רקע
מוקי צור
הם באו עד חומה
xמוגש ברשות פרסום [?]
vעיון
פרטי מהדורת מקור: גבעת חביבה: יד יערי ; ירושלים: יד ושם; 2018

 

היומן והכרוז

ביום הפלישה הנאצית לווילנה הבין אבא קובנר כי עליו להתחיל לכתוב יומן. הוא הבין כי שעה היסטורית גדולה מתרגשת ובאה, ויש לתעד אותה, כדי לנסות ולהבין את ההתרחשויות. לשם כך צריכים חוש היסטורי עצוב. לא בשורות יש לרשום, שכן אין אלה ימי שיכרון עיוור. ימי אימה הם, ויש להתעשת ולכתוב את אשר קורה כדי להיות עד בעל מצפון.

רחל המשוררת העמידה “פרחי אולי” המייצגים תקווה ואמונה משחררת אל מול “רוחה של ודאות” שהיא רוח מצמיתה שמוסרת עדות על כל שנרמס. פרחי אולי הם חלומות על עתיד או זיכרון מחמם לבבות, אבל רוחה של ודאות היא התעוררות קשה למציאות פוצעת. והנה, קובנר רושם את רשימותיו החסכניות ביומן, כרישום רוחה של ודאות. הוא טען, כי בכרוז המרד שנכתב באותם ימים נאבק באשליה. כל אדם במצב קשה נאחז במשהו, אולי משם שרק אנושי הדבר, להיאחז באשליה פותרת. ואף־על־פי־כן, הוא היה איש אמונה וגם נשאר כזה, ואיש אמונה איננו שוגה באשליות, אלא מטפח תקוות. התקווה היא השואלת, היא המעניקה אומץ לראות דברים כהווייתם, ולהתמרד.

האירועים הנרשמים ביומן הופכים עדות לאמונתו ולתקוותו. דברי העדות המפורטים יהיו חלק מהמשפט שחבריו וההיסטוריונים לעתיד יערכו על הימים הנוראים הללו. הוא רושם בפנקס כדי להשאיר סימני דרך. מישהו יקרא בהם וילמד כיצד לקרוא מציאות ולהתמודד עמה.

בפנקס הקטן נרשמות עדויות על מצור מתהדק והולך. לקובנר יש די אמונה בעצמו כדי להתייצב מול העובדות. כאנשים רבים בני זמנו הוא משוכנע שחשוב לתעד את המאורעות שהיה עד להם בימי האימה.


 

יומן האימה

בימים שאותם הוא מתעד הוא לא רק מסתובב וגובה עדויות, אלא גם מלמד עברית וכותב שירה. השיבה שלו להיסטוריה, אותה משימה ציונית שהיתה מקובלת על בני דורו, היא שדוחקת בו לנסות להבין מה קורה. אך מה הוא מרגיש? כיצד הוא מנווט את דרכו באותם ימים סוערים? אין תשובה לשאלה הזאת, לא ביומן ולא בכרוז. את רגשותיו באותם ימים הוא עתיד להביע ב“אחותי קטנה”, שירה מאוחרת, שעניינה אותם ימים.

עודני תוהה כיצד נשמר היומן בימים שבהם שהה קובנר ביערות כפרטיזן, האם הוסתר בארכיון או נשמר על־ידי מחברו והתלווה אליו בכל אשר הלך, כמו אותם דגלי תנועת הנוער שהוסתרו על גופם של חברים וליוו אותם בכל עלילות האש והמים שאותן עברו?

אנו יודעים, כי קובנר נשא עמו חלק גדול מכתביו, ובין היתר, גם את מחברת השירים שנכתבו בימים ההם. ערב כניסת קבוצתו לתעלות הביוב כדי להצטרף לפרטיזנים, מסר את המחברת לרוז’קה קורצ’אק, שליוותה אותו בכל תחנות חייו. קורצ’אק לקחה אִתה את המחברת לתעלות הביוב ושם אבדה לה.


לדעתי, היומן שרד ב“מחתרת הנייר” שהתארגנה בגטו וילנה וקברה את המסמכים שנכתבו באותם ימים במקום מסתור. קבורת המסמכים נעשתה מתוך אמונה שמישהו יקרא אותם אחרי שהמלחמה תסתיים. המטמון נחשף בידי אנשי המחתרת עם תום המלחמה והוברח בדרך לא דרך, כדי להצילו מידי הסובייטים. אין זה המסמך היחיד ששרד בדרך הזאת: בכל רחבי אירופה הכבושה יש עדויות לכך שמסמכים שונים נקברו, כדי שביום מן הימים יתגלו וישמשו עדות זיכרון. אם הארכיאולוגים חופרים כדי לגלות ולהציל, הרי כאן, קוברים כדי לשמור ולהציל.

על פי התאריך האחרון שנרשם ביומן ברור שנחתם בשעה שתחושת האסון הממשמש ובא היתה חריפה במיוחד. הימים ההם היו ערב תפיסתו של יצחק ויטנברג, מפקד המורדים, והגרמנים הפעילו לחץ רב כדי לתפוס את מנהיגי המרד. ויטנברג אמנם שוחרר בידי המורדים, אך המוני יהודים צבאו על מקום המפגש של פעילי המחתרת, בהם הוריהם של מורדים אחרים ואנשי העולם התחתון, וכולם תבעו את הסגרתו. כדי למנוע רצח המוני ומלחמה של היהודים בינם לבין עצמם, הסגיר ויטנברג את עצמו למשטרה, לאחר שמסר לסגנו, קובנר, את הפיקוד על המורדים וגם את אקדחו. ההמונים, שקודם תבעו את הסגרתו, פינו לו דרך בהערצה. הוא הגיע למשטרה ונראה שהתאבד, כדי לא למסור את סודות המחתרת. יש להניח, שזה הרגע שבו חש קובנר שהגיעה העת לקבור את היומן.

יומן הזוועה או יומן האימה? שתי אפשרויות התרגום מבטאות משהו מהטקסט המופיע בו. הזוועה המתרחשת בחוץ, והאימה הצומחת ללא הרף בפנים. המאורעות נרשמים בזה אחר זה, אולי על פי הרושם שהותירו בכותב: "בוזזים. תופסים לעבודה. תורים ליהודים ותורים לגויים, טלאים. לרדת מן המדרכות וכו' וכו' ".

אך כשהגיעו מים עד נפש ומגיע יום קבורת המסמך, ונראה שעצם אחזקתם של הדפים הללו מסוכנת, מתחולל בו מהפך סגנוני. השורות מתארכות והמחבר כבר אינו מציין עובדות וגם לא זוועה או אימה.

היומן כולו אמנם מוסר רצף של אירועים בזמן, אירועים שהם מבודדים זה מזה, צמודים זה לזה בתאריכים שבהם אירעו, אבל סיומו הוא פרק של שירה ממש, שבו הכל פורץ.

קטע הפרידה עוסק דווקא באיבוד תחושת הזמן, שהותך על־ידי עוצמת האירועים. בסופו כותב קובנר:

“היהודים… איבדו את החשבון של הימים, של השנים, של הזמן. על לוח הספרות של חייהם מסתובב מחוג אחד בלבד – המחוג של הזיכרון”.

האם הוא מבקש להדגיש את ההבדל בין הזמן החולף בימים כתיקונם לבין ימי משבר? הפרטים הנראים לכאורה מנותקים זה מזה ומופיעים ברצף יוצרים מתח רב.

המתח בין הזיכרון להיסטוריה הוצג בדרך כלל כמתח בין הדיוק ההיסטורי לשרירותו של הזיכרון ולסלקטיביות שלו, אך נראה שבאותם רגעים קריטיים הוא רומז לכיווןן אחר. האירועים הנפרדים של הרשומות ההיסטוריות מצטרפים למפגש גורלי, שאין בו מקום לשגרה, אלא רק למתח בין חיים למוות.

על השגרה כותב קובנר:

“הדקות היו חודשים, החודשים – עשרות בשנים”.

הוא משווה את השוני בין התקופות באמצעות תיאור של חבר שיצא מבית החולים אחרי כמה חודשים בגטו ושקובנר חש שעתה ש“הוא כבר לא שייך למקום”. לא רק הזמן התפורר, אלא גם מקומו בעולם. המקום שהתרוקן הביא לכך, שגם היעדרות קצרה יחסית גורמת לתחושת החמצה של מאה שנים.

קובנר מדבר על התחושה ברגע חתימת היומן: “אנחנו, האחרונים, נושאים את הסבל של אלפי שנים”.

הרעיון שעל־פיו ייסורי המשיח יגאלו את העולם שאול מהנצרות, אבל קובנר אינו כותב על הסבל כתהליך משמעותי שמוביל למירוק הנפש, לסליחה או לגאולה, אלא הוא בוחר בדימוי מקראי וכותב: “כמו עכביש מהודר”. רשתו של העכביש לוכדת את הקורבן או לפחות מגלה אדישות לאפשרות להצילו, ודמותו של העכביש מצטרפת לדמות החיה שהתגלתה באדם.

היומן המתפרסם כעת חרות באבן השתיקה. הפרטים העולים ממנו רועמים ללא התייחסות אמנותית, אין בהם וידוי וגם לא שירה. שירתו “אחותי קטנה” שנכתבה שנים רבות אחר כך היא יצירה עשירת ביטוי ומורכבת על פי מיטב שירתו של קובנר. ב“אחותי קטנה” יש ביטוי אמנותי לאותם ימים נוראים שמתועדים ביומן, במראות ובמקבצים שחושפים את הזיכרונות שאותם אגר באותן שעות גורליות.


 

הכרוז

במה שונה “יומן האימה” מהכרוז הקורא למרד שנכתב באותו זמן? הכרוז נכתב כמסקנה אקטיבית ממה שרשם קובנר ביומנו במשך חודשים אחדים. זהו מסמך מתאר מציאות, מקונן עליה באיפוק וקורא לפעולה נגדה. הכרוז לא נכתב רק ביידיש, אלא גם בעברית, מתוך מודעות לכך, שלא רק בני דורו יקראו אותו, אלא הוא יהיה נחלתה של כל ההיסטוריה היהודית. אירועים הנרשמים בפנקס הם ששרטטו את הדרך אל הנפת דגלי התקווה הפרדוקסלית של המרד.

קובנר התראיין לסרטו של קלוד לנצמן “שואה”, אלא שהראיון לא נכנס בסופו של דבר לסרט. באותו ראיון הסביר, שההחלטה על המרד נבעה מהרצון לקדש את ערך החיים גם אם פירושו גזר דין מוות למי שישתתפו בו. על כן אין זה מאבק על הישארות בחיים, אלא על קידושם. “יומן האימה” והכרוז קשורים זה בזה. בפרפרזה על אמירה מפורסמת, המיוחסת לחבר השומר הצעיר, שעלה לארץ בעלייה השלישית, קובנר חפץ לא רק לדעת היסטוריה, אלא לעשות אותה. כתיבת הפנקס היא תהליך של למידת המציאות והבנתה, אבל הכרוז למרד הוא קריאה לתגובה ולפעולה.

הכרוז שנכתב באותם ימים הוא מסמך שונה באופיו מהיומן, אפילו מנוגד לו באפיו, משום שמגמתו אחרת. הוא לא נאחז בפרטים, אלא מחדד את הקשר ביניהם, ומצביע על תהליך; אל תתנו אמון במערימים עליכם, מ80 אלף היהודים שב“ירשלים דליטא” נשתיירו רק שתי רבבות–הוא כותב, וכתיבתו כופה על קוראיו לראות את התמונה הרחבה והכוללת.


אַל נלך כצאן לטבח!

“נוֹער יהודי, אַל תתן אמוּן במוליכים אותך שולל, משמונים אלף היהודים שב”ירושלים דליטא" שרדוּ אך עשרים אלף, לעינינו קרעו מאתנו את הורינו,אחינו ואחיותינו.

"–היכן הם מאות היהודים שהובלו לעבודה בידי החוטפים הליטאים?

"–היכן הן הנשים הערומות והילדים, שהוצאו מאתנו בליל־האֵימים של הפּרוֹבוקאציה?

"–היכן הם יהודי יום הכיפּוּרים?

"–והיכן אחינו מגטו ב'?

"כל אשר הוּצא משערי הגטוֹ לא עוד יחזור. כל דרכיה של הגסטאפוֹ מוֹבילות לפוֹנאַר, ופוֹנאַר היא מוות.

"המהססים! השליכו מעליכם כל אַשליה; ילשיכם, נשיכם ובעליכן אינם עוד.

"לא מחנה ריכוּז הוא פוֹנאַר. שם כולם נוֹרוּ!

"היטלר זוֹמם להכחיד את כל יהודי אירופּה נפל בגורלם של יהודי ליטא להיות הראשונים בתוֹר.

"אַל נלך כצאן לטבח!

"אכן חלשים וחסרי־מגן אנחנו, אך התשובה היחידה למרצח–התגוננות!

"אחים! טוב ליפּוֹל כלוחמים בני־חורין מלחיות בחסד־מרצחים.

“נתגוֹנן! נתגוֹנן עד נשימת אַפּינוּ האחרונה! 1 בינואר 1942 וילנה, בגטו.”


התמונה מתפענחת בבהירות והיא מתבררת כעמידה אמיצה מול המוות: המהססים, אומר קובנר, תהא כל אשליה מכם והלאה. ילדיכם, נשותיכם ובעליכן אינם. פונאר אינה מחנה ריכוז. כולם הומתו שם בירייה.


הקישור שאינו פורט את האירועים לפרטים, מחייב את הקוראים להסקת מסקנות, להשלכת הגורמים המסמאים ולמרידה: אחים! קורא קובנר, מוטב ליפול כלוחמים בני חורין מאשר לחיות בחסד מרצחים. התקוממו! התקוממו עד נשמת אפכם האחרונה!

קובנר מעולם לא נלחם ציבורית בגרסאות שונות של אנשים על הקורות אותם בימי השואה, גם אם אותן גרסאות סתרו את גרסתו שלו. הוא הבין, שאותם ימים נוראים היו ימים שניתנים לפרשנויות שונות, שלפעמים סתרו אלה את אלה. לדעתו, היה צריך לשכוח מעשים שלא עלו בקנה אחד עם המוסר המקובל. ואף־על־פי־כן, על דבר אחד לא היה מוכן להתפשר: על כך שהוא היה מי שניסח את כרוז המרד הראשון שנכתב בימי מלחמת העולם השנייה. אותו כרוז שנכתב בעברית וביידיש, בלשון העם ובלשון הקודש, בלשון ההווי ובלשון החזון המחדש. ניסוח הכרוז וקריאתו בפומבי היו מעשים מחוללים ולא סתם דיבורים. הם לא היו מעשה של התבוננות היסטורית, אלא קריאה לפעולה, שהגיעה בעקבות התבוננות מציאות קודרת ומשתקת.

