רקע
פרץ סמולנסקין
תשובה לאליעזר בן-יהודה; להשיב דבר
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: בן-יהודה; 1944

 

תשובה1

נדפס ב“השחר” תרמ"א, ירח שבט, חוברת ה'. – י.כ.


לבל אבלבל דבריך, כותב נכבד, בהערות, הערות יִחַלְתִּי, ובמענה אחד אשיב על כל דבריך יחד, ואתה תראה ואולי תודה כי הפרתי משפטיך אשר חרצת.

נתת שמחה בלבי כי אלי ריבות בדבר תקות הגאולה, כי זכור אזכור אשר זה לא כביר כעשר שנים לערך, לא נמצא עוד אף סופר אחד בישראל אשר דבר על הדבר הזה בפומבי, ואף אחד לא ערב לבו לעשות זאת בשפת עבר בקהל, מיראה פן יתגודדו עליו המשכילים וידחוהו מקהלם, ואני הייתי הראשון אשר דברתי בשפה ברורה בדבר הזה בספרי עם-עולם, אשר בראשית צאתו התעוררו עליו חסידי ההשכלה ויגזרו בלי ספק עליו גניזה, לולא מצאו בו דבר טוב, כי הגיד לשאול ושלמה ולרבי עקיבא ורבי מאיר פשעם, רק הדבר הטוב הזה מצאו בו ויסלחו לעונו גם אם כאיש יהודי דבר. אבל בין כה וכה כבר נתפשט הרעיון הזה בקרב הסופרים ומאמרים רבים נכתבו בדבר הזה, כמו נמנו וגמרו כבר כל העם לקבלו כמשפט אמת, אשר כל הרוחות שבעולם לא יזיזו אותו ממקומו. וכן תדבר גם אתה היום משפטים אתי על כי נגעתי לפי דעתך בהדעה הזאת, או כאשר תאמר אתה “כי הרסתי את אשר עמלתי לבנות זה עשר שנים”. אולם לא צדקת אענך, אני לא הרסתי מעודי את אשר חפצתי לבנות, ואם יראו בעיניך דברי היום כסותרים לדברי אשר דברתי אז לא בי האשם כי אם בהקורא, אשר הוא שנה דרכו ודעותיו במשך עשר שנים וידמה כי לא יצאתי ידי חובתי בדרכי.

ואחרי כי אחפוץ אשר המענה הזה יהיה גם מענה לרבים בלעדך לכן עלי לברר דברי יותר:

כאשר החלותי2 להוציא את השחר לאור אז היו רוב קוראיו אנשים אשר אף כי בחרו בדעת בכל עת לא עזבו דרכיהם מלפנים מיראה או מאהבה, וכאש יוקדת הצית השחר מלחמות רבות בקהלות רבות ברוסיא, ואז היתה עלי החובה לדבר דברים כאשר דברתי, למען הקיץ בתרועה גדולה את הנרדמים, אבל במשך שנים אחדות שנו היהודים את פניהם בארץ רוסיא עד כי כמעט לא יכירם עוד איש, וגם בני החסידים יבקרו בבתי ספר והותרה הרצועה לכל, אז אמרתי עת לטעת היא על לב בני הנעורים האלה מטע אהבת עמם לבל יזנו אחרי השכלת ברלין להתכחש לעמם וכאשר ילכו לא ישובו עוד אלינו לעולם. ולא לפלא הוא אם בעיני רבים, אשר התפארו בי כי הנני ראש האפיקורסים, הייתי פתאם למאמין, היינו, בעיני אלה אשר רק להרוס ולא לבנות הוא משוש דרכם. אבל בערבוביא שקלו וטרו בענין הזה וכפי הנראה יחלו עתה להפרד בעלי הדעות השונות איש מקהל רעהו, כי כל אחד החל לראות את דרכו, ובכן נמצאו היום כותבים אשר בכל מאמריהם ישנו וישלשו רק את דבר גאולת ישראל, ובלי ספק לא יארכו הימים ויקומו סופרים אשר גם בפומבי יאמרו כי אין כל תקוה לישראל, כי כדרך בריאת העולם כן דרך בריאת כל דעה, בתחלה תהו ובהו אור עם חשך יחדו ואחרי כן יפרדו והיה האור ליום והחשך ללילה, ואוהבי האור ישישו לבֹקר ומורדי האור ישאפו הלילה, ובכן תמצא גם אתה תהפוכות וסתירה בדברי, אשר דברתי לפנים ובדברי אשר אדבר כיום, אך לא בצדק, כי אך את הדברים אשר מצאו מסלות בלבבך תזכור ולא כלם.

