רקע
דן אלמגור
ברקלי, נחנקת מ"סטינקי"
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות

מתוך: “איגרת אויר” 7 ימים שבועון ידיעות אחרונות. 17.3.78


במשך חמש השנים האחרונות תקף אנס אלמוני, המכונה “סטינקי” – "סרחני״, יותר מ-60 נשים בעיר ברקלי בצפון קליפורניה. הקורבן ה-62 – קריינית טלוויזיה פופולארית ויפה בשם קרולין קרייבן – גייסה כל תןשבי העיר למצוד אחרי האנס. בין אמצעי ההגנה נמצא מיכל-תרסיס, המדיף צחנה, בעזרתו מקוות נשי ברקלי להבריח את האנס.

על “סטינקי” שמעתי לראשונה, שלושה ימים לאחר בואי לברקליי, כשחיפשתי דירת-מגורים למשך חצי-השנה הקרובה.

מציאת דירה מתאימה, בעיר אוניברסיטאית קטנה ומיוחסת כברקליי, זמן קצר לאחר התחלת הסמסטר השני, היא כימעט בחינת “משימה בלתי-אפשרית”. כל דירה המוצעת להשכרה, נחטפת מיד על-ידי אחד משלושים אלף הסטודנטים, הלומדים כאן, והמהווים כשליש מן האוכלוסייה, או על-ידי אחד ממאות המרצים האורחים.

כל ניסיונותי לחפש דירה, במרחק מתקבל על הדעת מן הקאמפוס, עלו תחילה בתוהו. רוב הדירות בעיר הושכרו כבר בתחילת שנת הלימודים, ובעלי הדירות המועטות, שנותרו פנויות לא התלהבו להשכיר את דירותיהם למישפחה עם ילדים, המעוניינת בשכירות למשך חצי-שנה בלבד, גם העובדה שאין מעשנים במישפחתנו – ו“דיירים שאינם מעשנים” זוכים, בדרך כלל, לעדיפות בברקליי, שונאת-העישון – לא עזרה. כל דירה שהוצעה לי על-ידי שירות-הדירות של האוניברסיטה, בתשע בבקר, נחטפה תוך חצי שעה בידי אחרים, גם אם שכר-הדירה החדשי שנדרש עבורה היה גבוה למדי ( 500–450 דולאר עבור דירה בילתי-מרוהטת של שני חדרי-שינה).

ואז, כאשר כימעט התייאשתי והתחלתי לחפש דירות בעיירות הסמוכות, נפלה לידי כתובת של בית-מגורים קטן, הנמצא בשכונת-גנים נחמדה, במרחק הליכה מן הקמפוס.

“בטוח שאתה רוצה לגור בסביבה הזאת?” שאלה מתווכת הדירות שמסרה לי הכתובת."

אמרתי לה ששוטטתי באותה שכונה, כדי להציץ בדירות אחרות, ואיני רואה כל סיבה מדוע לא אוכל לשכור בה דירה.

“צלצל אל בעלת-הבית, ובקש שתראה לך את הדירה”, אמרה המתווכת, “אבל כדאי שתהרהר שוב אם הסביבה הזאת מתאימה לך”.

תחילה חשבתי שאינה מעוניינת בדיירים יהודים. אבל שמה העיד עליה שגם היא יהודיה. אולי היא מתכוונת לכך שיש כושים רבים באיזור, ולא היה לה נוח לומר לי זאת, בגלל המזכירה הכושית שישבה לידה? – חשבתי. אך כיוון שטיילתי רגלי באותו איזור, והוא עשה עלי רושם מצויין, לא ראיתי כל סיבה שלא אצלצל אל בעלת-הבית ואקבע ראיון, כדי לראות את הדירה.

