רקע
טאקיטוס
xמוגש ברשות פרסום [?]
vעיון
שפת מקור: לטינית
פרטי מהדורת מקור: "תורן", "ים", ואוניברסיטת חיפה; 1962-1965

לקט קטעים בעניני ים מהספרות היוונית והרומית1

תרגם מיוונית ומלטינית והוסיף מבואות והערות ד"ר מאיר שָׂשׂ


 

טקיטוס / ניסיון לרצח פוליטי בים

P. Cornelius Tacitus, Annales, 14.3–6


הסכסוכים בין נירון ואמו אגריפינה באו כבר עד נפש והקיסר החל הוגה בחיסולה. מציאת אמצעי הרצח הסבה לו דאגות לא מעטות, ואז הציע את רעיונו אניקרטוס, מפקד הצי במיסינום, מי שהיה עבד משוחרר, מחנכו של נירון בימי ילדותו ושנוא על אגריפינה שנאה הדדית. הוא אמר, כי יוכל לבנות אוניה, אשר חלקה ייפרד בים באורח מלאכותי וישליך אותה (אגריפינה) מבלי שתשגיח בכך: “אין כים למקרים לא צפויים. אם תטרף אנייתה ותאבד, מיהו כה עויין וייחס פשע לאשר הרוחות והגלים אשמו בו, וכי יקים הפרינקפס לכבוד הנפטרת מקדש ומזבחות וכיוצא בזה כדי לשם מתן בטוי לאהבת אימו”.

ההמצאה נראתה לנירון ופיתה את אגריפינה לבוא אליו. ערך משתה גדול ופירסם ברבים את שלום הבית, אשר הוקם שוב במשפחה. כך הנעים לה את שעותיה האחרונות.

ליד כף מיסינום “עמדה בין היתר אוניה מפוארת, כאילו ניתנה היא לכבוד האם, כי נהגה היא להפליג בטרירמה של חיל־הים.”

לאחר קבלת הפנים ליווה נירון את אגריפינה לחוף ונפרד ממנה קבל עם ועדה בלבביות רבה בהערימו עליה חיבוקים ונשיקות.

"ליל כוכבים בהיר ושלוות ים שקט נתנו האלים, כאילו להעיד בו (בנירון) על הפשע. לא התקדמה האוניה כברת דרך, כל עוד שניים מבין הפמליה של אגריפינה, האחד קרפיריוס גאלוס עמד ליד משוטי ההגה, והשניה אקירוניה כפופה לרגלי המטרוניתא השוכבת דיברה בשמחה על חרטת הבן ועל חידוש אהבת האם, והנה בהינתן אות נקרע גג התא מרוב העופרת. קרפיריוס נמעך ונפח נשמתו מיד; על אגריפינה ואקירוניה הגנו קירות המיטה המורמים, והם חזקו במקרה מהמשא, שנפל עליהם. האוניה לא נתפרקה, המהומה היתה רבה, שכן עכבו הלא־מעורבים במעשה את אלה שהיו שותפים לו. לסוף נראה לחותרים, כי יטו את האוניה לצידה ויטביעוה, אבל גם להם לא היתה הבנה אחידה מן המוכן לגבי המעשה המיידי, כל עוד אחרים, שעמדו כנגדם, השתדלו, ככל האפשר בקלות, לקפוץ הימה. את אקירוניה, שצעקה בטפשותה כי היא אגריפינה ויעזרו לאם הפרינקפס, הרגו בכידונים, במשוטים ובמכשירי אוניה, שבאו רק לידיהם. אגריפינה שתקה, ולכן לא הבחינו בה, אמנם נפצעה בכתפה. תחילה שחתה ואחר משנקלעה ספינה בדרכה, הובאה אל אגם לוקרינוס ומשם הוכנסה לחוילתה.

כאן הרהרה בנפשה, כי במכתב־שקר נקראה הנה וכך היה גם הכבוד הגדול; האוניה היתה סמוכה לחוף, רוח לא הדפה אותה, לא עלתה על שרטון, מחלקה העליון, כמנגנון ביבשה, התמוטטה…"2.

סווטוניוס מספר, כי נירון פקד על אנשי האוניה שישברו אותה, כאילו קרתה איזו התנגשות מקרית3. מעשה זה היה רק חוליה אחת בשרשרת המזימות, שהגה ועשה קיסר זה. אגריפינה לא הוסיפה לחיות עוד זמן רב ונפלה קורבן לרצח דמים מתועב.


 

טקיטוס / קרב ימי בזירת קרקס (naumachia)

P. Cornelius Tacitus, Annales, 12.56–57


השם נאומכיה מציין שני מובנים: קרב בים בין אוניות מלחמה וקרב, שהוצג באגם או באמפיתאטרון מוצף מים. הלוחמים היו לודרים מקצועיים, פושעים ונדונים למוות, אשר קיוו לזכות בסוף מאבקם בשלל והוא החיים, כפי דברי חכמינו ז"ל: „ומי שהוא מכניס עצמו לזירה – או ניצוֹח או נוֹצח“4

תקופת שגשוגה של רומא הקיסרית היתה המאה הראשונה לספירה ואז נערכו רוב הנאומכיות הידועות לנו היום. על אף שלטון השליטים האבסולוטיים ברומא היתה צורתה הרשמית של המדינה – ריפובליקה. הכתובות הוסיפו להזכיר את הסמכות העליונה שלהלכה – הסנט והעם הרומאי, ונשאר עוד קורטוב של דעת קהל ברומא. זהו מקורם של אותם משחקי הראווה הרבים, שערכו הקיסרים לשעשוע ההמונים והם, לכאורה, היו עוד גורם מכריע בעיצוב דמותה של המדינה.

משחקי השעשועים המענינים ביותר היו המחזות של קרבות ים. לצערנו, המקורות אינם מאפשרים להביט בזירות התגוששות אלה, כי הידיעות עליהן דלות מאד. מאחר שלא נפקד מקומה של הנאומכיה, אם רצה השליט לפאר את שמו ולהאדירו, שדורות יזכרוהו לטובה, נותר לנו מעט מן התאורים.

יוליוס קיסר היה הראשון, שערך נאומכיה ב־46 לפנה"ס, כשנתיים אחר נצחונותיו הגדולים במלחמת האזרחים. רומא מעולם עם ההיסטוריה היה, נטיותיו לעבר העבר המפואר נודעו ואם שוחזרו כבר זכרונות טרויה וקרבות היסטוריים אחרים, הופיעו הפעם במקוה המים, שנחפר בשדה מארס יורדי הים המפורסמים של העבר – הצורים, הפיניקים והמצרים5. בקרב המשוחזר נלחמו אוניות מלחמה גדולות, טרירימות וקואדריריימות (אוניות בעלות שלוש וארבע שורות של משוטים). מכל צד חתרו כ־2000 חותרים ונוספו להם עוד המלחים, שמתפקידם היה לטפל באוניה ובציודה.

במסורת זאת המשיך גם בנו המאומץ, אוקטבינוס אוגוסטוס, מי שפתח את שורת הקיסרים האבסולוטיים של רומא. הנאומכיה שלו6 נערכה במערבה של רומא ליד גבעת יאניקולום, בצדו הימיני של הטיבר. לשם המשחק נחפרה ברכה גדולה והמים הוזרמו ממרחק של 20 מילין, מאלאסיום, שהיתה עיירת הנופש של הפיננסוקרטיה הרומאית בחופה הדרומי של אטרוריה. האקוה־דוקט נמשך לאורך הדרך המפורסמת של רומא ה־Via Aurelia. בהתאם לפילהלניות של הרומאים העלה אוגוסטוס את זכר גדול הקרבות הימיים של ההיסטוריה, קרב סלמיס, שנערך בין האתונאים לצי של הפרסים. בהתגוששות זאת נאבקו כשלושת אלפים מתחרים, נוסף לתופשי המשוט.

בקרב הימי, וכן ניתן לשער שגם בנאומכיה בזירת הקרקס, נחלקו התפקידים בהתאם לידוע לנו היום. דרכי הלחימה בים היו משולבות במבצעים שונים ולכן נתפלגו אנשי הצוותות השונים של האוניה. החותרים היו הכוח המניע, כי לא סמכו על המפרש בשעת הקרב, שיניע את כלי השיט קדימה, אחורה או הצידה בתפנית של זוית מסוימת לפי דרישת הטקטיקה של ההתקפה או ההגנה.

הניגוח היה אמצעי הלחימה העיקרי ולביצועו הזדקקו לידע ולמשמעת של צוות החותרים, שיכלו להניע את האוניה למעשה זה. בגשרי הנחיתה לא השתמשו עוד במאה הראשונה לספירה ורק סרטי הוליווּד מוכנים להסתכן בזיוף היסטורי זה לשם הראוותנות בשעשוע צופי הקולנוע של היום. חיילי הצי צוידו במכונות־ירי מסוגים שונים, אך סוף מאבקם היה הקרב פנים אל פנים, אם לא טבעה האוניה מעצמת הניגוח והחור שהובקע בה. אם דלגו החיילים לאונית האויב, החלו בטבח וקרבנותיהם הראשונים היו החותרים, „המכונה“ של האוניה. זה יכול היה להיות גם הסדור של הלוחמים בזירת המים של האמפיתאטרון. המתכננים דאגו גם לקהל. הוזמנו מלחים מערי הנמל, ראווינה ומיזינום, שפרשו יריעה מעל קהל המסתכלים לשם הגנתם מפני חמת השמש. בחירת מלחים לתפקיד זה היתה טבעית מאוד, שכן הם מנוסים היו בטכניקה של הטיפול בבדים ובחבלים.

את הנאומכיה הגדולה והמפוארת ביותר ערך הקיסר קלאודיוס ב־52 לספה"נ7. החזיון הוצג באגם Fucinus, שהוא Lago di Celano היום בהרי האברוזים. סויטוניוס מספר, שעמד הקיסר לנקז את מי האגם, וטרם הושלם המפעל, התכונן לשעשע את המוני רומא בהצגה נדירה של נאומכיה. הקבלנים מוכנים היו לבצע את עבודת הניקוז, אם יימסרו השטחים המיובשים החדשים לרשותם. תעלת ניקוז – emissarium – נחפרה בחלקה על פני ההר ובחלקה במעבהו. אורכה 3 מילין (כ־5600 מ') והמלאכה ארכה 11 שנה, על אף שלושים אלף איש שעבדו שם ללא הפסק. לפני פתיחת הסכרים להורדת המים הוצגה הנאומכיה. הלוחמים הריעו לכבוד הקיסר בברכת הלודרים המסורתית – Ave Caesar, ההולכים למות דורשים בשלומך – אבל קלאודיוס, ברדיפתו אחר אהדת ההמונים הפליט לשם בדיחות הדעת, שמא לא? למשמע דבריו סברו הלוחמים, כי המשחק לא יעלה בדמם, וסרבו לצאת לקרב. הקיסר התרוצץ בחוף הלוך וחזור, פעם איים ופעם התחנן, ורק בקושי נאותו להפצרותיו והתחילו בהצגה. במחזה הזה נלחם הצי הסיקיליאני עם הצי של רודוס. שתים־עשרה אוניות היו בכל צד, ואות ההתקפה ניתן על ידי פסל טריטון, אל ים, אשר עלה וצף על פני המים באמצע האגם בעזרת מנגנון המיוחד לכך.

המשך סיפור הנאומכיה עצמה נמצא בספרו של ההיסטוריון הרומאי טקיטוס, וזהו, כידוע לי, התאור היחיד, שנותר לנו על ההצגות המפוארות האלה ובזו הלשון8: „בעת הזאת נפרץ ההר בין האגם פוקינוס לנהר ליריס, כדי שגודל המפעל ייראה ברבים, ובאגם עצמו נערך קרב, כפי שפעם אוגוסטוס הציג מעבר זה של הטיבר באגם מלאכותי, אך באוניות קלות ובמידה קטנה יותר. קלאודיוס צייד טרירמות וקואדרירמות ותשעה־עשר אלף איש, הקיפם באוניות, שלא יהא פתח למנוסה, אך הותיר בכל זאת רווח למלאכת צוותות החותרים וההגאים לעריכת התקפות האוניות, ככל שרגיל בקרב. באוניות עמדו מחלקות מגדודי הפריטוריאנים ולהקת פרשים, ובפניהם מגדלי הגנה, אשר מהם כוונו מכונות ההטלה והיריה טעונות. את חלקו הנוסף של האגם החזיקו חיילי הצי באוניותיהם הספונות. החופים, הגבעות ומרומי ההרים מלאו, כבתיאטרון, קהל עצום, אין ספור, אשר בא מהעיירות הסמוכות ומרומא עצמה, בין בשל השאיפה לחזיון, בין בשל החובה כלפי הפרינקפס (קלאודיוס). בראש ישב הוא לבוש אדרת מצביא מפוארת, ולא הרחק ממנו אגריפינה בגלימה שזורת זהב. בגבורת גברים עזים נמשך הקרב, על אף שבין פושעים היה, ורק אחר פצעים רבים הוצאו מהטבח.

בתום החזיון ניתנה דרך חופשית לירידת המים. העדר התכנון של המפעל היה גלוי לעין, שכן לא הועמק האגם באמצע דיו. לכן, במרוצת הזמן נכרו תעלות ולהמונים, שקובצו שוב, נערכו חזיונות לודרים על גבי גשרים, אשר נבנו שם לקרבות רגלים. זאת ועוד, המשתה שהוכן במוצא האגם הדהים את הבריות, כי כוח המים הפורצים סחף את כל המצוי בסביבה וזעזע ברעמו וברעשו המבהלים למרחקים. אז ניצלה אגריפינה את פחד הפרינקפס והאשימה את נרקיסוס, מקים המפעל, בשאפתנות ובשוד. אך גם הוא לא שתק, והעיד על אי רסונה של האישה ועל תקוותיה המופרזות“.

אכן, החזיון נערך, אבל הניקוז לא עלה יפה, ורק במאה הקודמת השלימו את המפעל, אשר יוליוס קיסר היה מתכננו הראשון, למען תת תוספת אדמה פוריה לאכרי הסביבה.

על שתי נאומכיות גדולות נוספות מספר עוד סווטוניוס: האחת ערך נירון במי ים ממש, כשחיות ים ענקיות משוטטות מסביב9; והשניה מעשה הקיסר דומיטיאנוס. הנאומכיה הזאת נערכה בהשתתפות ציים שלמים ולשם הכשרת המקום נחפרה בריכה ליד הטיבר ונבנו מקומות ישיבה כמעין אמפיתאטרון. דומיטיאנוס הרודן אהב מאד את המשחקים האלה, כי „היה מסתכל בהם עד הסוף גם בגשם שוטף“.

 

טיטוס ליוויוס / תחבולות ארכימדס להגנת סירקוסאי

Livius, 24.23–24


אחת הפרשיות המענינות ביותר במלחמות הפוניות בכלל, ובשניה בפרט, היא מצור הרומאים על סירקוסאי (סירקוז) שבסיציליה (212–214 לפנה"ס). על העיר הגנו האזרחים, וגם צבא קרתגי חנה אז באי. המטרופולין הגדולה והעשירה היתה נכנעת במהרה, לולא המצאותיו הגאוניות של אחד מאזרחיה, ארכימדס. איש מדע דגול זה נפל חלל בזמן לכידת העיר בידי מרקוס קלאודיוס מרקלוס, מצביא רומאי רב־פעלים, אשר זכה בכינוי “חרב רומא”. מרקלוס התכוון לחוס על חייו של המדען ושלח חייל לזמנו אליו. הלה מצא את ארכימדס, אף בשעות המכריעות לגורל העיר, שקוע בפתרון בעיה גאומטרית כלשהי. כששאל החייל לשמו, השיבו – על פי אחת הגרסאות: noli turbare circulos meos – “אל תטשטש את המעגלים שלי!”, כשכוונתו על אשר צייר בחול. התכעס החייל על התשובה הלא עניינית והרגו בחרבו. מי ידע ויגיד, באיזו נוסחה גאומטרית נעשה המדע עני יותר?

„לאחר מכן החלו צרים על סירקוסאי, בים וביבשה כאחד, ביבשה מצד הקסאפילום ואילו בים מצד אכראדינה,10 אשר גלים שוטפים את חומתה. ומכיוון שלא פקפקו (הרומאים), כי יחדרו לעיר ענקית ורחבת־ידיים זו מצד כלשהו כשם שלכדו את ליאונטיני בהטלת אימה ובהסתערות הראשונה,11 קירבו אל החומות את כל הציוד להטלת מצור על עיר.

וכל המבצע שהוחל בו בתנופה כה רבה היה מצליח לולא אדם אחד בסירקוסאי באותם הימים. היה זה ארכימדס, בוחן יחיד במינו של השמים והכוכבים, אבל נפלא יותר כממציא ובונה מקלעים ומכונות מלחמה ואשר בהם שם ללעג במאמץ קל כל שעשו האויבים בקשיים עצומים. לאורך החומות הנמשכות על גבעות לא שוות (בגובהן), רובן רמות וקשות לגישה אך אחדות מהן נמוכות ונוחות להתקרבות מן הגאיות המישוריים, הוא הציב מקלעים מכל הסוגים בכל מקום כפי שנראה לו. על חומת אכראדינה, אשר כאמור לעיל, הים שוטפה, צר מרקלוס12 בשישים חמש־חתריות.13 קשתים, קלעים ואף חיילים קלי־נשק מהאניות הנותרות, אשר מפני קלעיהם יתקשה להתגונן מי שאינו מיומן, לא הניחו כמעט לאיש לעמוד על החומה בלא פגיעה. הם החזיקו את אניותיהם הרחק מהחומה, כי הקלעים נזקקו למרחק. חמש־חתריות אחרות קשורות שתיים־שתיים יחדיו, לאחר שהוצאו משוטיהן הפנימיים כדי שדופן לדופן יותאם, התנהלו כאניה אחת במערכת המשוטים החיצוניים; הן נשאו מגדלי־קומות ומנגנוני־מכונות למיניהם לקרקור חומות. כנגד ההכנות הימיות הללו הציב ארכימדס על החומות מקלעים מגדלים שונים. על האניות הרחוקות הנחית סלעים בעלי משקל רב, ואת הקרובות יותר תקף לרוב בירי רצוף של קלעים. ולבסוף, כדי שאנשיו יוכלו להטיל על האויב קלעים בלא פגיעה, פתח הוא בחומה מלמטה עד למעלה חרכים צפופים ברוחב של כאמה, ודרך חרכים אלה תקפו ממסתר את האויב, חלקם בחיצים וחלקם במטולים בינוניים. וכנגד אניות אחדות, שהתקרבו כדי שיימצאו לפנים מטווח ירי, (הציב) בעזרת מנוף בולט מעל החומה כדום ברזל קשור בשלשלת חזקה, ומשהוטל זה על החרטום ו(המנוף) קפץ בחזרה בכובד משקל העופרת עד הקרקע, העמיד החרטום התלוי את האניה על ירכתיה; לאחר שהירפה ממנה פתאום, הפיל את האניה אל בין הגלים בחיל ורעדה של מלחיה כאילו צנחה מעל החומה, ואפילו נפלה היא ישר, היו חודרים לתוכה מים רבים. כך הושם ללעג המצור מצד הים, וכל תקוותם כוונה לכך כי יתקפו במלוא כוחותיהם מצד היבשה.“

 

פליניוס / קרב ימי עם הדגים

C. Plinius Secundus, Naturalis Historia, 4.2


גאיוס פליניוס סיקונדוס (23–79 לספה"נ) היה סופר, איש מדע ואדמירל הצי הרומאי. מדען רומאי זה סיכם את ידע דורו ביצירתו הגדולה „חקר הטבע“ – Historia Naturalis שהיקפה שלושים ושבעה ספר. הקטעים המתורגמים להלן נלקחו מספרו התשיעי, המספר על הדגים. על אף שפליניוס חתר לתאור מדעי, לא נמנע מלנצל את סיפורי הבדים הרבים, שיורדי הים ועוברי אורחות האוקיאנוס הביאו איתם לרומא. גם הוא הירבה במסעות ואת רשמי נסיעותיו העלה בספריו.

„חיות הרבות והגדולות ביותר מצויות בים ההודי; ביניהן לויתנים, שממדיהם עשרה דונם כל אחד; הכרישים, שאורכם מאתים אמה; אפילו סרטנים מגיעים שם לארבע אמות, וגם למורינות שבנהר גאנגס לאורך של שלושים רגל. אכן, נראות חיות ים לרוב בעונת הקיץ. אז משתוללים שם סערות, ומטרות וסופות מוטלות מרכסי ההרים, והן הופכות את הימים ממעמקיהם ואת החיות המגורשות מהתהומות מגלגלות בגלים בהמון כה רב – כשם שבמקומות אחרים מצויה הטונה בהמוניה – שצי אלכסנדר הגדול רק במערך קרבי, כאילו נגד חיל אויבים בקו חזית התארגן; אחרת משבפיזור לא ניתן לצאת משם. קולות, שאון ויריות לא מפריעים להם, כי אם רעם ורעש יבהילון.

חצי־אי עצום שוכן בים האדום ושמו קטר14; ליד בליטתו משתרע מפרץ שומם. המלך תלמי15 הפליג בו שנים־עשר ימים ולילות עד צאתו, כי רוח לא היתה. בעיקר עקב שלות המקום הזה גדלות חיות הים לגודל כה רב, עד כי לא ינועו. האדמירלים של אלכסנדר הגדול סיפרו שהגדרוסים הגרים ליד הנהר ערביס16 הכינו את פתח בתיהם מהלסת העליונה של החיות האלה; מעצמותיהם, שאורכן ארבעים אמות, עשו גגות. החיות יוצאות ליבשה ורועות שורשי שיחים כבהמות וחוזרות (לים). אשר להן ראש סוס, חמור ושור, אוכלות צמחים.“

 

פליניוס / התצוגה של מפלצת ים מיפו

C. Plinius Secundus, Naturalis Historia, 4.4


„לפרינקפס טיבריוס הודיעה המשלחת מליסבונה, אשר נשלחה שמה לראות ולשמוע,כיצד טריטון17 מנגן בצדפה במערה מסוימת ולהכיר את מראהו. אף הסיפור על הניראידות18 אינו כוזב. גופן מלא קשקשים, שעיר ומראן כמראה אנוש. אכן נראתה כזאת גוססת בחוף ההוא והתושבים האזינו זמן רב לשירתה העצובה. הנציב של גליה כתב לאוגוסטוס האלהי, שבחוף נראו ניראידות מתות רבות. אנשים מצוינים מקרב מעמד הפרשים מעידים לפני, שראו באוקינוס של קאדיז איש ים, שגופו דומה לשל אדם לחלוטין; בשעות הלילה עלה הוא לספינה והחלק, שהתישב בו, שקע מיד ואילו ישב שם זמן רב, היתה הספינה כולה טובעת לגמרי.

בזמן פרינקפס טיבריוס הותיר הים בזמן השפל יותר משלוש מאות חיות ים בחוף שמול הפרובינציה הליונית. הן היו נפלאות בצורתן ובגודלן. לא פחות היו בחוף של סאנטוני19 ובתוכן פילים ואילים והם עקב כתמם הלבן רק בקרנותיהם דמו להם. גם ניראידות רבות היו שם. טוראניוס20 סיפר, כי נתקלה חיה אל חופי קאדיז, אשר בין שני סנפיריה בקצה זנבה שש־עשרה אמות, מספר שניה מאה ועשרים, אורך שניה הגדולות שלושת רבעי רגל ושל הקצרות חצי רגל. אומרים עליה, כי לפניה הוצבה אנדרומדה21 ואת עצמות חיה זאת הביא לרומא מ. סקאורוס מהעיר של יהודה, יפו, והציג לראווה בין יתר הנפלאות בזמן שהיה אֶדיל22. אורכה ארבעים רגל, גובה צלעותיה עולה על אלה של פילי הודו, עובי חוט השדרה שלה רגל וחצי.“

 

פליניוס / הדולפין

C. Plinius Secundus, Naturalis Historia, 9.7–10


הדולפין היה בעל החיים הימי הנערץ ביותר בתקופה העתיקה. אגדות וסיפורים רבים נקשרו בדמותו, ובייחוד על האהבה והדבקות ההדדית בין האדם לבינו. מסופר, כי אל הים, נפטון, ישב במרכבה הרתומה לדולפין ועוד כהנה וכהנה. בתלמוד, במסכת ‘בכורות’, כתוב שהדולפינים “מולידין וגדלין, פרים ורבים כבני אדם והם בני ימא”. תיאור זה תואם את ההסבר של האגדה היוונית על הדולפין, שהאל דיוניסיוס חמד לצון, התל פעם בבני האדם והפכם לדגים.

„המהיר מבין כל בעלי החיים, ולא רק מבין אלה שבים, הוא הדולפין, שחש מהציפור, זריז מהרומח (המושלך), ולולא היה פיו הרבה למטה מחרטומו, כמעט באמצע בטנו,23 אף דג לא היה נמלט ממהירותו. אולם הטבע דאג להוסיף לו עיכוב, שאם הדולפינים אינם מתפרקדים, לא יחטפו את טרפם. מעשה זה מציג בעיקר את מהירותם, שכן כאשר רודפים הם גרויי־רעב אחר דג נמלט אל מעמקי הים, עוצרים את נשימתם זמן ממושך, ומשמזנקים כבני־קשת לשאוף אוויר, הם קופצים בכוח כה רב, עד כי יחלפו מעל מפרשי האניות. הם נודדים לרוב בזוגות, יולדים את ולדם בחודש העשירי בימי הקיץ, עיתים אף שניים. מניקים בשדיהם כמו הלווייתנים, ואף נושאים את גוריהם, החלשים מפאת ינקותם; ומה גם, אף לכשגדלו מלווים אותם זמן ממושך מרוב אהבה כלפי זרעם. הדולפינים מתבגרים מהר, סבורים שבגיל עשר מגיעים לשיא גודלם. חיים הם שלושים שנה, וזה נודע כשנקטע זנבו של אחד מהם לשם ניסוי. הם נעלמים לשלושים יום לערך עם עלות כוכב הכלב,24 נחבאים בדרך לא־מוכרת, ואשר מפליא עוד יותר, כי אין הם יכולים לנשום במים. נוהגים להגיח לחוף מסיבה לא־ברורה, אין הם מתים מיד במגע עם האדמה, אולם אם נסתם הוושט שלהם יגוועו מהר מאד. לשונם מסוגלת לנוע בניגוד לבעלי החיים הימיים, היא קצרה ורחבה, שונה אך במעט מזו של החזיר, קולם כעין אנחת אנוש, גבם קמור וחוטמם סולד, לכן נודעים הם באורח פלא בשם ‘אפון’, וכך הם מעדיפים להיקרא.

הדולפין הוא בעל חיים האוהב לא רק את האדם, אלא גם את אמנות המוסיקה, נהנה מזמרה רב־קולית, אבל בייחוד מקול עוגב המים. אינו נבהל מהאדם, כאילו היה לו זר, בא לקראת אניתו, מתקרב בשחוק ובצהלה, גם מתחרה בה, ועל אף שמפרשיה מלאים, עובר אותה. בימי אוגוסטוס האלוהי הובא דולפין לאגם לוקרינוס,25 וזה התאהב אהבה מפליאה בבנו של אדם עני בלכתו לבית הספר מבאיאי לפוטיאולי,26 ובהתעכבו מדי צהריים קרא לו בשם ‘אפון’, ותכופות פיתה אותו בחתיכות לחם שלקח עימו לדרך. בושתי לספר זאת, אלמלא הועלה המעשה על הכתב גם בכתבי מיקנאס, פאביאנוס, פלאוויוס אלפיוס ושל רבים אחרים. משקרא לו הילד בשעה כלשהי של היום, אף אם היה הדולפין נעלם וחבוי, קפץ מן המעמקים, אכל מידו והגיש את גבו לעלות עליו; בטמנו את עוקצי סנפיריו בכעין נרתיק לקח את הילד והביאו לפוטיאולי לבית הספר דרך הים והחזירו באופן דומה שנים מרובות, עד אשר מת הילד עקב מחלה, ומאז ואילך בא תמיד אל המקום המקובל עליהם עצוב ודומה למתאבל. והדולפין – איש לא יטיל ספק בכך – נפח את נשמתו מגעגועיו. דולפין אחר בשנים אלה, בחוף האפריקאי בהיפו דיארוטוס,27 הגיש את עצמו כי יגעו בו, שיחק עם השוחים במים והסיע את המורכבים עליו; פלאביאנוס, הנציב של אפריקה, מרח אותו במשחה והרדים אותו, כפי שנתברר, בריחה הבלתי־רגיל; הדולפין ניטלטל בגלים כפגר, וכך נחלץ מהקשר עם אנשים וניצל מהצקה לכמה חודשים, כאילו מפגע רע. לאחר מכן חזר לאיתנו, והיה לפלא כמקודם. הטרדות אנשי הרשות את מארחיהם שבאו לצפות בחזיון אילצו את בני היפו להרוג אותו. לפני מעשים אלה, מספרים דברים דומים על ילד בעיר יאסוס,28 אשר התבונן בדולפין זמן ממושך מרוב אהבה, עד אשר בלכתו משם יצא זה אחריו לחוף בתשוקה עזה, ובבואו לחולות נפח שם את נשמתו; את הילד שם אלכסנדר הגדול בראש כהני נפטון בבבל, והסביר כי אהבה זאת היתה בחסד האלהות. הגסידימוס כתב,שילד אחר באותה העיר, ביאסוס, הרמיאס שמו, ברוכבו על פני הים באותו אופן, הוציא את נשמתו בגלי הים בשל סערה פתאומית; והדולפין בהחזירו הודה כי הוא עצמו הגורם למוות, לא שב לים ומת בחרבה. תיאופראסטוס אומר שדבר זה קרה גם בנאופאקטוס.29 אין שיעור לדוגמאות: דברים מעין אלה מספרים תושבי אמפילוכוס30 וטארנטום31 על ילדים ודולפינים; והללו גרמו לכך שיאמינו כי גם אריון, אמן הזמרה והנבל, החניף וביקש מהימאים המתכוונים להרוג אותו בים למען גזילת כספו, שיפרוט תחילה על נבלו; לזמרתו התאספו הדולפינים, וכאשר קפץ לים, לקח שם אחד והעבירו לחוף טינארום.32

בשטחי נמאוסיס של הפרובינקיה נארבו33 יש אזור מוצף מים הנקרא לאטירה, אשר שם דגים הדולפינים בשותפות עם האדם. במועד קבוע פורץ לים המון קיפונים לאין־ספור דרך מעבר צר, משמבחינים אלה בשובו של זרם המים, ומשום כך אין למתוח שם רשתות, הרי לא נועדו הללו לשאת באותה מידה את משא המשקל הזה, אפילו אם הקיפונים המנוסים לא נוכחו בשעה היעודה. מתוך סיבה דומה הם חותרים במישרין למים העמוקים הנוצרים במערבולת הקרובה, וממהרים לעקוף את המקום היחיד המתאים לפרישת רשתות. כשראו זאת הדייגים – מתכנס שם המון בידעו את המועד, אך שואף הוא יותר להנאה ההיא – וכל הקהל העצום הזה קורא מהחוף ‘אפון’ בקול רם ככל שיכול לקראת ארוע החזיון; הדולפינים נענים מהר לבקשה, משב הרוח הצפוני נושא את הקול ואילו הדרומי מביאו לאט יותר מכיוון נגדי, אבל אז נחפזים לחוש לעזרה באורח בלתי־צפוי. הם מופיעים בשורת חזית שנערכת מיד במקום אשר שם יתרגש הקרב; מתייצבים לעומתם מצד הים הפתוח ודוחפים את הקיפונים המבולבלים לעבר המים הרדודים. אז מקיפים אותם הדייגים ברשתות, ובקלשונות מרימים אותן. הקיפונים מדלגים מעליהן במהירות לא פחותה, אך את אלה תופסים הדולפינים, מסתפקים אותה עת בהריגתם ואת מזונם דוחים עד לנצחון. הקרב משתולל בעוז, והדולפינים שמחים להיסגר ברשתות כשהם נדחפים שמה בגבורה, אך כדי שזה לא ידרבן את מנוסת האויב, הם מחליקים בזהירות בין ספינות, רשתות ואנשים השוחים במים שלא יפתחו כל מוצא. אף אחד אינו משתדל לצאת בקפיצה, על אף שזאת חביבה עליהם לרוב, אלא אם כן הורדו הרשתות למטה מהם. זה שכבר יצא נלחם הלאה לפני הסוללות. וכך הם טורפים בתום הציד את אשר הרגו; אולם הם יודעים בעצמם שעבודתם מפרכת יותר מכפי שהם קיבלו עבורה תמורת שכר של יום אחד; הם מחכים למחרת, כי לא בדגים בלבד, אלא גם בפרוסות לחם מן היין ישביעו אותם.

את אשר מוקיאנוס מספר על ציד דגים באורח דומה במפרץ יאסוס, הוא שונה בזה שהדולפינים מצויים במקום מרצונם ובלא שנקראו, ואת מנות חלקם מקבלים מידי הדייגים, ולכל סירה יש שותף מבין הדולפינים, אמנם כל זאת בלילה לאור לפידים. קיימת להם בינם לבין עצמם שותפות חיים; כאשר מלך קאריה לכד וקשר אחד בנמל, התאסף המון עצום של דולפינים נוספים, אשר ניתן היה לראות בהם עצבות מסוימת בבקשם רחמים, עד כי הורה המלך שישוחרר. ומה גם, את הקטנים מלווה תמיד המבוגר יותר שהוא כעין שומר; הבחינו כבר שמביאים עימהם את המת, שלא יטרפוהו בים חיות טרף.“

 

פליניוס / על הדגים34

גאיוס פליניוס סקונדוס (79–23 לספה"נ), סופר, איש מדע, אדמירל הצי הרומאי במיזינום – סיכם לדורות הבאים את מדעי הטבע של התקופה הקלסית העתיקה. פעילותו הספרותית היתה ענפה מאד, אבל מבין כל יצירותיו מצטיין בוודאי מפעלו הגדול Historia Naturalis – חקר הטבע. פליניוס היה הקרבן הראשון של הסקרנות המדעית, וקיצו בא לו, משרצה לבחון מקרוב את תופעת האימים של הטבע עת התפרצות הוויזוב. עסק במדעי המלחמה, בהיסטוריה, בגרמטיקה ובתורת הנאום. „חקר הטבע“ שלו כולל שלושים ושבעה ספרים ובו מסופר על היווצרות העולם עפ"י התיאוריות הפילוסופיות, על כתיבת הארץ, על הרפואה ועל מדעי הטבע. רושמו היה רב בתקופה העתיקה וגם חקר הטבע האמפיריסטי של העת החדשה הושפע מיצירתו, שהיא מקור לא אכזב להכרת מדעי הטבע של יוון ורומא. חוקרי תולדות התרבות והמדעים ימצאו בה חומר רב, שכן רוב המקורות, שציין פליניוס, אבדו.

הקטעים המתורגמים המובאים לקמן נלקחו מהספר ה-9 הדן על הדגים. חלוקתו הפנימית של הספר היא עפ"י שיטתו של אריסטו, אבל בעוד שתיאורו של הלז יבש ועניני, הפליג פליניוס מעבר למדעיות הטהורה. על רבו לא העז לחלוק, אך שימשו אצלו בערבוביה ההתבוננות המדעית עם הכתיבה העממית משל הספרות היפה. לא בז לסיפורם של עוברי אורחות האוקינוסים ומשום כך דיוקו ועתים אף מהימנותו מפוקפקים.

החומר שאסף רב מאד וראוי לשימת לב. להיטותו המדעית לא ידעה גבולות. אחיינו, פליניוס הצעיר כך תאר אותו במכתבו אל גדול היסטוריוני רומא, טאקיטוס:

„רצונך הוא, שאכתוב לך על קיצו של דודי, כדי שתוכל לספר לדורות הבאים. אודה לך על זאת; שכן תהילת נצח תיקבע למותו, אם אתה תפרסמו. אמנם נהרג הוא תוך אבדן חבל ארץ נהדרת ובשם העמים והערים, כן יחיה אף הוא לעד עקב החורבן הבלתי נשכח, ואמנם יצר יצירות רבות, שתעמודנה לעד, רבות יוסיף הנצח של כתביך לקיומו. אכן סבור אני, שמאושרים הם אלה, אשר בחסד האלים ניתן להם לחולל, מה שראוי לרישום ולרשום, מה שראוי לקראו; אבל המאושרים מכולם ששניהם ניתנו להם. מבין אלה יהיה דודי בעטיים של ספריו וספריך".35

16.) כמה מיני דגים מצויים

לדגים שבעים וארבעה מינים לבד אלה המכוסים שריון, שמספרם שלושים. כל כמה מהם נדבר במקום אחר, כעת יידון על טבעם של הבולטים בהם.

26.) על הקיפון

טבע הקיפונים מבדח, כי מחביאים את ראשם בפחדם ומאמינים, שהם חבויים במלוא גופם. להם תאוה מינית כה בלתי מרוסנת, שבפרובינציה הנרבונית והפיניקית36 משלחים לים בעונת ההזדווגות את הזכר קשור בחוט דרך פיו אל הזימים ובהחזירם באמצעות אותו חוט עוקבות הנקבות אחריהם עד החוף וכן גם להיפך, עוקבים הזכרים אחר הנקבות בזמן ההטלה.

