. היא חייכה והפסיעה על בהונות רגליה אל המיטה והשתפּלה על שפתה; דיטה חשה שמנגבים לה את פּניה. “הילדים הם אצלנו,” לחש קול חם באָזנה, “יכולה אַת לשכב במנוחה.”


הילדים? דיטה התאמצה לעמוד על משמעותו של זה? אבל הרי הם מצוּיים בכל מקום ומקום.

יד נחה על מצחה והחזירתה אל המציאוּת – ידו של קארל! היא חייכה ופקחה את עיניה. “הוטב לך?” מילמל כשהוא גוחן עליה, הניעה ראשה ניע כלשהו אבל לא פתחה פיה – כדי לעשות לו נחת-רוּח; האמן האמינה שאם לא תדבר יוּטב לה במהרה בקרוב. פרוּ לאנגהאלם ניפנפה בידה לעוּמתה ואיחלה לה החלמה מהירה; קארל ישב במקומה. ידה השקוּפה חבוּקה היתה בידו, אך לא דיבר אליה; לא הורשו לשׂוחח.

חזרה ושקעה לתוך דמדומיה, נהתה אחרי ילדה קטנה שמהלכת היתה לבדה בעבי של יער. והנה הגיעה אל גשר של עץ שנמתח על גבי פלג – ומעבר לגשר משתרעת ארץ-הפהיות. ומה עלה בגורלה של אותה ילדה קטנה? היא קיבלה זוג נעליים שהיו גדולות מדי לרגליה שלה וקטנות מדי לרגליה של סבתא; אך כלום נעשתה בת-מלכה? ביקשה דיטה לשיר את שיר-הפלך, אלא שנשתכחו ממנה המלים והלחן.

“צריך אני ללכת עכשיו,” ליפף מילמולו של קארל את פניה, “אבל ראסמוסן הזקנה נמצאת במטבח; היא תשים עין עליך.”

טוב מאוד, אבל ראסמוסן הזקנה אינה יודעת את שיר-הפלך; אין היא בכלל יודעת לשיר. הדייר בורנהולם, הוא יודע. והריהו מפזם שוב מזמור שלו: " איפאטא, הפתחי!" האם מזמר הוא תכופות משום שמוחין מבולבלים עליו? דיטה נשתוקקה לדעת מה מראהו של זה; עדיין לא ראתה את פּניו.

כלום אפשר לראות שאין הוא שפוּי בדעתו – וכי שונה הוא בעיני אלוהים משאָר בני-אדם? וכי לא נהיה כולנו שפוּיים וחכמים במידה שוָה בעיני אלוהים? כלום קשים יותר החיים לגבי אדם כמותו, או עובר הוא בניחותא את שבעת מדורי הגיהנום של החיים? יש לשעֵר שלא, כיון שהאחריות היא העושה את החיים כבדים מנשוֹא, והוא עמוס אחריוּת איומה כלפי האנושות, טובתה ותקנתה, קארל אמר לה כך. ושמא זהו טירופו? ושמא היתה היא עצמה מטורפת פשוטה?


לפי עניוּת דעתה לא השיגה מאומה; וכי לא נתמצו חייה בזה שהיתה גוררת משא איום במעלה ההר – ומוציאה מכך מזונות דלים, בגדים דלים, חוֹם דל. ובמשך הלילה היה המשא מידרדר למטה והיא הוצרכה לחזור ולגוררו לשיאוֹ של ההר! נורא ואיום!

והיה הלה מזמר והולך: “איפאטא, הפתחי!” האלוהים יודע כמה זמן יהא בכוחו לזמר כך. אך נכון הדבר שאמר קארל, שכבר לפני שלושת אלפים שנה הרעימו נביאים בקולם נגד העוֹשק שעשקו אותה ואת פטר הקטן וביקשו לקומם את ההמונים – אבל אז לא נתארע מאומה, עדיין היתה האנושות משוקעת בתרדמה! והדין איפוא עם אותו מטורף המזמר והולך: “איפאטא!” שמא כבר נפתחו אָזניו, שמא הוגה הוא רעיונות צודקים! אם כך מסתכמת התקדמותנו בזה שאונ נוטלים לאדם האומר את דבר-האמת ומדביקים לו פתק-המשוגע!

איש עמד בפתח הדלת והביט בה בעיניים נוקבות שקבועות היו עמוק תחת מצחו; ארשת עיניו דומה היתה לשביב של אור המהבהב בקצהו רחוק של מסדרון ארוך, אפל. “הרשאי אני להיכנס?” שאל נעימות. “אני מכירך היטב, קארל דיבר עליך תכופות, ואני באתי לברכך משום שהולכת אַת למוּת. מיד אסביר לך טעמו של דבר!” סגר לאטו את הדלת מאחריו והלך וישב במרחק-מה מהמיטה. ישב רכון, מרפקיו בברכיו ועיניו נעוצות ברצפה, ודיטה נתרגשה מאוד לדעת מה עתיד לצאת מפּיו, היא נתרגשה במידה כזו שחשה דקירות בלבה והוכרחה לגנוֹח.