אמת הדבר כי עמלתי להראות כי תקות הגאולה טובה ונחוצה היא לישראל, אבל מעודי לא עלה על דעתי לדבר כדבריך אתה. מעודי לא אמרתי כי עם ישראל עם הוא ככל העמים ותהי להפך כי מאז דַבְרִי על הדבר הזה העירותי כי לא ככל העמים עם ישראל, ועתה אתה תפקוד עלי את הדבר הזה ותאמר: “ותסל מסלה חדשה ותאמר כי עם הרוח אנחנו, כי לא כחיי כל העמים חיינו, כי חיי ישראל רק ברוחו ובתורתו… בחפצך אדוני להציל את אומתך משני המות אשר שלחו בה משכילי ברלין הולדת בשכלך החרוץ את הסברות האלה…” אולם ידידי כמדומה לי שבחפזון מעט כתבת את הדברים האלה ולא זכרת כי במקום אשר אדבר על תקות הגאולה שם שם אשמיע גם דברי כי עם ישראל עם הרוח הוא, ואם כן אם תמצא סתירה בשני המאמרים הלא כבר היתה הסתירה ערוכה ושמורה אז בספר עם-עולם לפני עשר שנים. ובאשר כתבתי היום שניתי רק הדברים אשר כתבתי אז. או לכל הפחות רוח אחד דִבֵר בהם – וכן תבא בטרוניא עלי על כי אומר כי שפת עבר תכון אך לחכמת ישראל וחכמת ישראל ראויה להכתב אך בשפת עבר וגם בזה תמצא סתירה לדברי ומשפטי אשר חרצתי לפנים. אבל ידידי שא נא לי ואזכירך דברים אחדים מספר3 עם עולם אשר נכתב עשר שנים לפנים ואשר אך בו דברתי על אודות הגאולה, קרא שם בצד 124, בהערה ותמצא: כי הדברים אשר נכתבו שם עולים בד בבד עם הדברים אשר כתבתי כעת וכן כל אשר תביא כמעשה לסתור את דברי, כל אלה ערוכים ושמורים בספר עם עולם ואם כן אין כל סתירה בדברי רק במחשבתך נראתה כסתירה, אתה הסכנת לחשוב אותי כמאמין בתקות הגאולה לפי שיטתך ופתאם ראית כי דרכינו שונות אשה מרעותה. אמנם אם גם שגית בחשבך למצוא סתירה בדברי הנה עוד הרשות נתונה לך לסתור את דברי ברוח מבינתך, אך כפי אשר אחזה לי לא הצליח חפצך בידך, כי תקצר יד איש להפר משפט רק באמור: לא הוא! על משפטי אשר חרצתי כי עם ישראל עם הרוח הוא אמרת רק לא הוא, יען כי לא חפצת בו, אבל המשפט הזה כסלע איתן לא ימוש ממקומו, כאשר הראיתי למדי בספר עם עולם וכאשר יחזה כל איש אשר ידע את דברי ימי ישראל ודרכיו כי כן הוא, כי אך התורה היתה מעוזו ומשגבו, וכן נבאו הנביאים וכן הורו בעלי התלמוד כי התורה היא לישראל כמים לדגים ובה הן חיו אלפים שנה בלי ארץ ובלי ממלכה ואם כן בא הכח להקים את העם, וכל עוד אשר לא תמוש מקרבנו לא ימות העם, ואך למותר אחשוב לשוב ולשנות בדברים ידועים.