30.) על המינים השונים של המולית ועל הסרגוס

מבין יתר (הדגים) הידועים רב הוא פרסומן והמונן למוליות; גודלן בינוני ומשקלן עולה רק לעתים למעלה משתי ליטראות ואינן גדלות בביברים ובבריכות דגים. רק האוקינוס הצפוני והחופים המערביים שלו מקַימים אותן. אי לזאת; הרבה מינים להן: שכן הן נזונות באצות, בצדפים, בטין ובבשר דגים אחרים ושני בינים על לסתן התחתונה. המין פחות הערך בהן נקרא מולית הפסים – Mullus surmuletus. אותה מלווה דג אחר, שמו סרגוס והוא אוכל מזון שלה חטטה בזוהמה העכורה. (לדגי) החוף אין ערך רב. אשר טעם צדפות להם, הם המשובחים. פנסטלה37 חושב, שנקראות הן על שם הצבע של נעלי mullus (?). הן מטילות שלוש פעמים בשנה ואכן מספר פעמים זה מופיעים הצאצאים. הבררנים באכילה מספרים, שהמולית הגוועת נראית עוברת שינויים רבגוניים מסוימים, מחווירה תוך חליפות רב־פעמיות של גון קשקשיה האדומים, כפי שנראית היא, אם סגורה מתחת זכוכית. מ. אפיקיוס38, מי שהיו לו תכונות למותרות מבטן ומלידה ועליהן ניתן לו גם כינויו זה. האיש המצוין הלז הגה, שהדגים הללו ייהרגו ב„ציר הרַעים“ – garum שלהם וכן גם המציא מרק דגים מכבדם39.

38.) על הצלופח

הצלופחים חיים שמונה שנים. מתקיימים ללא מים חמישה עד ששה ימים, אם נושמים רוח צפונית, אך פחות ימים יחיו ברוח קדים (כמעט נשמדים, אפשר להעבירם לביבר לקראת החורף)40, לא סובלים את העונה הזאת במים רדודים או דלוחים. לפיכך, בימי המזל כימה41 נתפסים הם בעיקר בנהרות כשהם במיוחד דלוחים. אוכלים בלילות. הם היחידים מבין הדגים, שבהיותם מתים לא צפים. מצוי אגם באיטליה, על אדמת ווירונה, בינאקוס שמו, הנחל מיניוס זורם דרכו42; בשעת גיאותו בעונה מזומנת כל שנה, בערך בחודש אוקטובר, כידוע, שולט אז מזל הסתיו, באגם הרוגש מתגלגלים הם בגלים כפקעות בהמון רב להפליא, עד כי נתקעות בקבוצות גדולות במתקנים, שהותקנו עבורם בנחל זה.

39.) על המורינה

המורינה מטילה בכל חודש שהוא, בעוד יתר הדגים רק בחודש מסוים. הביצים שלה גדלות מהר מאד. העם הפשוט סבור, שהן (מורינות) זוחלות לחוף היבש לשם השגת סיפוק בהזדווגות עם נחשים. אריסטו קורא לזכר בשם zmyrus, אשר מפרה אותן; ההבדל ביניהם, שהמורינה ברודה וחלשה, ה־ zmyrus חדגוני, גופו חזק, שיניו בולטות מהפה. בלסת העליונה של המורינות, בגליה הצפונית43, מצויים שבעה כתמים, לדוגמת מזל העגלה הגדולה; הם נוצצים בצבע זהב, כל עוד הן חיות, אך כַלים הם יחד עם מותן. וודיוס פוליוס, איש מעמד הפרשים בחבר מרעיו של אוגוסטוס האלהי44 מצא הוכחה לאכזריות החיה הזאת, שכן השליך הוא לביברו עבדים נדונים, לא כאילו חיות יבשה לא הספיקו להענשתם, אלא משום שבצורה אחרת של העונש לא יכול לראות, כיצד נטרף גופו של אדם בבת אחת. אומרים, שאפשר להרגיזן, אם ינתן להן חוץ לטעום. עור גבן דק ולא שמן כלצלופח; וויריוס45 אומר, שלכן נוהגים להלקות בו את הילדים ומשום כך לא נהגו בעונש אחר נגדם.״

17.) "אלו הם הדגים הגדולים ביותר46

הטונות הן הגדולות ביותר. אנו מוצאים כאלה, אשר משקלן 15 טאלנט (!), אורך זנבן שתי אמות וכף. קיימות גם בנהרות והן לא קטנות מהללו: השפמנוּן בנילוס, זאב הנהר (Esox) ברינוס, attilus (Acipenser?) בפּו; הם משמינים לעתים, עקב חוסר כל תנועה, עד אלף ליטראות ואם נתפסים בחכה אפילו בצמד בקר לא תוציאם לחוף. מצוי דג קטן, שמו Petromyzon; הוא מתקיף בתאווה מופלאה עורק מסוים בלוע והורג בנשיכה. השפמנון משוטט ומצוי בכל מקום, מתקיף כל חיה ומטביע תכופות את הסוסים השוחים. חי בעיקר בנהר מיין של גרמניה, דומה לחזיר ים, בצמד בקר תוציאם מהנהר, אך זה אשר בדנובה, בצלצל דגים. מספרים על דג שבדנייפר, כי הוא גדול מאד, אין לו עצמות ואדרות כלל, בשרו טעים מאד. המצוי בגנגס של הודו נקרא platanista, (דולפין במים מתוקים), פה וזנב לה כשל הדולפין, גודלה 16 אמות. סטאטיוס סיבוסוס47 מספר בלא מעט תמיהה, שקיים שרץ (ענקי?) באותו נהר, שתי זרועות לו, גודלו שש אמות, צבעו ושמו על פי מראהו. כוחו כה רב, שסוחב תוך נשיכה בזרועותיו החובקות את הפיל בבואו לשתות.

18.) דג טונה צעיר, פלמודה, טונה, חלקי דג במלח, חלקים מובחרים

לזכרים של הטונות אין סנפיר מתחת לבטן. מהים הגדול48 חודרות באביב להקות־להקות לים השחור, אבל לא מתרבות שם. הצאצאים נקראים בשם cordyla (דג טונה צעיר), הם מלוים את אמותיהם השבות אל הים בסתו; באביב נקראים בשם limosa או עפ"י הצבע הצהוב פלמודה (pelamydes) וכעבור שנה שמם טונה. בהחתכם לגזרים וכל זמן שהם טריים, הצואר והבטן הם הטעימים וגם הגרגרת, ואף אם קשים הם לעכול. היתר יישמר במלח וקצתם כמאכל בשר דשן. בשם melandria ידוע הדג הדומה לבִקַעַת האלון. החלקים הסמוכים לזנב הם זולים, כי אינם שמנים, רצויים עוד חלקי הגרון. בדג אחר חלקי הזנב הם המבוקשים ביותר. מגזרי הפלמודה אפשר לברור פרוסות מובחרות.

19.) amia, קוליאס

כל סוגי הדגים מתבגרים במהירות רבה ובעיקר בים השחור. הסיבה לכך היא המון הנהרות המביאים שמה מים מתוקים. בשם amia נקרא הדג, שבגידולו מבחינים אפילו תוך ימים ספורים. היא והפלמודה עם הטונות יחד נכנסות לים השחור, בו מצוי מזון טעים, להקות־להקות תחת מנהיגיהן; הראשונים מכולן הקוליאסים (Scomber). צבע הדגים האלה גפרית־צהוב במים, אבל מחוץ למים צבעם כשל האחרים. הרבה מהם מצויים במיברים של ספרד; הטונות אינן באות אל חופי ארץ זו.

20.) אלו דגים לא מצויים בים השחור, אלו נכנסים, אלו חוזרים בדרך אחרת

אף חיה טורפת דגים לא נכנסת לים השחור להוציא את עגל הים ואת הדולפין הקטן. הטונות נכנסות בגדה הימנית ויוצאות בשמאלית. מעשה זה יתכן, שכן הן רואות יותר בעינן הימנית, אמנם חלשות להן שתי העינים מטבען. במיצר התראקי של הבוספורוס, אשר שם מתקשר ים השיש עם הים השחור, בעצם המקום הצר של המיצר המפריד בין אירופה לאסיה, מתרומם מן התהום סלע צחור להפליא ליד קאלחידון49 שבצד האסיתי. הטונות נבהלות פתאום למראה הסלע וכל הלהקה רצה לעבר הכף של ביזנטיון50 ולכן ניתן השם „קרן הזהב“. יוצא, איפוא, שכל שלל הדגים נופל בחלקה של ביזנטיון, בעוד שקאלחידון, הנפרדת ממנה במיצר ים של אלף צעד, לא זוכה במאומה. הן מחכות למשב הרוח מצפון־מזרח, על מנת לצאת בזרם נוח מהים השחור, אחרת יתפסו אותן בהגיען אל הנמל של ביזנטיון. הן אינן נודדות באמצע החורף, תוכל להפתיען בכל מקום והן חורפות שם עד האביב (כשאורך היום שווה לזה של הלילה). הן מלוות פעמים רבות את אניות המפרש בעונג רב שעות אחדות, משך אלפי צעדים, ונראות ממקום משוט ההגה, מבלי שתובהלנה ע"י השלכת קלשון בהן.

אלה מבין הטונות הנוהגות כך, נקראות בשם נווט (Naucrates ductor). רבות מהן מבלות את הקיץ בים השיש ולים השחור אינן נכנסות; כמו כן הסוליות, בעוד שדגי משה רבנו נכנסים; לא תמצא ספיה משתגלה קלמרי51; חסרים גם saxatilium, שפתני, merula (Labrus merula) וכן הצדפה, כשצדפת מאכל מצויה בשפע. כל אלה חורפים בים האיגאי. מבין הנכנסים לים השחור רק הסרדינים – trichiae אינם חוזרים. כאן מתאים השימוש בשם היווני, כי בשמות שונים נקראים בהתאם לארצות מסעותיהם; הם לבדם עולים לדנובה ומשם שוחים בעורקים תת־קרקעיים אל הים האדריאטי; לכן לא נראים בבואם ובצאתם מן הים הזה. זמן דייג הטונות הוא מעלות הכימה עד רדת מזל השור52. ביתר ימי החורף נחבאות במצולות, פרט אם מזג האויר הפשרני או הירח המלא יקראון לעלות. משמינות עד כדי הבקעותן, אורך חייהן לכל היותר שנתיים."

31.) "מחירי דג מופלאים53

אסיניוס קלר, הקונסול לשעבר (של רומא), התגרה כך בכל זללני (המולית) הפזרנים – עד כי בזמן שלטון הפרינקפס, גאיוס, קנה אחת ברומא בשמונת אלפים ססטרקיוס54, אף כי קל יותר לספר זאת מאשר להוכיח. נסב עתה את שימת לבנו ונתבונן באלה, אשר מתאוננים קשות על המותרות; הרי מחיר הטבע עלה על זה של הסוס. בימינו מחירם ישווה לשלושה סוסים ומחיר טבח אחד שקול כנגד מחיר דג, ואף בן־תמותה לא יוערך יותר משיכולתו לבזבז את רכוש אדונו במומחיות. ליקיניוס מוקיאנוס מספר על מולית, שנתפסה בים האדום ומשקלה היה שמונים ליטראות. איזה מחיר היינו אנו משלמים בתאוותנותנו, אילו נמצאה היא בחופי הפרוורים של רומא?

32.) לא בכל מקום אותו מין הוא הרצוי

מקובל הוא, כי דגים אחדים נחשבים ראשונים במעלה; עיט ים גדול־קול – במצרים, מוריג - בגאדיז55, סביב אֶבוסוס56 - סלפית, שהוא נקלה ולא תוכל לבשלו רק לאחר חבטך במקל, באַקוויטאניה57 - סלמון של נהר, שעולה על כל דגי הים.

33.) על הזימים, על הקשקשים

לדגים מסוימים זימים רב־שכבתיים, לאלה יחידים ולאלה כפולים. באמצעותם הם פולטים את המים שנכנסו לפיהם. סימן לזקנה הוא הקשקשים הגסים, אשר אינם דומים אצל כולם. שני אגמים מצויים באיטליה למרגלות האלפים, לאריוס וּוירבאנוס58 ובהם מופיעים הדגים, מדי שנה בעלות הכימה59, עם קשקשים צפופים ומחודדים בדומה למסמרים שבנעלים, אך רק בסביבת חודש זה נראים הם לעין.

34.) דג משמיע קול, דג ללא זימים

אף ארקאדיה60 תוהה על הדג המעופף משלה, ששמו – exocoetus בא לו כי בלילה יוצא הוא ליבשה ללון. אומרים, שליד Clitorium 61 מצוי דג ללא זימים המשמיע קול; יש אומרים גם שהוא אַדוניס62.

35.) הדגים היוצאים ליבשה, מועדי תפיסת הדגים

אלה יוצאים ליבשה: המכונים בשם עכבר־ים, התמנונים והמורינות. גם בנהרות הודו מצוי מין מסוים של דג הקופץ וחוזר ליבשה. אכן נודדים דגים דרך אגמים ונהרות, וברור הוא שהם יילדו אז בבטחון את וולדותיהם. וכי הרי אין מי שישמיד אותם ואף הגלים אינם רוגשים. מפליא הדבר, שהדגים מבינים בנסיבות אלה ומבחינים בחילופי העונות; יחשוב־נא האדם, שלכמה אנשים ולמי מביניהם ידועה עונת הדייג הפורה, שהיא בערוב היום עם עלות מזל הדגים63.

36.) חלוקת הדגים עפ"י צורת הגוף, ההבדל בין Rhombus ל־Platessa, על הדגים הארוכים

בקרב דגי הים מצויים: דג משה רבנו, Rhombus, סולית ו־Platessa, האחרון שונה מה־Rhombus במצב הגוף; ה־Rhombus שוכב פרקדן על צדו הימני בעוד שה־Platessa על שמאלו. דגים אחרים ארוכים הם, כגון: מורינה וקונגר.

37.) על סנפירי הדגים ועל אופן שחייתם

קיים הבדל גם בין הסנפירים, אשר משמים לדגים בתור רגלים; לאף אחד מהן אין יותר מארבעה, לאחדים שניים ולאי אלו מקרבם אין כלל וכלל. אולם באגם פוקינוס64 מצוי דג השוחה בשמונה סנפירים. שני סנפירים יש לדגים הארוכים ולחלקלקים כלצלופח ולקונגר. אין סנפירים למורינות וגם זימים אין להן. כל אלה דוחפים את עצמם בים בתנועות פתלתלות של גופם כדוגמת הנחשים וביבשה הם זוחלים וכמוהם מאריכים חיים. גם בקרב הדגים השטוחים אין לאחדים סנפירים כמו לתריסנית – היא שוחה עקב רוחבה – בדומה לאלה המכונות רכיכות, וכמו לתמנון שרגליו משמשות בתור סנפירים.

40.) סוגי הדגים השטוחים

קיים סוג נוסף של דגים שטוחים, אשר להם סחוס במקום עצמות: raia, תריסנית קוצנית, מלאכי, חשמלן. היוונים כינו את אלה בשמות: שור, עַמלֵץ, נשר וצפרדע. נמנה אליהם גם הכריש, אם כי הוא דג לא שטוח. אריסטו קרא לכולם בדרך כלל בשם selache – כרישיים; הוא הראשון שנתן להם שם זה. אנו לא יכולים להבחין אם מותר לקראם סחוסיים. כולם, אשר כמוהם, טורפים ואוכלים פרקדן, כפי שנאמר על הדולפינים. וכל עוד יתר הדגים מטילים ביצים, סוג זה בלד, כמו זה שנקרא לויתן, יולד וולד חי, להוציא את הידוע בשם עכבר ים.

41.) הדַבָּק וכוחו

מצוי דג קטן בין הסלעים ושמו דבק. סבורים שאם נדבק לתחתית הספינה, תואט מהירותה. מכאן מוצא השם שלו. הוא ידוע לשמצה במרחק שקויי האהבה המשהה (בירור) דין ומשפט. שבחו השקול כנגד האשמה בכך שהוא עוצר דימום ברחם ההרות ומחזיק את הוולד עד הלידה. אין הוא נמנה עם דגי המאכל. סבורים כי יש לו רגלים. אריסטו…65 בדומה לסנפירים.

ע“פ מוקיאנוס: הארגמון (Murex) רחב מהארגמנית (Purpura), פיו לא מחוספס ולא עגול, מַקורו לא מקוצע, וכמו החלזון הפשוט כפוף הוא משני צדדיו66. משנצמדו לספינה, שהובילה במלוא המפרש את הבחורים האצילים אל פריאנדרוס לסַרסַם, היא נעצרה67. את חלזונות מחוללי מעשה זה עובדים בפולחן ווינוס שבקנידוס68. ע”פ טריביוס ניגר: יש לו רגל וגם לאחר שימורם במלח כוחם כה רב, שהם מוציאים את הזהב שנפל לתחתית באר, אם תקרבם אליה.

42.) אלו דגים משנים את צבעם

המנה משנה את צבעו הלבן ונעשה בקיץ שחור. גם הפיציס משנה את צבעו, הוא לבן ביתר חלקי השנה ובאביב צבעו בָּרוד. דג זה לבדו מקנן באצות ויולד בקן."

 

פטרוניוס ארביטר / רווחי סחר ימי

Petronius Arbiter, Satiricon, 76


הסחר הימי ברומא פרץ וגדל מאד במאה הראשונה לסה"נ. חברות מסחריות וגם אנשי עסק פרטיים עשו הון תועפות. על כך מספר אחד הגיבורים של הרומן הרומי מאותה תקופה „סאטיריקון“ – טרימלכיו, העבד המשוחרר. מחבר הספר הוא פטרוניוס, איש החצר של הקיסר נירון, אשר התאבד בעטיו של הרודן. „סאטיריקון“ הוא רומן קליל ומבדר, כולו צירוף של סאטירות שמטרתן: לעג לשגיאות הפרט והכלל. להלן מדברי העשיר החדש טרימלכיו, המתגאה בעושרו החומרי, בעוד אוצרותיו הרוחניים דלים למדי69:

„אם כן, כרצון האלים, נעשיתי אדון בבית ואף נשאתי ראש, וכן מה אוסיף עוד? שותף עם הקיסר ירשתי, אחוזת בית שופעת כל טוב קיבלתי, אך אין אדם עשוי להסתפק במה שיש לו ושאיפתי לעשות פרקמטיה. כדי שלא אשהה אתכם בדברי: בניתי חמש אוניות, טענתי יין – אז שווה זהב – ושלחתי לרומא. אבל, בי נשבעתי, כל אוניותי נטרפו בים. עובדה היא ולא בדותה. משך יום אחד בלע נפטון שלושים מיליון ססטרקיוס.70 כלום סבורים אתם כי פג מרצי? חי נפשי, לא ירד למצולות תאבוני וכאילו לא קרה דבר. הכינותי אוניות אחרות וטובות מן הראשונות ואף מוצלחות יותר, שלא יגיד איש, כי מוג־לב אנוכי, הלא תדעו כי אוניה גדולה כוחה רב יותר. טענתי שוב יין, קודלי בשר, קטניות, תמרוקים ועבדים. הפעם עשתה פורטונה71 מעשה חסד עמי. מכרה את כל זהבה ושמלותיה ומאה זהובים שמה בידי. כסף זה היה השאור להוני. בן־רגע התגשם רצון האלים. בהפלגה אחת הרווחתי עשרה מיליון ססטרקיוס, ומיד פדיתי את רכוש הפטרון שלי.72 בניתי בית, קניתי בהמות וכל הבא לידי; ומשנגעתי בדבר, דבש זב ממנו. לאחר שרכושי עלה על זה של העיר כולה, חדלתי. שמתי קץ למסחר והתחלתי מלווה כסף לעבדים משוחררים“.

 

טיטוס ליוויוס / תרמיתו של חניבעל

Livius, Ab Urbe Condita, 33.48.1–8


המלחמה הפונית השניה נסתיימה בתבוסת הקרתגים ב־201 לפנה"ס, וחניבעל, המצביא רב־התהילות, נאלץ להסתתר גם מפני בני עמו שרדפוהו. אך חכמתו עמדה לו גם בשעת מנוסתו מפני שלטונות קרתגו, שהאשימוהו על שגרם לאובדן יוקרתה של העיר.

„למחרת היום בא אל הים בין אקילה ותאפסוס אל מצודתו. שם חיכתה לו אוניה, מצוידת ומוכנה להפלגה. כך יצא חניבעל את אפריקה כשצערו על גורל מולדתו רב מצערו על גורלו האישי. אותו יום הגיע אל האי קרקינה73. משפגש בנמל אי־אלו אוניות משא פיניקיות טעונות סחורה, יצא מאוניתו ולקהל המצטופפים סביבו שבאו לדרוש בשלומו אמר שנשלח לצור בשליחות רשמית. הוא חשש מאד שמא תצא אחת האוניות עוד במשך הלילה לתאפסוס או להאדרומנטום74 ותודיע כי נראה בקרקינה. לפיכך ציווה להכין זבח והורה להזמין את רבי החובלים ואת הסוחרים למשתה. שאל מהם את מפרשי האוניות ותרניהם להכנת סככה בשביל הסועדים בחוף, כי הדבר היה בעיצומו של הקיץ. ככל שאיפשרו הנסיבות והזמן, נערכה הסעודה בתכונה רבה ובדקדוקי טכס ובשל היין הרב נמשך המשתה עד שעה מאוחרת בלילה. משהגיע הזמן המתאים, הערים על הנוכחים בנמל והתיר את אונייתו. כשקמו האורחים למחרת היום משנתם שתויים והלומי יין, כבר היתה השעה מאוחרת, עד שהחזירו את הציוד לאוניות, הניחוהו והתאימוהו.“

 

טיטוס ליוויוס / אניות מועברות ביבשה

Livius, Ab Urbe Condita, 25.11.12–19


כשצר מוחמד השני על קושטא, ב־1453, הועמדה בפניו בעיה קשה – כיצד לחדור עם צי אוניותיו למפרץ „קרן הזהב“. מפרץ קטן זה נסגר בשרשראות כבדות למנוע התקפות פתע. הצי הטורכי־עותומני עגן ללא שימוש במצרי הבוספורוס. באין ברירה החליט מוחמד להעבירו ביבשה ולהכניסו לפעולה קרבית. מרחק של מיל הפריד בין הבוספורוס לקרן הזהב. השולטן הזעיק אלפי פועלים שניגשו ליישור השטח, הם בנו רצפת עץ משופעת, שימנוה וזיפתוה כראוי כדי לעשותה חלקלקה ובעזרתה הועברו שבעים אוניות מן הבוספורוס לקרן הזהב. הפתעת האויב היתה שלמה.

אלא שרעיונו של מוחמד השני לא היה מקורי כלל. הוא רק חזר על המצאתו הגאונית של חניבעל. בעיצומה של המלחמה הפונית השניה, ביקש המצביא של קרתגו למשוך לצידו את ערי איטליה ולהמרידן ברומא. בשנת 212 לפנה“ס חנה בטארנטום, העיר היוונית המפורסמת במפרץ טארנטו שבדרום איטליה. נוצר אז מצב משונה. מצודת העיר היתה נתונה בידי הרומאים ובעוד שבעיר עצמה ובנמלה חנו כוחות פוניים ומקומיים וכן הצי של טארנטום, כשמבחוץ סוגר עליהם ציה של רומא. וכך „קרובים יותר למצוקה הצרים (הפונים והטרנטינים) מהנצורים”. ולפי דברי ליוויוס, ההיסטוריון הרומאי בן המאה הראשונה לפנה"ס, נחלצו הללו כדלקמן:

„חניבעל כינס את כל אצילי טארנטום ותיאר להם את כל הקשיים הקיימים. אין כל דרך לכיבוש המצודה המבוצרת היטב, ואין כל תקווה לכיתורה כל עוד שליט האויב בים. אילו היו לרשותו אוניות, לעכב את הקשר הימי, היה האויב עוזב את המצודה או נכנע. הטרנטינים נדו בראשם, אך כסבורים היו, שלנותן העצה גם האמצעי לביצוע. אוניות פוניות שהוזעקו מסציליה יעשו זאת; אוניות הטרנטינים סגורות בפנים המפרץ הקטן ומכיוון שמפתח הנמל בידי האויב, כיצד יצליחו לצאת לים הפתוח? יצאו, אמר חניבעל; הרבה מכשולים שבאו מידי הטבע אפשר לסלקם בחוכמה. עירכם שוכנת במישור. דרכים ישירות ורחבות פתוחות לכל הכיוונים. אותה הדרך, היוצאת מן הנמל, עוברת גם את מרכז העיר ונמשכת עד הים. בדרך זו אעביר את האוניות עמוסות על עגלות ללא מאמץ יתר. הים, בו שולט כעת האויב, שלנו יהיה. נסגור על המצודה גם מצד הים וגם מצד היבשה. זאת ועוד, בקרוב נכבוש את הצודה, אם לאחר שיעזבה האויב ואם יחדיו עם האויב. נאום זה חיזק לא רק את התקווה להוצאה לפועל, אלא גם את הערצתם של הטרנטינים למצביא. מיד נאספו העגלות הדרושות שנקשרו יחד, הובאו גם מכונות להרמת האוניות, הוכן המסלול כדי שיהיה המעבר קל לעגלות ויקטן הקושי. נאספו בהמות ואנשים וכולם ניגשו בזריזות למעשה. מקץ ימים מספר צוייד והוכן הצי. הוא הפליג סביב המצודה והטיל עוגן לפני פתח הנמל עצמו.“

 

קורטיוס רופוס / מעלליו של גל גאות

Quintus Curtius Rufus, Historiae Alexandri Magni, 4.9–10


במאה הרביעית לפנה"ס היתה הפלישה הגדולה של צבאות המערב לארצות המזרח. בראש הגייסות עמד המלך המקדוני הצעיר, אלכסנדר הגדול. בבואם אל גבולות הודו התכונן לצאת אל האוקיאנוס ההודי דרך אחד הנהרות, ואז קרה המעשה המסופר לקמן. הסיפור נלקח מספרו של ההיסטוריון הרומאי: A. Curtius Rufus: Historiarum Alexandri Magni Macedonis IV. 9–10.

המחבר חי במאה הראשונה לספה"נ. בקיאותו באסטרטגיה מפוקפקת, וכן גם ידיעותיו הגיאוגרפיות לוקות בחסר. על אף הכל, מעניין לקרוא מה סיפרו ברומא על מעשי אלכסנדר המהוללים.

„שם נאלץ אלכסנדר להתעכב זמן רב, כי ברחו מדריכי הדרך, שברשלנות נשמרו ולפיכך שלח לחפש אחרים. על אף שהמדריכים לא נמצאו, גברה בכל זאת התשוקה לראות את האוקיאנוס ולהגיע אל סוף העולם. הוא הפקיד את שלומו ואת שלום גיבוריו בידי הנהר הלא־מוכר, מאחר ולא היה איש שידע את הארץ. הם הפליגו מבלי דעת לאן מובלים, מהו המרחק עד הים, אלו שבטים גרים שם, כלום שקט הוא שפך הנהר, וכיצד תפלגנה בו אוניות־מלחמה – רק מתוך ניחוש עיוור ולא בבטחון שיערו. נחמה אחת בלבד היתה להעזתם והוא המזל המתמיד.

כבר התקדמו 300 סטאדיון (60 ק"מ), כשנאמר למלך, שרבי־החובלים עצמם הבחינו באויר הים ולהם נדמה, שאינם רחוקים ביותר מהאוקינוס. הוא החל מעודד את השייטים תוך שמחה, והם נרתמו לחתירה במשוטים. נדרו נדר, למען יבוא קץ לסבלותיהם; הרי דבר לא חסר לתהילתם ולא עמד כנגד גבורתם; ללא סכנת מלחמה ובלי שפיכת דמים כבשו את העולם כולו. כאן הגיע גם הטבע אל קצו, ובמהרה יראו מה שניתן לראות לבני אל־מות בלבד.

שלח אלכסנדר אנשים מעטים מהאוניה אל החוף, שיחטפו איכרים משוטטים, כי קיווה לקבל מהם ידיעות. הם חיפשו בכל הבקתאות, עד כי מצאו אנשים נחבאים. משנשאלו על המרחק מהים, השיבו כי לא יודעים על ים ואפילו לא מהשמועה; אך, לעומת זאת, משך שלושה ימים אפשר להגיע אל מים מרים המקלקלים את המתוקים. כנראה, הם כך משערים את הים, כי אינם יודעים את טבעו. לכן חתרו השייטים בשקידה רבה וכן גם למחרת היום, וכשהתקווה נראתה קרובה להתגשם, גדלה התלהבות הבריות. ביום השלישי עלה ובא הים מעורב בנהר, והמים השונים התמזגו בנחשול קל. הם נישאו אז בלאט אל אי השוכן באמצע הנהר, כי הנחשול עיכב את מהלכם, העגינו את הצי, התפזרו לחפש אספקה ולא דאגו לכל מקרה, שבלא יודעין עלול לבוא עליהם.

היה זה בשעה השלישית, משהחל האוקינוס רוגש בהתאם לחוקותיו, בא ודחף את הנהר במעלה שלו. בתחילה רוסן, אבל לאחר מכן נדחף דחף רב ומההסתערות הורץ בכיוון הפוך בזרם אדיר יותר משנחלי ההרים זורמים באפיקיהם. נפלאות אלו נראו מרמזים על כעס האלים; הים תפח וחזר ותפח והציף את השדות שקודם היו יבשים. האוניות הורמו והצי כולו ניזרה. אלה שהיו בחוף, באו מכל הכיוונים בריצה, רועדים ומבולבלים מהצרה הבלתי צפויה מראש. אבל במהומה הרבה היה גם החפזון למטריד. אלה רדפו אחר האוניות בכרדומים ואלה התיישבו כבר בהן, אמנם לא יכלו לשים המשוטים למקומותיהם; אחרים יצאו והפליגו בחופזה, אבל לא חיכו לכולם, שצריכים היו להיות יחד; האוניות המתנדנדות והכבדות רק בלאט זזו, ואחדות מהן קיבלו ללא חשבון את כל הרצים אליהן. באותה מידה נתעכבו במנוסתן האוניות המלאות כריקות. כאן צעקו שמחכים, שם נשמעו קולות פקודה מנוגדים, שייצאו. מעולם לא ניטלה עדי כך מהאדם האפשרות לראות בעיניו ולשמוע באזניו.

אכן, גם רבי־החובלים לא יכלו להושיע, שקולם לא בא אל אזני האנשים הרועשים וגם את פקודותיהם לא ביצע ההמון הנפחד. האוניות התנגשו, שברו את המשוטים באורח הדדי ודחפו אישה אל רעותה. לא האמנת, שזהו צי של צבא אחד, אלא מערכה של שני ציים. חרטומים היכו בירכתיים, ואלה שנלחצו מאחור הפריעו לאוניות שלפניהן וכעס הניצים בא לידי קטטות ידים. גל הגיאות הציף כבר את כל השדות סביב הנהר, כל עוד הגבעות התרוממו כעין איים קטנים, ושמה השתדלו האנשים לשחות בפחדם לאחר אובדן האוניות. הצי היה מפוזר: חלקו עמד במים עמוקים, אשר כיסו את העמקים, וחלקו עלה על שרטונים, שכן גם מרומי הארץ הוצפו מים. ואז הוכו האנשים פתאום אימה חדשה, גדולה מקודמתה. הים החל נסוג בזרימה גדולה בשוב המים אל אמבטם, והחזירו את הארצות השקועות קודם בתהומות. האוניות הנטושות ניצבו על חרטומיהן או נטו על צידן. השדות זרועים היו תרמילים, נשק ושברי קרשים מבוקעים ומשוטים. החיילים לא העזו לצאת ליבשה וגם לא להישאר באוניה, בצפותם תמיד לצרה גדולה מהנוכחית, אשר באה. לא האמינו למראה עיניהם, אשר סבלו: אוניותיהם נשברו ביבשה ובאפיק הנהר היה ים. לא היה קץ לצרות. שכן כעבור זמן לא־רב עמד הים להחזיר את הנחשול, אשר תתרוממנה בו האוניות, ולא ידעו עוד על הרעב ועל עוד צרה אחרונה המאיימת עליהם. מפלצות ים מפחידות שוטטו, אשר הגלים הותירו שם.

הלילה ירד והמלך מלא חרדה מחוסר תקוות הישועה. אולם הדאגות לא דיכאו את נפשו הבלתי מנוצחת, אלא ישב במארב כל הלילה, שלח פרשים אל שפך הנהר, שיקדימו לשוב, משיבחינו כי הים גואה וחוזר. ציווה לתקן את האוניות הנפגעות ולהעמיד את אלה אשר נהפכו בגלים, וכי יהיו הם עצמם מוכנים ודרוכים, כשהים החוזר יציף את השדות.

הלילה כולו עבר במהרה תוך שמירה ועידוד; הפרשים חזרו בדהרה מהירה ובעקבותיהם הנחשול. משבא הנחשול בזרימה קלה, החלו האוניות מתרוממות ולאחר הצפת כל השדות הונע הצי. מחיאות כפיים של החיילים ושל המלחים, שחגגו בשמחה ללא גבול את ישועתם הלא צפויה, הדהדו בחופי הנהר ובשפת הים. השתוממו ושאלו, מנין חזר כה פתאום הים, לאן יום קודם נסוג, מה טבעו של יסוד (אלמנט) זה, אשר מתקומם ופעם נכנע על פי צו שעה. המלך הסיק מהמעשה את המסקנה, שמועד גל הגאות הוא אחר זריחת השמש, וכדי שיתגבר עליו, הפליג בחצות עם מעט אוניות בנהר הנוח ובנסעו ארבע מאות סטאדיון (80 ק"מ) אל השפך נתמלאה שאיפתו ובא סוף־סוף אל הים. הקריב קורבנות לאלים המגינים על הים ועל היבשה וחזר אל הצי.

הצי הפליג כנגד זרם הנהר, ולמחרת היום הגיעו לא הרחק אל אגם מלוח, אשר טבעו הלא מוכר הפתיע רבים בהיכנסם למים, שכן מחלת גרבת תקפה את גוף הבריות ומגפה זו הדביקה גם אחרים. השמש שימש להם מרפא. ליאונאטוס נשלח קדימה, שיחפור בארות מים בדרך היבשתית, אשר עתיד המלך להעביר שם את צבאו – הארץ היתה צייה – והוא נשאר במקום עם פלוגותיו בצפותו לבוא עונת האביב. בינתיים ייסד ערים רבות, ציווה על ניארכוס ואוניסיקריטוס, הבקיאים בחוכמת השייט, שיורידו את האוניות החזקות ביותר לאוקיאנוס ויתקדמו כל עוד בטחונם יאפשר זאת ויבחנו את טבע הים; ויוכלו לעלות ולחזור בנהר הזה או בפרת, אם ירצו לשוב אליו“.

 

פטרוניוס / הים הבוגדני הגהה

Petronius Arbiter, Satiricon, 114–116


הרומן של פטרוניוס, “סאטיריקון”, מורכב מאפיזודות רבות. בין עשרות גבורי העלילות מופיעם כאן שלושה: אנקולפיוס – גנב ורוצח, המבוקש על ידי השלטונות, והוא המספר את הסיפור; גיטון – הבחור היפה, שאנקולפיוס מבקש את חינו; ואומולפוס הזקן – הפייטן הלא יוצלח. הופעתו של ליכאס, השנוא עליהם בחיים, היא קצרה. החבורה הנכבדה הזאת הפליגה באוניה, ורק זה עתה, בפרוץ הסערה, סיים אומולפוס את סיפורו המבדח. המחבר הוא בן דורו של הקיסר נירון, והרומן שלו נחשב כלעג על החברה הרומאית הריקנית.


Petronius: Satyricon, 114–116.


„כל עוד שוחחנו על דא ועל הא, רגש הים. עננים התכנסו מכיוונים שונים וכיסו באפלה את עין־השמש. המלחים התפזרו ברעדה, איש איש לתפקידו ולקראת הסערה העלו את המפרש. הרוח לא עוררה גלים בטוחים ורב־החובל לא ידע, כיצד יקבע את הכיוון. אכן היא דחפה לעבר סיציליה; הרוח הצפון־מזרחית, השליטה לרוב בחופי איטליה, גוללה את האוניה הנה ושמה מופקרת; היא המסוכנת מכל הסערות, שכן האפלה גברה כה פתאום על האור, שרב־החובל לא ראה אפילו את החרטום במלואו. לפיכך, משהגיעה הסערה לשיאה, הושיט לי ליכאס את ידיו ופנה אלי בתחנונים: „אנקולפיוס, אנא עזור למצויים בסכנה והחזר את הלבוש האלוהי ואת רעשן המתכת לאיסיס, אלת האניות. חי נפשי, רחם, כפי שרגיל היית תמיד!“.75

הוא הוסיף וזעק, אבל הרוח השליכתו הימה, סובבה במערבולת נוראה שוב ושוב ובלעה. גם טריפינה היתה קרובה למות, כשעבדיה הנאמנים תפסוה, שמוה לתוך סירה, עם רוב חפציה יחד, והצילוה ממוות בטוח.

התקרבתי אל גיטון, בכיתי בקול ואמרתי: „אכן, זיכונו האלים, שרק במוות נתקשר? אבל הגורל האכזר לא ירשה זאת. הנה, הפך הנחשול את האוניה, והים הנרגז ינתק במהרה את חיבוק הידידים. אם חיבבת באמת את אנקולפיוס, קרב־נא את שפתותיך, וכל עוד אפשר, חטוף את השמחה לאחרונה מהמזל החולף“. משאמרתי זאת, הסיר גיטון את לבושו, התכסה בטוניקה שלי וקרב את ראשו לנשיקה. וכדי שהגל הקנא לא יפריד בינינו, חגר סביבנו את אבנטו ואמר: „אם לא יקרה אחרת, ישא אותנו הים קשורים זמן רב; אך אם ירצה, יגלגל אותנו ברחמיו להשליכנו לחוף ההוא, וכי אז איזה עובר־ושב יערים עלינו, מתוך רגשות אנוש מסורתיים, תל אבנים לקרב; וזה אשר לאחרונה, שבתוך הגלים הגועשים חול הים יקברנו“. מוכן אני לסבול את הסבל הכי רב כאילו שוכב אני על ערש דווי ואצפה למות, שלא יטרידני יותר. הסערה ביצעה בינתיים את צו הגורל, וכלתה את כל שרידי האוניה. לא נשאר עץ, הגה, חבל או משוט, אלא עברו ונעלמו עם הגלים כעין חומר בלתי מעובד, חסר צורה.

