רקע
ישראל מהלמן
זלמן רובשוב מורה למורים
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: קרית־ספר בע“מ; תשל”ג

בשנת 1920 נפתח, אחר הכנות ולבטים, הפידגוגין העברי בוינה. בשנים הראשונות לקיומו התרוצצו בו שתי מגמות: המגמה השלטת והגלויה – לפַתחו כמוסד גבוה למדעי היהדות ולהכשרת מורים, ומגמה שניה, חבויה ומעוררת תסיסה בעמקים, להגביר בו את יסודות החינוך ולהשליט בו כיוונים מודרניים בפידגוגיה ובפסיכולוגיה לשם הכשרת מורים מודרניים. עוד שנים אחדות אחר יסוד הפידגוגין נתקיימה פגישת תלמידים עם המחנך הפסיכו⁻אנליטי, המפורסם בשעתו זיגפריד ברנפלד, בענין שנוי התכנית ודרכי העבודה המעשית⁻החינוכית במוסד החדש. הנסיון לחולל מעין מהפכה חנוכית לא הצליח ושקע בשכחה, משום שהמגמה השלטת נראתה חיונית ואקטואלית יותר, והעיקר לא הבשילו התנאים החברתיים והכספיים להחזקת מוסד מודרני, כמעט מהפכני, להכשרת מורים עבריים.

הפידגוגיון קבע מאורע רב ערך לעצמו כמכון למדעי יהדות, בעל דרגה גבוהה; נכללו בו כמה שעורים בתורת הנפש ותורת החינוך, שלא הפכו כוח מעורר ומדריך, ורמתם לא היתה גבוהה.

הקרקע להתפתחות המוסד החדש היתה פוריה. התפוררות הקיסרות האוסטרו⁻הונגרית, בסוף מלחמת העולם הראשונה, ויסוד כמה מדינות לאומיות בתחומיה, עוררו בלב הציבור היהודי הלאומי תקוות ושאיפות ליצירת רשת בתי ספר ציוניים, שיתנהלו בעיקר בלשון העברית. ועם זה גברו הלכי רוח נלהבים, שהיה בהם משום דחיקת הקץ, לרגל הכרזת בלפור ולרגל ראשית העליה החדשה לישראל, שבה השתתפו גם תלמידים וסטודנטים יוצאי וינה. וגורם מסייע: בוינה נשארו שרידי פליטים מגליציה, ביניהם צעירים חובשי בית המדרש וכן תלמידי אוניברסיטה, שהיו נכונים לקשור את גורלם האישי בתנועה הציונית וראו בהוראת העברית יעוד לחייהם.

המוסד החדש הוקם ביזמתו ובהשראתו של פרופ' צ. פ. חיות, ששמש רב ראשי בקהילת וינה. הרב הצעיר היה אישיות רבת קסם והשפעה ונתפרסם כאיש מדע מובהק וכמנהיג לאומי, שכמוהו לא קם בוינה מאז הסתלקותו של תיאודור הרצל. מצוקת הדור וקול מצפונו התוו את דרך חייו. מי שנועד ע"י כשרונותיו ונטית לבו, להיות אחד מבוני חכמת ישראל, הקדיש את מבחר כוחותיו וזמנו למנהיגות ציונית ולפעולות הצלה וסיוע להמוני העם, שסבלו אחר המלחמה ממצוקה כלכלית ומדיכאון רוח. נערץ היה בחייו כמעטים בדורו, בעודו חי חיים אישיים צנועים, בלי להקים לו משפחה, ומת במיטב שנותיו. אישיותו היתה גדולה אין שעור מהיבול המדעי שהשאיר אחריו.

