רקע
יצחק אפשטיין
ההרהור וטיפּוסיו בין דוברי עברית (חומר לחקר)
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תדפיס מיוחד מספר טוּרוֹב; תרצ"ח 200

 

א. טיפוסי ההרהור בּכלל.

1. הרהור ומחשבה. אם עֵד אני ואיני מדבּר, הריני מהרהר; כּלומר אם איני מגלה את תּכני תודעתי לזולתי, הרי הם מתרחשים ומתחלפים בּיני לבין עצמי, ואני ידוע ומודיע ומּוּדע כּאחד. ושונה יחסי אל תּכנים אלה. מהם יעברוני שטוף וחלוף, כּאילו על-כּרחי, בּכוח שותּפויות ורגילויות ללא כל הדרכה וכוונה מצדי; ומהם סרים למשמעתּי, ואני מעלה אותם מזכרוני; ועל כּל פּנים אפתּח תּודעתי לרצויים בּלבד ואהדוף את האחרים; פּעמים יופיעו רק כּחזרה מדויקת כּביכול על הישן, כּזֵכר מופק; אבל כּי תנוח עלי הרוח אחולל בּהם שינויים, גרוע והוסיף, רַכֵּב וסַדר מערכות חדשות.

הנה עלה מראה בדמיוני: כּפר עברי בצלע ההר, ואני עודר בּגן על שפת הנחל; פּרחי השיטה נותנים ריח מסביב, ותחת עץ רמון נשען כּד מים אל אבן; מי מעין הם, צלילים וקרירים, וכאילו שתיתי מהם כּחום היום; אָז רחשו שפתי ויוציא נחלים מסלע ויורד כּנהרות מים (תּהלים ע“ח, ט”ז); הפּסוק גרר זמר נושן – שיר האכּר – ועמו בקורת חריפה – ישנה אַף היא בתכנה ובצורתה – לחוסר הטעם בּשירת הימים ההם ובזמרתם. ואולם בּכל אלה לא חידשתי כלום, אַך נזכּרתי והרהרתּי.

אבל מקץ רגעים אחדים התעוד דמיוני. שוב חוזה אני את הכּפר, ומה שונה הוא מן הקודם בּבניניו ובגנותיו, הכּל ערוך פּה בּתבונה לאָדם ולבהמה; ושוב אני עודר, אַך המעדר משוכלל ומתאים לטיב הקרקע ולמידות העובד, ובעמדתי אני וכן בּתנועות העדירה הכּל מחושב מטעם חסכון בּעבודה והשבּחת המלאכה; הופיע גם הזמר, והוא מתוקן ומסולסל בּחן מזרחי; והנה הפּסוק מנצנץ, אבל לא הוא ממש, כּי אם בּיאור גיאולוגי למים היוצאים מן הסלע. ובין כּה וכה ערכתּי את פּרי הדמיון לעומת המציאות, דנתּי לחובה את הקיים וכאילו מחאתי כף לעתיד המקווה כּל זה הרגשתּי בּלי אומר, רק מלים בּודדות פּרצו את הדיון האלם; לבסוף הופיעו גם משפּטים, מהם מקוטעים ללא דקדוק חמור, ומהם בּנויים כּהלכה.

גם הפּעם הרהרתּי; אפס כּי הרהור כּזה – שהוא מפרק ומרכּב, סותר ובונה, מוציא חמרים מתּרכּיבים שונים כּדי ליצור דבר שטרם היה – יכונה מחשבה, כּלומר מעשה חושב, מעשה אורג. ובכן שלש דרגות להרהור: סבילה, פעילה או בוררת, ויוצרת או מחשבה; ושלשה פנים למחשבה: היא חושנית, ממשית, כּשהיא מתרכּבת מדמויות המציאות, מזכרון הממש; ובהיותה כללית, מופשטת, היא אלמת, כּעין דיון מרוכּז סתום ועמום, אַך הרגשת ההגיון; או מלולית ומפורשת.

2. צורת ההרהור העיקרית כּקו אופייני לאישיות בּעליה. – אָדם תּקין כּי יסתּכֹל ימים אחדים בּהרהורו ימצא כי הצורות האמורות מתחלפות עם שינוי המצב והענין; פּעם חושנית ופעם מופשטת אלמת או מלולית. פּעמים מעורבות צורות אלה גם בּו בענין, והן עוברות חליפות זו אַחר זו, מתנגשות ומופסקות זו בזו. ואולם, בּכוח התּורשה והחינוך והאומנות או המקצוע, תּדירה אַחת מהן הרבּה יותר מחברותיה. תּדירות זו טובעת מטבּע בּהרהור. למשל, לא ראי ההרהור אשר עיקרו דמויות מן הממש ומלים מופיעות בּו רק כּפורצות גדר, כּראי מחשבה מלולית רודפת ציון מפורש, ומופסקת בּדמות-מה אַך לפרקים רחוקים. חושניות יתירה מצד אחד ומלוליות מופלגת מצד שני הן שתּי צורות קיצוניות להרהור, וכל אַחת מהן חולקת קו אופייני רב ערך לאישיות בּעליה.


* * *

3. והחושניות שבּהרהור מציגה גם היא חילוקים אישיים נכבּדים. הן נבדלים החושים מאד זה מזה בֹּרשמיהם ובדמויותם; מה נבדלת, למשל, הדמות לצורת התּפּוח מחברתּה לגוון פּרי זה, למגעו, לריחו ולטעמו. אָמנם מרבּית החושים מסוגלים לספּק דמויות כּנושא להרהור; אבל מהן – כּגון דמויות המגע, הטעם והריח – נדירות מאד וחסרות בּהירות לעומת חברותיהן מן הראוּת והשמע; לכן דל מאד חלקן בּהרהור; פּרט ליחידי סגולה, כּגון המגע לעוור, הריח לרוקח ולבַּשם, הריח והטעם לטבּח. שלשה חושים השתּלטו על יתרם: הראות והשמע בּקליטת הרשמים מן העולם החיצוני, וחוש התּנועה בּרשימת התּנועות המופקות בּכל הגוף. כּובשים אלה המאפילים על חבריהם השליטו כמובן גם את זכרונותם ודמויותיהם, ולפיכך ישתּררו גם בּהרהור.

אָמנם חוש התּנועה מחוסר דמיון, כּלומר בּתודעתנו אין כּל דמות למערכת הרשמים, הנקבּעת דרך השרירים והפּרקים בּהפקת תּנועה מסוימת. כּי נחזה את התּנועה – זוהי דמות לרושם הראות, למראה. בּרם אם חוש זה מחוסר דמויות, הלא עצום כּוחו לזכירה; והזכר מפיק כּאן לא דמות, כּי אם נוטה להפיק את התּנועה ממש בּעוררו, בּחבורות השרירים המקבּילים, זיעה קלה, רחש, כּעין תּחילה לתּנועה הנדונה.

דוגמה מובהקת לכך מציג אחד הטיפּוסים להרהור המלולי: הוא כאילו מדבּר לעצמו בּלחש גמור בִּלתּי נשמע לאָזניו, מְרַחש קטעי מלים והברות; פּעמים תּוּפק התּנועה כולה שלא מדעת ואפילו שלא בטובת בּעליה. בּהתעמקנו ברעיון תּתמלט פּעמים מפּינו אמרה או מלה שלא התכּוונו להשמיע, או “תכּתב” בּאצבּע על גבּי השולחן, בּלא יודעים. בּקטעי תנועות, נגלות או סמויות,מהרהר נטול הראות והשמע מלידה (הלן קלר) החי על זכרון המגע והתּנועה.

אבל אַף בּין החושים השליטים אין שויון. על הרוב משתּרר אחד מהם על שני חבריו ותופס מקום בּראש לתדירות ולבהירות, והוא הוא החולק מטבע דמיונו להרהור כּולו וטובע חותמו על האופי האישי. הנה צייר מהרהר בּיתר יחוד בּעצמים ובמראות שבּזכרונו הם טבועים יפה בּקוי צורתם והיקפם; ואולם חברו לאמנות יזון שבּזכרונו הם טבועים יפה בּקוי צורתם והיקפם; ואולם חברו לאמנות יזון גם הוא את הרהורו במראות, אלא שמיטיב הוא להזות את גווני הדברים וצבעיהם מאת הקוים המגבּילים אותם. ולעומת אלה המוסיקאי, הרהורו עשיר בּדמויות לתרכּיבי קולות ושאונים למינם. ומה שונים דמיונות אלה מהרהור האומן המרדף צירופי תנועות ליציאה.


* * *

4. מעתּה יובנו גם החילוקים האישיים שבּצורת ההרהור המלולי, הואיל והמלה כשהיא לעצמה חוּשנית, ממשית גם היא; ובהרהור היא לא ממש, אלא מדומה, צל מלה, דמותה, זכרה. אבל לזכר זה צורות שונות ומספּרן כּמספּר אברי החושים הקולטים את רשמי המלה, והם: אברי ההגיה והאוזן השומעת את ההגוי, היד הכּותבת והעין הקוראת. מכּאן שתּי דמויות למלה – לשמע ולראוּת; ושני זכרות כּתנועה, האחד מסוגל לעורר רחש, כּמעט או מורגש למדי1, בּפה; וחברו – בּיד. רחש זה שבּיד, הנדיר בּכלל, תּדיר בּמחשבת העוור-החרש מלידה. על כּל פּנים, לצורת הלשון בּהרהור האָדם התּקין שלש אפשרויות: כּדמות לנשמע, כּדמות לנקרא, וכרחש בּפה.

בּכלל תֹשתּלט גם פּה אַחת הצורות ודוחה את חברותיה ופעמים אַָף מרחיקה אותן לגמרי. ולעומת זאת יש מרחש הרהורו ובו בזמן הוא גם שומע את הדברים בּאָזני רוחו או חוזה את המלים כּכתובות או כדפוסות.

5. הטיפוסים.

מכּל הקודם נופק, כּי טיפּוסי ההרהור, כּחושני כּמלולי, הם:

הַחַוְיָן – איש הצורות והצבעים, מרדף מראות וגוונים;

הַשַׁמְעָן – אדוק הקולות והשאונים, חובב הזמרה והניגון;

הַנַּוֶּע2 – בּעל הרחשים, מיטיב לזכּר את מערכות התּנועות ונוטה להפיקן.