אז התכנסו דייגים ובאו בחפזון בספינותיהם הזעירות לשלול שלל. אולם משהבחינו באנשים, שעומדים להגן על רכושם, שינו את אכזריותם לעזרה.

שמענו נהם בלתי רגיל ומתחת תאו של רב החובל בקעה אנחה כשל מפלצת המבקשת לצאת. הלכנו בכיוון הקול ומצאנו את אומולפוס יושב ומעלה על קלף עצום שירים. השתוממנו מאד, שנתפנה בשכנות המוות לעשות פואמות, סחבנוהו תוך צעקות וציווינו עליו, כי ישוב לדעתו. אולם הוא הפסיק את דברינו ואמר בהתלהבות: „עזבוני לנפשי, ואסיים לפחות את המשפט, הרי נאבק אני עם השורות האחרונות!“. תפסתי את המטורף בידי, הוריתי לגיטון לבוא, וסחבנו ליבשה את המשורר המיילל.

עם סיום פרשה זו באנו אבלים אל ביקתת הדייגים, שברנו את רעבנו במאכל הקלוקל, שנותר אחר טביעת האוניה ובילינו לילה עצוב. משהתייעצנו למחרת הבוקר, לאיזו ארץ נשרך את דרכנו, הבחנתי פתאום בגוף אדם המסתובב במערבולת קלה ונדחף לחוף. נעצרתי עצוב, התבוננתי בעיניים זולגות דמעות בים הבוגדני והרימותי את קולי: „שמא מצפה לו אשה באיזה חלק של העולם ולא יודעת על אסונה? אולי בן, שלא שמע עוד הסערה הזאת? או הניח אחריו אב, אשר נשק אותו בצאתו למסע“. כך היא דרכו של בן תמותה; וזהו טעמם של ההרהורים. אכן, כיצד צף אדם זה על פני המים! עד הלום מבכה הייתי איש שלא ידעתיו, אולם כשהשליך הגל פנים לא מושחתים ליבשה, הכרתי את ליכאס האיום, שלעולם לא יכולתי לפייסו וכעת הוא שרוע סמוך לרגלי. לא עצרתי יותר את דמעותי, הכיתי על חזי הלוך והכה ואמרתי: „הלא הושלכת לדגים ולמפלצות ים; על אף שלא מזמן התפארת עוד ביכולת כוחך, ומאוניה כה גדולה אפילו קרש לא נותר לך אחר היטרפה. ועתה, לכו בני־תמותה ותהגו גבוהות־גבוהות; הבטיחו לאלף שנים את הונכם, שנרכש במרמה. הרי עוד אתמול בדק את חשבונות ירושתו; הלא קבע בלבו את יום שובו הביתה. הוי, אלים ואלות! מה רחוק הוא מהחלטותיו. אולם, לא הים בלבד נוהג כלפי בני תמותה בבוגדנות כזאת. באחד בגד נשקו בעת הקרב, והשני נקבר תחת עיי מפולת ביתו לאחר תשלום נדרו לאלים; זה נפל ממרכבתו ועקב חפזונו נפח את נשמתו; הבררן נחנק באכלו והפרוש בקמצו. אם תעשה חשבונך נכון, הרי נשברת אוניה בכל מקום. לא בא לקבורה מי שהגלים כסוהו; וכאילו היה הבדל כלשהו, מה יכלה את הגוף: אש, מים או זמן! תעשה אשר תעשה, אלה הן הבאות עליך. כלום תטרופנה החיות בשרך? – מוטב לאפוס באש. אבל זהו העונש הכבד ביותר שמטילים על עבדים. כלום לא איוולת היא לעמול רבות ואפילו קבר לא נותר מהאדם?“.

את ליכאס שרפנו על מוקד, שידי שנואים לו העלו. אומולפוס הכין לכבוד הנפטר כתובת, כשמבטו שלוח למרחקים לשם קבלת השראה“.

 

ויטרוביוס / מד דרך ימי

Vitruvius Pollio, De Architectura, 10.8


ככל הידוע, כתב ויטרוביוס את ספרו De Architectura – “על האדריכלות” – בין השנים 26–56 לפנה"ס לערך. הוא שירת בימי יוליוס קיסר ואוקטביאנוס אוגוסטוס בחיל ההנדסה, ואחר־כך היה למהנדס מוכר ברומא. חיבורו המפורסם דן באדריכלות בכלל: חומרים, בניית בתים ומקדשים, תיאטראות ונמלים, תכנון ערים ואספקת מים, וכן גם במכונות למיניהן כגון, שעון שמש, שעון מים ועוגב מים (אשר זה האחרון התחבב מאד על הנוצרים הראשונים), אוטומטים ומשאבות מים, מכונות מלחמה, מד־דרך ביבשה ובים ועוד. ויטרוביוס שאב ממקורות יווניים, אך הוסיף הרבה גם משלו. הספר היה מאוייר, אולם איורים משל תקופתו לא שרדו לימינו.

מדי־דרך ימיים מכניים מודרניים, שפותחו מאז המאה ה־17 ועד ראשית המאה ה־20, נבנו על פי עקרונות דומים לאלה שמתאר ויטרוביוס. מד־הדרך הפטנטי, לדוגמא, וכמוהו גם מד־הדרך שפיתח קפטן ב' צ’רניקף, צוידו בגלגל כפות ובתמסורת גלגלי שיניים; בשעת הנסיעה סובב זרם המים את גלגל הכפות, תנועה זו הועברה בדרך מכנית אל שעון, והוא ציין את מהירות האניה ואת המרחק שעברה. מגבלות מד־הדרך המכני המודרני לא היו שונות עקרונית מזו של הרומאי: שניהם מדדו את התקדמות האניה ביחס למים ולא ביחס לקרקעית. לא ידוע אם אי־פעם ניסו הרומאים המצאה זאת הלכה למעשה.

„וכעת תכנית חיבורי עוברת אל מערכת לא בלתי מועילה, אלא אל מעין זו שהודות לכושר המצאתם קיבלנוה במסורת מאבותינו, ואשר בעזרתה נוכל לדעת כמה מילין בסך הכל עשינו במסלול נסיעתנו בישבנו במרכבה בדרך או בנסענו בים. והדבר הוא כך: קוטר הגלגלים של המרכבה יהיה ארבע רגל ושישית הרגל, כשלגלגל מקום מסומן ממנו מתחיל מסתובב בהתקדמותו על פני הקרקע, ובהגיעו אל אותו סימון בו החל מסתובב עשה שעור מרחק מסוים, וזה שתים עשרה רגל ומחצית הרגל.76

לאחר גמר דברים אלה תקובע היטב דיסקה לטבור הגלגל בצידו הפנימי, אשר על המעטפת העגולה שלה (צידה הצר של הדיסקה) בולטת שן־קטנה אחת. מעל זאת תותקן תיבה מחוזקת היטב לארגז העגלה, אשר בה דיסקה מונחת על צידה (אנכית) המסתובבת ומהודקת לציר קצר; על מעטפת דיסקה זאת ייקבעו שיניים תוך רווחים שווים, ארבע־מאות במספר המשתלבות בשן של הדיסקה התחתונה. זאת ועוד, תותקן שן־קטנה נוספת אל צידה (משטח הבסיס) הבולטת אל מעבר השיניים האחרות.

מעל זאת תונח דיסקה אופקית, משוננת בשיטה זהה וסגורה בתיבה נוספת, אשר שיניה משתלבות בשן שנקבעה בצד הדיסקה השניה; בדיסקה זו יהיו חורים כפי מספר המילין של הדרך היומית שאפשר לעשות במרכבה. אין זה משנה אם מספר המילין הוא רב יותר או פחות. בכל החורים הללו יושמו אבנים עגולות, ובקופסה של הדיסקה, שהיא תיבה, יהא חור אחד ולו צינורית אשר דרכה האבנים העגולות שהונחו בדיסקה זו, בבואן אל המקום ההוא, יוכלו ליפול אחת־אחת לתוך ארגז המרכבה לאגרטל מתכת אשר הונח למטה. לפיכך, כשהגלגל מתקדם, הוא מניע עימו את הדיסקה התחתונה ואת השן הקטנה שלה ובכל סיבוב וסיבוב היא מאלצת בדחיפה את השיניים של הדיסקה מעליה לנוע, ומכאן יוצא, כי כאשר סובבה הדיסקה התחתונה ארבע־מאות פעם, תסתובב הדיסקה שמעליה פעם אחת, והשן הקטנה הקבועה לצידה תזיז שן אחת של הדיסקה האופקית. לפיכך, אם הדיסקה התחתונה תוך ארבע־מאות הסיבובים שלה מסובבת את זו שמעליה סיבוב אחד, ההתקדמות המושגת היא מרחק של חמשת־אלפים רגל ז"א אלף צעדים (כלומר, כפולים). ומכאן, האבנים הנופלות יציינו בצלילן כל מיל ומיל שחלף, ומספר האבנים הנאספות מלמטה יצביע על כלל מספר המילין של הדרך היומית.

בנסיעות בים ייעשה דבר דומה, תוך שינויים מעטים, ועל פי אותה השיטה. ובכן, יועבר ציר דרך צידי הדפנות אשר קצותיו בולטים מחוץ לאניה, עליהם יורכבו גלגלים בולטים (מעבר לצדדים) בעלי קוטר של ארבע רגל ושישית הרגל, ואשר על המעטפת שלהם קבועות כפות הנוגעות במים. ובדומה לקודם, באמצע האניה מצויה דיסקה עם שן אחת המזדקרת מהיקפה. למקום ההוא תונח תיבה הכוללת בתוכה דיסקה עם ארבע־מאות שיניים תוך רווחים שווים ביניהן, המשתלבות בשן של הדיסקה המורכבת על הציר; זאת ועוד, לצידה נקבעה שן אחת נוספת הבולטת מעבר להיקפה.

מעליה, בתיבה נוספת ומחוברת אליה מורכבת דיסקה אופקית משוננת באותו אופן, אשר שיניה משתלבות בשן הקבועה לצד הדיסקה אשר הונחה על צידה (אנכית). וכך היא דוחפת בכל סיבוב אחת־אחת את השיניים המצויות בדיסקה האופקית ומניעה את הדיסקה האופקית לתנועה סיבובית. בדיסקה האופקית יהיו חורים ואשר בחורים אלה יונחו אבנים עגולות. בקופסה של הדיסקה ההיא, או התיבה, יש לקדוח חור אחד ממנו יוצאת צינורית, ולכשנפלה דרכה האבן לתוך אגרטל המתכת, חופשית מכל התנגדות, תאותת בצליל.

לפיכך משדחפו את האניה משוטים או משבי רוח, נתקלות הכפות של הגלגלים בהתנגדות המים, נהדפות אחורה מהדחיפה החזקה ומסובבות את הגלגלים; הם מניעים את הציר בעצם הסתובבותם, הציר את הדיסקה אשר השן שלה בחוגה סביב דוחפת בכל סיבוב את שיני הדיסקה השניה אחת־אחת ומחוללת תנועה סיבובית מתאימה. וכך כשהסתובבו הגלגלים ארבע־מאות פעם על ידי הכפות, הדיסקה שחגה פעם אחת דוחפת בשן הקבועה לצידה את הדיסקה האופקית בשן אחת קדימה. לכן, כל אימת שהתנועה הסיבובית של הדיסקה האופקית מובילה אבנים אל החור, היא מטילה אותן דרך הצינורית. כך היא תציין בצליל ובמספר את מרחק המילין של השיט.

את כל אשר יש לחולל לתועלת ולהנאה הוצאתי לפועל, כפי שצריך להיות, בימי שלום וללא מורא.“77

 

פוליביוס / מן הטכניקה הימית הקלאסית: גשר נחיתה – corvus

Polybius, Historia, 1.22–23


פוליביוס, איש מיגאלופוליס שארקאדיה (יוון) חי במאה השניה לפנה"ס. לרומא בא כשבוי מלחמה, אבל שוחרר במהרה והיה לבן־לוויה של סקיפיו, המצביא הידוע.

היסטוריון מפורסם זה שם לו למטרה להבהיר את דרך עלייתם של הרומאים והשתלטותם על העולם. מכתביו למדים אנו על ההתמדה, על המסירות ולא כל שכן על העקשנות של הרומאים.

גשר הנחיתה היה אחד האמצעים, אשר פתחו בו הרומאים את דרך נצחונותיהם בים, על אף שהיו עם יבשה וחייליהם הצטיינו רק בקרב פנים אל פנים. המצאת גשר הנחיתה סימן הוא לעקשנות, שכן לא הרפו הרומאים לעולם ממשימותיהם.

תיאור גשר הנחיתה ודרך הפעלתו בקרב עוררו מאז ומתמיד חילוקי דעות. את הפירוש שלי לא בהערות שוליים כתבתי, כי אם הכנסתי לתוך תרגום הקטע ובמקרה הצורך בין סוגריים, לשם רציפות הקריאה. הנחתי היא, כי הקרתגים היו מומחי התמרונים השונים, וכי הרומאים, נטולי המסורת הימית, רק להתגונן העזו. ראשונים התקיפו אפוא הקרתגים, אבל הרומאים הצליחו להפוך את אמצעי ההתגוננות שלהם, את הגשר העוצר את ההתקפה, לכלי נשק מתקיף ומדביר.

הסיפור מובא מספרו של: Polybios, Historiae I, 22–23 ותורגם מן המקור היווני.


ההתנגשות התחוללה בחופי סיציליה הצפון־מזרחיים, במלחמה הפונית הראשונה, בשנת 260 לפנה"ס.

22. „כאשר התקרבו הרומאים אל סביבות סיציליה, נודעה להם המפלה של גניאוס; לכן שלחו מיד אל גאיוס דואיליוס, מפקד הכוחות הרגליים וציפו לבואו. בהיוודע להם אותה עת שצי האויב נמצא לא הרחק מהם, נעשו כל ההכנות לקראת הקרב הימי. מאחר שאוניותיהם דלות מבנה וכבדות תנועה היו, הגיש להם מישהו אמצעי סיוע לקראת ההתנגשות, אשר נקראו לאחר מכן קורבוס – גשר נחיתה. והכנתו היתה כדלקמן:

בחרטום האוניה הוצבה קורה עגולה, שאורכה עשרים וארבע רגל ואורך הקוטר שלה שלושה טפחים. בראש הקורה היה גליל ומסביב לה סולם, אשר קרשים נקבעו עליו בערב. רוחב הסולם ארבע רגל ואורכו שלושים ושש רגל. פתח מוארך (אליפטי) שבתוך הקרשים חבק את הקורה מהרגל השתים עשרה (של האורך). בשני הצדדים היה מעקה לכל האורך והוא הגיע עד גובה הברך. בקצהו הותקן מעין קרס ברזל מחודד, שבראשו נשא טבעת. מכשיר זה דמה מאד לזה שהאופים משתמשים בו (לרדיית הלחם מן התנור). לטבעת זו נקשר חבל, שבשעת ההתנגשות ירימו בו את הגשר, ובעזרת הגליל שבראש הקורה יפילוהו על הסיפון של אוניית האויב; בין על חרטומה (כנגד ניגוח בדופן) ובין על צדה וכי אז סובבו את המכונה תחילה כנגד ההתקפה הממשמשת ובאה (לשבירת המשוטים ולשיתוק תנועת האוניה). משנתקע הגשר בקרשי הסיפון, מתקשרות האוניות באורח הדדי. אם תפלגנה האוניות דופן מול דופן, יפלשו מכל הצדדים (לאונית הקרתגים) ואם (תתקיף) בחרטומה, יסתערו דרך הגשר בשני טורים צפופים. הראשונים שבהם יושיטו לפניהם את מגיניהם ויגנו על החזית, והבאים אחריהם יבטיחו את הצדדים בהעמידם את קצה מגיניהם הגדולים על המעקה. משסיימו כך את כל ההכנות ההכרחיות, ציפו לבוא הזמן של הקרב הימי.

23. „משנודעה לגאיוס דואיליוס התבוסה של מפקד כוחות הצי, מסר את מחנות הרגלים לשרי האלפים והוא בעצמו אל הצי נסע; שם נוכח לדעת, כי האויב השמיד את סביבות מילֵי (צפון־מזרח סיציליה), לכן יצא עם כל ציו להתקפה. בראות הקרתגים אותם, עלו עליהם עם מאה ושלושים אוניות, חדורי שמחה ועליצות, כי נקלו הרומאים בעיניהם עקב אי בקיאותם ובבואם עם אוניותיהם לקרב לא העריכו את ההתנגשות אפילו לכדי מערך קרבי, אלא ראו בה שלל בטוח.

חניבעל הנהיג אותם; הוא הוציא בגנבה משך הלילה כוחות צבא מהעיר אקראגאס והפליג בספטה־רימה (אוניה בעלת שבע שורות של משוטים), אשר היתה לפנים משל פירהוס. כשהתקרבו הקרתגים, השתוממו על מראה הגשר המתרומם אל על בכל חרטום וחרטום. התבוננו אומנם וראו, מה משונות הן מכונות אלו במבנן, ובכל זאת הקלו ראש לגמרי בעומדים כנגד והראשונים כבר הסתערו באוניותיהם בגבורה. כל אימת שהתנגשו כלי השיט, הם הוכנעו והרומאים עברו ישר על פני גשר הנחיתה וניגשו לקרב בסיפונים. הקרתגים נהרגו, שכן התאימה ההתנגשות לקרב רגלים. כך אבדו להם בהתקפה זאת שלושים האוניות הראשונות עם אנשיהן ויחד איתן נשבתה גם אונית המפקד. חניבעל נמלט בסירה, נטול כל תקוה, תוך סכנה רבה. יחידות אחרות של הקרתגים התכוננו לניגוח, אבל משהתקרבו, הבחינו בגורל האוניות שקדמו להן, לכן נסוגו והתחמקו מפני מכת המכונות. את מבטחם שמו באוניותיהם המהירות; לפיכך פעם על הצדדים ופעם על הירכתים עטו וקיוו להכות ברומאים, על אף שהם עמדו כנגד מוכנים מכל הכיוונים וכך סובבו את מכונותיהם, שאילו התקרבו, היו לוכדים אותן ללא כל ספק. לסוף נסוגו ונסו הקרתגים בבהלה מפני חידוש המעשה תוך אובדן חמשים אוניות.“

 

ויטרוביוס / בניית נמל

Vitruvius Pollio, De Architerctura, 5.12


שני תיאורים בלבד מצויים בידינו מהתקופה העתיקה על בניית נמל, ואלה הם דבריו הקצרים של יוסף בן־מתתיהו על נמל קיסריה והקטעים המובאים להלן מספרו של ויטרוביוס78. החפירות הארכיאולוגיות התת־ימיות בנמל קיסריה העלו כמה וכמה ממצאים, אשר תואמים להפליא את תכניותיו. המחבר היה, למעשה, בן דורו של המלך הורדוס, על כן אין זה מפליא אם תורותיו, אשר לא בהכרח היו ההמצאות משלו, הגיעו גם אל ארץ ישראל.

„אין לפסוח על שעור התאמתם התכליתית של הנמלים, אלא נחוץ להבהיר באלו אמצעים יהיו מוגנות בהם האניות מפני סערות. אם ממוקמים הם היטב מטעם הטבע ומצויים שם כפים או צוקי הרים בולטים, אשר נתעצבו מטבע המקום מעוקמים או מעוקלים, נראה כי תופק מירב התועלת. בסביבות לאכסדרות יש להקים מחסי־אוניות, או מן האכסדרות מעברים אל מחסני הסחורות ולהציב מגדלים משני הצדדים, אשר מהם אפשר למתוח שרשראות בעזרת מכונות.

אם אין לנו מקום טבעי ומתאים להגנת האוניות מפני הסערות, נראה כי כך צריכים לעשות: כאשר זרם־ים אינו מונע זאת במקומות אלה, אלא מצוי מעגן מצד אחד, ייבנו אז שלוחות (מזחים) ממבנים או סוללות מצד שני, וכך יש לכונן נמל סגור. מבנים אלה, העתידים להיות במים, נראה שכך יש להקימם: יובא אפר79 מהאזורים המשתרעים מקומאי עד כף מינרווה,80 והוא יעורבב במלט בשעור של שניים לאחד. לאחר מכן יש להוריד למים, במקום אשר ייקבע לכך, תיבות עשויות עצי־אלון, מקושרות בשלשלאות, ויסמכו אותן היטב. אחר כך ייושר וינוקה החלק התחתון בתוכם מתחת למים בקורות ערב81, ותערובת של מלט ואבנים, כנזכר לעיל, תיערם שם, עד אשר ימולא חלל המבנה בתוך הארגזים. זהו יתרונם הטבעי של המקומות הללו שתוארו לעיל.

אולם אם בגלל המישברים וסערות הים הפתוח לא יוכלו הסמוכות להחזיק את התיבות, ייבנה אז כן, חזק ככל שאפשר, מהיבשה עצמה או מקו החוף. הכן ייבנה כמשטח מיושר (למעלה) בפחות ממחצית חלקו, ואילו החלק הנותר שהוא בסמוך לחוף יהא בעל דופן משופע. לאחר מכן תיבנה שפה אופקית לכן במישור אחד עם המשטח לעבר המים ולדופנו מסביב כדי רגל וחצי לערך, כמתואר לעיל; השיפוע ימולא חול וייושר עם השפה ומשטח הכן. בתום דברים אלה ייבנה עמוד על המשטח המיושר בגודל כפי שנקבע. לאחר ההשלמה יישאר לייבוש לא פחות מחודשיים ימים. ואז תיגדע השפה המחזיקה את החול, וכך יגרום החול הנשטף בגלים לנפילת העמוד לים. בשיטה זאת אפשרית ההתקדמות אל עבר המים כל אימת שהדבר הכרחי.

באותם המקומות שלא מצוי בהם אפר, יש לעשות על פי השיטות הללו: ייבנו במקום שנקבע תיבות כפולות־דופן מקושרות היטב בקרשים82 ובשלשלאות, ותונח אל בין הסמוכות אדמת גיר בסלים (הקלועים) מאגמון ביצות. משנדחס היטב וככל שאפשר בצפיפות, ירוקן וייובש המקום המגודר בעזרת משאבות בורג, גלגלי מים או גלגלי שאיבה, ושם תוך הגידורים תיחפר הקרקעית. אם הקרקעית עשויה מחומר עד סלע היסוד, ירוקן וייובש (המקום) ולאחר מכן ימולא המבנה בחצץ, בסיד ובחול, כדי שיהיו (היסודות) חזקים מהחומה שתיבנה עליהם.

אולם אם רך הוא המקום, יש לתקוע בו כלונסאות חרוכים של עצי אלנוס ועצי זית ולמלאו בפחמים, כמתואר בקשר ליסודות של תיאטראות וחומות עיר. אחר כך תוקם חומה מסלעים מרובעים תוך קישורים ארוכים ככל שאפשר, כדי שהאבנים האמצעיות יחזיקו מעמד בחיבורים; ואז כי יהיה עוד מקום בתוך החומה, ימולא הוא בשברי אבן ובנין. כך יוכל להיבנות עליו מגדל.

בתום דברים אלה, העיקר בבניית מחסי־אוניות שפניהם יופנו ככל שניתן לעבר צפון; הרי הצד הדרומי מצמיח בגלל החום ריקבון, זחלים, תולעי עץ ומיני מזיקים אחרים, מזין ומקיים אותם. מחמת סכנת שריפה יהיו במבנים אלה מעט מזער של עצי בנין. אין כל כלל מחייב בקביעת גודלם, אולם יש לפעול על פי המידה המירבית של האוניות, שאם אפילו יועלו לחוף אוניות גדולות יהיה להן מקום מרווח.

 

פליניוס הצעיר / נמל קנטום קלאי

C. Plinius Caecilius Secundus, Epistulae, 6.31


פליניוס קיקיליוס היה סופר רומאי (113–62 לספה"נ), שאר־בשרו ובנו המאומץ של פליניוס הזקן, הפוליהיסטור המפורסם. פליניוס הצעיר התפרסם במכתביו. הוא היה פקיד ממשלתי רם־מעלה, ולכן עקב קשריו היה גם מבין באי ביתו של הקיסר טרינוס, שהזמין את המחבר ל־Centum Cellae להשתתף שם בדיון משפטי. על ביקור זה כתב לחברו בקטע המכתב דלקמן. נמל Centum Cellae הוא נמל Civita-Vecchia של היום, המשרת את רומא מאז תקופת הקיסרים, כי נמל Ostia שבשפך ה־ Tiberis נסתם ולא היה מתאים יותר למעגן אוניות.

התיאור תורגם מן המקור הלטיני: Gaius Plinius Caecilius Secundus: VI, 31.

„שמחתי מאד להזמנת הקיסר אל Centum Cellae (זהו שם המקום). וכי מה נאה יותר, מאשר לעיין במשפט הצדק של הפרינקפס (השליט), בכבודו ובאדיבותו בשעת הפרידה, שנתגלו במלואם. נערכו חקירות משפטיות שונות והתנסינו לא אחת במידות התרומיות שלו כשופט.

בצאתנו ביום האחרון נתן לנו מתנות (כה רב הוא חסדו), ולי היתה באותה מידה נעימה רצינות הדיון, כובד הראש בהתיעצות, הפשטות והחביבות של שהותנו יחדיו, כמו המקום עצמו.

את החוילה הנהדרת מקיפים שדות מוריקים; היא מתרוממת מעל החוף, אשר במפרצו הוקם אז נמל. אגפו השמאלי בוצר ביצורים חזקים וימינו נבנה כעת. בפתח הנמל בולט אי, ששובר את הגלים בעומדו מול הרוח, ומבטיח יציאה בטוחה משני הצדדים. אונית משא גדולה מובילה סלעים עצומים; הם מושלכים זה על גבי זה, ומכובד משקלם העצמי יישארו במקומם ואט אט נערמים כעין סוללה. כבר מתרומם ונגלה גבה הסלעי, שיניס את המשברים לים הפתוח בקול אדיר נפץ ומסביב רועם הים. על הסלעים יוצבו עמודים, אשר במרוצת הזמן כעין אי שט יהיה. נמל זה יקנה לו שם טוב, אולם יש לו זה כבר כעת ויביא תועלת רבה. לחוף הארוך שללא מבוא ים הוא, כאן המבטח היחיד. היה ברוך.“

 

ויטרוביוס / התקפה מנמל סתר

Vitruvius Pollio, De Architectura, 2.8.13–15


וויטרוביוס פולליו מספר את הספור על היתרון האיסטרטגי הנובע מנמל סתר. לעיר האליקרנאסוס שבחופי אסיה הקטנה הדרום־מערביים היו שני נמלים, אחד גלוי וידוע ואחד מוסתר מעיני אויב. המלך מאוסולוס היה פחה מטעם הפרסים, ששלט בעיר ובכל הסביבה באמצע המאה ה־4 לפנה"ס. אשתו ארטימיסיה, בנתה לבעלה אחר מותו את המאוסולאום, מקום קבורת מאוסולוס, שהיה אחד משבעת פלאי העולם בתקופה העתיקה. אנשי האי רודוס לא אבו להשמע לפקודות אשה, על כן התקיפו את האליקרנאסוס. המחבר מתאר את חומות העיר וכך בא אל ספור המעשה.

הקטע תורגם מן המקור הלטיני: Vitruvius Pollio: De Architectura, II, 8, 13–15.


„מכיוון שהגעתי בתיאורי אל החומות, עלי להשלים אותו עליהן, כפי ששוכן בחלק הימיני מקדש ווינוס, כך באגף השמאלי ארמון המלך, שמאוסולוס הקים ע"פ תוכניתו. משם נראה בצד ימין את הפורום (ככר מרכזית), את הנמל ואת מלוא היקף החומה; שמאלה למרגלות ההרים משתרע נמל מוסתר, שאיש לא יכול להבחין בו בעברו שם ולא להוודע, שהמלך עצמו רואה מביתו בלי דעת אחרים, מה צריכים מלחיו וחייליו. ובכן, אחר מות מאוסולוס התאוננו הרודים, כי ארטימיסיה רעיתו עלתה לשלטון ושאשה השתלטה על מדינת קאריה כולה (דרום־מערב אסיה הקטנה). לפיכך עלו עליה עם צי מזוין, שיכבשו את ממלכתה. משנודע הדבר לארטימיסיה, נתנה הוראות לצי המוסתר, גויסו בהחבא החותרים וחיילי הצי וליתר האזרחים צוותה, שיהיו על החומות. כאשר נחתו הרודים מציים המפואר בנמל הגדול, צוותה, כי ימחאו כף ויבטיחו, שימסרו את עירם. משחדרו אל בין החומות והשאירו את אוניותיהם ריקות, חפרה ארטימיסיה במהירות תעלה, העבירה את הצי מן הנמל הקטן ובאה אל הגדול; חייליה הנוחתים הוציאו את הצי הרודי הריק לים הפתוח. בלית־דרך נסיגה הוקפו הרודים ונשחטו בפורום. אז הפליגה ארטימיסיה באוניות של הרודים עם חייליה ועם חותריה לרודוס.

ואכן הרודים, משהבחינו באוניותיהם המתקרבות ברמה, ציפו לשובם של אזרחיהם המנצחים, אולם הם קיבלו את האויב. ארטימיסיה כבשה את רודוס, הרגה את מנהיגיה, הקימה בה סמל לנצחונה על העיר והכינה שני פסלי ארד – אחד משל מדינת רודוס ואחד משל דמותה; כך דימתה היא להשפילם כעבד נרצע.

עם עבור הזמן, עקב מניעים דתיים של הרודים – שכן אוסרת דתם להזיז סמלי נצחון מקודשים – הקימו מסביב לסמל בנין והסתירוהו בבית משמר יוני, שאיש לא יוכל להבחין בו ולראותו וצוו לכנותו בשם – אבאטון – אל תתקרב.“

 

פוליביוס / קרב אקנומוס

Polybius, Historiae, 1.25–28


„נדהם לא רק מי שנכח וראה במו עיניו, אלא אפילו מי ששמע על גודל ההתנגשות, על העוצמה ועל הכוח של שתי המדינות, כפי שניתן ללמוד מהמספר העצום של אנשים ואוניות.“ אלה הם הדברים אשר איפיין בהם פוליביוס את הקרב הימי הגדול ביותר בהיסטוריה, קרב אקנומוס, אשר השתתפו בו שש מאות ושמונים כלי־שייט וכשלוש מאות אלף איש. התנגשות זאת התחוללה ב־256 לפנה"ס בין ציי רומא וקרתגו, במלחמה הפונית הראשונה. המלחמה בין שתי הממלכות פרצה בשל השלטון על האגן המערבי של הים התיכון.

המלחמה הפונית הראשונה התנהלה ברובה בים, ורצון הרומאים היה לכבוש את המושבות הפוניות בסיציליה ולאחר מכן להפליג לאפריקה ולצור על המטרופולין עצמה, על קרתגו. לפני קרב אקנומוס התנגשו כבר שני הצדדים בקרבות־ים לא מעטים. החרב הרומאית הראתה אף בים, ברקע זר לה, את עליונותה, והלגיונות הצטיינו בעמידתם העיקשת גם נגד המגח (איל) של האניות הקרתגיות.

תאור הקרב תורגם מספרו של ההיסטוריון היווני: Polybios, Historiae I.25, 26, 27, 28. הוא היה איש מיגאלופוליס מארקאדיה, שבארץ יון (120–200 לפנה"ס). הגיע לרומא כשבוי מלחמה, אך השתחרר במהרה והיה לבן־לויה של סקיפיו הצעיר, המצביא המפורסם. יצירתו הענקית על תולדות רומא מכילה ארבעים ספר. הוא שם לו למטרה להבהיר את דרך עלייתה של רומא, עד כי היתה שליטה בעולם של ימיו.

מתאור קרב אקנומוס לא מתברר אותה שאלה חשובה, כלום הוסיפו הרומאים להשתמש בגשר הנחיתה, באותו נשק אימים, אשר הטיל את חתתו על הקרתגים. שכן, משהופל הגשר על האניה הקרתגית, שותקה תנועתה, הלגיונרים עברו דרכו והפכו בכך את הים לזירת קרב פנים־אל־פנים יבשתית ומפני חרב רומא לא היה כל מנוס. גשר זה הכביד על חרטום האניה, כי משקלו היה יותר מטונה אחת; זאת ועוד, לאחר הפלת הגשר על סיפון אנית האויב, אמנם הושג הנצחון, אבל עבר בודאי זמן לא מועט, עד ששיחררו את קרס הגשר מתוך קרשי סיפון האניה הלכודה והעלוהו שוב. האניה הרומאית הפסידה לזמן לא מבוטל את כושר תנועתה ויכולתה לפעול. בקרב אקנומוס היה המאבק תוך תנועה מתמדת ואין כל זכר להעצרותן של האניות הרומאיות; אם כן, משכינה פוליביוס בשם אחד את גשר הנחיתה ואת הכדום – קרס לתפיסת האוניה, הקרבתה על מנת לדלג עליה וללכדה – בחרתי במובן השני. כך השתמשו, לעניות דעתי, בגשר הנחיתה רק פעם אחת, בקרב מילי, ב־260 לפנה"ס, ולא חזרו אליו יותר.

25. „[…] לפיכך, לאחר ההכנות לקראת הקיץ הבא, יצאו הרומאים בשלוש מאות אניות מלחמה בעלות סיפון והפליגו למסנה. מכאן הוסיפו ושטו כשסיציליה לימינם, הקיפו את כף פאכינוס ובאו אל אקנומוס מכיוון הים הפתוח, כי באזור ההוא היו כוחות הרגלים. הקרתגים יצאו לים עם שלוש מאות וחמישים אניות בעלות סיפון. את אוניותיהם כיוונו אל ליליבאום ולאחר מכן הטילו עוגן ליד הירקלאה מינואה.

26. משימת הרומאים היתה להפליג אל לוב (אפריקה) ולהעביר שמה את המלחמה, שמאבק הקרתגים יהא לא למען סיציליה אלא למענם הם ולמען ארצם. דעת הקרתגים היתה הפוכה מזו, הרי היטיבו הם לדעת, שקל לחדור ללוב והאוכלוסיה תיכנע בנקל בכל רחבי הארץ, משיפלשו. הם לא הניחו להם, אלא השתדלו להגיע להכרעה ולהתנגש בים. אלה רצו לעכב ואלה להוציא לפועל; ברור היה איפוא, שעקב החלטתם הנחושה של שני הצדדים עתידים הם להילחם.

הרומאים התכוונו במידה שווה לשתי המשימות – לצרכי המלחמה בים ולנחיתה. לפיכך בחרו הם מבין מחנות הרגלים את מיטב האנשים, חלקו את כל הכוח, שבדעתם היה לקחת אתם, לארבעה חלקים. לכל חלק היו כינויים כפולים: המחנה הראשון נקרא גם שייטת ראשונה וכן גם הלאה. לרביעי נוסף עוד כינוי שלישי, הם נקראו מלואים בהתאם למנהגי הצבא הרגלי. הצבא כולו, שירד לאוניות, מנה מאה וארבעים אלף איש, שכן בכל אוניה ואוניה היו שלוש מאות חותרים ומאה ועשרים חיילי צי.

לעומת זאת, התאימו הקרתגים את הכל והצטיידו לקראת ההתנגשות בים. מספרם היה למעלה ממאה וחמישים אלף איש בהתאם למספר אוניותיהם. ואכן נדהם לא רק מי שנכח וראה במו עיניו, אלא אפילו מי ששמע על גודל ההתנגשות, על העוצמה ועל הכוח של שתי המדינות, כפי שניתן ללמוד מהמספר העצום של אנשים ואוניות.

הרומאים שקלו ומצאו, שהם עומדים לפני הפלגה בים הפתוח ושהאויב עולה עליהם במהירות ההפלגה, לכן הקימו את המערך שלהם כך, שיהא הוא מכל הצדדים חזק ובלתי ניתן לפריצה. את שתי הסכסה־רימות (אוניות בעלות שש שורות של משוטים), שבהן הפליגו המפקדים, מרקוס אטיליוס ולוקיוס מנליוס, העמידו בראש, זו ליד זו. מאחורי כל אחת מהן הוצבו בשורה עורפית האוניות, השייטת הראשונה מאחורי האחת והשייטת השניה מאחורי השניה ובין כל שתי אוניות, הניצבות זו מול זו, משתי השייטות גדל המרחק ורוַח. האוניות הפנו את חרטומיהן לעבר החיצוני וכך עמדו זו מאחורי זו. לאחר שהעמידו את השייטת הראשונה והשניה כעין מגח (איל), הוסיפו אחריהן את המחנה השלישי בשורת חזית, אוניה ליד אוניה. עם צרופו היה למערך כולו מראה של משולש. מאחוריו הוצבו אוניות־משא להובלת סוסים ואלה נקשרו בכבלים אל אוניות השייטת השלישית. אחריהן הוצבה השייטת הרביעית, היא נקראת בשם – מלואים. היא התמשכה בשורת חזית והתרחבה בשני הצדדים מעבר לשייטות הקודמות לה. כשהותאם הכל, כפי האמור לעיל, נראתה הצורה כולה של המערך כולו כטריז, אשר בראשו נקרע פתח ובסיסו סגור היטב. היה המערך חזק, מוכן לפעולה ובעת ובעונה אחת בלתי ניתן לפוררו.

