רקע
נתן אלתרמן
א. הסבך המושלם
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות

 

1

אשה הרה – אם לשמונה ילדים – התפרעה לפני זמן בלשכה לעזרה סוציאלית בחיפה וגרמה זעזוע-מוח לאחת העובדות. המתפרעת סירבה להתחייב שהיא לא תוסיף להטריד את הלשכה, עד למשפט, ולכן נאלצה המשטרה לשים אותה במעצר-ביניים, על אף מחאות-הבכי של שמונת הזאטוטים ושאר נסיבות מקילות, המכבידות על הפתרון.

זו תמצית הדברים. תסבוכת זעירה ומושלמת אשר רק פרט אחד חסר בה: האשם האמיתי הנעלם. בדרך כלל עשוי סיפור קטן כזה להקפיץ אותך לרגע ממקומך, אך כיוון שאתה נזכר כי לפני ימים אחדים התפרע אב לעשרה ילדים בלשכה הסוציאלית של עיר אחרת, אתה חוזר ונרגע. ההכרה שזה מקרה אחד מרבים, כאילו גורעת מחומרת הענין. אולי משונה הדבר, אך כך הוא. זה מרגיע.

ואף-על-פי-כן, החלטתי לנסות ולשאול באיזה שלב משלביו של סיפור-מעשה זה נסתבכו התהליכים ואם אמנם אין עצה ואין תבונה.

לאחר בירור קצר הסתבר לי שלא החכמתי משהייתי בתחילה, ולא זו בלבד אלא הבנתי שגם העיריה וגם הלשכה ואולי כל שאר רשויות מדינת ישראל אינן חכמות בענין זה יותר ממני ויותר מן האחות הסוציאלית המחלימה מזעזוע-מוח.

שכן באמת אין, כנראה, מוצא מן הסבך.

מדוע?

מפני שהדבר הדרוש כיום לפתרון הבעיה, במקרה זה, הוא סך שלושת אלפים ל"י, על-מנת להשלים את החסר לאשה זו (לאחר הלוואה שניתנה לה) לשם שיכון אנושי לה ולילדיה.

ברור שאין סכום אסטרונומי, אך לא הסכום הוא עיקר אלא הכתובת. הגורמים כולם, הן “עמידר” והן העיריה והן הלשכה הסוציאלית, טוענים, וכפי הנראה בצדק, שהאשה, שאינה חדלה מלהציק להם, פונה לא לפי הכתובת הנכונה.

מה הכתובת הנכונה?

ברור שהדרך הנכונה וההגיונית ביותר היא לפנות לפי כתובת אבינו שבשמים. אך אפשר להבין לרוחה של האשה מרת-הנפש אם היא חוששת מפני אינסטאנציה גבוהה זו לאחר מה שאירע בלשכה הסוציאלית דלמטה.

אלה פני הדברים כרגע, וכיוון שהענין תלוי ועומד כדאי שנאמר, בשלב-ביניים זה, שתים-שלוש מלים שכוחן יפה אולי לגבי כל השלבים כולם.

 

2

קודם-כל: אשה זו, שאנו דנים בה, היא לכאורה הצד המבקש סעד ואילו המדינה ומוסדותיה הם הצד הנתבע לתת.

אלא שכך הדבר רק למראית-עין. למעשה – במידה שאנו מדברים על צד מבקש וצד נותן – ברור שהאשה המגדלת שמונה ילדים ועומדת להוסיף עליהם את התשיעי, נותנת לעם היושב בציון לא רק פי שמונה ופי תשעה מכל מה שהיא דורשת, אלא אף יותר מזה, שכן בעודה מבקשת סעד מן המוסדות, הרי היא, למעשה, המוסד החשוב מכולם והפורה מכולם והנושא את כולם על כתפיו, וכל זאת היא עושה בלי סגנים ובלי מנהלי-אגפים ובלי מזכירים ומזכירות, שלא לדבר על מכונית צמודה עם נהג.

כל מה שהיא מבקשת, למעשה, הוא כיסוי חלק מהוצאות אש"ל שלה כשהיא בתפקיד. אלא שאין היא בתקן.

ואם לגבי אש"ל כך, על אחת כמה וכמה לגבי שיכון.

ענין היותה בהריון גם הוא אינו רלבאנטי לסעיף זה של שיכון, שכן הילד התשיעי, העתיד לצאת לאוויר העולם, אינו אקדמאי ואינו בא מארצות-הרווחה, אלא הישר מבטן אמו. לכל היותר אפשר לומר שלא מגיע לו להישלח יחד עם אמו למעצר, לפני הולדתו, אך עד שאנו מתריעים על כך עלינו לזכור כי גם לאחות הסוציאלית לא מגיע זעזוע-המוח שנגרם לה ושאחד מששים ממנו היה צריך לזעזע מוחות אחרים.

רק נקודת-אור אחת יש בכל אלה. למרבה המזל אנו יכולים להיות סמוכים ובטוחים כי אשה זו, לאחר שתישפט ולאחר שתלד בשעה טובה, תוסיף לקיים ולנהל את המוסד שהוא עמוד-התווך של המדינה – ותוסיף לשאת בכל טרחו ומשאו, יחד עם תיק הפלילי שנוסף לה עכשיו על כל אלה, אף שלאמיתו של דבר אין זה תיק-פלילי שלה אלא של כולנו.

המלצות קוראים
תגיות