רקע
נתן אלתרמן
ערעור על רעיון נאה
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות

 

1

בפתיחתה של תערוכת-הציירים במגדל-דוד בירושלים הכריז שר החינוך והתרבות על תכנית שעלתה במחשבה להקים “קרית אמנים” בעיר העתיקה. הבשורה הזאת הובלטה בעתונות כעיקרו של טקס-הפתיחה וזכתה להדים חיוביים ביותר.

למעשה, כבר יש תקדימים לרעיון זה. קרית-אמנים קיימת, כידוע, מזה שנים בצפת. אפילו כפר נטוש שלם – כפר עין-הוד – כולו אמנות, ואין צריך לומר יפו הקדומה. לגבי זו קיימת גם חברה מיוחדת, משותפת למשרד התיירות ולעיריית תל-אביב, ומטרתה המוצהרת של חברה זו להוסיף ולפתח את חלקה הקדמון של העיר, “כמרכז לאמנות ובידור”, על ידי איכלוס השטח באמנים והקמת סטודיות, גאלריות ומועדונים אמנותיים.

קשה לומר, איפוא, כי ההכרח הוא שהעלה רעיון זה לגבי ירושלים העתיקה וכי ההספק האמנותי גולש על גדותיו עד כדי כך ש“קריות האמנים” הקיימות אינן מספיקות. היה מקום להניח כי אפילו רק מבחינה זו של היֵש המצוי כבר בעין, יכלה ירושלים העתיקה, שלאחר מלחמת-ששת-הימים, להיות נבדלת מערים קדמוניות אחרות על-ידי שהיא תוסיף לעמוד על תלה בלי קרית-אמנים. באה הצהרתו של שר החינוך והתרבות והפריכה סברה זו.

היקפה ופרטיה של התכנית, לגבי ירושלים, עוד לא נבעו, אך דומני שעוד לפני התפרסם פרטי הביצוע ראוי רעיון זה לתהות עליו לא רק מצד היותו מבחינה כמותית, כנ"ל, אלא אף מעצם מהותו. דומני כי יש בו כדי לעורר תהיה והתנגדות אף מפני נימוקים שהם יסודי עניניו של משרד החינוך והתרבות עצמו, כלומר מנימוקי תרבות ומנימוקים חינוכיים ואף מתוך נימוקים שבאמנות עצמה, במידה שהאמנות היא ענין שבטעם טוב.

 

2

מובן מאליו כי כל מתן עידוד לאמנים, אם על-ידי מילגות לסוגיהן ואם על-ידי סיוע לשיכון וכדומה, הוא ענין נאה. יכול משרד החינוך והתרבות ויכולה עיריית ירושלים להתיחס באהדה, ואפילו במידה של זכות-קדימה, אם רצונם בכך, לפניותיהם של אמנים המבקשים להשתכן בירושלים העתיקה (אם יש כאלה) ולראות בכך אחד הגורמים המסייעים לאיכלוס העיר העתיקה בתושבים יהודים כמקדם. אלא שתכנית זו, ששמענו מפי שר החינוך והתרבות, עיקרה אחר.

מדוּבר כאן לא על צד העידוד האישי לאמן ואף לא על האמנות עצמה, אלא על מסכת שלמה של יצירת הווי שמסביב לאמנות, הווי אשר לא טיבן המהותי של סימטות ירושלים העתיקה מחייב אותו, אלא טיבם הפיטוראֶסקי. כלומר, הדבר השטחי יותר מכל והמהותי פחות מכל הוא שעורר את הוגיו של רעיון קרית-האמנים לייחד לענין זה דווקא את סביבות הר-הבית והכותל המערבי.

אמנם כן, אָפיין הציורי, אולי אפילו ה“אֶכּזוֹטי”, של סימטות העיר העתיקה הוא יסוד חשוב, ובכל-זאת נדמה לי כי במידה שאנו מעונינים ליצור דימוי נכון של חידוש הישוב היהודי בירושלים העתיקה עלינו להיות מעונינים שהתנחלות זו לא תודגם על-ידי “תכנית אמנותית” כגון זו. עלינו לשים אל לב שרישומה של “קרית-אמנים” כזאת עשוי להיות רב יותר מתחומיה הגשמיים, שכן יסוד הראווה ה“יציג” שבה הוא מעצם טיבה ובכך היא עשויה לנסוך מצביונה על שטח רב ממנה עצמה ולהיות שלט בולט למדי, ואולי אף אחד הבולטים ביותר, לפי שעה, בהגשמת יישובה של ירושלים.

