רקע
נתן אלתרמן
א. תהלוכה ושתי פנים לה
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: הקיבוץ המאוחד; תשל"א

 

1

בניו־יורק נערכה בשבוע זה תהלוכה יהודית של הזדהות עם מדינת ישראל. רבבות יהודים צעדו בסך, במסע של סיסמות ודגלים וזמרה ונגינה. שורות הצועדים נתמשכו כמהלך שלוש שעות וחצי. אומרים כי ניוּ־יורק לא ראתה כהפגנה הכבירה הזאת.

ברור כי היתה זו הופעה פוליטית ולאומית עזת רושם. בצדק קידמו עתונינו בברכה את המיפגן הזה כאישור פומבי לאחדות האומה. אין לה למדינת ישראל – כך צויין – בעל־ברית נאמן יותר מן העם היהודי.

לא לשווא ניכרה התרגשות כנה גם בדבריהם של נציגי ישראל שישבו, בין שאר אורחים חשובים, על בימת־הכבוד, בשדרה החמישית של ניוּ־יורק, ומידת התרשמותם מצאה לה ביטוי בתשובותיהם לשאלות כתב הראדיו הישראלי.

“הם פאנטסטיים, היהודים האלה”, אמר הקונסול הכללי של ישראל בניו־יורק, רחבעם עמיר.

ואף־על־פי־כן היה בה באותה תהלוכה עוד צד אחד אשר אין להעלימוֹ ואין להשלים עמו, שכן משמעותו מנוגדת – דווקא מבחינת האחדות הלאומית שמיפגן זה בא להבליטה – לעיקר תוכנה ויעודה של תקופתנו.

 

2

הרבה נכתב ודובר בשעתו על ההתרגשות שאחזה בתפוצות בפרוס מלחמת־ששת־הימים, שעה שדומה היה כי נשקפת סכנת כליון למדינת ישראל, אף כי מידות ההתפעלות וההפתעה, שהובעו אז בישראל, לנוכח אותה אהדה, היו אולי חזיון מפתיע יותר מן האהדה עצמה, אם נזכור כי לאחר ככלות הכל מדוּבּר בעם היהודי. אין ספק כי אילו נתמשכה, חלילה, המלחמה היתה אותה אהדה מוצאת לה ביטוי עז עוד יותר, הן בממון והן בדרכים אחרות, אלא שלמזלה של מדינת ישראל ולמזלו של העם היהודי לא היה צורך בכך. מלחמת יוני היתה מלחמת־ששה־ימים וכיום, מקץ שנתיים, אנו רואים כיצד מערכת היחסים שבין מדינת ישראל והתפוצות חוזרת, ברבדים הקובעים של האידיאולוגיה והמעשה, אל המתכונת שמאז. עיקרה של מתכונת זו הוא בכך שמדינת ישראל והגולה הן שתי מהוּיות שאין מקום ליריבוּת ביניהן וכשם שהגולה היא משען ומיבטח לקיום הלאומי במדינת ישראל כך המדינה היא גורם מלכד ומחיה את אָפיין היהודי של התפוצות ונותן – על אף הפאראדוכס הציוני שבדבר – תוכן לאומי וצידוק לקיומן. כשאני אומרים תוכן לאומי, אין הכוונה דווקא לתוכן רוחני במשמעותו המובהקת, שכן מבחינה זו נתחולל כמין תהליך שחידש את תורת “המרכז הרוחני” בשינוי מקום ובשינוי גמור של משמעות. לפי תפיסה זו נראית כיום מדינת ישראל, לרבים בתוכה ולראשי מנהיגי הגולה, דווקא כמרכז גופני, מוחשי לקיום הלאומי היהודי בעולם, ואילו יהדות־התפוצות ממלאה, או עתידה למלא, את תפקיד הפריפריה הרוחנית הגדולה, הן מבחינת ריבויים ורמתם של משכיליה והן מצד שמירתה של המורשת היהודית הצרופה, זו שמדינת ישראל, מכורח נימוקיה הממלכתיים, אינה יכולה לשמרה תמיד כנתינתה…

בכך חזרו בעיות הדוּ־קיום בין הגולה ומדינת ישראל למסגרת ולמהות שקבעו את צביונן במשך עשרים השנים שמאז תקומת המדינה ושהקפיאו למעשה את רעיון התחיה הלאומית והתגשמותו מרגע שנשלמה העליה מארצות־המצוקה.

 

3

מערכת היחסים שבין ישראל והגולה נבדלת כיום, על אף כל אלה, מן התקופה הקודמת, בענין אחד והוא ההתאזרות המעשית לעידוד העליה מארצות־הרווחה. מדוּבּר על גישה חדשה ועל דרכים חדשות.

לאחר השנים הארוכות, שבהן היתה העליה מארצות־הרווחה בבחינת מצווה ערטילאית שאין כופרים בה ואין מקיימים אותה, ולאחר אותו פרק־זמן של סוף שנות החמישים וראשית הששים, שבהן נעשה נסיון להוציא את עקרון העליה אף להלכה מן המצע הציוני, נראים כיום סיכויים לכמה וכמה רבבות עולים מדי שנה, ועל אף הקולות המתחילים להישמע לגבי האפשרות לקיים קצב זה במלואו, מורגשת אופטימיוּת בקרב הכוחות החדשים שנרתמו לעבודה זו.

