רקע
נתן אלתרמן
מזכ"ל חדש – יעדים חדשים...
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות

 

1

היינו יושבים – סנדלפון ואני – על מרפסת של בית-קפה. פתאום שמענו קול צלצלי מגש מתעופף וכסא מתהפך וראינו ישיש חביב עובר ברחוב ונתקל באחד השולחנות המוצבים על המדרכה וכמעט הופך אותו על פיו, מתוך שהיה שקוע בכתב-עת שהחזיק בידו ועיין בו אגב הליכה.

הושבנו את הישיש על כיסא וטרחנו להשיב רוחו ולמחות עקבות הקפה שנשפך על מכנסיו.

תוך כדי שיחה נודע לנו שהוא תייר, מתיירי אומות העולם, אנתרופולוג מפורסם וחוקר-נוסע, בעל חיבורים חשובים בתולדות החברה האנושית הקמאית.

סנדלפון הציץ בינתיים בכתב-העת שנשמט מידו של הישיש וראה שזה הגליון האחרון של השבועון הנודע “טיים”.

תמה סנדלפון ואמר לאורח:

  • הייתכן שאיש-מדע דגול שכמוך יהא שקוע בשבועון פופולארי, עד כדי שלא יראה מה לפנים ומה לאחור, מה למטה ומה למעלה?

אמר המלומד הישיש:

מצאתי כאן כתבה אחת שיש בה תגלית ממדרגה ראשונה.

הוא נעץ אצבעו בקטע שריתק אותו, וראינו שזה נוסח השיחה עם מזכ"ל מפלגת-העבודה שלנו, אריה אליאב.

שאלנו מה התגלית, והתברר שהישיש מתכוון לדבריו של המזכ"ל על הפלשתינאים שהם עם-בחיתולים, או עם-שהוא-תינוק.

  • זר לא יבין זאת – דיבר הישיש המלומד בהתרגשות – אך עליכם לתפוס מה פירוש הדבר בשבילי, שהקדשתי כל חיי לחקר עקבות המבנים הקמאיים של החברה האנושית. אנו מכירים דתות במצב של התהוות, תנועות לאומיות בשלב של נביטה, זרמים אידיאולוגיים בראשית צמיחתם, אך אומה בחיתולים, או עם שעודו תינוק, זו לא רק מהות שעין לא ראתה אלא גם מושג שלא נודע עד כה, והוא חידוש גדול ונורא.

אמר סנדלפון:

  • בשבילנו אין זה חידוש. לוֹבה כבר הכריז על כך כמה וכמה פעמים.

נתמלא הישיש פליאה ושאל:

  • אתם קוראים לו לובה?

אמרנו: כן.

וסנדלפון הוסיף:

  • עיקרי מימצאיו פורסמו בחוברת.

שאל הישיש בשקיקה:

  • אפשר להשיג חוברת זו?

ענה סנדלפון:

  • סבורני שאפשר. לוֹבה הצהיר שהוא לא ישרוף אותה.

נתחלחל הישיש ושאל ברתת:

  • דורשים ממנו לשרוף את חיבורו?

אמר סנדלפון:

  • הפרטים לא הודלפו עדיין. לפי שעה נתפרסמה רק הצהרתו של לובה שהוא לא יערוך אוטו-דה-פה להשקפותיו ולא יעשה שריפה ברחוב הירקון 110.

אמר הישיש:

  • גם על דארווין בשעתו הסתערו כוחות הכנסיה והממלכה והמימסד, שלא לדבר על גאליליאו. אך בשׂורת העם-התינוק תנצח, שכן האמת סופה להבקיע.

בשלב זה של השיחה התערב בדברים צעיר רודם, שישב אל שולחן סמוך, ואמר לישיש המלומד:

  • האמת כבר הבקיעה והיא זועקת בראש חוצות. אנו גזלנו את ארצו של העם-התינוק הזה ועכשיו אנו מסרבים לתת לו הגדרה עצמית.