כמו כן כמעט לא השמעת לאזנך מה שהוצאת מפיך על דבר ירמיהו הנביא. אני אמרתי כי ירמיהו, אשר ראה כי בני ישראל עזבו דרכם וילכו אחרי הבעלים ויעשו כל תועבה בארצם, הוא נוכח כי בדברים לבד לא יִוָסְרוּ אלה המורדים והפושעים וטוב טוב להם כי ישאו מכות חדרי בטן מאת שונאיהם, כי יהרסו את הארץ אשר טמאו בגלוליהם, כי ישחיתו במותיהם ויבערו שקוציהם, ובשבתם בגולה אז ינחמו ממעלליהם הרעים וישבו וישחרו את אלהי אבותם, ואתה תאמר לוא חשב כזאת כי אז בוגד היה בעמו כיוסיפון, אבל שקר הדבר! ירמיהו בקש טובת עמו, הוא חפץ להשיב להם לב טהור תחת לבם הערל ואחרי כי דברים כאלה לא יֵעָשו בלתי אם על ידי יסורים ופצעים נאמנים לכן כה יֵעָשֶה להם. וכן יאמר כל אוהב עמו כי התורה ורוח ישראל יקרים לנו מהארץ (בזאת לא אומר כי הארץ לא יקרה לנו) בארצנו ישבנו רק כשמונה מאות שנה ולא בכל עת במנוחה, ועל הרוב היינו זונים אחרי אלילים ונטמא את הארץ, ותורתנו ורוחנו יחיונו זה אלפי שנים ועוד יתהלכו בקרבנו. ואם יאמרו למשל לנו היום: הנה ארצכם לפניכם, קחוה ושימו בה כטוב בעיניכם, יסדו בה ממלכה כהעולה על רוחכם ושימו עליכם מלך אחד מאחיכם והיו אדוני ארצכם כחפצכם באין פוצה פה ומצפצף, אך בתנאי קטן כי תמירו את אמונתכם באמונה אחרת, מה תאמר בן-יהודה ידידי! הנקבל את המתנה הגדולה הזאת במחיר התנאי הזה? הן לשטתך בוגד יהיה האיש אשר ימאן לקבל זאת, וכי מה לנו ולהאמונה והתורה ורוח ישראל אם ארצנו בידינו תהיה? אבל אני אומר לך כי בוגד יהיה האיש אשר יקבל את המנחה הזאת, כי אם במחיר אמונתנו ותורתנו נבקש מתנות אז על נקלה תתפשט ארץ-ישראל בכל העולם כלו. וכל אוהב עמו אשר יבין למקור חייו לא כן ידבר, כי אם יתבונן בתחלה אל המקור אשר ממנו שאב מים חיים ואת המקור הזה יחפוץ לטהר ולשמר מכל משמר, והמקור אשר ממנו שאבנו מים חיים לנו לא ארצנו היא כי אם תורתנו, היא הלכה אתנו זה אלפי שנים ועל כן אם נחפוץ להפיח חיים חדשים בלבב עמנו אשר כנוטה למות יראה בעינינו אז עלינו להשיב לו את החיים אשר גזלו ממנו, והיא התורה אשר נדחתה בזרוע רמה מפני ההשכלה. וחפצך חפץ כל רעיך עמך החפצים להקים כעת את חרבות ציון וירושלים הוא כחפץ איש אשר יאמר לבנות מגדל על ראש הגג בטרם אשר בנה את הבית. לארצך תחפוץ? טוב! אבל מי ומי ההולכים עמך? הן אם נדבר לאחינו בדברי ירמיהו: בנו בתים ושבו נטעו גנים ואכלו את פרין וחיו ככל