הוא הניע ראשו מתוך קורת הרוח שעה שגנחה, פעמים אחדות כאילו ביקש לומר שכך צריך להיות.

“אולי שׂמת לב לזה שחיים אנו בזמן גדול?” אמר וזקף ראשו.

“כן, בזמן של פורעניות,” מילמלה דיטה ונזכרה פתאום מתוך זוָעה את האַבטלה והעניוּת.

“אמרתי זמן גדול,” תיקן לה. “הפּורעניות נתבטלו ועברו; אנו שנינו נשׂים קץ להן; וזהו הטעם למה נגזר עליך למוּת. אלוהים אבינו הביא עלינו פורעניות ויסורים כדי שנמצא בהם גדלות-נפש; ולאו כל אדם זוכה לכך. היודעת אַת למה תועים אנו במדבר, סובבים-הולכים בו ואין אנו יוצאים לעולם מולך כור-העוני – משום שאָזנינו אטומות ועינינו סומות. והנה יום אחד נגע אלוהים בעיני: “איפאטא!” ונגע באָזני: “איפאטא!” אותה שעה נפקחו עיני וראיתי מה צביונם של הדברים. כי יש אבק באָזנינו! האם יודעת אַת מי אני?” תלה בה עיניים לוהבות.


דיטה הניעה ראשה ניע כלשהו – לא היתה בה כל וַדאוּת.

“הנני הפּרולטאריון מזה אלפים בשנים, והנה נפקחו עיני לראות וגיליתי זו התגלית. חברי לעבודה בתחנת פומפינג היו משטים בי בשל התגלית הזו. קארל היה הטוב בהם, ואפילו הוא לא היה מסוגל לראות נכוחה. כי מתוך התבוננות הגעתי לידי עדוּת חותכת שהנפש היא בחינת יצור עצמאי, שעשה עצמו פרקליט וסניגור והעושה שם במרומים למען תקנתו של העולם. כל אדם מקבל ציונים מסוּימים, הכל לפי מידת טוב-הלב שבו. אני קיבלתי את הפּרס הראשון, משום שסבלתי ונלחמתי יותר מכולכם במשך כל השני האיומות האלה; אבל אַת קיבלת את הפּרס השני, על כן שלי אַת!” נתן בה מבט של משמעות רבה, עשה שהות כדי ליתן לדברים שייכנסו לתוך לבה.


“שייכת אני לקארל,” מילמלה דיטה, מתוך התמיהה, לא חשה כל פחד, ועם זה עברה צמרמורת בבשׂרה.

“הולכת אַת למוּת, מבינה אַת,” הסביר, " וזה פתרונו של הכל. את תשועתנו. אין מי המסוגל כמוך להיות לנו מליץ-יושר וסניגור שם במרומים, ולומר לנשמה כמה טובים אנחנו וכמה מתייסרים אנו שלא בדיון, וכי אילמים אנחנו. יצור כמוך דרוש לכך – שיהא הולך ובא ושיהא בת ובעונה אחת מצוּי תמיד שם. קארל סיפּר לי עליך, ואמנם לך מצפּים היינו, אלוהים אבינו ואני. לכי והיכנסי לתוך זבול השמחה של אלוהים; והשמחה כמוֹתה כגרבת – היא מתפשטת והולכת בקרב העניים." לפתע נתן קולו בשיר:


“איפאטא! הפתחי!”

לזה הצליל נתפּעמה האוזן החרשה,

שפתי-אלם כשיר-מזמור נעוּ

בהריע זה ההימנון הקדוש.

ובישותו הרדומה נדרדר הד

רעם רועם בחוּג-השמים

כקולות עונים לתרועת-קרן

כשפתיים ללחן נבקעות.


“אילם באתי לזה העולם, וגם חרש ועיוור, והנה חיברתי זה המזמור והוא שפּתח הכל.”

“זה לא נכון,” אמרה ראסמוסן הזקנה שצצה בפתח הדלת, “כבר שנים רבות שמַכּירה אני את זה המזמור. ועכשיו, אנצ’ר, מוטב שתסתלק לך למקומך ואל תשגע כאן אנשים חולים בשטויות שלך.” הראתה כלפּי הדלת.


אנצ’ר קם מהכיסא. “לא העליתי זה על הכתב, כי כולנו אילמים אנחנו; וחרש ועיוור,” גימגם כשהוא חומק אל הדלת “הייתי גם אני. אבל אלוהים גזר על אלה שנתברכו בכוח-הדיבור שיהיו מדברים בשמנו עד שמצוא נמצא את מַתת-הדיבוּר.”