צלצלתי לבעלת-הדירה פעמים אחדות, ואיש לא ענה לטלפון. יצאתי לראות את הבית, לפחות מבחוץ. הוא מצא חן בעיני, וכשצלצתי בפעמון-הכניסה ואיש לא ענה לי השארתי בדלת פתק, המבקש מבעלת הדירה להתקשר אלי, ל“מוטל”. אך איש לא צלצל. התקשרתי, איפוא, שוב אל המתווכת:

“בעלת-הדירה עובדת, ולרוב אינה נמצאת בבית”, אמרה לי. “אני מציעה שתיגש אליה מחר, ביום השבת, לפני-הצהריים, ותאמר לה שאני שלחתי אותך. אם אכן אתה מעוניין בשכירת דירה באותו איזור”.


 

מנעול על כל דלת

למחרת, בשעה אחת-עשרה לפני הצהריים, ניגשתי לראות את הדירה. הפתק שהשארתי בחריץ-הדלת לא היה שם. צלצלתי בדלת ואיש לא ענה. צלצלתי שוב, ונדמה היה שאני שמע צעדים מעבר לדלת. אך איש לא פתח את הדלת. צלצלתי בשלישית.

“מי שם?” שמעתי קול-אשה מתוך הדירה. הקול נשמע מפוחד.

הצגתי את עצמי מבעד לדלת הסגורה, וציינתי את שם המתווכת, ששלחה אותי.

היתה דממה קצרה, ואז אמרה האשה שבתוך הדירה: “רק רגע. אני כבר פותחת”.

חלפו עוד כשתי דקות ואז נשמע קול המפתחות הסובבים בתוך המנעולים וקול השרשרת שעל הדלת. בחשדנות, ועל הסף ניצבה בעלת-הדירה – אשה כושית כבת שלושים, גבוהה מאוד, שמנה מאוד ובעלת פנים נאים ועיניים חייכניות.

ברגע הראשון לא יכולתי שלא להרהר: היא מפחדת?! לשם זה זקוק ענק מהלך זה לכל-כך הרבה מנעולים ושרשרות?

“סילחו לי שעיכבתי אתכם בחוץ”, אמרה האשה בטון מתנצל.

“אבל אתם הרי מבינים מדוע עלי להיות זהירה כאן, בסביבה, לפני שאני פותחת את הדלת”.

המלים “כאן, בסביבה”, הזכירו לי את דברי המתווכת. שאלתי את האשה למה היא מתכוונת.

“מה זאת אומרת?” תהתה. “הרי השכונה הזאת נקראת ‘סטינקי’ לנד'.” וכשראתה שאינני יורד לי סוף דבריה שאלה, כימעט בחוסר-אימון: “לא שמעת על ‘סטינקי’?”

הסברתי שאני חדש בעיר.

" ‘סטינקי’ הוא האנס הפועל כאן, בסביבה, כבר חמש שנים", סיפרה בעלת-הדירה. “מיוני 1973… עד כה אנס 61 נשים, כולן בשכונה הזאת ובשכונה הסמוכה. אבל המישטרה בטוחה שמיספר הנשים שנאנסו על-ידו כפול מן המיספר הנקוב. אלא שרבות לא דיווחו על כך למישטרה”.

“לפחות ששים אחוזים מן הנשים שהותקפו, דיווחו למישטרה שהאנס הדיף ריח דוחה. מעין ריח של דלק, או שמן לדילול-צבע. ריח מצחין במיוחד… הריח נדף מגופו, ויש שאמרו שנדף רק מבגדיו, או משערו. משום כך יתכן והסיבה שארבעים אחוזים מן הנתקפות לא הבחינו בריח זה נובעת מכך, שבאותם לילות החליף ‘סטינקי’ את בגדיו לפני צאתו ל’עבודה'.”

בעלת-הדירה הראתה לנו את הדירה, וניכר היה בה שהיא מעוניינת לעזוב את האיזור ולעבור לסביבה אחרת. “אני גרה כאן לבדי, עם בני בן העשר”, אמרה, “ואין זו שכונה בטוחה לאשה הגרה לבדה, או עם ילד”. עם זאת, בשעה ששמעה שאני אב לבנות, אמרה בגלוי: “הייתי שמחה מאד להשכיר, סוף סוף, את הדירה הזאת, אבל אינני ממליצה בפניך לקחת אותה. אולי כדאי שתחפשו דירה בשכונה אחרת”.