נציין, כּי בו באָדם לא תמיד מזדהה טיפּוסו המלולי בּטיפּוסו החושני. יש מוסיקאי חזיין ללשון, ומצוי מאד נווע למלול, שהוא רחוק מנטיה זו בּעולם המעשה, החזיונות, התּדירה כל-כּך בּדמיון לממש, נדירה במחשבה המלולית. ריבּוי הטיפּוס השמען-הנווע בּלשון מתבּאר בּעובדה, שבּרוך ילדותנו הרבּינו לשמוע ולדבּר בּשפתנו בּטרם ידענו קרוא וכתוב; השמע והדיבּור כּבשו בנו את הזכרונות המלוליים בּטרם קמו להם מתחרים. התּינוק “מהרהר” בּקול, וכן בּין המגודלים שלא למדו לקרוא ולכתּוב מרובּים המדבּרים לעצמם.

נמצא כי בקביעת הטיפּוס להרהור עלינו לחקור בּו באָדם לחושני לבד ולמלולי לבד. כּדי לסמן את הטיפּוס המלולי נוהגים להוסיף על המונח הכּללי את התוֹאַר מלולי או את המשלים למלול, כּגון: חזיין מלולי = חזיין למלול, נווע מלולי = נווע למלול; וכו'.


 

בּ.דוגמאות מן המקרא לטיפּוסי ההרהור החושני.

6. מחבּר שמואל א' כֹשמען.

על-פּי צורות הלשון החושניות התּדירות בּסגנון הסופר נוכל לעמוד על טיפּוסו החושני, ודוגמה לכך בּמקרא מוצגת בּספר שמואל א'. השמענוּת מתגלה כאן:

א. בחזרה יתירה על אחד ממונחי השמע בּו-בענין.

ועלי זקן מאד ושמע את כּל אשר יעשון בּניו… ויאמר להם למה תעשון כּדברים האלה אשר אָנכי שומע… אַל בּני כּי לא טובה השמועה אשר אָנכי שומע… ולא ישמעו לקול אביהם (בּ' כ“ב-כ”ה) – ויהי כבוא ארון בּרית ד' אל המחנה ויריעו כל ישראל תּרועה גדולה ותּהם האָרץ. וישמעו פלשתּים את קול התּרועה ויאמרו מה קול התּרועה הגדולה הזאת… והאיש בּא להגיד בּעיר וישמע עלי את קול הצעקה ויאמר מה קול ההמון הזה (ד‘, ה’-ו', י“ג-י”ד) – ויאמר שמואל ומה קול הצאן הזה באָזני וקול הבּקר אשר אָנכי שומע… ולמה לא שמעתּ בּקול ד‘… ויאמר שאול אל שמואל אשר שמעתֹּי בקול ד’… ויאמר שמואל החפץ לד' בּעולות וזבחים כּשמוע בּקול ד' הנה שמוֹע מזבח טוב.. ויאמר שאול… כּי יראתי את העם ואשמע בּקולם (ט“ו, י”ד-כ"ד) – ויאמרו עבדי שאול אליו יבקשו איש יודע מנגן בּכנור… ונגן בּידו וטוב לך. ויאמר שאול… ראו נא לי איש מיטיב לנגן… ויען אחד מהנערים ויאמר הנה ראיתי בּן לישי… יודע נגן… והיה בהיות רוח א' אל שאול ולקח דוד את הכּנור וינגן בּידו (ט“ז, ט”ו-כ"ג) – ויאמר שאול… שמעו נא בני ימיני… כּי קשרתּם כּלכם עלי ואין גולה אז אַזני בּכרות בּני עם בּן ישי ואין חולה מכּם עלי וגולה את אָזני… ויאמר המלך… סובו והמיתו כהני ד' כּי גם ידם עם דוד וכי ידעו כי בורח הוא ולא גלו את אָדני (כ“ב, ז’–י”ז) – ויכּר שמואל את קול דוד ויאמר הקולך זה בני דוד? ויאמר דוד קולי אדוני המלך (כ“ו, י”ז) – ותּרא האשה את שמואל ותּזעק בּקול גדול… ויאמר שמואל אל שאול… כּאשר לא שמעתּ בּקול ד'… ותּבוא האשה אל שאול… ותּאמר אליו הנה שמעה שפחתך בקולך… ואשמע את דבריך אשר דבּרתּ אלי. ועתּה שמע נא גם אַתּה בקול שפחתך ואשימה לפניך פּת לחם… ויפצרו בו עבדיו וגם האשה וישמע לקולם (כ“ח, י”ב-כ"ב).

בּ. בּתדירות המונחים לשמע, העולה הרבּה על תּדירותם הממוצעת במקרא3.

מונחי שמע התּדירות הממוצעת נמצא באמת כּמה פעמים כּממוצעת
קול 22 37 1,6
שמעבּקול 4 14 3,5
זעק (בּבנין קל) 2–3 9 3–4,5
אוזן 8 14 1,75

ג. במציאות צורות שמע נדירות מאד בּלשון המקרא.

גלה אוזן נמצא במקרא 14 פעם. ומהן 7 פּעמים בּשמואל א'.

בּלט נמצא במקרא 4 פּעמים, ומהן 3 פּעמים בּשמואל א'.

שמע (פיעל) לא נמצא אלא 2 פּעמים בּשמואל א'.

נעירה, כּי במקרא נוהג השמיע בּמובן שימע. אָמנם אַף בּמקרים מסוג זה נוהג ההפעיל. וכדאי לערוך את שתּי הצורות המתחרות, זו מול זו, בּפסוקיהן המקבּילים.

והמלך אָסא השמיע את כּל יהודה אין נקי ויאמר שמואל אל שאול… לך והכּיתה את –עמלק

וישאו את אבני הרמה ואת עציה אשר בּנה והחרמתּם את כּל אשר לו… וישמע שאול את

בעשא ויבן בּם המלך אָסא את גבע בּנימין העם ויפקדם בּטלאים מאתים אלף רגלי ועשרת

ואת המצפּה (מלכים א', ט“ו, כ”ב). אלפים את איש יהודה (שמואל א‘, ט"ו, א’-ד').

הגידו ביהודה ובירושלם השמיעו ואמרו ויוגד לשאול כּי בא דוד קעילה… וישמע שאול את

תּקעו שופר בּארץ קראו מלא ואמרו כּל העם למלחמה לרדת קעילה לצור אל דוד ואל

האָספו ונבואָה אל ערי המבצר (ירמיה אנשיו (שם, כ"ג, ז‘-ח’).

ד‘, ד’-ה').

השמיעו אל בּבל רבּים כּל דורכי קשת חנו

עליה סביב אַל יהי לה פליטה שלמו לה

כפעלה (שם, נ', כ"ט).


בּרם מחבּר שמואל א‘, כּשמען אדוק, לא דיו בּהשמיע ולא נתקררה דעתּו אלא בשימע; וצדק: הלא חזקה מצות המלך מאד מאד על העם. בּרור שאילו כתב מחּבּר זה את הפּסוקים שלפניו ממלכים א’ ומירמיה, היה מעדיף גם שם את הפּיעל. אָכן הסגנון הוא האָדם, הוא הטיפוס להרהור ולחיבּור.

7. יחזקאל הנביא כּנווע.

נביא הגולה כּאילו בא להוכיח,כּי יש חנוּני סגולה לחישה ולמילול אשר כּל חקר ממיין, מפלג ומגדיר, אליהם לא יצלח; נוועוּת סוערת וחזיונות חדה לצורות ולגוונים מתחרות ומתרוצצות בּהרהורו ומופסקות פּעמים בּדמויות שמע דקיקות ההבחנה.

גם את טיפּוסו המילולי לא קל לקבּוע. נביא הוא ולפרקים, בּהיות עליו יד ד', תּתקפנו שמענוּת נשגבה ונפלאָה, כּאילו פסקה מחשבתּו הוא, כּולו קשב, קול שדי מדבּר אליו, והוא משכֹּן קול זה בּנקודה מסוימת; אבל אַף בּשעה כזו יפליט זעיר שם רחש-מה, שאלה או תחינה למרום, והוא כמדבּר ממש בּעיניו הוא. ומכּאן ראיה,כּי בנוהג, בּמצב פּשוט, ירחש בּהרהורו; נווע הוא גם למילול. והוא עצמו מגיד לתומו את ספיקתו4. לחזות בּהרהורו דברים כּתובים; ובהיר לו המראה, הקלף והתּוכן, עד כּי יקרא בו הכּל בּפרטות; גם חזיין מעולה למילול הוא.

ודוקא באישיות כּבּירת הכּשרונות כּיחזקאל כּדאי להתבּונן היטב מבּחינת הרהורו. אָז נווכח כּי, עם כּל ספיקתו העצומה לדמיון החושני בכלל, פּועל בּו חוש התּנועה יתר על האחרים; וכי הנוועוּת – הזכּרון הפּעיל לחוש זה – היא עצם מעצמוּת הנביא, המתגלה בו בּאשר יפנה, יהרהר, יחשב ויחבּר.

* * *

8. תּסבּיך הטיפּוס בּיחזקאל משתּקף אפילו בפתיחה לנבואָתו הראשונה (פרק א'). נביאים שונים חזו מחזות שדי, אבל רק לו נפתחו השמים… ותּהי עליו יד ד'. ורבה התּנועה במחזה: רוח סערה באָה.. ואש מתלקחת… והחיות איש אל עבר פּניו ילכו… ודמות החיות.. מתהלכת בּין החיות… ומן האש יוצא ברק והחיות רצוא ושוב… ובלכת החיות ילכו האופנים אצלם ובהתנשא החיות… ינשאו האופנים לעומתם.

והמראות בשפע וצורותן מובּעות בּפרטי פרטים. לחיה בדמות אָדם אַרבּעה פנים… פּני אָדם ופני אַריה אל הימין… ופני שור ופּני נשר מהשמאל.. וכף רגליהם כּכף רגל עגל… וגבּותן מלאות עינים… ועל ראשי החיה רקיע… וממעל לרקיע דמות כּסא ועל דמות הכּסא… כּמראה אָדם.

ולצורות גוונים: ענן, נוגה, עין החשמל, עין נחושת קלל, מראה גחלי אש בּוערות, מראה לפּידים, עין תּרשיש, עין הקרח הנורא, מראה אבן ספּיר, מראה הקשת.