"בעוד ששמש-הנגוהות מכריזה בשמים:

איפאטא, אה, אדמה, הקיצי!"


הלך ושר במסדרון. שם חזר ונתאוֹשש.

“פוּי, גברים חסרי-דעה וקשקשנים!” אמרה ראסמוסן הזקנה מתוך הכעס. “אין אנו רוצים ששוטים יביאו תשועה לעולם – החכמים כבר ידאגו לכך; מוטב שילכו למצוא פרוּסת לחם באשר היא. מתהלכים להם וחושבים שיוכלו להפּיל את חומות יריחו בקשקושים שלהם.”

ביקשה לומר כהנה וכהנה, אלא שנזכרה שדיטה צריכה למנוּחה גמורה. “יקירה שלי!” הפסיעה שפי אל המיטה.

“אמא, אין את צריכה להלך בשקט, וגם לא לדבר בלחש,” אמרה דיטה.

“אם כך, הרי שהוּטב לך?” אמרה הזקנה בפנים של שמחה. דיטה לא השיבה.

“משונה מאוד,” אמרה הזקנה מתוך תמיהה. “השגחתי בשבע עיניים שאיש לא ייכנס, וכל זאת התגנב לכאן אנצ’ר המטומטם; אבל מששמעתי את קולו מיד ניגשתי לדלת ואמרתי לו לזה: הסתלק לך, החולה צריכה למנוחה! המון אנשים באו לומר לך שממשתפים הים בצערך; וזה משום שהעתונים כתבו שהיית אֵם טובה ומסורה לנער המסכן. “לב-אֵם שבור” במלים יפות אלה כתב עליך עתון אחד, ונמצא מישהו שקרא זה והביא עשרים וחמישה כתרים. שתדעי כי הילדים נמצאים אצל משפחת לאנגהאלם, ושהם מבלים שם בנעימים! תהא זו מחר הלוָיה גדולה; כל מחוסרי העבודה ישתתפו בה. הגיע המון כזה של זרי פרחים, שקארל אומר שכבר מכסים הם את הארון כולו. כמה חבל שאין אַת יכולה ללוות את פּטר הקטן למנוחת עולמים.”

“אלווה אותו, אמא,” אמרה דיטה, כשהיא מניעה ראשה בתקיפות. “ואם לא אוכל ללווֹת את פטר הקטן ברגל, אז אעוף.”


ישקע הלב הערירי

לתהומות בהן ישתוֹחח

הצער על שרעפי יגון;

בהן ירחף הכַאוס

כחלום מבשר פּורענות.

בַקֵש שנית כֵס-הנצח!

או לֵךְ לךָ למרחבי-יה

בהם ישוֹטט גלמוד העתיד.


בזאת הפעם שתתה דיטה מתוך רצון את טיפּות-השיקוּי וישנה רובו של הלילה. משפּקחה בבוקר את עיניה היתה דעתה צלוְלה ומיוּשבת עליה ומניה-וביה ידעה כי עתיד אותו יום להיות יום-קבורתו של פּטר הקטן. היא ידעה יותר מזה – שכן כבר היתה נפשה בת-חוֹרין מכל גופי החיים, מטירחותיו ותשוקותיו. חשה עצמה חלושה אך אַורירית; שוב לא היה גופה מסב תשומת-לבה למיחושיו ולליאותו; שרוּיה היתה בחלל בוהה שאין בו לא צער ולא שמחה; שוב לא נגע ללבה נגיעה של ממש לא מותו של פטר ולא החרדה שקארל חרד לה. המאבק שלה נסתיים.

בשעות שלפני הצהריים היו אנשים באים ובידיהם צרורות-פרחים וזרים. ביניהם דיירים מאותו רובע. עניים מרודים שרק ברגע האחרון השיגו את הפּרוטות הנחוצות. הזרים הועמדו בפינות חדרה של דיטה, שכן רצתה להסתכל בהם. לאט-לאט נתרפּדו השולחנות והכיסאות זרים ופרחים. הם נתגובבו לערימה גדולה מלבד אלה שהובאו מישרין לבית-היראה שבבית-העלמין ווסטרה. העגלון אולסן נטל על עצמו לרתום סוסו ולהוביל את כל המשפחה לשם. אנשים רבים ביקשו אותו יום ליטול דברים עם קארל, נושאי-דגלים, סדרנים, עסקנים וכיו"ב. לא רק מחוסרי-העבודה אלא גם האגודות המקצועיות גמרו אומר ללווֹת את פטר הקטן למנוחת-עולמים. דומה היה שבשעת ההלוָיה תיפסק כל מלאכה במטרופּולין. הנער הקטן יזכה איפוא להלוָיה של בן-מלכים.

