רקע
דוד בן־גוריון
״אני בטוח שהנוער בישראל לא יכזיב״
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות

אפתח הפעם בסיפור עתיק. פעם ישב חכם גדול ותיאר לתלמידיו איך צריכה להיבנות מדינה טובה. הוא הסביר כיצד ולמה קמה מדינה, איך עובדים בה, ואיך עוזר איש לאחיו, והיכן משכן הצדק במדינה. החכם עמד על כך שהמדינה לא תהיה גדולה ביותר. קם אחד התלמידים ושאל אותו: — מה תעשה מדי­נה קטנה אם מדינה שכנה תתקיף אותה? ענה החכם: — אם התוקף יהיה אחד — יהיה לא קל לעמוד בפניו, אבל אם שנים יהיו התוקפים — יהיה הרבה יותר קל. התפלאו שומעיו: — כלום יותר קל לעמוד בפני שני אויבים מאשר בפני אחד? ענה החכם ואמר: — אמנם כן. אם השכן יהיה מפולג בתוכו, ובמדינה ישכנו שני עמים, קל יהיה לעמוד בפניהם; אבל אם השכן יהיה מאוחד — קשה יהיה להתגונן.

שני עמים שונים שוכנים כישראל

אמת זו הוכחה בעליל לפני שש שנים, במלחמת קוממיותנו, כשעמדנו לבדנו בפני ששה אויבים. עמנו היה אחד, מלוכד ומאוחד. אויבינו היו מפוצ­לים, וניצחנו אותם. וכל החרד לגורל המדינה חייב לדעת שעכשיו אין אנו עוד עם אחד, אלא שני עמים שונים שוכנים בישראל, אם כי שניהם יהודים, ואם חלילה תפרוץ מחר מלחמה (אויבינו עלולים בכל שעה לתקוף אותנו) מצבנו יהיה חמור, ועלינו לתקן המצב הפנימי בעוד מועד. למעשה, המצב הוא עוד יותר גרוע: יש לא רק שני עמים, אלא גם שתי ארצות. ארץ נושבת וארץ ריקה. ואם לא נמזג שני העמים ולא נעשה שתי הארצות לארץ נושבת אחת — מי יודע מה יקרה לארץ ולעם גם יחד.

בחודשים האחרונים היינו עדים לתנועה אשר כמוה לא היתה עוד, לא בתוכנו ולא בתוך עם אחר — תנועה מהכפר אל הכפר. קמו צעירי מוש­בים וצעירי קיבוצים, ויצאו מכפרם המבוסס, הפורח, המבורך בכל המעלות היפות של ישוב חלוצי, והלכו יחד עם נשיהם וטפם לכפר של ״העם השני״, לכפרי העולים שבאו מארצות ירודות ומדולדלות בחומר וברוח, עולים שלא ידעו טעם עבודה וחקלאות, ערכי אומה וחברה, מולדת ועצמאות. בני הכפר הוותיקים הורתם ולידתם במולדת, בכפר, בסביבה חלוצית, ומילדותם היו לאנשי עבודה והגנה, ובעודם נערים עשו מפעל ההעפלה והמרי, חתנדבו ליחידות פלמ״ח ולגדודים יהודים שיצאו להילחם בהיטלר, ועמדו במערכות מלחמת הקוממיות, ורק לפני שנים מעטות שבו למשקם ולמשפחתם — והם נחלצו הפעם למע­שה שעוד לא נעשה כמוהו בתוכנו. הם הלכו לחיות יחד עם העולים בכפרים שהוקמו בחיפזון במרחבי הדרום למען הדריכם בעבודה, בחיי חברה, בעזרה הדדית, בחינוך ילדים, ביחסי איש ואשה, בחיזוק הבטחון הפנימי, בטיפוח האומץ היהודי ובהעמקת האחווה היהודית, שלא תהיה מליצה תפלה וכוזבת אלא אמת־חיים מתגשמת יום־יום ביחסי אחים ושות­פים לגורל ויעוד היסטורי.