בכתיבה זו ראה את שיא חייו: הוא ייחס לה מעמד של נבואה שהתגשמה ושל יצירה שהיא עולם שלם במלים, שאליו חתר כיוצר.


 

ימי המנזר – אחותי קטנה

ימי ההמתנה ב־1967 עוררו את זיכרונותיו של קובנר על ימי המנזר בשוליה של וילנה. עם פלישת הנאצים לעיר וילנה הוסתרו 17 חברים מתנועת השומר הצעיר במנזר הנשים שנמצא במרחק שישה קילומטרים מהעיר. בתנאי אי־הוודאות והאבל ששררו בימים הראשונים של הכיבוש הנאצי הלכה והתגבשה תמונת מציאות שקשה היה להאמין גם לה. אט־אט נגלו הפרטים: התברר שמעשי רצח נעשים בעיר. רק צעירים נועזים בעלי דמיון, שלא לומר דמיון פרוע, יכולים היו להבין, מהמראות שראו עיניהם, שאינם אלא חלק מפסיפס גדול ומזוויע בהרבה. כיצד יכולים היו אנשים צעירים (קובנר היה באותם הימים כבן 23) להעלות בדעתם שזהו מצב שחורג מגבולות עירם? חבורה זו של בוגרי השומר הצעיר חיברו דבר לדבר והסיקו שיש באמתחתם של הנאצים תוכנית כוללת להשמדת יהודי אירופה. בעקבות זאת חשבו, שחובתם להתארגן ולמרוד ולא להחריש כמי שנלכדו ברשתות האשליה שרקמו הרוצחים. באותם ימים כתב קובנר את הכרוז שקרא ליהודים לקרוא את המציאות ולא לשגות באשליות. קובנר מספר לבמאי הסרטים קלוד לנצמן שכתב את הכרוז במנזר. בדיעבד סבר, שיכול היה לכתוב אותו רק במנזר. בימים שבהם הסתתר במנזר הועברו יהודי וילנה לגטו. כמה ימים לפני שקובצו יהודי העיר בגטו ביקר בה קובנר, כפי שנהג לעשות מדי יום ביומו. הוא פשט את מדי הנזירה, הלך ברגל קילומטרים, וכשהגיע לעיר ענד שוב את הטלאי הצהוב. הנאצים פשטו על המקום, והוא ידע אימה נוראה בעת שהסתתר. כשהנאצים חטפו יהודים ורצחו אותם, הוא שב למנזר, וכשנודע לו שהיהודים הובלו לגטו, דמיין את האירוע לפרטיו. הוא ראה בעיני רוחו את ההתרחשויות שנחסכו ממנו: את מי שאורזים את חבילות חייהם לקראת עתיד לא ידוע, את ההליכה עם התינוקות ועם הילדים, את החרדה והאימה. עמדו לרשותו ימים רבים להתבוננות. המרחק הפיזי לצד הקרבה הנפשית הפכו למקור ההשראה שלו.

הדואליות בחייו של קובנר מופיעה בזיכרונותיו על התקופה שבה הנאצים פלשו לליטא. כשחניכי השומר הצעיר, במיוחד אלה שהגיעו כפליטים מפולין הכבושה על ידי הגרמנים לשטח הרוסי של פולין, שואלים אותו מה לעשות, הוא מציע לחניכיו לא לפנות למוסקווה, מתוך מחשבה שהיטלר ילך במסלול הזה בעקבות נפוליאון. במקום זאת, הוא מציע לכם לפנות לכיוון לנינגרד, שם לדעתו, יפגשו פחות גרמנים שפניהם מועדות מזרחה.

השילוב בין ראיית מאורעות ההווה עם המטען התרבותי שאדם נושא עמו כתוצאה מקריאה, גיבש גם הוא את צורתו הסופית של הכרוז. קובנר מספר שראה את מה שמתרחש בווילנה וגם שמע מה מתרחש בה, וזכר את מה שקרא בספרו של היטלר מיין קאמפף. הספר של היטלר שכנע אותו, שרצח היהודים שהתרחש בעיקר באזורים הללו באותם ימים איננו עניין מקומי, וגם לא תגובה למעשיהם של היהודים, אלא הם פרי רעיונות שהיו מושרשים בחברה ומצאו ביטוים בספרו של היטלר. הספר היה עבור קובנר לא רק התנסות דוחה אלא תוכנית כתובה, מסמך תוכני רציני.

הרגישות לספרים ולמה שנכתב בהם מאפיינת את קובנר לאורך כל חייו. כך, לדוגמה, לא שכח שחלק מהעמדות שהקימו המורדים בווילנה הוקמו באמצעות ספרים מספריית שטראסון, הספרייה המפוארת של וילנה. נוסף על כך, על־פי אמירה רווחת שלא נמצא לה אישור, ביציקת התחמושת למרד השתמשו בתבניות העופרת של הדפוס המפורסם לכתבי קודש של האלמנה דבורה ראם. מנזר האחיות הקטנות של מריה שהסתיר את מנהיגות השומר הצעיר היה המקום שבו צירף התבוננות רוחנית עם אחריות בניסיון לגלות מה מתרחש.


 

המנזר ליד וילנה

(על תולדות המנזר, ראו נספח)

הקשר בין אנשי השומר הצעיר לבין המנזר אינו מובן מאליו. הוא החל בקשרים לא פורמליים בין תנועת הצופים הקתוליים לבין השומר הצעיר עוד לפני המלחמה, על בסיס מחויבות משותפת של שתי התנועות לתרבות הצופית ולתיקון העולם. החינוך הצופי שהתקיים בשתי התנועות היה כר למפגש בין מנהיגות התנועה הפולנית לצופים העברים הציונים, ובמסגרתה התקיימו חילופי רעיונות בין שני הצדדים. בוגרי השומר הצעיר מהארץ כתבו מכתבים לצופות הפולניות. הקשר נוצר, כשבעקבות חלוקת פולין בין גרמניה הנאצית לרוסיה הסובייטית נכנסו הרוסים לליטא, ורדפו את הצופים הקתולים; אנשי השומר הצעיר הסתירו כמה ממנהיגיהם, כמו לדוגמה את אירנה אדאמוביץ' ואת ידוויגה דודז’יץ.

באותה שנה הצליחו כמה יהודים לברוח מווילנה לארץ־ישראל, אבל וילנה שאחרי פרוץ המלחמה היתה לעיר מקלט לבוגרי תנועות הנוער הציוניות שנמלטו אליה מאימי השלטון הנאצי. קובנר כותב על העיר ועל הנעשה בה בימים שבהם היה מנהיג צעיר. כך כתב:

וַתָּנַח הַתֵּבָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּשִׁבְעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ עַל הָרֵי אֲרָרָט (בראשית ח ד').

משום מה, משום מה הותיר הגורל אותך, וילנה, לפליטה גדולה, וכאודים מוצלים אסף לקרבך אלפי נשמות אמולות?

הגאה את עיר ואם?

ראי הנה בניך – מה שונים ורבים המה. מגודלי פאה, קפוטות שדופות ברוח, ומגולחי זקן, וחלוצים קשי עורף, שגנבו גבולות ובעיניהם – חלום מסדה

לא! לא גאה את וילנה. מסכנה! שמעתי בלילה ההוא את אנחתך הכבדה, וידעתי: כואבת את כאב עמוק

הוי מי ייתן ויבוא יום ותשמעי מראש גבעותיך קול המבשר:

נחמו, נחמו… ואת תנחמי!

מצב זה נמשך עד מבצע ברברוסה שבמהלכו פלשו הנאצים לאזורי השליטה של רוסיה ובין היתר גם לווילנה וכבשו אותם. כאשר נכנסו הנאצים לליטא, התירו לצופים הקתולים לפעול, ומנהיגוֹתיהם, שחשו עצמן מחויבות ליהודים, הפכו לנשות קשר בין הגטאות. בלהט דתי נדדו מגטו לגטו ומסרו ידיעות שפרצו את חומות הבדידות של הכלואים. אדאמוביץ' יצאה לשליחות מגטו ורשה לגטו וילנה ולגטו קובנה, ויצרה קשר בין אנשי השומר הצעיר למנזר שנוהל בידי חברתה. אם המנזר, אנה בורקובסקה, נפגשה עוד קודם עם אנשי התנועה. מהשומרים שמעה לראשונה על יסודותיו המוסריים של המרקסיזם. עם הכיבוש הנאצי התפתח הקשר הזה והוביל להסתרתם של אנשי השומר הצעיר במנזר.

“האחיות הקטנות של מריה” היה מנזר פולני שהקים סניף בליטא, לא רחוק מווילנה. קיומו של מנזר כזה בין ליטאים לא היה פשוט ואם המנזר נאלצה להתמודד עם שלל מתיחויות במהלך שנות קיומו. האם היכולות המשוכללות שפיתחה בנושא הן שהשפיעו על אופיו של המנזר ועל העמדה שנקט כלפי השמדת יהודים? ייתכן שכן. דרכו מכל מקום, הושפעה מהמצבים האנושיים שעמם נאלץ להתמודד במהלך המלחמה.

17 חברי השומר הצעיר גרו במנזר ופעלו בשדותיו כשהם מחופשׂים. אמו של קובנר, רוזה, הובאה בידי אם המנזר למנזר במגלשת שלג כמה חודשים אחר כך, ביחד עם נכדתה בת הארבע, סלה, שלומית, בת אחיו של אבא קובנר. במנזר קשרה רוזה קשרים עם אם המנזר: בעת שעסקו בקילוף תפוחי אדמה, דנו בהשגחה האלוהית.

באחת הרשימות המאוחרות שכתב קובנר סיכם את השיחות הללו במשפט: “צד אחד שריתק והכריע: הסתר הפנים”.

אף־על־פי שתפקידו המוצהר של המסדר הדומיניקני הוא להטיף לכופרים להמיר את דתם, במנזר “האחיות הקטנות של מריה” לא התקיימה פעילות מסוג זה, משום שהנזירות חשו שהטפה להמרת הדת על רקע המאורעות המתחוללים סביב היא חילול קודש. הן האמינו ששליחותן האמתית היא שלילת חלק מהמסורת של המסדר שאליו השתייכו, שהצדיקה לעתים קרובות רדיפה דתית. הנזירות, שחלק גדול מהן היו נשים משכילות, ניהלו דו־שיח עם הנרדפים שבחסותן, ואף ביקשו מקובנר ללמד אותן עברית.


 

הדסה

הדסה, חברתו של קובנר, נותרה עם אמה בעיר ולא הצטרפה לנמלטים למנזר. המלים שאמרה לו כשנפרדה ממנו ליוו אותו כל חייו: “אם כבר למות, אני מעדיפה למות עם אמא”.

אהרן צייטלין היה בנו של הלל צייטלין. הלל חיבר מונוגרפיה על ניטשה בעברית ועוד ספרים רבים אחרים, חזר בתשובה, ונרצח בסופו של דבר בידי הנאצים בוורשה. במכתב שכתב קובנר לאהרן, שהגיע לארצות־הברית ועסק בקבלה, סיפר לו על אירוע משונה שהתרחש במנזר: בלילה צלצל הפעמון בשער המנזר. כשלאחר זמן מה פתחו את השער לא היה שם איש. למחרת התברר, שבאותה שעה שבה צלצל הפעמון נלקחו הדסה ואמה למותן בפונאר.


כשהוא מתאר את מה שקרה באותו לילה, כותב קובנר: “באתי לראות מה שאין לראות עוד. באתי לשמוע את הקולות שאין לשמוע שוב. באתי להבין את מה שאין להבין לעולם”.

מי שראו את קובנר בעת שקיבל את הבשורה המרה על כך שהדסה חברתו נרצחה, אומרים שישב מכונס ב“שיתוף”, דירת המסתור בגטו, והתכנס באבל כבד ומאופק. גם במנזר ראו אותו באבלו. אם המנזר העידה על העצב הנורא שירד עליו, שאותו היה צריך לנצור בגלל הנסיבות שאפפו את החייו באותה עת. בשיר “אחותי קטנה” שנכתב ב־1967 תתפרץ הקינה על הדסה שהושתקה שנים רבות.

מכתביהם של קובנר ושל הדסה נשמרו כל השנים אצלו ואצל ויטקה אשתו. הם לא הועברו לאף ארכיון וגם לא נמצאו אחרי מותם של השניים. אהבתו של קובנר להדסה נשארה אהבה נצחית שיכלה לכל המאורעות.


 

המפגש עם הרצח

בימים שבהם שהתה החבורה במנזר, נראו עגלות עמוסות אדם יוצאות מווילנה, לכאורה למקום עבודה במזרח. העגלות יצאו מלאות ושבו ריקות, והרבה שמועות נפוצו סביב השאלה מה היה מחוז חפצן. על־פי אחת מהן, הוקם גטו שלישי לווילנה, גטו פונאר. אחרת דיברה על מחנה עבודה שהכלואים בו מוחזקים בתנאים קשים מאוד.

רצח המוני לא עלה על הפרק, אולי משום שנראה כבלתי אפשרי. אבל אחד מחברי היודנראט שפגש באנשי תנועות הנוער פיכח אותם מאשליות, ואמר שידוע לו שמי שנלקח לפונאר, נרצח. כעבור זמן מה נמלטו כמה נשים מגיא ההריגה ביער, וביניהן גם ילדה בת 11 שהעידה שאין שום מתקנים של מחנה עבודה במקום, אלא רק בורות. אנשי הכפר לא ראו אמנם מה מתרחש, אבל שמעו יריות. אשה שנורתה ונפלה לבור הגוויות יצאה ממנו והגיעה לבית החולים היהודי. הרופא, שהיה קשור לשומר הצעיר, קרא לקובנר כדי שישוחח עמה.

בראיון עם לנצמן מספר קובנר שהאשה סיפרה לו על קבוצת נשים שהועמדו ערומות מול רוצחיהן, וביניהן גם תלמידה של קובנר. זה היה ליל ירח והמפקד הנאצי קרא לה לצאת מהשורה ואמר לה, שהיא יכולה להינצל בזכות יופייה. היא עמדה כמאובנת, אבל חברותיה האיצו בה לצאת. אולם כשיצאה מן השורה בתקווה שיופייה יציל אותה, רצח אותה הקצין ביריית אקדח. גם שאר הנשים נרצחו באש החיילים. העדה שסיפרה זאת ניצלה בזכות פצעה. היתה זו הפעם הראשונה שבה שמע קובנר במפורש על הוצאות המוניות להורג, והוא התקשה להאמין בכך. נציגי תנועות הנוער התכנסו במנזר כדי לטכס עצה. בעת הכיבוש הנאצי הפכה וילנה, לצד מקומות יישוב יהודיים נוספים שהיו סמוכים לה, לזירה ראשונה להשמדה שיטתית של יהודי אירופה. ואף־על־פי־כן, היה צורך בהרבה העזה כדי לדמיין, שאין זה שיגעון של מפקדים במקום מסוים, אלא תוכנית רחבת היקף.

