רקע
ישראל מהלמן
הדפסה מיוחדת מתוך פרקי למוד: הרצאות ביום העיון לזכר דוד ילין ז"ל
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: ירושלם: הוצאת בית המדרש למורים העברי בירושלם; תש"ה

שנערכו ביום השנה השני לפטירתו, בכ“ב כסלו תש”ד

 

א. אורות וצללים בהוראת שירת ימי הבינים

אין ביכלתי ואין ברצוני לקבוע הלכות פסוקות בהוראת שירת ימי הבינים. השוטף מרובה מן המגובש והשמא מרובה מן הודאי. אני מתכוון רק להביע כמה מחשבות, שהתעוררו בלבי בעת הלימוד ואחרי הלימוד.

איני יכול להסתלק מן הרשם שהמורה לשירת ימי הבינים לא השיג אפילו חצי תאוותו. אין התלמידים קוראים להנאתם בשעת הפנאי אף את מיטב שירת ימי הבינים, כגון של אביר המשוררים רבי יהודה הלוי. בקריאה אין להם עונג. ואם גם המורה עשה לפי מיטב יכלתו ולימד את תלמידיו כמה שירים מובחרים, גם פרש אותם לעמקם וגם הפך אותם לקנין רוחני, לא יצא ידי חובתו. העיקר⁻חסר. כי בשירה – הלימוד אינו אלא אמצעי, אמצעי לחשוף את היופי הפנימי שבשירה, להקנות הנאה בשעת הקריאה, לעורר תשוקה לקריאת שירים חדשים. ההגשים המורה לשירת ימי הבינים שאיפה זו? לדעתי – לא.

כמובן – אם נדון על הקנית השירה מבחינה אינטלקטואלית, נוכל לעתים לצין השג חשוב, הצלחה רצינית. בראשית שנת הלמודים מקבלים התלמידים שיר, מעיינים בו, הופכים והופכים בו, ואינם מבינים מה תמציתו, מה הרעיון העיקרי המובע בו. כל אחד רואה בו מהרהורי לבו: יש מי שמוצא בשיר תאור טבע, ויש מי שמוצא בו ענין “בינו לבינה”. המורה תוהה ומשתומם: מדוע מוציאים הקוראים דברי השיר מפשוטם? מדוע מגלים בהם פנים שלא כהלכה? אכן עומד התלמיד בפני חידה סתומה ואינו יודע פתרונה. ואחרי שנת לימוד מאומצת ישמח המורה הטוב על ההצלחה: ינתן עוד פעם שיר לקריאה, גם כן קשה הצריך לפירוש, והתלמיד המוכר, שלמד כהלכה, ימצא את העיקר. ובכן איזה משפט רשאים אנו להוציא על סמך נסיוננו המוגבל? אם הברכה שורה במעשה המורה, מכשיר הוא את התלמיד במשך הזמן לרכישה אינטלקטואלית של מבחר שירת ימי הבינים, אבל היסוד האימוציונלי חסר, ההתרשמות מהיופי שבשיר היא ממנו והלאה.

כי יש מחיצות בין הקורא בן דורנו ובין שירת ימי הבינים, מחיצות שאין בכחנו לבטלן אלא ל“עקפן”.

נקרא לדוגמא קטע מהשיר המפורסם של רבי יהודה הלוי, שיר ידידות המוקדש –לפי המסורת – לרבי משה אבן עזרא (זָכָה ור' חיים בראדי הכניסו ל“מבחר השירה העברית”) וננסה לנהוג לפי השיטה שאנו נוהגים בשעת קריאת שיר מודרני:

ידענוך נדד מימי עלומים, ונחל הבכי נחל קדומים;

הרב עם הזמן על⁻לא חטאה? ועם ימים? ואין עון לימים!

מלכים הם בקו⁻צדק ירוצון, ואין נפתל ועקש במרומים –

הזה חדש? ואין חבל חדשה, וחקיה באצבע אל רשומים,

ואיך ישנו דבריה? וכלם בטבעת ימין עליון חתומים,

וכל סבה מצואה במסבה, וכל חדש כבר היה פעמים!