העמים אך אחת מעט היא נבקש מכם – למדו את בניכם גם מעט מתורת אבותיכם למען ידעו כי לישראל הם, וכל השומע ישחק או ירגז לדברינו, ואף כי אם נאמר להם: התעוררו קומו ונשוב לירושלים! או אולי תדמו ליסד ממלכה את אלה4 המתגרדים בבית המדרש, המצפים לחלוקה ופינס יהיה נשיא להם? וישובו ויחיו בכל רחובות ירושלים גזלה רציחה ושפיכת דמים וזאת תהיה גאולתנו? אני דברתי תמיד על אודות התקוה להגאל אך הגאולה עוד רחוקה רחוקה ממנו, לא יען כי לא יתנו לנו את הארץ, לא מאשר כי יקומו שונאינו להפריענו ממחשבתנו, כי אם יען כי אחינו ימאסו בה, ואם כן אם נחפוץ לסול מסלה להדעה הזאת, אז עלינו להשיב בתחילה לב אחינו לנו, בתחלה עלינו לחדש ברית האחדות בינינו, ולהשיב ללב בני הנעורים את האהבה לעמם, בתחלה עלינו לחיות את התקווה להגאל אשר המטיפים כרו לה קבר, לבל יבושו לאמר כי מאמינים או מקוים המה להגאל, אז כאשר כל ישראל ישובו להיות אחים כמקדם אז נוכל לדבר על לבם כי יקימו הריסות ארצם – ועתה אם יעשה איש כזאת לא משוגע ומשחית יֵאָמֵר; משוגע יען כי ישלח ידו לעשות דבר אשר מן הנמנע הוא כי יצא לפעולת אדם, ומשחית יען כי בזה ישחית את הדבר אשר יחפוץ לעשות, כי בעשותו דבר אשר עליו ימלאו הרואים שחוק פיהם אז ישחית להדבר ההוא הרבה יתר מאשר ישחית שונא ושוטן. וגם לך נאמר: תפסת מרובה לא תפסת, אם תעמלו ליסד קולוניות בארץ-ישראל יישר חילכם, כי בדבר הזה תושיעו לעניים רבים ותמציאו מקום מנוחה לאובדים ונדחים, וגם אחיכם אילי הכסף יבינו כי טוב לעזור להדבר הזה, אך אם תאמרו כי תחפצו לפנות דרך למשיח בפעלכם זה, אז יקומו נגדכם גם המאמינים גם המשכילים, המאמינים יאמרו תיפח רוחם של מחשבי קיצין, והמשכילים יאמרו: אוילים המה וחסרי דעה ולא לנו להחזיק בימינם. יסדו בתחלה אבן פנה ובנו הבית ואז תעמידו גם את המגדל אשר אליו תאות נפשכם וגם נפשי אני, יען כי לא להרוס את אשר בניתי חפצי כי אם לבקש דרך סלולה. אשר לכל הפחות תקוה תהי נשקפת לנו כי נעשה ונצליח. ואז כאשר נלך בדרך סלולה אז אולי נלך בטח, ואז אולי גם תקותנו תצא לאור לאט, לאט, אם נזהר מאד לבלי הרגיז רוח אלה אשר השבץ יאחזם כיום בשמעם שם עם ותקות הגאולה. וכאשר תחל הדעה הזאת למצוא מסלות בלב רבים מקרבנו, וכאשר גדול יהיה מספר אחינו אשר ישבו בציון ועל אדמתם יחיו, ולא רק עם עני ודל החוסים בנדבת החלוקה, אז תהיה גם עת לבנות הריסות ציון.