צעירים אלה עזבו מושביהם וקיבוציהם ויצאו למושבי עולים, כי הם הבינו שאם לא נעשה שני העמים לעם אחד ושתי הארצות לארץ אחת — לא תהיה לנו ארץ ולא יהיה לנו עם. ומלאכה זו — מיזוג העם וליכודו והפרחת השממה וישוב הגבולות, תיעשח אך ורק על־ידי בני הארץ, או לא תיעשה כלל.

בראשית היה החזון

היה זמן ויצאנו לכל קצווי־הגולה, לכל העיירות והערים בהן חיים יהודים בנכר, והקימונו תנועה חלוצית. הלכנו ונענינו. לא הלכנו לחקלאים יהודים שיבואו לבנות כאן חקלאות יהודית. הלכנו לבני­עיר. לא הלכנו לבוני־ארצות. הלכנו לגמולי אדמה ועבודה, לעשוקי מולדת ועצמאות — ונוער יהודי זה בעיירות הגולה קם בו, הכושר והרוח, הרצון והעוז לשנות אורח חייו ולהניח במולדת יסוד לאומה מחודשת, בת־חורין, מעורה באדמתה, מתפרנסת מיגיע־כפיה ומבצעת חזון גאולה של דורות.

נוער זה איננו עוד. הוא נשמד. באה השואה הגדולה ומחתה מעל פני אירופה את היהדות שהני­חה בדורות האחרונים היסודות למדינת ישראל. חלק מיהדות זו לא נשמר אלא נכלא ונותק בחוזק־יד מהעם היהודי ומהארץ. נשאר עוד מרכז יהודי גדול וחופשי לנפשו בעולם החדש, אבל הוא חי באשליה שליוותה כל היהודים בארצות פזוריהם כשרק רווח להם מעט והוסר עול המציק.

ואנו מאמינים שלא לעולם יהיו היהודים המנות­קים — כלואים, ויום יבוא והשערים ייפתחו גם להם, והמונים ישובו. וגם מארצות הרווחה יבואו רבים, לאו־דווקא מתוך מצוקה ופחד, אלא מתוך צמאון לחיים יהודיים שיש בהם חירות אמתית ויצירה עצמאית. אבל הזמן דוחק. אנחנו נתונים במצור, ואויבינו מסביב חורשים מזימות להשמידנו בכל רגע, ועד שייפתחו שערי רוסיה לשבי־ציון ועד שייפקחו עיני הטובים והנאמנים שביהודי אמריקה — עלינו להחזיק מעמד ולהיות כשרים לעמוד בפני כל צר ואויב, ונוכל לעמוד בשער רק אם נהיה לעם אחד ומרבית ארצנו לא תישום. ודבר זה תלוי אך ורק באלה שהם כבר בארץ, ובראש־וראשונה בנוער המצטופף בחוצות תל־אביב וחיפה, נתניה ופתח־תקוה ושאר המרכזים שברצועה הצרה והצפו­פה שבין תל־אביב רבתי ובין חיפה רבתי. מה שעשה הנוער היהודי מעיירות פולין ורומניה, גרמניה וצ׳כיה ויתר מרכזי היהדות באירופה פגועת־השואה, לא ייבצר מהנוער שבערי ישראל ומושבותיה.

שמענו הערב דבר המתכננים והגרעינים העומ­דים ליישב ולבנות חבל לכיש. וטוב עשה החבר אליאב שהזכיר לנו בראשית דבריו הפסוק המחוכם: — אל יתהלל חוגר כמפתח. הגרעינים שהופיעו כאן עוד אינם חוגרים אפילו. אין לי כל־ספק ברצונם וביכולתם, אבל איני בטוח בהחלט שכל חבריהם הרשומים ייצאו לחבל ביום־הפקודה, ושכל היוצאים יישארו במקומם לצמיתות. ולא ניבהל אם בדרך ישרו כמה נושרים, ורכי־לבב ישובו לבתיהם. כך קרה הדבר בכל הישובים שהקימונו בשלושת הדורות האחרונים. ואני בטוח כי הנוער בישראל לא יכזיב.