ולא⁻חבר אנוש כי אם לפרד, להוציא מלאם אחד לאמים,

ולולא נפרדו מאז בני איש, אזי לא מלאה ארץ עממים. –

ויש דבר אשר ייטב וירע, ובו שקוי ורקב לעצמים;

בהתקצף אנוש יומו יקלל ויקב את רגעיו הזעומים;

והוא היום יברכוהו אחרים, אשר אתו יבלו בנעימים;

וכל מאכל בפי בריא כנפת – והנפת בפי חלה רתמים;

ודאג יחשכו אורים בעיניו ולא יראם והם לו נעלמים

כעיני יום שכן ענן עליהם לְנד משה, והם ירדות זרמים!…

ותוצאות הקריאה: אין כלל התרשמות אימוציונלית, אין כל הנאה לשמע הדברים; – איזו חידה מוזרה נצבת בפני התלמידים.

 

ב.

א) בשיר מודרני משרה היסוד המוסיקאלי הלך נפש. ועל ידי כך מקבל הקורא הכשרה לחיות יחד עם המשורר את החוויה. והנה כאן המשקל אינו ערב לאוזן; כל היסוד המוסיקאלי זר ומוזר.

לפנים, בשעה שחברת המשכילים היהודים בספרד היתה מעורה בתרבות הערבית, ודאי כל אחד מהם הרגיש במשקל המיוחד, בנגינה המיוחדת של השיר הזה, ומצא בהם עונג רב. לא כן עכשיו שהדברים נראים מוזרים ורחוקים. כן יכבד על איש המחונך על המוסיקה האירופית להאזין זמן רב לנגינה ערבית ולהתענג עליה. בשירת ספרד מכבידה ומפריעה הזרות עוד יותר. זו היא המחיצה הראשונה, אבל לא העיקרית.

ב) הטעם הספרותי השתנה במידה מרובה מתקופת ימי הבינים עד זמננו אנו. למשל, החרוזים החוזרים מראשית השיר ועד סופו, שפעם היו סימן לכשרון הגדול וגם יצרו הרגשת לוי נעימה בשעת הקריאה, – כעת חד⁻גוניותם מטילה שעמום. השינוי שבטעם הספרותי נטל ממנו את יפיו הראשון.

יתר על כן – באריכות השירים, שהיו פעם מפורסמים ככלילי שלמות, מוצאים אנו טעם לפגם. למשל, מי שינסה לקרוא בעיון את ה“קינה על מות ר' יקותיאל” של רשב"ג לעמוד על כל ציור ותמונה ולעקוב אחרי כל הרעיונות שבו, ינחל אכזבה מרה.

זו היא המחיצה השניה, שהיא תוצאה משינוי הטעם הספרותי.

ג) והעיקר… מה זר ומוזר לתלמידינו, שרובם התחנכו לפי “סגנון אירופה”, חוג התרבות העברי⁻הערבי (המשתקף בשירת חול בספרד), בעל דרכי מחשבה שונים, בעל אמצעי הבעה שונים, בעל משלים וצרופי לשון שונים. וזו –מחיצה" המפריעה ביותר. אם נשאל תלמיד, מדוע מתענג הוא על שירת הומירוס, שהיא “זרה” גם לפי תכנה גם לפי הציורים והמשלים שלה. ומדוע נרתע הוא בשעת קריאת שירת רבי שלמה אבן גבירול מפני זרותה – לא ידע להשיב ברורות, רק יעיר: דברים אלה יפים יותר, דברים אלה מענינים יותר. לא יעמוד על סוד זה שנתחנך בחוג תרבותי “מערבי”, ועל ידי כך דבר מה נעלם ממנו חוצץ בינו ובין שירת ימי הבינים.

אין לו לתלמיד בקיאות מספיקה במקרא ובמדרש כדי אפשרות להתענג על השימוש בקישוטי המליצה – בפסוקים ובשברי פסוקים. אם יקרא בשירו של רשב"ג על רבי יקותיאל:

"אכן מידעי זנחתנו מאד –

עד כי קראתיך אבי⁻זנוח".