דיטה עמדה על כך שיגבבו מאחרי גבה את כרים כדי שתוכל לשכב במיטה במיושב; היא רצתה להתחקות אחרי כל התכונה. קארל היה נכנס מפּרק לפרק לשעה קלה – מטורד היה. גם ראסמוסן הזקנה מטורדת היתה – וטוב שמטורדים היו, כיון שכך הסיחו דעתם ממצבה של דיטה. ריח של קפה היה עומד כל הזמן באויר; הבאים היו מתכבדים בספל קפה.


לפתע שעה שישבה ותהתה על המתרחש סביבה, נתקפה דיטה התקפה של נטילת נשימה ושינוק; קארל אץ למיטתה והשקה אותה כף סם-מרפּא. מוטלת היתה רגעים אחדים המומה ולוטשת עיניים מזוגגות אל התקרה; לאט-לאט יצאה מתוך קפאוֹנה. קארל אָץ למיטתה והשקה אותה כף סם-מרפּא. מוטלת היתה רגעים אחדים המוּמה ולוטשת עיניים מזוגגות אל התקרה; לאט-לאט יצאה מתוך קפאוֹנה. קארל סילק את הכרים ושוב שוכבת היתה אפרקדן; הוא השתפּל על שולי המיטה והביט מדוכדך בפניה השחוּפות. האם נגזר שיאבד גם אותה? שאלה זו חרשה חריצים עמוקים בפניו.

מישהו בא, והוא קם ונכנס שפי לחדר הסמוך. היה זה מורטו.

“באתי להעמידך על המצב,” אמר הלה. “עתידה זו להיות הלויה גדולה, ייתכן שהמטרופולין עדיין לא ראתה כמוֹתה. ואם יתארע משהו – אם לא יהא בכוחנו לרסן את המפגינים?” פניו חיוורוֹת היו.

“אַתה תנאם?” שאל קארל.

“כן, אנאם! אָה, אילו מעיז הייתי לומר להם כל מה שבלבי! הבט, כל העיר כולה עומדת על הראש – הקורפוראציות, העתונות, הכל; והכל מלהגים מליצות שדופות על הנער הקטן – אף כי הם הם שגרמו למותו. אָה, אילו מעיזים היינו לקרוא דרוֹר לאשדות המטהרים של המבול, כי עתה לפחות לא היה מותו של ילד מעוּנה זה קרבן-שוא.”

“כן,” אמר קארל במתינות, “לא הייתי מתנגד לכך. ואינני סבור שמוּתר לנו לעכב גזר-דינו של אלוהים.”

“לא, אבל סופנו שננגח קיר אטום – אפילו האגודות המקצועיות מתנכרות לנו. זכור כי האַבטלה הכניסה מרירות רבה בלבבות – וגורלו של פטר גידש את הסאָה! די בגץ אחד להבעיר את חבית אבק השריפה! והשלטונות יודעים זאת ונקטו באמצעים. תחילה ביקשו למנוע הלוָיה גדולה זו, אבל משום-מה נסתייגו, והחליטו לעומת זה לדיין על חוקת האַבטלה דוקא היום אחרי הצהריים. אינני יודע אם זוממים הם שסבורים הם שמבית הקברות יפנו ההמונים להפגין לפני בית-הנבחרים. החושב אתה שיש בידנו למנוֹע זה?”

“אינני יודע,” אמר קארל קודר. “אשתי הולכת למוּת – כנראה שלא תוציא את יוֹמה. אסונו של פּטר היה לה מהלוּמה כבדה.”

“אם כך הרי מקומך בבית, ונצטרך לכלכל את העניינים בלעדיך,” אמר מורטן והושיט לו יד של השתתפות בצער. “זוהי וַדאי מהלומה איומה לאֵם. אָה, אילו היה גורלו של הנער הקטן מזעזע אותנו זעזוע של ממש, ומכניס קצת פחד בלבות התקיפים, כי עתה לא היה מותו של אחד היצורים הקטנים הנדרסים והנרמסים על-ידי המשטר האַכזרי – מוות-שוא.”

“מעתה ואילך ישתנה הכל – עבר ובטל זמן הפּורעניות!” נשמע קול מפּתח-הדלת.

“היכּנס, אנצ’ר,” אמר קארל. “זהו חבר שלי – מאמין הוא שיציל את הפרולטאריון. ירד פּלאים בתנאינו הארורים.” הוסיף נוגות, כשהוא פונה למורטן.

“כן, חושבים להם שמשוגע אני,” אמר אנצ’ר בכניסתו. “אבל אני פשוט מניח להם לחשוב כך!” עיניו נחו פעם על מורטן פעם על קארל, נעו אילך ואילך בקביעות של מטוּטלת.