27. באותו הזמן פנו מפקדי הקרתגים אל צבאם בדברים קצרים והבהירו, שאחר נצחונם בקרב הימי יילחמו בסיציליה ואם ינוצחו, מולדתם ושארי־בשרם יהיו בסכנה; לאחר זאת ציוו עליהם לרדת לאוניות. ברצון צייתו כולם לפקודה כי הבינו מהדברים, מה עתיד להתרחש, לכן יצאו לים הפתוח עזים ונרגשים. משהבחינו המפקדים במערך של האויב, התאימו לו את המערך שלהם ושלושה חלקים מכוחותיהם סידרו בשורת חזית אחת. האגף הימני נמתח הרחק לעבר הים על מנת לכתר את הצר תוך הפנית כל האוניות עם מגחיהן לעומת האויב. את החלק הרביעי שמו בצד השמאלי של המערך והוא נטה בזווית לעבר החוף. לחַנו, מפקד הקרתגים באגף הימני, שהודבר במערכת אקראגאס, היה צי מוכן לפעולה וקוינקוה־רימות (אניות בעלות חמש שורות של משוטים) מהירות שוט לאיגוף; הפיקוד על האגף השמאלי היה בידי חמילקר, שנלחם בקרב הים ליד טינדאריס. לקראת המאבק התייצב באמצע המערך, ובהתמודדות השתמש בתכנית כדלקמן:

הרומאים ראו, שמערך הקרתגים נמתח בקו דק, לכן כיוונו את התקפתם לעבר המרכז, ובכך החל המאבק. כעבור זמן פנו הקרתגים על פי פקודה למנוסה, שיפוררו את המערך הרומאי. אלה נסוגו, איפוא, בזריזות והרומאים עקבו אחריהם בהתלהבות. כל עוד דולקות אחר הנסים השייטת הראשונה והשניה, נותקו מהן המחנות השלישי והרביעי – זה אשר נקשרו אליו בכבלים אוניות נושאות הסוסים והמילואים, שנשארו להגן עליהם.

לאחר שסברו הקרתגים, כי הרחיקו את השייטת הראשונה ואת השניה מרחק ניכר מהאחרות, הסתובבו כולן, על פי אות מוסכם, מאוניתו של חמילקר והתנגשו ברודפיהם. קרב עז התלקח ביניהם. הקרתגים עלו עליהם לאין שעור באיגוף מהיר, בהתקפה יעילה ובנסיגה פתאומית. לעומתם, האכזריות בקרב, הכושר ללכוד מיד את המתקרבים אליהם, הלחימה המשותפת של שני המפקדים וכי שהקרב מתחולל לנגד עיני המנהיגים הקנו לרומאים תקוות לא פחות מבטיחות שלקרתגים. זה היה מצב הקרב לגבי דידם.

28. בעת ובעונה אחת התקיף חנו, מפקד האגף הימני, אשר נשאר הרחק בשעת ההתנגשות הראשונה, את אוניות המילואים בבואו מכיוון הים הפתוח וגרם צרות וקשיים רבים. הקרתגים, שהוצבו ליד החוף, עברו ממערכם הקודם לקו חזית ועם חרטום אוניותיהם כנגד האויב הסתערו על האוניות שנקשרו אליהן נושאות הסוסים. אלה התירו הכבלים, התנגשו ונלחמו בקרתגים.

כך התפצלה כל המערכה לשלושה חלקים והתחוללו שלושה קרבות ימיים פזורים בשטח. מכיוון שחלוקת הכוחות היתה כבר מתחילה שווה בשני הצדדים, לכן אף המאבק התנהל בהתאם לכך. מסתבר, איפוא, שעם כל ההתנגשויות בין המתנצחים התנהלו תוך תנאים כאלה, נראתה המערכה שקולה. בהתנגשות הראשונה באה גם ההכרעה בראשונה. לבסוף התגברו על חמילקר והוא פנה למנוסה. לוקיוס קשר אליו את האוניות ששבה; כאשר ראה מרקוס את הקרב ליד אוניות המילואים והמשא – הוא פיקד על ה שייטת השניה שלא ניזוקה – בא במהירות לעזרה.

משהגיע אל חנו ונכנס אתו לקרב, התאוששו חיש מהר אנשי המלואים, אמנם מצבם היה גרוע מאד, והתעודדו שוב למאבק. הקרתגים, לאחר שתקפו את הרומאים מלפנים והסתערו עליהם מאחור, הוקפו במפתיע על ידי מושיטי העזרה, לכן פנו לנסיגה לעבר הים. באותה עת חזר כבר לוקיוס עם אוניותיו וראה, שהשייטת השלישית כותרה ליד החוף על־ידי האגף השמאלי של הקרתגים. מרקוס הבטיח את אוניות־המשא ואת המילואים, כה מיהר להושיט עזרה לנאבקים משני הצדדים. נדמה היה כי השייטת השלישית נתונה במצור ובודאי היתה מושמדת מזמן, לולא פחד הקרתגים מפני הכדומים. הם לחצו את הרומאים אל החוף, סגרו עליהם, אבל נזהרו שלא יופעלו הכדומים נגדם, לכן לא הסתערו. המפקדים נגשו שמה במהירות וכיתרו את הקרתגים, שבו חמישים אוניות של האויב עם הצוותות יחד; רק אי־אלו אנשים התחמקו לאורך החוף וברחו על נפשם. כך התחולל המאבק במקומות השונים. תוצאת המערכה הימית כולה היתה לטובת הרומאים. אבדו להם עשרים וארבעה כלי שייט, לקרתגים למעלה משלושים. אף אוניה רומאית לא נפלה לידי האויב עם הצוות יחד, אך משל הקרתגים שישים וארבע.“

סוף דבר: הרומאים נחתו בחופי קרתגו, באפריקה, אך המלחמה לא נסתימה במהרה ולמעלה ממאה שנים עברו, עד כי הודברה המעצמה הימית של הפיניקים באגן המערבי של הים התיכון.

 

פומפוניוס מלה, פליניוס / גאות ושפל

Pomponius Mela, De Chorographia, 3.1

C. Plinius Secundus, Naturalis Historia, 2.99–103


תופעת טבע זאת – הגאות והשפל – עקב ממדיה המצומצמים בים התיכון, לא היתה ידועה לאבותינו בכלל וליוונים ולרומאים אך במעט. אולם, בגלל היותה מפתיעה ובלתי מובנת, ולא־כל־שכן מתוך השמועות שהסתננו אליהם מעבר לעמודי הרקולס על אודות תופעה גדולת־מידות יותר לאין שיעור בחופי האוקיאנוס, נאלצו המדענים של התקופה הקלאסית העתיקה לטפל בבעיה זאת. על בורותם של הרומאים בענין מעיד יוליוס קיסר בספרו “המלחמה הגאלית”. בימי הנחיתה הגדולה בבריטניה (54 לפנה"ס) קרה, שעם מלוא הירח באה הגאות למרום גובהה והנחשולים הציפו במפתיע את אוניות המלחמה ואוניות־המשא נותקו מעל עוגניהן. מאורע זה, שלא התכוננו לקראתו, שיבש את תוכניות קיסר במידה רבה וגרם למבוכה גדולה בקרב הצבא הפולש83.

חקר תופעות הטבע בתקופה הקלסית לא היה מעשה בראשית, שכן דעות המלומדים של מצרים ובבל היו בחזקת המקור הראשוני וכך טוען גם Aulus Gellius שהיה סופר רומאי (מאה 2 לספה"נ), ולדעתו הכשדים (בבלים) הגו את הגורם הלונארי (ירח) לגאות ולשפל וכי הים הוא כעין בן לווי לירח.84

ברם, האמונות התפלות גברו לא אחת ומשעמד האדם מול איתני הטבע, נכנע להם או נהג ברוב טפשותו כמעשה כסרכסס ע"פ דברי הירודוטוס: כשביקש להסיע מלך הפרסים את צבאותיו נגד יוון דרך ההליספונטוס (דרדנלים), הורה להקים גשר אוניות. משהמעבר היה מוכן, התחוללה סערה ונחשולי הים הרסו את מפעלו. כששמע כסרכסס חרה אפו מאד וציווה להלקות את המים שלוש מאות מלקות ולהשליך למצולה זוג שלשלאות. זאת ועוד, הציב כתובת קלון בגדת ההליספונטוס על שמרד במלך הפרסים85.

סופרים וחוקרי טבע עסקו בהבהרת בעית הגאות: אלה מתוך התבוננות בתופעה בלבד, כגון קיקרו, הנואם והפוליטיקאי, ואלה בנסותם את כוחם בשדה האסטרונומיה. ברם, רובם לא הטיבו להבחין בין מדע למיתולוגיה ולאסטרולוגיה, ועירבבו מין בשאינו מינו.

לדרך טיפול מסוג זה יתנו דוגמה דברי הגיאוגרף פומפוניוס מילא, שחי במאה ה־1 לסה"נ. ספרו הוא הגאוגרפיה הרומאית היחידה. לאחר שהסתמך על דעות הסופרים היוונים שקדמו לו, הרי מצויות בספרו אותן הטעויות שאף מקורותיו נכשלו בהן, לאמור – אגדה ומציאות משתלבות ומשתזרות זו בזו ללא כל ביקורת.

ולהלן דעתו של פומפוניוס שתורגמה מן המקור הלטיני86.

„תארנו את חופי הים שלנו (ים התיכון), תארנו את האיים שהוא חובקם, נותר, איפוא, אותו קטע חוף, אשר, כנאמר תחילה, האוקינוס מקיפו; הוא י­­ם עצום אין קץ, גלי גאות גדולים מתרגשים בו – כך קוראים לתנועותיו, – שמוצפים על ידם השדות יחד ונחשפים בהרחבה בנסיגתם, אולם לא מפנים הגלים את מלוא עוזם, עתים לכאן ועתים לכאן, אלא לאחר שהוצפו היבשות והאיים במידה שווה – יהיו פזורים ככל שיהיו – נאספים המים שוב ללב הים וחוזרים כלעומת שבאו. הם מסתערים בכוח כה רב, שמכריחים נהרות לשוב ולזרום אחור, נחטפות חיות יבשה וחיות ים ומושלכות לחוף. עד היום לא ידוע דיו, כלום הארץ מעוררת את הנחשולים בנשיפתה ומחזירתם בשאיפתה מכל המקומות, או – כפי שנראה הדבר למלומדים רבים – גורמת לתופעה זו חיה אחת מסוימת, או שמא מצויות מאורות בקרקעית הים, אשר חוזרים לתוכן המים בהשתפלם ומשם שופעים שוב ומתרוממים; וכי אולי הסיבות לתנועות האלה בהשפעת הירח, ובהתאם לעלייתו ושקיעתו, שלא תמיד במועדים קבועים הן, חלים שנויים אלה; ואכן, נדמה לנו שכאשר זורח הירח ויורד, נסוגים המים ומתקדמים.“

ההסבר הלונארי לגאות ולשפל היה בספרו של פליניוס הזקן לתאוריה אסטרונומית ממש. לדעתי, פטור אני מחובת הרמיזה על טעויותיו של פליניוס, שכן הקוראים יבחינו בהן בלאו הכי, ולא כל שכן יטיבו יורדי הים להפריד בין נכון למוטעה. אולם רצוי להזכיר בפתח התאור, כי הירח מקיף את הארץ לא תוך יממה כדברי המחבר, אלא ב־29 ימים, 12 שעות וגו'. גם בדברי חכם רומאי זה מעורבים מדע, אסטרולוגיה ומיתולוגיה, ולא נעשה נסיון להפריד ביניהם ולהעמידם אחד אחד על מקומם.

פליניוס היה חוקר טבע ידוע במאה ה־1 לספה"נ. הסברתו על הגאות והשפל מצויה ביצירתו המונומנטאלית „חקר הטבע“, בת שלושים ושבע ספר ותורגמה מן המקור הלטיני: C. Plinius Secundus: Historia Naturalis II, 97–102.

„על טבע המים ספרנו כבר די והותר, אבל הגאות והשפל של הים הם פלא ממש, שמופיעים תוך שינויים רבים וסיבותיהם בשמש ובירח. בין שני מולדי הירח פעמיים גואים המים ופעמיים יורדים כל עשרים וארבע שעות; לכשמתרומם הירח, יחד עימו תופחים גם הימים בעולם, ומשעבר את קו הצהרים שלו בנטותו לשקוע, הם נסוגים, ושוב משהתקדם בשמים התחתונים מטה ממצב שקיעתו אל קו הצהרים הנגדי, גואים המים; מכאן והלאה עד עלייתו החוזרת ונשנית הם נבלעים והולכים.

אף פעם לא גואים באותו זמן כביום קודם, וכאילו נושמים ונושפים יחד המים, והירח כעין גרם שמים חמדן גומאם. הוא עולה תמיד במקום אחר משתמול שלשום ובכל זאת מופיעים הגאות והשפל בפרקי זמן שווים, לאמור מדי שש שעות; ברם, לא בכל יום או לילה באותו מקום, כי אם רק בתקופת האקווינוקציום (שיוויון יום ולילה). לפיכך, ע"פ חשבון השעות העממי (מהבוקר עד הערב) הם אינם שווים, כל אימת ששיעורי זמן גדולים יותר מצויים ביום או בלילה; אחרת, בתקופת האקווינוקציום שווים הם לעולם בכל מקום. קיימת הוכחה ברורה לכך וגם הבריות טוענים, שכסילים הם המכחישים, שהכוכבים עוברים מטה ועולים שוב; ובדומה לארץ נוהג גם התבל כולו כך, ושאותו מראה מתגלה בתהליך הזריחה והשקיעה ואף כוכב לא יסוב בדרך אחרת מתחת לארץ במסלולו הגלוי, משהוא מתנהל נגד עינינו.

שינויים רבי־צורות יש במופעי הירח ותחילה כל שבעה ימים; שכן מן המולד עד הרבע הראשון הגאות היא מתונה ומאז והלאה המים גואים והולכים ובירח מלא קופצת הגאות; מכאן והלאה נחלשת הגאות וכעבור שבוע היא כבתחילה, ושוב גדל ברבע האחרון כשהירח יפנה את צדו השני (האפל). בעת ליקוי חמה נוהגת הגאות כבירח מלא וכאשר מתרחק הוא מהארץ בכיוון צפוני נחלשת הגאות, אבל בפנותו דרומה מפעיל את השפעתו מקרוב יותר. כל שמונה שנים חוזר הירח בגמר מאה הקפות חודשיות ומתחילה תנועת הגאות כלפני־כן, ז.א. גוברת בשל ההשפעה השנתית של השמש.87

בשני ימי שוויון היום והלילה גוברת הגאות בסתיו יותר משבאביב, חלשה ביום הקצר של החורף וחלשה עוד יותר ביום הארוך של הקיץ. אולם מתרחשים שינויים אלה לא באותם פרקי זמן דוקא, שציינתי לעיל, כי אם כעבור ימים מספר, וכן גם לא בירח מלא או במולד, כי אם לאחר מכן, ולא תיכף ומיד משהירח נראה מעל הארץ ונעלם או נוטה כלפי מטה בהצהרתו, אלא למעשה בשתי שעות אקווינוקציאליות מאוחר יותר; לעולם משפיעה באיחור התופעה השמימית על הארץ משהיא נראית וכך – למשל – הברק, הרעם ופגיעת הברק.

הגאות מכסה וחושפת באוקינוס שטחים גדולים יותר משבשאר הימים, בין מכיוון שבעולם רגיש יותר השלם מאשר החלק שלו, ובין מכיוון ששטח פתוח ורחב־ידיים יושפע יותר מהשפעת גרם שמים נמרצת מששטח צר ומגודר; לפיכך אינם גואים מי הנהרות והאגמים. פיתיאס איש מאסיליה88 סיפר, שהגאות מעבר לבריטניה עולה לשמונים אמות.89

אף על פי שדין הימים הפנימיים הסגורים בין יבשות כדין הנמלים, בכל זאת מניח במקומות כאלה השטח הנרחב לכוח ההשפעה, וכי דוגמאות רבות מוכיחות, שבים רגוע העביר גל גאות חזק אוניה ללא התנפח מפרשיה תוך שלושה ימים מאיטליה לאוטיקה.90

תנועות גלי הגאות נגלות יותר לאורך החופים מאשר בלב הים, הרי בגפיים מורגש יותר הדופק שהוא נשמת החיים. ברוב המקומות שונות הן הגאויות בגלל זמני העלייה השונים של גרם השמים וכן גם בשפכי הנהרות; שוני זה קיים בזמן, אך לא בחוקיות כמו בסירטיס.91

לגלי הגאות הטבע משלהם, כי במיצר טאורומינוס עולים ויורדים המים פעמים רבות, ובמיצר אובויה שבע פעמים ביום ושבע פעמים בלילה; שלוש פעמים בחודש נעצרת גאות זאת – ביום השביעי, השמיני והתשיעי של חודש הירח.92

בגאדיס,93 סמוך להיכל הרקולס, מצוי מעין, אשר סגור כעין באר, ופלס מימיה עולה ויורד יחד עם פלס האוקינוס. עתים מופיעות תנועות אלה במועדים מנוגדים, אבל בו במקום ובמעין אחר תנועת פלס המים תואמת את זו של האוקינוס. בחוף הנהר ביטיס94 שוכנת עיירה, שמי בארותיה עולים ויורדים יחד עם הגאות והשפל ובזמני הביניים לא נעים. אותו הטבע לבאר אחרת בעירה היספאליס;95 כל עוד יתר הבאות אינן יוצאות דופן. מי הים השחור זורמים לעבר ים השיש, אך לא חוזרים לעולם לתוך הים השחור.

במלוא הירח מיטהרים הימים ואחדים מהם במועדים קבועים; בסביבות מסינה ומילי96 נפלטת אשפה בדומה לדומן, ומכאן הסיפור על שוורי השמש שמרביצים אותם שם ברפתים. לכך הוסיף אריסטו – שלא אחסיר דבר ידוע לי – שבעל חיים לא יגווע בשעת שפל, ורבים הבחינו בזה באוקיאנוס הגאלי, ברם דעה זאת נתקבלה רק לגבי האדם.

לפיכך סבורים, ולא לחינם נפוצה הדעה, שהירח הוא גרם שמים חי ונושם לאמור, משביע את היבשות עם עליתו ואת הגופים ממלא, אולם מרוקן הכל בשקיעתו; לכן עם גידולו גדלים הצדפים, ובעיקר מרגישים בנשיפתו יצורים חסרי דם, אבל הדם וגם של האדם, שופע ופוחת יחד עם אורו; צמרת העצים ועשב השדה – כפי שיסופר עליהם במקומם – מרגישים בו וכוח השפעתו חודר לכל מקום.

מלהט השמש מתייבש כל נוזל, וחושבים אנו כי הוא כוכב־זכר, שכן שורף וסופג הכל. בים הפתוח נבשל הטעם המלוח לתוך המים, מתאדה כל מתוק ורך ממנו, אשר להט השמש ישא בקלות אל על, כל עוד יישאר גס וסמיך, אם כן, פני המים מתוקים משמי התהומות. הסיבה האמיתית לטעם המלוח היא זאת, שהים הוא הזיעה המתמדת של הארץ, או שמתערבבים בו אדי יבשה רבים, או שככה הוא טבע היבשה, כי מדליחה את הים כמו את מעיינות המרפא. אחת הדוגמאות היא, שבזמן דיוניסוס, רודן סיציליה, משגורש משלטונו, קרה נס וביום אחד המתיקו המים בנמל. לעומת זאת טוענים גם, שהירח הוא כוכב־נקבה רך, הממוגג את לחות הלילה, מושך אליו אבל לא ישאה. ברי לי, שהוא מרקיב במבטו את החיות ההרוגות ונוסך עלפון קפוא על מראיהן לאלה ששקועות בתרדמה; ממיס את הקרח ובנשיפתו הלחה מפשיר הכל. נגודי הטבע מתאזנים ותמיד שובעים; כוכבים אחדים מכנסים את היסודות (אלמנטים) כל עוד אחרים מפזרים אותם. המזון לירח מצוי במים המתוקים ולשמש בימים.“

 

וגטיוס / על עיקרי המלחמה בים

Flavius Vegetius Renatus, Epitoma rei militaris, 4.31–44


וגטיוס כתב את חיבורו בסוף המאה ה־4 לסה"נ והקדישו לקיסר, אשר ייתכן כי היה זה תאודוסיוס הראשון. אלה הם אותם העשורים שבהם שלטה עדיין רומא על הארצות שבתוך הגבולות הישנים, אבל הקץ כבר הטיל את צילו על הכל. האימפריה נאבקה על קיומה הפיסי, את השלום קנו לרוב ביישוב ברברים בפרובינקיות, ואלה חדרו במהרה לצבא ותפסו גם משרות במינהל.

אין ספק בכך, כי מגמת חיבורו של וגטיוס אינה ספרותית, וכן גם לא צבאית מקצועית גרידא, שכן מן הקריאה מתברר כי מומחה צבאי גדול הוא לא היה, אלא תימצת ממקורות שונים בחריצות ובשקידה רבה. כוונתו היתה להשפיע על הקיסר ועל דעת הקהל לנסות ולמנוע את התמוטטותה הקרבה של האימפריה, כש’המשמעת הרומאית' (disciplina Romana) כבר נחלת העבר בלבד. בנוסף לבעיות חדירת הברברים לתוך תחומי האימפריה, העיקו על המדינה בעיות כלכליות־חברתיות חמורות ביותר, והתפשטות הנצרות בימיו הוסיפה עוד גורם לשינויים העומדים בפתח. עם זאת מענין לציין, כי וגטיוס עצמו היה אולי קרוב לנצרות, אם לא נוצרי כבר ממש, והדבר מסתבר מאי־אלו הערות ורמזים שאינם נהירים דיים.

מכיוון שהמקורות מהם שאב את החומר ליצירתו מהווים בעיה בפני עצמה, איננו יכולים לדעת היכן כתב הוא תמצית בלבד, והיכן הוסיף משלו. מכל מקום, תאור העבר והאדרתו ישרתו, לדעתו, את הארגון מחדש שכה חיוני לקיום בימי המשבר הללו. מתוך הקדשתו את הספר לקיסר ניתן להסיק, כי השתדל להימנע מטעויות ומזיופים, על אף שללא ספק אי־הבנתו את המקורות, שאינם מוכרים לנו עדיין בבירור, הובילוהו לחוסר בהירות לא אחת. לשונו של החיבור קשה להבנה, וגטיוס לא הצטיין כאמן דגול, בלשון המעטה, בניסוח ובסגנון כתיבתו. לתורה הצבאית בים הקדיש יחסית מעט מאד, כי – לטענתו – אין עוד כוחות המאיימים על רומא בתחום זה.


31. „על פי הוראת הוד מעלתך,97 האימפרטור הבלתי־מנוצח, עם סיום דברי על עקרונות ההתמודדות ביבשה נותר עוד, כפי שאני סבור, חלקה של המלחמה בים; על תורה זו יש לומר אך מעט מאד, כי לאחר השכנת השלום בים זה מכבר, מתנהל המאבק עם העמים הברבריים ביבשה בלבד.

העם הרומאי כונן צי לתהילתו ולצרכי גדולתו מקדמת דנא לא מכורח פורענויות כלשהן, אולם כדי שלא יסבול אי־פעם ממצוקה, היה הצי לו מתמיד מוכן. אכן, איש אינו מעז להתגרות בו מלחמה או לעשות לו עוול, בין למדינה ובין לעם, כי מיטיב לדעת את נכונותו להתנגדות ולתגמול בלא־עיכוב. ובכן, ניצבו ליד מיסנום וראוונה98 לגיונות אחדים עם ציים, שלא יחדלו מהגנת הקריה (רומא) לזמן ממושך, ומשידרוש זאת המצב יגיעו באניה לכל חלקי תבל ללא שהיות ולא בדרך עקיפין. הרי קרובים הם לצי של מיסינום, גאליה, ההיספאניות,99 מאוריטניה, אפריקה, מצרים, סרדיניה וסיציליה; ואילו הצי של ראוונה נוהג היה לשייט במישרין לאפירוס, מאקדוניה, אכאיה, לים השיש, לים השחור, לכרתים, לקפריסין, כי בדרך כלל תועיל המהירות מהגבורה בתנאי מלחמה.

שמות קציני הפיקוד

32. בראש הליבורנות,100 שניצבו בקמפניה,101 היה מפקד הצי של מיסנום, ואילו אותן האניות שמוקמו בים האיוני החזיק בידיו מפקד הצי של ראוונה; כפופים היו להם עשרה קצינים המופקדים על כל פלגה ופלגה.102 לכל ליבורנה מפקד אניה כלומר, הוא כעין בעלי האניה,103 אשר לבד מהתפקידים האחרים של המלחים הסבו מדי יום בהתמדה את דאגתם ואת מרצם לאימוני ההגאים, החותרים והחיילים.

מנין השם ליבורנה

33. בפרובינקיות השונות חוללו בתקופות מסויימות גדולות בים, ולכן אף היו סוגים שונים של אניות. אולם לאחר מאבקו של אוגוסטוס בקרב אקטיום,104 כשנוצח אנטוניוס הודות לליבורנות בעיקר, נתברר מנסיון ההתנגשות הגדולה שאניות ליבורניה מתאימות מהאחרות. לפיכך, השתמשו שליטי רומא בדמיון ובשם ולדוגמתן בנו את הצי. ליבורניה היא חלק מדאלמאטיה, כפופה לעיר יאדירה,105 ועל פי הדוגמה שלה נבנות כעת אניות המלחמה ונקראות – ליבורנות.106

כיצד נבנות הליבורנות

34. כשם שבהנחת יסודות לבית תיבדק איכות החול והאבנים, לא כל שכן יש לבחון בשימת לב יתרה הכל בבניית אניות, כי גדולה הסכנה אם האניה פגומה משאם הבית. הליבורנה נבנית אפוא מברוש, מאורן ביתי או אורן יער ואשוח בעיקר, יעיל לסמר במסמרי ארד מאשר בברזל; אפילו אם נראה שההוצאה הכספית רבה יותר, ועל אף זאת – מכיוון שמחזיק יותר מעמד, הוכח יתרונו; הרי מכלה החלודה במהרה בחום ובלחות את מסמרי הברזל, ואילו מסמרי הארד משמרים את עצם החומר שלהם גם בין הגלים.

על מה נותנים את הדעת כשיש צורך לכרות עצים

35. יש לתת את הדעת בעיקר לכך, שהאילנות אשר מהם ייבנו הליבורנות ייכרתו מהיום ה־15 לחודש עד ה־22 בו. משך שמונה ימים אלה משתמר העץ הכרות מחוסן מריקבון, אולם זה שנכרת בימים אחרים, אף באותה השנה, ייהפך לאבק אכול מחלת תולעים; כך לימדה תורת הבנייה והנסיון היומיומי של הארכיטקטים ומכירים אנו מההתבוננות הדתית עצמה, אשר ראתה לנכון לציין את שבחם של ימים אלה לעולמי עד.107

באיזה חודש יש לגדוע את הקורות

36. יגדעו הקורות לתועלת לאחר יום היפוך הקיץ לאמור, בחודשי יולי אוגוסט ומשוויון יום ולילה הסתווי עד האחד בינואר. בחודשים אלה, עם התייבשות הלחות, יהיה העץ הכרות יבש ולפיכך אף חזק יותר. יש להיזהר שלא ייבקעו הקורות תיכף ומיד משנכרתו הגזעים, אבל משנבקעו כבר – יישלחו ללא דיחוי אל האניה; כי האילנות השלמים עד כה, משחצויים הם ללוחות כפולים, זוכים בכך לפרק זמן של ייבוש יתר.108 והרי אם יחוברו יחד בעודם טריים, יזיעו את לחותם הטבעית, יתכווצו, ירחיבו את הסדקים, ואין דבר מסוכן יותר ליורדי הים מהמרווחים בליווח.

על ממדי הליבורנות

37. ובאשר לגודל: לליבורנות הקטנות מערך אחד של משוטים, לגדולות יותר – שניים, לבעלות המידות שהן עודן מועילות שלושה או ארבעה, ולעיתים מחולק צוות החותרים לחמישה דרגים. אין זה צריך להיראות גדול יתר על המידה, הרי מסופר שבקרב אקטיום התנגשו אניות אדירות מהן לאין ערוך, כי היו שם בעלות שישה מערכים ויותר.109 לליבורנות הגדולות נלוות סירות סיור אשר להן כעשרים חותרים לכל צד, הבריטאנים קוראים להן פיקאטוס.110 נהוג היה פעם להפתיע באמצעותן ולשבש את תנועת אניות האויב, לגלות את התקרבותן למטרות ריגול או את הכוונה לכך. בל יתגלו ספינות סיור אלה בלובנן, אלא ייצבעו המפרשים והחבלים בצבע וניטי הדומה לגלי הים, וגם יימשחו בדונג אשר נהוג למרוח בו אניות. המלחים או החיילים יעטו לבוש ונטי, כדי שיוסוו הם בסיורי הריגול לא רק בלילה, כי אם אף לאור היום.

על שמות הרוחות ומספרן

38. כשנוסעים עם צבא בציי מלחמה צריך לדעת מראש את סימני הסערה. הרי בסערות ובגלים אבדו הרבה יותר ליבורנות משתכיפות אובדנן מכוח אויבים. ויש להשתמש בענף זה של מדעי הטבע, כי אופי הרוחות והסערות מסתבר מגורמים שמיימיים. ובהתאם לאכזריות הים, כשם שמבטיחה הזהירות את הצופים מראש, כך ישמיד חוסר הדאגה את האדישים. לפיכך, חייבת תורת השיט לבחון תחילה את מספר הרוחות ושמותיהן. הקדמונים סברו כי נושבות רק ארבע רוחות ראשיות על פי מצב הכיוונים, מכל חלק וחלק של השמיים. אולם נסיון הדורות המאוחרים קבע שתים־עשרה; את שמותיהן הבאנו כאן לשם מניעת אי־הבנה, לא רק ביוונית אלא אף בלטינית, וכך לאחר הצגת הרוחות הראשיות נציין את אלה הקשורות אליהן מימין ומשמאל. מהיפוך יום ולילה האביבי,111 ומכיוון מזרח ניקח את תחילתן כלומר, משם מתעוררת הרוח ‘אפליוטס’ שהיא סובסולאנוס, מצטרפת מן הימין ‘קיקיאס’ שהיא אורובורוס, משמאל ‘אורוס’ שהיא וולטורנוס. את הכיוון הדרומי תופסת ‘נוטוס’ שהיא אוסטר, מצטרפת אליה מימין ‘לאוקונוטוס’ שהיא אלבוס־נוטוס, משמאל ‘ליבונוטוס’ כלומר קורוס. את הכיוון המערבי מחזיקה ‘זפירוס’ שהיא סוב וספרטינוס, אליה מצטרפת מימין ‘ליפס’ היא אפריקוס, משמאל ‘יאפיקס’ כלומר פאבוניוס. מנת חלקו של הכיוון הצפוני ‘אפארקטיאס’ היא ספטנטריו, תלויה בה מימין ‘תראסקיאס’ כלומר קירקיוס, משמאלה ‘בוריאס’ שהיא אקווילו. הללו נוהגות לנשוב תכופות בנפרד, עיתים שתיים ובסופות הגדולות אף שלוש בבת־אחת; בעקבות הסתערותן משתולל הים מהמים הגועשים, שבפני עצמו הוא רוגע ושקט. אחר נשיבתן ישוב מהסופה מזג האוויר הבהיר, בהתאם לעונת השנה או האזור, ושוב תשתנה הבהירות לסופה. בנשוב רוח טובה יגיע הצי לנמלים המבוקשים, אבל ברוח נגדית נאלץ הוא להעצר, לחזור על עקבותיו או לשאת את הסכנה. לפיכך, לא בנקל תיטרף אונייתו של מי שבחן בשקידה את תורת הרוחות.

באלו חודשים בטוח השיט

39. הגיע תורו של הדיון על חודשים וימים. תוקפנות ואכזריות הים לא תישא את הפורשים בו שנה תמימה, אלא חודשים מסויימים מתאימים ואחרים מסופקים, ואילו הנותרים הם בלתי־נסבלים לציים עקב חוקי הטבע. עם היעלם הפאכון112 לאמור, אחר הופעת הכימה החל מיום 27 במאי ועד עלות העיש שהוא ה־14 בספטמבר, נחשב השיט בטוח, כי בנדיבותו של חום הקיץ מתרככת חריפות הרוחות; לאחר זמן זה ועד ל־11 בנובמבר השיט אינו בטוח וקרוב ביותר לסכנה, מכיוון שמופיע כוכב הפרא, העיש, אחר ה־13 בספטמבר, וב־24 בספטמבר בא מזג האוויר הקשה של ימי שוויון יום ולילה, וב־7 לאוקטובר בקירוב האידולי113 המביאים גשם, וב־11 בו מזל השור.114 מחודש נובמבר מפריעה לשיט בסערות החוזרות ונשנות ירידתו החורפית של הוורגיליה.115 מ־11 בנובמבר עד ל־20 במרס הימים נסגרים; האור מועט, הלילה ארוך, העננים כבדים, האור אפלולי, האכזריות הכפולה של גשם או שלגים מגרשת לא רק את הציים מהים אלא אף את הנוסעים מדרכי היבשה. לאחר התחדשות השיט, אם מותר לומר כך, אשר נחוגה בתחרויות חגיגיות מדי שנה ובחזיונות שנערכו על חשבון הכלל בהרבה ערים, בהשפעת מירב הכוכבים של העונה, עד ל־15 במאי, עוד מסוכן לבוא לידי נסיון בים; לא כאילו בטלה אז טרחת הסוחרים, אולם זהירות יתרה דרושה כשצבא נוסע בים עם ליבורנות, מאשר אם ממריצה תעוזת הסחורות הפרטיות.

כיצד יש להבחין באותות הסערה

40. ובנוסף, גם הופעת כוכבים אחרים והעלמותם גורמות סערות עזות; ובהקשר לאלה אף אם צוינו בעדות הסופרים ימים מסויימים, בכל זאת יחולו שינויים ובמקרים שונים בשיעור ניכר; ומאחר שיש להודות בכך שנסיבות האדם מונעות ממנו לדעת את הגורמים השמיימיים עד תום, לפיכך מחלקים את תורת ההתבוננות בתנאי השיט חלוקה משולשת. ידוע הדבר, שהסערות פורצות בקירוב ביום שנקבע, או לפני כן, או לאחריו. ומכאן, מכונות הן בשמות יווניים – ‘מקדימות’, ‘מתחדשות ביומן’ ו’מאחרות'. אולם למנות את כולן לשמותיהן חסר תועלת או ענין ארוך מדי הוא, כשסופרים רבים מאד הבהירו במדוייק את הסיבות לא רק לחודשים כי אם אף לימים. גם מעברי הכוכבים, הקרואים כוכבי לכת, נוהגים לקלקל תכופות את מזג האוויר הבהיר, בין שקולטים את אותותיהם מהמסלול שנקבע מראש על דעת האל הבורא116 ובין אם מחמיצים זאת. לא רק החקר המדעי, אלא גם הנסיון הכללי מכיר בכך שימי המולד מלאי סערות הם וליורדי הים יש לחשוש מהם.

על החיזוי

41. הרבה אותות מבשרים סופה מדממת רוח ומסערות דממת רוח, אשר מציג אותם הירח כבעין ראי. צבע אדום מציין רוחות, הכחול גשמים ואילו התערובת של שניהם עננים וסופות עזות. ירח עליז וזוהר חוזר ומבטיח מזג אוויר בהיר לכלי השיט, וזאת הוא נושא במבטו, ובייחוד אם ברביע הראשון אינו זהבהב בשל קרניו החלושות ולא נכהה מהלחות המתפשטת. אף השמש הזורחת או העושה את דרכה היומית מבחינה בכך, כלום תשמח היא לקרניה השוות או תשתנה עקב ענן לפניה, האם מבהיקה היא באורה הרגיל או לוהטת ברוחות הדוחקות, ואינה חיוורת או מוכתמת מהגשם התלוי באוויר. למעשה, האוויר והים עצמו, גודל העננים או סוגיהם מדריכים את יורדי הים החוששים. על הרבה מבשרות הצפורים ועל תופעות רבות אחרות הדגים, אשר עיבדו אותן ורגיליוס ב’גיאורגיקה' בהשראה כמעט אלוהית, וכן גם וארו בספרי הימאות117 שלו ביסודיות. והקברניטים, אם טוענים שיודעים את כל אלה, הם אכן יודעים באותה מידה שהנסיון המעשי לימד ולא איזו תיאוריה עיצבה אותם.

על הגאות

42. אלמנט הים הוא שליש מן העולם,118 אשר לבד ממשבי הרוחות ניעור גם מנשימתו ותנועתו משלו. ובכן, בשעות קבועות, בימים כבלילות, מתרוצץ הוא אנה ואנה בשל איזו תסיסה הנקראת (ביוונית) ‘ראומה’, וכנהר שוטף מציף פעם את היבשה ופעם נסוג אל תהומותיו. כפילות זו של תנועה הלוך ושוב אם היא נוחה, מסייעת למהלך האניות, ואילו אם היא עוינת תעכב אותו. כל המבקש להיאבק בה עליו לעקפה בזהירות רבה. אין לגבור בעזרת משוטים על הסתערות גלי הגאות, אשר לפעמים אף הרוח נכנעת להם; ומכיוון שבאזורים השונים מתחלפת היא בשעות קבועות על פי מצבו המשתנה של הירח הגדל ופוחת, כל המתכונן לאסור קרב ימי חייב להכיר את מנהגי הים או המקום לפני ההתנגשות.

על ידיעת המקום או על צוות החותרים

43. למלחים ולקברניטים יש התמחות באזורים שהם עתידים לשוט בהם וכן בידיעת הנמלים, כדי שיעקפו את המקומות המסוכנים בגלל הסלעים הגלויים והחבויים ואף את הרדדות וחופי היבשות; הבטחון גדל ככל שהים עמוק יותר. במפקד האניה נבחנת הקפדנות, בקברניט הבקיאות ובצוות החותרים הגבורה; ובנוסף, הואיל ומתנהל הקרב הימי בים רוגע, לא בעזרת משבי הרוחות, אלא במשוטים הולם מלוא כוח הליבורנות באויב ועוקף את התקפותיו, אשר במאמץ זה זרועות החותרים וחוכמת הקברניט המחזיק את מוט ההגה ממציאות את הנצחון.