ובמקום תנועה שם קולות ושאונים: רוח סערה… אש מתלקחת… וקול כּנפי החיות כּקול מים רבּים כּקול שדי בּלכתם… קול המולה כּקול מחנה… ויהי קול מעל לרקיע…

אַך החלה הנבואָה ממש ועמה גם תּנועה. הנביא נופל על פּניו (א', כ"ח), והרוח מעמידה אותו על רגליו (בּ'), והוא שומע… פּצה פיך ואכול את אשר אני נותן אליך… והנה יד שלוחה אלי והנה את המגלה… ולא פשוט כּי אם בּטנך תּאכל ומעיך תּמלא.. קול הנוועות הוא… ואוכלה ותּהי בפי כדבש למתוק (ג'). בּאָמרו ואפתח פּי… ואוכלה מורגש, כּי אָמנם פּתח פּיו ונעו לסתותיו ולשונו, רחש לוֹעוֹ ולא חסרה אַף דמות לטעם.

הנה כלה החזון, והתּנועה המדומה תּארך עוד כּמעט רגע: ורוח נשאתני ותּקחני; והד התּנועות עודנו מגיע לאָזניו: קול רעש המברכים בּרוך כּבוד ד' ממקומו, קול כּנפי החיות משיקות אשה אל אחותה וקול האופנים לעומתם וקול רעש גדול. אָכן מיטיב הנביא להכּיר בּין הקולות. את רדיפתו לתנועה ולהבּעה השכּיל הוא עצמו להעריך בּכחות הדרושים כּדי לעצרן: בּוא הסגר בּתוך בּיתך… הנה נתנו עליך עבותים ואסרוך בּהם ולא תצא בתוכם ולשונך אַדבּיק אל חכּך ונאלמתּ (ג', כ“ד-כ”ו).


* * *

9. אילו באנו לציין את כּל גילויי הנוועוּת בּספר זה, היינו צריכים להעתּיק את רובּו. אבל נעיפה עין בּעוד עובדות אחדות מן הטיפּוסיות בּיותר. יחזקאל נותן מצור על ירושלים שחיקה על לבנה, מצור כּהלכות הימים ההם ולא חיסר כּלום: דיק, סוללה, מחנות וכרים; אַף קיר בּרזל – מחבת – הציב בּינו ובין העיר, ומכוון הוא את פּניו כּנגד המצור ואפילו חושׂף זרועו (ד). לֶקח מעולה נתן לנו בּפסיכולוגיה לנוועות. כּיצד מהרהר הנווע? הוא מתרגם את רעיונותיו בּתנועות כעין מעשים או, בּיתר דיוק, הוא מרחש את מחשבתּו.

כּיוון הפּנים אל העיר הנצורה מאַלף גם הוא. בּדַבּר הנביא על עמים שונים דרכּו לכוון פּניו אל הארץ הנדונה: שים פּניך אל הרי ישראל והנבא עליהם (ו‘, בּ’), שים פּניך דרך תּימנה והטף אל דרום (כ"א, בּ'), שים פּניך אל בּני עמון והנבא עליהם (כ"ה, בּ'), שים פניך על הר שעיר והנבא עליו (ל"ה, בּ'). והנבואָה הערוכה אל עם מעוררת בּנביא תּנועה כאילו עליו ללכת אל נושאי דבריו, והפּניה לאותה ארץ היא התּחילה לנסיעה המדומה, הסמל, הרחש.

ולא בחזיונות מרגשים בּלבד פּעילה נוועות הנביא. הנהו בא לתאר בּישוב-הדעת את המקדש העתיד להבּנות. ושוב הזכר הטופּוגראפי: בּמקום הבּנין שם יסומן, ימדד; ויד דק מביאָה את יחזקאל אל ארץ-ישראל ומניחתו אל הר גבוה מאד (מ). אבל תּבנית עשויה וגמורה אינה לפי מזגו, והוא חוזה שם איש מראהו כמראה נחושת ופּתיל פּשתֹים בּידו וקנה המדה. ובכל זמן החזיון האָרוך הזה לא חדל המודד-המהנדס לעשות מלאכתּו בּאמונה, מדוד ובאר, וזה פתח דבריו: בּן אָדם ראה בעיניך ובאָזניך שמע…בּשלשת הפּרקים (מ'-מ"ב) המוקדשים לתיאור זה נשנה מדד 25 פעם!


* * *

10. הנווע הבּא להרצות רעיונותיו זקוק למונחים מיוחדים כּדי להבּיע את פּרטי התּנועות אשר מתרחשות בּקרבּו ויוצרות את עצם הרהורו. לכן יאות בּצורות לשון נדירות, אַף יחדש מה; ויש אשר בֹּו בענין יחזר – כּחברו השמע (לעיל בּ', 6) – פּעמים אחדות על אמרה או מלה בודדת כּדי לנחות בּה את הרחש המעיק עליו. ודוגמה לכך משפת החרב.

בּתוכחות הנביאים תֹּופסת החרב מקום כּבוד, אבל יחזקאל נוהג בּה לפי מזגו ובנאומי מוסרו יתאר את כּל הנעשה לה כּדי לתקנה ולהכשירה לתפקידה ואת הנעשה בה בּמלאכת הדמים:

כּה אָמר די הנני אליך והוצאתי חרבּי מתּערה… והכרתּי ממך צדיק ורשע. יען אשר הכרתּי ממך צדיק ורשע לכן תּצא חרבּי מתּערה… וידעו כל בּשר כּי אני די הוצאתי חרבּי מתּערה לא תשוב עוד (כ"א, ח‘-י’). – בּן-אָדם הנבא.. אמור חרב חרב הוחדה וגם מרוטה למען טבוח טבח הוחדה למען היה לה בֹּרק מרטה… ויתּן אותה למרטה.. היא הוחדה חרב והיא מרטה לתת אותה בּיד הורג… חרב חללים היא חרב חלל הגדול… למען למוּג לב… נתתּי אבחת חרב אָח עשויה לברק מעטה לטבח (שם, י"ד-כ').

האמרות הוציא חרב מתּערה, חרב הוחדה, מורטה, חרב מעוטה, בּתּק בּחרב (ט"ז, מ'), בּרא בחרב (כ“ג, מ”ז), עופף חרב – נמצאות אַך בּיחזקאל; הרק חרב נמצא במקרא 7 פֹעמים, מהן 5 בּיחזקאל; נפל בּחרב – בּמקרא 39 פּעמים, מהן 19 בּיחזקאל, – ועוד: בּמקרא נמצא הכּה כף פּעם אַחת, וביחזקאל – הכּה כף אל כּף 3 פּעמים, וכן רקע בּרגל 2 פּעמים.


* * *

11. החזרה היתירה על אמרה או מונח בּו בענין יש בּה מעין החוק להתמדוּת5 המוצגים או הרעיונות; זאת אומרת: כּל רעיון או מוצג שעלה בתודעה מתאַמץ להתמיד בּה ונלחם לקיומו, ולולא תקפוהו מתחרים חזקים הבּאים לנשלו לא היה עוזב את מקומו. וברעיון מרגש או מפעם מתגלה שאיפה זו בּצורת חזרה, ועל אַחת כּמה יפה כוחה במוצג מרגש בּן טיפּוסו של המהרהר. והאות: המלים החוזרות כּאן הן פּעלים ונושאיהם או משלימיהם.

הטיפּוסיות החושנית כּאילו מכריחה את בּעליה לפנות בּהרהורו מקום לדמויותיה היא או לזכרותיה שלה, וגם לחזר את המרגשות בּיותר; הטיפּוס משפּיע איפוא אַף על תּוכן המחשבה.

להכרח כּזה מהתמדוּת מקצועית לגבּי תוכן ההרהור נמצאת דוגמה מפורשת בּתלמוד.

אָמר רב הונא תּלמיד חכם אָסור לו לעמוד בּמקום הטינופת לפי שאי אפשר לו לעמוד בּלא הרהור תּורה (בּרכות כ"ד) – אָמר רבא האי דינא [לענין טהרה בּעבודת הקרבּן] מרבּי אלעזר בּרבֹּ-האי דינא בבית-הכּסא) והאָמר רבּה בּר בּר חנה אָמר ר' יוחנן בֹכל מקום מותּר להרהר [בדברי תורה] חוץ ממרחץ ובית הכּסא. לאונסו שאני. רש"י: שהיתה שמועתו שגורה בפיו ומהרהר בּה על כּרחו (זבחים ק"ב).

על אונס בּהרהור מכּוח הטיפּוסיות החושנית מעידה גם עובדה זו בּחזונות יחזקאל. נביא קדוש זה הפליט משפּטים אחדים שהם מייסרים את הבּגידה והפּריצות בּמדקרות חרב, אבל צורמים בּריאליותם הערומה (ט“ז, כ”ה–כ“ו; כ”ג, בּ-ג); ונאמרו הדברים דוקא מתּוך מלחמתּו העזה לכבוד האשה, לטהרת יפיה ולצניעותה.

אָכן אָנוס הקנאי לטהרה; מזגו הוא,הנוועוּת פּועלת בּו על כּרחו ומעלה בהרהורו את הזכרות כּהויתם. וברגש גועל יכנם הנביא בּשמם.


* * *

12. הארכנו כאן בּנוועות משני טעמים: יען כּי בנוהג נתעלם ממציאותה ולא נכּירנה, ויען כּי ביחזקאל מצאנו דוגמה נהירה להכּרת טיפּוס זה בּדרגתו העליונה; מעל דרגה זו יבדיל המסתּכּל על נקלה בּין נוועוּת ממש המתגלה בצורת רחשים שוני המעוף ובין הדמויות למראה הנוועות, שאינן אלא אחד מגווני החזיונות.

ועתּה לאַחר שהוכחה הנוועות בּהרהור הנביא, חובה לחזור ולהדגיש, כּי לפנינו גם חזיין מצוין ובעל זכּרון טופּוגראפי מעולה. קורא חזונותיו מבּחינה זו יתפּלא לדמיון הכּבּיר מראוּת, לצורות ולגוונים, וזעיר שם ימצא גם עקבות לדמיון שמע מפותּח ואפילו סימן לאוזן מוסיקאלית ולדקלום לוקח לב: ויבואו אליך… וישבו לפניך עמי ושמעו את דבריך והנך להם כּשיר עגבים יפה קול ומיטיב נגן (ל“ג, ל”א-ל"ב).

יחזקאל כּאילו מפגין את העובדה שטיפּוסיות מופלגת לאחד הדמיונות או הזכרונות אינה מחייבת דוקא גריעות האחרים.


 

ג. טיפּוסי ההרהור המילולי בּין דוברי עברית.