ואס עלינו לזכור תמיד את הפסוק: — אל יתהלל חוגר כמפתח, עלינו לדעת גם מה שנאמר: סוף מעשה במחשבה תחילה. אין הדברים נעשים מאליהם, בלי חזון מדריך. מי שיכתוב תולדות מפע­לנו בארץ יאמר: בראשית היה החזון. החזון העלה ילידי־גולה לארץ. החזון הפך אנשים שהם ואבותיהם לא עסקו אף־פעם ביגיע־כפים לפועלים במולדת. החזון העתיק אנשי־עיר והושיבם על קרקע. והחזון יהפוך ארץ שממה — לחבל פורח רב־אוכלוסין.

עלינו ליישב לא רק הדרום אלא גם הצפון. הנגב הוא ריק ושומם, הצפון אינו שומם כל־כך, אבל ריק, ריק מיהודים. ומשום־כך הותחל בתכנון שני אזורי התיישבות, בדרום ובצפון, חבל לכיש וחבל תענך. ולא מחוסרי עבודה המחפשים סידור מתכוננים ליישב שני אזורים אלה. אחד מנציגי הגר­עינים אמר לנו דברים ברורים ומעודדים: — אנו כולנו מסודרים בעבודה כהוגן, ואנו עוזבים הכל למען ההתיישבות.

ההתיישבות האזורית היא גם מפעל וגם תנועה. ככל ההתיישבות העובדת תקיים ההתיישבות האזו­רית הערכים החיוניים של עבודה עצמית, עזרה הד­דית וזיקה לכלל, אבל היא לא תשתעבד לדפוסים הישנים, שנתגלו בהם בקיעים חמורים, ותכוון מעשיה וסידוריה לצרכי התקופה החדשה, לצרכי מיזוג גלויות, בטחון ועצמאות כלכלית.

ההתיישבות האזורית תעקור מתוכה נגע הפולי­טיזציה. זו תהיה התיישבות למען התיישבות, ולא התיישבות למען מפלגה. איש לא יישאל בהתיישבות זו על כרטיס המפלגה שלו. כלי מתיישב יכול להיות חבר באיזו מפלגה שהיא, וגם לא להשתייך לשום מפלגה. להתיישבות דרוש רצון חלוצי להפריח שמ­מה, להתפרנס מעבודת אדמה, לחזק בטחונה של המדינה ועצמאותה הכלכלית, ואם מפלגות שונות מתפארות ברצון חלוצי זה ודבריהן כנים וישרים — אין כל סיבה שחברי מפלגות שונות ובלתי מפלגתיים לא יוכלו להקים יחד מפעל התיישבותי.

מאמץ מתוכנן לגשור בין שני העמים

בהתיישבות האזורית ייעשה מאמץ מתוכנן לגשור בין שני העמים ולמזג אותם לעם עובד אחד. לא באשמת הוותיקים ולא באשמת העולים החדשים קיימים בתוכנו שני עמים שונים ונפרדים. אשמה בכך ההיסטוריה האומללה של עם מפוזר ומפורר בגולה. היינו מפוזרים בחלל והיינו מפוזרים בזמן. יש שבטי ישראל שהיו במאה השתים־עשרה וגם במאה השביעית, והבאנו אותם ארצה למאה העש­רים. ואין מטה־קסם שבכוחו אפשר לגשר ברגע אחד על פני תהומות של מאות בשנים ועל מרחקים של אלפי מילין. אבל עלינו לראות בכל חומרתה הסכנה של מרחקים אלה, ועלינו לעשות מאמץ נואש לאחה הקרעים במהירות הגדולה ביותר.

צעירי המושבים והקיבוצים עשו המעשה הגדול ביותר מאז מלחמת־הקוממיות. הם מצאו הדרך הנכונה למיזוג הגלויות, והדרך הנכונה היא כרגיל הדרך הקשה ורבת־היסורים, והם לא נרתעו מכל הקשיים. ומה שעשו צעירי המושבים והקיבוצים יעשו צעירי הערים והמושבות, ובהתיישבות האזורית יתיישבו בני הארץ עם עולים חדשים, והנסיון, הכיבושים והערכים של הוותיקים יעמדו לרשות החדשים.

