לוגו
אל תחפשו צדק
פרק:
מיקום ביצירה:
0%

על־פי הסקרים האחרונים, למעלה משמונים אחוז מקרב תושבי השטחים אינם מאמינים שבוועידת השלום ייעשה צדק עמם ועם העניין הפלשתיני. בל נהיה מופתעים אם יתברר שסקר דומה, בניסוח שאלה דומה, אשר ייערך בקרב תושבי הארץ, יגלה שגם כאן אחוז גבוה של אנשים אינו מאמין שהועידה תעשה צדק עם ישראל.

הטעות היא, כמובן, בנהייה העיוורת אחרי מה שכל צד מכנה צדק, מפני שזה בדיוק הדבר שהועידה – שום ועידה – אין בכוחה לעשות. מה שיש בכוחה לעשות הוא להשכין שלום חוזי, מקיף ומלא, ולהתפשר על הצדק, כמיטב היכולת. מה שאנחנו מכנים “שלום צודק”, והערבים – “סלאם עאדל”, מרכיב הצדק שבו לעולם יהיה יחסי. המרב שנוכל לקוות לו הוא שתקויים מידה של צדק ששני הצדדים יוכלו לחיות עמה, גם אם אף אחד מהם לא יהיה מרוצה עד הסוף. מה שיצטרך להיות שלם, או “כאמל” בערבית, הוא מרכיב השלום: לא עוד מלחמה, לא עוד כיבוש, לא עוד נסיון של אחד מהצדדים לכפות פתרון בכוח. בזה לא תהיינה פשרות.

מדוע לא צדק מוחלט?

ראשית – מפני שאם יש דרך בטוחה להחריב את העולם, הרי זו הדרישה לצדק מוחלט. הנושא עצמו רווי אסוציאציות ספרותיות, ולא כאן המקום להזכיר את כולן, מ“מיכאל קולהאס” של קלייסט ואילך. אדם שנפגע, קיים בו רגש מוכר מאוד, אותנטי מאוד, שרוצה באמת להחריב את העולם אם לא ייעשה לו צדק, על־פי הבנתו. אבל אם תשאל אותו אדם למה הוא מתכוון באמרו צדק, הצדק שלו, הצדק המוחלט – יתברר הרבה פעמים שהוא מתכוון לנקמה, או לענישה, או לפיצוי, משהו שיעלה בקנה אחד עם עוצמת העוול שהוא חש. רק זה ייראה בעיניו כ“צדק”.

אלא שנקמה, ענישה ופיצוי אינם צדק ואינם יכולים בכלל להגיע לקטגוריה של צדק, ודאי לא מוחלט. נקמה היא כמעט היפוכו של צדק, כיון שכמעט תמיד היא גורמת לעוולה חדשה.

גם אם הנוקם חש באותו רגע שכל הצדק שבעולם לצידו, התוצאה אחרת; כמאמרו של אלתרמן, גם אם “צדיק בדינו השלח”, הוא “מותיר, כמו טעם מלח, את דמעת החפים מחטא”, כלומר – מתחיל עוול חדש.

ילד שנהרג בפיגוע חבלני, ילדה שנהרגה בסמטאות ג’יבליה – אלו עוולות שאין שום אפשרות שבעולם לעשות עמן צדק, מפני שהצדק היחיד הוא להחזירם לחיים, ואת זה איש אינו יכול לעשות. הריגת עשרה ילדים אחרים בתגובה איננה צדק, אלא עשר עוולות חדשות, ואולי פֶתח לעשר נקמות חדשות.

בענישה יש, אכן, תחושה של מידת צדק; אבל גם כאן אי אפשר לעולם להגיע לצדק מוחלט. תלייתו של אייכמן לא עמדה בשום קנה־מידה למעשה ההשמדה. אונס ורצח הם מעשים בלתי הפיכים; והענישה אינה עושה צדק, כי אינה יכולה לעשות צדק; היא רק מרחיקה את הפושע מהחברה, ומביעה את דעת הציבור על המעשה, בתקווה שגם בכך יש משהו חינוכי, או מרתיע. את הנעשה עצמו אין להשיב, כפי שיודעים היטב הנפגעים ומשפחותיהם.

גם הפיצוי אינו בבחינת צדק מוחלט. מי שגורש מביתו, מגנו, מן התאנה והבאר שבחצר, יודע ששום כסף שבעולם לא יפצה אותו. המראות ימשיכו לרדוף אותו בחלומות.

כאשר קיבלה ישראל את הפיצויים מגרמניה, אחרי לא מעט לבטים, היא עשתה זאת בידיעה שאין בכך פיצוי אמיתי, עמוק, על כל האובדן הגדול שבשואה. הרציונאל שעמד מאחורי קבלת הפיצויים היה כפול: ראשית – שלא לאפשר לגוזלים ליהנות מפרי הגזל; שנית – כדי לאפשר לנגזלים לשקם את עצמם בעתיד קצת יותר טוב. גם איוב, על־פי הידוע לנו, פוצה: נולדו לו ימימה וקציעה וקרן־הפוך והושבו לו עדרים ורכוש. אבל ספק אם הוא, או אשתו, ראו בכך צדק אלוהי, או רק אפשרות לבלות את גיל הזהב בתנאים של רווחה. את הבנים שניספו הרי אין להשיב.

וכאן, בעצם, טמון ההבדל הגדול בין מבקשי הצדק לבין מבקשי השלום. מי שמבקש צדק, בעדיפות ראשונה ועל חשבון כל השאר, לא זו בלבד שהוא תקוע בעבר, אלא שהעבר הזה הופך להיות מחסום בפני כל אפשרות לבנות עתיד.