“ודאי שמטורף אתה,” אמר מורטן והסתכל בו מתוך החמלה והחיבה. " וכי אין זה טירוף-דעת שמניין של נמלים עלובות יבקשו לקעקע את היסודות של המבנה הסוציאלי? ואף-על-פי-כן הנמלים הן-הן שגרמו שיתהווה בקיע ראשון בתוך החומה הסינית. אמנם שגעון-הגדלות הוא שהדל והמסכן ביותר, האביון במעיל המשוגעים, יבקש לחבק את המין האנושי. מטורפים אנו, יודע אתה – לפיכך שייך העתיד לנו! הב לי ידך, חבר!"

“אתה באמת חושב כך?” שאל המשוגע בעיניים קורנות, כשהוא לוחץ ידו של מורטן. “הרשאי אני לומר משהו? רוצה אני לברכך על שזכית לראות את הדברים באוֹר האמת. הם לוֹעגים לי ונדים לי. ועכשיו, כיון שאתה מצטרף אלי – הרי שנהיה שלושה. דיטה תלך לחללו של עולם ותספּר לנשמות על היסורים שאנו מתייסרים, ואתה תהא פּרקליט לעניין שלי כאן עלי אדמה. כי על כן ניתנה לך מַתת הכתיבה.”

“אל תשים לב למה שאחרים אומרים עליך,” אמר מורטן. “איזה רעיון נאה שהנשמות משמשות מליצי יושר לענייננו שם בחללו של עולם. כאן, על האדמה נתקל אתה באזניים אטומות ובלבבות-של-אבן.”

“לא, לא – כיון שדיטה הולכת לשם הרי שהכל עתיד להשתנות.” חיוך של אושר נתפשט בפניו והתחיל לשיר בקולו היפה:


אֵם-אדמה תשמע לחן

מזמוֹרי מלאכי עליון,

והקברים הפּתוּחים יענו

בהימנון חיי-נצחים.


“אהא רשאי לדבר ליד הקבר?” שאל פתאום.

“מסופקני אם יהא פנאי לכך,” אמר מורטן, “אבל תוכל לשיר את ההימנון שלך לאחר סתימת הגוֹלל; כולנו נשמע אותו ברצון. אילו יכולנו להדפּיסו.” מורטן הציץ בשעונו.

“יש די זמן,” אמר נושא-דגל אחד, “עדיין יש לנו ארבע שנות, ללכת לבית-הדפוס ולסדר את הדבר?”

“כן, תודה לך,” אמר מורטן.

אותו רגע נשמעה נקישתה הרפה של דיטה על הקיר; קארל קם ונכנס אצלה.

“אשתי רוצה לומר לך שלום, מורטן,” אמר בעמדו בפתח הדלת. מורטן נכנס לשם, כשהמשוגע מהלך אחריו.

דיטה שכבה אפרקדן. תווי פניה נשתנו מאוד; כבר התחיל המוות לגלמה בצלמוֹ. היא רמזה כלפּי הכיסא שלמראשותיה, ומורטן ישב.

השפילה ידה כדי שתוּכל להסתכל בו. נשימתה היתה כבדה וקטועה.

“אתה זה מורטן,” מילמלה בקול רפה. “אני מכירה אותך. לא היה לי אף פעם פנאי לקרוא כלשהו משלך; אבל גרמת קורת-רוח ואושר לאנשים רבים. אומרים שכותב אתה יפה כל כך עלינו. והמאמין אתה בכל זה שאתה מייחס לנו?”

שאלה זו התמיהה את מורטן, ורק לאחר שהוּת-מה השיב: " ברגעים הטובים שלי מאמין אני בכך."

“כי העניוּת מנַוולת את האדם וגוררת אותו לתוך הסחי והזוהמה. כלו אפשר על אף כל זה לשמור על הנפש שתהא טהורה וטובה?”

“ייתכן שפעמים הרבה דבר קשה הוא – והעניוּת קללה היא. אבל אף-על-פי-כן מעדיף אני להשתייך למדוּכאים מאשר למדכאים.”

“וַדאי כי המדוּכאים זוכים בציוּנים,” נכנס אנצ’ר לתוך דבריו. “ציוּן בעד כל מעשה טוב. לדיטה יש כמה וכמה ציוּנים! לכן נגזר עליה למוּת.”

“הולכת אני למצוא את הנער שלי,” אמרה בקול חנוק. “החושב אתה שאפגוש בו?” מורטן הניע ראשו.

"הזנחתיו כל כך, אבל עכשיו – " קולה נשנק בגרוֹנה, נתעלפה.

קארל ביקש את האורחים שייצאו מהחדר. הרימה והחזיקה בזרועותיו. היתה זו התקפה קשה ביותר, פניה נעשו כחולות ועיניה ביצבצו מחוֹריהן. למזלוֹ של קארל נזדמן אותה שעה ד"ר טורפ שבא לראות את שלומה של דיטה. עשה לה זריקה והיא נרגעה.