התעורר ויכוח, שכן היו מחברי ההנהגה ששמעו שרצח המוני בוצע גם במקומות אחרים, אבל לא היה זה רצח שיטתי של כל יהודי המקום. בווילנה לעומת זאת, כבר הסתמנה שיטה שלא ניתן היה להתעלם ממנה, והכרוז ניסח את הדברים בבוטות (מלומדים חיפשו בארכיונים הגרמניים עדויות מפורשות לתוכנית ההשמדה והתקשו למצוא אותן. הם יצרו סביבן תיאוריות שונות, אבל מסתבר, שלפעמים האינטואיציה של אנשים צעירים יכולה לנחש תוכניות שמשטר מסתיר). אחרי דיונים סוערים פרסם קובנר את הכרוז הקורא למרד.


 

השיבה לגטו

כדי לעמוד בתביעות שהכרוז הציב היה ברור לחלוצים כי תמה שהותם במנזר ועליהם לשוב לגטו. הם גם הבינו, כי נוכחותם במקום מסכנת את חיי הנזירות. הם אמרו לאם המנזר שהם שבים לגטו. היא הפתיעה אותם כשתבעה להצטרף אליהם ולחלוק אִתם את גורלם. הם סירבו, והיא שאלה אם תוכל לסייע בדרך אחרת. קובנר ענה לה, כנראה באירוניה, שנשק יוכל לעזור להם. בתגובה, הבריחה אם המנזר רימוני יד למורדים, כשהם מוסתרים מתחת לגלימת הנזירה שלה.


 

אם המנזר

אם המנזר עזבה את המנזר. מפי אחד מחניכיה של דודז’יץ בצופים הקתולים נודע לה, שהנאצים סוגרים מנזרים ומענים נזירים פולנים. גם היא נתפסה ועונתה, והמנזר נסגר. רק אחרי המלחמה נפתח מחדש. אם המנזר ששרדה לא שבה למנזר. קשריה עם אנשי השומר הצעיר לא נפסקו, והיא ראתה במי ששרדו מקרבם את בניה.

דודז’יץ נתפסה בידי הנאצים, עונתה ונרצחה ערב כיבושה המחודש של וילנה בידי הסובייטים. סלה הקטנה, אחייניתו של אבא, שבה אל הוריה בגטו, ומאוחר יותר נרצחה במכות בידי הנאצים, שפצעו גם את אמה. הוריה שרדו אחריה, אבל לא נולדו להם ילדים נוספים.

אחרי מלחמת העולם השנייה חששה אם המנזר שאנשי השומר הצעיר יוותרו על חלומם לעלות לארץ־ישראל ויישארו בליטא. היא פנתה לקובנר והפצירה בו שלא יוותר על חלומותיו ועל חלומותיהם של יתר בני הקבוצה. “אתם לא תשכחו את שמי התכלת של ארץ־ישראל”, אמרה לחלוצים.

ב־1948 הגיע קובנר לפולין, ופגש את אם המנזר, שבינתיים נטשה את המנזר מסיבות אמוניות: האל הכזיב. בעת פגישתם מסרה לקובנר מכתבים שהחליפה עם חבר הקבוצה, אריה וילנר, שעמו התכתבה גם אחרי שהחבורה עזבה את המנזר. בזכרונותיה כתבה:

מצאנו נקודת מפגש, נכון יותר, גשרים, כי כל אחד מאתנו רצה להציץ לעומק לבו של האחר. כיבדנו איש את רעהו. בשיחות שלנו ברחנו מהווה נתעב אל עולם הרוחניות.

קובנר הציע את מועמדותה של בורקובסקה כחסידת אומות העולם, אלא שמלחמת ששת הימים פרצה אז, ובעקבותיה נותקו היחסים עם פולין. התהליך התעכב, ורק ב־1984 הגיעו קובנר וחבריו לפולין ומסרו לה את אות חסידת אומות העולם. ויטקה, אשתו של קובנר, שהיתה אחת מהפעילות החשובות בפרטיזנים, גם הכינה לבורקובסקה מעיל, אלא שהשנים וטלטלות הגורל כיווצו אותה והוא היה גדול עליה. ביחד עמה זכו באות עוד שש נזירות מהמנזר.

את הפואמה “אחותי קטנה” לא הראה קובנר לבורקובסקה אף על פי שהיא הדמות המרכזית שמופיעה בה. ייתכן שפרשנות לשיר יכולה להסביר מדוע נמנע מלעשות זאת.


 

בין מורדים לבין חסידי אומות העולם

מבחינה היסטורית “אחותי קטנה” היא שירה שמפגישה קצוות שנפגשו, כך נראה, רק בימים ההם. זוהי פגישה בין חסידי אומות העולם למורדי הגטאות; בין הנזירות שהצילו יהודים בחשאי, לבין הלוחמים שקראו למרד ולמלחמה גלויה.

שתי הקבוצות הללו התייחדו במרד שקראו על השלטון הנאצי, כל אחת בדרכה, ואף לא אחת מהן הוכוונה על־ידי כוחות חיצוניים, אלא צמחה בתוך ההוויה שהקיפה אותה. חסידי אומות העולם פעלו בחשאי ובאופן פרטי מתחת לרדאר של האירועים שהנאצים ביקשו להאדיר בהיסטוריה.

בדיעבד, רבים המסתופפים בצל מעשיהם, אלא שמילת המפתח כאן היא בדיעבד. הרגישות האנושית, לעתים האמונה הדתית או תחושת המוסר שפיעמה בהם, הדריכה אנשים שפעלו למרות מה שנראה בימי פעילותם כשורות הנכתבות בספר ההיסטוריה. הם נאלצו להתחבא בעצמם ולהסתיר את מעשיהם. לוחמי הגטאות לעומת זאת, ביקשו דווקא להניף את דגל המרד. בעמידתם מול הנאצים ביקשו להודיע כי הם נלחמים ולו רק למען שתי שורות שעתידות להירשם בהיסטוריה.

כל מה שאנו יודעים על אותם ימים מחקר המסמכים ומעדויות האנשים הוא, שבין מעשיהם של חסידי אומות העולם לבין פעולותיהם של המורדים השתרעה קשת רחבה מאוד של מעשי התנגדות פסיביים ואקטיביים. בין השורדים היו משפחות שרצו להגן על ילדיהן ונערים שנדדו ברחבי אירופה ושרדו במאבק אישי על חייהם. בין המצילים היו אנשים שעזרו באופן מקרי לגברים, לנשים ולילדים שהיו נתונים בסכנת מוות. באותם רגעים יצאו המצילים מאדישות משתקת. שמירה על צלם אנוש היתה כרוכה בסכנת חיים, ולכן היוותה אתגר עצום. ולא רק סכנת חיים היתה שם, אלא גם אדישות גדולה, רפיון ועייפות, לצד ייאוש, חולשה ותחושת בגידה. התחושות הללו לא היו נחלתם של יחידים, אלא גם מוסדות, אומות וארגונים היו שותפים להן.


במנזר המתואר ב“אחותי קטנה” נפגשו שתי קבוצות קצה: זאת של חסידי אומות העולם מצד אחד וזאת של הלוחמים מהצד השני; נזירות מול בוגרי תנועת נוער יהודית ציונית. 17 בוגרי השומר הצעיר נכנסו למנזר עם כניסת הגרמנים לווילנה. לא היתה זו פגישה מקרית אמנם, אבל היא בשום אופן לא היתה פגישה מובנת מאליה.


 

נדר מוקדם

מעניין לעמת בין שני מסמכים שנכתבו בעת ההתרחשויות עם השירה שנכתבה על אודותיהן, “אחותי קטנה”, זמן רב אחר כך.

עוד בטרם כניסת הנאצים לווילנה ב־1940 כתב קובנר הצעיר את השיר “אדם בליל” שהוא מעין נדר. בשיר נכתב:

יַעֲמִיקוּ־נָא יָדַי חֲתוֹר וְיָמוֹשוּ מִמְצוּלוֹת הַיֵש וְהֶעָבָר

לוּ רַק אֶבֶן אָחַת מִלוּחוֹת הָמָחָר.

שנים רבות חלפו עד ששלה קובנר אבן שירה מתוך מצולות הזיכרון של ימי הכתיבה והכרוז והביא לעולם את הפואמה “אחותי קטנה”.

האם האבן שצללה ביומן האימה השתקני היתה קריאה למרד בכרוז הנועז כל כך? כעבור שנים רבות, בשירתו “אחותי קטנה”, מתברר כי המשורר רואה אותה כנקודת מוצא לחשבון עולמו.


 

השיבה להיסטוריה

יומן האימה הוא עדות למידע שהיה מי שסבר שראוי לזכור אותו. מורי הציונות כהרצל מצד אחד וברל כצנלסון וגרשום שלום מצד שני טענו, שהציונות היא שיבתו של העם היהודי להיסטוריה. לא כולם שותפים לדעה הזאת, ורבים מתחו עליה ביקורת. המתנגדים לה טוענים, שהנוסח הזה נובע מהפנמתה של התפיסה הנוצרית, שראתה ביהדות סרבנית לגרסה הנוצרית של ההיסטוריה המובילה מברית נצחית לברית החדשה.

אותם מבקרים שואלים, מדוע קיבלו הציונים על עצמם את התפיסה הזאת, המושתתת על רעיונות אנטישמיים. הרי אפילו כשגלה עם ישראל מארצו סירב לאמץ את ההיסטוריה שסופרה מהפרספקטיבה הנוצרית. הציונים האמינו כי ההיסטוריה איננה שרשרת אירועים, וגם לא שורה של תהליכים סתמיים, כי אם תהליך ארוך שסופו גאולה. עם ישראל אמנם גלה מארצו וממולדתו, אבל הוא מצפה לתיקון ולשיבה.

חלק מהם האמינו כי המשמעות של שיבת עם ישראל לחיק ההיסטוריה כרוכה בשיבה לחיי רוח ויצירה, לחיי עבודה, לחיי קהילה ולשותפות אנושית. התשתית שעליה רצו לבסס את המעשה הציוני היא תשתית שאינה יכולה להירמס על־ידי כוחות חיצוניים תאבי שלטון וכוח – אותם כוחות תאבי שררה שהגלו את היהודי מאדמתו, מהווייתו הסמלית ומהאחריות האנושית שהיתה מוטלת על כתפיו – ועליהם יש לגבור באמצעות שיבה לחיק ההיסטוריה, שאינה מסתפקת ביכולתה לכפות ריבונות כלשהי, אלא נמדדת ביכולתה ליצור תשתית לחברות, לקשרים בין אישיים, למערכות כלכליות וחברתיות המבוססות על יכולתן לעודד מודעות מוסרית ולהצמיחה.

רבים האמינו, שמערכת האירועים והתהליכים המוכרים לנו אינה יכולה להתפתח למערכת מוסרית, ועל כן היא עתידה להסתיים באסון אפוקליפטי לאנושות. רק אחרי האסון הזה יתחיל עידן שיפעל על פי כללים מנוגדים לכללים המקובלים כעת. הציונות האמינה, שאפשר להתקדם לעשייה פעילה ואחראית בהיסטוריה בתוך מעגל ההיסטוריה המקובל עלינו. בימי מלחמת העולם השנייה רבים חשו שהגיע קץ ההיסטוריה.


 

שברים

פרופסור אריאל הירשפלד הגדיר את שירתו של קובנר כשירה שניתן לקרוא אותה רק מתוך השברים שבה נכתבה, שכן השבירה אצל קובנר איננה רק סגנון אלא תוכן. לא רומנטיקה של משורר המגיב לשירת המשוררים, אלא שיקוף של משורר שחי בעולם שבור. שירה שאין בה חידות ופליאה, אֵבל ושברים אינה מסוגלת להתמודד עם הפרק ההיסטורי שבו חי קובנר ושעליו כתב. הוא היה גם מחולל וגם קורבן, גם שורד וגם נאבק, המחפש והמוצא.

קובנר מסר עדויות רבות על ימי מלחמת העולם השנייה. למרות זאת, לא נותרו בידינו כתבים שבהם הוא מעיד על האסון הממשמש ובא. האם הדחיק את הדברים או שמא שמר אותם בלבו? הדחקה נובעת מחוסר יכולתו של המדחיק להתמודד עם המציאות, ולעתים קרובות יש לה סימפטומים גופניים אמנם, אבל יש בה גם לעתים הזמנה פומבית לטיפול משחרר. שמירת סוד היא עדיין אחר: זוהי פעולה מחתרתית הנעשית במודע, שלפעמים מטרתה להגן על המאזין; אבל לא תמיד. לעתים, מי ששומר סוד עושה זאת, משום שהוא סבור, שלא ניתן לבטא את הדברים שידועים לו.


 

הקו הנשבר

האם בין ההדחקה להסתרה יש אזור ביניים שבו ההדחקה ושמירת הסוד משמשות בערבוביה? נדמה לי, שאם אמנם יש אזור כזה, הוא מופיע ב“אחותי קטנה”. כמשורר הוא יודע, שבימים שבהם נכתבו היומן והכרוז, התרסק לרסיסים עולמו המוכר שכוון להגשמת בשורות הציונות והסוציאליזם, היצירה העברית וההומניזם היהודי. ניסיון חייו העשיר והעצוב לימד אותו שהוא יכול להישאר נאמן לעצמו רק באמצעות מרד שנובע מאמונה בתקווה, אבל לא מאשליות דוגמטיות ומכפייה עצמית. דומה כי הקו המנחה את שירתו נותר בעינו מאז כתב בשירו המוקדם משנת 1940 את המשפטים הבאים:

מָרִיתִי בְּמֹשֶה הַדָּגוּל, שֶׁנִתֵּץ לוּחוֹתָיו לַסְּלָעִים

בְּעִתּוֹת צָרָה וְחָרוֹן –

אִם תִּתְקוֹף נִשְׁמָתִי צִנַּת חֲשָׁשִׁים,

אֲנִי אֶת לוּחוֹת אֲמִתּוֹתַי לִחָזִי אֲהַדֵּק עוֹד יוֹתֵר

וּבֶאֱיַל אֲבִיבִי אֲפַלֵּס נְתִיבִים.