במקרא ובתלמוד

13. בּבואנו לחקור לצורות ההרהור המילולי בּסביבה מוגבּלת או בתקופה מסוימת עלינו להבחין בּו, כּמו בהרהור בּכלל (לעיל א, 1), שלש דרגות: א) ההרהור הסביל בּדברי זולתנו, כּמעט בּסגנונם, כּפי שנקלטו בשמיעה או בקריאָה; בּ) הפּעיל, בּו נחזור על רעיונות שאוּלים מהרצאָה, מעתּון או מספר, וכאילו נרצה אותם לעצמנו בּסגנוננו אָנו, ויהיה בצורה מקוצרת מאד; ג) היוצר או הרהור דרור6, בּו נארג מחשבתּנו אָנוּ. הטיפּוסיות מתגלה בּיתר יחוד בּמחשבה, הואיל ובהרהור הסביל נוטה הרעיון להתחדש בּצורתו המקורית, אם נשמעת ואם נקראת, בּפרט אם אין החזרה רחוקה מן הקליטה.

נקדימה, כּי החזיינות המילולית היא פרי תרבּוּת יתירה המגבּירה לגבּי הלשון את העין על האוזן והפּה, הואיל ומרוב רגילותנו בקריאָה לא נהגה את הכּתוב אפילו בלחש, כּאילו נסלק כּל מתווך בּין הכתב לרעיונו. ומסייעת לכך גם היד המרבּה לכתּוב.

לא כן בּתקופת המקרא ואַף בּימי התּלמוד. הספר היה יקר המציאות אפילו בין יודעי קרוא וכתוב, והקריאָה הנדירה היתה נהגית בּקול ולפחות בּלחש; כּלומר הכּתב שרת אַך כּמפתּח להגיע משמעת.

על תּפקיד ההגיה בקריאָה לפנים מעידה לשוננו עצמה. קרא מציין קול גבוה ואילו הגה מסמן הפקת הקול בּכל דרגה שהיא. לכן המתמיד בּקריאָה סופו להסתּפּק בהגיה: לא ימוש ספר התּורה הזה מפּיך והגית בּו יומם ולילה (יהושע א‘, ח’). וטיפוסי: לא מעיניך, כּי אם מפּיך – ובתורתו יהגה יומם ולילה (תּהילים א‘, בּ’).

בּתקופה מאוחרת הוחל כּנראה לקרוא ולשנות בּלחש, ואולם הוזהרו התּלמידים מדרך זה. בּרוריה אשכּחתּיה לההוא תלמידא דהו קא קרים בלחישה… אָמרה ליה לא כך כּתיב: [כּי ברית עולם שם לי] ערוכה בכּל ושמורה (שמואל בּ‘, כ"ג, ה’), אם ערוכה ברמ"ח אברים שלך משתּמרת, ואם לא אינה משתּמרת (עירובין נ"ד). – תּלמיד אחד היה לרבּי אלעזר שהיה שונה בלחש. לאַחר ג' שנים שכח תּלמודו… אָמר ליה שמואל לרב יהודה: שיננא פּתח פּומיך תּני כּי היכי דתתקיים בּיך ותוריך חיי שנאמר: כּי חיים הם למוצאיהם ולכל בּשרו מרפּא (משלי ד', כ"ב) אַל תּקרי למוצאיהם אלא למוציאיהם בּפּה (שם).

מן אָמור מותּר להסיק, כּי בתקופות ההן לא היה מקום לחזיינות מילולית בּמחשבה, וכי לצורת ההרהור היוצר היו אָז רק שלש אפשרויות: שמיעה מדומה, רחישה שונת הדרגה7, רחישה ושמיעה כּאחת.


* * *

14. לכאורה אפשר לדמות, כּי בהרהור המילולי תגבּר השמענוּת על הנוועוּת, הואיל ומרבּה האָדם לשמוע בּשפתו מלדבּר בּה. ולא היא. ההרהור היוצר הוא לשון פּעילה ומעצם הוויתו אינו אלא דיבּור לעצמנו. הלא “יהרהר” התּינוק בּקול, ולא מעטים גם המגודלים המדבּרים לעצמם; ובמצבי רוח שונים מסוגל כּל אָדם להפליט מתּוך הרהורו קטעי משפּטים בּקול. דרך ההשתּלשלות בּשיחת האָדם לעצמו היא כנראה: בּקול, בּלחש, בּרחש. אָמנם הדיבּור עצמו זקוק תּמיד לתיווך הלשון השמענית המגידה לו כל אמרה כּלחשן נאמן; אפס כּי על הרוב אין תּיווך זה מתגלה בתודעה ויעלם מן המדבּר הדומה לתומו כּי שפתו הנובעת מגרונו אינה זקוקה לסיוע כּל-שהוא.

ובכל זאת מרובּים השמענים הטהורים האומרים נאמנה כּי במחשבתּם המילולית אין כּל עקבות לרחישה. ואולם, אם נסתּכֹל בּביטויים העברים המבּיעים את פּעולת החשיבה8, נראה כּי קדמונינו היו כולם נוועים למילול, לפחות בּתקופת היצירה לאמרות אלה. על הרוב יסומן ההרהור הנדון בּאמר בּלב.

כּי תאמר בּלבבך רבּים הגוים האלה ממני איככה אוכל להורישם (דברים ז', י"ז) – אָמר נבל בּלבּו אין א' (תהלים י"ד, א') – ופעמים יחסר בּלב: מי שמך לאיש שר ושופט עלינו הלהרגני אַתּה אומר כּאשר הרגתּ את המצרי (שמות בּ', י"ד) – ויאמר יהודה לתמר כּלתו שבי אָלמנה בית אָביך עד יגדל שלה בני כּי אָמר פֹּן ימות גם הוא כּאחיו (בראשית ל“ח, י”א) – ויאמר שאול אל דוד הנה בתּי הגדולה מרב אותה אתּן לך לאשה אָך היה לי לבן חיל והלחם מלחמות ד'. ושאול אָמר אַל תּהי ידי בו ותהי בו יד פּלשתּים (שמואל א',י“ח, י”ז). – הנוטל ידיו לא יאמר הואיל והראשונים טמאין הריני נוטל את הטמאים (תּוספתּא ידים בּ‘, א’) – וטיפּוסי מאד: ויבוא אַברהם לספּד לשרה ולבכּותה (בראשית כ"ג, בּ'). מהיכן בּא? מהר המוריה בּא והיה אַברהם מהרהר בּלבּו ואומר שמא חס ושלום נמצא בו פּסול ולא נתקבּל קרבּנו (ויקרא רבּה, אַחרי מות כ').

ופעלי הגיה אחרים: אני טרם אכלה לדבּר אל לבּי והנה רבקה יוצאת… (בּראשית כ“ד, מ”ה) – דבּרתּי אני עם לבּי לאמר אני הנה הגדלתּי והוספתּי חכמה (קהלת א', ט"ז) – מי יגור בּאהלך… הולך תּמים… ודובר אמת בּלבבו (תהלים ט"ו, א‘-בּ’) –עם לבבי אָשיחה ויחפּש רוחי (שם, ע"ז, ז') – לבּך יהגה אימה אַיה סופר אַיה שוקל… (ישעיה ל“ג, י”ט) – יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבּי לפניך (תּהלים י“ט, ט”ו).

והנה פסוק מתּוך שיר ידידות לבני קרח (תּהלים מ"ה, בּ'), בּו הבליטו: יהמחבּרים את נוועותם המילולית בּמונחה המדויק: רחש לבּי דבר טוב אומר אני מעשי למלך. רש"י: רחש – לשון נענוע וכן כּל לשון שירוץ וריחוש. – מצודת ציון: רחש– ענין תּנועה ונדנוד… ומזה יאמר מנחת מרחשת לפי שמעשיו רוחשים ומנענעים.

וחשוב לעניננו גם הדרש הרואה פסוק זה כוידוי מאת בּני קרח החוזרים בּתשובה למלך, הוא הקדוש-בּרוך-הוא: רחש לבּי דבר טוב – להודיעך שלא יכלו להתוודות בּפיהם, אלא כיון שרחש לבּם תּשובה הקדוש-אמירה, ואם אמירה למה רחישה? אלא כך אָמרו: אם בּלבּנו רחשנו כבר אָמרנו מעשינו למלך מלכי המלכים הקדוש-בּרוך-הוא (מדרש תּהלים מ"ה).

בּיאור נווע מושמע גם בּמדרש לפסוק: ויקרא שם המקום מסה מריבה על ריב בּני ישראל ועל נסותם את ד' לאמר היש ד' בּקרבּנו אם אָין (שמות י"ז, ז'). אם מרחישים אָנו בקרבּנו דברים [=את המלים, את השאלה] היש די בּקרבּנו, והוא יודע מה מרחשים–נעבדנו, ואם אָין – לא נעבדנו (פּסיקתּא רבּתי י"ג). בּעלי הדרש מפרשים כּאן לאמר: נאמר בּלבּנו = נרחיש בּקרבּנו = נהרהר. ובכן: הרהר מלים = הרחש דברים.


* * *

14. ואולם לעומת לשון התּנ"ך המזהה את ההרהור היוצר כֹאמירה בלב, כּדבּור עם הלב, כּשיחת האָדם לעצמו, כּרחש – הרי גאונוּת המקרא עצמו היא פרי שמענוּת מילולית מופלגת בּה חוננו הנביאים והפליאו להתכּשר. אָמנם שמענות מיוחדת בּמינה היא המתגלה אַך בּתנאים יוצאים מן הכּלל: בּנוּח רוח הקודש על בּעליה, בּהיות עליו יד ד'; הנביא שמען הוא, כּנראה, אַך לדבר אחד, לנושא יחיד אַף כּי מתמיד – משא נפשו וסוד נשמתו: לגאולת ישראל, כּעם כּיחיד, ולתיקון העולם כּולו; לגילוי הרשע בּכל צורותיו ולעילוי הצדק בּכל סדרי החיים.

ולא את קולו הוא ידמה הנביא לשמוע, כּי אם את קול שדי או קול משרתי עליון: כּרובים, שרפים, מלאָכים; קול הבּא כאילו מחוץ, פּעמים ממקום מסוים; קול גדול (יחזקאל ט‘, א’), קול רעש גדול (שם, ג', י"ב), קול מניע את אַמות הספּים (ישעיה ו‘, ד’), שאגה (עמוס א‘, ד’), קול המון (דניאל י‘, ו’), אבל גם קול אָדם (שם, ח', ט"ז).

