לזכר ציפורה בומשטיין־דשא

בְּקַיִץ 1937, אִם אֵינִי טוֹעֶה,

דּוֹדָתִי, אֲחוֹת אֲבִי, שֶׁהָיְתָה אַחֲרָאִית

לְחַיֵּיהֶם שֶׁל הַשְּׁתִילִים

(שְׁתִילִים רַכִּים שֶׁבִּצְבְּצוּ בַּעֲצִיצֵי הַגַּן

הַבּוֹטָנִי שֶׁל הָאוּנִיבֶרְסִיטָה)

לָקְחָה אוֹתִי אִתָּהּ

אֶל מַעֲלֵה הַר הַצּוֹפִים

וְשָׁם, מוּל הַמִּדְבָּר חֲרוּךְ הָאוֹר,

עָזַרְתִּי לָהּ לְהַשְׁקוֹתָם

וְשָׁם שִׁדְּלָה אוֹתִי, צִפּוֹרָהּ דּוֹדָתִי,

לֶאֱכֹל גְּבִינָה

גְּבִינָה רַכָּה וּלְבָנָה.

בַּשָּׁנָה הַהִיא כְּבָר קָרָאתִי אֶת כּוֹתְרוֹת הָעִתּוֹנִים

וְאֶת הַשֵּׁמוֹת שֶׁנֶּעֶטְפוּ בְּמַלְבְּנִים שְׁחֹרִים

שֶׁל הַיְּהוּדִים שֶׁנֶּהֶרְגוּ בְּסַכִּינִים וְכַדּוּרִים

וּבַסֻּכָּה בֵּין הַשְּׁתִילִים

הֵסִירָה דּוֹדָתִי אֶת עֲטִיפַת הַנְּיָר מִן הַגְּבִינָה

וַאֲנִי דִּמִּיתִי לְעַצְמִי

שֶׁהָעֲטִיפָה הִיא הַמְּחִצָּה בֵּינִי לְבֵין שָׁדָהּ

שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא נִתְמַלֵּא

מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הָיוּ לָהּ יְלָדִים.

זֶה קָרָה לִפְנֵי לְמַעְלָה מִשִּׁשִּׁים שָׁנָה

וַאֲנִי עוֹדֶנִּי חַי, וַאֲנִי

אוֹהֵב גְּבִינָה.