 

“סטינקי” תוקף שנית

באותו ערב צלצלו אלי ידידי שנילוו אלי בחיפושי אחר דירה ואמרו “שמעת חדשות?”

מסתבר, שבמהדורת חדשות-הערב בטלוויזיה הודיעו, כי “סטינקי” תקף שנית, שבועיים לאחר תקיפתו האחרונה. הוא תקף אשה כושית, הגרה עם בנה בן־העשר, בדירה הנמצאת במרחק כארבע מאות מטרים בלבד מן הדירה בה ביקרנו. לדברי האשה, חדר “סטינקי” לדירתה בשעה שתים-עשרה בלילה, ושהה בדירה כשעתיים וחצי. הוא עזב אותה שעות אחדות בלבד לפני שהגענו אנו לאיזור.

לכאורה, לא היה מקום להתרגשות. “סטינקי” תוקף, כאמור, זה חמש שנים, וכל מה שנותר למישטרה להודיע הוא, שזוהי התקיפה ה-62 שלו עליה דווח. אלא שהפעם, בניגוד לפעמים הקודמות, זכה מעשהו של “סטינקי” לפירסומת גדולה, ועד מהרה יצא שימעו מחוף-לחוף והגיע גם אל מעבר לים. הפעם תקף “סטינקי” אשה מוכרת, קריינית טלוויזיה פופולארית, שהחליטה לתת למעשה האונס פירסום מירבי, כדי לעודד נשים אחרות לדווח על תקיפות, וכדי להמריץ את המישטרה והשילטונות לנקוט בצעדם יעילים יותר, כדי לתפוש את האנס האלים, המשתולל באזור.

קרולין קרייבן, אשה כושית נאה וחטובת-גו בת 33, מוכרת למיליונים באיזור המיפרץ של סאן-פראנציסקו כאחת מקרייניות-החדשות הטובות באיזור. במשך תקופה ניכרת, הגישה מדי ערב את מהדרות-החדשות בערוץ הטלוויזיה מיספר תשע, השייך לתחנת הטלוויזיה הציבורית-חינוכית, המתקיימת על תרומות המוסדות והציבור, ואינה מקרינה סירטוני-פירסומת. קרולין, היתה גם אחת הכתבות הנמרצות של התחנה, והתמחתה בעיקר ב“כיסוי” מישפטים ופשעים. לפני כשנה הגישה שתי תוכניות טלוויזיה, שהוקדשו לאונס, וייחדה מקום ל“סטינקי” ולאוזלת היד של המישטרה בתפישתו. באותה תוכנית ריאיינה קרולין שתיים מקורבנותיו של “סטינקי”, ושלחה אצבע מאשימה כלפי מישטרת ברקליי, שלא הצליחה לשים את ידה על האנס במשך חמש שנים תמימות.


 

חזה “משולש” – סנטר חלק

קרולין, גרושה הגרה בברקליי עם בנה בן העשר, מילאה כבר לפני כשנה אחר עצות המישטרה ושריינה את הדלתות והחלונות של דירתה במנעולים ובשרשרות.

“בשעה שתים־עשרה וחצי, בערך, התעוררתי, פיתאום, כשהרגשתי שמשהו מושם על פני”, סיפרה בראיון-טלוויזיה חי למחרת האונס. “מישהו כיסה את עיני בסמרטוט, והרגשתי להב של סכין נוגע בגרוני”. הגבר התוקף, הזהיר אותה לא להרים את קולה, אחרת תישחט. הוא קשר את עיניה לפני שהספיקה לראותו.

“כיון שתמיד חששתי מתקיפה מעין זו, נהגתי להחזיק נשק מתחת לכר. אבל לא הספקתי, כמובן, לגעת בו. ניסיתי להתנגד, ואז חתך התוקף את ידי בסכינו. לקול ההמולה התעורר בני, הישן בחדר הסמוך, ורצה להיכנס לחדרי. אך הוקדשו תוקף הודיע לי שאם יכנס הילד לחדר – יהרוג אותו. לא נותר לי אלא להתחנן לפני הילד שיישאר בחדרו ולא יצא משם עד שאקרא לו”.

