לוגו
תורת הטאצ'אנקה
מיקום ביצירה:
0%

שיגרו לי מן המטֶה עגלון, או כלשון המקובלת אצלנו, “רַכָּב”. שם-משפחתו גרישצ’וּק. הוא בן שלושים-ותשע.

חמש שנים עשה בשבי הגרמני, לפני כמה חדשים ברח משם, עבר על-פני ליטא, צפונה-מערבה של רוסיה, הגיע לווהלין, ובבייליוֹב נתפס על-ידי המטוּמטמת שבכל ועדות-הגיוּס שבעולם והוחזר לעבודת-הצבא. עד מחוז קריימיינייץ, אשר בו הורתו-ולידתו של גרישצ’וּק, עוד היו לפניו חמישים פרסה. במחוז קריימיינייץ יש לו אשה ובנים. הוא נפקד מביתו חמש שנים ושני חודשים. ועדת-הגיוס שַׂמַתהוּ לרכּב לי, ושוב לא הייתי נחוּת-דרגא בין הקאזאקים.

אני – בעָלים לטאצ’אנקה1 ולעגלון שבתוכה. טאצ’אנקה! מלה זו היתה למַשתיתוֹ של המשוּלש, שעליו עומד אוֹרח-חיינו: טָבח – טאצ’אנקה – דם…

נסתבבו הדברים, ובשרירוּתוֹ של פולמוס-האזרחים זכתה כרכרה הדיוטית, כרכּרתם של כלי-קודש וּבני-ישיבה,2 להיות כלי-משחית נייד ואימתני, לברוא אסטרטגיה חדשה וטאקטיקה חדשה, לעקם דמותה השכיחה של המלחמה, להעמיד גיבורים וגאונים בחכמת-הטאצ’אנקה. כך הוא מאַכנוֹ, שעשה את הטאצ’אנקה ציר לאסטרטגיה שלו, הטמירה והערמוּמית, שביטל את חיל-הרגלים, את חיל-התותחנים, ואפילו את חיל-הפרשים, ובמקום הגוּשים המסורבלים הללו, הבריג אל הכרכרות שלוש-מאות מכונות-יריה. כך הוא מאַכנו, ההפכפך כטבע. קרונות טעונים חציר, הערוכים במערך קרבי, כובשים ערים, מסע-כלולות, המתקרב אל בית האיספולקום הגלילי, פותח באש מרוכזת, וכמַרמָר חלוש פורשׂ מעל לראשו את דגלה השחור של האנארכיה ודורש מן הרשות, הסגרת הבוּרגנים, הסגרת הפרוֹליטארים, ויין ומוזיקה.

חַיל של טאצ’אנקות מצטיין בכושר-תמרון שאין לו אח ודוגמה.

בוּדיוֹני היטיב להוכיח דבר זה לא פחות ממאַכנוֹ. להכות חיל זה לפי חרב קשה, ללָכדוֹ – אי אפשר. מכונת-יריה, שהוטמנה מתחת לערימת-חציר, טאצ’אנקה, שסוּלקה לבית-הדַיש של אחד הכפריים, – בטלות ממציאותן ככלי-מלחמה. “נקודות” גנוזות אלו, הפרטים הללו, המשוערים, אך בלתי-מוחשים, מצטרפים לסך-הכל של מערכת הוויה של הכפר האוקראיני מתמול-שלשום – האכזרי, המרדני ואוהב-הבצע. חיל כזה, שתחמושתו נפוצה בכל פינות הכפר, מעמיד מאַכנוֹ בשעה אחת ערוך-ומזומן לקרב; ובפחות מזה אפשר לפרקו.

אצלנו, בחיל-הפרשים הסדיר של בוּדיוֹני, אין הטאצ’אנקה שלטת שלטון יחוּדִי כזה. אף-על-פי-כן כל פלַגות-המקלענים שלנו אינן עורכות מסעיהן אלא בכרכרות אלו בלבד. הכוח המדמה של הקאזאקים מבדיל בין שני סוגי טאצ’אנקות: של בני-מושבה3 ושל בני-ישיבה, ואין זה דבר שבדמיון כלל, אלא חלוקה הקיימת בפועל ממש.

