רקע
נתן אלתרמן
המומחים־לחופש
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: הקיבוץ המאוחד; תשל"א

 

1

בעתונים וברחוב מופיעה בימים אלה מודעת־פרסומת לקראת הצגת־תיאטרון העוסקת במשפט־הרוזנברגים הנודע, שנערך בארצות־הברית בשנות החמישים.

בראש המודעה נקבע כעין מוטו, או פסוק של פתיחה־ומיצוי, והוא: “אשמות־שווא בשירות המישטרים”.

ללמדך שנושא ההצגה נתפס כאן לא כענין מובדל לעצמו, אלא כתופעה בעלת משמעות כללית יותר.

ברור, כי אין לערער על גישה זו. רבים בעולם סבורים עד היום כי משפט הרוזנברגים עיוות את הדין והיה כולו פרי של היסטריה שתקפה את אמריקה בימי מאקארתי. אין ספק כי מנקודת־השקפה זו ראוי בהחלט לעשות את הפרשה הזאת, שזעזעה בשעתה את האדיר במישטרים הדימוקראטיים, חומר להכללות ולהסקת לקחים.

אין אני מכיר את המחזה ואיני יודע דבר על מחברו והשקפותיו, אך הנני נוטה להאמין למפיק ההצגה, שעה שהוא מסביר (בשיחה שנתפרסמה ב“דבר השבוע”) כי יש בהצגה זו ענין מיוחד גם לקהל הישראלי, הצריך ללמוד ממנה כיצד להיזהר מפני סכנות צפויות של ציד־מכשפות.

אמנם, תוך כדי הטעמת האקטואליוּת הישראלית המיוחדת של הנושא, מוסיף המפיק וקובע אפילו מסמר בזו הלשון:

“איני רואה – כך הוא אומר – הבדל עקרוני בין מאקארתי ובין הופעת איש מסויים בישראל”.

אלא שלשון־חידות זו אינה ענין לדיון מהותי. על־כל־פנים, לפי טיבו של הניסוח, נראית רמיזה מעורפלת זו כשייכת יותר לאותו נוסח של “אשמות” שהן נושא ההצגה, אשמות שבמקרה זה אמנם אינן “בשירות המישטרים”, אלא בשירות הדיבה, או בשירות אָפנת הרגע, או אפילו פשוט בשירות הקופה הצריכה תוספת אקטואליוּת.

אין לערער גם על “ההשלכות” הקושרות את נושא ההצגה עם זכר המישטר הנאצי. באחד הצילומים, מתוך ההצגה העתידה, אנו רואים נאצי במדים (כנראה איש גסטאפו) דורך במגפו על גבי אדם הזוחל לפניו על ארבע, ואין זו תזכורת מופרכת. הנאצים, לפני עלותם לשלטון, ואף בימים הראשונים לשלטונם, נעזרו הרבה בעלילות־שווא, ושריפת הרייכסטאג היא עד היום שם־דבר. ראוי רק להעיר, כי דווקא בשעה שהממשלה נכונה בידיהם, כלומר, בעת היותם ל“מישטר”, לא נמנו “אשמות־השווא” בין כלי־המשחית המובהקים שלהם. על־כל־פנים, בגדול ובמובהק שבפשעיו לא נזקק המישטר הנאצי לאמצעים אלה. שעה שהוא השליך את היהודים אל מחנות־המוות, בעוון היותם יהודים, לא היתה זו אשמת־שווא. זו היתה עובדה אשר הממלכה וחוקיה, שנהפכו למכונת־רצח, קבעו אותה כסיבה מספקת להשמדת עם.

 

2

לעומת זאת, אם קיים בתולדות הזמן החדש מישטר אשר הפסוק “אשמות־שווא בשירות המישטרים” מעלה אותו על הדעת מיד, באסוציאציה ראשונה, הרי זה המישטר הסובייטי. לאחר הוועידה העשרים נעשה סימן זה מקובל על הכל, וכיום, לאחר תקופה מסויימת של היסח־דעת, נוספה לו אקטואליוּת מחודשת, עם פרשת פראג ועם פרסום ספרי העדות החדשים (של אלמנת סלאנסקי ושל ארתור לונדון) ועם בריחתו של קוזנייצוב וכיוצא באלה.

שעה שאנו רואים, איפוא, על גבי המודעה שתי זרועות מושטות זו לקראת זו ומתאחדות בלחיצת־יד, ובכפות ידיהן השלובות מפרפר קרבן האדם הקטן, האזרח חסר־המגן, הרינו מזהים את הזרוע האחת, לפי צבעי הדגל האמריקאני שעל שרוולה, ואילו הזרוע השניה, אף שאינה מזוהה במפורש, מסתברת כזרוע המישטר הסובייטי.

כאן, לכאורה, צידוקו הטבעי של הפסוק “אשמות־שווא בשירות המישטרים”, אך כאן, למעשה, גם האבּסורד המובהק שבו.

חישופו של אבּסורד זה עשוי ללמד גם על מידת הרצינות שבה עלינו להתייחס לפעמים לסמכותם של חוגים מסויימים בעניני חופש וחירויות־האזרח ולטיב הכשרתם ומומחיוּתם המיוחדת להיות מורי־הוראה בתחום זה וללמד לכולנו מהו החופש וכיצד לשמור עליו ולהילחם לו.

 

3

כדי לפרש את הדברים נציין קודם־כל כי למראה הזרוע האמריקאנית והזרוע הסובייטית שבפלאקאט ולמראה הקרבן הזעיר המפרפר בכפות־ידיהן השלובות, יש להזכיר הבדל קטן שלא בא כאן לכלל ביטוי.

