לִי אֶתְמוֹל הִגִּידָה כַּרְמֶנְסִֽיטָה,

וְעַצְבוּת לְפֶתַע אֲחָזַתָּהּ:

"עוֹד מַסְרֵק יָפֶה לִי לֹא נָתַתָּ,

עוֹד צָמִיד שֶׁל כֶּסֶף לֹא קָנִיתָ!

רַעְיוֹתַי עוֹנְדוֹת כֻּלָּן מַחְרֹזֶת.

הֵן – חֶמְדַּת סֵוִילְיָה הַפּוֹחֶזֶת.

וַאֲנִי בוֹכָה מִדֵּי אֶרְאֶה זֹאת

גַּם בִּשְׁעַת חִנְגָא וְתַעֲלֹזֶת."

הוֹי, חַכִּי לָבֶטַח!

בְּזָחְלִי בַסֶּלַע

שְׁתֵּי בִרְכַּי תִּכְרַעְנָה

עַל חֹד־צוּר חוֹתֵךְ.

לֹא יַכְאִיב לִי חֶתֶךְ,

לֹא אִירָא מִכֶּלֶא.

דֹּם אָמוּת, גִּיטַֽנַָה,

עַל אַהֲבָתֵךְ.

עַד לִגְבוּל לֹא רַב לִי עוֹד הַדֶּרֶךְ.

כַּנָּחָשׁ אֶזְחַל בּוֹ לְלֹא מֹרֶךְ.

חֶמְדָּתִי, אַשִּׂיג לָךְ דֵּי־הַצֹּרֶךְ

אַלְמֻגִּים וָמֶשִׁי וּכְלֵי־עֵרִֶךְ.

אַךְ אִם אֵיד יִקְרֵנִי, יְפַת־תֹּאַר,

אִם כַּדּוּר יִמְצָא אוֹתִי בַשַּׁעַר, –

הֵן כִּכְלוֹת שָׁעָה קַלָּה שֶׁל צַעַר,

לְאַחֵר תִּתְּנִי חֶמְדּוֹת־הַנֹּעַר?

הוֹי, חַכִּי לָבֶטַח!

עַל כָּל נִיד וְשַׁעַל

אֲבָנִים תִּפְצַעְנָה

אֶצְבְּעוֹת יָדִי.

לֹא יַכְאִיב לִי חֶתֶךְ,

אַךְ אִירָא מִמַּעַל.

דֹם אָמוּת, גִּיטַֽנַָה –

אַךְ לֹא לְבַדִּי.