הגישה היא מעשית בעיקר. דאגה לקליטה נכונה, פישוט תהליכים, קיצוץ בסבכים הביורוקראטיים, דרכי תעמולה אישית בגולה, אך דומה כי במקום שבו ניכר כוחה של גישה זו, שם עתידה להתגלוֹת גם חולשתה. הסיסמא “מעולה לעולה כוחנו עולה” היא סיסמה נכונה, אך עיקרה מופנה כלפי תושבי ישראל, לענין קליטה ויצירת אווירה חברתית נוחה מסביב לעולה, אך מה ששייך לפעולה בגולה דומה כי התעוררות זו, והסיפוק המובע לגביה, הוא למעשה גם גורם העשוי לטשטש את הממדים האמיתיים, הגורליים של בעית העליה, ולגונן על המצפון היהודי מפני המחץ שימים אלה היו צריכים להועיד לו.

אם נראה את שיעור הממדים הצפויים לעליה אין להימנע מלומר כי מחץ חודה העקרוני של בעיה זו, כפי שהיא צריכה היתה לעמוד על הפרק בימים אלה, הוקהה אולי במחיר זול מדי, במחירו של שיעור־עולים אשר לפיו עתידים אנו להצטרך לעשרות שנים כדי להעלות ארצה פחות מעשרה אחוזים מן העם היהודי שבתפוצות.

לא, אין אני מתכוון בשום פנים לומר כי מליצות נמרצות יותר עשויות לשנות שיעור זה. כוונתי רק לומר כי על אף ההתעוררות בתחומי העליה, ראוי שנדע כי לא ענין זה הוא כיום סימנה של מערכת היחסים שבין המדינה ובין העם בתפוצות, לא הוא אלא היפוכו, כלומר מתן האישור המחודש, והתקיף עוד יותר מאשר בעבר, ליחסי השלום בין מדינת ישראל ובין הגולה, שלום שבין שתי מהוּיות נבדלות, שאין אחת מהן עדיפה מחברתה ושתיהן לגיטימיות במידה שווה, וזאת בתקופה שבה טרם הוגשם חזון קיבוץ־גלויות אפילו בחלקו.

 

4

דבר זה בא לידי ביטוי בדיוני המועצה הציונית שנערכה לא מכבר בירושלים, מועצה שבה דוּבּר על חיזוק הקשרים עם הגולה, על העמקת הזיקה אל התפוצות בקרב הדור הצעיר בישראל, על דאגה לחינוך עברי והנחלת הלשון העברית לנוער בגולה וכיוצא באלה, ורק על נושא אחד לא נערך כל דיון, על עקרון שלילת הגלות, שלילה שבלעדיה מתגמד ונמוג תוכנה של תקופת התחיה הלאומית.

השלום הוא, כמובן, ערך מיוחד ונכסף בכל מערכת־יחסים אנושית ואף־על־פי־כן אם נשים אל לב כמה רחוקים עדיין יחסי השלום שבין ישראל ומדינות ערב, נבין אולי ביתר שאת כמה הקדים לבוא השלום שבין מדינת ישראל והתפוצות וכמה צריך בואו בטרם־עת להדאיגנו לא רק כעיווּת רעיוני יסודי אלא גם כמקור סכנה מצד הקפאת כוחה של המדינה, דלדול יעודה וצמצום אפקי התפתחותה, הרוחנית והחמרית, שרק הם יקבעו את מקומה בתולדות העם.

אותה תהלוכה בניוּ־יורק היתה במידה רבה ביטוי למצב זה, שבו נעשה העם היהודי בעל־ברית למדינת ישראל, עומד לימינה, בלי להיחשב כחלק ממנה. משום כך, עם כל התרשמותנו מגילויי האהדה של אותו בעל־ברית נאמן, היה בה באותה תהלוכה צליל הצריך לנסוך, בצד רגש הסיפוק וקורת־הרוח, גם רתיעה וחרדה. משהו מעין זה היה גם במיפגני המכביה האחרונים, העתידים להתחדש בקרוב. לכאורה, מיפגן של נעורים יהודיים, מתכנסים יחד, אך למעשה גם חזיון מרתיע של משלחות יהודיות, שדגליהן דגלי שבעים אומות ומישחקיהן מישחקי תחרות בין אנגליה וישראל, או בין אוסטראליה וארצות־הברית וכן הלאה וכן הלאה.

באותה הפגנה יהודית בניוּ־יורק, באותם קולות של הלמוּת צעדים ששמענו בראדיו, באותן סיסמות סולידאריות ותמיכה, היה גם משהו מנימתה של תהלוכה מתרחקת, הולכת ומתרחקת מן העיקר, הולכת וניתקת מן היסוד, מן הדברים שבלעדיהם ניטל עיקר משמעותה של תקופה זו. משום כך נדמה כי את התגובה הקולעת ביותר למיפגן שמענו לא מפי נציגי ישראל אלא מפי כתב הראדיו, יגאל לוסין, שאמר כי צליל אחד היה חסר באותה תהלוכה, קולו של “חליל הקסמים” המוליך לארץ־ישראל.

המלצות קוראים
תגיות