ולא תמיד ערוכים הדברים אל הנביא, החוזה שומע בּמראה גם מצות ד' למלאָכיו (יחזקאל ט') או שאלת המלאך ותשובת ד' (זכריה א', י“ב-י”ג), וכן כּעין שיחה בין המלאָכים (דניאל ח'), או אַף מקהלת שרפים מקדשי עליון (ישעיה ו‘, ג’; יחזקאל ג', י"ב).

ואופייני מאד: כּל המדבּרים בּשעת החזון, אם לנביא ואם בּינם לבין עצמם או מברכים את כּבוד ד', לשון אַחת להם– עברית. ועובדה טיפּוסית: יחזקאל מציין כּי לאופנים קורא הגלגל באָזני (י', י"ג). אונקלוס: לאופניא להון אתקרי גלגלא. ואנא שמע. – ורש“י: אני שמעתּי שהמלאך היה קורא את האופּן גלגל. – ורד”ק: הנביא שמע כּי לאופּנים בּא קול שקרא להם הגלגל (בּה' הקריאָה). על כּל פּנים מגיד כּאן הנביא, כּי במרום נוהג מונח שונה מן המקובּל בּתּקופה ההיא על האָרץ. אָכן גלגל הוא שם עברי עתּיק ידוע היטב לנביא, ובחזון כּמו בפיו יגבּר הקדום על ההווה.

אבל החוזה המרבּה לשמוע ידבּר פּעמים גם הוא בּחזונו: יתחנן (עמוס ז' בּ‘-ה’), ישאל (זכריה), ישיב (ירמיה א', י“א-י”ג), יבקש (יחזקאל ט‘, ח’). בּרם על הרוב בּודד הנביא בחזונו, ומותּר לשער כּי אין דיבּורו זה אלא הרהור נווע מופסק אולי לרגעים בּקריאות ממש.

לחזיינות מילולית אַך דוגמה יחידה במקרא: יחזקאל חוזה מגילה נפרשת לפניו והיא כתובה פּנים ואַחור וכתוב אליה קינים והגה והי (בּ‘, י’). הוא קרא איפוא את תּכנה.


* * *

15. על שמענות בּחלום מעיד מחבּר איוב בּשני מקומות: ואלי דבר יגנב ותּקח אָזני שמץ מנהו. בּשעפּים מחזיונות לילה בּנפּל תּרדמה על אנשים.. ורוח על פּני יחלף… יענד ולא אַכּיר מראהו, תּמונה לנגד עיני דממה וקול אשמע: האנוש מאלה יצדק… (ד', י“ב –י”ז) – כּי באַחת ידבּר אל… בּחלום חזיון לילה… יגלה אזן אנשים ובמוסרם יחתּם (ל“ג, י”ד-ט"ז).

ודוגמאות אחדות לצורת החלום המילולי מן התּלמוד9. לפי המסופר בּגמרא שומע פּעמים החולם פּסוק מן המקרא כּאילו נקרא לפניו: אַקריאו = הקריאוהו; או בדברי החולם עצמו: אַקרין = הקריאוני.

על שלשה תלמידי חכמים שהיו רגילים לשמוע תּורה מפּי רבא יסופּר, כי אַחר פּטירת רבּם אָתו לקמיה דרב פּפּא. כּל אימת דהוה אָמר להו שמעתא ולא הוה מסתּברא להו הוו מרמזי אהדדי; חלש דעתּיה, אקריהו בחלמיה: ואַכחיד את שלשת הרועים (זכריה י"א, ח') [כּלומר: צפויים הם לעונש על פּגעם בּכבודו – תּענית ט'].

כּאן לפנינו הרהור מילולי פעיל, כּי אָמנם נקרא הפּסוק כּמו שהוא, אבל כּאילו נבחר התאם למצב. והנה דוגמה להרהור יוצר בּחלום שמעני.

רבא איקלע להגרוניא, גזר תּעניתא ולא אתא מטרא… למחר אָמר להו מי איכּא דחזא חלמא לימא. אָמר להו רבּי אלעזר מהגרוניא: לדידי אָקרין בּחלמי שלם טב לרב טב מרבּון טב דמטוביה מיטיב לעמיה (תּענית כ"ד).

והרהור יוצר וחלום חזייני.

ההוא אפּוטרופּוס דהוה בשיבבותיה דרבּי מאיר דהו הקא מזבן ארעתא וזבן עבדי. ולא שבקיה רבֹּי מאיר. אחוו ליה בחלמיה: אני להרס ואַתּה לבנות. וביאר מהרש"ל: אבי הילדים רכש לו הון שלא ביושר ולא כדאי כי יהנו בניו מהון זה, על כּן מוטב להניח לאפּוטרופּוס שימכּור את הקרקע ויקנה עבדים (גיטין נ"ב). – ובכן, הפּעם לא אַקריהו, אלא אָחווּ ליה = הראו לו, והחולם כּאילו קרא בעצמו את הכּתוב.

שני החלומות האַחרונים מאַלפים מאד רבּי אלעזר מהגרוניא, מתּקופת האמוראים, מדבּר ארמית ואת דבר חלומו מקריאים אותו בּשפתו; זאת אומרת: רבּי אלעזר מהרהר ארמית; ואולם רבּי מאיר (לפי ההגדה גר צדק מבּני בניו של נירון קיסר), תּלמיד מובהק לרבּי ישמעאל ולרבּי עקיבא ומחבּר משניות הנקראות “משנת רבּי מאיר”, מתקן משלים הרבּה ומרבּיץ תּורה בּעברית, ולפיכך מדבּר בּלשון הקודש הרבּה יותר מאשר בּארמית– הלא יהרהר עברית? לכן עברי גם חלומו.


* * *

16. נציין לבסוף מחלוקת שני אמוראים על ערך ההרהור לגבֹּי הדבּר (בּרכות כ'). המשנה: בּעל קרי מהרהר בּלבּו. רש"י: מהרהר קריאת שמע בּלבּו כּשהגיע זמן המקרא. הגמרא: אָמר רבינא זאת אומרת הרהור כּדבּור דמי (רש"י: וכל אָדם נמי יוצא ידי חובתו בהרהור), דאי סלקא דעתּך לאו כדבּור דמי למה מהרהר (מה מועיל)?… ורב חסדא אָמר הרהור לאו כדבּור דמי, דאי סלקא דעתּך הרהור כּדבּור דמי, יוציא בשפתיו.

נקל לשער, כּי רבינא היה נווע למילול, ולפי הרגשתו קרוב הרחש שמהרהור מאד מאד לדבּור; ואילו רב חסדא היה שמען מילולי ותמה הוא כּיצד יכול ההרהור להחשב כּדבּור. שני החכמים האלה, כּל אחד מהם נימוקו עמו כן ובטוח בּאמתּו, וחולק על חברו אַך מפּני שבּלא יודעים טיפּוסים שונים הם להרהור המילולי ומתּוך ההבדל הרב בּהרגשה החושנית אינם תּופסים איש את דעת רעהו.


 

ד. דוגמאות אחדות לחזיינות מילולית בּין דוברי עברית בּימינו.

17. בּהיותי שמען-נווע לכל לשונותי ולעברית בּכללן נדמית לי החזיינות המילולית כּתופעה מוזרה ועוררה בי את החפץ לחקרה. ונמצא גם כּר נרחב לחקיקה זו: שערתּי כּי יש למצוא חזיינים מרובּים בּין דוברי עברית מראשוני התּחיה, אשר ספגו את לשוננו מתּוך הספר שנים רבּות לפני שהתחילו לדבּר בּה, וכן בּין לא-יהודים מומחים לשפות שמיות, שבּאַרנו התחילו לדבּר עברית.

ולא מסקרנות בּלבד. נזכּירה כי חקר הטיפּוסים המילוליים מסוגל לסייע לפתרון שאלות רבּות ערך מבּחינה פּסיכולוגית ודידאקטית. למשל: היש לטיפּוס המילולי זיקה למקבּילו החושני בו באָדם? היש להסיק מן הכּושר סציור את הקלוּת לסיגול הכּתיב? והאוזן המוסיקאלית הכוללת היא רגישות למבטא? התּורשה, החינוך והמקצוע פּועלים כּגורמים בּיצירת הטיפּוסים הנדונים, מה מנת כּל אחד מהם בּפעולה זו. וכיצד יפעלו בהיותם מתנגדים זה לזה? כּיצד משפּיעה החזיינות המילולית על כּושר בּעליה לשמיעה ולדבּור בּלשונו הוא ובשפות זרות?

את נסיוני הראשון לחקירת החזיינות נסיתי בתל-אָביב בּשנות תּר“ף–תּרפּ”א. אַחרי שיחות גישוש עם משכּילים שונים, בּיחוד בּחוגי המורים, שחקה לי השעה ומצאתי שלשה בני-עליה שנתגלו כחזיינים עם שאלותי הראשונות; ומקץ ימים מספּר הואילו להשיב על שאלותי בֹפרטות כּיד נסיונם והסתּכּלותם הטובה עליהם10. ואלה תשובותיהם כפי שרשמתּי אותן מפּיהם.


18. צֶפי11 א – רבּי אַברהם אַברונין כּבן 5212; מורה ותיק ומדקדק מפורסם, מבקר לספרות מבּחינת הסגנון והניקוד ומחבּר פּורה במקצועו. בא לארץ בּתּר"ע.

חניך החדר אני. כּשהייתי בּן שבע התחלתּי ללמוד גמרא. בּשנתי השתּים-עשרה למדתּי מסכת גיטין. וכאשר הראוני בה כל מלה שהיא הגדתּי את המקבּילות לה לפי מקומה13^1^ בשלשים הדפּים הרצופים לדף הנדון. מעודי לא שגיתי בכתיב. גם אמי היתה כותבת כּהלכה את המלים העבריות שבּאידית. רוסית התחלתּי ללמוד בּהיותי בן שש-עשרה, אבל עשר שנים רק קראתיבּלשון זו ולא דבּרתּי בה. גם בּרוסית לא טעיתי מעולם בּכתיב. בּילדותי הייתי מיטיב להכּיר אָדם אַחרי שראיתיו פּעם אחת.

בּשנתי העשרים הייתי למורה עברית, ומאָז לא חדלתּי לעסוק בּמלאכה זו. בּתרס"ו פּתחתּי חדר מתוקן בּו לימדתּי עברית בּעברית. כּשבּאתי לארץ התקשיתי מאד בּמבטא הספרדי, בּיחוד קשתה עלי הת' הרפה המבוטאת כּדגושה, ועודני מחליף אותה גם היום בּהברתה האַשכּנזית. גם מנגינה חדשה איני תופס על נקלה. וכן נוח לי יותר לקרוא מאמר מלשמוע אותו כהרצאָה.