על קלעים ומטולים ימיים

44. הקרב היבשתי דורש מיני נשק רבים, אולם ההתמודדות הימית לא רק סוגי נשק יותר, אלא תובעת היא מכונות מלחמה ומטולים כאילו נלחמו מעל חומות ומגדלים. כלום יש משהו אכזרי יותר מההתנגשות בים, שם אובדים האנשים במים ובאש? הדאגה העיקרית חייבת להיות על כיסוי הגוף, כדי שיהיו החיילים מוגנים עטויי שריון קשקשים או שריון עור, חבושי קסדה וכן על ידי שריוני רגל. על משקל כלי נשקו לא יוכל להתלונן מי שלוחם באניה בעמידה; הם אוחזים גם במגינים חזקים, ומפני הלמות האבנים, ברחבים ביותר. לבד ממגלים, אנקולים וסוגים אחרים של קלעים ימיים – בחיצים, בנשק משוגר, בכלי קלע ובמפצים עטויי עופרת, בכלי הטלה, בבליסטראות ובמרגמות מכוונים רמחים וסלעים חליפות; ואשר קשה יותר – אלה המבכרים את הגבורה, אחר קירוב הליבורנות והטלת הגשרים, יעברו אל אניות האויב ושם יילחמו, כפי שאומרים, קרב מגע פנים־אל־פנים. בליבורנות הגדולות מציבים עמדות קרב מבוצרות ומגדלים, וכאילו מעל חומה, כך יפגעו בנקל מהמקומות המורמים וישמידו את האויבים. חיצים כרוכים בנעורת ובוערים משמן דליק, גופרית וחמר יפגעו בגוף אניות האויב בעזרת בליסטראות, ובאבוקות מעלים באש במהרה את הלוחות המשוחים בדונג, בעטרן ובשרף. אלה נהרגים מברזל ואבן, ואחרים אנוסים לבעור בין הגלים. מבין סוגי מוות כה רבים המקרה המעציב ביותר מעל הכל שהדגים צריכים לחטוף לעצמם את גופות הבלתי־קבורים.

כיצד עורכים מארב ימי?

45. בדומה להתנגשות ביבשה ייתכנו הפתעות גם ליורדי הים הלא־מנוסים כלומר, עורכים מארבים ליד מעברים צרים מתאימים בין האיים. ואז יוצא, שהבלתי־מוכנים יושמדו בנקל, אם עייפו ימאי האויב מהחתירה הארוכה, או נדחפו מרוח נגדית, אם שטף הגאות בא מכיוון החרטום, או נרדמו האויבים מחוסר כל חשש, אם העמדה שהם תופסים היא חסרת מוצא, או נקרית הזדמנות נאותה להילחם, הרי קיימים אז בהחלט סיכויי הצלחה לכוחות ויש לאסור מלחמה (להתחיל בקרב). אולם אם עקב עירנות האויב פורצת התנגשות גלויה לאחר עקיפת המארבים, ייערכו הליבורנות במערך חזיתי אך לא ישר כבשדה הקרב אלא נטוי, בדומה לחרמש, כדי שעם הזזת האגפים קדימה יתקער המערך החזיתי באמצע; והיה אם פרצו האויבים בעדו, אלה יוטבעו לאחר שהוקפו באותה ההיערכות עצמה ולכן, ימוקם עיקר כוח הליבורנות והחיילים באגפים. 

מה יקרה לכשיתחולל קרב ימי גלוי?

46. ובנוסף, יעיל הדבר אם מופעל תמיד הצי במים עמוקים ובלב ים ואילו צי האויב נדחף לחוף, כי יאבדו את תנופת ההסתערות אלה הנדחקים לשפת הים. מקובל, כי שלושה סוגים של כלי נשק יועילו להשגת הנצחון בהתנגשות מעין זו והם: המוט המיטלטל, המגל ו(כילף) פיפיות. המוט המיטלטל הוא קורה ישרה וארוכה, בדומה לסקריה, תלויה על התורן ובשני קצותיה מפורזלת. והיה אם יסתערו אניות האויבים מימין או משמאל, יהלמו בהן כבכוח אילי ניגוח, ובכך הוא מפיל את לוחמי האויבים ומלחיו בלא ספק ומשמיד אותם, ואף פורץ פרצות באניה עצמה. המגל הוא ברזל חד מאד, נטוי בדומה למגל, המותקן על מוטות ארוכים, זה גוזר כהרף עין את החבלים המחזיקים את הסקריה, ובנפול המפרשים הופך את הליבורנה חסרת תועלת שאין להשתמש בה יותר. הפיפיה היא כילף אשר בשני צדדיו להב רחב וחד באמצעותו חותכים מלחים מנוסים או חיילים, בבואם בהסתר בסירות קטנות, את החבלים שקשורים בהם משוטי ההגה של האויבים. בתום המעשה נלכדת האניה תיכף ומיד כשהיא חסרת הגנה וכוח; מה יוותר משום התושיה לאדם שאבד לו משוט ההגה?

על ספינות הנהר, אשר בסיוריהן מדי יום בדנובה מאבטחות את היישובים המרוחקים, סובר אני לא לכתוב כאן, כי הנסיון המעשי התכוף משיג לאין־ערוך יותר מאשר התיאוריה של סופרים קדומים.“

 

טיטוס ליוויוס / הפלישה הגדולה לאפריקה

Livius, Ab Urbe Condita, 29.25–27


זה ארבע־עשרה שנים נלחם חניבעל, המצביא הקרתגי המחונן, באיטליה במלחמה הפונית השניה, נחל נצחונות מפוארים ולא נוצח מעולם על אדמתה. אולם, גם הרומאים הוכיחו סגולות מופלאות של עקשנות, מסירות ומשמעת. משנדחק חניבעל לפינה הדרומית של איטליה, נמסר התפקיד של הדברת קרתגו לקונסול ולמצביא המהולל פובליוס קורנליוס סקיפיו. הלה הוכיח את כשרונותיו כבר מקודם בספרד, ולכן משקיבל עליו את הפיקוד, הגה והוציא לפועל תוכנית פלישה לאפריקה, על מנת להכות את האויב בארצו. המעשה היה ב־204 לפנה"ס, שנתיים בלבד לפני הנצחון הסופי במלחמה, בקרב זאמה.


25. „מספר החיילים שהועברו לאפריקה שונה הוא בשיעור לא קטן בקרב הסופרים. בדברי אחד עשרת אלפים רגלים ואלפיים ומאתיים פרשים, אצל אחר שישה־עשר אלף רגלים ואלף שש מאות פרשים, ועוד מצאתי בדברי סופר נוסף, כי הוא הגדיל (את מספרם) ביותר ממחצית חלקו של זה כלומר, איישו את האניות שלושים וחמישה אלף רגלים ופרשים. אחדים לא ציינו מספר כלל ועיקר, ואף אני מבכר להימנות בין אלה בענין מפוקפק זה. ככל שנמנע קויליוס מציון מספר,119 כן הוא הגדיל בלא שיעור את הרושם של ההמון העצום. הוא סיפר שציפורים צנחו ארצה מזעקות החיילים, והמון כה רב ירד לאניות, עד כי נראה שלא נותרה עוד נפש חיה בין באיטליה ובין בסיקיליה. הוא (סקיפיו) בעצמו דאג לכך, שהחיילים ירדו לאניות בסדר וללא ערבוביה; את צוותי האניות החזיק בידיו ק' ליליוס, מפקד הצי, שהורה להם לרדת לאניות עוד מקודם. תפקיד טעינת האספקה נמסר לפריטור,120 מ' פומפוניוס; נטען מזון לארבעים וחמישה יום, ומזה מזון מוכן ומבושל לחמישה־עשר יום. כאשר כבר היו כולם באניות, שלח הוא סירה מסביב שיתכנסו הקברניטים, המפקדים ושני חיילים מכל אניה לכיכר המרכזית לקבלת פקודות. לאחר שהתכנסו שאל אותם תחילה, אם טענו מים לאדם ולבהמה לאותו מספר יום כדגן. משהשיבו לו שמצויים מים לארבעים וחמישה יום, הורה אז לחיילים שיבטיחו את השקט, בעמדם ברצון לרשות אנשי האניה לביצוע העבודות בקורת־רוח ובלא סכסוכים; לליווי אניות המשא יהיה הוא בעצמו ול' סקיפיו בעשרים אניות מלחמה;121 באגף הימני, וק' ליליוס, מפקד הצי, עם מ' פ' קאטו – מי שהיה אז קוויסטור122 – באגף השמאלי במספר זהה של אניות; בכלי השיט המלחמתיים יהיה פנס אחד לכל אניה ואניה, באניות המשא – שניים, באנית הפיקוד שלושה כסימן היכר לילי. הוא הורה לקברניטים שינווטו לעבר אמפוריה,123 האדמה שם פוריה מאד ולכן האזור שופע הכל ויושבי הארץ שלווים כפי שמקובל לרוב באדמה דשנה, ונראה כי יגברו עליהם בטרם תגיע העזרה מקרתגו. בתום פרסום הפקודות הללו ציווה הוא לחזור לאניות, ולמחרת היום עם מתן האות העלו את העוגן בעזרתם הטובה של האלים.

26. הרבה ציים הפליגו מסיקיליה ואף מאותו הנמל עצמו, ולא במלחמה זו בלבד, ואין זה מפליא כלל. מירב הציים יצאו רק לשם ביזה, אבל מעולם לא היתה הפלגת צי לחזיון כה גדול. אפילו אם תעריך על פי גודל הצי, הרי שני קונסולים עם שני צבאות עברו מכאן גם מקודם, וכמעט אותו מספר של אניות מלחמה שהעביר אז סקיפיו, שכן בנוסף לארבעים אניות המלחמה העביר את צבאו בארבע־מאות אניות משא לערך. אולם המלחמה השניה124 שהתנהלה באיטליה נראתה בעיני הרומאים אכזרית מקודמתה כאשר נסתיימה אז בתבוסות גדולות של צבאות כה רבים בנפילת מפקדיהן; אך סקיפיו, המצביא, בין בשל מעשי הגבורה שלו ובין עקב מזלו המיוחד נעשה נערץ ברוב תהילה125 והסב אליו את שימת הלב. כמו כן, עצם רעיון הפלישה במלחמה זו לא הועלה על ידי אף מצביא כלשהו126 לשם סילוק חניבעל מאיטליה והעברת המלחמה וסיומה באפריקה. ערב־רב נדחק לנמל לחזיון, ולא רק של תושבי ליליבאום127 אלא גם של משלחות מסיקיליה אשר התכנסו שם הן ללוות את סקיפיו מטעמי כבוד והן אף אלה אשר באו יחד עם פריטור הפרובינקיה, מ' פומפוניוס; ובנוסף עוד, הגיעו ללוות את חבריהם לנשק אותם הלגיונות שנשארו בסיקיליה. לא רק הצי היה לחזיון למתבוננים מהחוף, אלא גם החוף הצפוף כולו מסביב – למפליגים.

27. משעלה השחר, ציווה סקיפיו מאנית הפיקוד שקט באמצעות כרוז וקרא: “אלים ואלות, דרי ימים ויבשות, אתחנן בפניכם ואבקשכם, שכל המעשים תחת פיקודי בהווה, בעבר ובעתיד, יעלו יפה לי, לעמה של רומא והפלבאים,128 לבעלי הברית ולבעלי הברית הלטינים,129 אשר באו איתנו בדרכו של העם הרומאי תחת פיקודי והנהגתי, ביבשה, בים ובנהרות; תיטיבו לסייע למעשי, הגדל תגדילו כוחם, החזירו את המנצחים יחד עימדי בריאים ושלמים בתהלוכת נצחון לאחר שתגברו על אויביהם והם מקושטים נשק שלל עמוסי ביזה; תאפשרו לנקום במרעינו ואויבינו, ואשר העם הקרתגי זמם לעשות למדינתנו, תנו כך את האפשרות, לי ולעם הרומאי לעשות לבני קרתגו, למען יראו וייראו.”

לאחר דברי התהילה שחט סקיפיו את הקורבן ואת נתחי הקרביים הנאים השליך לים, ונתן אות בחצוצרה להפלגה. בעזרת רוח נוחה וערה דיה יצאו לדרך ונעלמו במהרה מראיית הארץ. מצהרי היום ואילך החלו ערפילים, ואך בקושי נמנעו האניות מהתנגשות ביניהן; בלב הים נחלשה הרוח יותר. בלילה הבא נשארו אותם הערפילים, עם הנץ החמה הם נתפזרו וחזר כוח הרוח. כבר הבחינו בחוף. כעבור זמן לא רב אמר הקברניט לסקיפיו, שאפריקה אינה רחוקה מעל חמשת אלפים מילין,130 והוא כבר מבחין בכף מרקוריוס,131 ואם יצווה שינהג בכיוון זה, יהיה בקרוב כל הצי בנמל. משהיה סקיפיו בטווח ראייה של החוף, ביקש מהאלים שיראה את אפריקה לטובת המדינה והעם, וציווה לשייט132 הלאה לאורך החוף פנימה,133 לחפש מקום עגינה אחר לאניות. הם נישאו באותה רוח, אבל נוצרו ערפילים אותה שעה לערך כביום הקודם ואלה נטלו מהם את מראה היבשה ובשל לחץ הערפילים נחה הרוח. לאחר מכן גרם הלילה חוסר בטחון כללי, לכן הם הטילו עוגן לבל יתנגשו האניות או יעלו לחוף. כשהאיר היום, קמה אותה הרוח, ולאחר פיזור הערפילים ניגלו לנגד עיניהם כל חופי אפריקה.134 כאשר שאל סקיפיו, מהו הכף הקרוב ביותר, ומששמע שזה נקרא כף פולכר,135 אמר: “סימן טוב – לכאן תכוונו את האניות”. הצי נחפז לשם וכל הכוחות נחתו בחוף.

אני מקבל את הדעה של סופרים יוונים ולטינים די רבים, שהמעבר בים היה ללא בהלה וערבוביה. קויליוס היחיד, שלבד מזאת כי האניות לא טבעו בגלים, מספר על כל התלאות מטעם שמיים וים, ולבסוף שהצי נסחף בסערה מאפריקה אל האי איגימורוס136 ומשם תוקן אורח השיט אך בקושי, וכאשר עמדו האניות לשקוע עלו החיילים לחוף בעזרת סירות בערבוביה שלמה, בניגוד לפקודת המפקד, ולא אחרת משטרופי אניות בלא נשקם.“

 

פליניוס / סיפור מעשה על אודות תאנה

C. Plinius Secundus, Naturalis Historia, 15.20


ב־202 לפנה"ס נסתיימה המלחמה הפונית השניה, אבל רומא לא שקטה ולא נחה על זרי הדפנה שלה. קרתגו ירדה מגדולתה הפוליטית והצבאית, אבל היא הוסיפה לעשות חיל במסחר. השגשוג הזה עורר קנאה רבה ברומא, והביקורים במטרופולין היריבה הוסיפו והגדילו אותה עד מאד. סיפור המעשה הבא, המיוחס למרקוס פורקיוס קאטו (149–234 לפנה"ס), אופייני ביותר להלוך הרוחות ברומא באותה עת. קאטו השתתף במלחמה הפונית השניה, וב־195 נעשה קונסול. הוא הוסיף לשאת משרות רמות גם לאחר מכן, אולם הצטיין כנואם נלהב בסנאט וכלוחם עז נגד חיי המותרות, שפשו בקרב הרומאים לאחר הנצחונות בשתי המלחמות הפוניות הראשונות ובמלחמות במזרח ההלניסטי. ואף אם איננו מוכנים לייחס משקל מכריע למעשה כאל גורם היסטורי לפרוץ המלחמה הפונית השלישית, הרי מענינת לפחות דרך השכנוע של קאטו, כ’פרלמנטר' מנוסה.

20. „אותה התאנה, שנקראה בפי קאטו כבר באותם הימים ‘אפריקאית’, מזכירה לנו כיצד נוצל פרי זה ללקח טוב. אם כן, הואיל ונזעק הוא בכל ישיבת סנאט בלהט שנאתו העזה נגד קרתגו ובדאגתו לגורל צאצאיו כי קרתגו חייבת לההרס,137 הביא יום אחד לבנין הסנאט תאנה מאותה פרובינקיה138 שהקדימה להבשיל, ובהציגו לאבות139 אמר: ‘אשאלכם על דעתכם, אימתי פרי זה נלקח מעצו?’ כאשר נקבע בידי כולם שהוא טרי, אמר – ‘לפני שלושה ימים נקטף בקרתגו; כה קרוב האויב לחומותינו!’ מיד הוחל במלחמה הפונית השלישית, אשר במהלכה קרתגו נהרסה, אמנם קאטו מת שנה לאחר מכן. על מה נתפלא תחילה, על חרדתו הנובעת מראייתו המפוכחת, או על המקרה העיוור, על מהירות נסיעת האוניה, או שמא על עזוז רוחו של האיש? מעל הכל שאין נפלא מזה לדעתי, כי העיר הענקית ההיא, יריבתה של רומא על שלטון העולם משך מאה ועשרים שנה,140 חרבה עקב הבאת ראיה של פרי אחד, אשר לא טרביה או טראסימנוס ולא קאנה,141 שם נקברה תהילת רומא, ולא מחנה הפונים שהתבצר במרחק של שלוש אבני־מיל ממנה, או חניבעל שרכב על סוסו עד לשער קולינה,142 יכלו להשיג זאת. בשיעור זה קירב קאטו את קרתגו אלינו באמצעות הפרי.“

 

קיקרו / כיצד הסגיר ורס את הצי הרומאי לפירטים

M. Tullius Cicero, In Verrem, 2.5.31–35


בראשית הקריירה הפוליטית שלו, ב־75 לפנה"ס, נשלח קיקרו לסיקיליה כמושל, אך לא ניצל את תפקידו לדיכוי התושבים למען בצע כסף. בהתנהגותו השקולה והמתונה אף רכש את אמונם של רוב תושבי האי, ולכן כאשר המושל ורס (71–73 לפנה"ס) נהג בהם בדרך הפוכה, פנו בני סיקיליה אל קיקרו שיהיה פרקליטם במשפט שהגישו נגד מושלם לשעבר. סופו של דבר, כי ורס יצא לגלות מרצון, והצלחה זו העלתה את קרנו של קיקרו והפכה אותו לנואם הראשון במעלה והמבוקש ביותר ברומא.

קרוב לוודאי כי נאומיו בבית המשפט לא נאמרו בדיוק כפי שהם כתובים, אלא עובדו ולוטשו לשם פרסום. כמו כן, אין הדבר בטוח שנאומו נגד ורס, המובא להלן, נאמר בכלל בבית המשפט, ויכול להיות שהוא פורסם בלבד לאחר מכן.

31. „לאחר שצבר ורס שלל רב והתעשר בעבדים, בכסף ובמלבוש, לא נתן דעתו כלל לציוד הצי, לגיוסם מחדש של חיילים ולאספקתם, על אף שהדבר יכול היה להיות לא לטובת הפרובינקיה בלבד, אלא גם לתועלתו הוא. הרי בעיצומו של הקיץ, כאשר כל הנציבים האחרים נהגו לבקר בפרובינקיה ולנסוע בה לאורכה ולרוחבה, או אף לשוט בים תוך פחד וסכנה רבה מפני הפירטים, אותה עת לא היה לו די בסיפוק חמדנותו ותאוותיו בביתו המלכותי, משכנו הרגיל של הנציב, שהיה לפנים משל המלך היארון,143 אלא כמנהגו בעיתות קיץ, וכפי שכבר ציינתי לעיל, הוא ציווה לנטות בחוף אוהלים מיריעות פשתן מתוחות. יש חוף באי, בסיראקוסאי, מאחורי מעין ארתוסה,144 ליד הפתח והכניסה לנמל, במקום נאה מאד המוסתר מעיני הבריות. הנציב מטעם עמה של רומא, השומר ומגונן על הפרובינקיה, בילה כאן את ימי הקיץ באופן כזה, שמדי יום התקיימו משתאות בחברת נשים, ואף לא איש הסב לשולחן מלבדו וזולת בנו, הלבוש טוגה בעלת שולי ארגמן;145 ואם אכן ציינתי אל נכון שלא היה שם גבר מלבדם, כי אז לא נכח שם אף לא גבר אחד. לעיתים הובא שמה טימארכידס, העבד המשוחרר, אולם הנשים היו נשות האצולה לבד מאחת, היא בתו של השחקן איסודורוס. (ורס) לקח אותה עקב אהבתו אליה מחלילן ברודוס. היתה שם עוד אחת, פיפה שמה, אשת איסכריו מסיראקוסאי, אשר על תאוותה של אישה זאת נכתבו ונפוצו שירים רבים בסיקיליה כולה. גם ניקה, אשת קליאומנס הסיראקוסאי, היתה שם, אשר היללוה ככלילת היופי. בעלה אהב אותה, אולם לא יכול ואף לא העז לעמוד כנגד תשוקתו (של ורס), ועם זאת היה הוא גם מחויב לו עקב מתנותיו וחסדיו. ברם, על אף היותו – כידוע לכם – חסר כל בושה, הוא לא יכול אותה עת להחזיק לידו בחוף את האישה בשובה ובנחת ימים כה רבים, כל עוד נמצא הבעל בסיראקוסאי. לפיכך הגה (ורס) רעיון מיוחד במינו: את האניות, שהנהיג סגן הנציב, העביר לקליאומנס, והורה שקליאומנס – איש סיראקוסאי – יעמוד בראש הצי של העם הרומאי ויפקד עליו. זאת הוא עשה לא על מנת שהלה יהיה הרחק מן הבית כשהוא נוסע בים, אלא כדי שייעדר ברצון תוך כבוד וחסדים רבים; ובשעה שהבעל הורחק ושולח, לא החזיק בה בחופשיות רבה יותר – כלום עמד אי־פעם מישהו כנגד תאוותיו – אלא בשלוות נפש יתרה, לאחר שסילק משם לא רק את הבעל, אלא אף את יריבו. כך קיבל לידיו קליאומנס הסיראקוסאי את צי בעלות הברית.146

32. וכי על מה אלין ואתלונן תחילה? על שניתן הכוח, הכבוד והסמכות של סגן הנציב, הגזבר והמושל לידיו של איש מסיקיליה? אם עיכב אותך העיסוק במשתה הנשים, היכן הם הגזברים, אייה סגני הנציב, היכן הדגן שמחירו שלושה דינרים המידה, איפה הפרדות, איפה האוהלים, היכן השפע הרב של הציוד, שהעם הרומאי העביר ונתן לפקידים ולנציבים? ולבסוף, אייה המפקדים והקצינים שלך? ואם לא נמצא אזרח רומאי לתפקיד ההוא, מה באשר לאותן ערים, אשר נשארו בלא־הפסק בידידות ונאמנות עם העם הרומאי? היכן הם בני סגסטה, אייה הם בני קנטוריפה,147 אשר בשרות, בנאמנות ובידידות עתיקת־יומין ואף בקרבת־דם התקשרו בשמו של העם הרומאי? הוי, אלים בני אל־מוות! וכי משנצטווה קליאומנס, איש סיקיליה, לפקד על החיילים, האניות והקברניטים של הערים הללו, כלום לא ניטל בכך על ידו כלל כבודם של המעמד, הצדק והשררה? האם ניהלנו מלחמה כלשהי בסיקיליה, שלא נעזרנו בה בבעלי הברית מקנטוריפה נגד האויב הסיראקוסאי? ואני רוצה שכל הדברים האלה ייאמרו לזכרון ימים עברו, ולאו דוקא לבזיונה של עיר זו. לכן, האיש המפורסם והמפקד המצוין, מ' מרקלוס,148 אשר בזכות גבורתו נכבשה סיראקוסאי ונתקיימה עקב מידת רחמיו, לא אבה שסיראקוסאי כלשהו יתגורר באותו חלק של העיר הנמצא באי; ואגיד לכם שאף היום אינו מורשה סיראקוסאי להתגורר בחלק זה, הלא זהו המקום שאפילו המעטים יכולים לגונן עליו; ולפיכך הוא לא רצה להפקידו בידי אנשים בלתי־מהימנים. ומה גם, זהו אותו חלק של העיר, אשר אליו מגיעות אניות מלב־ים. אי־לכך חשב הוא, שאין לתת בידי אלה את מפתחות המקום, אשר תכופות נעלוהו בפני צבאותינו. ראה־נא (ורס), מה בין תשוקתך אתה למופת אבותינו ובין תאוות הבשרים שלך לחוכמתם ולתבונתם. הם נטלו מהסיראקוסאים את פתח הכניסה לחוף, ואילו אתה ויתרת על פיקוד הצי; הם לא אבו כי אלה יגורו במקום אשר אליו יכולות האניות להגיע, ואילו אתה העדפת שאיש סיראקוסאי יעמוד בראש האניות והצי; לאלה אשר ניטל מהם חלק מעירם, הענקת חלק מריבונותנו; ואותם הסיראקוסאים, אשר תודות לעזרת בעלי הברית שמעו בקולנו, פקדת עליהם להישמע לסיראקוסאי.

33. קליאומנס הפליג מהנמל בארבע־חתרית149 מקנטוריפה, ובעקבותיו באו אניות מסגסטה, טינדאריס, הרביטה, היראקליאה, אפולוניה והאלונטיום,150 צי נהדר למראה־עיניים אולם חסר־ישע וחלוש בשל פיטורי לוחמים וחותרים. רק בפרק הזמן שבו עבר ליד (מקום) התהוללותו המבישה ראה הנציב המצוין והנפלא הלז את הצי שתחת פיקודו. והלה, שימים רבים איש לא ראהו, הופיע לרגע קט בפני אנשי הצי. הנציב מטעם העם הרומאי עמד שם בחוף, נעול סנדלים, בגלימת ארגמן ובכותונת עד קרסוליו כשהוא נשען על זרוע ריבתו; כבר ראו אותו תכופות בלבוש זה בני סיקיליה ואזרחי רומא רבים מאד. לאחר מכן התקדם קמעא הצי ולבסוף עגן ביום החמישי בפאכינוס;151 מחמת הרעב נאלצו המלחים ללקט שרשי דקל־בר המצויים בשפע במקומות אלה כמו ברובה הגדול של סיקיליה, ובהם ניזונו המסכנים העלובים הללו. אך קליאומנס, שחשב את עצמו כעין ורס שני בחמדנות בהפקרות ואף בסמכות, בילה ימים שלמים, בדומה לו, בשתיה באוהלו הממוקם בחוף.

34. והנה, בהיות קליאומנס שתוי בעוד האחרים רעבים, הודיעו פתאום על נוכחות פירטים בנמל אודיסיאה,152 שכן כך נקרא המקום, ואילו הצי שלנו היה בנמל פאכינוס. הלא היה שם חיל־מצב – לא בפועל אלא להלכה – וקליאומנס קיווה כי בחייליו שיעביר משם יוכל להשלים את מספר המלחים והחותרים. אך אותו הלך־מחשבה של האיש הקמצן הלז נתגלה הן לגבי חיל המצב והן לגבי הצי, שכן נותרו שם מעטים ואילו היתר פוטרו. בראשונה ציווה קליאומנס להרים תורן בארבע־חתרית מקנטוריפה, להניף בה מפרשים ולחתוך את כבלי העוגנים, והורה לאותת כדי שהיתר יבואו בעקבותיו. אניה קנטוריפאית זאת היתה בעלת מהירות לא־תיאמן בהפליגה במפרשים, שכן בימי נציב זה איש לא יכול היה לדעת מה מסוגלת אניה כלשהי לחולל בכוח משוטיה; אם כי עקב כבודו ומעמדו של קליאומנס חסרו בארבע־חתרית זו חותרים וחיילים לא־רבים ביותר. הארבע־חתרית הנמלטת כבר נעלמה כמעט כליל מאופק הראיה, כאשר גם יתר האניות התכוננו במקומן ליציאה. לנותרים הללו היתה עוד די תעוזה, אם כי היו הם – לפי מצב הדברים – מעטים, ובכל זאת הכריזו שבדעתם להילחם ואת שארית חייהם וכוחם אשר הותיר בהם הרעב העדיפו להפקיד ביד הנשק. אם כן, לולא ברח קליאומנס מלכתחילה, היה טעם כלשהו להתנגדות. הרי היתה זאת האניה הספונה153 היחידה, ולפיכך גדולה דיה כדי שתוכל להיות מגן לאחרות, ואילו נקלעה היא להתנגשות עם הליסטים, היתה נראית כעין עיר בין אותן ספינות פירטיות.154 אולם הם ננטשו חסרי־ישע על ידי מצביאם ומפקד הצי, ובלית־ברירה החלו נעים בקורס שלו. וכפי שעשה קליאומנס, הפליגו גם אלה לעבר הילורוס, ולאו דוקא מפני הפירטים נמלטו, אלא הלכו אחר מפקדם. והנה, כל מי שהיה האחרון במנוסה – נמצא ראשון בסכנה, שכן תקפו קודם הפירטים כל אניה אחרונה, זו אחר זו. ראשונה נלכדה אניה מהאלונטיום, את מפקדה, פילארכוס, איש אציל מהאלונטיום, פדו לימים מהליסטים בני לוקריס בכספי הציבור ומפיו שמעתם בדיון המוקדם תוך הצהרה בשבועה את הסיפור כולו ונסיבותיו. אחריה נלכדה אניה מאפולוניה, אשר מפקדה – אנתרופינוס – נהרג.

35. כל עוד התרחשו דברים אלה, הגיע כבר קליאומנס אל חוף הילורוס, יצא מהאניה בריצה והותיר את הארבע־חתרית מיטלטלת בין הגלים. משראו מפקדי האניות הנותרים את מצביאם יוצא לשפת הים, וכאשר הם בעצמם לא היו עוד מסוגלים להשיב מלחמה שערה בדרך כלשהי ואף לא לנוס בדרך הים, העגינו את אניותיהם ליד הילורוס והלכו אחר קליאומנס. לאחר מכן ציווה היראקליאו, המנהיג של הפירטים – שניצח בניגוד לצפוי ולא בגבורתו־הוא, אלא בשל החמדנות והנבלות (של ורס) – להעלות באש ולשרוף עם רדת הלילה את הצי הנהדר של העם הרומאי שנפלט והוטל לחוף.

הוי, היום המר והנמהר לפרובינקיה סיקיליה! הוי, מקרה אסון ויגון לחפים־מפשע רבים! הוי, אותה חמדנות וחרפה חסרת דוגמה! זה היה אותו הלילה, בו ניצת ונבער הנציב בלהט עגבתו הבזויה, ואילו צי העם הרומאי בלהבות הפירטים.“

 

פליניוס / על אוצרות הים

C. Plinius Secundus, Naturalis Historia, 9.54–65


גאיוס פליניוס סיקונדוס (79–23 לספה"נ), היה סופר, איש מדע ואדמירל בצי הרומאי. הוא סיכם לדורות הבאים את ידיעת תקופתו על הטבע. יצירתו הגדולה (Historia Naturalis – חקר הטבע, מכילה שלושים ושבעה ספר. במפעל ענקי זה מצויים תיאוריות פילוסופיות על היווצרות העולם, גיאוגרפיה, תורות רפוה ותיאורי טבע. רושמו של הסופר היה רב מאוד והשפעתו הורגשה אפילו בתקופה של החקר האמפיריסטי שבעת החדשה. לא נשאר פליניוס על רקע התיאור היבש בלבד, אלא הפליג בסיפוריו לפי מטב המסורת ההליניסטית הרחק מעבר למדעיות הטהורה. לפיכך לא נפקד מקומם של הסיפורים העממיים והבדותות של עוברי אורחות ימים והאוקיינוסים.

לשם ציון להיטותו למדעים נזכיר, כי פליניוס נחשב הקרבן הראשון של החקירה המדעית, שכן מותו בא לו עת התפרצות הוויזוּב, כאשר הלך לבחון מקרוב תופעת אימים זו.

„על המרגליות, כיצד נולדות והיכן.

54. מבין כל הדברים בעלי הערך תופסות אפוא המרגליות את המקום העיקרי והראשי. הן מגיעות אלינו מהאוקיאנוס ההודי, מקרב אותן חיות הים, אשר על טבען וגודלן דיברנו לעיל, ובאות דרך ימים מארצות רחבות־ידיים שטופות־שמש. גם ההודים רוצים להגיע אל אותם האיים, אשר אמנם מעטים הם. הפוריים ביותר טאפרובאנה, סטואידיס וגם פרימולה, הכף הקדמית של הודו. כשם שסיפרנו בתיאור העולם.

מוצאה והתפתחותה של צדפת הפנינים לא שונים בהרבה משל צדפות המאכל. משמיחמת אותם שעת הרביעה, אומרים כי נפערות הן, שתתמלאנה אגל ההפריה וממליטות אחר ההריון; וולד הצדפה הוא המרגלית, אשר איכוּתה כפי אגל ההפריה. אם אגל טהור נשפך לתוכה, מראָה לבן, אם הוא עכוּר, הוולד מזוהם ומשקף את חיוורון השמים המעוננים. יוצא, איפוא, כי גדול יותר קשרה עם השמים משעם הים, ומכאן צבע השחקים לה או של בהירות הבוקר. מילוי הסיפוק במועדו מביא להמלטת מרגליות גדולות. לאור הברקים נסגרות הצדפות, וכלאחר תענית, מרגליותיהן קטנות; ואם רעמו השמיים, הן נפחדות, נסגרות חיש מהר ויוצרות מעין בעבוע נפוּח ללא גוף; זוהי ההפלה של הצדפות. הוולדות קמים עם שכבות עור, הוא נראה לי כעין קרום ורק המומחים יודעים לנקות. תמהני, כי ששות למראה השמיים, הן מאדימות מהשמש, לובנן יאבד כגוף האדם, לפיכך מעלה יתרה יש למרגליות הים, שכּן הן שקוּעות יותר משקרני השמש חודרות. הן אף מצהיבות מהזקנה והקמטים, לבד אם יעמוד להן חשק הנעורים המבוקש. גם משמינות מזקנה, נדבקות לצדפות ורק בשופין אפשר להפרידן. פניהן עגול בצד אחד ושטוח מהצד השני. לכן נקראו בשם „טוף“. רואים אנו, שעקב תכונה זאת דבוקות המרגליות הללו בצדפות ואז משמשות הן שפופרות להחזקת משחה. זאת ועוד: המרגלית במים תהיה רכה ולאחר הוצאתה תתקשה.

כיצד מוצאים אותן?

55. בהבחין הצדפה ביד אדם, נסגרת ומסתירה את אוצרה, מיטיבה לדעת כי לשם זה מבוקשת ואם תקדים היד, תחתוך הצדפה בלהבה וללא כל עונש צודק לה, מבלי שתוגן יד האדם בגמול כלשהו למעשה הצדפה. זאת ועוד: בחלקן הרב מצויות הן בין הסלעים, מלוות במעמקים על־ידי כלבי ים ועל־אף הקשיים הללו לא נמנעות הנשים משאת מרגליות באזניהן. מספרים, כי כשם שבקרב הדבורים, כן גם בקרב להקות הצדפות מתבלטות אחדות בגודלן ובגילן כעין מנהיגות ולהן זריזות מופלאה לשמירה. באמצעות אמודאים משיגים אותן; לאחר היתפסותן סוגרים עליהם בקלות ברשתות הפרושות ומוכנסות למלח בכלי חרס. משהאדים הבשר כולו, נופל החרצן של הגוף אל התחתית וזהו ה־unio, המרגלית היקרה.

סוגי המרגליות היקרות.

56. למעלה מכל ספק הוא, שהשימוש מכלה את המרגלית ואי הדאגה בה תשנה את צבעה. עיקר ערכה בלובן, בגודל, בעגוליות, בחלקלקות, במשקל וכמעט שלא ייתכן, כי תימצאנה שתיים דומות זו לזו. מכאן השם unio – ז.א. אחד ויחיד, ובכך ציינו את התאוותנות הרומאית, שכן לא המציאו שם אחר לה בקרב היוונים ולא בקרב הברברים מהשם margarita – מרגליתא. רב הוא ההבדל בלובן, הוא בהיר יותר למצויות בים האדום, האוקיינוס ההודי משווה לקרום המרגלית מראה אבן יקרה; אי לזאת, בולטת היא בגודלה. המשובחת ביותר בשל צבעה נקראת „צָריף“. למרגליות המיוחסות הערך משלהן. בשם „רְאָיָה“ נקראות אלה, אשר צורתן כשל תיבת בהט, ארוכות ומשופעות המסתיימות בעיגול שלם. את המרגליות הללו תלו הנשים על אצבעותיהן, שתיים־שלוש באזניהן היו סימן לגנדרנות; לשם ביטוי המותרות באו שמות לועזיים למרגליות, אשר דרש הדור הפזרני האבוד, ואם כך, קראו למרגליות „רעשנים“, ואפילו כבר בשל השמחה למשמע צלצולן ולהקשתן. גם העניות חוזרות ואומרות, שהמרגלית היא ליווי נאות בחוצות. זאת ועוד: שמו על רגליהן ולא רק על השרוכים בלבד, כי אם על כל הסנדל כולו. לא הסתפקו לשאת את המרגליות, אלא גם הלכו בהן ובתוכן.

בים שלנו אפשר למצוא בתכיפות סביב הבוספורוס של תראקיה. המרגליות האדומות והקטנות הללו נקראו – mya. באקרנניה155 מצויה צדפה ששמה – pina. היא מולידה מרגליות, אך מסתבר, שלא רק סוג אחד יולדת. הרי יובה156 סיפר, שיש לערבים צדפה הדומה למסרק מעוטר בחריצים, מחטה כשל הקיפוד, והמרגלית שבתוכה בשרה כבּרד. צדפות אלה לא מגיעות אלינו. גם באקרנניה לא המשובחות מצויות, הן ללא צורות, גסות וצבע שיש להן. טובות יותר מצויות סביב אקטיום וסמוך לחופי מאוריטאניה157. אלכסנדר פוליהיסטור וסודיניס סבורים כי אלה הזקינו וצבען דהה.

