לוגו
3. דמדום אֶכּס- קתדרה
מיקום ביצירה:
0%

באוניברסיטה העברית בירושלים נערך כינוס מורים ודוּבּר בו על הסכנות הנשקפות לדמותה ולמהותה של החברה הישראלית מחמת הסכסוך היהודי-הערבי.

פרופסור יעקב טלמון השמיע שם דברי אזהרה מפני התפשטות השוביניזם והניהיליזם בחברתנו ומפני הנטיה להתעלם מן הבעיה האנושית הכרוכה במצב המדיני הנוכחי.

הוא תבע לא לשכוח כי מדוּבּר בבני-אדם ולא ב“שטחים” או ב“דימוגראפיה” ובהקשר זה הזכיר לפי תמצית-דברים שהובאה ב“על המשמר” – תכניות נאציות מוקדמות ל“עידוד הגירתם” של יהודים ולפתרונות דימוגראפיים וגיאוגראפיים שהועלו בשלבים השונים אשר קדמו ל“פתרון הסופי”. ההתייחסות הבלתי-אנושית, ראיית היהודים כאובייקט דימוגראפי – הם שאיפשרו את ההשמדה הפיסית.

אני מסופק אם משמעותה של גזירה-שווה זו בין שורש יחסנו לערביי הגדה ובין שרשי הפתרון-הסופי של היטלר לגבי יהודי אירופה, עשוי להיקלט במוחו של כל קורא שהוא.

המחריד שבאנאלוגיה הזאת הוא לאו דווקא הקיטרוג שהיא מטיחה בפניה של ישראל. המחריד שבה הוא הצידוק העיוני שהיא נותנת מבלי משים לצמיחת מחנות-ההשמדה הנאציים, על-ידי שהיא מפרשת את סבירותו והגיונו של התהליך שבסופו נדלקו הכבשנים.

לא לשווא אומר “על המשמר” שדבריו של פרופ' טלמון “היכו בתדהמה” את הנוכחים. הדמדום הפראי שבדברים אלה הוא כה שטחי ומנותק מכל קשרים של חומר ושל רוח עד שאין בו אפילו כדי לעורר התנגדות. יש מקרים שבהם אפילו הדיבה המכוערת ביותר אינה נראית אלא כקוּריוז בלבד. אין מקום לשאול אפילו אם יש כאן אחיזה כדי לתבוע את הפרופסור לדין על הוצאת-דיבה. לכן אחרי שאני מסיח דעתי לחלוטין מן הדברים עצמם, רצוני להעיר רק הערה אחת לגבי נקודת-מוצא שלהם.

פרופסור טלמון דורש, כידוע, להכיר בקיומו של עם פלשתינאי והוא טוען כי אם אין אנו נותנים לעם הזה “הגדרה עצמית”, הרינו נעשים שותפים לבעלי תורות ושיטות של “פתרון סופי”. הוא מזכיר לנו כי מדובר בבני-אדם ולא ב“שטחים”. אך מהי האמת? האמת היא שהמחלוקת עם הפרופסור טלמון היא כולה בכך שאנו מעיזים לראות את ערביי השטחים רק כבני-אדם, ואנו סבורים כי אם תובטחנה החירויות האזרחיות של בני-אדם אלה, אם יובטחו שויון-הזכויות וחופש הפולחן והרווחה הכלכלית ואפשרויות הקשרים בינם ובין שאר חלקי האומות הערביות, בכל המדינות שבהן יש לערבים ריבונות מדינית מלאה, אם יובטח כל זה, כך אנו סבורים, ואם לא ניתן בידיהם נוסף על כך – ואולי אפילו על-כרחם – מדינה ערבית נוספת שפירושה אישור בעלוּת מדינית על ארץ-ישראל – עשינו מה שעלינו לעשות לפי חוקי המוסר האנושי והלאומי. אלא שפרופסור טלמון אינו מסכים בשום פנים לראות בתושבים הערבים האלה רק בני-אדם, אלא הוא רוצה לכפות על כולנו, ויהי מה, שנראה אותם כישוּת לאומית מדינית, ושום זכויות-אנוש אינן חשובות בעיניו אם לא תובטח, יחד עם כל אלה, גם ערביוּתם של הדגל והשלטון והריבונות וכל המשתמע מכך. פרופסור טלמון מרבה, כידוע, להתריע על שוביניזם שלנו. אך יש גם איפכא-שוביניזם יהודי, ושעה שיסוד זה מצטרף עם דברי דמדום כגון אלה שהדהימו את שומעיו בכינוס המורים באוניברסיטה, הרי זה מעיד רק לאן עלול הלהט המוסרי המסולף להביא את בעליו.

אגב, אין, כמובן, בדעתי להתיימר ולחלוק על פרופסור טלמון בענינים שבהיסטוריה. אך כיוון שגם בני-תמותה רגילים יש להם גישה אל חיבורים אֶלמנטאריים של קורות העולם והאיזור, אציין בכל-זאת כי לפי מה שהספקתי ללמוד מתוכם מסתבר שאותה ישוּת לאומית פלשתינאית, שהפרופסור אינו חדל מלאשר את קיומה, יכלה ליהפך, אפילו בפרק-הזמן המועט שמאז מלחמת-העולם הראשונה, לחלק אינטגראלי של ישוּת סורית, או ישוּת עבר-ירדנית, או אפילו ישוּת עיראקית, הכל לפי כל אחת מאלף האפשרויות שעל-פיהן יכלו להסתכם – וגם הסתכמו לא פעם – תוצאות הסכסוכים והתחרות בין משפחות-המלוכה הערביות השונות, יחד עם תכניות המיפוי האזורי שנעשו על-ידי המעצמות בזו אחר זו. יכול פרופסור טלמון ללמד לנו היסטוריה ויכול הוא לפרשה כרצונו, אך אין בידו לשנותה. על-כל-פנים לא באופן רטרואקטיבי.