בּחזיינותי כבר הרגשתּי ברוסיה. דומני כי את המלים הרגילות אני “רואה” רק כּשעלי לתרגמן בּמחשבה מלשון אַחרת בּהרהרי במקרא אני “רואה” את המלים אבל גם “שומע” אותן; המלים נראות לי כדפוסות, אבל לא אוכל להגיד את גדלן. את הנגינות איני רואה. גם בּרוסית מרבּה אני לראות, אבל אידית איני רואה לעולם, אַף על פּי שאני כותב בּשפה זו; וכן איני ראה מספּרים.

בּשמעי הרצאָה אני רואה את המלים כּשהמרצה מדייק או שוגה בסגנונו. בּכלל אני רואה את המלים המציגות חידוש-מה מצד הסגנון או המבטא. בּשמעי שבּבּת, ספּפּר אני רואה את הדגש; כּאשר יבטא-מי עוֹ-זבים (משמיע את השוא נע), אני רואה את המתג. כּשתּלמידה אומרת לי הבּיט (=הבּט), מחליקה (=מחלקה), אראה את היי. ואולם בּשמעי כסיתי (הס' בּצירה בּמקום חיריק), קויתי (הו' בּצירה בּמקום חיריק) לא אראה כלום הואיל והכּתיב לא נשתּנה.

פּעמים אני רואה מלים בּחלום. כּמו בדוגמאות האלה. ד"ר ניסן טורוב הזמינני פעם למצוא לו, כּמשל למנימוניקה, פּסוק מכיל שתּי מלים רצופות הפּותחות אַחת בּש' (שמאלית) והשניה בכ', כּדי להזכּיר שהלב צורתו ככומתא ופונה מאלה. אחד מחברי הציע: שפתי כהן ישמרו דעת (מלאכי ב‘,ז’). בּלילה ההוא ראיתי בחלומי: שימני כחותם על לבּך (שיר השירים ח‘, ו’) , והתווכּחתּי בחלום עם חברי בּאמרי כי פסוקי מתאים יותר הואיל ויש בּו גם לב. בּבּקר זכרתּי רק את הטענה מכּוח לב, אבל שכחתּי את הפֹּסוק. אָז פּתחתּי את הקונקורדנציה בּערך לב ומצאתי את הפּסוק, שנתקבּל כּדוגמה להזכּרה מלאכותית.

בּימים שהציגו פה את החזיון “מירה’לה אפרת” ראיתי בחלומי את דודי ואת המלה אפרת, וכדרכּי לדרוש נוטריקון אָמרתּי אַברהם פרעגט רבּי תּנחומיען (=אָברהם שואל את ר' תּנחום; אַברהם הוא שם החולם). את המלה אפרת ראיתי בכתב רגיל ולא דפוסה. כּי בשבוע ההוא לימדתּי לתלמידותי את האות ת' שאני כותב בּצורה שונה קצת מבּ“ספרנו” [ספר למתחילים בּקריאָה ובכתיבה] חשבתּי אָז על שינוי זה.


19. הערות לצפי א. 1. סימן לזכרון טופּוגראפי מעולה. – 2. ובכן גם האם חזיינית. – 3. נמצא שגם בּרוסיה קדמה הקריאָה עשר שנים לדבּור. – 4. טביעות עין מצוינת בּתואַר האָדם ובפניו. – 5. התּורשה, החינוך והמקצוע פּעלו כאן בּהתאמה גמורה ליצירת החזיינות. –6. יש לשער כּי החזיינות היתירה פועלת כּאן כּעיכּוב לשינוי במבטא; למשל, בּבוא המחבּר לבטא יותר תּופיע לנגדו הת' הרפה, ללא דגש, ומעכּבת את מבטא התֹּ'. – 7. זאת אומרת: המלים התּדירות מאד בּשיחה, תּגבּר צורתן השמענית – או הנוועית – על החזיינית ותהדפנה. אָכן מתחרות צורות ההרהור המילולי זו בזו כּהתחרות השפות אצל מרובּה הלשונות. – 8. גם מסתכלים אחרים צפו עובדה זו. היא מתבּארת אולי בּאשר המקרא נלמד בּנעימה מיוחדת וברגש ובעוד אין הנער קורא פרקי תנ"ך בּעין בּלבד. – 9. ומובן הדבר: הדפוס תֹדיר לאין ערוך מן הכּתוב. – 10. עובדה מאַלפת: אָנו מתעלמים מן הנגינות ולא נראה אותן. – 11. אידית היא השפה הראשונה בּחיי המחבּר והוא קורא בה מעט מאד; היא נקבּעה איפוא בזכרונו לשמע ולדבּוּר ללא תחרות מצד הראות, לכן אין לחזיונות שליטה בה. –12. המספּר בּצורת ספרות הוא נדיר לגבּי המלה הכּתובה ומחוסר הגיון כּשהוא לעצמו. – 13. כּמעט כּל ספרינו הם בּלתּי מנוקדים, ואין המחבּר “רואה” אלא אותיות. ומה אופייני: עד היכן החזיינות מגיעה! המחבּר, אדוק הלשון ודקדוקה, יחרד לכל פּרצה קלה בחוקיה, אבל עצומות עיני רוחו מראות בּצרת אָזניו. –

  1. הרהר המחבּר בּיום בּשאלת פּסוק מתאים, אולי מצא מה ופקפּק, והנה המציא לו הרהורו החזייני בחלום פּסוק נחמד לענין, כּאילו חובּר כּאמצעי להזכּרה הנדונה. – כּיוצא בזה ראינו בחלום רבּי מאיר (לעיל). התּנא החסיד לא הניח לאפּוטרופּוס שכנו למכּור את קרקעות היתומים. אבל פּעמים התעוררו בו בוודאי פקפּוקים: הזכּאי הוא למנוע מכירה זו? אולי נגזר מן השמים כּי יבוזבּז הון זה שנצבּר בּמרמה או בעושק. והנה הופיעה טענה זו בחלום בּצורה חזיינית. ומעניין: רבּי מאיר לא שם לבּו לפסוק, כּלומר לפקפּוק, גברה בו הדאגה לרכוש היתומים, אָמר דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין (גיטין נ"ב).

נעירה לבסוף, כּי בכל העובדות מחזיינות המוצגות בּצפי זה, המלא ענין, לפנינו אַך הרהור פּעיל ולא יוצר; על כּל פּנים לא הוגד כּאן כּלום בּפירוש על הרהור-דרור חזייני. אָמנם בּהציעי את השאלות למחוקרים לא נגעתּי בעיקר זה, כּי טרם ידעתּי אָז להבדיל בּין סוגי ההרהור, וגם הספרות העוסקת בּשאלות אלה מתעלמת מן ההבדלה הנדונה.


20. צפי בּ. – רבּי פּסח אַברבּוך, מטובי המורים בּארץ, מחבּר מאמרי מדע לנוער ולעם, חבר לד"ר טורוב בֹּחיבֹור “ספרנו”, הספר הראשון שנערך עברית בּטעם פּדגוגי להוראַת הקריאָה והכּתיבה:

עד שנתי השתים-עשרה למדתּי בחדרים ובישיבה, אַחר כּך נתקבּלתּי לבית-ספר עממי רוסי, אבל לא חדלתּי ללמוד עברית. בּתרמ"ח התחלתּי להורות לשוננו בּתרגום רוסי, ומקץ זמן-מה לימדתּי בעברית.

דומני כּי בחזיינותי הרגשתּי בשנה הראשונה לבואי לאָרצנו. בּביתי1איני “רואה” את מלי הרהורי אלא בשעת כּתיבה, ואולם בּבית-הספר הנני רואה הכּל בּאותיות דפוס; רגע קל לפני הבּיעי נצבות המלים לנגדי כשהן מנוקדות, וכך בּכל שעת השיעור ובל מקצוע שהוא. בּחשבּון איני רואה את המספּרים, אבל רואה אני את הנוסחאות האַלגבּריות.

אני כותב בֹּכתיב נכון אפילו בלשון שאיני מיטיב לדעת, כּגון צרפתּית או אַנגלית. כּשחברי מר יחיאל14 מפקפּק בּכתיב מלה ומנסה לכתבה הנני אומר לעצמי: למה לו לנסות ולכתּוב? אני רואה אותה כתובה לפני.

אני מיטיב לזכּור את אשר קראתי ולהכּיר אָדם שראיתי אַך פּעם אַחת. טוב גם זכרוני הטופּוגראפי.


21. הערות לצפי בּ. – כּלומר בּעניני החיים שבּכל יום, שם שורר הבּיטוי והשמע בּסגנון התּדיר מאד (צפי א, הערה ו). לא כן בכתיבה ובבית-הספר בּתחומי הסגנון והספרותי והמדעי שמקורו בספרים. ובבית-הספר פּועל, כּנראה, גם המקום, חבר המורים והתּלמידים. גורמים אלה משותּפים בּזכּרון לא לבד ללשון בּכלל15, ובמקרה הנדון לעברית, כּי אם גם לצורת ההרהור הטיפּוסי. – 2. מה מרובּים החילוקים האישיים אפילו בו-בטיפּוס. מחבּר הצפי הקודם, מומחה מובהק לניקוד, רואה בהרהורו את האותיות בּלבד היורות אַך הן את הכּתיב בּזכרונו; ואילו מחברנו זה, רואה הכּל מנוקד – 3. אָכן גם צדדים שווים בּשני המחבּרים: אינם רואים מספּרים, טביעות עין מעולה בתואַר האָדם ובפניו, וזכּרון טופּוגראפי טוב. – 4. יען כּי בנוסחאות אלה הכּל אומר הגיון אמיץ, האותיות וצירופיהן על סימניהן כּאילו גוררים זה את זה בּכוח שכלי מכריח.

בּצפי זה לפנינו טיפּוס מובהק לחזיינות מילולית בּהרהור היוצר.


22. צפי ג. – פרופסור הרבּרט דנבי (Danby) בּן 31, מרצה ללשונות שמיות בּאוקספורד. לחקירה זו הואיל להענות זמן-מה אַחרי אשר בא לארץ והתחיל לשמוע עברית. מאָז התגורר שנים רבּות בּירושלים ותרגם אַנגלית את “ישו הנוצרי” לפרופסור קלוזנר. זה שנים אחדות חזר לכהונתו כפרופסור לעברית, ועתּה פרסם את תּרגומו האַנגלי למשנה.