“פעמים רבות לפני אותו ערב הרהרתי מה אעשה אם אותקף”, סיפרה קרולין. “החלטתי בלבי, אז, שאתנגד ואשיב מילחמה, ואף לרגע לא אהסס להשתמש בנשק. הפעם, הפתיע אותי,סטינקי' ולא איפשר לי להתגונן. עשיתי חשבון מהיר: אפשר להישאר בחיים אחרי אונס. אי-אפשר להישאר בחיים אחרי רצח. העובדה שאיים להרוג את בני הוציאה כל התנגדות מכלל אפשרות. החלטתי להשמע להוראותיו, אך לעשות כל מה שביכולתי כדי לסייע אחר-כך לתפישתו, ולאסוף כל פרט, שיוכל לעזור באיסוף פרטים על הופעתו החיצונית”.

לדבריה, זיהתה קרולין מיד שהתוקף הוא “סטינקי”, על-פי הצחנה, שעליו שמעה כה רבות. עיניה היו קשורות, אבל ככתבת מנוסה, שהתמחתה בכתבות על פשע, ניסתה לחרות בזיכרונה כל פרט. בעזרת בהונות הרגליים ניסתה למשש ולזהות את המגפיים, שנעל התוקף לרגליו. כל הפרטים האחרים תאמו את מה שהיה ידוע על “סטינקי” גם קודם לכן: התוקף הוא גבר כושי בן 25–35, שגבהו כמטר ושמונים, שרירי ידיו וחזהו ה“משולש” מפותחים ואתלטיים, ושערו המקורזל “טיבעי” ובילתי־מטופח. פניו מעוטרים בפיאות לחיים קצרות, אך סנטרו חלק, ללא חתימת זקן, כסנטרו של נער שלא התבגר.

“סטינקי” לא מיהר לעזוב את דירתה של קרולין. במרבית המיקרים שבהם תקף נשאר בדירת הנתקפת שעתיים או שלוש. גם הפעם שהה בדירה כשעתיים וחצי, ורק אז הסתלק מבעד לחלון, מבלי שהנתקפת תוכל לראותו. כדרכו, ניתק עוד לפני שתקף את קרולין את כבלי הטלפון, ועד שהצליחה קרולין להזעיק את המישטרה – כבר נעלם “סטינקי” אי-שם בין חצרות “סטינקי-לנד”.


 

האנס פוחד מכלבים

“המישטרה אומרת שעד כה לא ביצע ‘סטינקי’ אפילו טעות אחת, במשך חמש שנים רצופות”, אמרה קרולין למראיינה בטלוויזיה. “אבל הפעם, כשהחליט לתקוף דווקא אותי, ביצע את שגיאתו הראשונה”.

כאשה הפעילה בתנועות לשוויון-זכויות האשה, החליטה קרולין לתת לתקיפה שבוצעה בה פירסום מירבי, כדי להציל בדרך זו נשים נוספות. “אין לי ספק שלפחות שישים נשים נוספות נאנסו בשנים האחרונות על-ידי ‘סטינקי’, ולא סיפרו על כך לאיש”, אמרה. “אני מאשימה כל אחת מהן באונס שלי. אילו הודיעו על כך למישטרה, אילו נוצר הלחץ הציבורי המתאים, היתה המישטרה נחלצת כבר מזמן למיבצע יעיל לתפישתו, וכל אשה היתה יודעת ממה להיזהר. הצלחתו של ‘סטינקי’ לאנוס נשים כה רבות במשך חמש שנים תמימות בלי להיתפס, מעידה גם היא על מעמדה הנחות של האשה בחברה שלנו. העובדה, שנשים כה רבות חששו להודיע על האונס למישטרה או לקרוביהן, היא כתב-אשמה לחברה שלנו, המתייחסת אל האשה הנאנסת כאל נאשמת. העובדה שהמישטרה לא הצליחה עד כה לתפוש את ‘סטינקי’, הפועל בתוך אזור כה קטן, נובעת גם היא מכך שהמישטרה נתונה בעיקר בידי גברים, שרובם גרים מחוץ לעיר. אילו היתה בין הקורבנות חברתו, ארוסתו, אשתו או בתו של קצין-מישטרה – אין ספק שהמישטרה היתה מגלה יותר יוזמה ויעילות, כדי לתפוש את ‘סטינקי’.”