כִּי קִרָב אָסַרְתִּי עִם פְּרָאוּת, עִם לֵיל


 

שתיקה ווידוי

סיבות רבות גרמו לבני דורו של קובנר לשתוק ולא לספר על האירועים שהיו לחלק מחייהם. בין היתר ניתן למנות את ספקנותם של המאזינים לצד הרצון להפוך דף ולגונן על דור חדש שישקם את ההריסות, ותחושה עמוקה שעל־פיה לא ניתן למסור את מה שעבר עליהם בלי לחללו.


בראיון שערך קלוד לנצמן עם קובנר (ושמור בארכיון מורשת) אמר קובנר שלדעתו, התרבות האנושית מתחילה בתחושת האשמה של קין הרוצח, שלא נרצח כגמול על רצח אחיו והוא נע ונד בעולם כשהוא שטוף אשמה. אנחנו, טוען קובנר, ומכליל באמירתו את בני דורו, לא היינו הרוצחים, אלא הנרצחים, ואף־על־פי־כן מלווה אותנו תחושת האשם על כך שנותרנו בחיים.

לא ייפלא אפוא, שהראשונים שסיפרו על הקורות אותם במלחמה הם מורדי הגטאות. המורדים הללו שרצו לכתוב “שתי שורות בהיסטוריה” יכולים היו לעשות זאת משום שחיו בחבורה, והתכוונו לזיכרון שיחרוג מזיכרונותיהם האישיים. זיכרון כזה הוא זיכרון שהולך לפני הזיכרון הכלוא של כל אלה ששרדו והם כובשים את אבלם בשתיקה. השותקים נשאו עמם אחריות והיו מודעים לאשמה שהציפה אותם, אבל למורדים היה כוח שנבע מהתפקיד שבו נשאו.

“אליטה?”, שואל לנצמן את קובנר, וזה משיב לו: “לא אליטה העומדת מעל, אלא חבורה ההולכת לפני [המחנה]”.

הוא מדגיש, כי הרגע שבו החליטו ללכת לפני המחנה הוא הרגע שבו התחייבו לשוב לגטו אל העם, ולהעדיף את השיבה לשם על פני חירות מיוחלת והצלה אישית. על כן הם מתאחדים במחשבה שהם מייסדים קהילת זיכרון המכוונת לפרק חדש. הם ידעו שיום יבוא והסודות יתגלו, וייחלו לכך. הם האמינו שעדותם של השורדים תישמע כאשר תהיה קהילת שומעים שתתבע לשמוע את הקולות השותקים.

אלא שאיש לא ידע כיצד יתבצע הדבר ומתי.

קובנר כותב:

אני רוצה להאמין

ששירתי יש בה עדות מספקת,

שיכול אדם לבוא

מתוך פנימו של העולם,

אל זמנו.

המיוסר והיפה.

ולהיות הוא

ולהיות עם כולם.

השיר “אחותי קטנה”


 

ימי מועד

מתי כתב קובנר את השיר על אותם ימים שבהם התגבשה הבנתו שעליו לצאת למרד? מתי יכול היה לקונן על מר גורלו, להעלות באוב השירה את ייסוריו ולחשוף את מה שהסתיר שנים רבות כל כך? מתי חש שהגיעה העת להשמיע את שירו והחליט כיצד לעשות זאת בלי לחטוא לאמת ובלי לנעול את עצמו בנוסטלגיה או באפוקליפסה פטליסטית? מתי היה יכול להפוך את האירוע ההיסטורי שעליו סיפר והיה חלק ממנו, לשירה? הוא הרי היה מודע לבעיה וכמו שאמר:

הבעיה היא לא בתחומו של היחיד. זה כאמור שייך לשירה, לקינה ולספרות. שְטיפּה מהים מחזיקה את כל הים, היא אמת של הספרות ולא של ההיסטוריה

“אחותי קטנה” היא השירה על תקופה מכרעת בחייהם של אנשים צעירים שמנסים לראות את מצוקותיהם בפרספקטיבה היסטורית, עושים חשבון עם העולם בעת משבר, והיא נכתבה כשעיניהם נפקחו והקינה פרצה מהם ולא שיתקה אותם. מה שחרר את הנצרה וגרם לו לכתוב שירה על התקופה שעליה דיווח ביומנו? כיצד פרצה “אחותי קטנה” מחביון לבו של קובנר?

 

1967

הספר יצא לאור בשנת 1967, אבל איננו יודעים באיזה חודש נכתב.

קובנר כתב את “אחותי קטנה” ב־1967 והיא היתה לא רק קינה והמנון, אלא גם נבואה. האם פרצה שירתו בתגובה לימי ההמתנה למלחמת ששת הימים, כשבציבור שררה שתחושה שמלחמה גורלית ואפילו שואה חדשה עומדת בפתח? העולם גילה חמלה מלווה באדישות. באירופה הכינו שמיכות לפליטים שאולי יגיעו מישראל והוגים כמו ז’אן פול סרטר וחנה ארנדט פרסמו הצהרות כואבות. ראש הממשלה לוי אשכול, נשא נאום מגומגם, שזימן פרשנויות קשות, ומפה לאוזן עבר השמועה על אלפי קברים שכביכול נכרו מראש. קובנה היה אחראי על ההכנות לקראת המלחמה בקיבוצו, עין החורש. הוא דאג לניקיון המקלטים ולחפירת השוחות, ובעגה המקומית נקרא “שר הפאניקה”. הוא לא היה בפאניקה, אך חשב כיצד יש להגיב כמו שהגיב בימים גורליים אחרים. מן הסתם עלו בזיכרונו ימים שבהם לא ניתן היה להתכונן לשום רעה צפויה ובלתי צפויה. קיבוץ עין החורש לא היה מנזר וגם עיר מקלט לא היה. האם ההמתנה היא שטלטלה את קובנר והשיבה אותו למחוזות שנקברו בלבו?


ואולי לא היתה כתיבתה של “אחותי קטנה” אלא תגובה ל“שיח לוחמים” שקוּבץ אחרי המלחמה ופורסם בעצם ימי האופוריה שאחרי הניצחון? קובנר השתתף באותן שיחות, והיה כמעט היחיד מבני דורו שעשה זאת. במהלך השיח ביקש מהמשתתפים לדבר על הקשר שנחשף בינם לבין התחושות שחשו בימי השואה (מהשיחה ההיא אני זוכר שאמר “ואולי רק ארבעים שנה תשקוט הארץ” כנגד מי שטענו שאחרי מלחמה כזאת לא תהיה מלחמה נוספת, כי האויב לא יעז ואנחנו לא נרצה. רבים מהמשתתפים בשיחה סירבו להכיר באפשרות שמלחמה נוספת עלולה לפרוץ).

הוא ידע, שיש להתמודד עם זחיחות הדעת ולצד זאת, גם עם חוסר האונים והייאוש שקרובים אליה יותר מכפי שניתן לשער. אין לדעת אם ב“אחותי קטנה” רצה לסגור פרק או לפתוח פרק חדש, ואולי חש שגם שם הגבולות אינם ברורים.

ואולי היתה “אחותי קטנה” נבואה? קובנר ראה בעצמו נביא ללא ספק.


מיכאל בנו מעיד, שהשיר נכתב ביום אחד מתוך השראה גדולה, אבל אינו זוכר מתי בדיוק קרה הדבר. ברור מכל מקום, שההתפרצות הזאת נבעה מהלחץ שחש לפני המלחמה, ומיכולתו לראות את המציאות נכוחה בעתות משבר. איננו יודעים אם השיר נכתב לפני המלחמה, אחריה, או במהלכה, אך ברור שהיא נכתבה בימים הגורליים ההם.


 

1967 – האומנם המשך למלחמת העצמאות או חזרה לימי השואה?

חלק מהלוחמים ראו במלחמת ששת הימים מלחמת מנע, שהתמודדה עם סכנת הישנותה של השואה, וחלק מהם ראו בה מלחמת המשך למלחמת העצמאות. מי שראו בה מלחמת המשך למלחמת העצמאות חשבו שהאל שב להתגלות במאורעות היסטוריים ואולי אפילו להתערב בהם, לאחר שרבים סברו שמוראות השואה הם הוכחה ניצחת לכך, שהאל פרש מזירת ההיסטוריה. קובנר לא היה שותף לתפיסה הזאת. לא קרבות מלחמת ששת הימים ולא האתרים שבהם התרחשה, שקודשו בידי המסורת היהודית, שכנעו אותו שאכן הגענו לסוף הטוב של ההיסטוריה היהודית. המאורעות הללו עוררו בו דריכות צלולה, מה גם שבקרב מי שהחזיק בדעה שעל־פיה שב אלוהים לזירת ההיסטוריה, היתה תפיסה ששחררה ממגבלות מוסריות ותרבותיות.

קובנר הביע את עמדתו הברורה בשאלת הקשר בין מלחמת ששת הימים, השואה ומלחמת העצמאות בטקס חנוכת הבית של מוזיאון יד מרדכי בשנת 1968. בתצוגה ביד מרדכי עמדו זה לצד זה מוצגים המזכירים את שני האירועים. המגדל המנוקב כדורים של יד מרדכי שהזכיר את מלחמת העצמאות והפסל של מרדכי אנילביץ' המנציח את המרד בגטו ורשה שבראשו עמד. בטקס קובנר לא נאם, אלא קרא פרקים מתוך “אחותי קטנה”, ובכך למעשה קשר בין מלחמת ששת הימים לבין פרקי האסון והמרי.

שנה אחר כך כשזכה בפרס ברנר על “אחותי קטנה”, אמר שחשיבותה של מלחמת ששת הימים נעוצה בעובדה שהיתה זו הפעם הראשונה בהיסטוריה, שבה מנעו היהודים את השמדתם שלהם. לא הניצחון ולא השטחים שנכבשו היו נקודת המוצא שלו, אלא עצם העובדה שהניצחון ביטל את האפשרות שאותם ימים רחוקים של אימה שאותם חווה ישובו.


 

“אחותי קטנה”

השיר “אחותי קטנה” עוסק בתקופה שבה שהו חברי השומר הצעיר במנזר, ופרסומו של “לוח השנה של האימה” כאן לראשונה מחייב עיון חדש בה. מ“אחותי קטנה” עולים הדים ברורים לאותם ימים סוערים, וגם נערך עמם חשבון. מפגש בין השירה המאוחרת למסמך שנכתב בעיצומם של אותם ימים מעיד על התפתחות התודעה ההיסטורית באותם ימים. הזיכרון מדריך את הכותב ומעמיד את הטקסט במבחן של יצירה ומוסר.


מקורות השיר

הצירוף “אחות קטנה” לקוח מפסוק ח' בפרק ח' במגילת שיר השירים שבו נאמר:

"אָחוֹת לָנוּ קְטַנָּה וְשָׁדַיִם אֵין לָהּ מַה נַעֲשֶׂה לַאֲחֹתֵנוּ בַּיּוֹם שֶׁיְדֻבַּר בָּהּ".

נוסף על כך הוא שמו של פיוט ידוע, שפותח את תפילות ראש השנה ומושר בעיקר בקהילות הספרדיות.

משיר השירים נלקח שמו של מנזר “האחיות הקטנות של מריה”. משמו ברור, שהאחיות מעניקות את אהבתן התיאולוגית והאמונית למריה, אבל בחירתו של קובנר בשם השיר נובעת גם מהפירושים המגוונים שהוענקו ל“אחות קטנה” במסורת היהודית. על־פי אחד מהם, שיר האהבה שמופיע בשיר השירים הוא סמל לשיר האהבה בין אלוהים לכנסת ישראל המושפלת שמתכוננת ללא הרף לאיחודה המחודש עמו. במהלך הדורות פורשה שירת האהבה של שיר השירים כביטוי לאהבת ישראל ללימוד.

שיר השירים הוא טקסט מעורר דמיון, ודוגמה טובה לכך אולי נמצא בעדותו של חיים נחמן ביאליק, שתיאר פעם את המפגש בינו לבין סבו בערב שבת, שבו קוראים בדרך כלל את שיר השירים בבית הכנסת. ביאליק היה באותם ימים תלמיד ישיבה שהתלבש בהתאם, וגם סבו היה לבוש בבגדים מסורתיים. עמדו הסבא והנכד שטופי דמע. הסבא שעלה זה עתה מן הרחצה, בכה על השפלתה של השכינה, והנכד בכה על כך שקריאתו בשיר השירים עוררה בו את השאלות שילוו את שירתו מכאן ואילך והן, אם יש נעורים בעולם, ואם יש אהבה בעולם. המתח בין כל היסודות הללו עומד בבסיסה של שירתו של קובנר “אחות קטנה”, והוא נוכח בה, אף־על־פי שנכתבה בנסיבות של זיכרון מיוחד שהתעורר בימים גורליים לקיום היהודי.

קובנר האמין, שהשירה יכולה לא רק לבטא משמעויות נסתרות ומודחקות בתרבות, אלא גם לשחרר אותן, להפוך את האופק הפרשני שלה. יכולת זו מצילה את התרבות מקיפאון פוחלצי שיגזור דינה לניוון ואפילו למיתה. הוא הבין, שבתיאור ההתמודדות שאותה חווה בימי המנזר הפגיש בין שתי המסורות של מי שהעז להמשיך לשיר את שיר השירים: מצד אחד את המסורת היהודית עתירת הפירושים לטקסט ומצד שני את המסורת הנוצרית. זוהי פגישה קשה, במיוחד משום שהנזירות הללו עמדו אמנם לצד הקורבנות, אבל ראשי הכנסייה לא הביעו עמדה דומה.


בין נצרות ליהדות

שיר תהילה למנזר לא יכול היה להתעלם מחשבון הדמים של היהודים עם הכנסייה

התנועה הנאצית לא היתה אמנם תנועה נוצרית, אבל האנטישמיות שהיתה אחת מאבני הראשה שלה, נשענה על יסודות שטופחו בכנסייה במשך מאות שנים.