מי שיש בידו רשימת עוולות – ולשני העמים רשימת עוולות ארוכה, וכולה אמת – הוא הצודק והוא ישאר תמיד צודק, והסכסוך יתנהל לא על “מה הלאה”, אלא למי רשימת עוולות ארוכה יותר. במלים אחרות, הוא ייתקע, ולשנים ארוכות.

מי שבמבקש, בעדיפות ראשונה, לא צדק מוחלט, כי אם שלום, פונה לעומת זאת אל העתיד. הוא יודע שאת הנעשה אין להשיב. הוא יודע שהעבר גרוע מאוד, ואינו ניתן לשינוי. הוא רק מוכן, למען העתיד, לא לשכוח – שכחה איננה מן הדברים הטובים – אלא לשנות את הדגש, לתת משקל גדול יותר בשיקוליו לעתיד מאשר לעבר. אדם כזה יימלך בדעתו, ויאמר: אני שומע, אני משתתף מאד־מאד בכעס וביגון, אבל כל זה כבר היה, ואינני יכול לשנות אותו; השאלה שלי היא מה הלאה, לאן אנחנו הולכים מכאן, והאם אפשר למנוע את כל הדברים הרעים האלה בעתיד.

ועידת השלום לא תתעסק בצדק. היא תעסוק בעשיית שלום. היא לא תפתור עוולות ישנות. היא תוכל רק לדאוג לכך שלא תהיינה עוולות כאלו בעתיד. היא לא תנקום את דמם של ההרוגים ואת כאבם של הפצועים. היא תנסה להביא את הצדדים לכך, שבעתיד לא יהיו עוד הרוגים ופצועים בסכסוך הזה. היא לא תחזיר לאיש את ביתו ואת תאנתו. היא תבטיח שבעתיד לא ייגזלו עוד בתים ואילנות. היא לא תעסוק בהענשה, ולא תפסוק אחוזי אחריות. ואם היא תגרום לכך שיהודים וערבים אכן יפוצו פיצוי־מה על רכוש שאבד – היא תעשה זאת מתוך מבט קדימה, כדי שיוכלו להשתקם בצורה טובה יותר בעתיד.

היא גם לא תפצה את הפלשתינים על כל השנים שבהן היה גופם ורכושם הפקר. היא רק תדאג לכך שמעתה תהיה להם ישות מדינית, אשר תבטיח שגופם ורכושם לא יהיו עוד הפקר. היא לא תעניש את מבצעי הפיגועים עד כה. היא תבטיח החלטה שלא יהיו עוד פיגועים, בהסכמת כל הממשלות באיזור. היא תהפוך את צה"ל, שוב, לצבא הגנה לישראל, ער לסכנותיה ומסוגל לשמור עליה, ותשחרר אותו מן הז’נדרמריה בקסבה, מן הרדיפה אחרי ילדים, משבירת הטלוויזיות בבתים בלילה.

אף אחד לא יהיה מרוצה עד הסוף, לא מן הגבולות שייקבעו, ולא מן הערובות שיינתנו. לא יהיה מצב שבו, למחרת ההסכמים, כולם יישנו סוף סוף בשקט. גם הצבא לא יילך הביתה. יהיה רק דבר אחד: האלימות תיפסק; או, כמאמרו של סאדאת, לא עוד מלחמה, לא עוד שפיכות דמים. רק זה.

אנחנו חיים במדינה שבדומה לאשת לוט, מביטה כל העת אחורה לעבר החורבן, וכמעט הפכה להיות נציב מלח. אנחנו חיים במדינה בעלת אוריינטציה מובהקת לעבר, ומעט מאוד תעוזה להביט לעבר העתיד. מערכת החינוך שלנו משקיעה הון בנסיעות תלמידים לאושוויץ, ואף לא פרוטה אחת – בלימוד השינויים החלים בעולם, בתחום הכלכלה, התעשיות עתירות־היידע, התפיסות החברתיות הקונות להן אחיזה. איך משנים את כל זה? איך הופכים את פניה של ישראל לכיוון העתיד?

לפני כשנתיים, בעיצומה של האינתיפאדה, התארחתי בביתה של משפחה במחנה פליטים לא הרחק מירושלים. היתה להם רשימת עוולות ארוכה כאורך הגלות, ואת עקבותיה ראיתי: אצבעות אשה שהוכו באלות, שק האורז במטבח ששפכו עליו נפט, סתם ככה, כדור שנורה לתוך הבית, מעצר אדמיניסטרטיבי, טרטור, טרטור, טרטור. שאלתי את בני הבית: אחרי כל מה שעשיתם לנו, ועשינו לכם, האם באמת נוכל לשכוח את כל התקופה הזאת?

מי שהשיבה לי היתה אם המשפחה, בקול מתנגן, וכך אמרה:

“אשכח שבני גורש. ישכח מי שבנו נהרג. ישכח מי שיש לו פצוע. יהיה שלום. רק שנזכה בקצת מולדת משלנו, ואף אחד לא ישלוט בנו. חביבתי, אנחנו נבטל אפילו את האזכרות”.

שום משפחה לא תבטל את אזכרתה הפרטית, ואיש לא ישכח, ואין איש המצפה ממנו לשיכחה. אבל האם נדע סוף סוף, כעם, כמדינה, לשים את הפרח הקולקטיבי האחרון, לנאום את הנאום הרשמי האחרון, ולצאת מבית הקברות?

ידיעות אחרונות, 4.10.91