לשמע הדברים האלה נתרתח סנדלפון ואמר אף הוא לישיש המלומד, שהחוויר קמעה:

כבודו צריך לדעת שאותו תינוק קם עלינו להשליך אותנו הימה בשנת 1947, וזאת לאחר שהוא קיבל בשנת 1922 ארבע חמישיות משטח המנדאט ולאחר חלוקה שניה שנתנה לו שוב כשלושה רבעים מן השטח שנותר.

אמר הצעיר הרודם:

  • יש ניגוד וסתירה בין התנועה הלאומית היהודית, שהקימה את מדינת ישראל, ובין התנועה הלאומית הערבית, וזה שורש הסכסוך הטראגי במזרח-התיכון.

נזדעזע הישיש המלומד ושאל:

  • התנועה הלאומית הערבית אין לה מדינה משלה?

נתקצף סנדלפון ואמר:

התנועה הלאומית הערבית יש לה ארבע עשרה מדינות.

אמר הצעיר הרודם:

אנו מדברים לא על התנועה הלאומית הערבית הכללית אלא על התנועה הלאומית הערבית של העם-התינוק הפלשתיני.

אמר סנדלפון בחירוק-שיניים:

העם התינוק הפלשתיני יש לו מדינה ירדנית.

ענה הצעיר הרודם:

אנו מדברים לא על העם הפלשתיני של ממלכת ירדן אלא על העם הפלשתיני של הגדה המערבית.

תמה הישיש המלומד ושאל:

יש שני עמים פלשתיניים?

ענה הצעיר הרודם:

שאלה זו יאה לחכמות של גולדה מאיר ושל אבא אבן, הטוענים שאין מקום למדינה ערבית נוספת בין ישראל והירדן. טענות שווא. האמת היא שגם אילולא היה עם פלשתיני זה של הגדה קיים בתורת ישוּת לאומית נפרדת, היה עלינו להמציאוֹ. נקווה שהמזכ"ל החדש יעשה זאת.

שאל הישיש המלומד:

  • מה תשיגו על-ידי כך?

ענה הצעיר הרודם:

על-ידי כך נצא מן המיצר, שכן בדרך זו יהיה הסכסוך לא ענין שבינינו ובין האומה הערבית, בשל כברת-ארץ ששיעורה פחות מאחוז אחד משטחי הריבונות של הערבים, אלא ענין שבינינו ובין העם-התינוק שגזלנו את זכותו המדינית על מערב-הירדן, ומעתה, במקום להדוף כל נסיונות של מדינות ערב להשליכנו לים, נוכל ללכת, תוך רגשי-אשמה כנים ושקטים, ולהשליך את עצמנו היָמה במו ידינו, דבר שאיש מלבדנו לא יוכל, כנראה, לעשותו.

למשמע הדברים הללו קם הישיש המלומד ואמר תוך עצבנות ניכרת:

אני רואה שעלי למצוא את החוברת שדיברנו בה. מה שמה?

אמר סנדלפון:

יעדים חדשים לישראל…

 

2

חבילת המשוחחים נתפרדה ועד שקמתי גם אני ללכת ראיתי את ה“טיים” שנשאר פתוח על השולחן.

עיינתי בכתבה האמורה ושאלתי בנפשי אם אמנם צודקים הללו שטוענים כי המזכ“ל לא היה רשאי להביע בה דעותיו האישיות. לא, דומני שאין הם צודקים. שכן כבר היו דברים מעולם. גם לפניו היו בעלי תפקידים רשמיים ואפילו חברי ממשלה, שנתנו ביטוי לעמדה פרטית שלהם בשאלות מדיניות שנויות במחלוקת. אם יש כאן הבדל קטן, הרי הוא אולי רק בכך שה”טיים", כמסתבר, לא היה מעלה על דעתו להתענין בימים אלה באופן מיוחד בהשקפותיו של אריה אליאב דווקא, לולא נתמנה למזכיר כללי של הגדולה במפלגות בישראל. במקרה זה נערך הראיון באמת אך ורק עם האיש בתפקיד, עם האיש כנושא משרה, ושיעור ההצהרות האישיות שנשמעו מפיו הוא אולי רב מכל מה שהעולם פילל לשמוע בהזדמנות ראשונה זו.