מר טבען.

57. מובן, שגופן קשה ולא נשברות בנפלן. לא נמצאות תמיד באמצע הבשר, אלא במקומות שונים. ראינו כבר בקצה, כאילו יוצאות מן הצדפה ומצויות ארבע־חמש בכל צדפה. משקלן היה עד הלום כחצי אונקיה ולמעטות קצת יותר. ידוע, שבבריטניה נולדות קטנות ודהויות, והרי גם יוליוס האלוהי רצה, ששריונו, אשר הקדיש לווינוס האם במקדשה, ייעשה ממרגליות בריטיות.

דוגמאות עליהן.

58. ראיתי את לוליה פאולינה, אשת הפרינקפס, עונדת איזמרגדים ומרגליות לא רק בשעת פולחן רציני וחגיגי, אלא גם במשתה אירוסין פשוט, והן כמעשה מקלעת נוצצו על ראשה, בצמתה, באזניה, על צווארה ועל אצבעותיה; מחירן ארבעים מיליון ססטרקיוס158 והיא מוכנה להוכיח מיד ע"פ חשבונות. לא היו אלה שי של הפרינקפס הפזרן, אלא חפצי ירושה, ז.א. מקורן מביזת הפרובינציות. סוף הגזלות היה, שהפסיד מ. לוליוס את ידידות הקיסר גאיוס בן אוגוסטוס, כי שם רע יצא לו עקב המתנות של מלכי כל המזרח, ועל כן הרעיל את עצמו ונכדתו נראתה עונדת ארבעים מיליון ססטרקיוס לאור הלפידים. אכן, יראו־נא מצד אחד את קוריוס או פבריקיוס159, אילו אוצרות הובילו הם בתהלוכות הנצחונות שלהם, ישערו אף את אפיריוניהם ומצד שני את לוליה, קדשה רמת־מעלה זאת המסבה לשולחן; כלום לא ירצו הבריות להדיחם מהכרכרה לאחר הנצחון? אך לא היו אלה כל הדוגמאות למותרות.

לעולם היו שתי מרגליות גדולות; שתיהן בידי קליאופטרה, המלכה האחרונה של מצרים, אשר מלכי המזרח הורישו לה. אנטוניוס סעד במשתאות שלה יום־יום לשובע, אבל נישאה גאוותנותו וחוצפתו, כי זלזלה היא בפזרנותו ובהודו; לכן שאל אותה, במה תוכל להוסיף לגדולתה – היא השיבה, שתוך ארוחה אחת תכלה עשרה מיליון ססטרקיוס. אנטוניוס ביקש להיווכח על כך, אבל לא חשב, שזה ייתכן. לפיכך התערבו ולמחרת הוכרע הדבר. הוגשה לו ארוחה מפוארת אך לא יוצאת דופן. הוא חייך ודרש את החשבון. אז אמרה היא, שזהו עדיין לא כלום ותוכיח, שהארוחה תשווה את מחירה, עשרה מיליון ססטרקיוס, ולאחר זאת ציוותה להביא את הלפתן. לפקודתה הניחו המשרתים לפניה גביע משקה חמוץ, אשר חריפותו וכוחו ממיסים את המרגליות. היא ענדה אז באזניה איזה אוצר טבע מיוחד במינו. אנטוניוס התבונן באשר עתיד להיעשות, ואז הורידה היא מרגלית אחת, טבלתה ומשנמסה גמעה את המשקה. ל. פלנקוס, שופט ההתערבות, הושיט את ידו לעבר השנייה, כי התכוננה היא לכלותה באותו אורח, והכריז את אנטוניוס מנוצח לכל הדעות. השמועה אומרת, כי אחר נפילת המלכה, שזכתה במחלוקת, נחתכה לשתיים המרגלית, בת הזוג, אשר האחת היתה להם למחצית הארוחה, ונתלו באזני ווינוס במקדש אלי רומא.

אימתי באו לשימוש ברומא.

59. אמנם לא להם היו זרי הדפנה ונשללה מהם אף תהילת המותרות. קודם עשה זאת עם מרגלית רבת ערך קלודיוס, בן שחקן הטרגדיות איזופוס, שירש מאביו הון תועפות. על כן לא יתגאה אנטוניוס בשלטון הטריומווירט שלו, – מי שממש לשחקן דמה, – והרי אף ללא התערבות נערכה הצגה זאת, שתהא מלכותית יותר, וכי שינסה לתהילת חכו מה טעם למרגליות; וכדי שייפלא הדבר ולא הוא בלבד יכיר זאת, נתן אי אלו מרגליות לגמיעה במשתאותיו. לשימוש היום־יומי בא לרומא לאחר כיבוש אלכסנדריה; פנסטלה מספר, שהחלו במרגליות קטנות וזולות; אך זוהי טעות, שכן איליוס סטילו מוסר, שכבר בזמן מלחמת יוגורתה ניתן השם unio למרגליות הגדולות ביותר160.

על הארגמנית (Purpura).

60. היו המרגליות קנין עולם, עוברות בירושה ורכוש שהוא כעין נכסי דלא ניידי; אמנם את צבעי התכלת והארגמן מבלה הזמן, בכל זאת גם אותם המותרות הולידו וערכם כשל המרגליות.

הארגמניות חיות שבע שנים לכל היותר. נחבאות בראשית הקיץ שלושים כארגמונים (Murex). מתבודדות באביב, מתחככות אשה ברעותה ומפרישות מעין שעווה מתמשכת. וכן גם הארגמונים. באמצע גרונן של הארגמניות תמצא את אותה הבלוטה המבוקשת לצביעת בגדים. שם מצוי העורק הלבן, המכיל מעט ליחה; ממנו נמצצת הליחה היקרה הנוצצת בצבע ורד כהה; יתר חלקי הגוף נטולי כל ערך הם. משתדלים לצוד אותן בעודן חיות, שכן הן מקיאות עם חייהן את הליחה. מוציאים (את הליחה) לאחר הסרת הקונכיה מהארגמניות הגדולות, את הקטנות משברים חיות יחד עם קונכיתן והן יורקות כך את ליחתן. הארגמנית המשובחת מצויה בצור שבאסיה, במנינכס של אפריקה161, בחופי ג’טולי של האוקינוס162 ובלאקוניה של אירופה163. את הארגמנית הפיצה רומא הרפובליקאית; היא היתה להוד הנעורים, הפרידה בין פרשים לאצילים, ריצתה את האלים, פארה כל לבוש ומקומה בתהלוכות הנצחון ליד הזהב היה164 הייסלח טרוף־דעת זה למען הארגמנית; וכי מנין לה לתכלת ערכה הרב, אשר צבעה כחלחל־ירוק בדומה לים הרוגש?

אורך לשון הארגמניות כשל אצבע, בה הן אוכלות ונוקבות חלזונות אחרים, כה חזק הוא קוצן. גוועות במים המתוקים וכן בשפכי הנהרות; אחרת, אם ניצודו, הן חיות חמישה ימים בריר שלהן. כל החלזונות גדלים במהרה, הארגמנית במיוחד, ותוך שנה מגיעים לגודלם המלא.

אלו משפחות לארגמנית.

61. אילו עברתי לנושא אחר, אז המותרות סבורות היו, כי הן קופחו ואנו מואשמים היינו אשמת רשלנות. לפיכך נשרך את דרכנו אל בתי המלאכה, למען יתמצאו אוהבי המותרות בהנאת החיים, אמנם טעם הפרות יוודע עם אכילתם בלבד. מצויים שני מיני חלזונות להכנת צבעי הארגמן והתכלת, אשר להם החומר זהה. ההבדל הוא בערבוב. ה־bucinum הוא חלזון קטן, שמו ניתן ע"פ דמיונו לכלי המשמיע קול חצוצרה (bucina); פיו עגול ובקצהו חתוך. השני נקרא בשם ארגמנית, מקורה בולט ובו תעלה, צידה המצונר של התעלה נוטה לעבר פנים ודרכו שלוחה הלשון. הארגמנית מסומרת עד הסליל, ומסביב שבעה זיזים לה, אשר אין ל־bucinum, אבל לשניהם טבעות כמספר שנות חייהם. ה־bucinum נצמד רק לאבנים ונאסף סביב הסלעים.

הארגמניות נקראות בשם אחר פלגיות (ימיות), ומיניהן נפרדים ע"פ המאכל וסוג הקרקע שלהן. ארגמנית הבוץ שגדלה בטיט הרקוב וארגמנית האצות, שתיהן זולות מאד; טובה יותר היא ארגמנית הסלע, שנאספת בין סלעי הים (בדרום יוון?), ממנה מפיקים צבעים קלים וחוורים; ארגמנית החלוק, שמה על חלוקי הים, מתאימה להפליא לייצור התכלת; הטובה ביותר לייצור צבעי הארגמן היא הארגמנית ה־dialutense, מגדלים אותה במקומות רבים. הארגמניות ניצודות ברשתות דייג קטנות, הסגורות סריגה דלילה והמושלכות לתוך המעמקים. גם פתיון יש בהן, שהוא חלזונות פעורי פה ונשכניים, כפי שרואים את הצדפות. הם גוועים וקרובים למות, אך בבואם לים חוזרים לאיתנם בנשימה תאבה. הארגמניות מסתערות עליהם ומתקיפות אותם בלשונות מושטות. החלזונות נרגזים מהעקיצות, נסגרים ולוחצים אותן בנשיכה. כך ניתלות הארגמניות בתאוותנותן ונישאות.

כיצד צובעים בהן דברי צמר.

62. הזמן המועיל ביותר לצוד אותן הוא אחר ראשית הקיץ או לפני האביב, כי אז מפרישות ריר והליחה שלהן נזילה; אבל בתי המלאכה אינם יודעים זאת, אמנם היא כלל ועיקר. כפי שאמרנו לעיל, מוציאים לאחר מכן את העורק, לכך מוסיפים את המלח הדרוש בשיעור ששה חלקים לכל מאה ליטראות; יש להשרות שלושה ימים, וכוחו יגדל ככל ש(התוצר) טרי יותר; לאחר מכן מבשלים ב(כד) עופרת; למאה כד נוזל מקביל תוצר של חמש מאות ליטראות; הייבוש ייעשה בטמפרטורה מתונה ודרך צינור של כור מורחק. מסירים את בשרה, אשר, כמובן, נדבק לעורק, וביום העשירי טובלים לדוד חתיכת צמר מכובס לנסיון. תוכן הדוד סונן וכל עת שכדאי, יבושל הנוזל. הצבע האדום־בהיר זול מהכהה. הצמר סופג חמש שעות, טובלים שוב, עד כי יגמא את כל הריר המורעל. ה־bucinum איננו יקר, כי צבעו דהה; מוסיפים לפלגי ואז תקבל את אפלוליות הצבע הכהה ואת הזוהר של השָני המבוקש כל כך. כשמערבבים אותם, יחזק הצבע או יכהה. לצביעת…165 ליטראות צמר מה־bucinum זקוקים למאתים ליטראות, מהפלגי מאה ואחת עשרה ליטראות. כך מתקבל צבע האחלמה (ספיר כחול – amethystus) המפורסם. את הצבע הצורי מכינים: תחילה משרים בפלגי בעוד הבשול בראשיתו והנוזל לא מוכן; לאחר מכן מעבירים להשראה ב־bucinum. שבחו הרב הוא, שצבעו כשל הדם הקרוש, מראהו כהה מלפנים, ומן הצד מחזיר אור נוצץ; זהו, אשר עליו מספר הומרוס בשם ארגמן־דם.166

אימתי בא הארגמן לשמוש ברומא; ומאימתי היו הטוגה והטוניקה (חולצה) בעלות שולי ארגמן

63. יודע אני, שצבע הארגמן היה בשמוש ברומא תמיד, אבל בזמן רומולוס167 רק בלבוש המלכים. אומרים, שטולוס הוסטיליוס168 הכניס לאופנה את הטוגה והטוניקה בעלות שולי הארגמן לאחר הנצחון על המלכים האטרוסקיים. ק. ניפוס, שנפטר בזמן אוגוסטוס האלהי, סיפר: „בימי נעורי הארגמן־סגול בא לאופנה, אשר מחירו היה מאה דינר169 הליטרה, ולאחר מכן בא האדום הטארנטיני170. בעקבותיו בא הארגמן הצורי, שהוכן בהשראה כפולה ושלא תוכל לקנותו אפילו באלף דינר הליטרה. גינו את לנטולוס ספינתר, משהשתמש ראשון בטוגה בעלת שולי ארגמן“. הוסיף ואמר עוד ניפוס: „מי לא מכין בימינו את ספת הסעודה שלו מאריגי ארגמן?“. ספינתר היה אידיל171 בשנה ה־691 שמאז ייסוד העיר, בשנת הקונסולט של קיקרו. כל אריג, שצבעו בארגמן ושהוכן בהשראה כפולה, יוצר בהוצאות רבות, אם כי היום צובעים כמעט כולם בארגמן כזה.

על בגדי התכלת.

64. אחרת היא ההכנה לבגדי התכלת, ללא bucinum; מערבבים לנוזל מים ובאותו שעור גם הפרשה נוזלית של אדם. מוסיפים עוד מחצית הכמות של התוצר. כך יוצא אותו צבע חוורון בעושר מזויף, שרבים מהללים, והוא בהיר יותר, ככל שהצמר להוט לרוות את צמאונו.

ערך התוצר זול בהתאם לפוריות החוף (בחלזונות); מחיר הארגמן הפלגי אינו עולה על חמש־מאות ססטרקיוס עבור מאה ליטראות, ארגמן ה־bucinum לא יקר משל מאה ססטרקיוס, אך יודעים גם על מחירים מופרזים.

על צבע האחלמה, על הארגמן הצורי, על ה־hysginum, על השָׁני.

65. (לכל דבר מוזר) שונה היא התחלתו משסופו: נעים להשתעשע בהוצאות כספיות ולחבר שעשוע לשעשוע; לזיף, אשר כבר זיף הטבע; כאילו צבעת את צב השריון (הצבעוני) וערבבת כסף בזהב שייצא לך נתך חשמל (מתכת זהבהב – electrum) ולהוסיף להם עוד אָרד, למען תקבל מתכת קורינתית. לא די שנטלת מהאבן היקרה את השם אחלמה וייצרת מחדש תוך השראה בארגמן צורי; משניהם שם לשמצה ומותרות כפולות יצאו; ובעת שעשו צבע תכלת, סברו כי מוטב לעבור ולהכין ארגמן צורי. אכן חייב האדם להתחרט על מעשים כאלה, כי השינוי המלאכותי יפחית מהערך. מכאן יצאה המחשבה, שמשגיאה התגשמה שאיפה שמראה מוזר לה; קמו שתי דרכים למותרות (שבצבעים); שצבע מכסה את רעהו ואמרו, שכך הצבע נעים ורך; זאת ועוד, מערבבים את התוצר בצמח יבשתי, ואשר כבר נצבע כך, צובעים שוב בשָני צורי, כך יצאה ה־hysginum (מין שָני). השָני מגאלאטיה172 הוא עשוי מגרעין אדום, כפי שהבהרנו בפרק שעל צמחי היבשה; ומסביבת אמריטה של לוזיטניה173, אשר משובח מאד. וכדי שנסיים את עניננו על הצבעים האצילים: מהגרעין בן השנה יוצא נוזל חוור, מבן הארבע שנים נוזל שגונו חולף. כמו כן, אין להם כוח מחדש, אך לא מזקינים. סברה מקובלת היא, שלהופעה החיצונית של הגברים ושל הנשים מוסיף פאר.“

סוף דבר: המסורת מייחסת לצורים את גלוי צבעי הארגמן והתכלת. על סוד מלאכת הצביעה שמרו הם כמונופולין. במקומות בתי הצביעה לשעבר נתגלו ערמות קונכיות עצומות בממדים של 3x25x100 מ'. גם בארץ ישראל היה ציד חלזונות בחוף עמק זבולון (ראה: בבלי שבת כ"ו א‘, מגילה ו’ א'). המקרא מזכיר את הצבעים האלה תכופות. בתקופה ההלניסטית היה שמה של חיפה – Porphyrion על שם ה־purpura בצורתה היוונית.

 

יוליוס קיסר / מלחמת אלכסנדריה

Iulius Caesar, De bello Alexandrino, 10–21


אחר קרב פארסאלוס (48 לפנה"ס) בא קיסר לאלכסנדריה ברדפו אחר פומפיוס, ונשאר בעיר גם אחר היוודע מות יריבו. הוא ביקש להסדיר את הענינים הפוליטיים הפנימיים של מצרים לאמור, להכריע בריב על השלטון בין תלמי ה־12 לאחותו קליאופטרה; אולם היה לו גם נימוק נוסף: במצוקתו הכספית קיוו קיסר לגבות את המיסים שמצרים חבתה לרומא.

אלכסנדריה היתה עיר גדולה, שהשתרעה על פני 3 מילין רבועים לערך ובה כרבע מיליון תושבים. האי פארוס, כ־2 מילין אורכו, כ־2 מילין אורכו, נמשך במקביל לחוף, במרחק של כ־3/4 מיל, צפונית לעיר. מערבית לו נמצאו רדדות ומעבר ביניהן. פארוס הוא כעין פרוור של אלכסנדריה, תושביו שלטו למעשה על הכניסה ל“נמל הגדול” המערבי, ויכלו להתנכל בקלות לכל אניה שעלתה על החוף עקב תקלה. את האי קישר לאלכסנדריה סכר ובו שני גשרים, שאיפשרו מעבר אל “הנמל הישן” שבמזרח. על הנמל הגדול סגר שובר גלים ממזרח, אשר נתמשך מהעיר עד פארוס כמעט, ובקצהו המזרחי ניצב המגדלור הידוע והמפורסם בתקופה בעתיקה.

קיסר החזיק בידיו רק חלק מהעיר, לרבות את ארמון המלוכה. הוא מנע מהאלכסנדרים לתפוס את הצי המצרי שעגן ב“נמל הגדול”, שכן אם ישתלטו עליו אויביו – ינותק הוא מכל קשר ואספקה דרך הים. הרי נמצא קיסר עם מעט כוחות באזור עויין ומוקף רבבות חיילים ואזרחים חמושים.


10. „כשהחליט קיסר בליבו על אשר נראה כי עליו לעשותו, ירד לאניה והורה שיבוא אחריו כל הצי בלא שאיישו אותו בחיילים שלנו, כי הוא לא אבה להשאיר את הביצורים נטולי הגנה אם יתרחק מעט יותר. כאשר הגיעו למקום הנקרא כרסוננסוס, הורידו לחוף חותרים לרגל אספקת מים. כמה מהם נחטפו בידי פרשי האויב משהתרחקו מהאניות יותר מדי לשם ביזה. מפיהם נודע, כי קיסר עצמו הגיע בצי כשאין עימו כלל חיילים באניותיו. בהיוודע להם הדבר, האמינו שהמזל זימן להם אפשרות להתפתחות ענינים חיובית. לפיכך, מילאו את כל אניותיהם המוכנות להפלגה בלוחמים ונחפזו לקראת שובו של קיסר בצי. הלה לא רצה להילחם בו ביום משני טעמים, כי לא היו לו בכלל חיילים באניותיו, והכל ארע כבר אחר השעה העשירית של היום,174 ונראה שהלילה אמור להעניק בטחון עצמי רב לאלה שסמכו על ידיעתם את המקום; הוא בעצמו יחסר את העזרה של עידוד אנשיו, הרי אין העידוד מועיל דיו כשאינו יכול לציין לא גבורה ולא רפיון. מסיבות אלה החזיר קיסר לחוף את כל ה אניות אשר רק יכול, אל מקום שהעריך הוא כי לא יבואו בעקבותיו.

11. באגפו הימני של קיסר ניצבה אניה רודית, הרחק מן האחרות. משהבחינו בה האויבים, הם לא הבליגו ועלו עליה בהסתערות גדולה בארבע אוניות־ספונות ובלא־מעט אניות־פתוחות.175 קיסר נאלץ לחוש לעזרתה, כדי שלא תהיה חרפה בזויה למנת חלקו נוכח עיני האויב, אם כי אילו קרה להם דבר־מה חמור, היה זה – לדעתו – מגיע להם בצדק. הקרב התלקח בהתאמצות רבה של הרודים, אשר אמנם התבלטו במומחיות השיט ובגבורה שלהם בכל ההתנגשויות, ואף לא סרבו לשאת את כל הנטל אותה שעה, שלא ייראה כי התבוסה באה באשמתם. וכך התנהל קרב מוצלח ביותר. נלכדה ארבע־חתרית176 של האויב, אחרת הוטבעה, שתיים ננטשו על ידי חיילי־הצי, ובנוסף – נהרגו המון רב של לוחמים באניות הנותרות. אלמלא שם הלילה קץ לקרב, היה קיסר גובר על צי האויב כולו. אסון זה הבהיל את האויב, וברוח הנגדית הקלה גרר קיסר בכבלים את אניות המשא לאלכסנדריה בעזרת אניותיו המנצחות.

12. נשברה רוח האלכסנדרים מהתבוסה הזאת, כי ראו את עצמם מנוצחים לא בשל גבורת הלוחמים, אלא בגלל מומחיות צוותי האניות, וכי הם סומכים אך מעט על יכולתם להתגונן מהבנינים המתרוממים במקומות הגבוהים, וערמו כל חומר בנין כי חששו מפני התקפת ציינו, אפילו נגד החוף. ואכן, לאחר שגאנימדס177 הצהיר באסיפה, שהוא יעמיד אניות אחרות במקום אלה שאבדו ואף יגדיל את מספרן, החלו הם לתקן את האניות הישנות בתקווה ובבטחון־עצמי רב, להתמסר לענין בשימת־לב יתרה ולעמוד לשרותו. ועל אף שאבדו להם למעלה מעשר אניות־מלחמה בנמל ובמבדוקים, לא ויתרו על רעיון תיקון הצי. הם הבינו כי עזרה ואספקה אינן יכולות להגיע אל קיסר אם יחזק ציים; זאת ועוד, יורדי הים של העיר ואזור החוף, הרגילים בהווי הים מדי יום מנעוריהם, ביקשו לשוב במהרה אל תחום סגולתם הטבעית והביתית, משהבחינו עד כמה הועילו בספינותיהם הזעירות; ולפיכך ניגשו במלוא המרץ להקמת צי.

13. בשפכי הנילוס היו פזורות ספינות משמר לגביית מכס,178 ובמספנות חשאיות עמדו ספינות מלכותיות ישנות, אשר שנים רבות לא השתמשו בהן לשיט; את אלה תיקנו, ואת הללו החזירו לאלכסנדריה. חסרו משוטים – הסירו את הגגות מעל האכסדרות, אולמות ההתעמלות ובניני ציבור, וקורותיהם סיפקו את המשוטים; המומחיות הטבעית מחד גיסא ומשאבי העיר מאידך גיסא היו להם לעזר. סוף כל סוף, הם לא התכוננו לדרך ימית ארוכה, אלא הסתגלו לכורח השעה והבינו שעליהם להתנגש בנמל עצמו. לכן, על אף דעת כולם, השלימו בניית עשרים ושתיים ארבע־חתריות וחמש חמש־חתריות משך ימים מעטים; הוסיפו עוד די אניות פתוחות קטנות, ולאחר שהתאמנו בהן צוותי החתירה, איזו מהן מה מסוגלת לבצע, איישו אותן בחיילים המתאימים והכינו את עצמם בכל להתנגשות. לקיסר היו תשע אניות רודיות – שכן לאחר שעשר נשלחו, אבדה אחת בנסיעה ליד חופי מצרים – שמונה מפונטוס, חמש מליקיה ושתים־עשרה מאסיה.179 מהן היו עשר חמש־חתריות וארבע־חתריות והיתר מתחת לגודל זה, רובן אניות פתוחות. על אף הכל הוא סמך על גבורת חייליו, ומשנוכח לדעת את כוחות אויביו הכין את עצמו לקרב.

14. לאחר שהגיעו הדברים לידי כך שכל אחד משני הצדדים בוטח בעצמו, הקיף קיסר בציו את פארוס180 והציב את אניותיו כשהן פונות לעבר האויב. באגף הימני העמיד את הרודיות, בשמאלו את הפונטיות והשאיר ביניהן מרווח של ארבע־מאות צעד, אשר נראה די לפריסת האניות. מאחורי מערך זה פיזר את האניות האחרות במילואים; סימן וציווה איזו אניה תבוא בעקבות רעותה, ועל איזו מהן מוטל להגיש עזרה. אף האלכסנדרים הוציאו את הצי ללא היסוס, והעמידוהו במערך: בשורה החזיתית הראשונה שמו עשרים ושתיים אניות, ואת היתר הציבו בשורה השניה. הם הוציאו עוד מספר רב של כלי שיט קטנים וסירות, ובהן חיצים מבעירים וקלעים מתלקחים, כדי שהמונם הרב, הרעש ולהבות האש יוכלו להבהיל את אנשינו. בין שני הציים רדדה ובה מעבר צר השייכים לאזור אפריקה, על כן אומרים שמחצית אלכסנדריה היא באפריקה; הם המתינו זמן די ממושך, איזה צד משניהם יתחיל במעבר, שכן נראה כי אלה שייכנסו לא יהיו נכונים לקרב, בין להיערכות ובין לנסיגה, אם יורע המצב.

15. אופראנור היה מפקד האניות הרודיות, איש בעל שאר־רוח וגיבור־חיל, שראוי להשוותו לאנשינו משליוונים. עקב בקיאותו המקצועית ואישיותו החזקה נבחר הוא לפיקוד על הצי על ידי הרודים. משהבחין הלה שקיסר מתמהמה, אמר – “אתה נראה לי, קיסר, כי הנך חושש שאם תיכנס באניותיך הראשונות לרדדה, תיאלץ להילחם בטרם יכולת לערוך את שארית הצי. בטח בנו, ומסור לידינו את הדבר, נחזיק מעמד בקרב ולא נאכזב אותך עד אשר יגיעו האחרים בעקבותינו. לצערנו ולחרפתנו יהא לראותם מתרברבים כנגד עינינו.” קיסר עודד אותו, ובחלקו לו את מיטב התשבחות אותת לתחילת הקרב. לאחר עברם את הרדדה, הקיפו האלכסנדרים ארבע אניות רודיות והסתערו עליהן. אלה עצרו אותן ונערכו במערך בחוכמה ובזריזות; ידיעתם המקצועית היתה כה רבה, עד כי למרות אי־השוויון המספרי אף לא אחת מהן חשפה את דופנה (לניגוח), ולא רוסקו משוטיה (תוך התחככות), אלא נחפזו תמיד היישר לקראת הבאים עליהן. בינתיים הגיעו יתר האניות; ואז מתוך הכרח חדלו מתמרון בשל המקום הצר, ובקרב כולו סמכו על הגבורה בלבד. לא היה איש באלכסנדריה, בין משלנו ובין משל בני העיר, בין שהיה הוא טרוד בעבודה ובין בקרב, שלא עלה על ראשי הגגות הגבוהים ותפס מקום לחזיון מכל המצפים, ושם התחנן בתפילות ובנדרים אל האלים בני האלמוות למען נצחונם.

16. ההתנגשות בקרב לא היתה כלל בין שווים. כשנהדפו אנשינו, לא ניתן מנוס למובסים, לא בים ולא בחוף, ואף אילו ניצחנו, אמור היה העתיד להיות בלתי־ודאי; ואילו גברו הם באניותיהם, היו משיגים הכל, ואם ידם על התחתונה, יכלו עוד לנסות את שארית מזלם. המצב נראה קשה ועלוב, שלמען השלטון והצלת הכלל נלחמים כה מעטים, ואילו נפלה רוחו וגבורתו של איש מהם, אז היה מקום לחשוש לאחרים, אשר לא עמדה להם האפשרות להילחם בעד עצמם. קיסר הבהיר זאת לאנשיו תכופות ימים מספר קודם לכן, שייאבקו במסירות יתרה ויראו ששלום כולם הופקד בידיהם. זאת ביקש גם כל אחד מחברו לנשק, מידידו או ממכרו, שלא יאכזב אותו עצמו ואחרים, באשר יוצא הוא לקרב כנבחר לכך לדעתם. אם כן, הם נלחמו במסירות מעין זו, שהזריזות והמומחיות של חיילי הצי ויורדי הים לא גוננו עוד על האלכסנדרים; לאלה העולים עלינו במספר אניותיהם לא הועיל המונן הרב, והאנשים שהצטיינו בגבורתם מקרב קהל כה עצום לא יכלו להשתוות לגבורת אנשינו. בקרב זה נלכדה חמש־חתרית אחת ודו־טורית עם לוחמיהן וחותריהן, שלוש הוטבעו כאשר כל האניות שלנו נשארו שלמות. יתר האניות נסו בדרך קצרה אל העיר כשחיפו עליהן מהמזחים ומהבנינים הגבוהים ומנעו מאנשינו להתקרב קירבה יתרה.

17. כדי שמעשה מעין זה לא יישנה תכופות, סבר קיסר כי עליו להשתדל ולהשתלט על הסכר המתמשך עד לאי. הוא קיווה בבטחה, שעם גמר בניית הביצורים בעיר בחלקם הרב, יוכלו להיעשות נסיונות תקיפה בעת ובעונה אחת נגד העיר והאי. לאחר קבלת התוכנית, העלה על ספינות קטנות וסירות עשרה גדודים מובחרים קלי־חימוש ואת אלה שנחשבו מתאימים מבין הפרשים הגאלים; הוא התקיף את חלקו האחר של האי באניות ספונות, על מנת להסיח את דעת הכוחות, תוך הצעת פרס גדול למי שיכבוש ראשון את האי. תחילה הדפו בני פארוס בד־בבד את התקפת חיילינו: ובעת ובעונה אחת נלחמו מגגות הבתים וגוננו אנשים חמושים על החוף; בגלל העבירות הקשה במקום לא ניתנה גישה קלה לאנשינו, ותושבי פארוס הגנו בזריזות ובמומחיות על המעברים הצרים באמצעות סירות ובחמש אניות־מלחמה. אולם משנתוודעו כבר למקומות והתנסו במים הרדודים, נאחזו כמה משלנו בחוף, אחרים באו בעקבותיהם והתקיפו בלא־הפסק את העומדים בחוף המישורי; ולכן פנו בני פארוס עורף במנוסה. לאחר גירושם ננטשה משמרת הנמל, את האניות היפנו לחוף, בעיקר ליד שכונת המגורים, ונחפזו מהאניות להגנת הבתים.

18. לא זמן רב יכלו להחזיק מעמד בביצורים אלה, אף אם סוג הבנינים לא בלתי־דומה לזה של אלכסנדריה – ואם כבר יושווה הקטן לגדול – המגדלים הגבוהים המחוברים יחדיו נחשבו כעין חומה, ואנשינו לא באו לצור מצויידים בסולמות או ברשתות קלועות, או באמצעים אחרים. אולם הבהלה נטלה מהאלכסנדרים כל מחשבה ועצה ושיתקה את אבריהם; וכך זה קרה. מי שקיוו כי ישתוו עימנו על פני המקום החלק והמישורי, מבוהלים גם ממנוסת אנשיהם וגם מנפילת מעטים מהם, לא העזו עוד להחזיק מעמד בבנינים בגובה של שלושים רגל, הטילו את עצמם לים לאורכו של הסכר, ועד למרחק של שמונה מאות צעד עד העיר עברו בשחיה. רבים מתוכם נישבו ונהרגו, מספר השבויים כולם היה ששת אלפים.

19. קיסר התיר ביזה לחיילים וציווה להרוס את הבנינים, ביצר לו עמדה עד הגשר הקרוב לפארוס והפקיד שם משמר. את הגשר ההוא נטשו בני פארוס במנוסה, ואילו על זה הצר יותר והסמוך לעיר הגנו האלכסנדרים. למחרת היום הסתערו הם גם על הגשר הזה בשיטה דומה, כי נראה לקיסר שעם השניים (הגשרים) בידיו יוכל הוא לעמוד כנגד כל גיחה של אניות האויב ופשיטות הפתע שלהן. ואת אלה שהתבצרו במקום, גירש במטולים ובחיצים מהאניות ואילצם לשוב לעיר, על החוף העמיד כשלושה גדודים, שכן המקום הצר לא איפשר יותר, והיחידות האחרות תפסו עמדה באניות. לאחר זאת הורה הוא לבצר את הגשר מול האויב, למלא באבנים ולחסום את פתח היציאה לאניות, הבנוי בדמות קשת, על מנת שיחזיק את הגשר. משנסתיימה מלאכה זו, לא יכלה עוד לצאת אפילו סירה אחת, וגם (המלאכה) האחרת היתה כבר בהכנה, פרצו האלכסנדרים מן העיר, התייצבו מול ביצורי הגשר במקום רחב דיו, ובאותה שעה הציבו ליד הסכר את אותן האניות, אשר נהגו לשלחן תחת הגשרים להעלות באש את אניות המשא שלנו. אנו נלחמנו מהגשר ומהסכר, והם מהשטח מול הגשר ומהאניות נגד הסכר.

20. כל עוד היה קיסר עסוק בענינים אלה וכן בעידוד חייליו, עלה על הסכר מספר רב של חותרים ואנשי־צי מאניות המלחמה. חלקם הגיע לכאן בכוונה להתבונן וחלקם בשאיפה להילחם. הם גירשו תחילה את אניות האויב מהסכר באבנים ובכלי קלע, ונראה שהישגם היה רב בריבוי קליעיהם. אולם לאחר שאי־אלו אלכסנדרים העזו לנחות מאניותיהם מעבר למקום ההוא, מהצד הפתוח (הבלתי־מוגן) שלהם, כשהם מתקדמים ביחידות בלתי־סדורות, בלא סדר קבוע וללא כל תוכנית, החלו לנוס הרומאים אל האניות בפזיזות. אלכסנדרים רבים נחתו מאניותיהם משולהבים ממנוסת האויב, ורדפו בלהט אחר אנשינו המבוהלים. ובד בבד, אלה שנשארו באניות המלחמה נחפזו להעלות את הכבש ולהתרחק מהחוף, שלא יגבר האויב על אניותיהם. מכל הדברים הללו נבהלו חיילינו משלושת הגדודים שניצבו בגשר ובקצה הסכר; מששמעו הם את הצעקות מאחורי גבם וראו את בריחת אנשיהם, הפעילו כנגד האויב מספר רב של קליעים, מחשש שיוקפו מאחור ועם הפלגת האניות תיחסם כליל דרך נסיגתם; על כן נטשו את העמדה שהוצבה בגשר, ובמנוסת בהלה נחפזו אל האניות. חלקם השיג את האניות הקרובות – אבל היתה מתוכן גם כזו אשר טבעה בגלל המון האנשים והמעמס – וחלקם עמדו על נפשם תוך היסוסים מה יעשו, הללו נהרגו בידי האלכסנדרים; אי־אלו מהם שהגיעו בהצלחה דרך המנוסה אל האניות העוגנות והמוכנות להפלגה מיידית, הסתלקו בלא פגע, מעטים אחרים נפטרו ממגיניהם בכוונה לנסות ולשחות אל האניות הקרובות יותר.

21. משך כל הזמן שיכול קיסר להחזיק בדברי עידוד את אנשיו ליד הגשר ואת העמדות המבוצרות, היה נתון אף הוא עצמו באותה הסכנה; ולאחר שהבחין כי כולם נסוגים, חזר לאניתו. כאשר בא אחריו המון רב של אנשים ונדחק שמה ולא ניתנה כל אפשרות לנהג את האניה ולהינתק מהחוף, ניחש כי עתיד להיות אשר התרחש בפועל, על כן קפץ מהאניה ושחה אל אותן האניות שעמדו הרחק. משם שלח עזרה לאנשיו המצויים בצרה והציל מהם לא מעטים. האניה שלו אכן טבעה, בשל ההמון הרב של חיילים, וירדה תהומה על אנשיה. בקרב זה אבדו מיחידות צבא הלגיונרים כארבע־מאות, ומספר מקצת יותר מזה של אנשי־צי וחותרים. האלכסנדרים ביצרו את העמדה במקום בסוללות ובהרבה מטולים. ולאחר מכן השתמשו הם בלא כל הגבלה באבנים שהוצאו מן הים, על מנת להטילן באניות.“

לאחר שההתנגשויות הוסיפו ונמשכו, נילאו האלכסנדרים לשאת את התלאות וביקשו שלום. קיסר קיבל את ההצעה, אבל אויביו הפרו במהרה את התנאים. בינתיים הגיעה התגבורת המקווה מאסיה בים וביבשה והתחברה עם הרומאים בעיר. המלך תלמי ה־12, שהאלכסנדרים תמכו בו, נהרג תוך כדי מנוסה, והעיר כולה נפלה בידי הרומאים. הושלמו מיד סדרי העברת השלטון במצרים לידי הצעיר שבין שני האחים וקליאופטרה אחותו שנהנתה מתמיכת קיסר, והלה יצא בדחיפות לסוריה.

בחיבור זה, המצורף לכתבי קיסר, נפקד מקומו של אנטיפטר, אבי הורדוס; כן לא הוזכרו גם יהודי ארץ חוניו, אשר עזרתם לקיסר היתה רבה. מדברי יוסף בן־מתתיהו (קדמוניות, יד, ח) מסתבר, שאנטיפטר הציל את האגף הימני של צבא המשלוח בקרב ליד הנילוס. תודת קיסר לא בוששה לבוא; הוא אישר את הורקנוס במשרת הכוהן הגדול, ואילו אנטיפטר קיבל זכויות אזרח רומא. יוסף בן־מתתיהו הוסיף עוד, כי לדעת סופרים אחדים הורקנוס עצמו נלחם והשתתף במערכה.