המו"ל

 

להשיב דבר

נדפס בהשחר תרמ“א. ירח אלול. חוברת י”א, – י. כ.


לבלתי בלבל את הקורא בקריאתו אתן את דברי תשובתי על אלה מדברי הכותב אשר לא ישרו בעיני אחרי המאמר, ואומר: החטאת אשר יתלה הכותב הנכבד בבן יהודה לא חטאת אף לא שגגה היא, כי לא דברי עצמו דבר באמרו “האיש אשר חדל מן התקוה הזאת חדל להיות יהודי” כי את דברי ב“עם עולם” שִנה ואמר בפירוש: “כי הנה החזקת עד היום בתקות הגאולה ותשימנה כחותם על כל דבריך ותחרוץ משפט באחד מספריך כי האיש אשר נואש מהתקוה וכולי” ואם כן אם ימצא הכותב עון אשר חטא בהמשפט הזה, אז בי הוא העון ולא בבן יהודה – אולם אם נשוב נהפוך בהמשפט הזה אז נראה כי עוד צדקו בו. באחת כי תקות הגאולה היא יסוד מוסד לישראל גם לדעת שתי המפלגות, אם נאמר כי בני עם אחד אנחנו, אז הלא ראשית חובת העם היא לבקש לו ארץ ואחדות, ואם בעלי אמונה אחת אנחנו, אז הלא התקוה הזאת אחת מעיקרי האמונה, ואם כן האיש אשר יבעט בהתקוה הזאת יַרְאֶה לכל כי לא לישראל הוא, בין אם הוא עם ובין אם הוא רק חבר בני אמונה אחת, ואם איש יַרְאֶה לכל כי יִפָּרֵד מן החברה הלא לנו הצדקה לאמר כי הוא חדל להיות בן החברה. לו אמר בן יהודה או אני כי את האיש אשר חדל מן תקות הגאולה עלינו לרדוף אותו באף כי אז צדק הכותב בקראו תגר: מי שמכם לשופטים בישראל? אבל לכל איש הצדקה לאמר כי הבוחר בדרך זה או זה אז על חברה פלונית יחשב או אין. למשל על ביסמארק שונא הסוציאליזמוז יקראו כיום מריביו כי נספח על קהל הסאציאליסטים בחפצו לתת חקים כפי רוחם. ועתה יבא איש ויזעק: מי שמכם לשופטים עליו להדיחנו מקהל שונאי הסאציאליסטים? אבל הגוזרים עליו את הגזרה הזאת יאמרו: לפי מעשיו כיום יאמר לכל כי חפץ הוא בחוקות הסאציאליזמוז, ועל כן לא לשונאי הסאציאליזמוז יחשב, גם אם רדף באף את הסאציאליסטים. וזאת שנית באמרנו כי פלוני ופלוני אין לו חלק ונחלה בישראל אין גם כונתנו כי נחפוץ להדיחנו, אחרי כי אין בידינו הכח לעשות זאת. כי לוא היה באמת הכח בידי אלה שיחפצו להקים הריסות ישראל לעשות כרצונם, כי אז בלי ספק עשו כאשר מצאה ידם ולא הועילו כל השאלות והתשובות, וגם אם קם איש בפניהם ואמר להם: לא לכן המשפט לעשות זאת, גם אז עלו דבריו בתהו ולא הועילו מאומה, כי נדע מאז כי במקום אשר נוכל לעשות ולהצליח שם נעשה ולא נרבה דברים, ובין ידים לעשות אך הבל כל דבר שפתים ואם כן, אחרי כי נדע נאמנה כי אין כל כח בידינו, ואם כן לא לנו המשפט, לכן בחרצנו משפט הוא אך משפט דבר שפתים, היינו משפט אשר יורה דעה לחפצים בו ולא אשר יכביד אכפו לקבל את התורה ההיא. ובאמרנו כי האיש אשר חדל מתקות הגאולה לא לישראל הוא כונתנו כמו שאומרים על האיש אשר השחית דרכו: לא איש הוא! ויבא איש ויחקור: איכה תאמרו לא איש הוא ואני ראיתי בעיני כי לא עלו לו קרנים בראשו ולא יצא לו זנב מאחוריו, כן היא השאלה הזאת! – האיש אשר ימאס בתקות הגאולה הוא בעיני המחכים לגאולה כמו נבדל מקהל ישראל, ואם גם בכל דרכיו יראה כישראל גמור, ואף אם ילבש שטריימיל ושפאדיק ויסע להצדיק ויאכל ממון ישראל ויקנה שלישי וששי, ואף עוד זאת אם נגזור כי האיש אשר ימאס בתקות הגאולה לא לישראל הוא לא נכונן דברינו נגד האיש אשר הוא בעצמו חדל מִקַוֹת, כי דברים כאלה דברים שבלב הם ומי יחקור כליות ולב לשפוט על פיהם את בעליהם? כי אם נקום נגד האיש אשר יסית וידיח את אחיו בפעל או בדבר שפתים ואיש כזה אשר יסית וידיח את אחיו מאחרי התקוה הזאת הוא בלי כל ספק בוגד מסית ומדיח ולא לישראל הוא כי אם לצריו. והצדק והמשפט אתנו לשפוט