ההבדל הוא בכך שבכל שנות עריצותה של הזרוע הסובייטית הזדהו כיתות מובהקות של נאורים ומתקדמים בעולם, וגם אצלנו, לא עם הקרבן המפרפר במלכודת האגרוף המוחץ, אלא דווקא עם האגרוף עצמו. הזדהוּת זו באה לידי ביטוי גם בהפגנת חרשוּת גמורה לגבי אנקות הכלואים והמומתים והמתוודים במשפטי הזוועה וגם להט של תשואות וקידות חן־חן ל“כוח הכוח”.

יש להוסיף כי שתי מידות אלו, גם החרשוּת לגבי אנקת הנרדף וגם התשואות לרודף, באו לאו דווקא מתוך אמונה שלימה ש“אשמות־השווא” הסובייטיות הן אמת מוחלטת, אלא בעיקר מתוך שאשמות אלו היו בשירות המישטר. זה היה צידוקן. העובדה כי אשמות אלו שירתו את המישטר היה לנאורים ולמתקדמים שלו, ולדומיהם בעולם, אישור הפוטר אותם מחובת מחאה והגנה על הקרבן. יתר־על־כן, עובדה זו עוררה אותם לשפוך חמתם על כל מורדי אור שהעזו להביע אהדה לקרבות ולא לתליינים.

 

4

ראוי להוסיף כי הסכמתם של מתקדמינו לאותה שיטה של “אשמות־שווא בשירות המישטר”, היתה הסכמה כה טוטאלית עד כי כשבאה שעת ההתפכחות, התחוללה התפכחות זו לא מכוח העובדות שטפחו על פני כל, אלא רק משום שחישוף “ההסתאבות” וגינויה באו מפי המישטר עצמו לאחר שהתחלפו השליטים. מה שלא עשו שנות דור של עריצות אפלה עשה נאום אחד של חרושצ’וב בוועידה העשרים. כשם שנאורינו קיבלו את “אשמות השווא בשירות המישטר” בלא חקירה ודרישה, כך קיבלו עכשיו בלי חקירה ודרישה את ביטולן וגינוין, רק משום שהדבר יצא מפי הגבורה.

העובדה שכמה וכמה מבין אותם נאורים ומומחי־חופש – לאחר אותה תקופת הכשרה והתמחות של שנות חרשוּת מוסרית ופוליטית שאין דוגמתה – חוזרים עכשיו, לאחר התאוששות, להיות מורי־הוראה לציבור בעניני חירויות האזרח, ללמד אותו להבדיל בין טוב לרע ובין עבדוּת לחירות ובין אור לחושך, ולעוררו, כבני־סמך, על סכנות הנשקפות לדימוקראטיה, עובדה זו היא קוּריוז שאין צריך לפרש ממדיו ומשמעותו. מסתבר כי אותו שכרון אטום ולוהט שמנע בעדם מלתפוס בשעתו את היסוד המרתיע והאפל שבעמדתם, הוא המונע בעדם כיום לראות את נימת הגיחוך שבה.

משום כך, שעה שמפיק ההצגה “כוח הכוח” – המשתלב תכופות השתלבות פעילה ונמרצת הן בקו הכללי של לוחמי החופש הוותיקים שלנו והן במיפגניהם הפוליטיים החולפים – קם ללמד לציבור בישראל מהי חשיבותה של חירות רוחנית וכיצד יש לשמור עליה ובאיזו מידה אנו מתקרבים לתקופה של ציד־מכשפות והיכן עלינו לחפש את מאקארתי על־מנת להוקיעוֹ ולהיזהר מפניו – שעה שהוא מלמד את כל הדברים האלה, הרינו מהרהרים כי ההצגה “כוח הכוח” יכולה להיות חשובה וראויה לכל הכבוד, אך כדי להשתכנע מן הפרשנות הזאת ובעיקר כדי להצדיק את נימתה האפוטרופסית המייסרת והמפחידה, דרושה מידה רבה של כוח המוח.

ומלים מספר לענין עצמו: רבים סבורים, כידוע, כי הזוג רוזנברג לא היה אשם בריגול. אך גם כשאנו מסכימים שהיה כאן קשר של השירות החשאי שגרם את עיווּת הדין, הרי העובדה היא כי העתונות החפשית ודעת־הקהל, אף באמריקה עצמה, היו מכשול כה מוחשי ותקיף נגד עיווּת זה, עד כי מסלפי המשפט לא הגיעו אל מטרתם אלא לאחר מאמצים לאין קץ, כשלשונם ממש שלוחה החוצה מרוב יגיעה, ויש לפקפק אם היו יכולים לחזור מיד שנית על מיבצע כזה. רק מתוך עירבוב גמור אפשר לדבר בהקשר זה על אשמות־שווא בשירות המישטרים, ולהפוך את משפט הרוזנברגים סימן־היכר משותף ואות־ התראה משותף לדימוקראטיה האמריקאנית ולמישטר הסובייטי, למשל, אשר “אשמות־השווא בשירותו” שילחו מיליוני אדם אל מחנות־עבדים והמיתו רבבות באין דין וסחטו וידויים שאין משלם בקורות אנוש.

אם ניתן דעתנו על כך ואם נוסיף על עירבוב זה של מין בשאינו מינו את דקדוקי הסלקטיביוּת הבררנית והיודעת לקבוע תמיד איזה מקרי־דיכוי ראויים לעצומות־מחאה ואיזה מקרים “שווים פחות”, נבין אולי כי יש ייצרי חופש אשר מידות טשטוש־ההבחנה ועיווּת כושר־השיפוט הכרוכות בהם מסוכנות לחופש ולזכויות־האזרח לא פחות מכל מאקארתי משוער.

המלצות קוראים
תגיות