מדי הרהרי בענין שקראתי בעברית אני “רואה” הכּל דפוס1 לפני (הלומדים עברית בּאוניברסיטאות האָנגליות כּותבים את אמוניהם באותיות דפוס). על הרוב אראה אותיות בּלבד, ללא ניר וללא צבע; אבל כּשאני מתרכּז אני רואה כעין ספר, האותיות שחורות ורק שורה אחת.

בּשמעי עברית לא אָבין, אם איני רואה את המלים בּדמיוני; פּרט לדברים פּשוטים מאד בּבית עברי. וכן בּהרצאָה: אם אין השטף המילולי מרשני להעביר בּדמיוני את הנשמע לכתב או כשאני עיף – איני מבין. בּדבּרי עברית אני רואה את המלים בּו-בזמן.

גם בּאָנגלית אני כאילו מעתּיק את ההרצאָה בכתב, אָז הענין בּרור יותר. דומני שאני רואה הכּל כּשורה ארוכּה אַחת כּעין סרט מתגלגל16; אבל רק אותיות ולא סמני הפסק. גם גרמנית אני “רואה”, פּרט לדברים פּשוטים; אבל צרפתּית אני רואה תמיד. גרמנית למדתּי בשיטה הטבעית, וצרפתּית – בּתרגום. כּדי להבין דבור צרפּתי עלי “לראות” הכּל. וכן אראה את המלים בּהרהרי רומית, יונית וסורית; יונית כּכתבה וסוריתבּכתב הנסטוריני.

בּהרהרי אַנגלית אני רואה תמיד בּכתב, אבל פּעמים גם אשמע את הרהורי. כֹשאני נזכּר בּאָדם פּעם אַחת אַכּירנו. – עם גבור בּי המחשבה גם אבטא בדמיון, אבל לעולם איני מבטא ממש.

אָף מספרים “אראה” בכתב, לכן קל לי מאד לחשב בּעל-פּה הואיל והכּל כּאילו כתוב לפני. בּשחמט אוכל לשחק בּעינים אגודות. זכּרון טופּוגראפי אין לי. תמיד הייתי תלמיד ראשון לכתיב וטוב מאד בּציור.

כּשאני מרצה אני רואה הכּל בּכתב; הדבּור והכּתב מופיעים יחד. בּרצותי ללמד שיר בּעל-פּה אני מעתיק אותו. –בּנגינה הרביתי לעסוק מבּכל דבר אַחר, ובהרהרי במנגינה אשמענה, ואת התּוים לא אראה; ואולם כּדי לקבּוע בּזכרוני מנגינה ארוכּה אני קורא אותה, אָז אראנה בדמיוני.


23. הערות לצפי ג. – המחבּר תולה את הדמות הדפוסה בֹּאשר מיום למדו עברית כּתב אותה באותיות דפוס ואילו אַנגלית נראית לו בהרהור כּכתב, ולא עוד אלא שבּרצותו ללמוד שירה בּעל-פה יכתּבנה. בּלשונות המערב יש אולי יתרון לכּתוּב מן הדפוס בּאשר כּל מלה נכתּבת בּמשיכה אַחת ללא הפסקים ורווחים, וצורתה שלמה ואחידה. – 2. תּיאר המחבּר את תּהליך חזיינותו בּשמעו הרצאָה: הוא כאילו מעתּיק משמיעה ממש לראיה מדומה, אפס כּי העתּקה זו זקוקה לשהות-מה. אבל כּאן תּתעורר השאלה: האומנם הדמות החזיינית היא העונה את המובן, את המושג? מסתּבּר יותר כּי מפתּח להבנת המלה הוא ההגיה המאריכה הנותנת לשומע את האפשרות להבחין את ההברות ולהכיר את המלה באוזן, ואילו הדמות החזיינית אינה אלא תופעת לווי. – 3. בּדבּור תּופיע הדמות הדפוסה עם ההגיה, הואיל וכאן יקדם המושג למלה ויענה את שני שותפיו כאחד: את הדמות הנדונה ואת תּנועות הבּיטוא. ויש אשר תנועות אלה מפגרות לגבּי מהירות הדפוס. כּכה ראינו כּי מחבּר צפי בּ חוזה את המלה בּטרם יהגנה. – 4. כּיוצא בכך מעיד בּעל הצפי כּי בהרהרו במקרא לא יראה את הנגינות. – 5. לפנינו טיפּוס מובהק שחקיינותו היתירה פּרושה אפילו בלשונו הוא ועל מספּרים, אבל הוא גם שמען מילולי ופעמים אף נווע. מעולה טביעות אזנו בקולות ומתאימה למוסיקאליותו המפותּחת. – ט. אין דמות לתנועה (———), ולתנועות המבטא אין דמות אפילו למראן הואיל ואין אַנו רואים אותן; אבל זכרן מעורר רחש בּאברי ההגיה. אָמנם צדק המחבּר: לעולם אינו מבטא ממש בּהרהורו, אבל מרחש הוא לפעמים, אלא שרפה הזיעה כל-כּך עד כּי תעלם מבּעליה. – 7. בּזה שונה המחבּר מבּעלי הצפאים הקודמים: חזיין הוא גם למספּרים, ונאות מספיקתו זו בּחישוב. – 8. שוב קו מבחין בּין המחבּר לקודמים, אולם יכלתּו לשחק בּשחמט כּשעיניו עצומות מוכיחה כּי לא יחסר לגמרי זכּרון טופּוגראפי, לפחות בּמקצוע שהתאמן בּו ובשטח מצומצם. – 9. מעניינת עדות זו: המחבּר, דק האוזן ורב האמון בּמוסיקה, מסתּייע בּחזיונותו בּהיות זכרון השמע צר מהכיל את כּל הדרוש. אַכן טבעית חזיינותו ועולה על שמענותו.


* * *

24. שלשת הצפאים הקודמים מגידים, כּי אין חזיינות בּעליהם קיצונית עד כּדי למנוע צורות אחרות בּהרהור המילולי; כּי בתנאים מסוימים יהיה החזיין לשמען או לנווע, וכי פעמים יחזה וישמע כּאחד או אָף יחזה וישמע וירחש כּאחד (צפי ג). נזכּיר, כּי מחבּרי הצפאים בּ ו-ג הם חזיינים מופלגים למופת גם בּהרהור היוצר. נראה, כּי חזיינות טהורה נדירה מאד, ואולי אינה קיימת כּלל. על כּל פּנים חובה לעמוד על העובדה, כּי האמון – או התּדירות – הוא גורם אמיץ המסוגל לחולל חליפות בּטיפּוס הטבעי.

נעירה עוד, כּי יש בּצפאים אלה רמזים מתּוך עובדות המאַלפים מה רב ערך האמון בּשמיעת הלשון, בּרם לא פה המקום לנתּחם.


* * *

נציגה עוד צפי אחד מאת יליד הארץ המדבּר עברית מילדותו. נערך בּראשית התּרצ"ח.


צפי ד. – ד"ר משה בּריל כּבן 28; לשעבר מורה עממי ועתּה מרצה לפסיכולוגיה פדגוגית בּאוניברסיטה העברית17.

לשוני הראשונה אידית; לשון בּיתנו אידית בּין הורי ועברית בּינם לבין הילדים ובין הילדים עצמם. אַנגלית התחלתּי ללמוד בּבית-הספר העממי, בּהיותי כבן 12, בּשיטת התּרגום ולא ראיתי בה ברכה לא כאן ולא בבית-המדרש למורים, וכבואי בשנתי העשרים לארצות-הבּרית כּמעט לא ידעתּי לדבּר בּשפה זו.

קל לי יותר, כּמדומני, לסגל לי לשון זרה בּדרך השמע; וכן מעדיף אני לשמוע הרצאָה מלקרוא אותה. ואולם בּכל הלשונות שלמדתּי הרגשתּי קלות יתירה ברכישת הכּתיב,^1^ ואפילו באַנגלית.

בּכלל אני מהרהר בּמלים והן “מצלצלות” בּאָזני, אבל פּעמים “נראה” לי הענין, לא במלים כּי אם כּעין תּכנית מסודרת ומרוכּזת. בּכתבי נוהג אני להשמיע – ממש או בדמיון – את הדברים לאָזני כּדי לתקן את הטעון תּיקון. אָזני היא השופטת בּבואי לדון על דברים שבּכתב בּין משל אחרים ובין משלי.

בּענינים רגילים מן החיים שבּכל יום הנני מהרהר עברית שמענית לא בהירה ביותר. לדוגמה, אם עלי להראות עם מי ואני הוגה בשיחה העתידה אני מסדר לי דברי לפי תכנית מסוימת: פּתיחה, הדגשות, וכו'. תּשובות בּן-שיחתי נשמעות לי ביתר בּהירות מאשר דברי אני, אַף כּי גם בּמקרה זה אין השמיעה תּמה. בּקבּלי מכתּב אין תּכנו נראה לי, אבל יש אשר אני שומע כּמעט את קול הכּותב.

בּאַנגלית, בּדברים שבּכתב אני רואה את הענין יותר משאני שומעו. כּשאני מתעתּד לשיחה אַנגלית אני שומע אותה פּעמים בּבהירות רבּה. ואולם מספּרים איני אלא רואה. טבלאות סטאטיסטיות וכן כּל תּכנית שבּכתב – אַף בּטרם שנכתּבה – אני רואה כאילו הן לנגד עיני. את הספרות אני רואה בחבורות, לפי ענינן ומוטפּסות. מספּר או ספרה סתם (ללא קשר אל מספּרים או ספרות אחרים) אינם נראים לי.

בּכלל, משהבּעתּי את מחשבתּי בּין בדבּור ובין בּכתב היא נראית לי כתכנית ולא במלים ממש. אם בּדבּור ובין בּכתב היא נראית לי כתכנית ולא במלים ממש. אם בּדבּור אין הראיה ברורה למדי, אבל אם בּכתב הבּהירות מצוינת. עד כּי גם לאַחר זמן (חודש ויותר) אדע למצוא ברשימתי רעיון פּלוני או קטע מסוים.

וכן בּגירסא דינקותא או בענינים שלמדתּי בבית-המדרש למורים – בּיחוד בּתלמוד – נראים לי הדברים ולא נשמעים.^7^ בּהרהרי בהם נדמה לי כּאילו אני עובר על העמוד מימין לשמאל או להיפך, לפי הלשון, שורה שורה עד גמירא; אבל מלים איני רואה.