כזאת כאשר הצדק והמשפט לכל העמים לרדוף באף את כל בוגד בהם. ולא כאשר אמר הכותב כי רק המאמינים יגזרו גזרות כאלה להדיח איש מקהלם, לא כן הוא כי אם להפך, המשפט הזה הוא רק לאלה שיאמרו כי ישראל עם הוא, ולאלה שיאמרו כי רק בני אמונה אחת המה, להם אין כל צדקה לגזור גזרה כזאת על איש, אחרי כי האמונה אך לאלוהים היא וחלילה לאיש לריב ריב אלוהים, אך אם עם אנחנו אז יגע האיש הבוגד בנו בעצמנו בשרנו, ואם יקום להדיח גם אחרים מאחרינו אז עלינו החובה והמצוה לעמוד על נפשנו נגד עוכרי שארנו. וגם בזאת אשר החליט הכותב כי עלינו לדבר על אודות חפץ הגאולה ולא על אודות הגאולה, גם בזאת לא צדק במשפטו. כי באמת עלינו לדבר לא רק על חפץ הגאולה כי אם על תקות הגאולה. לוא היינו אנחנו הראשונים אשר יצאנו לברוא את התקוה הזאת מאין, כי אז צדקו מנגדינו באמרם: יהי לכם אשר לכם ואנחנו נלך בדרכי לבנו, אבל ימי התקוה הזאת ארכו כימי העם ורק בימים האלה קמו להדיחה בחזקת היד, ואם כן כאשר נקום להיות חומה עליה אז עלינו לקרוא אך בשמה ולא בשם חפץ, אשר הוא חדש יהיה אתנו. וגם דברי הכותב, אשר יאמר כי גם רבי אליעזר לא היה בטוח בתקות הגאולה, לא-המה! הן גם אנחנו כמהו נאמר אשר אם לא ישובו בני ישראל אז לא יגאלו, כי לוא שבו כי אז כבר נגאלו, ולוא בקשו כיום לשוב כי אז הגאולה בידם היא, אך המה ימאנו לשוב ובוגדים יוסיפו, בוגדים בעם להסב לבם אחורנית כי על כן לא יגאלו, עדי יגרשו מהארצות בחזקת היד ואז ישובו מדרכיהם הנלוזים. כן המה דברי הכותב גם בדבר הגואל אשר יאמר “אם חייבים אנחנו לקוות על הגאולה הנה צריכים אנו להיות בטוחים כי יקום גואל לנו, אך מי יהיה הגואל המחויב ההוא?” – ועל זאת נענה: אמנם כן הוא וגם בטוחים אנחנו כי יקום גואל לנו, כאשר נשוב כלנו, ומי יהיה הגואל ההוא? אחת היא לנו! היה אתה הכותב לגואל אם תוכל! הרעם בקולך נפלאות והשב לעמך את רגש הכבוד והאחוה אשר גזלו ממנו הוכח להם אולתם כי יבחרו להיות גולים וסחופים בעת אשר תמצא ידם להתחשב כבני האדם, המול להם את ערלת לבבם אשר נתנו להם במאה השנים האחרונות ותן להם לב טהור, עשה הנפלאות האלה ומשוך אחריך בניב שפתים את עמך אל ארצם ואז משיח וגואל וכל שם אשר תחפוץ נתן לך – ואם קצרה ידיך מעשות זאת הן אין עוד משפט הכרחי כי לא ימצא אחר אשר זרועו תאמצנו לעשות זאת – הנה בית ראטשילד אתנו ואם יחפצו אז תמצא ידם לעשות הנפלאות האלה בין לילה, כי בחלק החמשי מכספם תמצא ידם לקנות הארץ ולהושיב בה כל הרעבים ללחם וכל הצמאים לשתות מכוס הישועה, והאם תדמה כי לב המשפחה הזאת רחק ממנו? אך לא! כמעט כל בית ראטשילד מהדור הזה יראים ושלמים הם ויצומו ביום הכפורים ויאכלו כשר (לא כאבותיהם אשר רֻבָם מאסו בכל אלה) ולמה זה יקריבו חלבם ודמם לאלהים ולא את כספם לעמם? אך זה הוא הדבר כי התורה הזעומה והנשחתה כי רק בני אמונה אחת אנחנו הסבה גם אם לבם מהדבר הטוב, ואם שבו כיום אל עמם ישחרו אך בצום ותפלה, אולם לוא הורו אותם כי אך זה צום יבחר בו אלהים: פַתֵּחַ חרצובות רשע, התר אגודות מוטה ושלח רצוצים חפשי, לוא הורו אותם כזאת כי לא יתעלמו מבשרם וטוב טוב היה לוא אכלו ושתו ביום הכפורים והחישו עזרה לרבבות רעבים מטים להרג, אשר כל השנה להם יום הכפורים בלי עון, כי אז היו הגואלים לישראל. כי על כן נקוה אשר אם נרבה דבר והוכיח בדבר הזה, כי התקוה הזאת תשוב ותחיה וכאשר תחיה בלב העניים תבא על יד על יד גם ללב העשירים ואז תגלה תשועתנו. הדור הזה מבית ראטשילד שב עד ה' והדור הבא אולי ישוב גם עד עמו וגאולתנו לא תֵחַת.