לא, איני רוצה לומר שקרית-אמנים היא ענין מופרך מעיקרו. אלא רצוני לומר כי העיסוק המאורגן, הממלכתי, בענין זה כיום, בסימטות אלה דווקא, בין קרעי חייהן החשופים והעשנים עדיין, הוא דבר שצרימתו אינה מוטלת בספק והיא כה בולטת וברורה עד כי סופה להכריז על עצמה גם אם לא נעיר ונעורר. יש הבדל רב בין צווי הריסה ופינוי והעברת משפחות ערביות, על-כרחן, אל שיכונים אחרים, לשם חישוף הכותל המערבי, או לשם נטיעת משתכנים יהודים שנעקרו ממקומות אלה בתש"ח, ובין צווי הריסה ופינוי לשם שיכוני סטודיו ומועדונים אמנותיים לבידור רוחני. מידת הכורח ומידת הצידוק אינן שוות בשני המקרים הללו. הן רחוקות זו מזו מרחק רב וברווח שביניהן מוצב ראי עקום, שבו מתעוותים לפרקים גם קוויהם של ענינים שביסוד.

ייתכן שאין צורך להסביר הרבה, כי מראה גיגיות-כביסה של משפחות יהודיות בסימטות העתיקות הללו, אשר יהודיהן נעקרו מהן בשנת תש“ח, ומראה פחי-האשפה וגרוטאות המסחר, הן סימן משכנע יותר, מצד הכורח והצדק של ההתנחלות, מאשר תמונות גואש ואקווארלים שתהיינה תלויות לאורך קירותיהן של סימטות אלו – כפי שהודגם למרבה חוסר-הטעם ביפו העתיקה, אשר כתלי-סימטות עתיקים ושחוקים מעוטרים בה כיום, לרגל שבוע האמנות, בציורי אמנים מתל-אביב. הנני סבור ש”קרית-אמנים" כזאת בסימטות ירושלים צריכה להיות מקום אחרון שאליו יש להביא תיירים מחוץ-לארץ כדי לשכנע אותם בטבעיוּת החיים היהודיים בעיר זו, אף כי משרד-התיירוּת ודאי סבור אחרת.

עלינו לדעת שגם תולדות כיבושה של העיר העתיקה הזאת, במלחמת-ששת-הימים, מחייבות אולי להימנע מתכנית זו. לא קרית אמנות ותיירות צריכה לבוא בעקבותיהם של הכובשים והנופלים, אלא חיים יהודיים כפשוטם וכיסודם, על חולין קדומים וחדשים שבהם, ועל פיח ועשן ושוק שבהם. כן, חיים אלה יש בהם מקום לכל, לשמחות ולעצב, לחגים ולתלאות, לדומן ולכסף, למצווֹת ולעבירות. יש בהם מקום גם לאמנות, אך לא לזו המקדימה את החיים ובאה במקומם, אלא לזו שצומחת יחד עמהם ומתוכם.

 

3

יש להוסיף ולהעיר כי סימנן של קריות-אמנים כאלו שבעולם – ואני מציין זאת כסימן-היכר בלבד ולא לשלילה או לגנוּת – הוא לאו דווקא בכך שהן קשורות קשר שבהכרה למקום שבו הן נטועות, אלא סימנן הוא בכך שהן בנות-חורין מקשרי-מקום ומצמידות אל נכסי-דלא-ניידי. אחד מסימניהן, ובכך כוחן וחיובן, הוא ניגוד לסביבה ולא ההתערות בה. קרית-אמנים כזאת לא תהא נאמנה לעצמה וליעודה אם יסוד החירות והכפירה בסובב לא יגבר בה על יסוד ההזדהות השרשית והבולטת. אכן, אף מבחינה זו ספק הוא אם דווקא זוהי התכנית הצריכה להיות אחת הראשונות לסמל בה את חידוש הקשר היהודי עם סימטות ירושלים העתיקה.

ראוי אולי להוסיף ולומר כי אף מבחינת סמל של תרבות אין להניח שקרית-אמנים כזאת עשויה להוסיף לירושלים העתיקה הרבה לעומת מה שכבר קשור בשמה ובמשמעותה של העיר הזאת בתחומי נכסי הרוח של היהדוּת, ובמה שנוסף לה משתי הדתות האחרות. המאמצים להוסיף לה כוח-משיכה תרבותי על-ידי קרית-ציירים יהיו מבחינה זו לא רק מיותרים אלא אף מגוחכים קצת.

משום כך, ומכל הטעמים האחרים, נדמה שמשרד החינוך והתרבות לא רק שאינו צריך להיות בין הוגיה ומבשריה של תכנית זו, אלא שעליו להשתדל ולמנוע את ביצועה במידה שיימצאו קופצים עליה. תכנית זו שרשיה כה קלושים ונופה כה מופרך עד כי בקלוּת אפשר להתנזר ממנה ולגנוז אותה. זהו רעיון שכדאי לוותר עליו.

המלצות קוראים
תגיות