חשוב להבחין: רצח היהודים במלחמת העולם השנייה אינו דומה להתנכלויות שמהן סבלו היהודים באופן קבוע מצִדן של האומות הנוצריות שישבו בקרבן, וגם הרעיונות שנצבו מאחורי המעשים הללו אינם דומים להגות אנטישמית שקדמה להם. ואף־על־פי־כן היא נשענה על הדי הדברים והמעשים שרווחו באירופה במהלך מאות השנים של הקיום היהודי ביבשת. בנצרות מצא המשטר הנאצי החילוני את התשתית להצמחתה של תפיסת עולמו ואת הצידוק להשמדה. הוא מצא בה יסודות שהיוו כר פורה להפצת האידיאולוגיה המצדיקה את הזוועה. בראיון שהענין ללנצמן קובנר מסביר את ההבדל בין הרדיפות הנוצריות להשמדה. לטענתו, בפני היהודים ניצבה במהלך כל ההיסטוריה אפשרות לברוח מגורלם, בין אם גיאוגרפית, לארץ אחרת, ובין אם רוחנית, באמצעות התנצרות. אלא שהאנטישמיות הנאצית סגרה את המרחב הגלובלי, משום שראתה עצמה כתנועה שתשלוט הן בכל העולם הגיאוגרפי והן בכל העולם הרוחני, ועל כן, כתנועה גזענית, לא אפשרה בריחה באמצעות המרה. המשטר הנאצי, אם כן, היה פרק חדש בהיסטוריה היהודית. אבל הפרק החדש הזה צמח מהפרקים שקדמו לו, וקובנר האמין שאסור להתעלם מכך.

הכנסייה הקתולית הממוסדת והאפיפיור בראשה, בניגוד למנזר “האחיות הקטנות של מריה”, עמדו בדרך כלל מנגד ולא השמיעו את קולם נגד רצח העם שהתבצע ביהודים. משום כך לא יכול היה קובנר רק לפאר ולהלל את המנזר, אלא היה חייב להתייחס לעובדה שהנזירות היו חריגות בעולם הנוצרי, גם אם לא היו היחידות שהציבו את ההומניזם הנוצרי מול האפשרויות השטניות הטמונות בנצרות. האופי הכפול של דברי השירה המתארים את ימי המנזר מסביר אולי את העובדה שקובנר לא התאמץ להביא את השיר “אחותי קטנה” לנזירות בעת שהיו עדיין בחיים.


המפגש

המפגש המתועד בשירה שלפנינו הוא בין קבוצת הנזירות לבין אנשי השומר הצעיר. הנזירות הקדישו את חייהן לבשורת הדת שבה האמינו והפכו אותה לסגנון מחייב. פתיחת שערי המנזר לפליטים היתה לדידן מסקנה מהמחויבות הדתית שלקחו על עצמן, ובכך היה ייחודן. צעירי השומר הצעיר שבמובנים רבים גם הם קידשו מטרה בחייהם, נכנסו למנזר כחבורה. בפרספקטיבה היסטורית נראה המפגש הזה לקובנר מיוחד במינו. קובנר העריך מאז ומתמיד את יסוד החבורה. את הקבוצה שבה פעל בימי השואה תיאר במלים הבאות:

בימים שלפני הפורענות נדמה היה לכולנו שכוחן ועוצמתן של תנועות הנוער החלוציות הוא במשנתן הרעיונית, בבשורה האידיאולוגית של כל תנועה ותנועה, אך רק בפרספקטיבה של זמן ואסונות יכולים אנו להעריך את הפן האחר, ושמא העיקרי, שהיה בבית הגידול הרוחני של הנוער החלוצי – זה החום של הקשרים האורגניים שבין האנשים. היה זה סגנון חיים ונכוחות נפשית שעמדו בניסיון שאין חמור ממנו

קובנר הדגיש תמיד, כי כל הקבוצות החברתיות שפעלו בגטו המשיכו בחיי השגרה גם בזמנים הקשים והמאיימים ביותר. במכתבו ליהושע סובול, מחבר המחזה “גטו”, הוא טוען כי אין לייחס לחיים בגטו את אותן התפרצויות אידיאולוגיות שמופיעות במחזה, כי השגרה המשיכה להתקיים, והחברה שגובשה סביבה היתה מציאותית יותר מאשר הוויכוחים האידיאולוגיים שליוו את המאורעות. תלמידי הגימנסיה העברית “תרבות” המשיכו לטפח את התרבות העברית, אנשי בתי הספר היידישאים המשכיו לטפח את תרבות היידיש, ונראה היה כאילו מעבר לשברים המשיכה לפעם התרבות העתיקה בצורות שונות. גם אנשי המהפכה המשיכו לטפח את חלומותיהם. השגרה שהמשיכה להפגיש בין האנשים היתה מוצא חיוני מהרדיפות. הראייה שלנו את הדברים בדיעבד, כאילו הכל נחשף לשבר האידיאולוגי, איננה נכונה לדעתו של קובנר. החיים המשותפים והסיסמאות הישנות החזיקו את האנשים; לעתים חיזקו אותם ולעתים הרדימו אותם. כוחה של השגרה הוא דווקא בחוסר הרציונליות שבו היא מתנהלת.

היה לו ברור, למשל, שהעובדה שחברי המחתרת בנו מערכת שיתופית שבמסגרתה התחלקו במזון היתה חיונית לבניית הקבוצה המסוגלת לחשוב במושגים של מרד. ניצחון השיתוף בנסיבות האיומות ההן הביא לכך שאנשי התנועה התהלכו בגטו כשגאווה בלבם. השיתוף בעת מחסור היה חשוב ממש כמו האידיאולוגיה שליוותה את גיבושה של המחתרת. גם החיים במנזר היו ספוגי אידיאולוגיה, ומי שבחר בהם בחר בסגנון חיים מסוים. אנשי השומר הצעיר, שבשורה אחת בפיהם, נפגשו עם הנזירות, שנשאו בשורה אחרת. שתי הבשורות עמדו זו מול זו על עברי פי תהום. הנזירות חשו שמהעולם הסובב אותן נעדרת יומרת החסד הנוצרי, ולחלוצים נראה כי תקוות תחייתו של העם היהודי נופצה לקרקע המציאות. כאן, במנזר, עמדו שתי קבוצות של מורדים יחדיו. הנזירות חסו בצל מסורת ושגרה של תפילות, לבוש ומנהגים מחייבים, וחברי השומר הצעיר ביקשו להניף בפני אחיהם ובפני ההיסטוריה את דגל המרד.

שהותם של הצעירים בעולם הסגפני של הנזירות הציב בפניהן בוודאי גם התמודדות עם דחפים ארוטיים שייתכן שהתעוררו בהן. שיחות הנפש והלימוד המשותף כנראה עוררו אהבות אפלטוניות, כמו למשל זאת שהתקיימה כנראה בין אם המנזר לבין אריה וילנר, ממנהיגי הקבוצה.


הקורבן והחסד

הכנסייה הנוצרית מעמידה במרכזה את ישו הצלוב, המאמין בקורבן, בחסד ובאהבה, ועל האמונה הזאת נבנה המנזר. אך בימים הנוראים ההם היהודי היה הקורבן האמיתי והוא מסומל באחות הקטנה הנרצחת. פסלו של ישו הוא פסל נערץ במנזר, מריה המקוננת על מות בנה היא מושא לתפילה מתמדת. אלא שהמתפללות לישו הקורבן עמדו כעת אל מול הקורבנות של העת החדשה ואין גואל. תפילתן לגילוי אנושיות מצד האנושות אינה מתקבלת. בשיר “אחותי קטנה” מופיעים כל הפרדוקסים הללו אלה לצד אלה.


פגישה עם הפיוט

בשירתו “אחותי קטנה” עורך קובנר מדרש מחודש לפיוט היהודי “אחות קטנה” שפותח את תפילות ראש השנה ומקובל בעיקר על קהילות ספרד. מקורה של מסורת הפיוט בניסיון להחליף תפילה שנאסר לשאתה. לימים הפגישו מחברי הפיוטים שירה חדשה עם שירה מסורתית ביצירותיהם, ועירבו שירה מקראית, מסורות ליטורגיות ופואטיקה איסלמית ומידאבלית.

קובנר מודע לסוגות הללו, והדבר ניכר מההסברים שנתן לשירלי קאופמן שתרגמה את השיר לאנגלית. הוא מסביר לה מהם פיוטים באמצעות סיפור על אחת מזמירות השבת “מה יפית ומה נעמת בתענוגים את שבת משוש נוגים”, פרי עטו של מרדכי בר יצחק חזק, פייטן בן המאה השתים־עשרה. הוא מסביר: “הפיוט מתאר את עם ישראל בדמותו של נהר סמבטיון האגדי, שכמותו, אינו נח מזעפו אלא בשבת”. קובנר נזכר ששמע את הפיוט מאביו בעודו ילד, וכשרצה להצטרף אליו, גער בו האב והסביר לו, שהפיוט הושר על־ידי יהודים כשיר כניעה לאדונים ששלטו בהם, והפך על כן לסמל לחנופה לבעלי שררה. אותם אדונים כפו על היהודים לזמר אותו בפניהם כאותלכניעתם. כשהסביר למתרגמת פיוט מהו, בחר קובנר דווקא בפיוט הזה המעמת את יופייה של המסורת שממנה צמח עם הביזוי שספגו מי שנאלצו לשיר אותו ולהתבזות בהקשר הגלותי שלו. מדוע לא הציג בפניה פיוט שקרוב יותר ברוחו לפואמה “אחותי קטנה”? מדוע לא הסביר לה את המצע התרבותי שעליו התפתח הפיוט “אחות קטנה”? הרי הפיוט הזה ממש עמד לנגד עיניו בעת שכתב את “אחותי קטנה”? התשובה לחידה הזאת נוגעת לאותה שתיקה מדברת המעסיקה אותו כל ימיו. זה אותו אֵבל כואב שאינו מסוגל להביע את עצמו במלים. בעולם שבור יש מקורות שונים לכל בחירה. על כן נראה, שקובנר רצה להסביר לא רק מהו פיוט, אלא את המצב הטרגי שממנו צמח, המצב שהיהודי המתפלל מסמל אותו.


הפיוט “אחות קטנה”

הפיוט “אחות קטנה” הוא קינה ובקשה, ומצבו הרגשי של הדובר בפיוט קרוב למצבו הרגשי של הדובר בפואמה “אחותי קטנה”.

הוא נכתב כנראה על־ידי אברהם גירונדי מחוגו של הרמב"ן בגירונה שבספרד, ומוקדש לראש השנה.

זהו פיוט שנוהגים לשיר אותו בעת חילופי העונות והזמנים, ואולי משום כך חש המחבר, שנוסף על חילופי השנה, גם בשנה עצמה יש משברים מתחלפים. דמותה של האחות הקטנה מייצגת את השכינה או את כנסת ישראל, והיא נתונה במשבר. ואף־על־פי־כן, גם כשהיא נתונה בכלאה, היא מאמינה שעוד תזכה בברכת אוהב.


אָחוֹת קְטַנָּה תְּפִלּוֹתֶיהָ

עוֹרְכָהּ. וְעוֹנָה תְּהִלּוֹתֶיהָ.

אֵל נָא רַפָא נָא לְמַחֲלוֹתֶיהָ.      תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ:

בְּנֹעַם מִלִּים לְךָ תִּקְרָאֶה

וְשִׁיר וְהִלּוּלִים כִּי לְךָ נָאֶה.

עַל מַה תַּעֲלִים עֵינְךָ. וְתִרְאֶה

זָרִים אוֹכְלִים נַחֲלוֹתֶיהָ.      תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ:

רְעֵה אֶת צֹאנְךָ אֲרָיוֹת זָרוּ

וּשְׁפוֹך חֲרוֹנְךָ בְּאוֹמְרִים עָרוּ.

וְכַנַּת יְמִינְךָ פָּרְצוּ וְאָרוּ.

לֹא הִשְׁאִירוּ עוֹלְלוֹתֶיהָ.      תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ:

הָקֵם מִשִּׁפְלוּת רֹאשׁ מַמְלֶכֶת.

כִּי בְבּוֹר גָּלוּת נַפְשָׁהּ נִתֶּכֶת.

וּכְרוּם זֻלּוּת – לִבָּה שׁוֹפֶכֶת. בְּדַלֵּי דַּלּוּת מִשְׁכְּנוֹתֶיהָ.      תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ:

מָתַי תַּעֲלֶה – בִּתְּךָ מִבּוֹר.

מִבֵּית כֶּלֶא – עֻלָּהּ לִשְׁבּוֹר.

וְהָפְלֵא פֶלֶא בְּצֵאתְךָ כְּגִבּוֹר.

לְהַתֵם וְכַלֵּה מְכַלוֹתֶיהָ.      תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ:

חֵילָהּ קָבְעוּ הָגוֹי כֻּלוֹ.

וְטוּבָה שָׂבְעוּ בָזְזוּ אִיש לוֹ.

וְלִבָּהּ קָרְעוּ. וּבְכָל זֹאת לֹא

מִמְּךָ נָעוּ – מַעְגְּלוֹתֶיהָ.      תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ:

זְמִרוֹת הַבַּת וְחִשְׁקָהּ תַּגְבִּיר

לַחְפּוֹץ קִרְבַת דּוֹדָה. וְתַעֲבִיר

מִלֵּב דַּאֲבַת נָפְשָׁה. וְתָעִיר

לְבַקֵּשׁ אַהֲבַת – כְּלוּלוֹתֶיהָ.      תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ:

נְחֶהָ בְנַחַת לִנְוֵה רִבְצָהּ

רַב נִזְנַחַת מִדּוֹד חֶפְצָהּ.

וְהִיא כְפוֹרַחַת עָלְתָה נִצָּהּ.

לֹא הִבְשִׁילוּ אַשְׁכְּלוֹתֶיהָ.      תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ:

חִזְקוּ וְגִילּוּ כִּי שׁוֹד גָּמַר.

לְצוּר הוֹחִילוּ בְּרִיתוֹ שָׁמַר

לָכֶם. וְתַעֲלוּ לְצִיוֹן. וְאָמַר

סֹלּוּ סֹלּוּ – מְסִלּוֹתֶיהָ.      תָּחֵל שָׁנָה וּבִרְכוֹתֶיהָ.


בדומה לכך, גם הטקסט של קובנר מהדהד ציטוטים מתוך שיר השירים. למרות נימתו המקוננת, זהו טקסט שמשמיע את קולם של מי שמחפשים את שאהבה נפשם.


פירוש ל“אחותי קטנה”

נפנה עתה לפירוש השירה “אחותי קטנה” (ההפניות לציטוטים מתוכה יובאו בציון מספר הפרק בסוגריים). ראשית אומר, שהדבר מסב לי אי־נוחות, שכן השיר תוהה על חידת הקיום שהוא מתאר ועל כך ששפה ושתיקה מתקיימות בו זו לצד זו. מה שגרם לי לפרש את השיר למרות זאת, היה המפגש עם יומן האימה, שסגנונו בלתי שירי בעליל.