בהפשרה אשר עשה בין בן מנחם ובין סמאלענסקין לא יצדק ברב או במעט. כי מענדעלזאהן לא כתב את ספריו לתכלית מדינית ולא בתורת מדינה, והטעם יען כי הממשלה לא תסבול בקרבה לאום בתוך לאום לאו טעם הוא.

הממלכה לא תסבול ממלכה בתוך ממלכה אבל לא לאום בתוך לאום ויש ממלכות כמו אויסטריא ורוסיא אשר בהן לאומים שונים והממלכה תסבול אותם ולה אחת היא אם יִקָרְאוּ עבדיה בשם לאום זה או אחר אם רק נאמנים המה לארץ והממלכה, כי על כן אך אולת היתה זאת לוא חשב בן מנחם כזאת, אך הוא לא חשב מאומה בדבר הזה גם לא ברר את דבריו כי לא עם אנחנו, ולא הביא ראיות לדבריו כי אם בשלילה חרץ משפט כי אנחנו רק בני אמוּנה אחת ולא יותר ויזהיר מאד מאד לבל יפול אף צרור מהשלחן הערוך ארצה, בעת אשר ביתו היה בית ועד לכל פריצות באמונה ודרך ארץ. ואם פקדתי אני עליו לא רק על תורתו כי אם על מעשיו, אשר בהם הראה את ההפך מתורתו, ואני הן לא חלקתי עליו על אמרו כי בני אמונה אחת אנחנו, כי מי זה יספוק בדבר אשר כל איש ידענו כי בני אמונה אחת אנחנו, ובנשאי ידי עליו הוא יען כי חטא והחטיא אותנו בהדעה כי לא עם אנחנו, ובדבר אשר אמר כי חלילה וחלילה לנו לעזוב אף חק אחד מכל חקי האמונה כל עוד אשר לא יבא המחוקק בעצמו ויבטלנו, ואם כן לא יוכל איש לאמר כי יקיים דברי שנינו. לוא אמר ב“מ חדא ואני חדא, כי אז מצאה יד מפלפל לאמר לא פליגי, אבל אני אומר כי בני ישראל עם אחד המה וגם בני אמונה אחת וב”מ אמר רק בני אמונה אחת המה ולא עם אחד, ואיך יוכל הכותב להודות לדברי שנינו? ואיך יוכל בכלל איש אוהב עמו להודות לדבריו אחרי אשר נראה כיום בעינינו כי בדבר הזה נתן מכשול כפול בדרך עמנו, כי הסיר את לבבם מאחדות הלאֹם וכפה הר חקי הדת כגיגית אף כי ידע נאמנה כי כל בניו וכל שומעי בקולו יברחו מן הגיגית ושם לא תהי קבורתם, ועל כן פקדתי עליו כי מביתו יצאה החנופה לישראל, כי יצאו רבים לנתק כל מוסרות הלאֹם ולהשליך מהם גם עבודות הדת ולהנזר בפעל מקהל ישראל ולמאס בו ולהשליך עליו שקוצים ובכל זאת יתימרו בשם ישראל למען השתרר בכל העם. והתורה הזאת אשר מבית בן מנחם יצאה קבלה היא בידם גם עד היום הזה, כי ישנו בדבריו ויפרצו בו פרצות, ובעת אשר אלה מכאן יֻכּו שוק על ירך וישובו בתשובה שלמה הנה מעבר השני ירקדו כנגד העמים ויקראו: שלומי אמוני הארץ אנחנו וכל אשר תאמרו לנו נעשה. וכה נשחת לבם וכל רגש אדם עזבם עד כי יקריבו לשחת את אחיהם העשוקים בעד כבודם המדומה. לאמעריקא ישלחו משפחות משפחות למען תתמנה שם ברעב מיראה פן יאמרו להם כי אל ארץ אבותיהם המה שואפים.

כל הדברים האלה לא נכונים המה, כי גם בימי קדם באו היונים לגור במצרים והיו גם שם לגוי, כן בארצות פרס ובבל וכן כמעט בכל ארצות הקדם באו עמים אחרים לגור ובשבתם על אדמה נכריה חשבו את נפשם כחלק מעמם וארצם ולא כתושבי הארץ, ובכל עת לקחו בני עם זה נשים מבני עם אחר, ולא בזה יִבָדֵל עם מעם כי אך דמי אבותיו יזלו בעורקיו, בדבר הזה יוכלו היהודים להתפאר ולא שום עם בארץ, ולא זאת היא התורה לעם לעשותו לעם, אף לא בדבר הזה ינתן למשפחה או לחברה שם “עם” כי אם כאשר יש השתוות בין בני החברה ודרכיהם, בחפציהם, במזגם ובתכונתם, באמונתם, בחקי החיים, בהתפתחותם בדברי הימים, ועל כלם ברוחו אשר יאחדהו ובהשכלתו בפרט ובכלל, היינו בפעולת השכלתו על נפשו ואיך יאציל ממנה גם על עמים אחרים במשך זמן ובכל הדברים האלה אין עם בתבל אשר לו יאות שם “עם” כמו לישראל, ולא יעלה על לב שום חוקר לאמר כי בהממלכה תלוי שם “עם” וגם לא בהארץ, והאשכנזים בצרפת אשכנזים המה והאיטלקים באוסטריא איטלקים המה וכן היהודים בכל מקום שהם יהודים הם.