בכרכרותיהם של בני-ישיבה, בעגלות רעועות אלו, שנעשו בלא אהבה ובלא כוח-ההמצאה, היו מיטלטלים על-פני ערבות-החיטה של קובאן פקידי-מלכות עלובים וחכלילי-האף, חבורת אנשים שלא יָשנו כל צורכם, שאצה להם הדרך לבדיקת הגוויות ולחקירות-ודרישות; ואלו הטאצ’אנקות של בני-המושבה באו אלינו מחבל סאמארה וחבל אוראל אשר על גדות הוולגה, מן הקולוניות הגרמניות הדשנות. דופנות-הגב של הטאצ’אנקה הקולוניסטית, הרחבות והעשויות עץ-אלון, מעוטרות בציורים בעלביתיים של משק-טיפוּחים – מקלעות שופעות של פרחי אשכנז ורודים. הרבדים החזקים מפורזלים. ציר הגלגלים הוּצב על קפיצים, אשר לא יישכחו. להט של דורות חש אני בקפיצים הללו, המתחבטים עכשיו בדרך-המלך המשובשת של ווהלין.

אני נפעם מרגשי ההתלהבות של ראשית הבעַלוּת. כל יום לאחר ארוחת-הצוהריים אנו שוקדים על הריתמה. גרישצ’וק מוציא מן האורווה את הסוסים. הם מחליפים כוח מיום ליום. כבר אני מוצא בשמחה-שבגאווה זיוו עמום בירכותיהם המנוקות למשעי. אנו מעַסים את רגלי הסוסים, שתפחו קמעא, גוזזים רעמותיהם, מטילים על גביהם כלי-ריתמה של קאזאקים – רשת סבוּכה, צפוּדה, של רצועות דקות – ויוצאים מן החצר ברהיטה. גרישצ’וק יושב על הדוכן במצוּדד. מושבי מרוּפד ביריעת-סק מצויצת ובמצע של שחת, שריחה ריח בשַׂמים ושלווה. האופנים הגבוהים מחריקים בחול הלבן, הגרעיני. ריבועים-ריבועים של פָּרָג פורח צובעים את פני האדמה, קוֹשׂטיולים הֲרוסים מבצבצים בראש תלוליות. גבוה מעל הדרך, בגומחה, שנותצה בגדור-קלע, עומד פסלה הקנוֹם של אוּרסוּלה הקדושה, שזרועותיה העגולות חשופות. ואותיות-קדומים דקות שוזרות שלשלת עקלקלה על גבי זהב-הגמלון שהשחיר… “לתהילת ישו ואמו האלוהית…”

עיירות ישראל, שאין בהן רוח-חיים, מתכּיירות מַרגלות אחוזותיהם של פריצים. בראש גדרות-הלבנים מנצנץ הטווס החוזה, דמות חדלת-יצרים במרחבי התכלת. מוסתר מאחורי הביקתאות על מוּסַפיהן ומוספי-מוספיהן נשתופף אל האדמה הדלה בית-מדרש יהודי שתום-עיניים, חטוּט-פנים, עגול כשטריימל של חסידים. יהודים צרי-כתפיים תקועים באבילות בפרשות-הדרכים. ובזכרוני נדלקת דמותם של יהודי הדרום, שדעתם בדוחה, כרסם תפוחה, וכל עצמם מבעבעים כיין הזול. אין לדמות אליהם את גאוותם המרורה של אלה הגבּוֹת הארוכים והגרומים, אלה הזקָנים הצהובים והטראגיים. בתווי-פניהם הנלהבים, החטובים בארשת של יסורים, אין שמנונית ואין חמימות של פעימת הדם. תנועותיו של יהודי ווהליני וגאליצי בלתי-מאופקות, פורצניות, פוגמות בטעם הטוב, אך כוח יגונם מלא רוממות קודרנית, ובוזם המוסתר לפריץ אין לו שיעור. בהסתכלי בהם, הבינותי את קורותיהם הלוהטות של ישובי הסְפָר הזה, את הסיפורים על בעלי-גמרא, שהיו חוכרים בתי-מזיגה, על רבנים, שהיו מלווים בריבית, על בתולות, שנאנסו בידי קלגסים פולנים, ושבגללן היו שוֹעי פולין יוצאים לדוּ-קרב.



  1. טאַצ'אַנקה, כרכרה קלה, דוּ–אוֹפנית, שבתקופת מלחמת–האזרחים של 1918–1920, הירבו להשתמש בה לצרכים קרביים.  ↩

  2. כאן – מוּרשים מטעם הקהל שהיו משתתפים בישיבותיהן של ערכאות.  ↩

  3. בני–מושבה – קולוניסטים.  ↩