לא אנסה לעמוד על משמעותו הספרותית של השיר, כי אינני חושב שמפתח אחד ויחיד מאיר את סודותיו. הפערים שהוא מציג אינם צופנים בחובם פתרונות, גם אם השיר מעלה אירועים היסטוריים ודילמות שהתעוררו בעקבותיהם. אפשר לקרוא את השיר גם ללא הפרשנות שאני מציע, וגם מי שירצה לקרוא את הפרשנות יצטרך לשוב לשיר אחרי קריאתה, כדי להקשיב לו מחדש ולעמת אותו עם עולמו שלו.


דווקא הקישור בין השיר ליומן המתעד ביובש אירועים שהתרחשו סמוך לזמן המתואר בשיר והקשר של שניהם עם הכרוז שנכתב גם הוא סמוך לאותו זמן יכול לעורר מחשבה במיוחד לנוכח העובדה שגם השיר כבר נכתב לפני יותר מחמישים שנה. הניגוד החריף בין היומן הרושם, הכרוז הקורא והשיר החוצב מן הזיכרון, קרעים של ביטוי, זכר הכאב והתפילה לוכד את שלושת המסמכים הללו לסיפור אחד.


בסימן שבירה

לא קל לפענח את “אחותי קטנה”, משום שהוא שיר שבור, גם אם קובנר הותיר כמה מפתחות בעבורו, ועשה זאת במיוחד בעת שהשיר תורגם לאנגלית. “אחותי קטנה” אינה האחות הקטנה משיר השירים וגם לא זו משיר הילדים של אהוד מנור, אבל יש בשם הזה אינטימיות שאיננה אופיינית לאפוס חגיגי. לעתים תהפוך האחות הכלה לאחות קלה ובכך תייצג את מצבם הגופני הנורא של ילדים באותם ימים. קובנר יודע ש“אחותי קטנה” הוא חוליה נוספת בשירים העצובים שעוסקים באותם ימים.

בגוש של קרח

אם שיר השירים המקראי הוא שיר שחלק גדול מחזיונותיו לקוח מתמונות אביביות, הרי ש“אחותי קטנה” משתמש בתיאורים שלקוחים מחורף אירופי קשה. פגישתה של האחות הקטנה עם האחיות במנזר עומדת בסימן פריצת חומתו של המנזר ופתיחתו למי שמחפשים בו מקלט. החומה, שבעת ובעונה אחת מסמלת את חומת יריחו וגם את חומות הערים המקראיות האחרות שאליהן הוקעו גופות של אויבים, היא גם חומר שאמורה להגן על הפליטים מהשלג. הנמלטים על נפשם מבקשים פתח של הצלה, והאחות הקטנה היא המסמלת אותם.

פסוק משיר השירים מהדהד את הרעיון הזה:

"דּוֹדִי שָׁלַח יָדוֹ מִן הַחֹר וּמֵעַי הָמוּ עָלָיו. קַמְתִּי אֲנִי

לִפְתֹּחַ לְדוֹדִי וְיָדַי נָטְפוּ מוֹר וְאֶצְבְּעֹתַי מוֹר עֹבֵר עַל כַּפּוֹת הַמּנְעוּל."

(שיר השירים ה', פסוקים ד–ה). ובשירו של קובנר (1):


בָּאוּ עַד חוֹמָה. בְּגוּשׁ שֶׁל קֶרַח

שְׁבוּיָה טַבַּעַת הַבַּרְזֶל

שֶׁלַּמְּצִלָּה. כֶּאֱחוֹז פְּנֵי אִיש קוֹפֵא

הֶחֱזִיקוּ בָּהּ לְעַסּוֹתָה. עַד בֹּקֶר אוֹר

בְּהַשְׁבָּעוֹת, בְּצִפָּרְנַיִם מִתְיַפְּחוֹת

בִּקְשׁוּ אֶת קוֹל הַפַּעֲמוֹן


הדובר בשיר מבקש להודיע לנמעניו שאין הוא מפליג למחוזות הדמיון, גם אם המנזר שאותו הוא מתאר היה יוצא דופן מבחינות רבות בעולם הקתולי, משום שהוא מנזר שאוסף לחיקו את הכופרים.

הנזירות פותחות את השער, כדי להכניס דרכו את האחות הקטנה. הן אמנם רואות בעצמן נציגות החסד האמתי בעולם וככאלה, הן אינן בוגדות במי שמבקש את עזרתן ואינן אדישות לגורלו, ואף־על־פי־כן, זהו מפגש טעון, שכן הן פוגשות את האחות הקטנה. הן מביטות בה (3).

כְּהַבֵּט בְּאֵפֶר מְדַבֵּר.

האם כשתיאר קובנר את האחות הקטנה נזכר באחייניתו הקטנה סלה, שהובאה למנזר על־ידי אם המנזר והיתה אילמת ומשותקת מפחד? האם בבואה למנזר תדבר? לימים תדבר. לימים יזכור קובנר את השאלה ששאלה כששבה מהמנזר אל הגטו. היא היתה רק בת ארבע, אבל כבר שאלה את הוריה האם גם היא תילקח לפונאר.

כאן משוחח אבא קובנר עם אותן שורות שנכתבו שנתיים לפני שכתב את “אחותי קטנה” בספר “מכל האהבות”:

שָׁמַיִם שֶׁלֹּא מָעֲדוּ, נְקִיִים מֵעָשָׁן וּמֵאֶפֶר […] בָּרְכִי

נַפְשִׁי שֶׁמִּכָּל הָאֲהָבוֹת שָׁמַרְתִּי מִמִּרְמָס פֶּרַח שֶׁנָּפַל

לפי השיר, מלאכים מלווים את האחות הקטנה, אף־על־פי שעם כניסתה למנזר “לקחה לה אלוהים אחר”. היא מבקשת להסתגר בין החומות הללו אחרי שנפתחו אליה שערי חסד, אבל אלוהיה אינו אל חסדן של הנזירות.


המפגש בין הנזירות לפליטים הוא מפגש בין שני עולמות. הנזירות אחוזות קדושה וגומלות חסדים למרות דלותן. האחות הקטנה היא יונת שלום שבורת כנף שגם היא מצאה מקלט במנזר שלהן. אף־על־פי שהיא במנזר היא איננה חלק מהשקט הקדוש השורר במקום וגם אינה חלק מעדינותו. הנזירות נאמנות לנוסח הנוצרי של האב והבן, הפליטים והאחות מביאים עמם רוח אחרת.

האחות הקטנה היא האהובה הנרמסת, היהודייה שהיא שונה מהנזירות ממסדר “האחיות הקטנות של מריה”. האחות היהודייה הקטנה שותקת מול חומת המנזר. שתיהן מתייצבות אל מול נוף צמרותיהם של שלושת הערמונים שהעובדה שהם ממשיכים להיראות כמו תמיד מייצגת את אדישותו של הציבור הליטאי שאינו מכיר בדרמה האנושית שמתחוללת בקרבו. אלוהים עוקב אחרי האחות והדובר בשיר מביא את תמיהתו על כך שהארץ יכולה להמשיך ולשאת את מה שמתרחש בה (10).

חָצֵר מִשְׁתּוֹמֶמֶת. אֵיזוֹ שְׁקִיקָה נוֹהֶרֶת

עַל אַדְמָתִי

– הַמִּרְשַׁעַת!

במפגש המיוחד בין העולם הנזירי לבין הפליטים יש לא מעט אירוניה: כיצד ייתכן שהצלוב, הקורבן, הסובל, נותר פסל נערץ שהאבק מנוגב ממנו והוא נארז בחרדת קודש, בעוד בעולם האמתי, יש בני אדם בשר ודם שסובלים, והאבק העולה מסתיר את הזוועות שמבצעים בהם. המסדר הפרנציסקני שהוא מסדר יריב למסדר הדומיניקני טבע את המושג “להסיר אבק החיים המכביד על הכתפיים”, והנה כאן מסירות הנזירות את האבק מפסלו של ישו, אותו ישו שזעק “אלי, למה עזבתני?” הפסל נשאר נקי וטהור בעוד שבסביבתן הקרובה במנזר אנשים רבים שאלוהים עזבם, ואין זועק ואין מוכיח.


שגרת המנזר

השיר עוסק בשגרת המנזר מתוך הפרספקטיבה של ויתורה של הנזירה על האימהות (11).

צַחִים כָּתְלֵי הַבַּיִת.

עַל רִצְפָּתוֹ

לֹא כָּרְעָה אִשָּׁה לָלֶדֶת.

הסטריליות התובענית של המנזר מלאה תשוקה אל האל, שאליו מפנות הנזירות את תשוקתן.

אִם אַתָּה לֹא תָבוֹא אֵלֵינוּ

– אֵיכָה נְנֻחָם?

התשוקה מכוונת אל דמותו של הפסל של ישו המייצג את הטבע כולו אך גם תובע (14):

לָתֵת לְאַהֲבָה אֶת הַהוֹלְכִים בַּשֶּׁלֶג.

בִּזְרוֹעוֹת פְּתוּחוֹת

בְּצִלְצוּל פַּעֲמוֹנִים.

בְּדָם.

למרות הזרועות הפתוחות ועל־אף רחמי הנזירות, משהו משתבש בשגרת המנזר, בסטריליות שלו ובפולחן האהבה שהוא מקיים. הנזירות אהבו, אבל האחות הקטנה היתה משותקת מפחד. הרצון לעבוד את האל ביראה הופך למציאות, כשגם הבובה, סמל לחיי שפע ואהבה, מוטלת בשלג מרוטשת, ואינה זוכה לטיפול שלו זוכה פסל הצלוב. עולמו המבודד של המנזר נפרץ אל האסון האנושי ואל איבוד צלם האנוש.


הנזירות עשו את שהיו צריכות לעשות: הן קלטו את האחות הרדופה וגילו כלפיה חמלה רבה מזו המצופה בנסיבות שנוצרו. האם יש בהן שמץ של גאווה על המעשה שעשו ואולי ציפייה להתגלות שנייה שתהיה שכר על מעשיהן? ואולם אין אלה שעות ציפייה, כי אם שעות התובעות פעולה. בשעות הללו מי שבוחר שלא לעשות, נוטש את מי שזקוקים לו. דווקא ההסתגרות היא הפעולה הממשית שמפקירה אנשים לגורלם הקשה. מה צריך לעשות? גם בסופה יש לפרוש מפרש. לא לקפל (15).

לֹא נָמֵל הִיא הַבְּגִידָה

לֹא אִי.

רַק מִפְרָשׂ מְקֻפָּל בַּסּוּפָה

המנזר המרוחק שישה קילומטרים מווילנה משקיף על העיר. התמונה שמתגלה דומה לזו המופיעה ב“גרניקה” של פיקסו: עיר ובלבה אסון אנושי בהתהוותו (17־16)

מֵעֵבֶר מֵעֵבֶר

מֻטֶּלֶת עִיר. עוֹד גּוּפָהּ חָם.

מְצַלְצְלִים פַּעֲמוֹנִים:


לֹא רָאִיתָ עִיר מֻטֶּלֶת עַל גָּב

כְּסוּס בְּדָמוֹ, מְטָרֵף בִּטְלָפָיו

וְלֹא קָם.


מְצַלְצְלִים פַּעֲמוֹנִים:


עִיר.

עִיר.

אֵיךְ סוֹפְדִים לָהּ לְעִיר

שֶׁיּוֹשְׁבֶיהָ מֵתִים וּמֵתֵיהָ חַיִּים בַּלֵּב:

בכל ההרס והמוות הזה האחות הקטנה, הפליטה הספונה במנזר, מתגעגעת לאחיה במילות שיר השירים ששם בפיה המחבר. במנזר יש חומה, שער, פעמון וכלב, ויש בו סדרים קבועים שהגעתם של הפליטים ושל האחות משבשת אותם: הפעמון מצלצל אחרת, הכלב נובח אחרת והחומה מגינה אחרת (18ב).


פַּעֲמוֹן

אֶחָד לִתְפִלָּה.

פַעֲמוֹן שֵׁנִי

לַסַּכָּנָה.

הכלב הוא שחש בתמורה שהתחוללה, אולי משום שהוא אינו מאמין בדבר, אלא פועל על־פי אינסטינקטים של בעל חיים. דווקא נוכחותו הלא אנושית מזכירה לאחות את שגרת חיי משפחתה שאבדה. הכלב מזכיר לה את סנדלי אביה. הכלב מגן עליה ממלונתו (האם רומז הדובר בשיר על “המלינה” – שמו של המסתור במחילות שמתחת לגטו שבהן הסתתרו הפליטים מאימת הנאצים?). הכלב נהרג, והאחות רוחצת את גופתו, קוברת אותה וכותבת עליו “אחי”.


הנזירות

הדובר פונה לתיאור תשע הנזירות. הוא מתאר את חייהן, את מבטיהן ואת ייסוריהן. אין אלה נזירות שמייצגות את מושג הנזירות, אלא נשים בשר ודם שהוא למד להכירן והן שונות זו מזו. השוני הוא שהופך את הסיפור לסיפור בעל שם ופנים.

אחת הנזירות שהיא נכה, שמחה להקריב את עצמה, אחרת הופכת את אמונתה לתובענית ולשתלטנית, לשלישית הנזירות היא בגדר הצלפה כואבת, והרביעית חיה את חייה בתחושת זמניות ומצפה לחיי הנצח המזומנים לה בעתיד, ועליה מספר הדובר (24):

לַאֲחוֹתֵנוּ קְלָרִיס – הָעוֹלָם

הוּא חֲדַר־הַמְתָּנָה רָאוּי לְקִנְאָה.

השיר משקף את הלבטים של הפרשנות הנוצרית בנוגע לדמותה של מרים המגדלית (מריה מגדלנה). לפי המסורת הנוצרית, מגלה מרים את הפתח הפרוץ של מערת הקבורה שבה נקבר ישו ואת העובדה שגופו נעדר ממנה והיא חוזה בעלייתו השמימה. אלא שפרשנים אחרים רואים בה זונה שדמותה מופיעה בברית החדשה והיא חוזרת בתשובה כשהיא נפגשת עם ישו. שתי הדמויות הללו מופיעות בשיר (25):

הִיא כָּאן עִנְבָּלוֹ שֶׁל מִנְזָר.

לֹא מֵחֲמַת קוֹלָהּ הָרָם,

כִּי בְּרַגְלֶיהָ הַגְּדוֹלוֹת נִגְּרָר

אַחֲרֶיהָ כִּבְשׁוֹנוֹ שׁל עוֹלָם.

כוחה של נזירה אחרת גדול בווידוי, והיא רואה בו אחד מכלי המלחמה של האמונה, או במילות השיר:

“אֵיל בַּרְזֶל הַמּוּעָד לְהַפִּיל חוֹמָה”.