אציין עוד כּי בשמעי קונצרט נהנה אני יותר מאשר בּקראי ספר מבדח. בּכלל תּערב לי מוסיקה הרבּה יותר מאמנות גרפית בּכל צורותיה, אף-על-פּי שחובב תּמונות אני. חינוך מוסיקאלי לא קבּלתּי.

בּחלמי איני משתּתּף בּפעולה אלא כ“צופה”. לשון החלום תּלויה במדבּר אלי או אל זולתי. את חברי לעבודה אני שומע מדבּרים עברית, מלבד אחד דובר אַנגלית. הקריאָה בחלום היא על-פּי רוב אַנגלית, לשון עבודתי המדעית. אבל גם כּאן לא מלים לנגדי, אלא סכימה ותכנית.


הערות לצפי ד. – המחבּר, שמענותו יתירה על חזיינותו, הואיל ובהרהורו לא יחזה מלים לעולם, ובכל זאת רב כּוחו לכתיב. – 2. חזיינות המחבּר מיוחדת בֹּמינה: היא כולה טופּוגראפית; הדמות היא כעין תּכנית בּה סדורים הרעיונות לפי מקומם בּכּתוּב ובדפוּס או לפי זמנם בּדברים שבּעל-פּה. כּל הענין יוצג בּדמיון כּשלם בּעל חלקים קבועים: זה למעלה וזה למטה, ממעל ל… ומתּחת ל…, לימין או לשמאל, זה קודם וזה תכוף, זה ראשון וזה אַחרון. ואולם כּל זה ללא מלים, הרעיונות עצמם עמומים, מרוכּזים בּהרגשה, אלמים (לעיל א', 2). – 3. פּה מתגלה הטבעיות בּשמענות המחבּר: אין הוא טועם את המלים וצירופיהן אלא באוזן, אַף-על-פּי שבּהרהור עמומה שמענותו המילולית. – 4. מסתּכּלים שונים, ומהם גם חזיינים למחשבתּם הם, שומעים את דברי זולתם, כּלומר את הדברים שבּהרהרם הם מיחסים לזולתם; וכן החולם. – 5. גם כּאן הכּוונה לראיה טופּוגראפית בּלבד. – 6. הפּעם ראיה מדומה תמה; אבל המספּר הנראה מבּיע פּה רעיון הקובע את מקומו בּחבורתו; גם לראיה זו אבק של טופּוגראפיות. המחבּר מקיים לתומו את ההשערה שהובעה בהערה לצפי בּ: המחבּר ההוא, חזיין מובהק, אינו רואה מספּרים בּהרהורו, אבל יחזה נוסחאות אַלגבּריות. ומובן: ספרה ומספר בּודדים אינם מציגים כּל מושג מעניין. והנה גם מחבּר זה רואה את המספּר אַך בּחבורה המבּיעה עובדה סטאטיסטית, יחס, כּלל, חוק וכו'. – 7. הגיד המחבּר בּפירוש, כּי אין המלים נראות לו, אבל גם לא נשמעות. כּיצד איפוא הוא מהרהר בּענין? סתם, וחבל. בּרור כּי לפנינו כאן צורת מחשבה אלמת.

* * *

בּכלל מציג מחבּר זה טיפּוס מסובֹך: חיבּה יתירה למוסיקה ושמענות מילולית עמומה, חזיינות טופּוגראפית מופלגת וחוסר כּל כּושר לחזות מלים; חיבּה לתמונות וכושר לכתיב בּלשונות. בּקראו מכתּב ישמע לפעמים את קול הכּותב; כּכה ראינו כי מחבּר צפי ג, מוסיקאי אדוק, שומע בֹּדמיונו כּל קולות מכּריו.

יחס זה בּין חיבּה למוסיקה ובין שמיעת קול המכּיר מתּוך קריאַת דבריו מובּע בּיתר בּהירות בּצפי הבּא.

צפי ה. – ד“ר יוסף לוריא, כּבן 70 (ז"ל). לשעבר עורך עתּון מפורסם, מורה להיסטוריה בגימנסיה בתל-אָביב, מאָז הכּיבּוש האַנגלי מנהל מחלקת החינוך בּארץ מטעם ההנהלה הציונית, נפטר בּכסלו התּרצ”ח בּמיתת נשיקה. חובב מוסיקה. בּערב ליל פּטירתו – והוא עיף מאד מעבודתו בּמשרד החינוך – סר לבית שכנו לשמוע בּרדיו את האורטוריה “המכּבּים”. את הצפי הזה מסר לי בעל-פּה יומים לפני פטירתו, כּתשובה על שאלתי לצורת הרהורו. היתה זו כעין פּתיחה להסתּכּלות פּנימית מפורטת. ואלה דבריו בּקירוב:

איני “רואה” מלים לעולם. אבל בּקראי ספר או מאמר שאת מחבּרם אני מכּיר פּנים אל פּנים אני שומע את קולם. למשל, בּקראי מאמריך אני שומע דבּורך לכל פּרטיו.


  1. יש טיפּוסים אשר בּכתבם או בחשבם הם מרגישים מקץ זמן–מה צמא טורד, יען כי אינם פּוסקים לרחש בּגרונם, בסדק הקול, כּדי להגיד רעיונותם לעצמם. A. Rey Leҫons de Pshychologie et de Philosophie. 1960 עמ' 160  ↩

  2. נוע – תּרגומו: Motorlker, moteur  ↩

  3. התּדירות הוערכה בּקירוב מספּיק. מבּלתּי יכולת לספּור את כּל המלים שבּמקרא, נמנה מספּר השורות בּתנ"ך שתּבניתו קבועה לכל העמודים. לא הובאו בחשבּון: הרשימות הרבּות לשמות פּרטים שבּספרי הקודש ופרקי דניאל ועזרא הכּתובים ארמית. כּכה נקבּע בּקירוב השטח הטיפּוגראפי למקרא כולו ולספר שמואל ‘, ונמצא יחסם 23:1. לפיכך בּהיות השם קול נמצא במקרא 484 פּעם, מותּר לשער כּי בשמואל א’ ראוי מונח זה, להמצא 484:23 = 21 פעם או קרוב לכך; אבל הוא נמצא בספר זה 37 פּעם, כּלומר תּדירותו יתירה כא והרבּה על הממוצעת, והיא 37:21 = 1,7 פּעם כּממוצעת.  ↩

  4. ספיקה – יכולת מתמידה; ובהשאָלה: יכולת מכּוֹשר או מחנוך; Fertigkeit faculté. היתה ספיקה בידו למחות (ירושלמי סוטה ט', י"א).  ↩

  5. התמדוּת –תּרגומו: persévération  ↩

  6. ערעור דרֹוֹר – הבּא מאליו, ללא השפּעה חיצונית; spontané. וכן: קח לך בּשמים ראש מר–דרור (שמות ל', כ"ג), מר דרור = מור דרור = המור הנוטף מאליו מתּוך האילן, והוא הטהור בּיותר.  ↩

  7. חכמי התּלמוד הבחינו בין הרהור בּלב לרחישה בשפתים: כֹּתוב לאהבה את ד‘ א’ ולעבדו בכל לבבכם (דברים י“א, י”ג). וכי יש עבודה בלב? ואיזו זו תפילה… יכול יהא מגבּיה קולו ומתפּלל. פּירש בּחנה: וחנה היא מדבּרת על לבּה (שמואל א‘, א’, י"ג). יכול יהא מהרהר בּלב. תּלמוד לומר רק שפתיה נעות. הא כיצד? מרחיש בּשפתותיו. ומוסיף המפרש (פּני משה): מרחיש בּשפתותיו ומשמיע לאָזניו בּלחש (ירושלמי בּרכות ד‘, א’). – בּהרהור הלב מתכוון התּלמוד, כּנראה, לרחישה פנימית שאינה מתגלה מחוץ לפה. והשכּיל המפרש לבאר, הואיל ויכול אָדם להחיש בּשפתיו בּלי להשמיע אַף לאָזניו הוא.  ↩

  8. חשיבה – פּעולת החושב; מחשבה – תּוצאַת החשיבה.  ↩

  9. ע"פ: Alexander Kristianpoller, Traum u. Traumdeutung, Wien u. Berin, 1923 מתּוך Monumenta Talmudica, כּרך רביעי, חלק שני, חוברת א'.  ↩

  10. יורשה–נא לי לחדש להם כּאן את תּודתי הנאמנה על סיועם הנדיב לדבר מצוה.  ↩

  11. צפי (צ' בּסגול), הנסמך צפי (צ' בשווא) – פּרי צפיה; Beobachtung observation. זה שנים מספּר נוהג המונח תּצפית בּספרותנו (חידשהו כותב הטורים האלה). זה שנים מספר נוהג המונח תּצפית בּספרותנו (חידשהו כותב הטורים האלה). בּרם אין צורך לגזור כּאן את השם מפּיעל, הואיל ואת הפּעולה נסמן בּקל. אגב צפי נמצא כשם פּרטי במקרא: בּני אליפז תּימן ואומר צפי וגעתּם (דברי הימים א‘, א’, ל"ו).  ↩

  12. בּשנת תּרפּ"א.  ↩

  13. המספּר מסמן הערה ברשימת הבּיאורים התּכופה לצפי  ↩

  14. מר יחיאלי ז“ל, מבּחירי המורים בּארץ שחברו אל ד”ר טורוב כּמייסדי בית–הספר העברי המתוקן, חברי ל“ספרנו” ומתרגם ספרי פדגוגיה לעברית מדויקת, עובד צנוע ומסור בּכל מאודו לחינוך ולעברית; נפטר השנה בּן 72 בחדר המורים בּעמדו על משמרתּו כּמנהל בּית–הספר לבנות בּיפו שנוסד בּשנות חיבּת–ציון.  ↩

  15. עמ' Izhac Epstein, La Pensće et la polyglossie, Paris, 56–55  ↩

  16. סרט מתגלל – סרט גלוּל, שהוא נפתֹּח והולך לאַט וללא הפסק.  ↩

  17. הנני מודה בזה למחבּר הנכבֹּד על אשר, אַחרי הסתּכּלות פּנימית מדויקת, הואיל לערוך תּשובה בכתב על שאלוני המפורט ל“אישיותי המלולית”. מתּשובתיו שאוּלוֹת כּאן רק הנוגעות לעניננו, לצורות ההרהור המלולי.  ↩

המלצות קוראים
תגיות