“צריך אני לסדר כמה וכמה עניינים התלויים בהלוָיה,” אמר קארל בלחש לד"ר טורפ, “אבל חושש אני להשאירה להשגחתה של האשה הזקנה. היש לך פנאי לשהות כאן שעה או בקירוב לכך?” טורפ הניע בראשו וחילץ ספר מכיס מעילו.

יצאו בצוותא, קארל ומורטן. היה סמוך לחצות-יום; מכל העברים נהרוּ פועלים לבתיהם; המונים רבים התעתדו ללכת אחרי מיטתוֹ של פטר. במקומות רבים תלויים היו דגלים מעל שלטיהם של בתי מסחר וחווילות פרטיות.

“בכל זאת הרי זו עדוּת יפה לאהדה שבלב,” אמר קארל נרגש.

“כן, וייתכן שזוהי אהדה מחמת פּחד – וייתכן שמחמת כך ומחמת כך. מי יודע? הלב הוא חומר-הנפץ האדיר ביותר. אבל בין שזו אהדה שיסודה בלב או יסודה בפּחד, בכל אופן אפשר היה לחוֹסכה. משוּנה וחשוּדה היא האהדה התלויה בגופתו הנדרסת של ילד.”


“אמור לי, מורטן,” שאל קארל בנעימה של היסוס, “המאמין אתה בלבב שלם בעולם הבא? או שאתה אומר כך לחזק לבם של הבריות?”

“מאין אני שעולם הבא מזומן לכל אלה הנלחמים לתיקונו של עולם זה,” השיב מורטן. “אבל אינני מאמין שעולם הבא מזומן לבעלי הכרס, לחמסנים, למדכאים – לאלה אין כל נפש, קארל! ודאי שמאמין אני, גם אתה מאמין – כל מי שנושא עיניו אל העתיד בחזקת מאמין הוא; האמונה היא סם-החיים.”

“אבל בנוהג שבעולם נתפּסים הבריות לאמונה שעה שהם הולכים למוּת.”

“לא, לא לאמונה הם נתפּסים – אלא לתכנית כזו או כזו. איזהו המאמין, הווה אומר זה המתמיד בתקוה, המאמין בתום-לבב בזה שעדיין סמוּי הוא מן העין; וכי אין הגדרה זו יפה ביחוד לאביוֹן החולם על עתיד משופּר?”

“אם כך הרי שמאמין אתה גם בישוּ?” עצר קארל בנשימתו והמתין בקוצר-רוח לתשובה.

“מאמין אני בישוּ שגרש את החלפנים מבית-המקדש – ולא בישוּ שעוֹדד אותנו להושיט את הלחי השנייה. וכי יש חשיבוּת לדבר אם ישו מרוּח הקודש נולד או שבא לעולם ככל בשר-ודם, אם קיים היה קיום של גוף או שהוא יצור הדמיון האנושי? מאמין אני בישוּ המוֹרד, אֵל-הלבבות! המוח הוא המושל עכשיו בכיפה – המוח הוא כל-יכול; חובה מוּטלת עלינו להחזיר את כתר הלב ליוֹשנוֹ – את זה הלב המסכן והזנוּח. הרי חרפה היא לו לאדם להיות בעל-לב, חרפה שבעתיים מלהיות בעל שתי חטוטרות, שכן מביא הוא על בעליו יסורים קשים ונוראים. משיחזור הלב למשול בכיפה יזכה האדם לברכת אוֹשר. בנדון זה רשאים אנו לסמוך ידינו על האימרה העתיקה: ברוכים יהיו עניי-הרוּח; הפּיקחוּת והעוֹרמה יהיו מצווֹת להשתחווֹת לפני הלב הרחוּם!”

ולאחר שהות-מה: “תן נא דעתך כמה פּיקחים וחכמי הם; יש בכוחם לומר לנו בדיוק מדוקדק ממה מורכבי הכוכבים והמזלות, ולשקוֹל את השמש עד כדי אוֹנקיה; אבל לשקול לחם לפיות רעבים, דבר זה הוא למעלה מכוחם. ישוּ, ידיד העניים, הוא יכול היה לעשות זאת. לבו פתוּח היה לכל מיני רעב; לכן מתלקטים סביבו כל הרעבים עד היום הזה. המטיל אתה ספק בלבו של אלוהים, קארל? לבו של אלוהים מצוּי באשר פורסים לחם לעני.”

,אם כך, הרי שמצוּי בה בדיטה לב אלוהים," אמר קארל. “שכן לא יכולה היתה לראות יצוּר נצרך שלא תחיש לו סעד ועזרה. היא נתייגעה ונתבלתה בשביל כולנו. התוכל להזכירה בנאומך?”

“בזה הרגע נתתי דעתי על כך – היא שעתידה להיות מליצת-יוֹשר ופרקליטה לענייננו! איזה רעיון נאה! החובה עלינו לפרוֹש מצודתנו על הנשמות – נשמה שאוֹר דולק בה לא תכבה לעולם!”