היא קולטת את האחות הקטנה מתוך רחמים, שלהם היא מצווה על פי אמונתה, אך אין בלבה אהבה, שכן זו מחייבת שוויון בין האוהב לאהוב. אם המנזר אנה, שנקראת בשיר “אנה מן המלאכים”, היתה אישיות יוצאת דופן הן באמונתה והן במחויבותה לאמת המוסרית (26):

אֲחוֹתִי אוֹהֶבֶת אֶת הָאֵם הָרֹאשָׁה.

שָׁבִיס מְכַסֶּה עַל מִצְחָהּ הַשָּׁקוּף

לֹא עַל לִבָּהּ הָרוֹעֵד,

גם כשהעולם בוגד היא עומדת על משמרתה (26):

כְּשֶׁהַשֶּׁמֶשׁ זוֹנָה עִם הַפּוֹלְשִׁים

מְשַׁמְּרוֹת גְּנִיזַת אָבִיב

עֵינֵי הָאֵם:

זהו מנזר של מסדר מטיפים שמטרתו המוצהרת היא איסוף הכופרים לחיק הנצרות. אך כשהנזירות פוגשות את חברי השומר הצעיר הן אינן מנסות להטיף להם, אלא משוחחות איתם. אמו של הדובר בשיר מתוארת כשהיא קולפת תפוחי אדמה ביחד עם אם המנזר והן משוחחות זו עם זו על ההשגחה האלוהית. אם המנזר מסרבת להעביר את היהודים המסתתרים במנזר שלה על דתם, למרות השליחות שלקחה על עצמה (26):

יוֹם יֹוֹם מְשַׁנֶּנֶת אֵם רֹאשָׁה לַאֲחוֹתִי

זְמִירוֹת.

הִיא מְזַמֶּרֶת לָהּ וְאֵינָהּ אוֹמֶרֶת.


מפגש עם העבר היהודי

השיר “אחותי קטנה” הוא שיר של שברים, וכדי להעצים את תחושת השבר, מתאר הדובר את העולם בעת שהיה עדיין שלם. באותו עולם מקובל היה לשיר את שיר השירים בחתונה יהודית, ובכך הפך שיר השירים למה שהיה כפי הנראה מלכתחילה – לא חתונה מיסטית של האל עם כנסת ישראל, אלא דברי אהבה בין גבר לאשה, בין איש לרעייתו, על פי מסורת שהתפתחה במשך שנים רבות והמחבר הכירה כילד. הקשר בין שיר השירים לבין חתונה שמחה ועליזה בקהילה היהודית היה ברור. מה יעלה בגורלו כעת? השיר מזכיר לו את ילדותו האבודה. ממה פחדו ילדים? (27)


אֲשֶׁר צִוָּנוּ לִהְיוֹת יְלָדִים

שְׁקֵטִים וְנִפְחָדִים.

מפני מה חונכו הילדים לפחד בעולם שלפני השואה? מפני חתול שחור, מפני פגיעה בדלי ריק, מפני נטילת ציפורניים בחלון פתוח. ילדים למדו לפחד מפני מזל רע. עולמם היה בנוי לחגיגות חתונה (28).


אֲחוֹתִי יוֹשֶׁבֶת שְׂמֵחָה אֶל

שֻׁלְחַן חֲתָנָהּ. לִבָּהּ עֵר.

עוֹלָם שָׁלֵם שׁוֹתֶה

מְרַק עוֹף כָּשֵׁר:


הַכֻּפְתָּאוֹת מִקֶּמַח מַצּוֹת הֵן

מַעֲשֵׂה חֲמוֹתָהּ. מִשְׁתָּאֶה הָעוֹלָם

וְטוֹעֵם מִמִּרְקַחַת הָאֵם.

השורות האידיליות הללו שקל אולי לטעות ולשייך אותן אפילו לשירתו של שאול טשרניחובסקי, משקפות מסורת ארוכה. אלא שהמציאות הזאת באה לקצה בשבר גדול. הכלה נהנית מהחלה הקלועה שאופה אביה בתנור בימים כתיקונם, והמחבר קושר בין הסצנה הדרמטית הזאת, שצופנת בחובה אושר שקט ושגרתי, לבין הרצח שבוצע ביהודי אירופה (28):


אָבִינוּ אֶת לַחְמוֹ רָדָה בָּרוּךְ הַשֵּׁם

מ' שָׁנִים מִתַּנּוּר אֶחָד. לֹא שִׁעֵר

שֶׁיָכוֹל עַם שָׁלֵם לַעֲלוֹת בַּתַּנּוּרִים

וְהָעוֹלָם בְּעֶזְרַת הַשֵּׁם מִתְקַיֵּם.

החתנים שביקשו את הכלה, שביקשו את האהבה, גיבורי שיר השירים ניצבים עתה בפני המוות, ורק חתונת דמים היא חתונה אפשרית. הדובר מעמת את התעוררות הטבע באביב עם גוויעתה של האחות הקטנה (30):


אֲחֻזַּת־אֵל מְרֻפֶּדֶת בִּפְרָחִים שְׁקֵטִים:

שְׁטוּפָה יְשוּעָה עֲמֻקָּה:

מַה נַעֲשֶׂה לַאֲחוֹתִי

וְהִיא כְּצִיץ נוֹבֵל?

הטבע אדיש למחדל האנושי ותשוקתה של האחות הגוועת לטבע מתבטאת בתפילה להתחדשות החיים. שלא כמו השיר שנכתב בטרזיינשטט ומלין על כך, שאין בה פרפרים, התעוררותו של הטבע ופריחת עצי הערמונים, מבטאות שיר תקווה שעתידה להיכזב (33).


בְּרַחַש עַרְמוֹנִים. בַּאֲדָמָה מַקְצִיפָה

מְלֵאָה סִימָנִים אֲפֵלִים,

בְּהֹלֶם לֵב

כְּמוֹ לַהַק שְׁחָפִים מִתְפָּרֵץ לִקְרָאתֵךְ,

בְּרֵיחַ הָאֵזוֹב

בַּחוֹמָה,

בְּחֶדְוָה מִתְנַשֵּׂאת מִסְּדָקִים

כַּמַּיִם הַנִּקְוִים בַחֲרִיצִים

עַל סַף בֵיתֵךְ

אָבִיב


קלאס

כשהיינו ילדים היה משחק שבו היינו מדלגים על רגל אחת בין ריבועים ואסור היה לדרוך על הפסים. השרטוט היה של מבוך שבראשו כיפה. קראו לכיפה “שמים” והמדלג היה צריך לדלג מהארץ לשמים ולחזור מבלי לחצות את הקווים (33).


בַּיַּעַר מְשַׂחֶקֶת אֲחוֹתִי

בִּקְלַאס

עִם הַמָּשִׁיחַ:

אך נראה שהמשחק אבוד. האביב יפנה את מקומו לסתיו, ופקעות האביב לא ינבטו. שוב פועל ההיגיון הביאליקי האכזר. ביאליק הרבה לשיר על צעירים המצפים לבוא האביב אך הציפייה לחירותו ולשמחתו של האביב נכזבת. מה שבא במקום זה הוא הגרזן של הפוגרום. על אודות האביב המובטח והגרזן הניחת מדבר אבא קובנר (34):


בֵּיתִי נָשָׂא אֶל הַמּוֹקֵד

אֶת שָׁרָשָׁיו.

בַּמֶּה –

בַּמֶּה, אָחוֹת קְטַנָּה,

מוֹשְׁכִים טוֹוִים אֶת הַחֲלוֹם

עַכְשָו?

בנקודה הזאת, כך נראה, השיר שב אל העלילה המרכזית, ומתקבלת ההחלטה לעזוב את המנזר, והשורות הבאות משקפות את רוחה של החבורה (35ב):


כֹּחֵנוּ לֹא פַּס

רַק הָאָרֶץ תַּחְתֵּינוּ אָפְסָה:

אך כאן הגיע זמנה של הקינה על האחות. האם זוהי הקינה שאותה משמיע המשורר על אהובתו הדסה שנרצחה בעת שהוא וחבורתו שהו במנזר? לפי עדות אנשים שהיו במקום, כשנודע לקובנר על מותה, שקע באבל עמוק ושתוק. קינתו נשמרה בלבו עד שהתפרצה בשיר “אחותי קטנה” (36ג–35).


עַד נַחְנוּ רָאשֵׁינוּ

זֶה אֵצֶל זֶה.

עַד רָאִינוּ פָּנֵינוּ

זֶה פְּנִים זֶה.

עַל שְׂפַת הַבּוֹר הַגּוֹאֵל

אֲחוֹתִי,

זָכַרְנוּ לֶכְתֵּךְ יְחִידָה.


לֹא זָכִית לִהְיוֹת בַּת־מָוֶת.

לֹא בָּאת בִּבְרִית דָּמִים.

בְּיוֹם שֶׁיְּדֻבַּר בָּךְ

הֲרֵי אַתְּ

מְקֻדֶּשֶׁת

מִנְּשָׁרִים

וּכְרוּבִים.

הדסה העדיפה למות עם אמה ולא להשתתף במאבק. בודדה היא משקיפה מלמעלה עליהם ועל התלאות שהן מנת חלקם. הכאב אינו מרפה, אך זכרה מנווט את החבורה בדרכה. נותרה הקינה: כעת שר הדובר את אובדנו ותוהה, בדומה לקינה שבמגילת איכה, כיצד התרגש עליו האסון הזה. אל מול התהייה הזאת ניצבת תשובתו הבלתי מובנת של המורד: “הנני”, הגם שאבלו נותר ללא נחמה. ברשימות מאוחרות כותב קובנר: “אהבתי נערה בליל דמים. היא רוטשה על אדמה רפודה שלכת עלים זהובים. לא, אני מסרב להאמין שלא נותרה לי דרך אחרת מלשאול את השטן היכן הוא האלוהים”. ב“אחותי קטנה” הוא כותב (37):


בָּךְ נִשְׁבַּעְתִּי הַיּוֹם,

לֹא נַגִּיד מִטּוֹב וְעַד רָע

עַל עוֹלָם שֶׁשָּׁאָה. אַךְ רְתֵת

עוֹד אֵיכָה תֵאָמֵר

פָּרָשַׁת חַיֵּינוּ כָּעֵת;

היציאה מן המנזר היא גם הלווייתה של האחות. זהו הלילה שבו מחליטה החבורה לצאת ולהתמודד עם הרצח, ובמלים אחרות, למרוד. והדובר אינו קורא רק למרד, אלא גם מביע את תודתו למנזר. וכך הם יוצאים לדרכם המשותפת והמסוכנת: צלמה של האחות הקטנה הגזוזה מגיח מקיר במה שנראה כאזכור להוקעת ראש האויב על חומות העיר. במקרא משמשת ההוקעה הזאת אות לניצחון, ואילו כאן זהו אות לתבוסה מוסרית.


פיוט מחודש

קובנר מכניס לשירתו מעין פיוט, ברוח המשוררים הספרדים בימי הביניים. הפיוט בלתי מובן ונראה כחידה. אלמלא פירש קובנר בעצמו את השירה הזאת לקאופמן, המתרגמת, היה קשה לפענח את הכתוב ואולי אפילו בלתי אפשרי, וכל מה שהיה נותר מהטקסט הוא שפתו החידתית, העתיקה, הווירטואוזית והמסולסלת כשפתם של פיוטים קלאסיים.


מִבּוֹר תַּחְתִּיּוֹת (41)

מִבּוֹר תַּחְתִּיּוֹת

רִדּוּדִי *         (מלשון רודים)

לַחַץ עַקְרַבֵּי גְדוּדִי *         (גדודי עקרבים)

מַהֵר וְקַדֵּר מִדַּדִּי *         (פרוץ מידה)

קוֹל דּוֹדִי

(שַׁעַר)

(שַׁעַר)

מִבֵּית חֹמֶר קִצְבִי *        (קץ הימים)

בֵּית חַיִּים נְצִיבִי *         (הוצבתי לבית החיים)

(שַׁעַר)

(שַׁעַר)

מְצַפִּי*         (צופה)

מְצִיפִי*         (צופות רעי)

מַצְבִּי*

דּוֹמֶה דוֹדִי לִצְבִי*

נְעִימוֹת בְּמַר         לִי*

עָנָה דוֹדִי וְאָמַר         לִי*

(עָבַר)

(עָבַר)


נצחון מאוחר

עם תום המלחמה, תמו גם ימי הרצח, הניצחון הגיע, אבל הוא הגיע מאוחר והותיר המוני פליטים שהתמודדו עם אובדן משפחותיהם שנפלו קורבן למעשי הרצח הללו.

הפילנתרופיה שהתעוררה היתה בגדר מעט מדי ומאוחר מדי, והתחושה שליוותה אותה היתה אולי רצון לעזור, אבל לא מתוך הבנה אמתית של ממדי האסון (42).


נְדִיבִים יֵחָלְצוּ אָז בְּיַחַד

אֶל הַנִּשְׂרָפִים. לִזְרוֹק מַיִם

עַל אִישׁ וָאִישׁ

– הַאֵין בְּקִרְבָּם אֶבֶן רוֹתַחַת?

הלב מלא רחמים. הוא מנסה לשחזר את הזיכרון. את העובדה המרה שלא יכול היה להושיע. רגעים שמנסים למצוא ביטוי בספרות ובמחקר אך לשווא. אין להעלות על הדעת שמה שהתרחש אכן התרחש. הלב מתקשה לקבל. אך הדברים הללו עומדים להיות פרק בהיסטוריה האנושית; פרק שאסור שיישכח (43).


לְהַעֲלוֹת בְּלֵב מָלֵא רַחֲמִים

אֶת הָעוֹלֶה בְּרַגְלַיִם צָבוֹת

עַל סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים,


לו היה הטקסט הזה מועלה כטרגדיה בתיאטרון, כעת היה המסך נסגר ונפתח מחדש כדי לנפץ את האשליה התיאטרלית בקימת השחקנים ובהשתחוות שלהם לקהל הנרגש, כמו בחזיון תוגה שתם (43):


אֶת הַנְּפָשׁוֹת

מְבַקְּשִׁים

לָצֵאת לִפְנֵי הַמָּסָךְ!