 

קורטיוס רופוס / המצור על צור

Quintus Curtius Rufus, Historiae Alexandri Magni, 4.2–4


במאה הרביעית לפנה"ס היתה הפלישה הגדולה של צבאות המערב לארצות המזרח. בראש הגייסות עמד המלך המקדוני הצעיר, אלכסנדר, אשר ההיסטוריה העניקה לו את התואר – גדול. הממלכה הפרסית האדירה לא אצרה כוח בפניו, ומסעו הצבאי היה במהרה למסע נצחונות רצופים. בדרך זו נתקל בצור, עיר הקדומים של פיניקיה. המצור על עיר זו ארך שבעה חודשים ורובו היה מערכה ימית.

מקורות רבים היו בתקופה העתיקה על מסעו המפורסם של אלכסנדר הגדול, והסופרים לא מאסו בנושא הזה. גם התענינות הציבור הרומאי לא דלגה עליו ולכן פנה ההיסטוריון א. קורטיוס רופוס אל דמותו של המלך המקדוני, כובש העולם דאז. בספרו: תולדות אלכסנדר הגדול המקדוני, י' ספרים, סיכם את עשר שנות מסעו.

זהו התיאור הראשון בלטינית, שהוגש לרומאים על מעשי אלכסנדר (323–333 לפנה"ס). מעשרת הספרים של היצירה אבדו השניים הראשונים. סיפור המעשה מתחיל בהתרת הקשר של גורדיום, כלומר לאחר החדירה לתוך אסיה הקטנה והכנעתו של כל החוף האגאי; סיומו הוא תיאור לוויית אלכסנדר באלכסנדריה. החיבור הופיע בתחילת שלטונו של קיסר קלאודיוס, בראשית שנות הארבעים לסה"נ.

הנוער הרומאי חיבב את הספר הזה, כי הוא כעין רומן נוח לקריאה ולהבנה ורצוף תיאור עלילות, אמנם ביקורת אובייקטיבית, מומחיות צבאית בתיאור קרבות וכדומה ממנו והלאה. קורטיוס רופוס לא נהג במהימנות בסדר הכרונולוגי של המאורעות ולא העריך כשורה את משמעותו הבינלאומית וחשיבותו החורגת מעבר לתחומים הכרונולוגיים הצרים של מעשה אלכסנדר. מעלה יתירה לספר, שהוא מושך ומרתק, לשונו פשוטה ותנופת דיבורו מלהיבה את הקורא.

צור היתה עיר ואם בפיניקה. מאז המאה השישית לפנה“ס באה תחת שלטון פרס, אבל קבלת עול זה היתה לטובת האינטרסים הכלכליים שלה, כי עזרה רבה ניתנה לה במאבקה המתמיד עם היוונים בים. משנעשה אלכסנדר המייצג של יוון לאחר כיבושה, מיאנה צור להשתעבד לו, שכן השתלטות היוונים סימן הוא לקץ מסחר הפיניקים באגן המזרחי של הים התיכון. זהו הפירוש להתנגדות התקיפה. המצור היה בשנת 332 לפנה”ס.

היום אנו מוצאים עוד שני תיאורים על פרשה זו: ואלה הם דברי ההיסטוריונים היווניים, אריאנוס ודיודורוס. מומחיותם של שני הסופרים הללו עולה לעין שיעור על זו של ק. רופוס, אך לא כן באשר לציוריות התיאור ולגיוון סיפור המעשים.

הפוליהיסטור הרומאי, פליניוס הזקן מתאר כך את הגיאוגרפיה של צור181: „צור, שהיתה לפנים אי, נפרדה מהיבשה בים עמוק ברוחב של אלף ומאתיים צעדים. כעת קשורה היא אליה במפעל המצור של אלכסנדר, שצר עליה. עיר זאת התפרסמה ביסוד הערים: לפטיס, אוטיקה וקרתגו – היריבה לשלטון רומא ברחבי תבל וכן ייסדה את גאדיז, אשר מעבר לעולם. ועכשיו כל כבודה הוא בעיבוד חלזונות הארגמן. הקפה תשעה עשר מיל, כולל את צור העתיקה שבחוף, ושל העיר גופה עשרים ושנים סטאדיון (¾2 מיל)“.

ולהלן תיאור המצור ע"פ א. קורטיוס רופוס182:

2. „כבר היתה סוריה כולה וגם פיניקיה, להוציא את צור, בידי המקדונים; מחנה המלך עמד ביבשה, אשר מיצר צר הפריד בינה לעיר. צור, הידועה בגודלה ובפרסומה מכל ערי סוריה ופיניקיה, גילתה נכונות יתירה לברית עם אלכסנדר מאשר להשתעבד לו. לכן הביאו שליחים כתר זהב במתנה. האספקה מן העיר ניתנה בשפע ובאורח מכניס אורחים. הוא הורה, שיקבלו את המתנות, כאילו מידי ידידים, ופנה אל השליחים, כי בדעתו להקריב קרבן להרקולס, שכבודו רב הוא בקרב הצורים; זאת ועוד, האמינו מלכי המקדונים, שמוצאם מהאל הזה ואף האורקל הורה לו לעשות כן. השיבו לו השליחים, כי הוקם מקדש להרקולס גם מחוץ לעיר, במקום שהם קוראים לו צור־עתיקה ושם יעשה המלך את עבודת הקודש כהלכה. לכך לא עצר את כעסו, אשר בלאו הכי לא יכול לו, ואמר: „אתם בזים לצבא רגלים בסמכם על יוקרת עירכם, שכן אתם מיישבים אי, אך אראה לכם בקרוב, שהנכם ביבשה. ידוע תדעו כי אכנס לעירכם או אלכוד אותה“.

בצאתם עם תשובה זאת החלו השליחים לוחצים על הצורים, שירשו אף הם למלך לבוא לעירם; הרי סוריה ופיניקיה קיבלו את פניו. אך הם שמו את מבטחם במקום במידה מספקת והחליטו לשאת את המצור.

העיר נפרדה מהיבשה במיצר של שלושה סטאדיון והוא נתון לשבט ולחסד לרוח הדרומית המגלגלת גלים צפופים מן התהום לחוף. ודבר לא עמד כנגד המפעל, בו התכוננו המקדונים לקשר את האי עם היבשה מאשר הרוח ההיא. אפילו בים הרוגע והשקט כמעט לא יוכל כאן להיבנות סכר ואשר מוקם, הרוח הורסתו מיד; אף סכר לא יהא כה חזק, שהמים לא יאכלוהו והם חודרים דרך קשרי המיבנה ואם המשב יחזק, ישטפו את ראשו.

נוספו לקשיים הללו עוד אחרים ולא קטנים מהם: את חומות העיר ומגדליה הקיפו תהומות ים, מכונות קלע רק מרחוק ומהאוניות בלבד יכלו לירות, ולא ניתן לקרב סולמות אל החומות; על הדרך הראשית לבוא הים סגרה החומה; אוניות למלך לא היו, ואילו באו, יכלו כלי הקלע להרתיען ולהוציאן מכושר פעולה.

תוך כדי כך הגביר מעשה, אשר אינו ראוי למשמע מיוחד, את בטחון הצורים. שליחי קרתגו באו אז לטקס הפולחן השנתי כמנהג אבותיהם; הרי את קרתגו ייסדו צורים וכיבדוה כמטרופולין שלהן. הפונים עודדו אותם, שישאו את המצור בגבורת לב והעזרה תבוא מקרתגו במהרה, שכן שלט אותה עת הצי הפוני ברוב חלקי הימים.

לפיכך הוכרז על מלחמה: על החומות ועל המגדלים הוצגו כלי קלע, חילקו לנוער נשק, והאוּמנים, שהעיר שפעה בהם, התפזרו לבתי המלאכה. התכונה לקראת המלחמה היתה רבה: הכינו יד־ברזל, המכונה כדום, היא מוטלת על סוללות האויב, וכן גם קרסים וכל אמצעי אחר, אשר רק הומצא להגנת עיר.

אולם משהכניסו את הברזל לתנור, כי היה צורך לחשלו, והביאו מפוח לנפח אש בנפיחה, אומרים, שנחשול דם קם מהלהבות עצמן. לדעת הצורים: היה זה סימן רע למקדונים. כאשר פרסו במקרה חיילים מקדונים את לחמם, הבחינו בטיפות דם נוזלות. המלך נבהל, אבל אריסטאנדר, המנוסה במגידי עתידות אמר, שאם נוזל הדם מבחוץ, הוא עתיד רע למקדונים; לעומת זאת, אם הוא נוזל מבפנים, הרי סימן הוא לחורבן העיר, אשר מתכוננים ללכדה.

מאחר שהיה צי אלכסנדר הרחק ונראה, כי המצור הארוך יהיה לו למכשול גדול, שלח כרוזים שקראו לשלום. אבל הצורים רצחום נגד משפט העמים והשליכו אותם הימה. נזדעזע המלך עקב מותם הלא הגון של אנשיו, והחליט לצור על העיר.

תחילה הוכרחו לבנות את הסכר, אשר יקשר את העיר עם היבשה. חסרי תקווה הסתכלו החיילים במים העמוקים, שאפילו בעזרת האל לא יוכלו למלאם; מנין יהיו הסלעים העצומים וכיצד ימצאו עצים כה ארוכים? עליהם לחפור ארצות, שרווח זה ימולא אדמה. מי המיצר גולשים תמיד, וככל שצר המקום לזרימה, כן הם גועשים יותר. אלכסנדר היטיב להשפיע על נפש חייליו ולכן הכריז, שהופיע לו הרקולס בחלום, כשהושיט לו את יד ימינו, מנהיג את צבאו, פותח את השערים, ושהוא ראה את עצמו נכנס לתוך העיר. דיבר בין היתר על רצח הכרוזים, על הפגיעה במשפט העמים ועל כי עיר אחת העזה להשהות את מסע הנצחון שלו. לאחר מכן מסר למצביאים את התפקידים, שאיש איש מהם ירסן את אנשיו ומכיוון שנרגזים הם דיים, יגשו לבנייה.

המון רב של סלעים היה מן המוכן בצור העתיקה, חומר גלם לבניית רפסודות ומגדלים הובא מן הלבנון. המפעל התרומם כבר לגובה מועט, טרם הגיע עד רום פני המים, כאשר באו הצורים באוניות קטנות ולעגו, שגיבורי חיל סוחבים משא על גבם כבהמות ושאלו, כלום אלכסנדר גדול מנפטון. חרחור ריב זה הגביר את עירנותם, והנה גבה כבר הסכר קמעה מעל המים ובעת ובעונה אחת גדל גם רוחב הסוללה והיא קרבה אל העיר. כאשר הבחינו הצורים בגובהו, אשר מידתו הטעתה לפנים, החלו מקיפים את המפעל הבלתי־גמור באוניות קלות, והתקיפו בכלי־קלע את העומדים בראשו. רבים נפצעו מבלי השב מלחמה שערה, שכן הצורים הניעו בקלות את כלי השיט שלהם קדימה ואחורה. לפיכך הפסיקו המקדונים את הבנייה מחמת דאגת שלומם. ככל שהסכר התארך והרחיק מהחוף, כן סחף הים העמוק יותר את אשר הוערם.

המלך ציווה למתוח עורות ומפרשים להגנת שופכי הסוללה, שיהיו מעבר למטחווי רומח. בראש הסכר הקים שני מגדלים ומהם יכלו להטיל חניתות לאוניות המתקרבות. לעומת זאת, העגינו הצורים את אוניותיהם הרחק ממבט האויב, הנחיתו חיילים ושחטו את נושאי האבנים. גם כפריים מקרב ערבי הלבנון התקיפו מקדונים בלתי־סדירים, הרגו כשלושים איש ושבו מעט מהם.

3. מעשה זה אילץ את אלכסנדר לחלק את כוחותיו וכדי שלא ייראה צר בעצלות על עיר אחת, מסר את הפיקוד על המצור לידי פרדיקאס וקראטירוס, והוא בעצמו יצא לעבר ערב עם צבא מוכן למלחמה.

בינתיים העמיסו הצורים על ירכתי אוניה, גדולה במיוחד, סלעים וחול, על מנת שיתרומם חרטומה, ומשחוה בזפת ובגפרית; הריצוה במשוטים, ומשקלטו מפרשיה כוח רב של הרוח, עלתה במהירות על הסכר. אז הבעירו החותרים את החרטום וקפצו לתוך סירות, אשר עקבו אחריהן כשהן מוכנות לכך; האוניה עלתה באש והחלה מפזרת את התבערה בהרחבה, וטרם יכלו לרוץ שמה, אחזה האש במגדלים וביתר המיבנים המוצגים בראש הסכר. מי שקפצו לסירות הקטנות, השליכו לפידים על המבנים להגברת האש. היא אחזה כבר לא רק במרגלות מגדלי המקדונים, כי אם גם בקומות העליונות, ואשר במגדלים עמדו, חלקם הושמד בשריפה, חלקם זרק את נשקו וקפץ לים. הצורים, שהעדיפו לשבות אותם משלהרגם, מחצו את ידי השוחים במקלות ובסלעים, עד כי הועלו לאוניות משותקים ללא כל סכנה.

ולא השריפה בלבד כילתה את המיבנה, אלא הרוח עוררה במקרה יום קודם תנועת ים מן המעמקים והיא היכתה בסכר; קשריו הותרו מחמת הכאת הגדלים הצפופים, המים חדרו אל בין הסלעים וביקעו את המיבנה באמצעו. ערימות־האבן התמוטטו, ויחד עם האדמה, שהוחזקה על ידן, נפלו לתהומות. ומשחזר אלכסנדר מערב, לא מצא כל שריד מהסכר העצום. כנהוג במקרי ביש־מזל האשים איש את רעהו, כל עוד יכלו לטעון יותר על אכזריות הים.

המלך החל מחדש בבניית הסכר, אך הפעם כנגד הרוח ולא מן הצד ובחזית ישרה כיוון; כך היו חלקי המיבנה מוגנים יותר בכיוון זה עקב הסתרתם. הוסיף לרוחב הסוללה, שיתרוממו המגדלים באמצע הרחק ממטחווי רומח. אילנות שלמים עם ענפי עץ עבות הושלכו למעמקים, העמיסו עליהם סלעים, הוסיפו שוב על ערימה זאת אילנות ולאחר מכן כיסו באדמה. מעל כל אלה הניחו אילנות וסלעים, אשר קשרו את המיבנה קשר הדוק.

גם הצורים לא התעצלו לחפש ולהמציא דברים לעיכוב בניית הסכר. עיקר הסיוע היה זה, שהרחק ממבט האויב צללו לתוך המים ושחו בהסתר עד הסכר; בקרדומים משכו אליהם את ענפי האילנות הבולטים, ומשהתרופפו מהמשיכה, סחבו עימם את יתר חלק המיבנה לתוך המעמקים. אז השתחררו הכלונסאות מהמעמס ולא היה קשה להם להזיז את גזעי האילנות. לאחר מכן החליק המיבנה, שנקשר בכלונסאות, ונסחב אחריהם.

רוחו של אלכסנדר נפלה אך לא התמיד בדעה שילך משם; הוא ציפה לבוא הצי מקפריסין וכן גם לקאליאנדר, שהגיע לאסיה זה עתה עם חיילים יווניים. הוא חילק את מאה ותשעים האוניות שלו לשני אגפים: על השמאלי פיקד פניטאגוראס, מלך הקפריסאים, עם קראטירוס, אלכסנדר הפליג באגף הימני בקוינקוירימה (אונייה בעלת חמש שורות של משוטים) המלכותית. על אף שהיה צי לצורים, לא העזו לצאת לקרב ימי; רק שלוש אוניות הופקדו לפני החומות, אשר המלך התקיף וטיבע אותן.

למחרת היום בא הצי אל החומות והלם בהן מכל הכיוונים בכלי קלע ולרבות בכרים. הצורים תיקנו אותן מיד בסלעים, שגוללו אל מאחורי החומות, והחלו מקימים חומה פנימית, שאם תכזיב הקודמת – אז תעמוד היא להם להגן. מכל הצדדים הציק מזל רע: מכיוון הסכר היו במטחווי רומח; הצי הקיף את החומות – דוכאו מן הים ומן היבשה כאחד. זאת ועוד, קשרו שתי קואדרירימות (אונייה בעלת ארבע שורות של משוטים) מקדוניות, שחרטומיהן יתחברו, אך ירכתיהן ייפרדו ברווח, ככל שאפשר היה; הרווח שבין ירכתי האוניות הוחזק בתרנים ובקורות עץ עצומים מחוברים ועל הגשרים, שהותקנו עליהם, העמידו חיילים. את הקואדרירימות המצויידות ככה הקריבו אל העיר, ומכאן ירו לבטח בכלי קלע בלוחמים, כי החרטומים חפו את החיילים.

ויהי בחצות הלילה כשניתנה הפקודה, שהצי המצוייד והמוכן יקיף את העיר. כבר באו האוניות אליה מכל הכיוונים והצורים נדהמו מחוסר כל תקווה, כאשר כיסו פתאום עננים עבים את השמים, וכל אור שהיבהב, כבה בחשיכה העוטה. אז רגש הים קמעה והתרומם ולאחר מכן נעור מהרוח החזקה, הגלים גאו והאוניות התנגשו. השרשראות, שהקואדרירימות נקשרו בהן, החלו נקרעות, התמוטטו הקומות וברעם אדיר גלשו למעמקים עם החיילים יחדיו. בתוך המערבולת לא יכלו לנהוג כלל באוניות המחוברות; החיילים הפריעו לעבודת המלחים והחותרים למילוי תפקיד החיילים, וכרגיל במקרים אלה צייתו המנוסים לאלה שלא הבינו דבר. אפילו הקברניטים הרגילים לפקד עקבו אחר צווי פחד המוות. סוף סוף נרצה הים, המוכה קשות במשוטים, לחיילי הצי, אשר סחבו וממש חטפו את אוניותיהם ונדחפו רובן לחוף טרופות.

במקרה באו בימים אלה שלושים שליחים קרתגיים – יותר לנחמת הצורים משלעזרתם. הם אמרו, כי מתעכבים הפונים בגלל מלחמה בארצם, והם נאבקים לא למען השלטון, כי אם על עצם קיומם. הסיראקוזאים השחיתו את אפריקה ולא הרחק מחומות קרתגו הקימו את מחנותיהם183. הצורים עוד לא אמרו נואש, אמנם נשללה מהם תקווה רבה, אבל מסרו את נשותיהם וילדיהם, למען יעבירום לקרתגו, שכן יקרה אשר יקרה, ישאו את התלאות בגבורה רבה יותר, אם היקרים שלהם יהיו מעבר לגורל המשותף. וכאשר הכריז אחד האזרחים באסיפת עם, שהופיעה לו בחלום דמות אפולו, אשר עבדו אותו בלב ונפש, כשעוזב את העיר והסכר, שהמקדונים בנו בים, להר מיוער היה, על אף שהיה המספר איש נטול כל חשיבות, נטו הם בפחדם להאמין ברעות. אסרו את צלם האל בכבלי זהב, וקבעו למזבח הרקולס – לו הוקדשה עירם – בשרשראות, וכאילו עומד הוא לעצור באפולו.

את הצלם הזה לקחו הפונים מהסיראקוזאים ובמטרופולין קבעו את מקומו ובשלל הרב של הערים הכבושות לא את קרתגו קישטו, אלא את צור. אי אלו אנשים הציעו עוד לחדש פולחן – סבורני, שכלל לא לדעת האלים, והוא בטל זה מאות שנים רבות – כי נער אציל יוקרב לסאטורנוס. אומרים, שמעשה כזה, אשר יותר חילול שם משפולחן דתי, מסורת היא לקרתגים מידי מייסדי העיר, שנהוגה היתה עד חורבן עירם ולולא עמדו הזקנים שעל פיהם נעשה הכל כנגד, היתה האמונה התפלה גוברת על רגש האנושיות. זאת ועוד, ההכרח הועיל מכול, שכן הוא מעניק אמצעי התגוננות לא רק בלתי מנוסים עד הלום, אלא גם חדשים. לשם לכידת האוניות, שבאו עד החומות, קשרו ברצועה מוטות חזקים, כדי שיוטלו לפתע בהתרת הרצועה, אם מתחו בכלי קלע. קרסים וכדומים היו תלויים על המוטות, והם השחיתו לוחמים ואוניות. מגיני מתכת הלבינו באש חזקה, מילאו אותם בחול ובבוץ רותחים וגלגלום לפתע מעל החומה. לא קמה עוד מגפה, שפחדו ממנה עדי כך, שכן משחדר החול הרותח אל בין השריון והגוף, לא יכלו בשום כוח לנער משם ובכל שנגע, ליבן. האנשים השליכו את נשקם, קרעו כל כסות והציגו את עצמם גלויים לפציעה. קרסים ויד־ברזל, שהוטלו מכלי קלע, חטפו את רובם.

4. כעת עיף המלך והחליט תוך ביטול המצור לצאת למצרים. והנה, כל עוד עבר את אסיה במהירות רבה, נעצר סביב חומות עיר אחת עם אובדן הזדמנות של דברים כה גדולים. הוא התבייש במידה שווה להסתלק ללא תוצאות או להשתהות שם, וסבור היה שאם ישאיר את צור כמעין עד, שאפשר לנצחו, הרי פרסומו ימעט, אמנם השיג בו יותר מאשר בנשקו. לכן, על מנת לא להחמיץ דבר שלא נוסה, ציווה לקרב את האוניות ולשים בהן את מיטב חייליו. ובמקרה התרוממה אז עם גבה חיה בעלת ממדים, שלא נראתה כמוה, מעל הגלים סמוכה לסכר, שהמקדונים בנו; הצמידה לו את גופה הענקי, עלתה תוך הבקעת הגלים וגילתה עצמה לשני המחנות. לאחר זאת צללה שוב מראש הסכר, אך חלק גדול ממנה עוד התרומם מעל פני המים, ומשכיסוה הגלים, נעלמה ולא הרחק מביצורי העיר ירדה לתהום. בראותם את החיה שמחו שני המחנות: המקדונים התנבאו, כי היא הראתה את כיוון בניית המפעל; הצורים אמרו, שנפטון ינקום את נקמת הים הכבוש, הוא חטף את החיה ויהרוס לבטח במהרה את הסכר. עליזים ושמחים מהסימן הטוב התפזרו למשתאות, השתכרו, ולמחרת ירדו לאוניות העטורות זרי פרחים הלומי יין. לא רק סימן לנצחון קיבלו מראש, כי אם גם ברכות מזל טוב.

המלך ציווה אז במקרה להעביר את הצי לצד שכנגד. והשאיר שלושים אוניות קטנות ליד החוף; מהן שבו הצורים שתיים והפחידו את האחרות פחד רב, עד כי ניגש עם ציו לחוף לשמע צעקות אנשיו, כי משם בא הרעש. ראשונה הסתערה המהירה מבין הקוינקוירימות המקדוניות. משהבחינו בה הצורים, התקיפו שתי אוניות משני כיוונים נגדיים את דפנותיה. קוינקוירימה זו התנפלה על אחת מהן, אך היא עצמה נוגחה באיל ונתפסו אשה ברעותה. אותה אוניה, שלא היתה אחוזה, התקיפה את הצד השני של הקוינקוירימה התקפה מלאה. אז הסתערה טרירימה (אונייה בעלת שלוש שורות של משוטים) מהצי של אלכסנדר בכשרון נפלא על אותה אונייה, שאיימה על הקוינקוירימה ובכוח כה רב שהקברניט הועף הימה מהירכתיים. לאחר מכן הגיעו יתר אוניות המקדונים, גם המלך בא, ועל אף שחתרו הצורים אחורה במשוטיהם, רק בקושי נחלצה אונייתם האחוזה. כל האוניות יצאו לעבר הנמל בעת ובעונה אחת. מייד רדף אחריהם המלך, אבל להיכנס לנמל לא יכול, כי עוכב על־ידי כלי קלע הרחק מהחומות; אך את האוניות טיבע או שבה.

שני ימי מנוחה ניתנו לחיילים, ואז ציווה אלכסנדר לקרב גם את הצי וגם את מכונות המצור, שיציקו למובהלים מכל הכיוונים והוא בעצמו חרף את נפשו ועלה למגדל הגבוה ביותר תוך סיכון רב; ובהיותו גלוי בגלל סמלו המלכותי ונשקו הנוצץ הוטלו החניתות במיוחד עליו. ושוב נתן דוגמה למופת: דקר רבים מן הלוחמים על החומות ובדחפם בחרבו ובמגינו הפילם בקרב פנים אל פנים, הרי נצמד המגדל, אשר שם נלחם, ממש אל חומות האויב. כבר הותרו קשרי הסלעים מחמת הלמות הכרים, הביצורים נחלשו, הצי נכנס לנמל ואי־אלו מקדונים פלשו לתוך מגדלי האויב העזובים, כאשר אלה מן הצורים התקבצו במקדשים, מנוצחים מכל הרעות ובבקשם רחמים ואלה חסמו את פתח בתיהם למען למות מרצון חופשי; אחרים הסתערו על האויב גלויים לשם התאבדות; חלקם הרב תפס עמדה על ראשי הגגות, השליך סלעים ומכל הבא ליד לעולים עליהם.

אלכסנדר ציווה כי יהרגו את כולם, להוציא אלה, אשר נמלטו למקדשים והבתים יועלו באש. לאחר שהודיעו זאת הכרוזים, לא העז איש לבקש את ישועת האלים מזוין. הנערים והבתולות מילאו את המקדשים; הגברים עמדו, איש איש בפתח ביתו כעין המון המוכן לפורענות המשתוללים. לישועת רבים היו הצידונים, שבקרב חילות המקדונים נמצאו. הם נכנסו לעיר בין המנצחים, אבל זכרו את מוצאם המשותף עם הצורים – הלא אגנור ייסד את שתי הערים הללו – והעבירו בהסתר צורים רבים לאוניות שלהם ובהחבא לצידון הובילום. בערמומיות זו ניצלו מהאכזריות חמישה עשר אלף איש. כמה דם רב נשפך, ניתן לשער מתוך כך, שששת אלפים מהאנשים המזויינים נרצחו בין ביצורי העיר. מחזה עגום הציג למנצחים המלך בכעסו: אלפיים איש, אשר הזעם פסק תוך שחיטתם, ניתלו מוקעים על צלבים לאורך דרך ארוכה בחוף. הוא ריחם על חיי השליחים של הקרתגים, כי מסר להם על הכרזת מלחמה שעיכבה אותה רק הדחיפות של ענינים מיידיים.

צור נכבשה בחודש השביעי של המצור; היא עיר הקדומים, שגורלה השתנה חליפות והראויה לזכרון הדורות. אגנור היה מייסדה וזה עידן עידנין שפכה את שלטונה לא רק על הים הסמוך לה, כי אם על כל מקום שצייה בא שמה.

ואם מותר לתת אמון באגדה, הרי לימד עם זה ראשון את האותיות או למד אותן ראשון. הקולוניות שלה פזורות היו ממש בכל העולם. קרתגו באפריקה, תיבאי בבויוטיה, גאדיז ליד האוקיינוס. אני סבור, שבשוטטם בים החופשי הגיעו הם לעתים קרובות אל ארצות לא ידועות לאחרים ושם בחרו במושבות לבניהם הרבים; או בגלל רעש הארץ התכוף – כך מספרים – רפו ידי התושבים ונאלצו לבקש לעצמם מקומות להתיישבות חדשה בארצות נכר. כשלונות רבים נפלו בחלקה, ולאחר חורבנה חידשה עתה את נעוריה ובשלום המפרה של חסות רומא מצאה לבסוף את שלוותה184.“

 

פליניוס, אמיאנוס מרקלינוס / הובלת אובליסקים בים

C. Plinius Secundus, Naturalis Historia, 36.13–14

Ammianus Marcellinus, Res Gestae, 22.4


המונומנטים הכבירים של מצרים העתיקה עוררו מעולם את חמדנות הכובשים. לפיכך, מאז שנפלה ארץ זו בידי שליטים זרים, הם שקדו על מסתוריה והשתדלו להעביר את אוצרותיה. גורל זה נפל גם בחלקם של אובליסקים רבים, שמקשטים עד היום בירות תבל, מניו־יורק, לונדון ופאריס ועד רומא.

הסופר ואיש המדע של רומא, פליניוס הזקן (המאה ה־1 לספירה), מתאר בספרו בין היתר את העצים השונים, ערכם, שימושם, גודלם וכו', ובקשר לכך מזכיר גם את הסיפור הבא: „העץ, שנחשב עד ימינו כעצום ביותר ונראה ברומא, הוצג לראווה בידי טיבריוס קיסר על הגשר, אשר מעליו הסתכלו האנשים במשחקי הלודרים בקרבות ים. עץ זה הובא שמה עקב גודלו המפליא עם חומרי בנין אחרים ונשאר במקום עד הקמת האמפיתיאטרון של נירון185. קורה זאת היתה מאורן, אורכה מאה ועשרים רגל ורוחבה אחיד – שתי רגל. מכאן ניתן לשער את הגובה הנוסף הלא־יאומן עם התרוממותו של העץ עד ראש צמרתו לכל אלה המבקשים לאמוד אותו.

להתפלאות בלתי־פוסקת היה גם מראה עץ האשוח באותה אניה, שהביאה את האובליסק ממצרים בפקודת האימפרטור גאיוס. אובליסק זה הועמד על גבעת מאטיקאן, וארבעה גושי אבן מסוגו של חומר האובליסק הונחו למרגלותיו לתמוך בו. אני משוכנע, שמעולם לא נראה דבר פלא כזה בים, כאניה ההיא. מאה ועשרים אלף סאין186 של עדשים היו בה וזהורית. אורכה השתרע ברובו של הצד השמאלי של נמל אוסטיה187. שם טובעה בידי האימפרטור קלאודיוס, למען ייבנו עליה שלושה מזחים בגובה של מגדל. המגדלים נבנו מחול פוטיאולי188, שהובא למקום לשם כך. עובי העץ הנ"ל מילא את חובקם של ארבע זרועות אדם, והבריות מספרים שתורן האוניה עלה בשמונים אלף ססטרקיוס והרכב כלי השייט ויתר הציוד עלו בארבעים אלף ססטרקיוס189.

הפיראטים הגרמניים משיטים גזרי עץ שליבם נחצב ואלה מובילים כשלושים איש190.“

על הובלת האובליסק בים ופתרון הבעיות הקשורות מסופר גם כן בספרי המדען הרומאי: G. Plinius S., Historia Naturalis, XXXVI, 14.


„המלכים עשו להם לפנים מצבות שחם בגלל התחרות ביניהם, וקראון בשם אובליסק, כי הוקדש לאל־השמש. האובליסק הוא התגלמות סמלית של קרני האור, וזהו פרושו של השם המצרי. ראשון מבין המלכים הקים מספרס, שמלך בעיר השמש (הליופוליס), שכן נצטווה על כך בחלומו. מעשה זה נרשם על המצבה, הרי הכתובות והדמויות שראינו הן אותיות מצריות. ואחר מכן חצבו אובליסקים גם מלכים אחרים. ארבעה הקים ססותס בעיר שהוזכרה לעיל, גובהם ארבעים ושמונה אמה. גם רעמסס העמיד אחד – בזמן שלטונו של מלך זה נחרבה טרויה – גובהו מאה וארבעים אמה. כמו כן העמיד עוד אחד בגבול ארצו, במקום שהיה הארמון של מנביס191, גובהו מאה ועשרים אמה. ברם עוביו לא רגיל – אחת־עשרה אמה בכל צד. מספרים, שאת העבודה עשו מאה ועשרים אלף איש. כשהתכונן המלך להציב את האובליסק, היה לו חשש רב, שהמכונות לא יחזיקו את המשא וכדי שתוסב שימת לב הפועלים לסכנה גדולה יותר, קשר את בנו אל חודו של האובליסק, שזהירות העובדים לשלמות הבן תועיל גם לאבן. על הישגי מפעל זה התפלאו במאד; כאשר לכד המלך כמבוזי192 את העיר והעלה אותה באש, בא למרגלות האובליסק ומתוך כבוד למבנה העצום ההוא הורה לכבות את השריפה, אעפ“י שאת העיר עצמה לא החשיב כלל. יש עוד שני אובליסקים אחרים, האחד הקים זמארץ, את השני פיוס; הם חסרי כתובת וגובהם ארבעים ושמונה אמה. באלכסנדריה הקים אחד תלמי פילדלפוס – גובהו שמונים אמה. האובליסק, שהיה ללא כתובת, נכרת ממקומו בידי נקתביס, אולם מלאכה גדולה יותר נעשתה בהורדתו לנהר ובהקמתו מחדש מאשר בגדיעתו. לדעת סופרים אחדים השיט אותו במורד הנהר סאטירוס הארכיטקט על גבי רפסודה; ע”פ קאליכסנוס193 היה זה פיניכס; הוא העביר בתעלה את מי הנילוס עד האובליסק המוטל על הארץ, העמיס בשתי אניות גושי אבן (מחומר האובליסק) בגודל של רגל ובכמות כפולה, שכלל המשקל יהיה כפול וכך ניתן להגיע אל מתחת לאובליסק, שהיה תלוי ועומד בקצותיו של שתי גדות התעלה. לאחר מכן סולקו אבני המעמסה והאניות המתרוממות קיבלו את משא האובליסק. העמידו על שש שורות אבן, שנחצבו מאותו הר עצמו, ממנו היה גם האובליסק. להוגה הרעיון הזה הוענק סך חמישים טלנט194. מצבה זאת היתה בארסינואום והוצב שם בידי המלך הנ"ל כמתנת אהבה לאשתו, שהיא גם אחותו – ארסינואה. משם העביר מאכסימוס, הנציב הרומאי במצרים, לככר המרכזית, מכיוון שהפריע לתחבורה בדרך למבדוק; הוא חתך את חודו, כי רצה לשים במקומו ראש מוזהב, ברם ביטל לאחר מכן את מחשבתו. שני אובליסקים אחרים היו באלכסנדריה ליד הנמל, בהיכל קיסר; את אלה גדע המלך מספרס, בהם ארבעים ושתיים אמה.

הקושי מעל הכל היה להוביל בים לרומא. האוניות עצמן היו רבות ענין. אותה האוניה, שהביאה את האובליסק הראשון, קבע אוגוסטוס האלוהי עקב מעשה הפלא במזח הקבוע בפוטיאולי; אולם היא נשרפה אחר כך. קלאודיוס האלוהי עוד שמר עליה שנים מספר, כי קיסר גאיוס הספיק להוביל בה אובליסק נוסף והיה זה הפלא הגדול ביותר שראו בני האדם אי־פעם בים. ברם הועברה אניה זאת לאוסטיה, שם טובעה לשם הקמת נמל; המגדלים, שנבנו עליה, היו מחול פוטיאולי. ודבר נוסף מהנושא הזה: גדלה הדאגה, כלום כשרות האוניות להובלה בטיבריס; מהנסיון נתברר, שמימי הנהר הזה אינם פחותים משל הנילוס.

אותו אובליסק שהציב אוגוסטוס האלוהי בקרקס הגדול, נגדע בידי המלך פסמטנפסרפראוס, אשר בזמן מלכותו חי פיתגוראס במצרים. האובליסק, שבשדה מארץ, קטן ממנו בתשע רגל, והמלך ססותס גדע אותו. על גבי שניהם מצויות כתובות, אשר מכילות רשימות על אודות מדעי הטבע של המצרים.“


ההתענינות במסתרי מצרים לא פסקה משך הדורות הרבים, וכך מעיד סופר רומאי אחר במאה ה־4 לספה"נ: Ammianus Marcellinus: Res Gestae, XXII 4.


„מאחר שמלחכי הפנכא – כמנהגם – הפצירו בקונסטנטינוס ללא שיעור ובקולי קולות, שאוגוסטוס העביר מהעיר הליופוליס במצרים שני אובליסקים, מהם אחד הוצב בקרקס הגדול והשני בשדה מארס, הרי הוא אינו מעיז לגעת באותו אובליסק ולהזיזו, שהובא רק זה עתה, כי נבהל מכובד משקלו. אלה, שאינם בקיאים בדבר, אומרים שהאימפרטור הקדום אכן העביר אובליסקים מספר, אולם עבר על פני היחיד ההוא, כי הוקדש לאל־השמש. מקומו נקבע במקדשו של היכל מפואר, ולא היה מרשה לסלקו שכן הוא התרומם אל־על.

קונסטנטינוס לא העריכו עדי כך; הסיר את הגוש הזה מיסודותיו וסבר כשורה, שלא יעבור עבירה אם יוציא פלא זה מהיכל אחד ויקדשו ברומא – המקדש של העולם כולו. לכן הונח האובליסק זמן רב עד סיום ההכנות הדרושות להעברה. לאחר שהועבר דרך אפיק הנילוס והונחת באלכסנדריה, נבנתה אוניה גדולה, שטרם היתה כמוה בשימוש לפנים, היא הונעה בידי שלוש מאות חותרים.

בתום כל ההכנות האלה הלך האימפרטור הנ"ל לעולמו, ונחלש הכוח בדוחף לביצוע. ולבסוף, אחר ימים רבים הועלה האובליסק לאוניה והובא דרך הים ונהר טיסריס אל הרובע האלכסנדרי במרחק של כשלושת מילין מן העיר; אבל נדמה, שהיה לנהר טיסריס קצת חשש, כי מה שנשלח על ידי הנילוס, יתקשה הוא להעבירו אל אותן החומות שהוא יסדן195.“

 

יוסטינוס / קורות יסוד קרתגו

Iustinus, Epitoma Historiarum Philippicarum, 18.3–5


אחת החידות בתולדות התקופה העתיקה היא קרתגו, אוייבתה בנפש ויריבתה המסוכנת של רומא. החפירות הארכאולוגיות לא הוסיפו הרבה לידיעותינו הדלות, לכן הן אינן שונות ממה שידעו אף הרומאים עצמם. כמובן, שסיפור הרומאים טרם הבחין בין אגדה לאמת סבירה, לפיכך ערבבו את שתיהן במסכת אחת.