הפרופ' חיות היה האישיות המרכזית בפידגוגין – לא רק כמנהל אלא גם כמרצה. שעוריו בתנ“ך, שהיו מצוינים בעמקות ובהירות, ורוח פיוט רחפה עליהם, קסמו לא רק לתלמידים, אלא משכו גם אנשים בוגרים, חוקרים ומשכילים. בפידגוגין התרכזו חבר מורים מצוינים. פרופ' אביגדור אפטוביצר, חוקר חריף, שהתפרסם בחיבוריו המדעיים ובהוצאת ספר ראבי”ה, נתן שעורים בתלמוד ובפרשנות המקרא. כמורה היה בעל כושר מתודי מצוין. פרופ' סול ברון, שעתיד היה לבנות בנין שלם וחדש להיסטוריה היהודית, היה מן הצעירים בחבורה, והפליא את שומעיו בבקיאותו ובמשנתו הסדורה. צבי דיזנדרוק, שהשתתף עם ג' שופמן בהוצאת ירחון ספרותי ה“גבולות” (וינה 1918 – 1919), הרצה על הפילוסופיה היהודית בימי הביניים והתגלה כהוגה דעות מעמיק ומקורי. מ. א. ויזן, שיסד את הדקדוק העברי על שיטות חדשות מקובלות בחקר השפות השמיות, לימד את תורת הלשון, מהערות משלים מבדחים, ששילב בהרצאותיו, ניתן היה לנחש, שעוד מעט ויפרסם את ספרו (ביידיש) “חכמה און חריפות” (וינה 1927).

אל חבר המורים הצטרף בשנת 1922 זלמן רובשוב כדוצנט להיסטוריה יהודית והרצה למעלה משנה על התנועות המשיחיות בישראל. על רקע הפידגוגין התבלט כאישיות מיוחדת, לא רגילה. בתקופה זו נתפרסם כבר כמנהיג מפלגתי רב מרץ ועשיר כשרונות. ידוע היה כנואם מלהיב וכסופר שנון. בשנת 1918, בסוף מלחמת העולם הראשונה, התחיל להופיע בעריכתו הקובץ “אויף דער שוועל” (“על הסף”)1 ובחוברת הראשונה נתפרסמו ממנו שני מאמרים. בראשון, ששמש מעין מבוא “אין דער נייער אכסניא” (“האכסניה החדשה”)2 ניתח ניתוח חריף את מצב הפועל היהודי בגרמניה, ביחוד בזמן האחרון, והתוה קוי יסוד לפעולת מעמד הפועלים היהודיים בגרמניה. במאמר האחרון “דריי נעמען” (“שלושה שמות”)3 הספיד בצורה מקורית ובלבביות את דוב בער באראכאוו, שנפטר לפני זמן קצר. תשומת לב עוררה חבורת פוליטית “געהן אדער ניט געהן צום ציוניסטישען קאנגרעס?” (“להשתתף או לא להשתתף בקונגרס הציוני?”)4 ז. רובשוב התגלה כפולמוסן חריף, שנאבק עם דעות מדעות שונות (עקרוניות וטקטיות) הרווחות במחנה הפועלים היהודי, לפלגותיו, ועיקרן – התנגדות להשתתפות בקונגרס הציוני. ההצטרפות של מנהיג פועלים, איש “פועלי ציון”, אל חבר המרצים במכון למדעי היהדות – היה בה משום חידוש מפתיע. רוח ההרצאות היה מדעי טהור, ולא היה בהן רמז לתעמולה, אבל מורגש היה בהן משהו מלהט המנהיג הפוליטי⁻המפלגתי.

במהרה נתגלה המורה החדש כאדם שופע חמימות וכנואם מפליא את שומעיו. יש שהתפעלו מצורת הנאום ויש שהסתייגו ממנה. ההרצאה שהיתה רוויה התלהבות, לפעמים פתוס ריטורי, ומלווה תנועות רחבות, התאימה לדעת המסתייגים יותר לקהל ענקי מאשר לכיתת תלמידים.

רושם חזק עשו החידושים המקוריים בדרכי מחקרו ובמסקנותיו. ז. רובשוב היה מהראשונים, שחדרו לעמקי התנועה השבתאית וספיחיה והתחקו על שרשיהם. מורגש היה – תהום רובצת בין הערכתו של ההיסטוריון גרץ, שדן את התנועה השבתאית ברותחים כמעשה תעתועים, היות שלא הוקיר את הכוחות האי⁻רציונליים בהתרחשות ההיסטורית המופלאה, ובין גישתו של ז. רובשוב, שראה בשבתאות תנועה עממית⁻לאומית עמוקת שרשים.