תפקידים בטחוניים

על ישובינו הוטלו לא רק תפקידים משקיים — לבסס עצמאותנו הכלכלית, אלא גם תפקידים בטחוניים. ישובים חדשים יכולים להיות מקורות כוח וגבורה נוספים, הם יכולים להיות גם מקורות חולשה וסכנה שימוטטו בטחון העם. תושבי תל־אביב וחיפה ונתניה חיים באשליה מסוכנת אם הם סבורים שהם מוגנים ומובטחים. בלי בטחון לצפון ולדרום ולגבולות הארץ במזרח, בלי ישוב מבוצר ובוטח בכוחו בגליל, בדרום, בנגב ולאורך הגבולות המזרחיים אין בטחון לשום ישוב בארץ. כולנו יושבים בסירה אחת.

יש לציין לזכות העולים החדשים המעשה הגדול שהם בנו רוב הישובים החדשים שנוסדו לאחר קום־המדינה, ובזאת הזימו דברי ההבל של ״המתקדמים״ כביכול מיוצאי רוסיה וגרמניה, כאילו רק קוראי־גיטה ופושקין מסוגלים לעבודה־חלוצית. בין יוצאי מרוקו ובבל ושאר ארצות האיסלם יש חלוצים שאי­נם נופלים במאומה מטובי החלוצים יוצאי ליטא, פולין, צ׳כיה וגרמניה. בישובים חדשים אלה צפונה ברכה גדולה — וגם סכנה חמורה. הברכה היא התע­רות העולים בקרקע המולדת ובעבודה יוצרת. הסכ­נה היא בתלישות רבים מהם מערכי התרבות, הבטחון והחברה שטופחו בקרבנו לפני קום־המדינה.

מה שעולי־אירופה ספגו לתוכם במשך דורות — יש להקנות בזמן קצר לעולי הגלויות המרודות והנחלשות. בן כפר־יהזקאל סיפר לנו הערב ואמר: — הלכנו להדריך העולים בעבודה חקלאית, הלכנו להדריך אותם בחינוך ילדיהם, הלכנו להדריך אותם בבטחון. ועדיין לא מיצה כל מה שחסר לישובים אלה. ועלינו לדעת: ביום־פקודה — גורל ישובים אלה יהיה גורל המדינה. תל־אביב וחיפה לא יעמדו אם כפרי העולים לא יעמדו.

ובהתיישבות האזורית אנו רוצים למזג הנסיון, התרבות והאומץ של הנוער הישראלי עם צרכיהם וסיכוייהם של העולים החדשים.

בישוב חבל לכיש יש גם גשר ל״ארץ־השניה״, לנגב השומם והריק. אין חבל לכיש — נגב. אנשי הצפון קוראים נגב לכל מה שהוא דרומה מבאר־טוביה, כי הרבה שנים היה כפר זה גבול התיישבות­נו בדרום. לכיש היא בשפלה, בשטח הגבעות שבין הרי ירושלים וחברון ובין עמק החוף. הנגב משתרע מדרומה לבאר־שבע ומזרחה. וכשייבנה חבל לכיש עוד יעמדו מדרומו לאורך מאתים וחמשים קילומטר ויותר שממות הנגב. חבל לכיש מקרב אותנו לנגב הצפוני והוא מבצר מעמדנו לאורך הרי חברון.

ההתיישבות האזורית תיבנה על מכסימום של עצמאות כלכלית ועל מכסימום של בטחון אזורי. באיזור יקומו מפעלים משקיים וחינוכיים משותפים לכל ישובי האיזור. התכונות האקלימיות והפיסיות של האיזור ינוצלו לטובת כל הישובים באיזור, באמצעיו הוא. אם הערבים יתקיפו אותנו שנית — והאיזור יוכשר ויצויד להגנת עצמו בשעת צורך לא יהיו אלו עוד אותם הערבים משנת 1948. עלינו להניח כי אויבינו למדו משהו מכשלונם ומתבוסתם. הם משכללים אימוניהם, נשקם, ארגונם. והסכנה אינה רק מהנשק שקיבלו חנם מארצות־הברית. הם מסוגלים לקנות נשק בשוק לא פחות מאתנו. ואין כל בטחון שבסיבוב שני תוכל נקודה בודדת לעמוד על נפשה כאשר עמדה עין־גב בצפון או בית־אשל בדרום.