דיטה התלבטה בחבלי מוות. לבדו ישב קארל על-ידה; הניח לראסמוסן הזקנה ללכת להלויה – היא נתאותה כל כך לראות בכבוד האחרון שחולקים לפטר הקטן.


ההתקפות באו רצופות יותר ויותר; בין אחת לשנייה מדמדמת היתה. בבוא התקפה היה קארל מרימה ומסייע לה לשאוֹף אויר. האם ידעה שהוא נמצא על-ידה? האם ידעה בכלל שידיים רחוּמוֹת סומכות בה, כי לב שוֹתת דם למענה? היא נראתה כה גלמוּדה בלבטי הגסיסה; שום דבר לא העיד בה שחשה היא במציאותו; היתה תלויה בזרועותיו ומביטה בו בעיניים בוֹהות – בלי לראותו. לבו של קארל נתחתך בו למראה האשה האהובה הנפתלת נפתוליה האחרונים, ואין אוֹנים הוא לרכך את המאבק, ואפילו אין אמצעים בדיו לומר לה שהוא נמצא על-ידה.


היא נשמה כבדוֹת ודיבּרה מתוך הדמדומים: “כן, כן, כן! הנה, הנה!” משהו טרד את מנוחתה ועינה אותה. “כן, כן, הנה אני באה!” מילמלה בנעימה של קוצר-רוח.


קארל הניח ידו על מצחה. “הרגעי, יקירה,” שידלה ברוֹך. “אין את צריכה לעשות מאומה; אנחנו כבר נדאג לכל.” דיטה פּקחה עיניה והסתכלה בו מתוך תמיהה.

“למה אתה בוכה?” שאלה בקול רחוק, משוּנה, אדיש.

קארל ניענע בראשו:,הכל מחוסר-טעם כל כך!" אמר.

“מה מחוסר-טעם?”

“אָה – הכל!” השפּיל ראשו אל הכסת.

“אבל הרי לא יעלה על דעתך שאהא מטפּלת רק בך; גם האחרים - - - כן, כן, הנה אני באה!”

“ילדה חביבה,” אמר קארל בחרדה, כשהוא כוֹרך שתי ידיו מסביב לראשה שהיה מתלבט אילך ואילך. “הרגעי, יקירה, דיטה יקירה.”

“להרגע, להרגע!” אמרה. “כן. אבל מישהו קורא לי כ הזמן. אני עייפה כל כך.”

ושוב באה התקפה – איומה ביותר; בעיניו של קארל נתמשכה זו שעות על שעות.

באיזו עליית-גג היה תינוק מיבב; יבוּבוֹ פילח את הדממה שעמדה בחלל והיה מזמזם בו חדות. כל פעם שנתגבר אותו יבוב היה גופה של דיטה מתעוות כולו.

קארל קם וסגר את הדלת החוֹצצת בין המסדרון למדור עליוֹת-הגג.

“זהו תינוק שנתלכלך,” אמרה דיטה לפתע בקול רם וצלוּל כזכוכית. “כנראה שאמא שלו הלכה לה. אבל אני לא אלך לעזור לו. אין בי הכוח ללכת לעזור לו.”


לא, לא – וַדאי שאין היא יכולה לעשות זאת! קארל טילטל ראשו, וחיוך משוּנה נתחתך בפניו. “דיטה,” אמר מתוך הצמרמורת, "הזוכרת אַת ילדה קטנה שנתייראה מהחושך, ובכל זאת קמה בלילה לתת חלב לחתול. והזוכרת אַת - - " קולו נשבר; הוא כבש ראשו בכסת והתייפּח.


משהו זע בפניה הגוססות של דיטה. משהו שכוח נתהבהב בהם בארשת של יסורים. היא אחזה בשׂערוֹ – לא, שלא יבכה; בתנועה רפה ביקשה לסלק את הכסת ולהצניע ראשו על חזה. ביקשה לומר לו דברי-חיבה אמהיים, אלא שנתעמעמו לגמגום. כל-כולה נזדעזעה, כאילו היה לבה המסוגף והמעוּנה מנתר מתוך היסורים ופקע. קארל קפץ קפיצת-אֵימים; אך מיד הבין, אפור ובלי דמע נטל לידיה ושיכלן על גבי לבה.


לחן נישא מרחוק – מהמסע הסוציאליסטי. ושאון משונה כשאון גשם ניתך שירבט את אבני הרחוב; ושאון זה נתעצם והלך לנהם, לביטוש רגליים אינסוֹפי, לרעם של צעדים. היו אלה האלפים מההלוָיה שחצוּ את הרחוב של דיטה בדרכם לבית-הנבחרים – כדי לנחם את אמו של מלקט-הפּחמים הקטן. הם שרו שיר חדש; אָזנוֹ של קארל הבחינה בקולו של אנצ’ר שגבר על שאר הקולות:


“איפאטא! הפתחי!”