עוד כעשר שנים לפני שהוזמן ז. רובשוב להרצות על התנועות המשיחיות בפידגוגין, פרסם את תוצאות מחקרו באנציקלופדיה היהודית⁻רוסית בהוצאת ברוקהויז⁻עפרון (כרך 13) ובמאמר רב ענין לתולדותיו של שמואל פרימו, מזכירו של שבתי צבי, בשם “סופרו של משיח”5. האופיני לחוקר ברוח החדשה הוא הסיום “מתוך שרעיון הגאולה והתחיה היה רחוק מבני דורו של גרץ, מתיחס הוא אל כל התנועה המוטעית, אבל הנפלאה במינה אותו יחס, שנשאר לו בירושה מר' יעקב עמדין ונתקדש ע”י משה מנדלסון.

ואולם, כשם שנשתנה בימים האחרונים היחס לתנועה הבעש“טית, באופן שנתעשרנו על⁻ידי כך באוצר חדש של יצירה עממית, כך עתיד להשתנות גם היחס אל התנועה השבתאית באופן שיתגלו לנו בה (עם כל טעותה העיקרית)6, מעינות תהום של כוח לאומי חי ורענן, מלא לשד האמונה וגעגועי הגאולה”.

בתקופת פעולתו של זלמן רובשוב בפידגוגין יצא לאור ספר נאה, מלבב בתכנו ובצורתו, פרי מחקר באחד מספיחי השבתאות המסואבים והפרובלמטיים ביותר, בשם “על תלי בית פרנק”7. באופיבך בגרמניה בקר את משכן משפחת פרנק – “המצודה”, עיין בהארכיב הכולל של עדת הסתר: בספרים מקצועיים, בעתונים והעתקי מאמרים מעלונים נידחים, והתבונן אל התמונות המרובות. כן הסתכל באי אלו בתים מחוץ “למצודה”, שבהם ומהם הפיצו חסידי פרנק את תורתם. את פרי המחקר ואת רשמי הסתכלותו מסר בתיאורים פיוטיים, מושכים את הלב, בלוית תמונות, עתיקות וחדשות.

והיחס של ז. רובשוב אל הכיתה השנואה והבזויה בקרב היהדות – אנושי הוא, על אף התנגדותו “אכן, זר לי המקדש אשר בין שממות הריסותיו אעמודה אולם אחי הם אלה שנמלטו הנה על נפשם, אחים שסרחו ובגדו ושבעו [ונשבעו] לשקר וקטרו לבעל, אולם – בני עמי!” (עמ' 3).

נלבבים הם דברי ז. שזר על תמונת חוה, בתו ו“יורשת כסאו” של יעקב פרנק, שהרבו לנבל את זכרה כפרוצה ומנוולת. “בהירים ומלאים אור הם פניה הנאוים של האצילה הצעירה והגאיונה. תוי פניה בולטים וגלויים, כאלה של פני אביה, אולם מה רבה היא העדנה והאפרתיות השפוכה עליהם… מבטה שלו וגא ובטוח, מבט מלכה בת מלכה. אף שמץ אין כאן מפריצות זולה ותאותניות גסה…” (עמ' יא–יב).

גם מספר זה אפשר ללמוד לא רק על עבודתו המדעית של ז. רובשוב והשקפת עולמו האצילה, אלא גם על טיב הרצאתו ועל דרכו כמורה ליחיד ולעם.

הדמות של זלמן רובשוב, שהתמזגו בה חוקר מקורי, נואם מזהיר ומנהיג פוליטי נלהב, נתגלה ביחודה ובחשיבותה לתלמידיו – לחלקם בשעת המגע הראשון ולחלקם אחר שנים. יחיד ומיוחד היה זלמן רובשוב כמחנך, כמורה למורים.


  1. ברלין 1918  ↩

  2. המחבר: ז. רו – שאוו.  ↩

  3. חתם בשם ר' זלמן.  ↩

  4. ווין 1921.  ↩

  5. השילוח, כרך כ“ט, תמוז תרע”ג (1913). נדפס מחדש בקונטרס מהודר מטעם “מוסד ביאליק” בירושלים תש"ל.  ↩

  6. המילים המסוגרות תוספת הן מידי העורך יוסף קלוזנר. עי' ג. גרסל: על פעלו המדעי של זלמן שזר (מילאנו–ירושלים).  ↩

  7. ליפסיג תרפ"ג.  ↩

המלצות קוראים
תגיות