האם זהו שורש הנימה הצורמת, הדוחה כמעט, שבכל הראיון הזה?

למעשה, זו הופעתו הראשונה של מזכיר מפלגת-העבודה בפומבי, והתבטאות ראשונה שלו, מאז המינוי, בעניני יסוד של המדינה והאומה. כך נתגלגלו הדברים שהופעה ראשונה זו באה דווקא בעתון אמריקאני והיא מכוּונת לא כלפי פנים אלא כלפי חוץ. יהא כך. לא המזכ“ל הוא שבחר בכוונה-תחילה בבימה זו ובקהל זה. רק זו צרה שהימים הם כה מתוחים והענינים שאריה אליאב דן בהם בראיון הם כה חשובים, ומשמעותם כה קשורה בשאלות חיים ומוות של האומה ושל המדינה, עד כי זריזות זו של אמירת כל האמת כולה, להיטות זו של מתן ביטוי מלא לתפיסה הפרטית, המענינת, הפיקאנטית אפילו, בנושאים המדיניים והלאומיים החיוניים ביותר, זריזות-להוטה זו היא כה בולטת עד כי לא לשווא מתעוררת בך תחושת רתיעה, כמפני דבריו של תינוק שנקלע אל בין זרים והוא מספר, במיטב הציוריוּת הרהוטה ומתוך הערכת ההקשבה, סודות מחיי המשפחה ומן המטבח ואף מחדר-המיטות. אין זו שאלת קונפורמיזם או נונקונפורמיזם של השקפות. זאת לא זאת. כל הטון, האווירה, היומרנוּת, ראוות-ההעזה הזאת לא לפסוח על שום ענין של יסוד, לומר הכל על הכל כנגד הכל, כל זה גורם לכך שמעולם לא נלווּ אל דבריה של אישיות רשמית ישראלית, בפורומים של חוץ, נימות דוחות כאלו שאתה חש בראיון זה של אריה (לובה) אליאב, שעה שהוא מגלה דעתו הפרטית המופגנת, המודגשת, האמיצה, החשופה עד תום, הן בענין “אבותינו” שהיו כאן והן בענין ירושלים, שאמנם סיפחנו אותה וזו כבר עובדה שאין לשנותה אך חלילה לנו מלהוסיף ו”לספח“, והן בענין דמות החברה הישראלית, העשויה להשתבש ולא להגשים את החזון הציוני, והכל תוך הדגשה שזו דעה אישית ושמעכשיו תיתן לו כהונת המזכ”ל אפשרות להפיץ את האידיאות שלו ברבים… לא מידת הלגיטימיוּת הרשמית של הופעה זו היא הקובעת, כאמור, ולא מידת הסכמתך או אי-הסכמתך לדעות שבראיון זה. אך אם יש בדברים אלה צימוק שראוי לעמוד עליו לגופו הרי זו אולי הצהרתו של אליאב כי הוא מייצג את הרוב הדומם, או הרוב השותק… דיבור זה, הבא לקבוע, למעשה, שדעותיו הפרטיות של המזכ"ל החדש הן נחלת הכלל, נחלת רובו של העם שהמנהיגים המקובלים אינם מבטאים אותו, דיבור זה, המוחק, למעשה, את כל אָפיין “הפרטי” של ההשקפות האמורות ועושה אותן ממש שופר לעם האילם, דיבור זה ודאי ראוי להיות נושא לבירור מיוחד ואולי אף להכחשה מיוחדת. אלא שבתוך התצוגה הפרטית הכוללת הזאת הרי זה באמת ענין שאינו מעלה ואינו מוריד.

המלצות קוראים
תגיות