יכבד לו לדעת שבספר דברי הימים נזכר שם יקותיאל אבי⁻זנוח ועל כן יחשב שהמשורר התכוון רק להביע שאיש חסדו שכחו וזנחו ולא ימצה את עמק המליצה. אך מי שנתחנך בחוג הערבי⁻עברי וידע היטב את המקרא העלה תיכף את זכר הפסוק והתענג על רמז זה. ואנחנו מוכרחים לבטל זמן כדי לרדת לכונת המשורר. השירים הקשים, שצריבים לפירושים, מקלקלים את ההרגשה הבלתי אמצעית, את הרושם האמנותי הראשון.

הרמיזות המרובות, ביחוד באמצעות שמות שבכתבי הקודש, אינן נתפסות בנקל על ידי התלמיד. אם הוא קורא

אמרו למוכיחי זמני: יחשו:

כי שמעה אזני דבר בן פלת (רשב"ג)".

אינו יכול להבין מה פירוש של דבר “בן⁻פלת” ואינו מעלה תיכף על דעתו שהכוונה לאון (=מרמה, שקר). הוא מביט בעינים תמהות ואינו מבין מה פירוש הדברים.

אפילו אם הוא קורא בשירת רשב"ג:

ונפל הרעם ובא בן אבינעם במים כבירים,

לא ישער שכאן הכונה לברק (“בן אבינעם”).

ולא זה בלבד, הציור הערבי, המצוי בשירת ספרד, שונה תכופות מהציור המודרני, ועל ידי כך התלמיד אינו תופס את הרגשת היסוד. לדוגמא: העורב בשירה הערבית בא לסמל את הפרידה. את הנדודים; ואילו לפי האמונה העממית הרווחת באירופה, מבשר העורב אסון קרוב, ביחוד מות. רגשות אחרים, מחשבות אחרות.. ועל כן מי שיקרא

"ערב כל גיל מלב כל דוד

העת לנדוד קרא עורב",

(משה אבן עזרא)

לא יתפוס מה הקשר בין העורב ובין הנדודים ולא יבין את החרוז בלי ביאור ארוך או קצר, ועל ידי כך הרושם הבלתי אמצעי ילך לאיבוד.

גם המשל הנאה והשכיח בשירה הערבית:

"אכן עלי שפכך דמי לבי שני

עדים: לחייך ושפתותיך (ר' יהודה הלוי)

צריך פירוש ארוך למדי: האודם שבלחיי האהובה ובשפתיה מעיד ששפכה דמי האוהב. הדברים אינם נתנים באופן בלתי אמצעי.

כך עומדים אנחנו בפני קושי מיוחד, שזקוקים אנו להרבה הסברות כדי לרדת לעמק השיר. ודא עקא. בשעה שאנחנו – אחרי מאמצים רבים – שוברים את ה“קליפה” ומגלים את ה“תוך”, באה לפרקים אכזבה חדשה. אותו ה“תוכן”, שהיה פעם חשוב בשירי ימי הבינים, עכשיו עבר ובטל ערכו.

דוגמא בולטת ישמשו שירי ההתפארות התופסים מקום נכבד בשירי ימי הבינים; ה“התנשאות” תחשב בעיני תלמיד נבון ובעל טעם לגסות, להפלגה משונה.

דברי ר' שמואל הנגיד:

"היתאפק אשר נפשו לבנה וכלבנה להתנשא יגעה

וישקט, עד אשר יאזר במתניו כנפיה, כאיש אוזר יריעה"

יעוררו תמהון או צחוק, אפילו המשל החריף והמקורי של רשב"ג:

"והם – לו אֻספו על כף נמלה

נגלים להיות ספק מלואו"

(אילו כל מתנגדיו היו מתאספים על גבי כף של נמלה, כי אז לא היו ממלאים כף זו). – לא ילהיב את הקורא הצעיר; יתכן שלא יתרשם מהחידוש ומהחריפות שבציור, ואילו ההגזמה תראה טפלה⁻בעיניו.