לקמן דברי ההיסטוריון טרוגוס פומפיוס, שפעל במאה הראשונה לפנה"ס, ואת דבריו תמצת יוסטינוס כעבור מאתיים שנה ויותר. ייחודו של הספר, כי הוא ההיסטוריה הכללית הראשונה בלשון לטינית. כל עוד כתבו לפנים רק היוונים על עמים אחרים, מתפאר המחבר, שהוא סיכם ראשון גם את תולדות היוונים בין יתר עמי העולם בלשון רומא.

כך תוארו גם תולדותיה של קרתגו; Justinus: Historiae ex Trogo Pompeo, XVIII. 3–5.


„ג. מכיוון שהגענו אל הזכרת הקרתגים, מן הנכון יהא לדון קצת ביסודיות על מוצאם תוך כדי חזרה על קורות בני צור, שסיפורם מעציב מאד. שבט הצורים קם מתוך הפיניקים, אשר בגין צרת רעש ארץ עזב את מולדתו ויישב תחילה את אזור ימה של אשור196, אחר כך החוף סמוך לים (התיכון). שם נוסדה עיר, אשר על עושרה בדגה נקראה בשם צידון; שכן הפיניקים קוראים לדג בשם צידון.

מקץ שנים רבות הכניע אותם מלך אשקלון: הם נסו באניותיהם, ושנה לפני מפלת טרויה ייסדו את העיר צור. שם הוטרדו זמן רב במלחמות הפרסים תוך הצלחות משתנות, ובסוף יצאו מנצחים. ברם הותש כוחם ויוסרו ייסורים מהמון עבדיהם, שאין הדעת סובלתם; אלה קשרו קשר ורצחו את כל האזרחים החופשיים עם אדוניהם יחד. גברו על העיר, כבשו את בתי אדוניהם והשתלטו במדינה; נשאו נשים והולידו בנים, כי לא היו להם. אולם, היה אחד בקרב אלפי העבדים, בעל נפש עדינה, שנזדעזע על גורל אדוניו – זקן ובנו הצעיר – ונהג בהם לא בחימה שפוכה, אלא בחסד וברחמי אנוש. לכן, אחר סילוק ההרוגים טכסו עצה העבדים ונראה להם, שיבחרו מתוכם מלך והוא יהיה המתאים וגם המקובל לאלים, שיבחין ראשון בשמש העולה. הלה הודיע את הדבר לסטראטון, אדונו – זה היה שמו, אשר נחבא בסתר. סטראטון הורה לו, כי כאשר יתכנסו כולם בשדה בחצות הלילה ובשעה שיסתכלו כולם מזרחה, הוא לבדו יתבונן בכיוון מערב. הדבר ייראה תחילה כסכלות, שמבקש את הזריחה במערב. אולם, משהחל באמת היום מופיע, וברומה של העיר נצנצה הזריחה, כל עוד ציפו אחרים שיבחינו בשמש עצמה, הוא הראה ראשון לפני כולם את ברק השמש על פסגת הגבעה של העיר. זאת לא נראתה חכמה של תבונת עבד והודה לחוקריו, שאדונו היה הוגה הרעיון. אז הובן להם, כמה עדיפה תבונת האצילים על זו של העבדים, והללו גברו רק במרמה ולא בחכמה. לכן חננו את הזקן ובנו, כי סברו, שהם נשמרו ברצון האלים, ובחרו בסטראטון למלכם. המלוכה עברה לבנו ואחר לצאצאיו. רשע נודע זה של העבדים היה לדוגמה מבעיתה בעולם כולו.

לפיכך, כאשר נלחם כעבור זמן אלכסנדר הגדול במזרח, כבש את עירם ובתור נוקם את נקמת הסדר החברתי הוקיע על עץ לזכר הרצח הקדום את כל אשר נשארו בחיים אחר הקרב. רק במשפחת סטראטון נזהר מלגעת לרעה; את המלוכה החזיר לביתו, האזרחים החופשיים וחפי הפשע של האי (צור) נכנעו, כדי שעם הכרת זרע העבדים עד תום יקימו את העיר מחדש.

ד. אם כן, התיישבו בני צור על דעת האותות המבשרים לאלכסנדר; התמסדו בחריצות לעיסוקם ושבו לאיתנם במהרה.

טרם היה הרג ההמונים, כששפעו עוד רכוש בהמון רב, נשלח הנוער לאפריקה ונוסדה אוטיקה; וכאשר מת אותו זמן המלך בצור, הוכרו כיורשים בנו פיגמאליון ובתו עליזה197 – אשה יפת מראה. אולם מסר העם את השלטון לפיגמאליון, שהיה עוד נער. עליזה נישאה לדודה, עכרבה, כוהן הרקולס198, מי שהיה השני במעלת הכבוד אחר המלך. היו לו אוצרות רבים וגנוזים; את זהבו לא החזיק בבית מפחד המלך, כי אם הטמין אותו באדמה. על אף שלא ידעו זאת הבריות בבטחון, בכל זאת אמרו כך. לכן חרה אפו של פיגמאליון, שכח משפט וצדק אנוש ורצח את דודו־גיסו ללא כל יראה מפני האלים. עליזה התנכרה זמן רב לאחיה בגלל הרשע, אולם לבסוף תוך שנאה כבושה ובמבט סלחני תכננה בהסתר בריחה; צירפה אליה נשואי פנים אחדים, אשר סברה כי שונאים הם את המלך במידה שווה ומבקשים לברוח כמותה. אז ניגשה במרמה אל אחיה והעמידה פנים, כי רוצה לעקור אליו, כדי שבית בעלה לא יוסף לחדש את מראה אבלה הכבד, כשמבקשת היא לשכחו ולא יהיה יותר נגד עיניה הסימן המר. לא בלי רצון האזין פיגמאליון לדברי אחותו, כי חשב שיחד עימה גם הזהב של עכרבה יעבור לידיו. ברם, העלתה עליזה לאניות לפנות ערב את פועלי ההובלה, שאחיה שלחם, יצאה ללב הים ואילצה אותם להשליך הימה שקי חול במקום הכסף, שהיה כרוך בשמיכות. אז קראה לעכרבה בבכי ובקינה, וביקשה שיחזיר לעצמו את אוצרותיו שהשאיר אחריו ויהיו אלה קורבן למת, כי הם גרמו למותו. אחר ניגשה לפועלים ואמרה, שהיא כבר ביקשה למות לפנים בלאו הכי, אבל עינויים קשים ועונש כבד יאיימו על אלה, שהוציאו את אוצרות עכרבה מחמדנות הרודן, הרי למענם רצח הוא את שאר בשרו. כך הופחדו כולם ונלוו כשותפים לבריחתה. הצטרפו גם קבוצות אצילים, שהיו מוכנות לקראת אותו לילה ולאחר הקרבת קורבנות להרקולס, שעכרבה היה כוהנו, ביקשו להתישב בגלות.

ה. נחיתתם הראשונה היתה באי קפריסין, שם הציע כוהן יופיטר199 על פי האלים להצטרף אל עליזה עם אשתו וילדיו כשותפים לגורלה, בדרשו את הכהונה לצמיתות – לו ולצאצאיו. תנאי זה נתקבל בהתאם לאות מהשמים. מנהג היה בקפריסין, שהנערות המבקשות מתת כסף נשלחו לשפת הים ימים ספורים לפני נשואיהן, כי ברצונן היה לשלם קורבן נסך לוונוס תמורת חיי המוסר העתידים (בנישואים)200. עליזה צוותה, כי יחטפו מתוכן שמונים נערות ויעלו לאניות, כדי שיהיו נשים לצעירים וצאצאים לעיר.

כל עוד התרחשו מאורעות אלה, נודעה לפיגמאליון בריחת אחותו, וכשהתכונן לצאת אחר הבורחת במלחמת זדון, לא בנקל נחה נפשו בהעתר לתחנוני אימו ולאותות מן השמים. הידעונים ניבאו לו בהשראת האלים, כי לא יימלט מעונשו, כי אם יעכב את גידולה של עיר, שסיכוייה מצויינים ביותר. לפיכך זכו הבורחים בקצת זמן לנשימה.

כך הפליגה עליזה למפרץ של אפריקה201, ושם הטתה את תושבי המקום לברית ידידות; הם שמחו לבוא הזרים עקב סחר החליפין. לאחר מכן קנתה שטח, שיכלה לכסותו בעורו של שור, על מנת לאפשר לידידיה העיפים לפוש מההפלגה הארוכה, משהגיעו עד הלום; ואז צוותה לחתוך את העור לרצועות צרות וכך קנתה שטח גדול יותר משקיוותה. מאז והלאה נקרא המקום בשם בורסה202. כעבור זמן באו שמה השכנים מהמקומות הסמוכים, אשר בתקוות רווח הביאו איתם סחורות רבות; ומשקבעו שם את מושבם, עקב המונם הרב קמה להם מדינה ממש. גם שליחי אוטיקה הביאו מתנות, כי היו הם שארי בשר להם ועודדו אותם לייסד את עירם במקום, שהגורל הועיד למושבם. גם האפריקאים נתפסו לאהדה להחזיק שם את הגרים.

על דעת כולם, אפוא, נוסדה קרתגו ונקבע תשלום מס שנתי תמורת אדמת העיר. עם ראשית חפירת היסודות נחשף ראש שור; הנבואה היתה: שתקום שם עיר פורחת, אבל שרויה במאבק ובשעבוד בלתי פוסק, לכן הועברה העיר למקום אחר. שם נתגלה ראש סוס המציין, שעתיד להיות העם למוד מלחמה ואדיר; ניתן אפוא לעיר מושב מבורך באותו מבשרי מזל. אז התכנסו במהרה שבטים לשמע הקריה החדשה, וקמו שם עם ומדינה גדולה“.



  1. מרבית הקטעים המתורגמים ראו אור בכתב העת “תורן – דפים לבית צים” בשנים 1962–1965 ומיעוטם בכתב העת “ים” של החבל הימי לישראל בשנים 1962–1963 ובעלון הדייגים בשנים 1962–1963. חלק מהם פורסמו שנית ב־1993 כמקראה לתלמידי החוג לציוויליזציות ימיות באוניברסיטת חיפה, ואלה מובאים בגרסתם האחרונה. הפרסום בפב“י התאפשר הודות לרשותה האדיבה של גילה שָׂשׂ, בתו של ד”ר מאיר שָׂשׂ ז"ל.  ↩

  2. Tacitus: Annales, XIV, 3–6. את הציטטות תרגמתי מהמקור הלטיני.  ↩

  3. Suetonius: Neron.  ↩

  4. שמות רבה כ"ז ח'.  ↩

  5. Suetonius: Julius Caesar; Plutarchos: Julius Caesar.  ↩

  6. Suetonius: Augustus; כתובת אנקרה.  ↩

  7. Suetonius: Claudius.  ↩

  8. Tacitus: Annales, XII, 56–57. את הציטטה תרגמתי מהמקור הלטיני.  ↩

  9. Suetonius: Nero.  ↩

  10. אזורים בסיראקוסאי.  ↩

  11. עיר במזרח סיציליה, היום לנטיני.  ↩

  12. מרקוס קלאודיוס מרקלוס נלחם והצטיין במלחמה הפונית הראשונה, ובמצור על סיראקוסאי פיקד על הצי.  ↩

  13. אניות המלחמה בתקופה ההלניסטית היו בעלות שניים או שלושה מפלסי משוטים, ובכל משוט אחזו יותר מחותר אחד. שם האניה נגזר ממספר החותרים ביחידת חתירה אחת. לפיכך, quinqueremis בלטינית או penteres ביוונית משמעה כי בכל יחידת חתירה היו 5 חותרים, אחד ליד כל משוט בטור העליון ושניים ליד כל משוט בטורים האמצעי והתחתון, ונקראת בעברית “חמש־חתרית”; וכך ארבע־חתרית, שש־חתרית וכן הלאה. בטריארה (טרירמה), אנית המלחמה הסטנדרטית מן התקופה הקלאסית, סודרו החותרים בשלושה מפלסים, אך בכל משוט אחז חותר אחד בלבד.  ↩

  14. חצי־אי קטר בחוף המזרחי של חצי־אי ערב, בים הפרסי.  ↩

  15. תלמי פילדלפוס, מלך מצרים (285–247 לפנה"ס). בזמן שלטונו נעשה תרגום השבעים.  ↩

  16. תושבי דרום פקיסטן של היום.  ↩

  17. אל ים, בן פוסידון.  ↩

  18. 50 בנות ניראוס, אל ים.  ↩

  19. סביבת שפך הגארון.  ↩

  20. דרמטורג רומאי.  ↩

  21. בת מלך האיתיאופים, הושלכה למפלצת ים ופרסאוס שיחררה.  ↩

  22. המצביא של פומפיוס, כובש סוריה, היה ראש משטרה ועורך משחקים ברומא והציג לראווה את שלד המפלצת ב־58 לפנה"ס. יוספוס עוד ראה את רשמי הכבלים של אנדרומדה על שני סלעים בנמל יפו (מלחמת היהודים ג‘ ט’ ג').  ↩

  23. תיאור זה אינו הולם את המציאות.  ↩

  24. הכוונה, כנראה, לקבוצת הכוכבים של ‘הכלב הגדול’, המופיעה באמצע חודש יולי.  ↩

  25. אגם Lucrinus בקרבת נאפולי.  ↩

  26. שתי ערים בקאמפאניה, בחוף מפרץ מיסנום, המרחק ביניהן בים כארבעה ק"מ.  ↩

  27. Hippo Diarrotus, היום ביזרטה בתוניס.  ↩

  28. Iassos, עיר נמל בחופי קאריה, בדרום מערבה של אסיה הקטנה.  ↩

  29. Naupactus – עיר נמל בכניסה למפרץ קורינתוס ביוון; היא לפנטו.  ↩

  30. אגם באקארנאניה, בחופי יוון המערביים.  ↩

  31. Tarentum– עיר בדרום איטליה, היום Tarranto.  ↩

  32. Taenarum – כף הר בקצה הדרומי של יוון.  ↩

  33. Narbo – עיר בדרום צרפת; היום Nimmes.  ↩

  34. #### הקדים מבוא ותרגם מלטינית: ד“ר מאיר שש, ביה”ס לקציני ים עכו. עלון הדייגים – בטאון הדייג המקצועי והחובב, כרך ד‘ מס’ 1 (31), מרץ 1963, עמ‘ 13–15; כרך ד’ מס‘ 2 (32), יוני 1962, עמ’ 25–26.  ↩

  35. ממכתבו של פליניוס הצעיר: VI, 16.  ↩

  36. מפרץ ליון; חופי סוריה ולבנון.  ↩

  37. C. Fenestella, היסטוריון רומאי בתקופת הקיסרים אוגוסטוס וטיבריוס.  ↩

  38. Apicius – כינוי הבררן באכילה, במיוחד M. Gavius Apicius, שחי בזמן קיסר טיבריוס.  ↩

  39. במקום אחר רשם פליניוס תרשימים להכנת ציר הדגים. ה־ garum sociorum הוכן ממולית ומדגים אחרים – „רַעים“.  ↩

  40. הטכסט משובש, מצויות גירסאות שונות.  ↩

  41. מופיעה בראשית הקיץ.  ↩

  42. אגם Lago di Garda; נחל Mincio.  ↩

  43. צרפת הצפונית.  ↩

  44. P. Vedius Pollio, אציל רומאי בזמן קיסר אוגוסטוס, שהצטיין בחיי מותרות וביחס אכזר עם עבדיו.  ↩

  45. מהמשפחה המיוחסת – Verres ברומא.  ↩

  46. (המשך מגליון 31 – הערת פב"י.) מתוך ספר 9 של Plinius: Historia Naturalis. (המינוח העברי והמדעי בעזרתו האדיבה של א. בן־טוביה).  ↩

  47. Statius Sebosus, אציל רומאי ממשפחה ידועה.  ↩

  48. הים התיכון.  ↩

  49. מול קושטא, בצד האסיתי.  ↩

  50. קושטא.  ↩

  51. שני מיני דיונונים.  ↩

  52. מחודש מאי עד נובמבר.  ↩

  53. (המשך מגליון 32 – הערת פב"י.) מתוך ספר 9 של Plinius: Historia Naturalis (המינוח העברי והמדעי בעזרתו האדיבה של א. בן־טוביה).  ↩

  54. למעלה מאלף ל"י.  ↩

  55. דרום־מערב ספרד.  ↩

  56. אחד מאיי הבאליארים.  ↩

  57. דרום־צרפת.  ↩

  58. קומו ומאג'ורה.  ↩

  59. ראשית הקיץ.  ↩

  60. צפון מוריאה ביוון.  ↩

  61. כפר בצפון ארקאדיה.  ↩

  62. מוצאו כנעני וידוע יותר כאל הצמחיה.  ↩

  63. בחודש אדר.  ↩

  64. אגם באיטליה.  ↩

  65. טכסט משובש.  ↩

  66. סתם ולא אמר המחבר בבירור, כלום גם לחלזונות הללו כוח אדיר זה.  ↩

  67. ספורו של הרודוטוס אינו מזכיר את פרשת העצרות האניה.  ↩

  68. עיר בדרום־מערב אסיה הקטנה.  ↩

  69. Petronius: Satiricon, lxxvi.  ↩

  70. מטבע רומאי, כ־15 אגורה.  ↩

  71. Fortuna היא אשת טרימלכיו. (צ“ל פורטונטה – הערת פב”י)  ↩

  72. הנותן חסות משפטית.  ↩

  73. Cercina היום קרקנה, אי במפרץ הסירטיס הקטן סמוך לחופי תוניס של היום.  ↩

  74. ערים קרתגיות לא הרחק מקרקנה.  ↩

  75. רמז לגניבת תשמישי קדושה, שהסערה היא עונשה.  ↩

  76. המחבר הכפיל בחישוב היקף הגלגל ב־3, ולא ידע משום־מה כי π = 3.14, על אף שארכימדס, איש סירקוסאי, כבר דייק בכך כמאתיים שנה לפניו.  ↩

  77. הפיסקה האחרונה נועדה לקיסר אוקטביאנוס אוגוסטוס, אשר כל אנשי הרוח סגדו לו בהביאו שנות שלום לאימפריה הרומאית.  ↩

  78. Vitruvius Pollio, De Architectura, V, 12.  ↩

  79. pulvis – puzzuolane הוא אפר וולקני שנתגלה לראשונה ב־Puzzuoli (פוטיאולי – Puteoli) באיטליה ושימש לבנייה; לאחר שערבבוהו במלט, איפשר למלט להתקשות בכל סביבה – באוויר או מתחת למים.  ↩

  80. קומה (Cumae) – עיר יוונית באיטליה התיכונה; כף מינרווה – Sorrento של ימינו.  ↩

  81. הביטוי extrastilis אינו ברור; יכו להיות כי שיבוש המילה היוונית thranos המציין ספסל בתלת־טורית, וכן גם את קצהו של המושב הבולט מעבר לדופן.  ↩

  82. הביטוי relatis אינו מובן כאן.  ↩

  83. C. Iulius Caesar: Bellum Gallicum IV, 29.  ↩

  84. Aulus Gellius: Noctes Atticae XIV, 1.  ↩

  85. Herodotos: VI, 34–35.  ↩

  86. Pomponius Mela: De situ orbis III, 1.  ↩

  87. אין ממש במחזוריות כזאת של מאה חודשי ירח משך שמונה שנים.  ↩

  88. פיתיאס, איש מאסיליה (מרסיי), חוקר ומגלה ארצות במאה ה־4 לפנה"ס. במסעותיו הגיע עד בריטניה והאיים אורקניי ושטלנד.  ↩

  89. כשלושים ושישה מטרים.  ↩

  90. אוטיקה (Utica), מושבה פיניקית בחופי צפון אפריקה, מערבית מקרתגו. לא ידוע ממקור אחר שגל גאות הסיע אי פעם אונייה למרחק כזה.  ↩

  91. חופי לוב המערביים של היום. השתוללות המים במקום לא בגלל הגאות והשפל נגרמת, כי אם בעקבות רוחות וזרמים.  ↩

  92. Tauromenum היא עירה בסיציליה ליד האטנה; Euboia, אי מזרחית מאוטיקה ביוון ועל שמותיהם נקראים גם המיצרים בקרבתם. הזרמים המסוכנים הללו ידועים היו לסופרים ומזכירים אותם תכופות.  ↩

  93. Gades – מושבה פיניקית ידועה בדרום מערבה של ספרד.  ↩

  94. הנהר Baetis הוא הגואדל כביר בספרד.  ↩

  95. Hispalis היא Sevilla שבספרד.  ↩

  96. בצפון מזרח סיציליה.  ↩

  97. הכוונה לקיסר תאודוסיוס הראשון, 379–395 לספירה.  ↩

  98. מיסנום (Misenum) מצויה בקרבת נאפולי; ראוונה (Ravenna) בצפון מזרחה של איטליה.  ↩

  99. שני חלקי Hispania, הדרומי והמזרחי.  ↩

  100. ראה סעיף 33.  ↩

  101. אזור מישורי באיטליה התיכונה.  ↩

  102. cohrs – עשירית הלגיון לאמור, במקורו ציון ליחידה בצבא היבשה.  ↩

  103. navicularius – בעל אנית סוחר, החוכר אותה למטרות פרגמטיא.  ↩

  104. הקרב נערך ב־31 לפנה"ס סמוך לכניסה למפרץ אמבראקיה (Ambrakia) בחופי יוון המערבית.  ↩

  105. יאדירה (Iadera) היא זארה (Zara), דוברובניק (Dubrovnik) של היום. האילירים בני דאלמאטיה הצטיינו כיורדי ים מעולים ופירטים מפורסמים. שיא גדולתה של זארה בימי מסעי הצלב.  ↩

  106. הליבורנה הייתה אנית מלחמה דו־טורית שתושבי דאלאמטיה הפירטים השתמשו בה, ומהם לקחו הרומאים את הדגם עוד במאה ה־1 לפנה“ס. לימים ציינה לשון הרחוב בשם liburna את ה־biremis, לאמור דו־טורית ולאחר מכן את אנית המלחמה בכלל, וכך נהג גם וגטיוס. הליבורנה ידועה גם כשמו של סוג ספינת משא בנילוס החל מהמאה ה־3 לפנה”ס. ראה: L. Casson, Ships and Seamanship in the Ancient World. Princeton, 1971. p. 340. את הסברה הזאת בא לאשר הביטוי “בורני”, אשר בלשון חז“ל מציין ספינת משא גדולה (ראה: בבלי ראש השנה כ"ג א'); בבלי יומא ע”ז ב‘; בבלי בבא מציעא פ’ ב'). מוזכרת גם המידה – “כור לספינה, שלושה כורים לבורני”.  ↩

  107. רמז משוער לדתו הנוצרית של המחבר.  ↩

  108. הלוחות מתייבשים מהר יותר מהגזע השלם, ומן הסתם מאבדים את גמישותם הטבעית אשר כה הכרחית בבניית אניות.  ↩

  109. אין כל עקיבות בשימוש במונחים gradus ו־ordo, אשר מובנם מעורפל. קיים עוד ביטוי לא ברור והוא versus, אשר משמעו המקורי – שורה ביצירה ספרותית כגון שיר. ראה Livius, 33.30: sedecim versus remorum agebant; שש־עשרה “שורות” (?) של משוטים הפעילו אותה. אין מקובל עוד בימינו שה־polyremes, ביטוי שטבעו החוקרים במאה השנים האחרונות, היו אכן רב־טוריות כלומר, מתלת־טורית ויותר, אלא נבנו הן כדו־טוריות לרוב, וליד כל משוט ישבו יותר מחותר אחד. ומכאן שמספר החותרים ביחידת חתירה אחת בא לציין את ממדי האניה. לפיכך, quinqueremis משמעה 3 חותרים ליד כל משוט בטור העליון ואילו 2 בתחתון; ניתן אפוא לתרגם לעברית בצורה: חמש־חתרית וכן הלאה. כלום באמת סבור היה וגטיוס כי בקרב אקטיום נלחמו אניות ענק רב־טוריות ולא רב־חתריות?  ↩

  110. ייתכן שמכאן שמה של הסירה הידועה בימינו באנגליה בשם pinnace.  ↩

  111. לא קיים חילוף יום ולילה באביב, אלא בחודשי יוני ודצמבר בלבד. ומכאן, במקום solstitium יש לקרוא aequinoctium – “שוויון יום ולילה”; אפשרות נוספת היא, במקום vernus כלומר – “אביבי”, נקרא כאן hibernus כלומר – “חורפי”.  ↩

  112. לא עלה בידי לזהותו בשם עברי.  ↩

  113. צורה של כינוי חיבה ל־ aedus – “תיש”. הכוונה לקבוצת כוכבים בשני הצפון, היא ה“עגלון”, אשר ה“תיישים”, שני כוכבים בצדם השמאלי, מביאים מזג אוויר סוער. לא עלה בידי לזהותם בשם עברי.  ↩

  114. הוא משנים־עשר המזלות, בחלק הצפוני של גלגל המזלות, הנראה בימי החורף.  ↩

  115. הכוונה לכוכבי כימה. בשם זה נקראו בשפה הלטינית הקדומה ה־ pleiades כלומר, שבע הבנות של Atlas ו־ Pleione שהפכו לכוכבים. לא עלה בידי למצוא שם עברי מקביל לביטוי הלטיני, שמשמעו – אשכול ענבים.  ↩

  116. רמז נוסף להשקפת עולם נוצרית.  ↩

  117. את ה־Gerorgica – “ענייני החקלאות” כתב P. Vergilius Maro בשנים 30–37 לפנה"ס. הוא חיבר גם את האפוס הלאומי הגדול של בני רומא – Aeneis. M. Terentius Varro (116–27 לפנה"ס) היה משורר, סופר, גאוגרף, גרמטיקאי ועוד. מרב יצירותיו אבדו וביניהן אשר כתב על ענייני הים.  ↩

  118. ארבעת האלמנטים הם: אדמה, אוויר, מים ואש. יסודות אלה היו לדעת הפילוסופים הטרום־סוקראטיים החומרים ההיוליים מהם נוצר העולם.  ↩

  119. קויליוס אנטיפאטר, היסטוריון שפעל בסוף המאה ה־2 לפנה"ס.  ↩

  120. פקיד רם־דרג, שני לקונסול. עיסוקו המקורי בעניני משפט; מספרם עלה לשנים־עשר במרוצת הזמן. מי שגמר את שרותו קיבל לרוב מינוי לניהול פרובינקיה.  ↩

  121. navis rostrata – אניה מצויידת באיל־ניגוח.  ↩

  122. קוויסטור, שופט, ממונה על עניני כספים; מ‘ פ’ קאטו נתפרסם כאויבה המושבע של קרתגו ואשר לא חדל משידול חבריו בסנאט להכריז מלחמה על קרתגו, היא המלחמה הפונית ה־3.  ↩

  123. מרכזי סחר, לשון רבים, הבאה לציין את אזור החוף המערבי של מפרץ סירטיס הקטן, היום חופי תוניס בדרום מפרץ גאבס.  ↩

  124. המלחמה הפונית השניה, 218–201 לפנה"ס.  ↩

  125. הטקסט משובש.  ↩

  126. הטקסט משובש.  ↩

  127. היום מארסאלה, העיר המערבית ביותר של סיציליה. הרומאים כבשו אותה מידי קרתגו במלחמה הפונית הראשונה. נמלה מילא תפקיד נכבד בקשר בין סיציליה לאפריקה.  ↩

  128. plebs – צאצאי הרומאים, שאבותיהם לא היו שותפים בייסוד העיר; המון העם.  ↩

  129. socii – בעלי הברית היו מבין העמים האיטלקיים שגרו מחוץ ל־Latium; לימים גם עמים מחוץ לגבולות איטליה זכו בכינוי זה.  ↩

  130. כל צעד רומאי (כפול) הוא 1.479 מ'. אלף צעדים הם מיל רומאי אחד.  ↩

  131. Mercurius, האל של הסוחרים ועוד; על שמו נקרא הכף המזרחי של מפרץ קרתגו, היום C. Bon.  ↩

  132. vela dare – לשייט.  ↩

  133. כלום שינה סקיפיו את התוכנית, הרי ביקש מקודם להגיע לאמפוריה? תשובה כלשהי תהיה פרי הרהורים בלבד.  ↩

  134. אזור קרתגו. כפרובינקיה רומאית נקראה היא אפריקה אחר המלחמה הפונית השלישית, 146 לפנה"ס.  ↩

  135. Pulcher – הכף המערבי של מפרץ קרתגו.  ↩

  136. האי Aegimurus, שוכן באמצע הכניסה למפרץ קרתגו.  ↩

  137. מסופר כי נהג לסיים כל נאום מנאומיו בסנאט במשפט: Ceterum censeo Carthaginem esse delendam – “מלבד זאת סבור אני כי קרתגו חייבת להיחרב”.  ↩

  138. כמובן, בימי המעשה עליו סיפר פליניוס לא היתה עוד אפריקה (אזור קרתגו) פרובינקיה לאמור, שטח כבוש מחוץ לאיטליה תחת מינהל רומאי. אפריקה נעשתה פרובינקיה אחר תבוסת קרתגו במלחמה הפונית השלישית, ב־146 לפנה"ס.  ↩

  139. בשם ‘אבות’ (patres) נקראו הסנאטורים, צאצאי המייסדים של העיר, רומא.  ↩

  140. תקופת שלוש המלחמות הפוניות, 146–264 לפנה"ס.  ↩

  141. ליד טרביה, נהר בצפון איטליה; חניבעל גבר שם על צבא רומא ב־218 לפנה“ס. טראסימנוס (Trasimenus) – אגם באטרוריה, צפונית לרומא, סמוך לו הובס צבא רומא ב־217 לפנה”ס; קאנה (Cannae) – עיר בדרום איטליה, לידה השיג חניבעל את נצחונו המפואר ביותר על כוחות רומא ב־216 לפנה"ס.  ↩

  142. porta Colina – שער על הגבעה; הכוונה לשער בחומה שעל גבעת קווירינאליס, אחת משבע הגבעות עליהן קמה רומא.  ↩

  143. היארון השני מלך בסיראקוסאי בשנים 265 (?) – 215 לפנה“ס. עם פרוץ המלחמה הפונית הראשונה הפר את הברית עם קרתגו ועבר לצד רומא. הודות למדיניותו הכלכלית הנבונה זכתה העיר לתקופת שגשוג. הוא כונן צי סוחר וצי מלחמתי ראויים לשם. בימיו (240 לפנה"ס) נבנתה אנית הסוחר הגדולה ביותר של העת העתיקה להובלת דגן תחת השגחתו של גדול המדענים, ארכימדס, אשר רבים מחידושיו הטכניים נוצלו בבנייתה. שמה של האניה היה Syracusia, שלאחר מכן הוסב ל־Alexandris. יורשו בשלטון, היארונימוס, שינה את הקו המדיני, ולאחר הירצחו פרצה בעיר מלחמת אזרחים בין מצדדי רומא לאלה של קרתגו. כוחות צבא וצי רומאיים התערבו, העיר הושמה במצור ועל אף התגוננות הגבורה, אשר נטל בה ארכימדס חלק פעיל, כבש אותה המצביא המפורסם מ' מרקלוס ב־212 לפנה”ס.  ↩

  144. המעיין המפכה באי Ortygia אשר בסיראקוסאי.  ↩

  145. הטוגה הייתה הלבוש הלאומי של הרומאים, ושולי הארגמן סימלו את המוצא המיוחס. את הטוגה ממין זה לבשו נערים בני חורין מגיל 16 ועד הגיעם לבגרות.  ↩

  146. אלה הם עמי איטליה שישבו מחוץ לאזור Latium; לאחר כיבוש חצי האי האפניני נמנו עליהם גם אלה אשר חיו מחוץ לאיטליה.  ↩

  147. ערים בסיציליה.  ↩

  148. מרקוס קלאודיוס מרקלוס (Marcus Claudius Marcellus) נלחם במלחמה הפונית הראשונה, ונעשה קונסול בראשונה ב־222 לפנה“ס. הצטיין בגבורתו, בייחוד במלחמה הפונית ה־1, וזכה בכינוי ”חרב רומא". ב־212 כבש את סיראקוסאי.  ↩

  149. quadriremis, אנית מלחמה דו־חתרית, בעלת שני טורי משוטים אחד מעל השני. בכל משוט אחזו שני חותרים.  ↩

  150. ערים בסיציליה.  ↩

  151. כף בדרום־מזרחה של סיציליה.  ↩

  152. בדרום מזרחה של סיציליה.  ↩

  153. אניה ספונה (kataphraktos) היה בתקופה הנדונה כינוייה של אנייה הגדולה מתלת־חתרית, בעלת סיפון רצוף מעל ראשי החותרים וחיפויים צדדיים קבועים להגנתם. הסיפון והחיפויים, שנקרעו בהם פתחי אוורור, גוננו על החותרים מפגיעת קלעים וחיצים כשהאניות הסתערו זו לעבר זו לפני יצירת המגע ביניהן ומפני חיילי האויב כשהאניות נאחזו האחת ביריבתה והחיילים שעל סיפוניהן נלחמו בקרב פנים־אל־פנים.  ↩

  154. myoparo – אנית משוטים לא ספונה, מהירת־שוט.  ↩

  155. מערב יוון.  ↩

  156. מלך מאוריטניה בתקופת אוגוסטוס.  ↩

  157. ארץ המלך יובּה, מרוקו של היום.  ↩

  158. ססטרקיוס אחד כ־15 אגורות (אחר הפיחוּת).  ↩

  159. מצביאים ידועים על צניעותם.  ↩

  160. מלחמת יוגורתה 111–105 לפנה“ס; כיבוש אלכסנדריה 30 לפנה”ס.  ↩

  161. אי בסירטיס הקטן בחופי צפון אפריקה.  ↩

  162. חופי צפון מערב אפריקה.  ↩

  163. בדרום מוריאה, ביוון.  ↩

  164. הצבע שהופק מהארגמנית היה לסמל הכבוד, השררה, העושר ולסמן המעמד החברתי. שיח היה גם בתשמישי הקדושה ואחד החמרים החשובים במעשה המשכן של ישראל (שמות כ“ו, כ”ח).  ↩

  165. טכסט משובש.  ↩

  166. איליאס, י"ז, 360.  ↩

  167. מייסדה של רומא.  ↩

  168. מלך ברומא.  ↩

  169. כ־1.50 ל"י?  ↩

  170. עיר נמל בדרום איטליה.  ↩

  171. תואר בפקידות הרומאית העליונה.  ↩

  172. בצפון מרכזה של אסיה הקטנה.  ↩

  173. פורטוגל של היום.  ↩

  174. הרומאים חילקו את אור היום, מהזריחה ועד השקיעה, לשתים־עשרה שעות.  ↩

  175. navis aperta, או ביוונית aphraktos – אניה בלתי ספונה. navis costrata ו־navis tecta, או ביוונית kataphraktos – אניה ספונה. המונח בא לציין כלי שיט מארבע־חתרית ומעלה. התלת־טורית מוזכרת פעם כאניה ספונה ופעם כבלתי־ספונה.  ↩

  176. quadriremis.  ↩

  177. גאנימדס, סריס בחצר המלכות המצרית, שהפיקוד על הכוחות האלכסנדריים נמסר לידיו.  ↩

  178. רבים מיהודי אלכסנדריה היו בעלי ספינות ופעלו כמוכסים בשירות השלטון.  ↩

  179. אסיה – הכוונה לאסיה הקטנה, והארצות הללו מצויות שם.  ↩

  180. פארוס – אי צפונית לאלכסנדריה וקשור אליה בסכר. בקצה המזרחי ניצב המגדלור הידוע מן התקופה העתיקה.  ↩

  181. G. Plinius Secundus: Historia Naturalis, V. 17, 76.  ↩

  182. A. Curtius Rufus: Historiarum Alexandri Magni Macedonis, IV. 2–4 . הסיפור המצוטט תורגם מהמקור הלטיני.  ↩

  183. המצור על קרתגו היה ב־309 לפנה"ס אחר מסע אלכסנדר.  ↩

  184. הכוונה לתקופת הופעת הספר בלבד.  ↩

  185. ב־39 לפנה"ס הקים נירון אמפיתאטרון בנוי עץ.  ↩

  186. סאה – מידת תבואה, כ־12 ליטרים.  ↩

  187. הנמל של רומא.  ↩

  188. אפר וולקני.  ↩

  189. סכום הגון של כסף.  ↩

  190. הוא ה־dugout canoe.  ↩

  191. אלהות מצרית.  ↩

  192. מלך פרסי, את מצרים כבש ב־525 לפנה"ס.  ↩

  193. סופר באי רודוס.  ↩

  194. רבבות ל"י.  ↩

  195. הכוונה לעיר רומא; השליטים המוזכרים שלטו במאה הּ־4 לספה"נ.  ↩

  196. המפרץ הפרסי.  ↩

  197. היא מוזכרת בשם Elissa; ייתכן, כי ניתן להשתמש בתרגום בשם עליזה ע"פ הפסוק: „הזאת לכם עליזה מימי־קדם קדמתה יבלוה רגליה מרחוק לגור“ (ישעיה כ"ג, ז').  ↩

  198. הוא מלקרת של הפיניקים. היוונים והרומאים נתנו את שמות אליהם לאלים הזרים.  ↩

  199. הוא בעל, האל הראשי של הפיניקים.  ↩

  200. היו הן כנראה קדשות בהיכל וונוס, היא עשתורת.  ↩

  201. מפרץ תוניס.  ↩

  202. מצודת העיר.  ↩

המלצות קוראים
תגיות