אלא שתיאטרון לחוד ומציאות לחוד. הפליטים שנותרו בחיים המשיכו בנדודיהם וסבלו רעב ומצוקות אחרות. שיבתה של אירופה לאדישותה היא האסון המאיים על המציאות יותר מכל דבר אחר. שוב יישלפו המטריות השחורות המחודדות שנשלפו ביום גשם בשדה התעופה של לונדון בשנת 1938, כשראש ממשלת אנגליה, נוויל צ’מברלין, הודיע שהביא שלום על העולם, בעת שבסך הכל התפייס, וגם זה רק באופן זמני, עם היטלר. מי שזכו בפסק זמן ויכולים היו לקיים את שגרת חייהם הריעו לו, אבל האמת היא שהוא הכשיר משטר רצחני. האם קובנר העלה את הקטע הזה כדי להביע את חששותיו ולהזהיר מפני העתיד לבוא? (44)

וּבְעָמְדֵךְ כֹּה נִרְעֶדֶת

בִּקַּשְׁתִּי לוֹמַר לָךְ

אֲחוֹתִי!

לְמָחָר הֵם רִאשׁוֹנִים לִשְׁכּוֹחַ

הֵם יְכַסּוּ עַל דָּמִי.


הזוהר על איכה

בספרות הזוהר שנכתבה כנראה בספרד מופיע ויכוח בין אנשי בבל לאנשי ארץ־ישראל על חורבן הבית במדרש על מגילת איכה, אנשי בבל אומרים: שלחו להם בני בבל לבני הארץ הקדושה: לנו מתאים לבכות, לנו ראוי לעשות הספד על חורבן בית אלוהינו, על שהתפזרנו בין העמים ויש לנו לפתוח בהספד ולפרש האלפא ביתא ששלח ריבון העולם להספד על חורבן ביתו.

על כך עונים להם בני הארץ:

שלחו להם בני הארץ הקדושה: מתאים שאתם התפזרתם בין העמים, ואתם מחוץ לארץ הקדושה, ונאה לכם לבכות עליכם ועל עצמכם, שיצאתם מאור לחושך כעבד שיצא מבית רבו… אבל אנו יש לנו לבכות ולעשות הספד… אנו יתומים בלי אב ואם, ומסתכלים העיניים לכותלי בית אמנו – והנה נחרב, ולא מצאנו אותה, שהיתה מניקה אותנו בכל יום בימים הראשונים מהיופי שלה והיתה מנחמת אותנו ומדברת על לבנו כאם לבנה, כמו שנאמר ישעיה ס"ו 'כאיש אשר אמו תנחמנו' וגו'

ההספד מצד אחד והמרד מצד שני ניזונו משני קצוות האבל: מצד אחד מהגולה הנכחדת ומצד שני מההחלטה של מי שבכל זאת נותר בחיים לבנות את ביתו בארץ־ישראל. ההחלטה הזאת נובעת גם מהצורך להגן על החיים, אבל גם מהניסיון להגן על החיים. חלוץ, שהיה חבר עין גב, התוודה בסוף ימיו: “כל ימי התלבטתי בין ערך החיים לבין החיים כערך”. דומה, שקובנר חי את הדילמה הזאת באינטנסיביות רבה. בראיון שהעניק ללנצמן הוא מסביר, שמה שעומד מול קידוש החיים אינו הרצח, אלא השפלתו של האדם.


ערך החיים

השיר “אחותי קטנה” מסתיים בהפתעה גדולה. המשורר המבכה את אמו ואת חברתו מתאר את אמו המתאבלת על ילדה שנפטרה זמן רב לפני שהתרחשו האירועים שתוארו ב“אחותי קטנה”. הילדה מתה כמה שעות אחרי שנולדה, והאם אינה מפסיקה להתאבל עליה. כיצד ניתן להעמיד זה מול זה את האבל על ילדה שלא זכתה בחיים ואת אלה שהחיים הכו בהם באכזריות כזאת? (46)


וַתַּבֵּט בִּי הָאֵם שָׁעָה.

וַתַּבֵּט בִּי שָׁעָה אֲרֻכָּה.

עַד נִתְפָּרְדוּ שִׂפְתוֹתֶיהָ לֵאמֹר

וַתֹּאמַר בְּנִי

– הִיא לֹא זָכְתָה לִרְאוֹת

אוֹר עוֹלָם!

האם מנמקת בשיר את ממדיו של האבל שבו היא שרויה בגלל אובדן בתה, והשיר הופך בשלב מסוים לדו־שיח בין המשורר לבין אמו. האם שניהלה שיחות עם אם המנזר על ידה של ההשגחה האלוהית בהתרחשויות שמקיפות אותן שוחחה עם המשורר שיחה אחרונה, שחותמה נטבע בכל שירתו. השיחה הזאת התקיימה ביניהם ערב עזיבתו את וילנה במטרה להפוך ממורד לפרטיזן. היא שאלה אותו מה עליה לעשות אם אינה מסוגלת להצטרף לחבורתו והוא לא ענה לה, וכך נפרדו.

בשיר שלפנינו טוענת אותה אם, שערכם של החיים גדול מהסבל שהם גורמים למי שחי אותם. בהרצאות שערך במהלך השנים קובנר הדגיש את העובדה, שלמרות הטרגדיה הנוראה של יהודי וילנה, איש מהם לא התאבד, זולת אחד, המתאבד היחיד היה הספרן בספרייה היהודית בווילנה על שם שטראסון שראה את שכיות החמדה של הספרייה נבזזות על ידי כוחותיו של אלפרד רוזנברג, האידיאולוג הנאצי שחמד את אוצרות היהודים באמנות ובספרות ותכנן להקים מוזיאון, שאוצרותיו ידגימו לעולם את מורשתה של האומה שעליה התגברו הנאצים. אבל זולתו לא ויתרו היהודים על חייהם מרצונם, וזה היה המרד הגדול שלהם. בשם החיים התקיים המרד שזכה ליותר משתי שורות בהיסטוריה. שנים רבות אחרי שכתב את “אחותי קטנה” אמר קובנר לבתו שאינו רוצה להיות משורר שואה, ושהוא חושש להיוותר ללא קוראים, משום שאיש לא יבין ש“המסר האמיתי שלי הוא לא מאורע שאירע בעבר, אלא העצב שבחיים באשר הם חיים. ועצב זה מתגלם באופן התהומי ביותר בשואה. לכן אין לי ממה להינתק או להחליף שמלה, כי קו אופי זה בעולמי הוא הקובע: לא ראיתי חיים שיסודם אינו בצער”

“אחותי קטנה” הוא בסופו של דבר המנון לחיי אדם. מבין השורות אני מבין שההקדשה של השיר “אחותי קטנה” לילדיו, מיכאל ושלומית, אינה מקרית. מיכאל הבכור נקרא על שם אחיו של קובנר שנהרג במלחמה, ושלומית, בתו, על שם אחייניתו (38).


אֵין לָנוּ שִׂמְלָה אַחֶרֶת.

אֵין לָנוּ תְפִלָּה אַחֶרֶת.

זֹאת הַשֶּׁמֶשׁ

אֵין אַחֶרֶת.

ובכל זאת נשארת עמנו אותה תהייה, קינה, אותה חידה המופיעה בשיר הסיום של “אחותי קטנה” ששורותיה הולכות ומצטמצמות במבע אייקוני של פרידה מאמו (46).


לֹא יִשָּׂא אִישׁ עִמִּי אֶת מִטַּת אִמִּי

לֹא יִגַּשׁ אִישׁ עִמִּי אֶל מִטַּת אִמִּי

גְּשׁוּ אֶל הַמִּישׁוֹרִים הַגְּדוֹלִים

סְעוּ עֵינֵיכֶם אֶל הַנָּהָר הַלָּבָן

מַבְצִיעַ מְצוּלָתוֹ וּמוֹשֵׁךְ

כְּחַרְטוֹם שֶׁל אֳנִיָּה

כְּבֵדָה בַּקֶּרַח

וְאִמְרוּ עִמִּי

אִמִּי

אִמִּי


במקום סיכום

בנציון אורגד שהלחין את “אחותי קטנה” כתב למשפחת קובנר מכתב המפרש את הלחן שלו וזה לשונו: לו ידעתי מראש לא הייתי עושה מחמת האיסור ומחמת החיוב שבעניין הצירופים עכשיו משעשיתי אני עומד פרוע הבנה בשער

אני חש תחושה דומה עם נעילת דברי אלה. הרי הובלתי בידי פנקס האימה המקמץ כל כך במלים אל כרוז המרד המחולל הכרעות ולשירה שפרצה בימי מועד מאוחרים. ואני מנסה לעקוב אחרי הדברים ומשתאה אל מול השברים שעליהם נרשמות המלים. המלים הללו הן מלים של אהבה מורדת, של בניין הנשען על זיכרון שמטיף נגד עבודה זרה ומצווה חירות ואחריות.


 

נספח:

"האחיות הקטנות של מריה" –

כדי להבין את עומק ההתרחשות במפגש בין חברי השומר הצעיר לנזירות במנזר של “האחיות הקטנות של מריה” עלינו להתעכב בקצרה על קורותיו של המנזר. השם “האחיות הקטנות של מריה” הוא שם מסורתי של נשות המסדר הדומיניקני שנוסד על ידי דומניקוס, דומינגו דה גוזמן גרסס. בימי חייו (סוף המאה השתים־עשרה וראשית המאה השלוש־עשרה) עבר משבר על הכנסייה הקתולית, בגלל קבוצות שקראו תיגר על סמכותה המוסרית. התשתית הרעיונית של אותן קבוצות נסמכה על רעיונות מהמזרח. היא קעקעה חלק גדול מהמוסכמות וקיבלה רוח גבית מהשחיתות שפשתה בכנסייה ובחייהם של ראשיה. רעיונות שעל־פיהם הכנסייה צריכה לעבור תמורה רוחנית שתוביל את העולם ואת בני האדם למחוזות חדשים החלו להתפשט, ודה גוזמן גרסס חש שאמות הסיפים של הכנסייה רועדות. נזירים שהתקבצו במנזרים במשך מאות שנים בחבורות לא שינו את פני החברה ולא תיקנו את דרכיה. נראה היה שרעיונות של כפירה מצאו להם אחיזה בחברה ושהנזירים צריכים לפרוץ את חומות המנזרים שבהן הקיפו את עצמם ולהקים מסדרים. לא רק ביקורת מפוררת הניעה את הזרמים החדשים, אלא גם הלכי רוח חדשים, וביניהם גם נבואה שעל־פיה מתקרב עידן חדש שבו יחליף את הכנסייה משטר אחר, כזה שמבוסס על אהבה וייתכן שיתבסס על ארגון מחודש. רעיונות אלה של יואכים דה פיורה החלו לסדוק את הממסד הכנסייתי. הכנסייה מצדה הגנה על עצמה על־ידי גיבוי שהעניקה לנזירות החדשה: מסדר הקבצנים הפרנציסקני ומסדר המטיפים הדומיניקני. אנשי המסדרים הללו הביאו עמם שפה שהיתה חדשה אמנם, אבל היו לה שורשים עמוקים. הפרנציסקנים נדדו, אהבו טבע ואדם (הם היו גם מקור השראה לחלוצים בארץ בימי העליות הראשונות). המסדר הדומיניקני, לעומת זאת, היה מסדר של מטיפים. הוא פרץ את חומות המנזרים הסגורים ויצא לעולם. הוא היה הממונה על שכנוע מאמינים פוטנציאליים וגיוסם. על כן התפתחו בו אינטלקטואלים רבים, וחלק גדול מהפילוסופיה הקלאסית הקתולית נוצרה על־ידי חבריו. היצירות שנוצרו על־ידי חברי המסדר הדומיניקני, וביניהן גם יצירותיו של תומס אקווינס והחבורה הסכולסטית שלו, היו חלק בלתי נפרד מטיפוח האוניברסיטאות בימי הביניים. הבניינים הגדולים שבנו השפיעו על תבנית הקתדרלות הגותיות המוכרות לנו. במהלך שנות קיומו קמו מקרבו אנשי רוח ואמנות, וביניהם המיסטיקאי מייסטר אֶקהַרט ולוחם ההשכלה ג’וֹרדַנו בּרוּנוֹ. במסדר נשבה רוח אוטופית כמו זו שנושבת בהגותו של תומַזוֹ קָמפַנֶלה האיטלקי, אבל היו גם יצירות שהיו שטופות קנאות דתית, כיצירתו של ג’ירונימו סבוֹנָרוֹלה שביקש להשליט משטר רוחני בכוח הזרוע.


המסדר הדומיניקני כמסדר מטיפים היה בדרך כלל ממונה על הוויכוחים בין יהודים לנוצרים, וגם האינקוויזיציה שפעלה בדרום צרפת ולחמה בכפירה הקתארית הושפעה ממנו עמוקות. בספרד פעלו אנשי המסדר נגד אנוסים ונוצרים חדשים. חברי המסדר מילאו תפקיד מרכזי בגירוש יהודי ספרד ובכפיית הנצרות על יהודי פורטוגל. החבורה הראשונה שהתקבצה סביב לדומניקוס היתה חבורת נשים, ומהן התפתח מסדר “האחיות הקטנות של מריה”. מסדר הגברים קמו רק מאוחר יותר.


המנזר הדומיניקני ליד וילנה

המנזר שאליו נמלטו 17 מחברי השומר הצעיר היה חלק מרשת מנזרים של אחיות קטנות דומיניקניות שנוסדה בפולין ב־1841. המנזר הוקם על ידי רוזה בּיֶלְצקָה, שאביה היה אמנם קתולי אדוק אבל התנגד לכך שבתו תקדיש חייה לדת. בעקבות סירובו חלתה בּיֶלְצקָה מאוד, ואנשי דת הציעו למשפחתה להיכנע לרצונותיה. היא נשלחה למנזר בצרפת והחלימה, אלא שהגעגועים לפולין, שאליהם נוסף מות אביה, שהותיר את אמה אלמנה, העלו בה להט דתי להפצת הבשורה. היא הגיעה לפולין והקימה את המסדר הפולני, שמנזר “האחיות הקטנות של מריה” ליד וילנה היה חלק ממנו. התפתחותם של המנזרים לוותה במתח בין המלווים הגברים של המנזר לאם המייסדת. כשפולין מרדה ברוסיה הצארית במאה התשע־עשרה סייעו המנזרים לפצועי המלחמה. כך כנראה התוודעו ליסודות חתרניים שהם התשתית הרעיונית של מי שאינם משלימים עם עוול.

* כל שכתבתי כאן נכתב בעקבות עבודתה המונומנטלית של פרופסור דינה פורת על קובנר בספרה מעבר לגשמי, שיצא בהוצאת עם עובד ויד ושם. הספר והביבליוגרפיה המלווה אותו הדריכו אותי, אבל הדברים שנכתבו הם באחריותי. *

המלצות קוראים
תגיות