 

ג.

סכנה חמורה צפויה לנו: אם נְקַיים את השיטה המקובלת ונשתדל למסור לתלמידים את ה“מפתח” לשירת ימי הבינים וגם נעשה את הדבר בכשרון, יהפך – במקרה הטוב⁻הלימוד לעובדה אינטלקטואלית, המעסיקה ומחדדת את המוח, לפעולה שכלית שיש בה משום דמיון לפתרון חידות מענינות. וסוף דבר: במקום לעורר צמאון לקריאת שירה ובמקום להעניק את העונג שבקריאת שירה, נפתח את שכל הקוראים הצעירים. ולאחר שיגמרו חוק למודיהם ויבטלו מחובת הקריאה, לא יתעוררו ולא יעלו על הדעת לפתוח ספר שירים ולקרוא בו להנאתם. כי השיר – בלי התרשמות אימוציונלית – אינו מושך את הלב. בזה כוחו של השיר גדול, שהוא מפעיל את הרגש ומלהיב את הדמיון. ואם הוא נותן רק מזון למחשבה, עדיף ממנו מאמר פובליציסטי, עדיפה מסה פילוסופית. ולמה יבקש הצעיר את הפעולה האינטלקטואלית דוקא בשירה?

ובכן – מה המסקנה? הנגנוז את שירת ימי הבינים, ולא תשמש אלא חומר מחקר במכללה? לדעתי יש מוצא אחר, מוצא רצוי. אנו יכולים לבחור בעיקר באותם השירים, שאין חותם מיוחד של ימי הבינים טבוע עליהם, שערכם האנושי עומד וקיים ועם זה – הם מצטיינים ב“קלותם”, בתמימותם ובפשטותם. במקום שההרגשה עמוקה וכנה – מעטים שעשועי לשון וצעצועי ציור. שירת האבל של הנגיד, למשל, לא תפתח לפני הצעיר את העולם המוזר והפלאי של ימי הבינים, אבל תעמיד אותו על צער האדם המובע בצורה תמימה ונאמנה.

ואל תהיה דרך בחירה זו פשוטה וקלה בעינינו! הפיוט השיג בימי הבינים שיאים אמנותיים – לאו דוקא בשירת חול, בשירת טבע ואהבה, אלא בשירה “לאומית” ודתית (התחום מטושטש לפרקים!). ועצם המושג שירה דתית דיו לקבוע עמדה שלילית בלב הרבה תלמידים: מה ש“קדושה” נודפת ממנו נפסל למפרע. לא קל להלחם בתופעה שהיא פסיכולוגית וחברתית כאחת. ובכל זאת שומה עלינו לעורר הוקרה ליפי באשר הוא שם.

במקום שחזקה ההתנגדות להרגשה דתית, במקום שרווח זלזול במסורת דתית, והדת – לכל גילוייה – מוחזקת לריאקציה חברתית, קשה מאד להגיש את שירת הקדש הנפלאה של רשב“ג או של רבי יהודה הלוי, בלי להתקל בהתנגדות נפשית. ומשום כך מוכרח המורה לנסות קודם כל ל”גול את האבן מעל פי הבאר", באר הרגשות הדתיים התמימים, החבויים במעמקים. ודרושים טקס רב וסבלנות רבה מצד המורה, כדי להרוס את החיץ בין התלמיד הקורא ובין שירת הקודש. אבל אם מאמצי המורה יצליחו; אפשר יהיה לקוות להתקדמות רצויה בתפיסת מיטב השירה של ימי הבינים.

זה לדעתי מוצא רצוי, אך לא קל, מהמבוך. מהראוי לקרא שירים מעטים ויפים, שאינם צריכים לפירושים מסובכים, שירים שבהם החוויה חזקה ונאמנה. קמעא קמעא תתוספנה ידיעות בדבר המשקל, בדבר הסממנים המיוחדים של שירת ימי הבינים. המורה תופס בזה את המרובה – עלול להכל. מוטב לעורר צמאון לקריאה מאשר לרוותו. לאט לאט יתגלה הקסם שבשירת ימי הבינים.