תוכנית ההתגוננות שלנו בנויה על מלחמה שתינטש בשטחי האויב. אבל עלינו להניח שגם האויב בונה לעצמו תוכניות כאלו. ועלינו להיות מוכנים לכל. ייתכן שחלק אחד של הארץ יינתק לזמןמה, ועלינו לדאוג לכך, שכל איזור יוכל לעמוד לבדו בכוחותיו ובאמצעיו הוא מכסימום של זמן. לשם־כך יש לציידו לא רק בכוח־אדם מתאים ובנשק הדרוש, אלא גם במקורות מזון וכוח־חשמלי ובמכ­שירי עבודה ותעשיה. כל איזור במדינה חייב להיות נושא עצמו במידה מכסימלית מבחינה כלכלית ובטחונית גם יחד.

נהרוס המחיצה בין עבודת־כפיים עבודת־הרוח

ובהתיישבות האזורית אנו שואפים להרוס המחיצה בין עבודת־כפיים ובין עבודת־הרוח עד כמה שאפשר. ברור שגם מחיצה זו לא תיעקר במטה־קסם, ולא נהפוך בן־לילה כל פועל וחקלאי לבוגר אוניברסיטה, וכל בוגר אוניברסיטה לפועל ולאיכר, אבל יש להפחית עד כמה שאפשר המרחק שבין עובדי־הרוח ובין עובדי־הגוף. מחוץ לאנשי־מדע מעטים הדרושים לחינוך מדעי או למחקר צרוף במוסדות מדע עליונים, על איש המדע ועובדי הרוח לשבת יחד עם העובדים ובין העובדים. יש זיקה הדדית בין השנים. על איש המדע להאציל ידיעתו ופרי חקירתו לעובדי אדמה ולפועלי החרושת, ועליו גם ללמוד מהנסיון המעשי של העובדים. מדע יש למצוא לא רק בספרים ובמעבדות, אלא בטבע ובעבודה ובנסיון יום־יום. ספר־החיים הוא הספר החשוב והמקום העשיר ביותר לכל איש רוח אמתי. אנשי העבודה ואנשי המדע והרוח זקוקים זה לזה ועלולים להפרות איש את רעהו במגעם המעשי המתמיד.

צעירי המושבים והקיבוצים והגרעינים שנתכנסו באשקלון הם גם ממשיכיו של המפעל החלוצי בהתיישבות־העובדת וגם מחדשיו ומרחיביו. הם לא יהיו כבולים לשיגרה הנפסדת ולא ייבהלו מהגערות ומהסילופים של ״נטורי־קרתא״ הנמצאים במחנה ״המה­פכני״. הם יודעים הקשיים שבדרכם, וילכו בו בלי מורך.

יכולתנו הכספית לא תפגר מאחורי רצוננו החלוצי

שר־האוצר שהוא גם ראש מחלקת ההתיישבות בסוכנות־היהודית הכביד קצת על לב המתנדבים והבטיח עזרת הממשלה והסוכנות בזהירות מסוייגת: נעשה עד גבול יכולתנו, אמר. גם זה אמנם לא מעט. לא הייתי אף פעם שר־אוצר ומעולם לא טיפלתי בפיננסים, אבל אם מעיז להגיד שגבול יכולתנו אינו סטטי ונתון למפרע. אם תנועה חלוצית זו שצמחה בארץ תלך ותגדל, אם עוד עשרות ומאות יתנדבו ללכת למושבי עולים, ועוד מאות ואלפים ייחלצו להפריח השממה — תרבה היכולת ויורחב גבולה. הרצון החלוצי של האדם העובד היה כל השנים הגורם הראשי והמרכזי בהתיישבות, ויכולתנו הכספית לא תפגר מאחורי רצוננו החלוצי. כמעט אין גבול ליכולת העם היהודי — אם צעירי ישראל ייחלצו לעבודה ולהתיישבות.

*

(דברים בכינוס גרעיני ההתישבות בחבל לכיש. אשקלון — 4.12.1954).

המלצות קוראים
תגיות