“מהרבה בחינות, הזכיר לי ‘סטינקי’ כמה מן הגברים שהכרתי בחיי”, הודתה קרולין. “הוא התנהג כגבר החושב שהכל מותר לו, כי הכוח בידו. לגביו, לא היה הסקס הדבר החשוב, אלא עצם השליטה בי, היכולת להכתיב לי מה עשות, להשפיל אותי, תחת איומים על חיי ובעיקר על חיי בני הקטן”. לדבריה, נהגו כל אנשי המישטרה ואמצעי-התקשורת, שעמם נפגשה לאחר האונס, בהבנה ובאהדה. אולי מפני שהיא מפורסמת, והופיעה מדי יום בראיונות עיתונאיים וטלויזיוניים מחוף־ לחוף. אבל אין לה ספק שנשים אחרות, שפנו למישטרה, זכו לעתים ביחס אחר, פוגע, מעליב וקנטרני.

רק עתה, לאחר תקיפתה של קרולין קרייבן, פירסמה המישטרה – לראשונה אחרי חמש שנים – קול קורא לציבור, המזהיר מפני “סטינקי”. עד כה, השתדלו גם המישטרה וגם פרנסי העיר לטשטש עד כמה שאפשר את מעשי התוקף, כדי שלא להבהיל. את תושבי העיר ובעיקר כדי לא לפגוע בפרנסתם של תושבי ‘סטינקי-לנד’. עתה, לאחר הופעותיה המאשימות של קרולין, פירסמו עלונים לתושבים. מהם מסתבר, כי “סטינקי” פועל רק בשתי שכונות, וכי הוא תוקף אחת לשבועיים, לערך, אך מעולם לא תקף בחודש פברואר. הוא מתכנן בזהירות את תקיפותיו. משוטט בסביבה, מחפש דירה שבה גרה אשה לבדה, או אשה עם ילד (מעולם לא פרץ לדירה בה מצוי מבוגר נוסף). הוא חושש מכלבים, ועד כה פרץ רק לדירה אחת, שהיה בה כלב, וברגע שהתנפל עליו הכלב והחל לנבוח הצליחה האשה להימלט.

“סטינקי” הוא פורץ מיקצועי, המכיר את המלאכה. כשהוא מאתר את הדירה בה גרה האשה שהוא עומד לתקוף הוא מרגל אחר הליכותיה, ואף פותח את המנעולים או הברגים שבחלון מבעוד מועד, ומחזיר את החלון למקומו, כדי שאיש לא ירגיש בפריצה. משום כך ממליצה המשטרה לכל אשה לבדוק מדי ערב את כל החלונות והדלתות. אם תבחין שמישהו טיפל בברגים או בצירים שבחלון ושיחרר אותם – אות הוא, כי “סטינקי” מתכונן לפקוד את הדירה בליל-המחרת.

“סטינקי” תוקף תמיד בין שעת חצות לשלוש בבקר. הוא חודר לדירה הנמצאת תמיד בקומת-הקרקע, כפורץ מעולה, ומצליח לפצח מנעולי-ביטחון ללא קושי. הוא מתגנב תחילה למיטבח, נוטל סכין השייך לבעלת-הדירה, ומנתק בעזרתו את כבלי-הטלפון, כשידיו חבושות כסיות. אז הוא מתגנב לחדר המיטות, כשבידו מטלית לקשירת-עיניים, ומפתיע תמיד את האשה בדרך דומה לזו שבה הפתיע את קרולין קרייבן. תחילה, הוא מכסה את עיני הקרבנות, כשהוא מאיים עליהן בסכין שבידיו. בשנתיים הראשונות תקף כושיות בלבד. עתה, הוא תוקף נשים כושיות ולבנות, בעיקר נשים צעירות (אך פעם אנס גם אשה בת שבעים ושבע). בשנים הראשונות לפעולתו היה נמלט ברגע שהחלה האשה לצעוק. לאחרונה, נעשה אלים ואכזרי יותר, וכשהאשה מגלה סימני-התנגדות הוא פוצע אותה בסכין (אך לרוב מתחמק לאחר מכן, מבלי שיאנוס אותה). המישטרה אינה ממליצה בפני הנשים להתנגד, מחשש ש“סטינקי” ידקור בצורה רצינית, ואפילו ירצח את האשה המתנגדת.