לזה הצליל נתפעמה האוזן החרשה.

שפתי-אלם בשיר-מזמור נעו

בהריע זה ההימנון הקדוש.

ובישותו הרדומה נדרדר הד

רעם רוֹעם בחוּג-השמים

כקולות עוני לתרועת קרן,

כשפתיים ללחן נבקעות.


“איפאטא! הפתחי!”

דממת קול אלוהים

תנביט זרע האמונה

לב בו מתה התקוָה.

ואָזני השבויות הבקיעו

שערי הכלא שלתוגה;

ושפתי הרועדות מיללו

מזמורי הלל ומזמורי חדוָה.


“איפאטא! הפתחי!”

רחש ראשיתו של העולם

שהדו לוחן בשירת הזפיר

המבשרת מנוסת חורף;

בגשם-נועם היורד על

ענפים שמתרדמה התנערו;

בעוד ששמש-זיו מכריזה

“איפאטא! אה, אדמה, הקיצי!”

“איפאטא! הפתחי!”

מאמר-נגוהות ומאמר-פּלאים!

כשתרועת קרן אחרונה

תתגלגל ברעם בגני המוות,

תשמע אֵם-אדמה אנחת

מזמורי מלאכי עליון,

והקברים הפתוחים יענו

בהימנון חיי-נצחים.


שעה ארוכה היו הצעדים רועמים על גבי אבני הרחוב, ושעה ארוכה הימנה היה קארל ישוב כשידיו משולבות על ברכיו ומביט בעיניים בוהות לתוך הדממה והאופל.

והנה קם – ראסמוסן הזקנה עלתה במדרגות כולה נרגשת מהמאורע הגדול.


 

יצור אנושי כי ימות


ישנם כמיליארד ומחצה כוכבים בשמים, ועד כמה שידיעתנו מגעת – כמיליארד יצורי אנוש עלי האדמה. מניין השקוּל כנגד מניין! אתה נוטה איפוא להאמין שהרין עם הקדמוֹנים שאמרו כי כל אנוש ואנוש הבא לעולם מזומן לו מזל משלוֹ. במצפּי-הכוכבים המתנוססים לתפארה בערבות-מישור וברוכסי הרים יושבים אנשי מדע ברוכי כשרון, מצוידים מכשירים משוכללים בתכלית השכלול והדקות, ומבלשים לילה-לילה את השמים. תכלית אחת לנגד עיניהם: לקנות לעצמם אַלמוות בזכות כוכב-חדש שיגלו במערכות המזלות הסובבות ברקיע השמים.


כל רגע ורגע ימוּת יצור אנושי, נקודת אור תדעך, שלא תודלק עוד לעולמים; כוכב שאפשר וזורח היה בזיו מופלא – אך בכל אופן עטור היה הילה משלוֹ. יצור אנושי שהפיץ על סביבו – אפשר אור-נפש יקרות, אפשר נועם וטוב-לב – מסתלק מזה העולם; פלא שנעשה בשר-ודם – פסק קיוּמוֹ. אין אדם העתקוֹ של אדם שני, ואין דיוקן שלוֹ נשנה עולמית. כל יצור אנושי משוּל לכוכב-שביט שרק פעם אחת בנצח יגע בנתיב האדמה לשעה קצרה – והריהו גרם-נגוהות שבין שני נצחים של חושך.


כלום מצטערים בני אדם על כל נשמה שנפטרת מזה העולם? העומדים הם מסביב לקבר בפנים אבלוֹת ואומרים: הביטו וראו באבידה שאינה חוזרת שאבדה לו לעולם! הביטו וראו בפלא המופלא שיהא נוֹשק עפר!


אהה, דיטה לא היתה כוכב דעוך, שמקומו הריק ראוי שיירשם בזכרון הזמן והנצח. בחזקת טפיל באה לעולם – כך נתקבלה על-ידי הבריות שחסד עשו עמה שהקצוּ לה מקום בחיים. כאחד מההמון העצום והאפור של מיליארד ומחצה יצורים עשתה דיטה את חובתה ומלאכתה באמונה. בזכותה היה העולם עשיר יותר, אם כי אין לתלות בה זוכת זו כעובדה של ממש. לא היתה אלא יצור אלמוני מתוך ההמון האנושי האלמוני – בת-אדם שסימן ההיכר שלה הן ידיים עמלניות ומגושמות.


היא נקברה בפינת-האביונים שבבית-העלמין – שם מזדרזים להרוס את הקברים כדי לפנות מקום לחדשים; היא נקברה על חשבון הקהילה. היה זה הכבוד היחידי שניתן לה בכל ימי חייה – וגם כבוד זה לא ניתן לה מתוך הרצון.

ההצליחה לרכך את הלבבות?

המלצות קוראים
תגיות