 

ד.

לאחר שעמדתי על איזה מהקשיים הרציניים בהוראת השירה ורמזתי לאפשרות שיפור המצב, אציע תיקונים אחדים, שבכוחות משותפים נוכל לעשותם.

ראשית – יש צורך באנתולוגיה משובחה של שירת ימי הבינים, במבחר שיתאים לרוח אנשים צעירים בעלי תרבות, שבו יכונסו השירים היפים ביותר. אסור לחוס ולחמול גם על שירים מפורסמים ביותר, כגון: ה“תהילה” לר' שמואל הנגיד, שמטילים שעמום על הקורא. לא הפירסום כאן עיקר, אלא הטעם של הקורא המודרני, חובב השירה.

שנית – יש לדאוג להוצאות נאות של המשוררים המופתיים של ימי הבינים. כאשר יתעורר התלמיד וירצה להתיחד עם אחד המשוררים ולטעום טעם שירתו, מנין יקח ספרי קריאה? הדיואן של ר' יהודה הלוי היא יקר מציאות ויקר ערך ויד תלמיד לא תשיג לקנותו; שירי שלמה אבן גבירול ומשה אבן עזרא וט. אבו⁻אלעפיה – מרובי כרכים ומטילים אימה על קורא צעיר. הדיואן של רב שמואל הנגיד – יצא אמנם שלם וגדוש בכרך אחד, אבל אינו מנוקד, אין בו הסברה מספיקה והוא חתום ונעול בפני התלמיד, וההוצאה הקודמת (ע"י ר' חיים בראדי), המצטינת בכמה מעלות טובות⁻אין בה מבחר ואין בה שלמות.

באמריקה יצאו כמה קבצים מצוינים ביפים ובמראיהם החיצוני, בצרוף הערות ותרגום אנגלי, ברם עשויים הם לדחות את הצעיר העברי ע“י סדור השירים הלועזי – מימין לשמאל – כאילו התרגום עיקר והמקור טפל. לעת עתה, באין ברירה, מוטב להזמין הספרים שיצאו באמריקה, בעריכה טובה ובמבחר משובח (אמנם מצומצם!) – הכוונה ביחוד לשירי רשב”ג ור' יהודה הלוי – ולהכניסם לכל ספרית תלמידים. המראה הגאה, המבוא הקל, הבחירה הטובה עלולים למשוך לב הקורא.

ושלישית – מהראוי להגיש לתלמיד לקט מאמרים טובים, הדנים על שירת ימי הבינים, קובץ, שבו יאספו וירוכזו מיטב המאמרים והמסות, כגון של ר' דוד ילין על רשב“ג ועל משה אבן עזרא, של הד”ר ח.שירמן על שמואל הנגיד, של הפרופ' קלוזנר על רשב"ג וכו‘. אפילו המאמר – הישן קצת – של ד. קופמן על ר’ יהודה הלוי – ברכה רבה צפונה בו. בהיסוס רב יכול אני להמליץ על מאמרים נאים ומרפרפים כמו של וכסמן, שנתפרסמו בזמן האחרון.

לבסוף… ואם תשאלוני: למה אנו עמלים? האם כדאית אותה היגיעה המרובה, כדי לקרב את שירת ימי הבינים לדור החדש? אענה: כדאית… כי אנחנו נפגשים במיטב שירת ימי הבינים עם עולם יפה ונעלה, העתיד להעשיר ולרומם את נפש הצעיר הקורא. לעתים רחוקות באו בשירת ישראל לכלל ביטוי כה שלם וכה אמנותי – חרפת הגלות וכיסופי הגאולה; המרד בנכר והגעגועים לארץ הקדש, למולדת; יגון האדם ובקשת אלהים חיים. כל יהודי – גם החפשי, שאינו נתפס למשפטים קדומים אנטידתיים, – יוכל להתרשם משירה זו ולהתפעל ממנה.

המלצות קוראים
תגיות