 

כלבי גישוש – נגד מי?

לדברי המשטרה, אין בידיה פרטים נוספים על צורתו החיצונית של “סטינקי”. אבל מבדיקות-הזרע ידועים לה סוג הדם והאנזימים שלו, ובעזרתם יוכלו לזהות בקלות את התוקף, ברגע שייתפש. לדבריהם, מצוי סוג דם מיוחד זה רק אצל 3.7 אחוזים מן האוכלוסייה, וכיוון שאין ספק בכך ש“סטינקי” הוא גבר כושי בן 25–35, שגבהו למעלה ממטר ושמונים, בעל סוג-דם מסויים זה, הרי רק אחוז אחד מן האוכלוסיה הגברית הכושית באיזור עונה על הדרישות האלה.

לכאורה, ניתן היה לאתר את “סטינקי” בקלות יחסית. ברקליי אינה עיר גדולה, ומיספר הגברים הכושים, העונים לפרטי התיאור הזה, אינו מגיע אלא לכמה עשררות. אם אפשר היה לחייב את כולם לעבור בדיקת דם, ניתן היה לגלות את “סטינקי” (בתנאי שהוא אומנם גר בעיר עצמה, ולא באחת הערים הסמוכות). אבל איש אינו מעלה אפילו אפשרות כזאת על דעתו. אילו היה “סטינקי” לבן – יתכן שהיו שוקלים אפשרות של “מפקד תושבים” כזה. אבל כיוון שמדובר באוכלוסייה הכושית, אין איש מעז להזכיר בדיקת-חובה, שתצמיח מיד סערה פוליטית והשמצות על אפלייה גזעית. יתר על כן: לפני כשנתיים העבירה מועצת העיר ברקליי החלטה, האוסרת על המישטרה להשתמש בכלבי-גישוש ובהליקופטרים בתחום העירוני של ברקליי, להחלטה זו יש, כמובן, שורשים עמוקים, המגיעים לימי המהומות וההפגנות של שנות הששים, בהן ניסתה המשטרה להשתלט על המפגינים. עתה, ודווקא בגלל הריח המיוחד של “סטינקי”, העלו רבים את ההצעה לבטל את התקנה הקודמת ולאפשר למישטרה להיעזר בכלבי-גישוש, כדי לנסות וללכוד את האנס. הוויכוחים נמשכו זמן רב, ומרבית חברי המועצה התנגדו לכך, בעיקר מטעמים פוליטיים. "אם נרשה למישטרה להכניס כלבי דם לשירות ינצלו זאת אחר־כך בעיקר ברבעים ה’שחורים' ", אמרו המתנגדים, “ולאו דווקא לתפישתו של ‘סטינקי’.” הרגישות הרבה לבעיות אלה, המאפיינת את ברקליי, הרתיעה את חברי המועצה במשך תקופה ארוכה, ובינתיים הצליח “סטינקי” לתקוף לפחות עוד שתי נשים.

רק עתה, לאחר שקרולין קרייבן נתנה פירסום כה רב למעשיו של האנס ולמחדליה של המשטרה, הסכימה מועצת-העיר להתיר למישטרה, לתקופת-ניסיון מוגבלת בלבד, את השימוש בכלבי-גישוש ובהליקופטרים, כדי לנסות וללכוד את “סטינקי”. ההחלטה זכתה לכותרות ראשיות בעיתונות המקומית, וכבר מתנהלים ויכוחים אם מותר למישטרה להשתמש בכלבי-רועים גרמנים הששים לדם, או בכלבי-גישוש אחרים. והכל מציינים שהרשות ניתנה למישטרה להשתמש בכלבים רק לצורך עיקוב, ולא לצורכי תקיפה.

