רקע
נתן אלתרמן
ג. היסטוריה שלא במקומה
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: הקיבוץ המאוחד; תשל"א

אסיפת סטודנטים בפראנקפוּרט, שבה עמד לנאום השגריר הישראלי בן־נתן, לא נתקיימה. היא פוצצה על־ידי צעירים מן השמאל־החדש בסיוע רב של ערבים ובסיוע קל יותר של אנשי “מצפן”. לאחר שההפרעות נמשכו שעה ארוכה, אמר השגריר בן־נתן כי אם לא תתקיים האסיפה יהא זה מאורע היסטורי בתולדות גרמניה, שכן בפעם האחרונה אירע דבר כזה בשנת 1934.

על אף הערה זו המשיכו הנאספים לקרוא “הא הא, אל־פתח כאן” ודרשו מן השגריר כי יחזור בו מן הכינוי “ניאו־נאצים” שהוא הטיח בפניהם לפני שנה.

פיצוץ אסיפה הוא, כמובן, ענין רע, והדבר מעיד על איבתו הגוברת של השמאל־החדש לישראל ועל השפעת התעמולה הערבית. אך דומה כי בצדק לא השפיעה על הנאספים הערתו של השגריר בדבר שנת 1934.

התפרעויות השמאל־החדש והסטודנטים אינן אָפייניות לגרמניה דווקא ואינן נושאות חותם אנטי־יהודי דווקא. בפראנקפוּרט עצמה אירעו התפרצויות הרסניות הרבה יותר נגד אנשי “המימסד” הגרמני, ובאמריקה מפוצצים כיום לא רק אסיפות, אלא מחריבים אולמי־הרצאות וגוררים משם את המרצים או מכריחים אותם לטפס ולצאת בעד החלונות.

במידה שיש להן לתנועות השמאל־החדש נימה של אופי פאשיסטי, בין שאר נימות המשמשות בערבוביה, הרי אין זה ענין של ניאו־נאציזם דווקא וההתקפות של הסטודנטים הגרמניים על הקאנצלר קיזינגר, אשר שגרירנו מאומן אצלו, התקפות שעיקרן גינוי עברו של הקאנצלר1, אף הן אינן מעידות על חזרה אל שנת 1934. פיצוצה של אסיפה כזאת יכול היה להתרחש בכל מדינה אחרת ומסתבר כי אם הזכיר השגריר את ימי עליית הנאצים לשלטון עשה זאת בעיקר מפני “חן המקום על יושביו” ומפני שהביא בחשבון את אופי הסביבה ואת תולדותיה המיוחדות.

אלא שכאן אנו מגיעים לעיקר. השגריר הבליט כאן סמיכות היסטורית, שאינה מחוייבת המציאות, בעוד שהוא מתעלם, במקרים אחרים, מן הרקע ומן הנסיבות המחייבות סמיכות זו הרבה יותר. ההיסטוריה ואופי־הסביבה נעשים נוכחים ונוסכים טעמם באירועי ההווה לאו דווקא ברגע הרצוי לנו. דומה שאם יש מקום להזכיר את שנת 1934 ואת המאורעות שבאו אחריה, הרי על רקע זה נראית, למשל, הצגת “טוביה החולב” בפני קהל גרמני אלמוני, כמאורע הרבה “יותר היסטורי” מאשר פיצוצה של אסיפה על נושא המזרח־התיכון. אותה תזכורת שהזכיר השגריר לסטודנטים של השמאל־החדש את שנת 1934 היא בכלל חלק מנטייתנו, של כולנו, לדקדק עם ההיסטוריה הגרמנית ולדאוג לה יותר משאנו מדקדקים עם ההיסטוריה היהודית. זכרון הנאציזם הגרמני, כרקע, שייך להצגה הגרמנית־ישראלית של שלום־עליכם (הצגה שהשגריר רואה בה תופעה יהודית גאה) ולהרבה אירועים אחרים, שהם תמצית הצרימה המרתיעה וששגרירנו הוא אחד מתומכיהם, ואילו הסמיכות שבין אותו רקע ובין התפרעות הסטודנטים היא פחותה מכך בהרבה.


  1. במקור הודפס בטעות: “הקנאצלר”. צ“ל: ”הקאנצלר“. הערת פב”י.  ↩

המלצות קוראים
תגיות