אם כי לא חרפה היא להיות אידעאליסט ולהפך האיש אשר איננו אידעאליסט הוא לא נעלה מהבהמה, רק פיסאראוו וסיעתו הביעו ההבל הזה, אשר בשעתו נחשב לחכמה וכיום יבין כל איש דעת כי הבל הוא ואין בו ממש, וגם אלה אשר יקראו נגד האידעאליזמוז אך אידעאליסטים המה, כי למה זה יקראו ולמה זה ילחמו אם לא רעיון רוחם יעורר אותם? בכל זאת עלי להעיר אשר באמרי כי עם ישראל עם הרוח הוא וממשלתו ממשלת הרוח היא אין בזה אף קורט של רעיון-רוח (אידעאליזמוז) כאשר יאמר הכותב. כי לוא אמרתי למשל בשפת אשכנזים “דיא מאכט דעס גייסטעס”, אז הבין כל איש את אשר אומר, אך בשפת עבר הסכינו לבלתי תת לרוח משקל. ובאמת כן הוא כי בני ישראל יהיו לעם אחד על ידי הרוח אשר יאחדם ובלעדי הרוח אשר אחד אותנו, הן אין כל קשר של קיימא בינינו והכותב בעצמו ישוב תיכף ומיד ויאמר כי מותר לנו ברוחנו וגם יתן טעמים אחדים (אשר כבר נתתי אותם גם אני ב“עם עולם” וב“עת לטעת”) מאין בא לנו היתרון הזה ברוחנו ואם כן הלא יודה כי עם הרוח אנחנו, כי במה נשגה חיל אם לא ברוחנו? ובכל זאת יאמר כי אידעאליזמוז היא לאמר כזאת ואת נפשו יוציא מאידעאליזמוז! ואם כן עם הרוח המה, היינו לא על ידי מוסרות נראות לעין כארץ וממלכה יתאחדו, כי אם ברוחם, והאיש אשר יאמר: לא אאמין בזה, הוא כמו אם יאמר אני אינני אידעאליסט ולא אאמין כי בדרך חוט ברזל ירוץ דברינו, וכי יש גשרים התלויים בשלשלאות של ברזל וכאלה.

בדבר השפה הפך את דברי בן יהודה מהקצה אל הקצה, כי בן יהודה לא אמר כי נכין ממלכה למען החזק בשפת עבר כי אם להפך: הוא לא יבין למה לנו שפה מיוחדה אם אין לנו ארץ מיוחדה. לפי דעתו הארץ היא תכלית קיומנו ואם היא תהיה בידינו אז גם יתר מוסרות האחדות טובות ונכוחות ובלעדה כל יתר המוסרות כאין, ואם כי לפי דעתי לא יצדק, כי לנו היתה שפת עבר לבדה, היינו התורה אשר בה נכתבה, כממלכה וארץ, ואם כן עלינו להחזיק בה גם אם לא יצלח בידינו לשוב לקדמותנו אבל הלא לפי שיטתו יצדק, וכותב המאמר הזה יתלה בו חטאות שלא חטא. כמו כן ייסרהו למשפט בדבר ירמיה בלי עון, כי בן יהודה לא דבר דבר נגד הנביא הזה היקר לכל איש ישראל באמת, כי אם אמר לשיטת “עם עולם” לא יהיה היתרון לירמיה על יוסיפוס, ואם אמנם לא צדק, כי הדרך ביניהם, אבל בכל זאת לא נמצאה בו העולתה נגד הנביא אשר יתלה בו הכותב ויאמר כי חוצפה היא, בעת אשר בן יהודה דבר רק על תנאי ואמר: לוא היתה כזאת כי אז האשים גם את הנביא, אבל הוא לא יאמין כי היתה כזאת.

כדבר בעתו חשבתי להשיב בדברים האלה על דברי הכותב הנכבד כי אך אם יתבררו ויתלבנו הדברים אז יצא משפט אמת לאור.

המו"ל.


  1. תשובת בקורת זו של מו“ל השחר, פרץ סמולינסקין, באה למאמרו של המחבר ”מכתב לבן–יהודה“ (מובא לעיל בעמ' 33–27), ועי' שם גם הערה 17), דבריו החשובים של בן–אב”י, –י.כ.  ↩

  2. “חחלותי” במקור המודפס, צ“ל: החלותי – הערת פב”י.  ↩

  3. “מםפר” במקור המודפס, צ“ל: מספר – הערת פב”י.  ↩

  4. “אלא” במקור המודפס, צ“ל: אלה – הערת פב”י.  ↩

המלצות קוראים
תגיות