פעולה ציבורית אחרת, שגם היא דורבנה על-ידי הופעותיה של הקריינית הנועזת, היתה הקמת “אגודה ציבורית למילחמה באונס” הפועלת בבית העירייה ומנסה לרכז מתרומות תושבי ברקליי פרס כספי בסך 25,000 דולאר, שינתן למי שיסגיר את “סטינקי”. מועצת העיר תרמה 5000 דולאר, אך מסתבר שפרס כספי זה אינו מספיק. "זוהי עובדה מעציבה, האופיינית לחברה בה אנו חיים,, העירה קרולין, “אך עובדה היא, שללא פרס כספי גבוה אין סיכוי שמישהו מידידיו של ‘סטינקי’ או מבני מישפחתו יסגירו לרשויות”. עלונים שחולקו לכל הדירות והבתים בברקליי קוראים לתושבים לתרום דולאר לנפש, כדי לאסוף פרס כספי גבוה, שאולי בעזרתו יילכד “סטינקי”. אם יעלה הסכום שייאסף על-סך של 25,000 דולאר תישמר היתרה כקרן לעזרת הנשים שנפגעו על ידי “סטינקי” ולעזרת בני מישפחותיהם.


 

לא תמיד האדיבות משתלמת

“סטינקי” עומד בראש רשימת הנושאים, המעסיקים את העיתונות ואת האוכלוסייה המקומית. בלוס-אנג’לס ממשיך לפעול האנס-החונק המיסתורי, שרצח עד כה שלוש-עשרה נשים. במיזרח ארצות-הברית נתפרסם אנס־רוצח אחר, הבוחר כקורבנותיו רק נשים קשישות ובודדות. ומדי פעם מדווחת העיתונות על פסיכופאת זה או אחר, הרוצח סטודנטיות במכות-אלה או תוקף ילדות. אבל תושבי ברקליי חרדים לנוכח התרבות מיקרי האונס בעירם. הסטאטיסטיקה של המשטרה מעידה על כך, שמיספר מיקרי-האונס בברקליי גדול בשליש ואף יותר מכך מן הממוצע הארצי. והכוונה, לא רק למעשי “סטינקי”, אלא גם למיקרי-אונס רבים נוספים, המתרחשים בתוך הקאמפוס או במעונות הסטודנטיות שמסביבו, ובשכונות אחרות בעיר.

האם באמת גדול אחוז מיקרי האונס בברקליי מזה שבמקומות אחרים? יש הטוענים שהדבר נעוץ במיספר הסטודנטיות הרב בעיר. ריכוז כזה של נערות בודדות מושך אליו, מטבע הדברים, אנסים, המפרשים לא פעם את האווירה הליבראלית, שבזכותה קנתה לה ברקליי שם, של הפקרות מינית. הנערות הגרות במעונות הסטודנטים מקבלות הרצאות על הגנה עצמית ועצות כיצד לנהוג במיקרה ויותקפו. אך באווירה החופשית והלבבית הקיימת במעונות המעורבים, קשה למנוע את הסתננותו של אנס לאגף המגורים. “הסטודנטים אדיבים מדי”, מתלונן מפקד המישטרה “אם סטודנט חוזר בשעה מאוחרת למעון־הסטודנטים ורואה צעיר עומד ליד דלת-הכניסה, הוא יפתח לו את הדלת באדיבות ויאפשר לו להיכנס פנימה מתוך מחשבה שגם הוא סטודנט הגר במעון”.

גם בבתי-הספר התיכוניים אירעו כמה מיקרים של אונס, בעיקר בשעות אחרי-הצהריים. מנהל בית-הספר התיכון המקומי הזהיר את בתנו, כשנרשמה לבית-הספר, שלא לשוטט לבדה במיסדרנות בית-הספר או לטפס לבדה במדרגות, ואפילו בשעות הלימודים. הוא אף טרח ויצא עמה לסיור בחצר הענקית של בית-הספר, כדי להראות לה מהם האיזורים המסוכנים.


המלצות קוראים
תגיות